עוד שלוש דקות יוצאים

אחת למאה אלף

ישבנו כולנו סביב המיטה של גלית בבית־החולים בילינסון בפתח תקווה. היא הייתה לבד בחדר, עיניה הירוקות והגדולות עצומות לרווחה, גופה ממלא את המיטה לגמרי — היא כל כך גבוהה וגם נפוחה. רק לפני שלושה שבועות נפרדנו מאמא, ועכשיו גם לגלית הספיק. היא פורשת מאיתנו אחרי מאבק כל כך ארוך ומתיש, ובגיל כל־כך צעיר. אבא שלי מביט בה במבט שממנו ניבטת הערצה. מבחינות רבות הם כל־כך דומים. הוא איש חזק. נדמה שעמד ביותר מדי מבחנים קשים. גם הוא, כמוה, גבוה מאוד ורגיש לא פחות. אבל הוא עמיד הרבה יותר לחיים, וכעת נדמה שיותר ממנה. תורי, אחינו הקטן שותק, ומבטו מחורר את הרצפה. אני עומדת, מסתובבת על מקומי, הולכת וחוזרת ושוב נעמדת, לא יודעת מה להגיד. מפרידות ביני ובין גלית רק ארבע שנים ועכשיו גם עולם שלם. אני עדיין פה והיא כבר בהבא.

דורה מגיעה. גם היא גדולה מכולנו בהרבה שנים והילוכה הנמרץ מעיד שהיא מהזן של השורדות הנצחיות. העולם שלה סכמטי, או לפחות כך נראה, ואולי זה מה שעוזר לה לשרוד את כל השינויים והאסונות האלה. שום דבר לא ניכר על דורה. עושה רושם שהכל נספג בה, ומאפשר לה להמשיך הלאה. הכל כמו תמיד, היא לא השתנתה במאום, הכול אולי, מלבד המשקל. דורה מאוד יפה, אבל גם מאוד השמינה. פעם היא לא היתה ככה. מגיל צעיר תמיד היתה רזה הבגדים כמו תלויים היו על גופה הארוך והדקיק, ועכשיו היא פשוט ממלאה אותם לגמרי. אני חושבת שאולי היא צריכה את כל העובי הזה כדי לספוג את העולם שבחוץ ואת האסונות שצפים ופוקדים את המשפחה שלנו. אולי העובי הזה מבודד. יכול להיות שלי לא היתה מזיקה איזו שכבת בידוד. אני, לעומתה, נהייתי כחושה עוד יותר, מרגישה שהזדקנתי בבת אחת וחלפתי על פני דורה בגילי ובמראי. השיער שלי מדובלל עוד מהלידה, אני מלאה בחללים — במבנה הפנימי ובתאי השומן שלי. העצב מכרסם את דרכו פנימה.

אומרים שהחיים משתנים בשנייה. בשנייה, או בשיחת טלפון אחת. שום דבר לא יכול היה לרמז על התפתחויות שהתרחשו בחיי המשפחה שלנו, שום דבר שיחזה טרגדיות ברצף ואת היעלמותה של שליש ממשפחתנו בתוך חודש. אבל אולי אני טועה. אולי היו רמזים, ואנחנו פשוט לא ידענו לקרוא אותם, אני חושבת לעצמי, ומעבירה את מבטי מקצות הנעליים המהוהות שלרגליי אל מיטתה של גלית וחזרה אל קצות הנעליים. עכשיו אנחנו שוב אבלים. השתיקה ממלאה את החדר. מצטרפים אליה גם הבעלים: בן זוגי שלי, תומר, ובן זוגה של דורה יורם. 'ממתי הוא שמן כל־כך?' אני חושבת לעצמי, ומביטה בחולצת הטי התכולה המתוחה על כרסו. אולי גם הוא מקיף את עצמו בכל השכבות האלה, מגן על עצמו מחיי היום יום, או אולי רק מגן על עצמו מאבא שלו ומאבא שלי ועוד כמה קרובים שמביטים בו במבט מאוכזב, בילד הכל־כך מוכשר הזה שלא הגשים את הפוטנציאל הטמון בו, בזה שאיכזב את כולם, וככל הנראה גם את דורה אחותי הגדולה והכל יכולה. הבעלים כל־כך חלשים, עולה בי המחשבה הבלתי נמנעת, זה כל־כך בולט בתקופה הזו. הם לא מסוגלים להכיל, בורחים למקומות אחרים, לכל מקום שיכיל אותם — לאתרי פורנו או לצ'אטים מחורבנים שמתקיימים במציאות וירטואלית מקבילה, שחוקיה כל־כך הרבה יותר פשוטים מזו שלנו.

התקשרתי הבוקר לבית חולים לשאול על גלית. שאלתי "איך עבר הלילה?", המנטרה הקבועה שחזרה ונאמרה, השאלה ששאלנו כל כך הרבה פעמים ברמב"ם, בבית לוינשטיין ועכשיו בבילינסון. "מה, לא אמרו לך?" שמעתי מהצד השני של הקו, במין חוסר רגישות סתמי, חלול, מחוסר הקשר ויחס. התקשרתי הביתה לחיפה כדי לוודא שזה נכון, זה היה יום ראשון. בתשע בבוקר שוב מצאתי את עצמי על כביש חמש יורדת במחלף פתח תקווה בדרך הקצרה לבית־ החולים, מאזינה לשיר החדש של איה כורם. היא בשיאה בימים אלה, ציינתי לעצמי במחשבת סרק שעה שהחניתי בחניון הגדול ועליתי למחלקה. מחלקה פנימית. מחלקה פנימית המקוללת. ובכלל, צריך לשנות את שמה למחלקה החד־כיוונית, חייבים להציב שלט בכניסה שלה המורה על אין מוצא — המחלקה שיוצאים ממנה בארון יותר מכל המחלקות האחרות. ממחלקת יולדות לא יוצאים בארון. ממחלקה כירורגית לא כל כך יוצאים בארון. אבל מפנימית כן.

זה מוזר עד כמה יפה המקום הזה, בית־החולים הזה. הבניין הזה כל־כך מושקע — התאורה המיוחדת, המרצפות החדישות, התקרה המוגבהת והמעליות החכמות. אבא שלי מסביר לי שהתריסים בחדר של גלית הם בין היקרים ביותר בתעשייה — הוא הרי יודע, כי ניהל חברה כזו שמייצרת פרופילים של אלומיניום. אני עוברת ברחבת הכניסה את בית הכנסת. הוא מפואר. ריק. לעזאזל, מי ירצה להתפלל כאן, אני חושבת לעצמי. אבל אולי יש מספיק שיירצו. לפחות חצי מהמשפחה שלי הייתה רוצה להעביר פה איזו תפילה או שתיים. 'חסד אבות' הם מסבירים לנו באיזושהי נקודת זמן לאורך המסע הקשה הזה של מחלתה של גלית. 'חסד אבות!' זה מה שיציל אותה, ועיניהם המתגלגלות בחוריהן מבהירים לנו כל־כך בבירור שאנחנו אלו שקלקלנו. אנחנו והחילוניות המקוללת שלנו הרסנו, אבל 'חסד האבות' עומד כמו מוכיח בשער כנגדנו. 'איזה מזל שסבא שלכם לא היה כמוכם', אומרות העיניים הצרות, 'בזכותו יש לכם את הפאקינג חסד אבות'. כן, תוכלו לשלוף אותו מהבוידם ולהניח על גלית, היא ודאי תקום ותתחיל ללכת...

