בלי מה

לכל מאן דבעי
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם הֶעָיֵף מִתְּחִנּוֹת

וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַשָּׁבוּי בָּאוּלַמּוֹת

בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה בְּרַבֵּי קוֹמוֹת

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה עִם דָּרֵי רְחוֹבוֹת

אָנוּ מַתִּירִין לְךָ הַכֹּל

וְחוֹזְרִין בֵּית הַדִּין ג' פְּעָמִים בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן:

הַכֹּל מֻתָּרִין לְךָ הַכֹּל מְחוּלִין לְךָהַכֹּל מְסַיְּעִין לְךָ

וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לָעֵינַיִםוּמֻתָּר לֶאֱהֹב

לֵךְ לְךָ

א.
"יש ציור של קליי, Angelus Novus שמו. מופיע בו מלאך, הנראה כמחשב להתרחק מהדבר בו הוא בוהה. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. מה שלנו נדמה כשרשרת של מאורעות, נראה בעיניו כקטסטרופה יחידה, כזו אשר אינה חדלה מלערום הריסות על הריסות ולהשליכן למרגלותיו. הוא רוצה היה להשתהות לרגע, להעיר את המתים ולאחות את הקרוע. אבל סערה מנשבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו, והיא כה עזה עד כי אין עוד בכוחו של המלאך לקפל אותן. רוח־סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל עֵבר העתיד, אליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערמות ההריסות צומחות לפניו עד השמים. הדבר הזה, המכונה בפינו הקידמה, הוא הוא רוח־סערה זו."

[ולטר בנימין, התֵזה התשיעית מתוך "תזות על מושג ההיסטוריה", תרגם מגרמנית: ארז רומס]

