המסע לילד

חודש 1

הדס התמהמהה בכניסה לדירה, לא יודעת שאני נמצא מטר מעבר לדלת, ממתין לה כבר שעות ארוכות, מנסה לייפות את המקום הזה שאנחנו קוראים לו כרגע 'הדירה שלנו'. אורות עמומים, עשרות נרות מפוזרים בהגזמה בסלון, קונפטי מיותר שפוזר בכל רחבי הדירה, ורדים על הרצפה, שתי מצלמות לתעד את האירוע המפתיע והמרגש וכל השטיקים.

ואני. לבוש סריג ממש מוזר.

דקות של לחץ.

חברה שלה מסמסת שהן בדרך.

עשרים דקות איטיות. אני והצלם ממתינים בדריכות.

אני כורע ברך, הטבעת בידי.

רשרוש מפתח בדלת הכניסה. היא מסובבת את המפתח במנעול, מורידה את ידית הדלת, נכנסת לדירה בהלם מוחלט, ואז פולטת צרחה משוגעת: ״לאאאאאא!!! למה???!!!״ מסתובבת, ידיה על פניה, ונעלמת החוצה בטריקת דלת.

אני בשוק. הלב שלי דופק, מנסה לעכל. הכול מצולם.

מה קרה לה?

קופא לרגע, וממשיך להמתין על רגל אחת שתחזור. ומחכה ומחכה.

מה התרחש פה כרגע? לאן היא ברחה?

אני מתעשת וקם לכיוון הכניסה כדי להביא אותה. אוחז בידה בעדינות, והיא עם הידיים על הפנים, נבוכה ומופתעת. אני מלווה אותה עד אמצע השטיח האדום המזעזע, כורע ברך שוב ושואל: ״הדס, האם תינשאי לי?״

היא מורידה את ידיה מפניה, לא מאמינה, ואומרת: ״ברור שכן! אבל לא עכשיו!״

היא הסכימה. את שאר הפרטים נסגור אחר כך.

קמתי, והתחבקנו ארוכות. פה ניתן האות לחגיגות.

החברות שלה שהתחבאו וכעת עמדו מאחוריה נכנסו וצהלו עם כולנו. שעה לאחר מכן כבר החלו להגיע כל שאר המוזמנים.

לילה של שיכרון חושים, מוזיקה, אלכוהול וכל טוב, עשרות חברים ובני משפחה באותו ערב הולל.

אנחנו בזוגיות כבר שמונה שנים, והגיעה העת להתקדם הלאה. לשלב הבא.

שנים דיברנו והסכמנו בינינו שחתונה אינה חובה, והעיקר הוא מה שאנחנו מרגישים, והמחויבות שלנו זה כלפי זה.

ברגע האמת רציתי תא משפחתי נורמלי: אבא, אימא וילדים. לא “בת זוגי״ ושלל אפשרויות אחרות.

התחייבות אמיתית לבנות בית ולגדל ילדים. כדת משה וישראל.

בעיר שלנו כולם מכירים את כולם. זה נכון כמעט לגבי כל עיר קטנה. בחטיבה אני והדס למדנו יחד בשכבה, ובתיכון אף היינו יחד באותה כיתה. שם התהדק הקשר. אבל אף על פי שהיינו חברים קרובים מאוד, לא צפינו את הזוגיות הזו מגיעה.

הסתובבנו בערך באותם מקומות עם אותם אנשים, ולקראת סוף התיכון התחלתי להרגיש שהיא האחת שאני רוצה לצידי, לה לקח קצת יותר זמן, לדבריה. נגיד.

החותמת לזה הייתה בנשף הסיום של התיכון באחד המושבים במרכז הארץ.

התכנון היה איום ונורא: הדרך הייתה רחוקה ומסורבלת עם ניחוחות של צואה מכיוון הרפת הצמודה, צפוף ולא זוהר כלל כמו הנשפים של היום. זה לפחות מה שזכור לי מאותו הערב.

בילינו יחד במשך כל הערב, ובעזרת מעט אלכוהול עלה מד האומץ, ושם התוודינו על רגשותינו זה כלפי זה.

היו כאלה שחשבו שזה רעיון לא כל כך מוצלח כי מידידות לחברות אין דרך חזרה.

הם צדקו. מאז אנחנו ביחד. כבר חמש-עשרה שנים.

ידענו שהמטרה האמיתית של החתונה והנישואים היא להיות הורים, לגדל ילדים.

הגיע הזמן לקבל את ההחלטה למסד את הקשר. לעשות צעד מחייב כדי להביא ילדים לעולם. קבעתי לנו תאריך לחודש וחצי קדימה, לא רציתי לחכות. חבל על הזמן.

האמירה של הדס — ״ברור שכן! אבל לא עכשיו״ — נמוגה לה.

רצינו ילדים, רצינו משפחה, ואין יותר זמן לבזבז בחיפושים. מצאנו.

