הבשורה על פי קורן יופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבשורה על פי קורן יופי
הוספה למועדפים

הבשורה על פי קורן יופי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

נא להכיר: קורן יופי שליט"א. הטרנסג'נדרית הראשונה בעולם.
במהלך 271 שנות חייה עד כה היא הספיקה לשבות את לבו של
דרקולה, להפיל בקסמיה את נפוליאון, להיות ידידת נפש של אוסקר
ויילד, ליפול קורבן לג'ק המרטש (ולצאת מזה נשית מתמיד), להציל
את דרייפוס, לפלרטט עם סטלין, להבטיח את הניצחון במלחמת
ששת הימים – וזוהי רק רשימה חלקית בלבד.
איך כל זה מתקשר לצוענייה מסתורית, רופא בעל ישבן ענק, חתולה
נוטרת טינה וביצת פברז'ה ענקית? על כך ועוד בספר סטירי חסר
עכבות ומעצורים, שבסיומו תמלמלו גם אתם: "קורן, את נראית
נהדר!"

אורי ינץ נולד 1966 נפטר 2020 - היה בוגר בית הספר לאמנות "מנשר"
 במגמת כתיבה וקופירייטר בהכשרתו. היה רכז ב"בלה דואגת" – הזרוע
הלהט"בית של הועד למלחמה באיידס. עבד כמדריך שיקומי
בתחום בריאות הנפש. גר בתל אביב.
 "הבשורה על פי קורן יופי" הוא ספרו הראשון והאחרון ☹.

פרק ראשון

הקדמה לקורניופיל המתחיל

נקישות העקבים על מדרגות בניין מגוריי היו הדבר שייחלתי לו באותו הלילה. ייחלתי אך הטלתי ספק בהתגשמותו. לא היו אלה הדי נקישותיה של מקלדת אלמונית השולחת אליי אותות דיגיטליים מאי שם. היו אלו נקישות נעלי עקב ממשיות, גבוהות וחדות ככידון, אך הקצב שלהן היה בלתי סדיר כמו ריקוד סטפס מאולתר באישון ליל, בחדר מדרגות צר בלב גבעתיים.
זינקתי אל העינית שבדלת חרישי כחתול. האור בחוץ דלק אך לא ראיתי דבר. שתי קומות בלבד מפרידות בין הכניסה ועד לדלת ביתי, אך נראה לי שהאורחת שלה ציפיתי עולה ויורדת שוב ושוב מקומת הכניסה אל הקומה הראשונה. קשיי התמצאות במרחב? בלתי מתקבל על הדעת לגבי אורחת שכמותה. מתקבל יותר על הדעת שרגליה קצרות מאוד, שהיא זעירת מֵמדים בהרבה מכפי שתיארה את עצמה או שיש לה יותר מזוג רגליים אחד.
בחלוף מהומת הקרסוליים השתררה דממה מוחלטת, והרקע הצהבהב שבעינית הדלת הוצל ובמרכזה הופיעה האות הלטינית: m - מעוגלת כמו סמלה המסחרי של מקדונלנד'ס אך מעט דקה יותר ושחורה. לא היה טעם להמתין לפעמון שיחריש את אוזניי מטווח אפס. פתחתי את הדלת לרווחה.
האות m פרשה כנפיה מעל לזוג עיניים שגונם הוסווה תחת סבכת ריסים אפֵלה. רק אז הבחנתי ברווח שבין שתי הגבות.
חייכתי חיוך מפוחד והוספתי לו גם מחוות יד רועדת בתקווה שהאורחת תיכנס לביתי בטרם יפתחו השכנים את דלתותיהם מזעם או מסקרנות.
השפתיים האדירות, המשוחות במלוא תכולתו של שפתון אדום כפרג, נשפו לעומתי: "אוי הקרפז... הקרפז! לא, הוא לא דומה לגבעתיים משום בחינה." הגברת בחנה בזעף את המדרגות שהותירה אחריה, מנוקדות כתמים שחומים, ונכנסה למסדרון הדירה. מיהרתי לסגור אחריה את הדלת, הודיתי לאל על כך שאף אחד משכניי החטטניים לא פתח את דלתו.