צריכים להוריד את גלית לחדר המתים. אלוהים. דורה ואני שוב נטפל בסידורי הקבורה. אנחנו כבר מיומנות, טרם הספקנו לשכוח מה צריך לעשות. לפני שלושה שבועות ביקרנו אותם, את חברה קדישא, זאת אומרת. שילמנו ששה־ עשר אלף שקלים עבור אמא, כדי שנוכל לקבור אותה קרוב לים, קרוב לבית ברמת אשכול, ולא באיזה חור שבמקרה פנוי עכשיו בטיזינאבי. רשמו את השם שלה על הלוח. רשמו 'רחל ארז'. בגיר רשמו, כדי שאפשר יהיה למחוק כשיגיעו הבאים בתור, וכבר לא יהיה מקום על הלוח. יום ראשון היום, אני חושבת שעה שתומר, בן זוגי, מביט בי בדאגה. מחר פורים. נאפר ונלביש את הילדים בבוקר – אני מעבירה בראשי את סדר היום הגרוטסקי — ואחר כך ניסע להלוויה של גלית.

אנחנו נוסעות לחיפה. דורה, אני ופנקס השקים של אבא. אנחנו כבר כמעט ב'עיר' שם נמצאים משרדי חברה קדישא. עושות כמה טלפונים לקרובים וחברים ומודיעות על עוד לוויה. משלמות עוד ששה־עשר אלף שקלים. איזה מזל יש לנו היום. הגרלנו יופי של מקום ליד אמא רחל בבית הקברות. לפחות הן יהיו אחת ליד השנייה, אני מציינת את המובן מאליו, ודורה מהנהנת, ומביטה בכפות ידיה הטומנות את פנקס השקים חזרה בארנק. מכל המשפחה הן היו תמיד הקרובות ביותר זו לזו, הדומות ביותר. אולי בגלל זה רחל קרסה, זה היה יותר מדי עבורה. היא לקחה את דרך המילוט הקצרה ביותר וברחה. עוד טלפון לעבודה שלי. הם קוראים לי 'איובה', וקשה להגיד שהם טועים. זה נשמע קצת לא אמין שבתוך חודש אני מאבדת שני בני משפחה. שני גרעינים מהמשפחה הגרעינית. שניים מאמות הסיפים. שתיים משש. זה יותר מדי.

יום שני. פורים, ולא יורד גשם. הילדים שלי מאורגנים ומחופשים, אלכס עומדת ליד הדלת מחופשת לפרפר, מקישה בעקביה בחוסר סבלנות, ואחיה הקטן זוחל לצדה בתחפושת הדביבון הפרוותית שלו, ומדי פעם קורא קריאות שמחה תינוקיות. תומר לוקח אותו על הידיים והיא מדלגת אחריהם במדרגות. אני מנשקת אותם לפני היציאה לגנים, שוכחת לצלם במצלמה של הפלאפון, ממתינה שתומר יחזור כדי שנוכל לנסוע לחיפה. שוב לוויה. הפעם בפורים.

בדרך לבית הקברות, ברכב, תומר מנסה למלא את השתיקה הכבדה. הוא מדבר בקול מאולץ על חבר שלו שסוף־סוף עשה זאת והציע לחברתו נישואים אחרי עשר שנים של קשר, שואל אם עדכנתי כל מיני אנשים מהעבודה — הכול כדי להפיג את הקדרות. אני לא זוכרת בכלל על מה אני חושבת, ופתאום מבחינה בהמוני אנשים הצובאים את הכניסה. שוב. הלוויות שלנו דומות. כמו הופעות מתות. זה ז'אנר חדש, דומה להופעות חיות, רק יותר באקסטרים, נדמה לי שהמחשבה זאת עוברת לי בראש. אוטובוסים מגיעים בזה אחר זה. המוני עובדי קופת חולים שמגיעים גם מן המרכז. כולם הכירו את רחל, ולכן מכבדים אותנו שוב בנוכחותם. אני מזהה גם הבני־ברקים המגיעים בהמוניהם. שחורים־שחורים מגיעים החסידים והחסידות הגורים והגורות גם הם מכבדים אותנו בנוכחותם הגלותית. חברים של תורי, עובדים של דורה, חברים שלי מהאוניברסיטה ומהעבודה, וגם חברים של תומר. אני מזהה גם את מינה, החברה של רחל, ואת לאה, שעבדה יחד איתה. היא לבושה בהידור מוגזם. נדמה לי שאני גם מזהה את בן הדוד של אמא ואת בת דודתו של אבא שלי. אולי לא. רבים אחרים שגם ראיתי בלוויה הקודמת אני בכלל לא מזהה. ודאי אשוב ואפגוש אותם בשבעה. המונים. גאווה פולנית. פתאום מגיח מן הקהל איזה אדם לא מוכר. הוא מבוגר מאוד, מצומק מאוד ולא מוכר. הוא נציג של קופת חולים הוא אומר. רוצה לשאת דברים.

"אנחנו לא מכירים אותך," אני אומרת בפסקנות.

"זה בסדר." אבא שלי מתערב בקולו הסמכותי והשקט.

הנציג הלא כל־כך ייצוגי אומר כמה מילים מנומסות על גלית. על המלחמה שלה לחיים. על הגבורה שלה. על בריאות ועל החולי. על החיים ועל המוות. ככה זה בלוויות, דברים הזויים קורים. גם בלוויות, אולי בעיקר בלוויות..

מבקשים מתנדבים מהקהל לשאת את הגופה. אנחנו צועדים אחריהם לשדרה העשירית. אני חושבת, מגחכת לעצמי, שהן — רחל וגלית — היו מעדיפות את החמישית, אבל העשירית זה גם בסדר. אני לא יכולה שלא לחשוב על החברה קדישא שמוכרים את הנדל"ן שלהם כמו אנשי מכירות מפולפלים. גורמים לך להרגיש טוב עם המחיר המופרז שאתה משלם להם ושבאמת, אבל באמת, ממש אוטוטו, כבר לא היית מוצא שם מקום פנוי. אתה כמעט נוטה להאמין שהזיזו איזה מת בשביל לפנות מקום למתים שלך. מרוב אי נעימות אתה משלם מיד. ששה־עשר אלף שקלים? כן, זה נשמע לי סביר עבור חמישה מטרים רבועים. בכל זאת, הנוף פתוח לים, ארבעה כיווני אוויר. ממש מחיר מציאה.

מגיעים לקבר. מאחוריי עומדים החברים שלי. אבא שלי לפניי, ולצידו אחיי — תורי ודורה. כל מי שנותרו. אני לא יודעת למה אני בוחרת לעמוד מאחורי אבא, אבל אני עושה את זה שוב כל פעם. גם אצל אמא בלוויה וגם באזכרות אחר כך. ואולי אני יודעת. הוא המחסה היחידי שנותר לי להסתופף בצלו. הלוויה מסתיימת במהירות. השמים כחולים ושמש חמימה ומלטפת אותנו ביום החורפי והצלול הזה. האורחים שלנו רוצים להגיד שהם משתתפים בצערנו. ברכות שחוקות. 'שלא תדעו עוד צער', 'שהמקום ינחם אתכם' מצד הבני־ברקים השבים וממלמלים פסקי תהילים נוספים. פעמיים בתוך שלושה שבועות זה נשמע נדוש אפילו בשביל מי שלא מעורב רגשית. ומה הסיכוי שנדע עוד צער. אולי אחד למאה אלף. אולי נצליח לשבור איזה שיא גינס מקאברי אם ימות עוד מישהו מהמשפחה תוך עוד כמה שבועות, חולפת בי המחשבה ההזוייה הבאה. כולם נעמדים בטור מנושקים מחובקים, גם הדוסים. סבתא שלי ביניהם, מבטה זעוף ופניה מקומטים, מן הסתם מרחמת על עצמה. זה לא חדש. קשה לי לחוש אמפתיה כלפיה. אני שומרת את כל האמפתיה שיש בקרבי לעצמי ולמשפחתי, זו שנותרה. הסבתא הזאת היא מחוץ לגבולות המשפחתיים. היא במשפחה המורחבת. "אני צריכה לנסוע לבקר את סבתא", אמא שלי תמיד היתה אומרת, נוטלת את אחד התיקים המעוצבים שלה, עוטפת את עצמה במעיל הצמר החדש, לא שוכחת לציין שיש קציצות במקרר, ויוצאת. אני לא צריכה כלום. לא חייבת כלום לאף אחד. כיום בעולם שלי יש מנות מוקצבות של אנרגיות ושל אמפתיה, את ואני מקציבה אותן במשורה למשפחה שלי, למשפחה שאני אוהבת.