רוב החברים והמשפחה בני גילנו כבר החלו לבנות משפחות, כולם החלו להיכנס לסטטיסטיקה של זוג פלוס. רבים סביבנו חשבו שהופתענו עם היריון לא מתוכנן, ובגלל זה הלחץ של החתונה.

אוי האירוניה.

אבל מבחינתנו לא היה שום לחץ, לא חלמנו על חתונה מתוכננת לפרטי פרטים במשך כל חיינו, ולכן זרמנו, באמת זרמנו בכל הפקת החתונה. אפילו התחלנו לתת לטבע לעשות את שלו ולא לשמור על אמצעי מניעה כלל, שתיכנס להיריון עכשיו, חודש לפני החתונה, מה זה משנה?

אנחנו מרגישים מוכנים, עם זוגיות יציבה וחזקה, חשים שנוכל לתת הרבה לילדים שלנו. אז למה לא עכשיו?

חיכינו שמונה שנים למסד את הקשר, חבל על הזמן. אני רוצה להיות אבא צעיר.

אחרי ההיי של החתונה החיים מתחילים. ממשיכים, נכון יותר.

חתונה קושרת בני זוג למען מטרה משותפת — הקמת בית, משפחה. ברגע שאתה מתחתן, הכול מתחדד. אתה כבר לא אדון לעצמך, יש לך עוד תחומי אחריות שנוספו, לבנות זוגיות טובה וכנה, למצוא את ייעודך.

לא לי ולא להדס היו חלומות על חתונה גדולה ומפוארת עם כמה זמרים ושלוש שמלות כלה, עם חליפה לפי הקולקציה האחרונה ואירוע על חוף הים. נהפוך הוא. תמיד חשבנו על משהו סמלי ומכבד, ויאללה, לבנות משפחה.

שנים חשבתי שהטקס מיושן ומיותר, שהרבנות היא מפעל כלכלי ואין לנו צורך בו. אני עדיין מסכים עם כמה מהדברים, אבל כמו שאומר המשפט הידוע: ״רק חמור אינו משנה דעתו.״

גדלנו במשפחה מסורתית. קידוש בשישי, נרות שבת, לא מדליקים גז ולא עושים על האש בשבת, לא עורך מסיבות בקולי קולות בשבת. משתדל תמיד לכבד גם את אלה שחיים סביבי ואת אמונתם. בשנים האחרונות חזרתי להניח תפילין לאחר כמעט עשור שלא. מה עושה אותי באמת יהודי? חלק מזה זה משהו בהתחייבות הזו, בטקס בין גבר לאישה, שמסמן לי את תחילת החיים החדשים שלנו.

אחרי שנגמרת ההתרגשות מהערב העמוס — הרב, ההורים, שבירת הכוס, הריקודים והאלכוהול — נוחתת ההבנה. אתה אחד שהוא שניים. אחריות גדולה מצד אחד, אך מצד אחר טובים השניים מן האחד.

אנו מתאחדים ומשלבים ידיים בדרך להגשמת המטרות והחלומות שלנו. ואיזה כוח זה, את זה נבין רק כשנגיע לאתגר גדול ומשותף, שיהיה קשה אך יבנה אותנו לימים ארוכים קדימה. וזה במידה שהאהבה חזקה דיה.

וכמה שהתאחדנו. גדלנו, עברנו, למדנו, והיום אנחנו מבינים טוב יותר מה אנחנו רוצים ואיך אנו רוצים לחיות את חיינו.

חודש עבר מאז החתונה, אנחנו עדיין מקיימים יחסים ללא שמירה, בטוחים שזה עניין של זמן, סטטיסטיקה, ועוד פעם, גג פעמיים, ההיריון ייתפס, ונוכל לנשום לרווחה ולתכנן את העתיד הקרוב לבוא.

שבוע עובר ואחריו עוד שבוע ולאחריו עוד אחד, והמחזור ממשיך להגיע. ושוב, מנסים ומנסים, עוד חודש ועוד חודשיים. ושוב, מחזור. וחוזר חלילה.

מוטרדים קצת אבל מנסים שוב. ושוב ושוב. מתחילים לקרוא באינטרנט ולהיעזר בדוקטור גוגל — טיפים ועצות, ימי ביוץ, מקווה, שעות וימים מומלצים, תנוחות שונות, תפילות שונות, תפריטים שונים.

ובינתיים, השבועות והחודשים עוברים וכלום אינו קורה. אין חדש.

מדי פעם בחילה שהדס מרגישה או איחור של המחזור מעוררים בנו תקווה, אבל מהר מאוד זה מתפוגג. המחזור ממשיך להגיע, ולאט לאט ניטעות בנו המחשבה וההבנה שיש פה בעיה, אבל אנחנו עדיין לא יודעים להצביע עליה.

כמעט שנה של ניסיונות בלתי פוסקים, בתוספת לחץ כתבלין, שערערו אותנו, את הזוגיות והביטחון שלנו בעצמנו.