"ידידי, יהיו גבעותיה של עיר הולדתך רמות ככל שיהיו, אלו של הקרפז נישאות פי אלף. יהיו גרמי המדרגות בעירך תלולים ככל שיהיו, הרי הם נוחים כמעלית לעומת אלו שטיפסתי עליהם בעלומיי, אבל תיקנים? יש שם ויש גם כאן. הם יישארו גם אחרינו, אף על פי שנראה לי שהרגע רמסתי את האחרון שבהם."
ואני השבתי לה:
"קורן... את באמת נראית נהדר!"
בתגובה, נותרו גבותיה במקומן (הן נותרו בדיוק באותו מקום בכל רגע שבו זכיתי לראותה מאז אותו לילה). שאר חלקי פניה העצומים נעו בכבדות ובטווח כמעט בלתי מורגש, אך היה זה הזוהר שבעיניה שאישר לי שחייכה מאושר. היא פנתה אל המזווה שבקצה המסדרון, נברה בו עד ששלפה ממנו בקבוק יגרמייסטר ואז נעצה בי מבט מלא הערכה.
"אספר לך הכול על אודותיי, אם רק תביא לשנינו כוסות נקיות."
הנפתי שתי כוסות שצוחצחו מבעוד מועד ומיד מזגתי לתוכן את המשקה השחור. "לחייך קורן!" אמרתי, מבטי מרותק ללחייה. "לחיי האמת," היא ענתה.
היא התיישבה על הכורסה בסלון והניחה מכשיר הקלטה קטן על גבי השולחן. רק אז הבחנתי שלגברת תסרוקת נפוחה בגוון הפלטינה ושמלבד זוג נעלי העקב, ובכן... האישה הייתה עירומה כביום היוולדה, אם כי איני ערב לכך שגוף עירום זה דומה לגוף שבו נולדה.
נראה היה לי שהיא חשה במבוכתי על אף ניסיוני להסוות אותה.
"כמו שאתה רואה, אין לי מה להסתיר. כשאומר לך: זה לא לציטוט, אתה תעצור את ההקלטה, תשמע את דבריי ותמצא להם הסבר מניח את הדעת. עליך לכתוב את הביוגרפיה שלי בגוף ראשון. מותר לך לשאול אותי שאלות מכַוונות. מותר לך להשתמש בדימויים משלך בתנאי שהם יהיו מובנים לי ויזכו לאישורי. מותר לך למזוג לי יגרמייסטר או כל משקה משובח אחר שאתה מחביא במזווה שלך בכל פעם שהכוס שלי מתרוקנת."
פניה המדהימים - חלילה לי מלהכחיש - קרנו אליי לראשונה מתוך מסך המחשב. היה זה בזמן שגלשתי באתר ההיכרויות "אטרף דייטינג." היא ניהלה פרופיל יוצא דופן של אישה באתר שכולו גברים שאוהבים גברים וזה לא הפריע לה ללהג יומם וליל בחלון הצ'אט הראשי על כל דבר העולה על רוחה ובגסות שאין דומה לה. התקינות הפוליטית הייתה זרה לה כשם שעץ הזית זר לחסילון, ועם זאת, בניגוד גמור לרצונו, יסיים השרץ את חייו על אותה הצלחת עם שמן הזית ושאר מרכיבים שהיו זרים לו כל חייו, פשוט משום שבעיני רבים שם מקומו הטבעי: כשהוא טובל בשמן כתית מעולה מכבישה קרה ולא במי האוקיינוס.
לא פלא אם כך שהתנהלותה באתר עוררה מהומה בסביבה וירטואלית בעלת מטען חברתי, פסיכולוגי, מיני ופוליטי טעון כל כך. עד מהרה מצאה עצמה הגולשת החריגה מטוגנת ומוקפצת ללא רחמים בחומרים הזרים לה ומואשמת בכל עוול אפשרי. הפרופיל שלה נחסם ושוחרר, נמחק ושוחזר פעם אחר פעם, על אפם ועל חמתם של חלק מהגולשים ולשמחתם של האחרים.