מחוות־יד קצרה מאבא, ואנחנו פורשים הביתה. עולים בפרויד — השיירה הנוגה של המכוניות הפרטיות — לבית ברמת אשכול. 'עולים הביתה', זה ביטוי כזה של חיפאים, ותומר פורש להביא לנו אוכל. תורי מתלווה אליו. אנחנו מתיישבים על הספות הירוקות, מותשים. אבא שלי מרתיח מים לקפה. הבית נקי מדי, ריק מדי. גלית כבר לא תבוא לכאן יותר, אני חושבת. היא לא תשב על הספה הירוקה יותר, אני חוזרת ואומרת לעצמי, משכנעת את עצמי שאכן כך יהיה. אני לא יכולה שלא להיזכר בה יושבת שם בפינה של הספה, זו עם הגב לים, ואני מולה, על הספה הירוקה השנייה. היא שומטת את ראשה ומניחה יד על הבטן. כואבת לה הבטן, היא אומרת ונשכבת על הצד, מניחה את ראשה על צידי הספה. זו היתה הפצצה שתקתקה, שהכאיבה לה בבטן, ושאנחנו לא ידענו לקרוא את סימניה האפוקליפטיים. לא ידענו שזו הפצצה. חשבנו שזה סתם כאב בטן של בחורה בת עשרים ושש. איך יכולנו לנחש, לדמיין את הרימון שנצרתו כבר הוסרה בתוך הגוף היפה והצעיר שלה ושעתיד להתפוצץ שבוע אחרי אותה פגישה. ובכל זאת, למה לא שמתי לב, למה לא שמנו לב. אבל מי יכול בכלל לדמיין דברים כאלו. אמרו לנו אחר כך שפצצה כזו מגיעה רק פעם במאה אלף מקרים. ובכל זאת, אנחנו הקרובים לה ביותר, האם היתה דרך לנבא שיש דבר נורא כזה ששוכן בתוך הגוף ולא יכול להכיל את עצמו עד שהוא מתפרק להמון גורמים וזורע הרס בכל פינה ואיבר שחיוניים לקיומם של החיים? גלית שוכבת על הספה. מדברת מהר גם בשכיבה. תמיד היא מדברת מהר כי המוח שלה טס קדימה והמילים מנסות להדביק את הקצב. זריזה בכל מעשיה במחשבותיה אבל ממהרת גם לצאת ממסלול החיים. היא מספרת לי משהו על זה שהחבר שלה רוצה לנסוע לארצות הברית לגור שם, אבל היא לא. שיחה שגרתית של אחר־צהרים אביבי בשישי אחד לפני ארוחת ערב משפחתית שבועית משותפת. דילמות קטנות של החיים שמשמשות לנו לשיחות החולין, מקשרות בסיבים בלתי נראים בין החיים שלי לחיים שלה. מספרות אחת לאחותה על החששות שמסתתרות מאחורי המילים, מסתתרות טוב מדי עד שהן כמעט ולא נראות. המחשבה נודדת לרחל. גם רחל כבר לא תבוא הביתה יותר. ריחות מרק עוף, תבשילי בשר עגל מעודן או קדרה עמוסה כל טוב כבר לא ימלאו את הסירים הנקיים. כביסה מקופלת בדיוק רב לא תהיה מונחת על הספות כתחנת ביניים בדרך לקומה של חדרי השינה, וגם ריח בושם חזק שנודף מכל בגדיה לא ימלא את הארון בחדר השינה שלהם.

תומר ותורי חוזרים, נכנסים בלי לצלצל באינטרקום כי הדלת פתוחה לרווחה. בידיהם שקיות מלאות בקבוקי שתייה וכל מיני מאפים מלוחים ומתוקים. מניחים על השולחן בפינת האוכל, ומוסיפים כלים חד־פעמיים. אין אצלנו גינוני אבלות. אנחנו דואגים לעצמנו. רגעים לאחר מכן המנחמים כבר מתחילים לזרום פנימה. הם יושבים סביבנו על הספות הירוקות, מביאים כיסאות מפינת האוכל ומרחיבים את המעגל. מגיעים חברים שלי של דורה של תורי, כל אחד פורש לחדר אחר, או למרפסת עם הנוף המדהים הזה. 'ביום טוב עד הארובות של חדרה אפשר לראות מכאן', אנחנו אומרים תמיד לאורחים חדשים. אני מופתעת מזרימת האנשים הרבה. אחרי הכול, אנחנו נמצאים בבית חיפה, אחרי נתניה ואחרי קיסריה, ובכל מקרה הרבה מחוץ למדינת תל אביב. ובכל זאת אנשים מטריחים את עצמם — האנשים שמקיפים אותנו בחיי היום יום השגרתיים שלנו בעבודה, בלימודים, בצבא. באים לדבר על הכול, נותנים חיבוק, מציעים עזרה — אולי לקנות עוד שתייה, אולי להביא פשטידה, לקחת את הילדים לסוף שבוע, חלק מספרים בדיחות ומזכירים נשכחות, חלק מרצינים בכניסה, מנסים רק להשכיח, והרוב מנסים בדרכם להעביר את הזמן הראשוני הבלתי נתפס הזה. לא מדברים על גלית. זה כואב מדי, היא הייתה צעירה מדי, הגזירה שנגזרה עליה ללכת בוויה דלרוזה שלה היתה קשה מדי. ולאחר מכן התקווה שלפתע נעורה אחרי פרידה של כמעט שנה, כשהיא התעוררה ויחד עמה ניעורו כל התקוות הכמוסות שלנו, ולפתע שוב נסוגה וחמקה מאיתנו עד למותה. העומס על הלב מונע גישה לטריטוריה הזאת, והמנחמים מבחינים בשלטי האין כניסה שהצבנו על לוח לבינו. אי אפשר לדבר על גלית, כי גם אין זיכרונות. כלומר, אין זיכרונות קרובים. החיים שלה נעצרו לפני כמעט שנתיים, ומהזיכרונות האחרונים נודפים ריחות של חומרי ניקיון חריפים וזולים של בית חולים, מונחים רפואיים, מחלקות בבתי חולים, חיים שליד החיים. אבא שלי עדיין המלאך השומר על כולנו. הוא זקוף ויפה, כמו אביר, אינו נותן לכאב החד שמפלח אצלו אפילו יותר מאשר אצלנו להבליח דרך השיריון שעטה על עצמו. הוא חוזר ואומר לנו שצריך להיות חזקים, אין מה לבכות, שצריך להמשיך הלאה, גם בשבעה. גם לעצמו. המסר ברור. אנחנו קשובים, מפנימים. לפחות כלפי חוץ אנחנו עושים רושם מחודדים מאופסים. נקודת האפס שלנו היא עכשיו, מכאן נמשיך ולא נשקע בעבר, נביט קדימה, זה המסר שעובר חד וחלק מאבא, ואנחנו נשמעים לו, כי אין דבר אחר בטוח שניתן להישמע לו כרגע, מנסים לתרגם את המסר המילולי להתנהלות המכובדת המצופה מאיתנו.