החלטנו לחשב מסלול מחדש וללכת להיבדק בצורה רצינית. הבנו מייד שהבדיקה הכי ״קלה״ לביצוע ומשמעותית מאוד היא בדיקת זרע ("ספירת זרע" בעגה המקצועית).

אנו חייבים לבדוק מה לא מפריע לפני שנדע מה כן, ובדיקת זרע היא קלה יחסית, אמינה, מהירה ופשוטה.

לא רגע השיא בחיי הגבריים, אבל גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות ללא אגו וחשש. ניגשנו לדוקטור גוגל ומצאנו מומחית זרע שיש לה קליניקה באזור המגורים הקרוב לביתנו. דרך קופת החולים קיבלנו אישור וגם הוראות לביצוע הדגימה, שאת תוצאותיה יפענחו במעבדה.

הלכנו לאסוף כוס פלסטיק שקופה עם מכסה אדום, ממש כמו של בדיקת שתן, וקבענו למסור אותה מלאה בבוקר שאחרי.

ספירת זרע:

ספירת זרע היא בדיקה רפואית המיועדת למדידת הפריון בגבר. בבדיקהנספריםזרעביחידת נפח של נוזל הזרע.

לא כיף לתת זרע בלחץ בשעה שבע בבוקר, כשאשתך מחכה לך באוטו כדי לנסוע לקליניקה במהירות.

וכשאתה עושה זאת ונכנס עם כוס שתכולת הזרע שלך בתוכה, והיא שואלת ״נו? איך היה?״ זה קצת מביך.

לא משהו מומלץ אם אין צורך, אבל התוצאות היו חשובות מאוד עבורנו.

עטפתי את כוס הפלסטיק כאילו הייתה אייפון חדש שרק יצא מהקופסה ושמתי לו הגנה מכל כיוון, האוטו מונע וממוזג. יוצאים לדרך.

האמת? בכוס הזרע מאבד מגדולתו. זה נראה פתאום קצת מדי, מעט מדי. לא משהו משמעותי ובטח שלא מיליוני תאים.

הדס בלחץ מתוצאות הבדיקה. סתם, ללא סיבה. לפני שיש בעיה היא כבר נכנסת ללחץ. אני תמיד אומר לה "אם תהיה בעיה, תהיי בלחץ, כרגע אין סיבה כזו, אז תרפי."

מגיעים בזריזות למעבדה כדי שהזרע לא יתקלקל או ירד מערכו. אין כמו טרי, לא?

המזכירה אומרת שאין מה להיות בלחץ, שממילא אי-אפשר לבדוק את הזרע כעת, וצריך להמתין כמה שעות ולתת לו עוד זמן ושלא נהיה לחוצים. לא יכולת לומר לנו את זה קודם? התנהגנו כמו במרוץ שליחים.

בכל מקרה, מיהרתי למסור למזכירה את השקית עם הכוס, לא כזה נעים לעמוד עם הזרע שלך ביד כל כך הרבה זמן.

העיר שלנו מתאכלסת בקצב מואץ. אך תושבי העיר הוותיקים מכירים זה את זה, וכשהמזכירה מאמתת את שמי שוב לצורך זיהוי המדבקה לסימון הזרע, שלא יתבלבלו פה חלילה, נופל לה האסימון.

הייתי נבוך, נהייתי אדום באותו רגע. ״אני לא מאמינה,״ היא אומרת לי, ״רגע, אתה לא הבן של ריקי ויואב? אח של תימור?״ אני מאשר לה. ״איזה קטע, אתה מכיר את הבת שלי אורטל?״ אני עונה לה שכן, מבוכה קלה.

היא מתחילה לספר לי שהיא מכירה את משפחתי ועל הקשר החברי בין אחותי לבתה. להגברת המבוכה היא קוראת לרופאה שתבוא ותראה מי נמצא אצלה בקבלה, ומציגה אותי בפניה.

הרופאה מספרת שבנה עבד בעבר עם אבי. היא החמיאה לו ומסרה שהיא מודה לו על התקופה עם בנה.

זה הגיוני, אבי אדם נהדר.

הרופאה לקחה בחיוך את הבדיקה, ורציתי להאמין שנתנה לה סוג של חשיבות וקדימות, לא שזה ישנה את התוצאה.

היא הורתה לנו להיכנס למייל לאחר כמה שעות לקבלת התשובות.

סקרנים חיכינו לקבל את תשובות המעבדה של בדיקת הזרע. התוצאות היו מעולות, מדדי הזרע נמצאים במיקום מעולה, כיאה לעדה, לדבריה. גנים זה חשוב.

האמת שמעט הוקל לי שלא אצטרך לעבור טיפול כזה או אחר, כי שמעתי סיפור או שניים שלא היו נעימים כל כך אבל יעילים.