היו אלה סקרנותי הנואשת, עיקשותי, עובדת היותי מובטל ונטייתי לפלרטוטים, שהביאו אותה לביתי באישון ליל זה. קדמו לכך חודשים רבים של ניסיונות שידול כושלים עד לאותו הערב, כמה שעות טרם בואה, שבו שיניתי טקטיקה: נשבעתי לה שנולדתי עם קולמוס של סופרים בידי, קולמוס שכל תכליתו להנציח אותה, קולמוס שרק המתין לבואה במשך כל ימי חיי. קולמוס שכל תכליתו לספר את סיפור חייה, ויהיה הסיפור אשר יהיה, לו רק תסכים הגברת להיפגש איתי.
שיקרתי בהתלהבות של ילד. מעולם לא אחזתי בקולמוס, איני יודע בוודאות מה הוא קולמוס וכיצד הוא נראה. כל שיש בידי הוא מקלדת פשוטה ומעבד תמלילים בגרסה עתיקה, אבל המוזה ששמה קורן יופי שליט"א נעתרה וכבר באותו לילה התדפקה על דלתי.
בטרם אגולל בפניכם את סיפורה, עליי להבהיר שהיא דרשה ממני לציין ש:
"כל מילה בסיפור היא אמת. כל שם וכל תאריך, לרבות אישים נודעים בהיסטוריה, כולם אמִתיים ומדויקים ומובאים כאן לראשונה ללא כל מעטה השקרים האופף את ההיסטוריה כפי שאתם מכירים אותה מספרי הלימוד. יש בידי ראיות אין ספור התומכות בסיפורי ואציגן בעצמי - אם וכאשר אדרש לכך - מול כל בית משפט שהוא. הריני מסירה מהכותב כל אחריות משפטית לסיפורי. לכם לא נותר אלא להניח לבינתכם הטורדנית, לומר אמן על כל מילה ולשנן לעצמכם בכל פרק ופרק שקורן יופי — עובדה."
היא דרשה ואני ביצעתי.
אורי ינץ. גבעתיים 2017

פרק 1 
צפצוף בקרפז

לא הייתי הנפש היחידה המתגוררת באותו חדר זעיר, בצריח שהזדקר צר וסדוק מעל גגות האחוזה האפורה אשר לשפת הים השחור.
את משכבי בלילות הנעימו רפרופי הגפיים וקרקושי הכנפיים של מקק שחור, גדול וזריז. המקק גבריאל כיניתי אותו בחיבה. התגוררה בו גם חולדה אפורה, שמנה וצפצפנית: החולדה שלומציון. היו גם "סמירה" - שממית ורודה שקופת בטן שנהגה להשתזף על שמשת חלוני המשוריינת, בלשצר - חרגול זהוב שניתר סביבי על פי גחמותיו, והאהוב מכולם: "פומפידיק" - סנאי אדמוני ירוק עיניים שאותו יכולתי לראות בכל פעם שניתר על ענף הערמון הנושק לחלוני.
כמה אהבתי את פומפידיק החמקן. בכל צהרי יום, כשהיה חלוני פתוח כדי סדק, הנחתי עבורו צלוחית ובה שאריות מתבשיל שעועית, כרוב ניצנים או פול קרפזי שהיו כל מזוני הדל. כמה שמחתי למראה מעיה הגלויים של סמירה הכולאים בתוכם עש חסר מזל וגם למראה החרגול, המקק והחולדה, שבזכות הזוהמה ושאריות המזון שלי היו גדולים בהרבה משאר בני מינם. התרגלתי אליהם במהרה ושיתפתי אותם גם במחשבותיי ובחלום ילדותי הגדול: לפרוש כנפיים אמִתיות ולעוף הרחק מעל כבליה של האדמה, מעל לגדרות, לחומות ולנחילי האסירים העמלים על בנייתן - לעוף אל חירותי. הו החירות הנישאת על גב הרוח! מה מעט ידעתי אז על המילה הזאת.
שמונה שנים נגזלו מחיי בחדרון הנעול שבצריח. שמונה שנים של עבודת פרך בשירות סבתי, עד שבליל ירח בהיר וקפוא של שלהי הסתיו נכנסה אליו סבתי כהרגלה, לבושה בגלימה שחורה, דקה כקלשון וכפופה כחרמש ועם זאת חזקה כדוב. עששית דולקת בידה האחת ובידה השנייה קערה ובה תבחיל השעועית עם כרוב הניצנים, ומיד נעלה אחריה את הדלת. 