בערב אני ישנה על הספה. תורי בחדר שלו. דורה חוזרת לכפר סבא, היא תבוא שוב מחר מוקדם בבוקר. תמיד אהבתי לישון על הספה. לא משנה לי איזו. היום אני כבר מעדיפה מיטות, אבל בילדותי אהבתי לישון על הספה. בקיץ, כשיתושים היו מזמזמים מעל הראש ובין האוזניים בחדר, הייתי עוברת לספה נטולת היתושים. משנה מקום כדי לישון יותר טוב. וככה זה גם עכשיו, רק בלי היתושים. עכשיו חורף, אבל אני על הספה. גם עכשיו מתאימה את עצמי למצב החדש שנכפה עלי בעל כורחי. ישנה על הספה כי נקלעתי לתוך האבל הזה, ואף אחד לא שאל אותי, לא התייעץ בי אם נוח לי או לא. מישהו בחר עבורי, עבורנו, את השביל הכל־כך עצוב הזה, ואין לדעת מה עמד מאחורי הבחירה שלו. גלית ואמא ודאי לא בחרו עבורנו בשביל הזה, גם דורה ותורי לא. אולי פשוט בוחנים אותנו, אני חושבת לעצמי שעה שהמבט משוטט על תקרת הסלון בלילה הראשון של השבעה. אבל המבחן הזה מיותר כל־כך, משהו מזדעק בי מנגד. אז אולי לא לבחון. אולי הכל חסר תכלית, אולי דברים פשוט קורים בלי שום הסבר או טעם, אני ממשיכה לטעון כנגדי. אולי זו סתם בדיחה גרועה של הסטטיסטיקה, בדיחה על חשבוננו. חבל שזה כל כך לא מצחיק, אני מחייכת חיוך עגמומי. ואם כן — למה דווקא לנו? מותר לשאול את זה, אני חושבת. אבא מכין לי סדין, שמיכה וכרית, טופח עליהם קלות לאחר שהוא מניח אותם על הספה. יש להם ריח טוב. אולי עוד מהכביסות של אמא. תומר קוטע את חוט המחשבות. הוא חוזר לתל אביב. "תן להם נשיקה מיוחדת ממני", אני אומרת לו, מתכוונת לילדים. הוא מחייך חיוך כמו נבוך. "נתראה מחר," הוא אומר ויוצא.

הימים עוברים. אני לא מבדילה ביניהם. האורחים שלנו ממשיכים להגיע ולמלא את הבית הגדול, אבל לא את החלל שנפער בנו. לעולם לא נשוב עוד להיות משפחה מושלמת כמו שהיינו. לא מושלמת וגם לא שלמה. כי למראית עין לפחות כך היינו — משפחה מושלמת, עם אבא יפה ואמא יפה וארבעה ילדים יפים וגבוהים (אולי חוץ ממני), מוכשרים מרובי תארים, בעלי חברים וחברות יפים ונכונים ומשכילים. שלמים אבל ממש לא מושלמים. "אולי טיפסנו על עץ גבוה מדי", אמא שלי אמרה קצת לפני שנפטרה. היא לא הצליחה לנהל את המשפחה הזו ולשלוט בגורלה. רק אז, קצת לפני מותה, הכתה בה ההכרה שמעולם לא באמת היתה לה שליטה מלאה על המשפחה. אבל זה היה מאוחר מדי. ולמי בכלל יש שליטה על המשפחה, על עצמו, על הדרך בה מתנהלים החיים. ובכלל, משפחה מושלמת? טולסטוי אמר ש" כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל המשפחות האומללות — אומללות הן כל אחת על פי דרכה." אני חושבת על המשפט הזה שעה שאני מביטה באורחים שיושבים אצלנו בסלון, כל אחד עם השק הפרטי של הצרות שלו, עם הגורל האישי והמשפחתי שלו. אני לא מסכימה עם טולסטוי. גם המאושרות מאושרות על פי דרכן. וגם אנחנו נהיה מאושרים כמשפחה שאינה שלמה יום אחד, נמצא את הדרך המיוחדת שלנו להיות שוב משפחה מאושרת. אין דבר כזה משפחה מושלמת, כל משפחה והסיפור שלה. כל משפחה יכולה לככב בספר רב מכר שיהפוך לסרט שובר קופות. אולי זה נכון, לפחות כלפי חוץ, היינו לכאורה מושלמים, אבל בפנים היה גם אצלנו תפוחים רקובים לצד האדומים המבהיקים, והיה הגורל הארור הזה שהילך בינינו. הגורל הבלתי נשלט, שאינו כפוף לחוקי המושלמות הארציים שלנו. יש כוחות חזקים מאיתנו. הטבע, או אולי אלוהים, שקובעים את גורלו של האדם, של משפחה שלמה. רחל ידעה את זה כמובן. היא היתה אישה דתיה. היא האמינה בגורל, אף שרצתה מאוד לשלוט בו.

כעבור שבוע כולנו חוזרים לשיגרה. אני ודורה לעבודה, תורי מתכנן טיול לדרום אמריקה של אחרי הצבא. אבא שלי חוזר ללמד באוניברסיטה. ביום שישי הראשון שאחרי הקימה מהשבעה ואנחנו מתכנסים אצל דורה, נאמנים לארוחות ימי שישי שלנו. אני לא אוהבת את האוכל שהם מכינים, היא ובן הזוג השמן שלה יורם. האוכל רובץ בשלוליות שמן. "יש עוף!" יורם מכריז בצהלה. אני שונאת עוף. דורה מביאה לשולחן קופסאות פלסטיק מלאות סלטים. כרוב. כרובית מטוגנת. חצילים. אני שונאת אוכל מוכן, אבל דורה נורא משתדלת. מביאה מכל טוב לשולחן. "יש מבחר גדול," היא אומרת, "לא חסר," אבל כולנו מריחים שאין ריחות. אומרים שחוש הריח הוא החזק ביותר. חזק בזיכרונות, קפסולה של זיכרון. וכולנו תתרנים הערב. אין ריחות בישולים. אין מדרגות שעולים בהן בעקבות הריחות הטובים שמזדחלים גם החוצה. אין קידוש. מוזר. כל כך הרבה שנים אנחנו עושים קידוש בבית של אמא ואבא ביום שישי בערב. פתאום אין. אף אחד לא מעלה את הנושא, אף שברור שגם האין הזה, כמו הריח החסר נוכח יותר מכל. אנחנו עסוקים עכשיו בלקדש את הכעס על הצד הדתי במשפחה, כועסים מדי אפילו בשביל לעשות קידוש. אנחנו יושבים סביב השולחן — תורי, אני, דורה ויורם ושלושת ילדיהם. הקטנים שלי מסתובבים ברחבי הבית, רודפים זה אחר זה. הם עדיין לא יכולים לשבת "כמו שצריך" על כיסאות של גדולים, אני מתרצת לעצמי, אף שאני יודעת שגם זו עוד חריגה מן הכללים לפיהם כולם חייבים לשבת ולציית לכללי הנימוס של ארוחת הערב של יום שישי. אבא שלי עדיין מקבל ראשון את המנה החמה המוגשת לו מידיה של דורה, אבל הכל נעשה מתוך המולה, בלא הקריאה לסדר של הקידוש.