כמובן הייתי עושה מה שצריך, ללא ספק. אבל זה גם אומר שטרם מצאנו את הבעיה, וכעת צריך לעבור לבדיקות של הדס, גוף האישה, שהוא קצת מורכב יותר.

מייד ניגשנו לרופא הנשים של הדס וקיבלנו הפניה למחלקת IVF — מחלקת טיפולי פוריות חוץ גופית בבית החולים באזור, וקבענו תור, שבועיים קדימה, כיאה לרפואה הציבורית.

ההגדרה הרפואית של בעיית פוריות היא זוג שאינו מצליח להרות לאחר קיום יחסי מין בלתי מוגנים במהלך שנים-עשר חודשים, כאשר גיל האישה הוא עד שלושים וחמש. מעל גיל שלושים וחמש מתקצר פרק הזמן המוגדר כבעיית פוריות לשישה חודשים.

מה לא ניסינו? בבוקר, בערב, בצוהריים, בשעת ביוץ, אחרי, לפני, פעם למטה, פעם למעלה, פעם לצד, פעם איזה חכמולוג אפילו אמר לי לאן לכוון כדי שזה יהיה בן.

התפללנו הרבה, חברים ומשפחה התפללו עבורנו, נסענו לכותל, אפילו הגעתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מאוד בשבת (דבר שאני פחות מתחבר אליו בדרך כלל) כדי לקנות תפילה הקשורה לפרי בטן. כשהחזן עשה מכירה פומבית מקובלת לקניית התפילה, מייד השתתפתי, וכשמישהו העלה מעט את המחיר, אני הכפלתי אותו בעשר וסגרתי את הסיפור למראה כמה פנים מבולבלות של המתפללים.

בירכו אותנו ללא הפסקה בכל אירוע, בבריתות ביקשו שנעביר את היילוד לסנדק, שנקבל ברכה, אפילו חזרנו מאחת הבריתות עם חיתול ספוג דם לשם ברכה.

הכנסנו לחיינו כל מיני משקאות ומאכלים, אמונות ופעולות שונות לעידוד הפריון. הלכתי לרב מקובל בהמלצת חבר, רב מבוגר ומכובד, שהזמין אותנו לשבת אצלו בבית ושמע את הסיפור. לאחר מכן שאל אותי כמה שאלות, ותוך כדי הוא הזיז מטבעות וסידר אותן על השולחן. כשלא הגיע לתשובה, הוא הציע שנתייעץ עם רב אחר בסוגיה.

גוללנו לרב את הלך הדברים ושאלנו לעצתו. הוא רמז שעקב זה שאני והדס קיימנו יחסים לפני החתונה, יש קשיים. רחשתי לו כבוד רב, אבל אמרתי לו שתשעים וחמישה אחוז מהאנשים שאני מכיר נוהגים כך, וב״ה לא הייתה להם שום בעיה. גם משם יצאנו ללא תשובה מספקת.

אפילו קיבלתי את הכבוד להיות הסנדק של ברי, האחיין של הדס. כבוד גדול להיות סנדק, שכן אומרים שתכונותיו הטובות של הסנדק ישפיעו על הרך הנולד, וכבוד כזה בדרך כלל אינו שמור לגבר מתחת לגיל שלושים. אני יודע שנבחרתי מתוך יוזמה לעידוד או חיזוק התקווה, אבל שמחתי על כך ולא ראיתי בכך משהו שיכול להזיק, אלא רק לתרום.

את העורלה קברנו באדמה, אל תשאלו למה. ככה אמרו. לא מזיק. גם לי זה נראה קצת הזוי ממרחק הזמן.

אבל כשאתה נמצא במצב כזה של חוסר אונים, אתה תעשה הכול, גם דברים שנראים פחות הגיוניים באותו הרגע. במצב שבו היינו עשינו כל דבר שלא יכול להרע. כל דבר שנתן לנו שבב תקווה וחיזוק — הלכנו עליו בכל הכוח. האמונה החזיקה אותנו ברגעים כאלה, בלי אמונה לא יכולנו להתקדם, היינו מוכרחים לצפות לטוב, להתכונן אליו ולהאמין בו.

הביטחון ואי-הוודאות מתערערים, הקרקע רועדת מתחת לרגליים, וכל מה שהיה בטוח וצפוי כבר אינו כזה.

אנחנו יורים לכל הכיוונים. אם יש חצי אחוז שזה יעזור, נעשה.

גם אם אינני מאמין במאה אחוז במה שאני עושה, אני עושה עוד צעד לפתרון הבעיה. גם אם אינני רואה זאת באותו רגע. משום שזה נותן לי תקווה. ועם תקווה אני חזק יותר, ויכול יותר. יש לי אופק. אני חייב לשמור על קור רוח, ביטחון וציפייה לבאות.

אדם צריך שלושה דברים כדי להיות מאושר בעולם הזה: מישהו לאהוב, משהו לעשות ומשהו לצפות אליו.