"אוף, מה עשית פה לכל הרוחות?" צווחה הישישה ותיבלה את מחנק החדר באדים של ערק. "כבר אי אפשר לנשום כאן יותר!" צווחה ופתחה את החלון הנעול באמצעות המפתח שלה.
היא התכופפה כדי להוציא את ראשה מהחלון והפנתה אליי את אחוריה הצמוקים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שדרמה משפילה מהסוג הזה הקדימה את ארוחת הערב שלי. הייתה זו דרכה של סבתי הקמצנית, החשדנית והיהירה, להסוות את העובדה הפשוטה שהיה זה רגע (ולו אחד כזה בכל יום) שבו היא זו שטרחה ועלתה לחדרי והגישה לי דבר מה למחייתי.
אך הפעם היא השתהתה זמן ממושך מהרגיל כדי לנשום מהאוויר הצח שבחוץ ונדמה היה לי כי הוסיפה משלה למחנק שסביב. היא לא יכלה לשמוע את הצפצוף מפינת החדר. שלומציון השמנה זינקה לפתע לקרסוליה ונעצה את ניביה בעצמותיה העתיקות. הקשישה זעקה באימה, פנתה מן החלון אל החדר ובעטה בחולדה, אולם אז פרש המקק גבריאל את כנפיו בצבע התמר, משתמש ביכולת שאותה לא נוהגים בני מינו להפגין לעתים קרובות והתעופף בחלל החדר. הוא הסתחרר סביב ראשה בקרקוש כנפיו הפריכות עד חלחלה, רפרף לרגע על שפתיה הפעורות בצווחה, צנח מטה על ברכיה ומשם צמרר את דרכו אל תחתוניה.
התבוננתי בה בתדהמה כשכפות ידיי מכסות על פי כדי לחנוק את פרק הצחוק הקצר והפרוע שזעזע את חזי ומיד התעשתי וניגשתי לעזרתה, אך לא הצלחתי למנוע את הנפילה על רצפת העץ. היא שכבה על גבה, טלטלה את גופה לצדדים וניסתה לתלוש בידה את התחתונים מחלציה. העששית כבר התגלגלה על הרצפה כאשר החרגול ניתר אל אחת מעיניה ומשם ניתר אל השנייה וכך עצם את שתיהן וחילץ מגרוני עוד פרק צחוק מרדני.
כשרגליה החיוורות מונפות מעלה כמו זרקורים מתוך עלטת גלימתה השחורה, היא צווחה שעליי "להפסיק לצחוק כמו פוסטמה ולסלק מגופי מיד את חיות הטרף."
רכנתי מעליה וגערתי בחיות, אך ללא הועיל. משמשת החלון יכולתי לשמוע את הנקישות המוכרות של השממית, אבל הפעם הן היו חזקות מהרגיל. נשאתי עיניי אל החלון שנותר פתוח. סמירה, שזחלה על אדן החלון, הנידה בראשה כמסמנת לי את פתח המילוט.
היה זה חלון הזדמנויות חד פעמי, ואני זינקתי אליו, משכתי מבעדו את פלג גופי העליון (שהיה אז צנום להחריד מפאת הרעב) ואחזתי בזרועי בענף הערמון, שם חיכה לי פומפידיק הטוב. משכתי במהירות את שאר גופי החוצה עד שנתליתי על הענף לצד הסנאי.
הייתה זו הפעם הראשונה שנגעתי בפרוותו הרכה, אך הוא הסתפק בליפוף צווארי בזנבו לפני שזינק מהענף, מסמן לי את הדרך למטה. כשהגענו אל הסלע שממנו צמחו שורשיו העבותים של העץ, נעלם מעיניי הסנאי, אך הוא חזר כעבור רגע כשלצדו החולדה. שניהם גררו במאמץ את מזוודת הקש הקטנה שלי. מיד התחוור לי ששלומציון סידרה מבעוד מועד את בגדיי המעטים בסדר מופתי והוסיפה שקיק עור ובו מטבעות זהב שגנבה מסבתי.