אני לא רוצה להיות כאן, אני מקדשת את הכעס. לא רוצה ארוחה כזו. "תודה רחל שנטשת אותנו", אני מקדשת כעס נוסף בלב. אותה מחשבה עוברת לי בראש כשאני מכינה למנה ראשונה קישואים מטוגנים מגורדים עם בצל וביצה. עוד מנת רחל שהייתה אורחת קבועה בתפריט. "באמת תודה, רחל", אני חושבת שעה שאני עומדת במטבח הדירה שלנו ליד החלון ביום שישי בבוקר ומכינה את המנה הראשונה של אמא רחל, שתוגש עם קרקרים של זהב מלוחים.

השיחה מתנהלת מעצמה. אנחנו מדברים על דברים שקרו בחדשות, על ההתחממות בגבול הצפון. יש הרגשה שעוד מלחמה בלבנון מתקרבת. הקיץ הזה תהיה מלחמה, כולם מסכימים בפה מלא קישואים וקרקרים מוזהבים. הכאב נח ברקע של השיחות, אבל גם בדברים הטכניים הקשורים למוות: התקנת המצבה אחרי שלושים יום, או תיאום התאריך העברי עם הדוסים. אחר כך ננהל את האזכרות רק לפי התאריך הלועזי, אנחנו מסכימים פה אחד, אבל כרגע אנחנו עדיין איתם, מתפשרים, מנסים להתאים את עצמנו לבקשות שלהם. בתום הארוחה אנחנו שוטפים ומסדרים את הכלים, מותירים את אבא ותורי לנפשם, וחוזרים איש איש לביתו.

אני מתקשרת אל אבא שלי כל יום. גם דורה. אמא השאירה הוראות. הוראות מעיקות. תטפלו באבא. כמה אחריות. אנחנו ממושמעות, לפחות בינתיים. תורי גר עם אבא. הם נשארו שניים, מארחים אחד לשני חברה. ארבעים וחמש שנים מפרידות ביניהם, אבל אין ערך לשנים. איזה מזל שיש לנו את תורי. כשתורי נולד הייתי בת עשר, דורה היתה בת שבע־עשרה וגלית בת שש. תורי נולד למשפחה קצת שונה, אולי יש לומר משופרת מזו שהיתה לנו כשאני נולדתי. דורה טוענת שאני נולדתי למשפחה משופרת משהייתה כשהיא נולדה. כל ילד הביא את השיפור שלו למשפחה. רק דורה לא נהנתה משיפור כלשהו. היא קיבלה זוג הורים בוסריים אותם היה עליה לחנך. "אבל לפחות היו לך את כל הסבתות והסבים," היינו אומרים לה חצי בהלצה.

כעבור שבוע אנחנו שוב נפגשים לארוחת שישי. הפעם אצלנו. אני מתאמצת שתהיה ארוחה טעימה. אנחנו מכינים חצילים של אמא וקישואים של אמא ומרק עוף של אמא וגם מנת בשר רך, אומנם לא על פי המתכון של אמא, כי שלנו התבשל כל אחר הצהרים בהרבה יין. מזל שתומר היה חצוף מספיק כדי לעקוב אחרי אמא במטבח וללמוד ממנה את כל המתכונים, זה מאפשר לשחזר ולו במעט את הריחות והטעמים, ופועל עלינו כמשכך כאבים. תומר חצה את הגבולות. גבולות המטבח. אף אחד לא העז להרים מכסים ולטבול בסירים אצבעות לפני הארוחה, אף אחד חוץ מתומר. הוא עבר על החוקים. איזה מזל.

אנחנו מתיישבים לאכול. אבל המחשבה על רחל וגלית רובצת עלינו כעננה. יש הרגשה שעוד רגע יצטרפו אלינו לשולחן, אבל אז לא. כאב האכזבה עצום. רק לפני כמה חודשים עוד חשבנו שגלית תגיע לסדר פסח על כסא גלגלים. לפחות ככה אמא חשבה, כי באמת המצב השתפר. אבל עכשיו שתיהן כבר לא כאן, ועוד חודש ערב פסח. אני לא יודעת איך נשרוד את הפסח הזה, אני חושבת לעצמי. הרי היינו אמורים לחגוג אותו בבית בחיפה, והשנה היא השנה של "הצד שלנו" — גם המשפחה של תומר וגם המשפחה של בעלה של דורה חוגגים בטיול בחו"ל השנה. "אולי ניסע למלון," דורה מציעה לאחר שאינני מצליחה להתאפק, והנושא עולה לדיון. "אבל זה נורא יקר," אני אומרת, כאילו שזאת הבעיה שמטרידה אותנו. גם תומר לא מתלהב. "אולי נעשה סדר אצלנו?" דורה מציעה שוב ומלכסנת מבט לבדוק את תגובתו של בעלה. לא תודה, אני חושבת. לא מספיק שהמצות מפוצצות לי את הבטן? עם כל השמן בבישול שלכם אני בכלל אשלשל את עצמי לדעת. "חשבתי שאולי ניסע לוורד הגליל," אבא מציע בשקט האופייני לו מראש השולחן. העץ הנדיב. האבא הנדיב שלי. תורי מהנהן, ומביט בי. גם על פניה של דורה אני מזהה הסכמה. ההחלטה מתקבלת. נחגוג את הפסח בוורד הגליל.

אנחנו מזמינים ארבעה צימרים. אני אוהבת את המקום הזה. יש בו ריח של פעם. ואני אוהבת סוסים, הם כל־כך אציליים וזקופי קומה, לעולם לא יושבים או רובצים. סוס יושב הוא סוס חולה מאוד, הוא כמעט כמו סוס מת, אני נזכרת שככה פעם לימדו אותי. המעבר בין חיים למוות אצל הסוסים הוא קצר מאוד, הוא לא נמתח שנה וחצי בין חיים למוות. סוס מת, פרסותיו עדיין מסמנות את הדרך שזה עתה עבר. גם רמי שלי אוהב את הסוסים. "השושים ישנים" הוא אומר לי, לפנות הערב הראשון כשאנחנו מטיילים בנחת שעה שהם לא נראים לעין באורווה. אנחנו עוברים את הבריכה הקטנה, ממלאים את מלוא העין בהרבה מרחבים. המרחבים טובים לנו, אני חושבת. האויר קריר והשמים נקיים מענן. אנחנו חוזרים לחדרים. חדרים נעימים. פרקט עץ אלון מצפה את הרהיטים והקירות הפנימיים, וירוק בשפע מבצבץ דרך החלונות עטויי הוילונות מן החוץ. מטבחון קטן, כמה כלים לאוכל. הילדים קופצים בין החדרים, קופצים על המיטות. הצימרים שלי ושל דורה סמוכים זה לזה. הצימר של אבא ושל תורי נמצא מרחק כמה עשרות צעדים משם. אנחנו ליד חדר האוכל והאורוות, קרובים לשפני הסלע החמודים שמסתתרים בין העצים והאבנים. תורי מביא גיטרה. יושב בחוץ ומנגן, וכולנו מצטרפים לשולחן העץ על הדשא ופורשים שמיכה לצדו. אין מקום לכולם, אבל נעים לנו, וחמים. כמעט שאפשר לשכוח מהסדר הזה שלפנינו.