חמישה-עשר אחוז מהאוכלוסייה סובלים מאי-פריון.

בתשעים אחוז מהמקרים של אי-פריון מצליחים לאתר את הסיבה לכך: שליש מהמקרים מקורם בבעיות אצל האישה, שליש נוסף נובע מבעיות אצל הגבר, והשליש האחרון הוא תוצאה של שילוב של בעיות אצל שני בני הזוג.

יום ראשון, שבוע חדש, תקוות חדשות.

מתעוררים השכם בבוקר לפני כולם ויוצאים כשהשמש טרם זרחה לה לחלוטין. משלמים ארבעים שקל לחניה יומית בחניון העוקץ שליד בית החולים, ומחפשים את המחלקה להפריה חוץ גופית. הדלתות נפתחות בצורה אוטומטית, וכך גם עיניי כשאני רואה יותר משלושים נשים שמחכות לתורן. בין הנשים היו אולי שני גברים שהצטרפו לבדיקות. בעיית הפוריות אינה פוסחת על אף אחת. בבעיה הזו כולן שוות.

בזמן ההמתנה להדס, שתוציא את מספר התור שלנו לפגישה עם הרופא, נופלת עליי ההבנה שזהו, זה באמת. נכנסנו לסטטיסטיקה של המתקשים להיכנס להיריון.

נבוכים מעט אנו מתיישבים על הספסל ומחכים לתורנו. לאחר כמעט שעתיים של המתנה אנו פוגשים את הרופא, בחור צעיר ונחמד עם חוש הומור בינוני. הוא שאל כמה שאלות גנריות מהמחשב שחייבים לשאול.

לאחר שעיין בבדיקת הזרע, הוא פתח לנו תיק טיפולים חדש, הדפיס הרבה מדבקות ומספרים, ושלח אותנו לבצע כמה בדיקות קריטיות, לדבריו, להמשך הטיפול.

אנחנו באים עם הבעיה של חיינו, ובמקום לגשת אלינו באמפתיה, במבט מחזק או מילת תמיכה, הוא זורק בדיחת קרש.

עשינו את כל הבדיקות במהירות שיא. עבור כמה מהן היה צריך להפסיד ימי עבודה. ולאחר כחודש ניגשנו אליו נרגשים וסקרנים עם הממצאים של הבדיקות.

הוא עיין בתוצאות ולא מצא בעיה מיוחדת, ואמר שכדי להכניס אותנו להיריון, נבצע הפריה חוץ גופית, והכין פרוטוקול טיפול שיותאם לנו. אוקיי, תסביר.

הפריה חוץ גופית, המוכרת גם כהפריית מבחנה, הפריה מלאכותית או IVF (In Vitro Fertilization), היא תהליך שבו ההפריה מתבצעת מחוץ לגוף האישה. באופן רגיל, הביצית והזרע אמורים להיפגש בחצוצרות, המקשרות בין השחלה המבייצת לבין חלל הרחם. בהפריה חוץ גופית מפגישים בתנאי מעבדה בין הזרעון של הגבר והביצית של האישה ויוצרים עובר.

נשמע פשוט, בוא נעשה זאת. הרי הזרע שלי והביצית של אשתי, נכון? אז מה הבעיה?

ההליך כבר איבד מקסמו, לא ייעשה פה מעשה אהבה רומנטי, אז בוא נעשה את העבודה ונתחיל את החיים האמיתיים, שלו ושלנו.

קיבלנו רשימת קניות מרשימה לבית המרקחת, מוצרים שאינם נמצאים בכל בית מרקחת, וכמובן עולים לא מעט. לא נורא. בסוף הרשימה יש גם תזכורת לתת שוב זרע, איזה כיף.

תכלס, הזרע היה החלק הקל, ההכנה לשאיבת הביציות וההורמונים שהדס לקחה היו קשים, זריקות וכדורים טלטלו את בטנה ורחמה, בכי בלתי נשלט, מצבי רוח קיצוניים והתפרצויות רגש לא ברורות.

שבועיים כאלה עד שכל הביציות שם יגעשו, ונשאב אותן החוצה.

קצת מקבלים מטעם ההיריון עוד לפני שזה קורה באמת. הולך להיות שמח. זה כמו מחזור עם טורבו, פחד אלוהים. חששתי לחיי.

באיזשהו שלב הבנתי שאין סיבה לחפש היגיון בהתנהגותה של הדס, ואלה תופעות לוואי של הטיפול. ניסיתי לתמוך כמה שאני יכול ולספוג. הרי תכף יחברו את הזרע והביצית ויהיה לנו עובר! נחזיר אותו לרחם, ובעוד תשעה חודשים נזכה בבן או בת שיגדירו אותנו כמשפחה. אז סופגים, המטרה נעלה יותר.

קבענו תור לשאיבת ביציות.