נפרדתי בדמעות מחבריי הקטנים לאורן הלוהט של הלהבות שהשתלחו מחלון המגדל, אך חבריי הורו לי בראשיהם ובגפיהם למהר לעבר החוף, ואני, שידעתי היטב שיש נשים שאש הלהבה לא תכניע אותן, החלקתי במורד הצוק. משם נשאו אותי רגליי אל מחוץ לגבולות האימפריה הצארית, אל הים השחור.
השנה הייתה 1777. על החוף כבר חיכתה לי ספינה להובלת בהמות ובה מלחים טורקים. הם נשאו אותי בין זרועות חסונות וגלים כבירים אל מֵצרי הבוספורוס, בואכה עיר הבירה קושטא, הלוא היא איסטנבול של ימינו.

עוד על הספר

הבשורה על פי קורן יופי אורי ינץ

הקדמה לקורניופיל המתחיל

נקישות העקבים על מדרגות בניין מגוריי היו הדבר שייחלתי לו באותו הלילה. ייחלתי אך הטלתי ספק בהתגשמותו. לא היו אלה הדי נקישותיה של מקלדת אלמונית השולחת אליי אותות דיגיטליים מאי שם. היו אלו נקישות נעלי עקב ממשיות, גבוהות וחדות ככידון, אך הקצב שלהן היה בלתי סדיר כמו ריקוד סטפס מאולתר באישון ליל, בחדר מדרגות צר בלב גבעתיים.
זינקתי אל העינית שבדלת חרישי כחתול. האור בחוץ דלק אך לא ראיתי דבר. שתי קומות בלבד מפרידות בין הכניסה ועד לדלת ביתי, אך נראה לי שהאורחת שלה ציפיתי עולה ויורדת שוב ושוב מקומת הכניסה אל הקומה הראשונה. קשיי התמצאות במרחב? בלתי מתקבל על הדעת לגבי אורחת שכמותה. מתקבל יותר על הדעת שרגליה קצרות מאוד, שהיא זעירת מֵמדים בהרבה מכפי שתיארה את עצמה או שיש לה יותר מזוג רגליים אחד.
בחלוף מהומת הקרסוליים השתררה דממה מוחלטת, והרקע הצהבהב שבעינית הדלת הוצל ובמרכזה הופיעה האות הלטינית: m - מעוגלת כמו סמלה המסחרי של מקדונלנד'ס אך מעט דקה יותר ושחורה. לא היה טעם להמתין לפעמון שיחריש את אוזניי מטווח אפס. פתחתי את הדלת לרווחה.
האות m פרשה כנפיה מעל לזוג עיניים שגונם הוסווה תחת סבכת ריסים אפֵלה. רק אז הבחנתי ברווח שבין שתי הגבות.
חייכתי חיוך מפוחד והוספתי לו גם מחוות יד רועדת בתקווה שהאורחת תיכנס לביתי בטרם יפתחו השכנים את דלתותיהם מזעם או מסקרנות.
השפתיים האדירות, המשוחות במלוא תכולתו של שפתון אדום כפרג, נשפו לעומתי: "אוי הקרפז... הקרפז! לא, הוא לא דומה לגבעתיים משום בחינה." הגברת בחנה בזעף את המדרגות שהותירה אחריה, מנוקדות כתמים שחומים, ונכנסה למסדרון הדירה. מיהרתי לסגור אחריה את הדלת, הודיתי לאל על כך שאף אחד משכניי החטטניים לא פתח את דלתו.
"ידידי, יהיו גבעותיה של עיר הולדתך רמות ככל שיהיו, אלו של הקרפז נישאות פי אלף. יהיו גרמי המדרגות בעירך תלולים ככל שיהיו, הרי הם נוחים כמעלית לעומת אלו שטיפסתי עליהם בעלומיי, אבל תיקנים? יש שם ויש גם כאן. הם יישארו גם אחרינו, אף על פי שנראה לי שהרגע רמסתי את האחרון שבהם."
ואני השבתי לה:
"קורן... את באמת נראית נהדר!"