למחרת בבוקר אנחנו נוסעים לטייל. אבא שלי ותורי ברכב משלהם, אנחנו בג'יפ משלנו, ודורה ומשפחתה בג'יפ משלהם. יוצאים מוורד הגליל שמאלה לכיוון אלמגור, ואחר כך במעלה כביש תשעים לכיוון כפר ג'יש. גוש חלב. עוזבים את המכוניות לסיבוב רגלי. הכל ירוק. 'שווייץ,' אנחנו אומרים. הילדים נצמדים לתורי, המבוגרים מתקבצים לתת־קבוצה משלהם. אני מצלמת אותם בלי הפסקה. משלימה את החסר, את כל מה שלא צילמתי מאז פורים. מצלמת אותם ואת בובות הוובקינז של הקטנים שמופיעות מעכשיו בכל תמונה. אנחנו רואים פרות רובצות בנחת על האדמה הרכה בינות הצמחייה הירקרקה. מגיעים לשרידי בית כנסת העתיק בגוש חלב. אני מצלמת את תורי ליד העמודים. השביל בוצי, והנעליים נעשות כבדות, ומסרבלות את ההליכה. אבא אוסף פרחים מצדי השביל כדי להגדיר אותם אחר כך בעזרת מגדיר הצמחים שהבאנו. הנה שלושה סוסים אוכלים עשב, הם חולפים ממש לידינו. החיים ממשיכים, אם כך, אני חושבת. חוזרים למכוניות. פנצ'ר. בג'יפ שלנו. אני מתעדת את ההחלפה. גם פנצ'רים צריך לתעד בחיים האלה. הבעל של דורה מסייע לתומר, גם תורי מצטרף למשימה, מחייך חיוך גדול רגע לפני שאני מצלמת אותו מפשיל שרוולים. רמי מביט בהם מהצד. עושה פרצופים בהתאם לאווירה הרוויה באקשן — מכווץ את שפתיו בחשיבות של אחד שגם מבין ועומד בעזרת הגברים ליד תורי. בדרך חזרה לג'יש, נעצרים לאכול חומוס טרי, פיתות, סלטים ומרק עקוב טעים במיוחד. אני מצלמת את כולם אוכלים ומדברים בפה מלא. חוזרים למנוחת צהרים בצימר. איש איש לחדרו. אני משחררת את הילדים לעשות כרצונם בחוץ. אלכס הבת שלי היא רק בת ארבע, לוקחת את רמי להשתולל איתה בחוץ — ילדים של עיר, מה הם יודעים על מרחבים וחופש וירוק בעיניים. שלוש הבנות הגדולות יותר של דורה מצטרפות, הן נחות על מחצלת הקש שפרושה מתחת לעץ האלון הגדול. אני מנצלת את הזמן להתקדם קצת עם הספר שאני קוראת עכשיו. 'אוראקל נייט' של פול אוסטר. כמה זמן שלא קראתי ספר. כל־כך הרבה. יותר מכל אני נהנית מזה שאני מאוד נהנית ממנו, מצליחה להתרכז בו לגמרי. הקריאה ממלאה אותי באנרגיות ובאופטימיות, בדיוק כמו שיר טוב שמתנגן ברדיו או מראה השמיים בשקיעה, כפי שקורה ממש בדיוק עכשיו מעבר לשמשת החלון. אני קוראת לילדים להיכנס. תומר מקלח את שניהם, ואני שומעת את שאגות הצחוק שעה שהוא משפריץ עליהם מהטוש. אני מלבישה אותם "חגיגי" לקראת הערב. אלכס עוד בשלב שהיא מסכימה ללבוש שמלות, בינתיים זה מובן לי מאליו, אבל מהקטנה בת השש של דורה, אני יודעת שקרב הזמן והיא תמרוד במוסכמות ותסרב. היא מתוקה, אלכס. תלתלים צפופים וחומים מעטרים את הפנים הבהירות ועיניה היוקדות סורקות את בבועתה במראה התלויה בחדר השינה שלנו. רמי בלונדיני ותכול עיניים, לובש מכנסיים "של גדולים" וחולצה לבנה חגיגית מכופתרת ועליה סוודר כחול עם סוסים לבנים. הוא שונה ממנה. בכל המובנים. אני מצלמת אותם. שוב מצלמת. הם צוחקים. אני מתאפרת קצת מנסה להסתיר את פצעי הבגרות שהחליטו להופיע עשרים שנה באיחור ולחורר לי את הפנים. אין לי ממש חשק להתלבש, אני לא משקיעה. מבחינה בתומר שיצא כבר החוצה לשאוף אוויר. הוא נראה טוב. גם בג'ינס שלו. אני שמחה שאני חוזרת להבחין בכך.

כולם מגיעים לחדר אוכל. הבנות של דורה כל־כך יפות. נשים קטנות. אדוה, עם הבלונד הגולש שלה וגם שחר ורותם לבושות בצבעי בורדו ולבן. דורה תמיד משקיעה בהן 'הרבה כסף והרבה נשמה', ככה היא תמיד אומרת. אבל דורה לא מושקעת היום, ברור לי לגמרי למה. אבא שלי אצילי ונאה מתמיד בחולצת כפתורים לבנה ומגוהצת, ותורי השרירי והגבוה בחולצה קצרה וחיוך קורן כתמיד. מתיישבים כולם לשולחן. מעולם לא חגגנו סדר באיזשהו מקום שהוא לא בית. היינו בסדר פסח של משפחות אחרות — חילוניות או דתיות ואפילו דתיות מאוד. היו לנו סדרים גדולים וסדרים קטנים, שמחים ומאופקים, טובים יותר וטובים פחות, אבל תמיד בהרכב מלא, ומעולם לא סדר פסח שנערך בבית מלון או בצימר. ההרגשה טובה במפתיע. טוב לנו יחד גם במשפחתיות החלקית שלנו. לצדנו בחדר האוכל יושבות עוד משפחות כמונו. גם הן ודאי בורחות ממשהו, אני לא יכולה להמנע מלחשוב. השנה לא נקרא את כל ההגדה. אנחנו שרים קצת כי אנחנו אוהבים לשיר, קוראים קצת אבל רק עד האוכל. עוד הפרה של הכללים. מעולם לא פסחנו על החצי השני של ההגדה. האוכל טעים. עוד מנה ועוד מנה. המכנסיים עומדים להתפקע אבל אנחנו ממשיכים, שותים בקבוק יין ועוד אחד. האלכוהול משכך. מותר לנו לשכך. זאת החירות החדשה שלנו. אנחנו שורדים את הסדר הראשון.