אף פעם לא הזרקתי להדס. היא תמיד הזריקה לעצמה.

בפעם הראשונה היא נעזרה באימא שלה שתעשה זאת, ואחר כך ביקשה ממני, אבל אינני מסוגל, מפחד ממחטים (קצת פחות היום), גם הדס לא מתה על זה, אבל כשהמטרה מולה והיא יודעת שזה עוד צעד בדרך לפתרון, היא אינה חושבת פעמיים ועושה זאת בעצמה.

התגברה. גיבורה שלי.

מגיעים לבית החולים, והפעם מצטרפת גם אימא של הדס, ההליך מתבצע בהרדמה מלאה.

הלחץ אט אט מורגש אצל הדס, ואין כמו אימא שתרגיע.

לא כיף להיות מורדם ונשלט בחסדי רופאים. למען האמת מעולם לא הייתי ומקווה שגם לא אצטרך, אבל ההליך צריך להיות פשוט וללא סכנה עם התאוששות מהירה יחסית. זה לא ניתוח, זו שאיבה.

לאחר המתנה מורטת עצבים הדס מובלת עם מיטתה אל חדרי הניתוח עם המרדים שלה. אני נושק לה על מצחה ואוחז בידה, מבטיח לה שזה ייגמר מהר ובהצלחה, ושאין ממה לחשוש, זה עוד צעד שחייבים לעשות.

היא נכנסת לחדרי הניתוח והדלת נסגרת אחריה.

שעה ארוכה שאני ואימה עומדים מחוץ לחדרי הניתוח, בוהים במסך שמעדכן מדי פעם באיזה שלב נמצא כל מטופל, ומנסים לקבל מידע על מה שקורה בפנים.

לאחר שעה ארוכה אני מצליח לתפוס את אחד הרופאים שיצא ושואל על מצבה של אשתי. הוא מוסר לי שהשאיבה עברה בהצלחה, וכרגע היא מתאוששת ובקרוב תצא. על המסך עוד כתוב שהיא בחדר ניתוח.

השעה כבר 15:00 בצוהריים, שמונה שעות לאחר שהגענו. עייפים אנחנו יושבים וממתינים לתוצאות השאיבה. הדס נראית חלשה וגמורה, אבל יותר מכול סקרנית.

אנחנו לא זזים מכאן עד שנקבל תשובות. היא מתה לדעת מה יצא, כמה בדיוק.

שאיבת ביציות (Up Pick Oocyte - OPU) היא הליך כירורגי פשוט שבו נאספות ביציות מהזקיקים שהתפתחו בשחלות. הפעולה מכונה גם "דיקור זקיקים", מכיוון שבמהלכה, באמצעות מחט המחוברת למשאבה, דוקרים כל זקיק בוגר שאותר, שואבים את תוכן הזקיק, ובהמשך בודקים אם הוא כולל ביצית.

הרופאה ניגשת אלינו בחדר ההתאוששות.

״שלום, הדס?״ מוודאת הרופאה.

״כן,״ היא עונה לה.

"אני רוצה לעדכן אותך שהוצאנו עשרים ושבע ביציות בשאיבה שלך."

וואו! כפיים חברים!

"זו תוצאה מעולה," אומרת הרופאה.

היא מוסיפה ומעדכנת שהביציות כבר בעבודה במעבדה עם הזרע שלי, ונקווה שיצאו משם כמה שיותר עוברים להחזרה. עכשיו אנחנו נצטרך לחכות בסבלנות ולייחל לכמה עוברים שיתפתחו באופן תקין עד ליום החמישי, ואז נוכל לבצע את תהליך ההחזרה של העובר לרחם של הדס.

יש! בשורות טובות! אנחנו יוצאים משם אופטימיים מאוד ומרגישים שהנה, הדברים מתחילים ללכת לטובתנו.

יומיים לאחר מכן אנו מקבלים טלפון מרגש על התפתחות של כחמישה עוברים באופן תקין ובריא, ומוזמנים ליום אחרי לבצע את ההחזרה.

מגיעים בהתרגשות גדולה להחזרה עם הבנה שמצאנו תשובה, יש ביצית וזרע תקינים, יש עובר, יהיה היריון!

מלווים בביטחון עצמי וזה בזה נכנסים לאחד מחדרי ההמתנה לביצוע הפעולה.

חדר קטן ובו שלוש מיטות עם חדר שירותים אחד, לא חמישה כוכבים אבל גם לא רע. הדס מקבלת את חלוק בית החולים הידוע, שהגב שלו פתוח עד לחריץ הטוסיק הסקסי של אשתי, ואת כובע הרחצה המגרה לא פחות. היא נרגשת ולחוצה, חוששת ומקווה.

זמן ההמתנה נראה ארוך מהרגיל. עוד אישה נכנסת לחדר ואחריה עוד אחת. נהיה צפוף קצת, ואנחנו רק מחכים שיקראו לנו.