בתגובה, נותרו גבותיה במקומן (הן נותרו בדיוק באותו מקום בכל רגע שבו זכיתי לראותה מאז אותו לילה). שאר חלקי פניה העצומים נעו בכבדות ובטווח כמעט בלתי מורגש, אך היה זה הזוהר שבעיניה שאישר לי שחייכה מאושר. היא פנתה אל המזווה שבקצה המסדרון, נברה בו עד ששלפה ממנו בקבוק יגרמייסטר ואז נעצה בי מבט מלא הערכה.
"אספר לך הכול על אודותיי, אם רק תביא לשנינו כוסות נקיות."
הנפתי שתי כוסות שצוחצחו מבעוד מועד ומיד מזגתי לתוכן את המשקה השחור. "לחייך קורן!" אמרתי, מבטי מרותק ללחייה. "לחיי האמת," היא ענתה.
היא התיישבה על הכורסה בסלון והניחה מכשיר הקלטה קטן על גבי השולחן. רק אז הבחנתי שלגברת תסרוקת נפוחה בגוון הפלטינה ושמלבד זוג נעלי העקב, ובכן... האישה הייתה עירומה כביום היוולדה, אם כי איני ערב לכך שגוף עירום זה דומה לגוף שבו נולדה.
נראה היה לי שהיא חשה במבוכתי על אף ניסיוני להסוות אותה.
"כמו שאתה רואה, אין לי מה להסתיר. כשאומר לך: זה לא לציטוט, אתה תעצור את ההקלטה, תשמע את דבריי ותמצא להם הסבר מניח את הדעת. עליך לכתוב את הביוגרפיה שלי בגוף ראשון. מותר לך לשאול אותי שאלות מכַוונות. מותר לך להשתמש בדימויים משלך בתנאי שהם יהיו מובנים לי ויזכו לאישורי. מותר לך למזוג לי יגרמייסטר או כל משקה משובח אחר שאתה מחביא במזווה שלך בכל פעם שהכוס שלי מתרוקנת."
פניה המדהימים - חלילה לי מלהכחיש - קרנו אליי לראשונה מתוך מסך המחשב. היה זה בזמן שגלשתי באתר ההיכרויות "אטרף דייטינג." היא ניהלה פרופיל יוצא דופן של אישה באתר שכולו גברים שאוהבים גברים וזה לא הפריע לה ללהג יומם וליל בחלון הצ'אט הראשי על כל דבר העולה על רוחה ובגסות שאין דומה לה. התקינות הפוליטית הייתה זרה לה כשם שעץ הזית זר לחסילון, ועם זאת, בניגוד גמור לרצונו, יסיים השרץ את חייו על אותה הצלחת עם שמן הזית ושאר מרכיבים שהיו זרים לו כל חייו, פשוט משום שבעיני רבים שם מקומו הטבעי: כשהוא טובל בשמן כתית מעולה מכבישה קרה ולא במי האוקיינוס.
לא פלא אם כך שהתנהלותה באתר עוררה מהומה בסביבה וירטואלית בעלת מטען חברתי, פסיכולוגי, מיני ופוליטי טעון כל כך. עד מהרה מצאה עצמה הגולשת החריגה מטוגנת ומוקפצת ללא רחמים בחומרים הזרים לה ומואשמת בכל עוול אפשרי. הפרופיל שלה נחסם ושוחרר, נמחק ושוחזר פעם אחר פעם, על אפם ועל חמתם של חלק מהגולשים ולשמחתם של האחרים.
היו אלה סקרנותי הנואשת, עיקשותי, עובדת היותי מובטל ונטייתי לפלרטוטים, שהביאו אותה לביתי באישון ליל זה. קדמו לכך חודשים רבים של ניסיונות שידול כושלים עד לאותו הערב, כמה שעות טרם בואה, שבו שיניתי טקטיקה: נשבעתי לה שנולדתי עם קולמוס של סופרים בידי, קולמוס שכל תכליתו להנציח אותה, קולמוס שרק המתין לבואה במשך כל ימי חיי. קולמוס שכל תכליתו לספר את סיפור חייה, ויהיה הסיפור אשר יהיה, לו רק תסכים הגברת להיפגש איתי.