אחרי הלוויות והסדר הראשון בלי אמא וגלית, אחרי ארוחות שישי הראשונות המוזרות והקשות כל־כך, אנחנו מנסים ללא הרף לאסוף את השברים. בעיקר בהימנעות ובהומור. קצת צוחקים על רחל — נזכרים במשפטי רחל, אבל על גלית בקושי מדברים. זה קשה מדי. תורי קבל את תוצאות הפסיכומטרי שלו בשבעה של גלית. שבע מאות שבעים ושבע. 'בואינג', אנחנו מכנים אותו. איזה תותח. הוא נוסע לדרום־אמריקה לטיול של אחרי הצבא, ואנחנו שומרות על קשר יומי עם אבא בשיחות טלפון. קיבלנו הוראות מדוקדקות ואנחנו ממלאות אחריהן. ילדות טובות. רחל עדיין מפקדת עלינו גם כשהיא כבר לא כאן. אני מרגישה שאני חייבת להחליף עבודה. הרי ברור שבמקום העבודה הקודם בחרתי כי היה נוח, כזה שניתן לשלב בו ביקורים בבית לוינשטיין עם נטל אחריות סביר בתפקיד שלי. אני לא בנויה לנטל סביר, מחפשת תמיד אתגרים. ניהול הלקוח הקטן והמקומי הזה בחברה הקטנה הזו באמת לא סיפק את הרעב שלי ללמוד להתפתח. אני חייבת לשנות, להרגיש שאני זזה קדימה, שכל זה לא עצר אותי, לא באמת פגע בי. אולי גם כדי שיהיה לי משהו לספר לאבא, לשמח אותו. העבודה החדשה שלקחתי על עצמי היא תובענית ללא הכרה. אני מטביעה את עצמי בה, נוסעת לאוסטרליה לטפל בפרוייקט שלי לעשרה ימים, חוזרת, נוסעת לארצות הברית לחוף המערבי לשבוע וחוזרת. עובדת ללא הפסקה וללא נשימה. המנהלת שלי גרועה עוד יותר ממני — מלחיצה ומתקשרת אליי בשעות מוזרות. חודשיים עוברים ואני נשברת. אני לא יכולה יותר. אני מקללת אותה בשיחת טלפון, שוברת את כל הכללים והחוקים של האירגונים. אולי אני מקווה שבאיזשהו מקום היא תסלח או תבין, שמישהו ירחם עליי, אבל למה שתיסלח לי. היא לא מכירה אותי בכלל ולא סיפרתי לאף אחד שרק לפני מספר חודשים איבדתי שליש מהמשפחה שלי. אני לא מנסה להציל את עורי, רק מחכה כבר לצאת מהמקום המקולל הזה שדורש ממני את מה שאני לא מסוגלת לתת, את מה שרק לא מזמן יכולתי לספק ממש בקלות. 'לתת את כל כולי לעבודה' — ככה הייתי מתבטאת פעם. אבל אני כבר לא שם. חיים פעם אחת, ואני כבר לא מי שהייתי פעם, אני משכנעת את עצמי. דברים משתנים. אבל עמוק בתוכי אני מרגישה שמשהו לא בסדר, ברור לי שאני צריכה עזרה בכל הבלגן הזה שנקרא החיים שלי. אוגוסט עכשיו, וכולם בחופש, ואני מחליטה לעשות מעשה.

אני מחליטה לטפל בעצמי, ודורה מספרת לי על איזו פסיכולוגית מדהימה ששינתה לחברה שלה את החיים. ואז אני פוגשת את רחל.

אני מגיעה לבית של רחל בתל אביב. הבית שלה יושב על חלקת דשא קטנה בלב תל אביב, כמו אי של שקט בלב ההמולה. היא מקבלת את המטופלים שלה בחדר קטנטן בעליית הגג. החדר מחופה כולו בעץ. יש בו שולחן צר וארוך שעליו מסך מחשב ומקלדת ומעליו שני מדפי ספרים ארוכים כרוחב החדר, גדושים בספרי פסיכולוגיה עלומי שם וגם בספרי פרוזה מוכרים יותר. אני יושבת על כסא מולה, בינינו שולחן קטן ועליו כל מיני קישוטים קטנים — סלסלה עם חיות קטנות מעץ — אני שמחה, כי זה אומר שיש לה יכולת להבחין בפרטים הקטנים, וגם קופסת טישו שאני מקווה שלא אזדקק לה. בטוח שלא אזדקק לה, כי בכל התקופה הקשה הזו כמעט לא בכיתי, אולי רק רק בלוויה של גלית. נדמה כאילו יבשו הבלוטות אצלי בלוטות הדמע. זה יכול להיות?

אני מתיישבת מולה, והיא לא מדברת. אני מחייכת באי נוחות. "שאספר על עצמי?" אני שואלת. "בבקשה," היא עונה, ומביטה בי במבט ארוך ובוחן. הקול שלה צרוד מאוד — צרוב כמעט — והיא משתעלת כל הזמן. ובכל זאת מרשימה. העיניים שלה שחורות, תחומות בקו שחור ושערה הארוך שחור גם הוא. היא אישה יפה והיא חולה, אבל אני לא יודעת במה. אני פותחת בזה שיש לי שני ילדים ובעל, שבעטתי את עצמי החוצה ממקום עבודה כי לא יכולתי יותר עם העומס והנסיעות והשעות, שמתו לי שתי בנות מבנות המשפחה — אמא שלי ואחותי הקטנה. "ומה עוד?" היא שואלת בקולה הצרוד. אני מפרטת איפה גדלתי ואיפה למדתי, ושגלית הייתה בבית לוינשטיין כמעט שנה וחצי, שאמא שלי פתאום נפטרה ומייד אחריה גלית. אני מספרת לה שכשאמא נפטרה הלכתי לבקר את גלית בבית החולים ולא היה לי אפילו כוח לשאול את הרופאים את השאלות הרגילות שאמא לא התעייפה מלשאול: אם היא קיבלה את התרופות שלה, ואם עשו את הבדיקות מאתמול, ומה לגבי ההשתלה (למרות שלא היה בכלל סיכוי). אני ממשיכה ומספרת בשטף שעמדתי שם במסדרון של בית החולים, הרופאים האחיות והמבקרים חולפים על פני משני הצדדים, ושלא היה לי כוח לכלום, לא היה לי אפילו כוח לפתוח את הפה ולהגיד משהו למישהו. אז פשוט הלכתי משם, נכנסתי לחדר של גלית, ישבתי לידה, והבטתי בה טוב־טוב. אני נעצרת. שותקת לרגע, מביטה בה לראות את תגובתה. רחל אמא שלי, לא האמינה בפסיכולוגים. אם הייתה רואה אותי עכשיו הייתה לבטח אומרת 'למה את צריכה את זה?' או 'הם יסיטו אותך נגד ההורים שלך ויגידו לך שזו אשמתם, ואז מה?'. רחל היתה אלופה. סובבה סביב האצבע את כל הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים והפסיכיאטרים שפגשנו בדרכינו עם גלית וגם לבד כשפגשה אותם בקופת חולים. מעולם לא חשפה את חולשותיה, רק הודתה בקושיו של המצב, אבל רק במידה, שלא תעורר דאגה או חשד לבעיה. ומעל לכול, תמיד שידרה אופטימיות ורציונליות כמו שרק רחל ידעה.

רחל הפסיכולוגית היא מהאסכולה הפרוידיאנית. ולכן מאוד מתעניינת בחלומות שלי, בעבר שלי. אבל היא לא מאיצה בי. כל פגישה מתחילה בשתיקה. היא שואלת אותי על החלומות שלי ולרוב אינני זוכרת אותם. היא מאוכזבת. אנחנו מדברות על חיי היום יום שלי, על העובדה שאני לא עובדת עכשיו ושזה מאוד מטריד אותי. אנחנו מדברות על כך שאני מגבילה את עצמי לתחום כל־כך מצומצם של עשייה. אולי כי אני לא מאמינה שאני יכולה לפנות לתחום אחר, ואולי פשוט אני לא מוכנה להתפשר. "להתפשר על מה," היא שואלת ומשתעלת קלות. יש לי רעיון לאתר אינטרנט. אתר של וונביז. היא מביטה בי במבט שואל. אנשים שרוצים להיות כמו אנשים אחרים שהם רואים בטלוויזיה, ברחוב, בעיתון. מי לא רוצה לפעמים להיות מישהו אחר? להתלבש כמוהו, להריח כמוהו, לחייך כמוהו? האתר שלי יתמקד באופנה. אני כל־כך מאמינה ברעיון שלי, וכבר הכנתי מצגת עם תוכנית עסקית עם סקיצות אותה הראיתי לחברים, לאבא ולתורי. אבל אין בי את הכוחות לקחת את זה הלאה. המבט של רחל מתרכך. "חווית אסון," היא אומרת. "ורק עכשיו את מתחילה להבין את זה. נדרש זמן כדי לעכל חוויות כל כך קשות. לפעמים גם חוויות טובות." אני מהנהנת. "זה כמו סיפור אהבה. יש לך סיפור אהבה עם החיים. כמו סיפורי אהבה, יש להם התחלה וסוף, ושוב התחלה וסוף, אבל האהבה הראשונה לעולם לא נעלמת. הזיכרונות הטובים נשארים ומרפדים את הנשמה, וגם הכאב נשאר." אנחנו שותקות. אני אומרת לה שלא עובר יום שבו אני לא חושבת על גלית או על אמא. יותר על אמא. קשה לי מדי עם גלית, אבל היא תמיד ברקע. הידיעה שהמוות הוא חלק מהחיים הופכת לחלק ממני. אני מנסה להפוך את הידיעה הזו לכוח, לעיתים אני מרגישה שאין דבר שלא אוכל לעשות, ובפעמים אחרות אני נכנעת, נכנעת למסלול הקל שאני מכירה של העבודה הקשה במקום שהוא לא החלום שלי. "וחשבת פעם שאולי את גם סוג של וונבי?" היא שואלת קצת בהיסוס. אני מביטה בה במבט שואל. "זאת אומרת, שאולי גם את קצת רוצה לצאת מהעור שלך, לחיות חיים של מישהו אחר — קלים יותר, שאין בהם כל כך הרבה זיכרונות מכאיבים?"