בזמן הזה אנחנו רואים שבחדר השני נשים נכנסות וחוזרות במהירות מסחררת. שאלתי לפשר העניין את הרופא, והוא אמר שזה הליך זריז מאוד, תלוי במטופלת. ולנו יש מטופלת מיוחדת.

מזמינים אותנו להגיע לחדר שבו מבצעים את פעולת ההחזרה, ואנו צועדים ביחד לעברו. בתוך החדר ישנו עוד חדר טיפולים ובתוכו מעבדה.

נכנסתי למעבדה וראיתי את הלבורנטיות עובדות על העוברים ומראות לי את ההליך במוניטור. הן בוררות מהעוברים הקיימים את המובחרים ביותר ובעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להיקלט ולצלוח היריון תקין, ובסופו של דבר להפוך אותנו להורים.

מייד שלפתי את האייפון לתעד מעט, אבל הן די כעסו וביקשו ממני למחוק את התמונות בנוכחותן. חיסיון רפואי.

מחקתי, אף על פי שיכולתי לעשות בכאילו, הרי בעוד כמה רגעים יש סיכוי לא רע שאשתי תהרה עם התינוק שלנו, למי יש זמן להתעסק בשטויות? בתכלס לא הבינו כלום מהתמונה.

התקדמנו הלאה והגיע הרופא המבצע. הוא הכין מעט את החדר, שממנו אני זוכר בבירור את התמונה הקטנה על המדף של תינוק בן יומו עם הכיתוב ״לפעמים חלומות מתגשמים״, ואני כבר הפלגתי בדמיוני.

הרופא שאל אם אני מתכוון להיות נוכח בהליך עצמו, ואני עניתי שאני אתמוך מהדלת שבחוץ, מחדר הביניים שנבנה לפחדנים כמוני שאינם מסוגלים לראות הליכים רפואיים לא נעימים.

הרופא ניסה להקליל מעט את האווירה הלחוצה שלנו וניגן ברקע את שירו של שלמה ארצי להרגעת הסיטואציה.

תתארו לכם עולם יפה

פחות עצוב ממה שהוא ככה

ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים.*

הדס התיישבה לה על הכיסא המלחיץ והתכוננה פיזית ונפשית לפעולה בזמן שאני חיפשתי את ידית היציאה מהחדר.

זה אקט אינטימי ולא נעים, ואני לא רוצה להלחיץ, עדיף שאני אהיה מאחורי הדלת. אני מרגיש פחות נוח בסיטואציות כאלה, ובהסכמת הדס יצאתי.

אני פותח את האייפון ומחפש תפילה מתאימה לסיטואציה. אין. אז קראתי את התיקון הכללי, לנתק קצת את הראש מהמחשבות על מה שקורה שם. עד ששמעתי אותה צועקת. ואני חסר אונים מבעד לדלת, הרי זה משהו שחייב להיעשות, ואיני יכול לעזור לה.

אני רוצה להיכנס, אבל אינני יודע אם אפשר, אם אני אפריע או לא, אם ההליך כבר נגמר. נשארתי בחוץ.

עצמתי עיניים והתפללתי חזק.

לאחר כמה דקות של שקט היא יצאה, והרופא בישר שהפעולה עברה בהצלחה. היה לה מעט כואב והרבה לא נעים, אבל זה מאחורינו. עוד 270 ימים אני יכול להיות אבא.

איזה כיף. ההחזרה עברה טוב. העובר נראה מעולה.

עכשיו לוקחים תרופות וזריקות שהרופא נתן לנו לתמיכה בקליטת ההיריון, וזהו.

אנחנו חוזרים לחדר ההמתנה לרבע שעה של ביקורת, עוברים דרך האחיות, קצת הנחיות, מרשמים ויאללה הביתה. בעוד שבועיים בדיקת דם חשובה שתוכל להגיד לנו אם ההיריון שלנו הושרש ונקלט.

נרגשים ומצפים לבאות. הנה זה בא.

החזרת עוברים היא ההליך הסופי בהפריה חוץ גופית, שבו מועבר

עובר מופרה אחד או יותר לתוך חלל הרחם באמצעות צינורית דקה המוחדרת דרך תעלת צוואר הרחם. הפעולה מבוצעת בטכניקה פשוטה ללא כאב.

לאחר החזרת העוברים הם אמורים להשתרש ברחם בתוך יום אחד עד חמישה ימים. השרשה מוצלחת מבשרת על תחילתו של היריון.

״קיבלתי.״

מה? מי? מה קיבלת?

הייתי בהלם כשהיא יצאה מהמקלחת לאחר תשעה ימים מההחזרה.

ראיתי את האכזבה על פניה, את ההלם.

״קיבלתי,״ היא אמרה שוב, הפעם בקול חלוש יותר. לא היה ניתן לפספס את האכזבה הקשה שעל פניה.

אני מעכל רגע ועונה לה: "מה קיבלת, מאמי? מחזור?" היא עונה שכן.