שיקרתי בהתלהבות של ילד. מעולם לא אחזתי בקולמוס, איני יודע בוודאות מה הוא קולמוס וכיצד הוא נראה. כל שיש בידי הוא מקלדת פשוטה ומעבד תמלילים בגרסה עתיקה, אבל המוזה ששמה קורן יופי שליט"א נעתרה וכבר באותו לילה התדפקה על דלתי.
בטרם אגולל בפניכם את סיפורה, עליי להבהיר שהיא דרשה ממני לציין ש:
"כל מילה בסיפור היא אמת. כל שם וכל תאריך, לרבות אישים נודעים בהיסטוריה, כולם אמִתיים ומדויקים ומובאים כאן לראשונה ללא כל מעטה השקרים האופף את ההיסטוריה כפי שאתם מכירים אותה מספרי הלימוד. יש בידי ראיות אין ספור התומכות בסיפורי ואציגן בעצמי - אם וכאשר אדרש לכך - מול כל בית משפט שהוא. הריני מסירה מהכותב כל אחריות משפטית לסיפורי. לכם לא נותר אלא להניח לבינתכם הטורדנית, לומר אמן על כל מילה ולשנן לעצמכם בכל פרק ופרק שקורן יופי — עובדה."
היא דרשה ואני ביצעתי.
אורי ינץ. גבעתיים 2017

פרק 1 
צפצוף בקרפז

לא הייתי הנפש היחידה המתגוררת באותו חדר זעיר, בצריח שהזדקר צר וסדוק מעל גגות האחוזה האפורה אשר לשפת הים השחור.
את משכבי בלילות הנעימו רפרופי הגפיים וקרקושי הכנפיים של מקק שחור, גדול וזריז. המקק גבריאל כיניתי אותו בחיבה. התגוררה בו גם חולדה אפורה, שמנה וצפצפנית: החולדה שלומציון. היו גם "סמירה" - שממית ורודה שקופת בטן שנהגה להשתזף על שמשת חלוני המשוריינת, בלשצר - חרגול זהוב שניתר סביבי על פי גחמותיו, והאהוב מכולם: "פומפידיק" - סנאי אדמוני ירוק עיניים שאותו יכולתי לראות בכל פעם שניתר על ענף הערמון הנושק לחלוני.
כמה אהבתי את פומפידיק החמקן. בכל צהרי יום, כשהיה חלוני פתוח כדי סדק, הנחתי עבורו צלוחית ובה שאריות מתבשיל שעועית, כרוב ניצנים או פול קרפזי שהיו כל מזוני הדל. כמה שמחתי למראה מעיה הגלויים של סמירה הכולאים בתוכם עש חסר מזל וגם למראה החרגול, המקק והחולדה, שבזכות הזוהמה ושאריות המזון שלי היו גדולים בהרבה משאר בני מינם. התרגלתי אליהם במהרה ושיתפתי אותם גם במחשבותיי ובחלום ילדותי הגדול: לפרוש כנפיים אמִתיות ולעוף הרחק מעל כבליה של האדמה, מעל לגדרות, לחומות ולנחילי האסירים העמלים על בנייתן - לעוף אל חירותי. הו החירות הנישאת על גב הרוח! מה מעט ידעתי אז על המילה הזאת.
שמונה שנים נגזלו מחיי בחדרון הנעול שבצריח. שמונה שנים של עבודת פרך בשירות סבתי, עד שבליל ירח בהיר וקפוא של שלהי הסתיו נכנסה אליו סבתי כהרגלה, לבושה בגלימה שחורה, דקה כקלשון וכפופה כחרמש ועם זאת חזקה כדוב. עששית דולקת בידה האחת ובידה השנייה קערה ובה תבחיל השעועית עם כרוב הניצנים, ומיד נעלה אחריה את הדלת. 
"אוף, מה עשית פה לכל הרוחות?" צווחה הישישה ותיבלה את מחנק החדר באדים של ערק. "כבר אי אפשר לנשום כאן יותר!" צווחה ופתחה את החלון הנעול באמצעות המפתח שלה.
היא התכופפה כדי להוציא את ראשה מהחלון והפנתה אליי את אחוריה הצמוקים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שדרמה משפילה מהסוג הזה הקדימה את ארוחת הערב שלי. הייתה זו דרכה של סבתי הקמצנית, החשדנית והיהירה, להסוות את העובדה הפשוטה שהיה זה רגע (ולו אחד כזה בכל יום) שבו היא זו שטרחה ועלתה לחדרי והגישה לי דבר מה למחייתי.