הזמן תם, ואנחנו נפרדות. אני יוצאת בהיסוס אל החיים אותם אני חיה כעת, אל תומר ואל הילדים, ואל החלומות שלי שלא מגיעים, אפילו לא בלילה.

מכיוון שאני לא מצליחה לנפק חלומות לרחל הפסיכולוגית היא שואלת אותי על העבר, על הילדות, על איך היה פעם. פתאום אני נזכרת בטיול המשפחתי שלנו לאילת.

נסענו לאילת לחופשה הקבועה שלנו במלון פלאזה — אמא, אבא, תורי, גלית ואני. דורה היתה כבר בת שבע־עשרה, בגיל שאין סיכוי להצטרף לחופשות משפחתיות. בשבילנו הקטנים החופשות האלו היו דבר ששווה היה לחכות לו כל השנה. המלונות היפיפיים האלה עם התקרות הגבוהות והשטיחים מקיר לקיר, שתורי זוחל עליהם עכשיו עד שהברכיים שלו כבר משופשפות לגמרי. הסדינים הלבנים והמזגן המקרר בחדר שלנו שמחובר בדלת פנימית לחדר של ההורים. והבריכות! לשבת על מזרן הים שקיבלנו באמצע הבריכה, לקפוץ ממנו ולצלול עד הקרקעית ועד שאי אפשר לנשום יותר. גלית סופרת לי בחוץ את השניות בשעון הדיגיטלי החדש שלה. וארוחות הבוקר! הדוכנים גדושי הגבינות והירקות, טובלים במיליון סוגי לחמים, ו"איזו ביצה את רוצה?", שואלים אותי כשאני מגיעה עם צלחת עמוסה לשולחן שלנו, "מקושקשת או רגילה או אולי עם פטריות?". ואני לא מאמינה שבכלל פונים אליי! שבכלל שואלים אותי לגבי ההעדפות שלי! בבית זה לא קורה. 'תבחרי פרוסה עם גבינה או עם חלבה, ואת חייבת סלט כי זה בריא, וגם ביצה כי זה בריא, ותפוח לארוחת ארבע כי זה בריא, ותשתי בסוף הארוחה כי זה לא בריא לשתות באמצע.' בבית אמא או אבא מגישים לנו את הארוחות לשולחן ואין שאלות אין בחירות. לבחור? הצחקתם אותי! גם את המקצוע שלי לכל החיים לא בחרתי. אומנם בחרתי לאיזה בית ספר ללכת, זה כן, ורק אלוהים יודע למה דווקא בחירה כזו בגיל כל כך צעיר עברה אצלנו במשפחה, אבל מקצוע לכל החיים? — עד כאן.

אבל באילת לא הטרידו אותי כל אלה. שמחתי לחגוג את החופש שלי בגבולות המלון. בעיקר החופש להסתובב עם גלית ברחבי הלובי ובקומת הבריכה והמשחקים האלקטרוניים, לצייר ציורים בחדרי היצירה ולבהות בטלוויזיה בחדר המשחקים. תורי היה ממש תינוק, אבל גם הוא היה מאושר מלזחול ככה לכל עבר ולתת לאבא או אמא לרדוף אחריו. אנחנו מבלים עם ההורים בלובי אוכלים גלידה בכל מיני צבעים ומתכננים ביקור במצפה התת־ימי למחרת.

בערב אני מספרת לגלית בדיחות. בדיחות ארוכות או אנקדוטות מתפלספות — זה התחום שלי. אמא מבקשת קצת שקט. "לא לדבר יותר מדי," זה גם סוג של מסר בילדות שלנו, בית בלי סבלנות, בית של תוצאות ולא של דרך.

במצפה אני וגלית פוגשות זוג חברות ששוהות עם ההורים שלהן במלון הסמוך לשלנו. אנחנו נעלמות להורים למשחקים של מחבואים ותופסת. אמא ואבא עסוקים בתורי ואנחנו חופשיות לעצמנו. אני זוכרת עד כמה הדגים היו יפים בעיני, ובמיוחד הכרישים וחתולי הים. הכול צבעוני ברקע כחול וחדש לשתינו, ובין מרדף למרדף היינו נעצרות להשתאות מול זגוגיות האקווריום, מסדירות את הנשימה וממשיכות. אני רוצה לקנות מזכרת כזו עם חול בכל מיני צבעים בחנות המזכרות, ומבקשת מגלית לשאול אם יש להם כזה דבר, כי אני מתביישת. היא קטנה ממני בארבע שנים. היא בת שבע ואין לה בעיה עם זה בכלל. יש לה עיניים ירוקות וגדולות והלחיים שלה אדומות ומלאות. תמיד אדומות מריצה או תפיסה או משהו אקטיבי אחר, ואילו אני חיוורת כזו, מרכיבה משקפיים שגדולים מדי לפנים שלי, והעיניים הבין כה קטנות שלי קטנות עוד יותר בגלל המשקפיים האלה. אני זוכרת אותה כל כך בבירור, אני אומרת לרחל.

אני קונה קפסולה עם חול במלא צבעים והיא קונה גלויה, ואנחנו חוזרות להורים. "איפה הייתן עד עכשיו?" אמא רחל נשמעת לחוצה, ולא מקשיבה בכלל לתשובה — תרה בעיניה אחר תורי שעכשיו מנסה לטפס על אחד הספסלים במעבר בין החללים. היא אוחזת בידה של גלית ובידי שלי — אחת בכל צד. יום קיץ חם היום והידיים שלה קרות, גדושות בצמידים מצלצלים. אנחנו עוברות את הכביש יחד — אני ואמא רחל וגלית, נוסעות בחזרה למלון, אמא ושתי הבנות האמצעיות שלה, שמכול הקבוצה המזיעה והמצלצלת הזאת נותרתי היום רק אני.

רחל מביטה בי בעניין. "זאת הפעם הראשונה שאת מדברת על גלית," היא אומרת לי. "כן, איכשהו קל לי יותר כשאני נזכרת בזיכרונות ממזמן," אני עונה ומניחה רגל על רגל. היא מהנהנת. "אולי קל לי יותר לספר דרך טיולים, דרך מסעות...?" אני מציעה בהיסוס. "זה מעניין," היא משיבה והעיניים הכהות שלה מרצינות. "המסע לעצמך עובר דרך מסעות עם אחרים..."

אני חושבת הרבה על המשפט הזה, ובאמת במהלך הימים הקרובים קופצים לי לראש כל מיני טיולים משותפים, ובהם הדמות של גלית ושל רחל ברורות וחדות כמו במצלמת אייץ'־די.