אַנגֵלוּס נוֹבוּס
בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כְּשֶׁבְּנֵי הַבַּיִת יְשֵׁנִים וְהָרֹאשׁ מוּטָב בְּיַיִן, קוֹלוֹ שֶׁל וַלְטֶר בִּנְיָמִין מְשַׁדֵּר בְּרַדְיוֹ בֶּרְלִין: "הָאֲדָמָה כָּל הַזְּמַן רוֹעֶדֶת תַּחַת הָרַגְלַיִם". גַּם הַגּוּף שֶׁלִּי רוֹעֵד בְּנִגּוּן דְּבֵקוּת מַתְסִיס אֲנִי מִתְגַּנֵּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הַמַּחֲלִיד שֶׁל אִבְּן שַׁפְּרוּט, אוֹסֵף אֶת גֵּרְשֹׁם שׁוֹלֶם מִבֵּיתוֹ בִּרְחוֹב אַבְּרַבַּנְאֵל מֵעַזָּה לְבֶּרְלִין קוֹלוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין הוֹלֵךְ אִתָּנוּ, מִתְמַמֵּשׁ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפִים, צְעִירִים חֲרֵדִים אַנְגְּלוֹ־סַקְסִים מְשׁוֹטְטִים בַּחֲלִיפוֹת שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים. בִּנְיָמִין בְּנַעֲלֵי לָק, שׁוֹלֶם בְּכוֹבַע צַיַּד פַּרְפָּרִים וַאֲנִי בְּטְרֵנִינְג אָדִידָס שָׁחֹר. הַצְּעִירִים נִרְתָּעִים מֵאִתָּנוּ, מְפַצְּחִים גַּרְעִינִים עַל הַמִּדְרָכוֹת מְאוֹנְנִים בַּסֵּתֶר מוּל פִּרְסֹמֶת שַׁעַר אֲחוֹרִי בְּעִתּוֹן נָטוּשׁ, בּוֹרְאִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה קוֹרְאִים לְלִילִית "בּוֹאִי בּוֹאִי", בּוֹנִים מִשְׁכָּן לַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים אֵינָם מַשְׁגִּיחִים בָּאֲדָמָה הַשּׁוֹרֶצֶת מַלְאָכִים לְבוּשִׁים שְׂמָלוֹת תַּכְשִׁיטִים שֶׁל נָכְרִים וְשָׁלוֹשׁ בְּהוֹנוֹת בְּכָל רֶגֶל. עֵינֵיהֶם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה, פִּיּוֹתֵיהֶם פְּעוּרִים, כַּנְפֵיהֶם פְּרוּשׂוֹת כִּבְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מְנַסִּים לְהִתְרוֹמֵם מֵהַקַּרְקַע אֶל כּוֹכַב הַגְּאֻלָּה, שֶׁנָּע אִטִּי כְּשַׁבְּתַאי אֶל עֵבֶר יְרוּשָׁלַיִם (פֶּנְסְיוֹן מַלְאָכִים מְקֻלְקָלִים שְׂבֵעֵי הֲרִיסוֹת בְּסוֹף חַיֵּיהֶם בָּאִים לָמוּת כָּאן, מַלְאָכִים מֵאָמֵרִיקָה, מֵאִיבִּיזָה, מִפָּרִיז, מַלְאָכִים מִשְּׁמֵי בֶּרְלִין). אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הַקָּטָן שֶׁבָּהֶם: פּוֹל קְלֵיי צִיֵּר אוֹתוֹ בְּצִבְעֵי מַיִם. בִּנְיָמִין תָּלָה אוֹתוֹ בְּכָל חֶדֶר בּוֹ גָּר, לְאַחַר מוֹתוֹ נִשְׁלַח הַמַּלְאָךְ קְצוּץ הַכְּנָפַיִם לְחַדְרוֹ שֶׁל שׁוֹלֶם בִּרְחוֹב אַבְּרַבַּנְאֵל. בַּחֲצַר הַבַּיִת מְשַׂחֲקִים עַכְשָׁו יְלָדִים בְּפֵאוֹת מְסֻלְסָלוֹת מְמַלְמְלִים בְּיִידִישׁ וַאֲנִי מְתַרְגֵּם לְשׁוֹלֶם אַזְהָרוֹת: שַׁבְּתָאִים עָלֶיךָ גֵּרְשֹׁם שָׁלוֹם פַּנְקִיסְטִים עֵירֻמִּים מְטַלְטְלִים אֵיבָרִים גְנוֹסְטִיקָנִים זְקֵנִים קוֹפְצִים מִכָּל כִּוּוּן. בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אֲנִי פּוֹקֵד אוֹתָנוּ בְּקוֹל: "מִסְפְּרֵי בַּרְזֶל מִתְפַּקְּדִים!". אִישׁ אֵינוֹ עוֹנֶה, כֻּלָּם נִפְקָדִים. בִּנְיָמִין לֹא הִגִּיעַ לְפָּלֶשְׂתִּינָה, לֹא נָחַת בִּנְיוּ יוֹרְק, הִתְאַבֵּד בַּפִּירֵנֵאִים רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לִגְנֹב אֶת הַגְּבוּל. שׁוֹלֶם נִפְטַר עֲרִירִי בִּירוּשָׁלַיִם. מַלְאַךְ הַהִיסְטוֹרְיָה שׁוֹכֵב עַכְשָׁו בְּמַחְסְנֵי מוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל. רָאִיתִי אוֹתוֹ לִפְנֵי שָׁבוּעַ. כָּאן זֶה לֹא לוֹנְדוֹן לֹא רוֹמָא, כָּאן אֵין תּוֹר, לֹא שׁוֹמְרִים, עָמַדְתִּי לְבַדִּי מוּל הַמַּלְאָךְ שֶׁשָּׁאַל לִשְׁמִי, עָצַמְתִּי עֵינַיִם. קָנִיתִי פּוֹסְטֶר בַּחֲנוּת הַמַּזְכָּרוֹת בַּיְּצִיאָה. עַכְשָׁו הוּא תָּלוּי לְבַדּוֹ בְּחַדְרִי, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רַע הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׂרוּעָה לְצִדִּי עַל הַסַּפָּה וְעִתּוֹן הַשַּׁבָּת מְדַמֵּם בֵּין יָדֶיהָ: "הִיסְטוֹרְיָה!" וּדְיוֹקַן דוֹנַלְד טְרַאמְפּ מְחַיֵּךְ בּוֹ, שָׁזוּף כְּתָמִיד.