אך הפעם היא השתהתה זמן ממושך מהרגיל כדי לנשום מהאוויר הצח שבחוץ ונדמה היה לי כי הוסיפה משלה למחנק שסביב. היא לא יכלה לשמוע את הצפצוף מפינת החדר. שלומציון השמנה זינקה לפתע לקרסוליה ונעצה את ניביה בעצמותיה העתיקות. הקשישה זעקה באימה, פנתה מן החלון אל החדר ובעטה בחולדה, אולם אז פרש המקק גבריאל את כנפיו בצבע התמר, משתמש ביכולת שאותה לא נוהגים בני מינו להפגין לעתים קרובות והתעופף בחלל החדר. הוא הסתחרר סביב ראשה בקרקוש כנפיו הפריכות עד חלחלה, רפרף לרגע על שפתיה הפעורות בצווחה, צנח מטה על ברכיה ומשם צמרר את דרכו אל תחתוניה.
התבוננתי בה בתדהמה כשכפות ידיי מכסות על פי כדי לחנוק את פרק הצחוק הקצר והפרוע שזעזע את חזי ומיד התעשתי וניגשתי לעזרתה, אך לא הצלחתי למנוע את הנפילה על רצפת העץ. היא שכבה על גבה, טלטלה את גופה לצדדים וניסתה לתלוש בידה את התחתונים מחלציה. העששית כבר התגלגלה על הרצפה כאשר החרגול ניתר אל אחת מעיניה ומשם ניתר אל השנייה וכך עצם את שתיהן וחילץ מגרוני עוד פרק צחוק מרדני.
כשרגליה החיוורות מונפות מעלה כמו זרקורים מתוך עלטת גלימתה השחורה, היא צווחה שעליי "להפסיק לצחוק כמו פוסטמה ולסלק מגופי מיד את חיות הטרף."
רכנתי מעליה וגערתי בחיות, אך ללא הועיל. משמשת החלון יכולתי לשמוע את הנקישות המוכרות של השממית, אבל הפעם הן היו חזקות מהרגיל. נשאתי עיניי אל החלון שנותר פתוח. סמירה, שזחלה על אדן החלון, הנידה בראשה כמסמנת לי את פתח המילוט.
היה זה חלון הזדמנויות חד פעמי, ואני זינקתי אליו, משכתי מבעדו את פלג גופי העליון (שהיה אז צנום להחריד מפאת הרעב) ואחזתי בזרועי בענף הערמון, שם חיכה לי פומפידיק הטוב. משכתי במהירות את שאר גופי החוצה עד שנתליתי על הענף לצד הסנאי.
הייתה זו הפעם הראשונה שנגעתי בפרוותו הרכה, אך הוא הסתפק בליפוף צווארי בזנבו לפני שזינק מהענף, מסמן לי את הדרך למטה. כשהגענו אל הסלע שממנו צמחו שורשיו העבותים של העץ, נעלם מעיניי הסנאי, אך הוא חזר כעבור רגע כשלצדו החולדה. שניהם גררו במאמץ את מזוודת הקש הקטנה שלי. מיד התחוור לי ששלומציון סידרה מבעוד מועד את בגדיי המעטים בסדר מופתי והוסיפה שקיק עור ובו מטבעות זהב שגנבה מסבתי.
נפרדתי בדמעות מחבריי הקטנים לאורן הלוהט של הלהבות שהשתלחו מחלון המגדל, אך חבריי הורו לי בראשיהם ובגפיהם למהר לעבר החוף, ואני, שידעתי היטב שיש נשים שאש הלהבה לא תכניע אותן, החלקתי במורד הצוק. משם נשאו אותי רגליי אל מחוץ לגבולות האימפריה הצארית, אל הים השחור.
השנה הייתה 1777. על החוף כבר חיכתה לי ספינה להובלת בהמות ובה מלחים טורקים. הם נשאו אותי בין זרועות חסונות וגלים כבירים אל מֵצרי הבוספורוס, בואכה עיר הבירה קושטא, הלוא היא איסטנבול של ימינו.