אני שואל אותה אם יכול להיות שזה דימום. היא עונה שכן, אבל היא מרגישה שזה מחזור.

אני אומר לה שתפסיק להיות שלילית ושיש לנו עוד פחות משבוע לבדיקת הדם כדי שנדע אם יש היריון.

היא אומרת שבכל מקרה שיש דם זה לא תקין.

"למה את כבר מחליטה שזה לא צלח? בואי נמתין לתשובה מדויקת ואז נדע. ואם לא, נעשה זאת שוב, ובפעם הבאה נצליח." כזה אני, מאמין, אופטימי חסר תקנה. רק תראו לי מכשול, ואני אמצא את הדרך לעבור אותו. תביאו בעיה, ואני אמצא פתרון.

הדס פחות, במיוחד באותה תקופה.

הרי אם יש משהו שאי-אפשר להתווכח איתו, זה רגשות. היא מרגישה את הגוף שלה, היא יודעת שקרה משהו. לך תתווכח.

אנחנו מתחבקים ארוכות ומסכימים שלא לקבוע כלום מראש עד לבדיקת הדם. אי-אפשר לדעת מה יהיה.

היא עולה למיטה וצופה בטלוויזיה כדי להסיח את דעתה מסערת הרגשות שמשתוללת בתוכה, ואני חוזר לצפות במשחק הכדורגל בטלוויזיה שבסלון, מבין שאני קצת מדחיק וכנראה יש בעיה, וגלגלי המוח מתחילים לעבוד שעות נוספות.

לפתע אני שומע קול חנוק ממרר בבכי מתפרץ. אני קם לחדר השינה ורואה אותה מקופלת במיטה עם הראש בתוך הכרית, בוכה את נשמתה ללא מעצורים. אני מניח ידי על גבה ונותן לה לפרוק.

כשהיא נרגעת אני מתחיל לחזק אותה. אני אומר לה שהכול יהיה בסדר, ומבחינה סטטיסטית זה יכול להיות הגיוני, ונעשה זאת עוד פעם או שתיים או חמש אם נצטרך. עד שנצליח. היא חייבת להישאר חזקה, ואנחנו נעמוד ונעבור את הניסיון הזה. אין אופציה אחרת.

כמעט נשברתי בעצמי, בעצם נשברתי, אבל רק אחרי שהיא נרדמה מרוב בכי, הרשיתי לעצמי קצת לפרוק.

קשה לראות את אשתך ככה, ואינך יכול להושיע, כלומר אתה יכול אבל לא בטווח המיידי. לא הכול תלוי בך.

אתה יודע שאתם הולכים להילחם ולנצח, אבל עדיין צריך לצאת ולעשות את הדברים ולהילחם על מה שמגיע לכם. אתה יודע שזה לא יהיה פשוט, אבל ככה זה בחיים.

לא כל מה שמובן מאליו לאדם אחד הוא כזה לאדם אחר.

יש כאלה עם קושי להוליד ילדים, יש כאלה עם זוגיות מאתגרת, יש כאלה שהקריירה מעמיסה עליהם, יש כאלה שמצבם הרפואי לא טוב, לכל אחד יש משהו. כל אחד והחבילה שלו. לא חסרות צרות.

אנחנו מתרכזים בלטפל בעצמנו ומשתדלים לעזור בדרך למי שצריך. לא רוצים להיות עיוורים לכאב של אחרים. לתת — זה יותר מלקבל.

בבוקר למוחרת החששות הפכו כבדים יותר, הדימום מתגבר.

נותרו ארבעה ימים עד לבדיקה הדם. מה עושים?

התקשרנו לבית החולים להתייעצות, ושם נמסר לנו שלא להתייחס לדימום, אלא אם כן הוא ממשיך באופן חריג ולא נפסק, ואז יש להגיע מייד למיון. עברו שבועיים מההחזרה, וניגשנו לבית החולים כדי לבצע את בדיקת הדם.

בבוקר הבדיקה לא הייתה התרגשות, נסענו עם שביבי תקווה, אף שעמוק בפנים ידענו את התשובה שכנראה תגיע מפי הרופאים.

שמענו כבר כל כך הרבה סיפורים על ניסים, אולי גם לנו יקרה נס? אולי גם התהליך שלנו יהיה סיפור?

היה לנו זמן להעביר עד לתשובה של בדיקת הדם. נסענו לתל אביב לחוף הים. אומרים שהצפייה בגלים תמיד מרגיעה את הנפש, אז הלכנו לבדוק אם זה נכון.

אמצע השבוע, חם ואנחנו חייבים להירגע. שכרנו שתי מיטות שיזוף, שולחן ושמשייה. הזמנו אוכל ושתייה, ובעיקר המתנו. המתנו לשיחה. דיברנו וחיכינו.

וחיכינו וחיכינו וחיכינו. נכון שיש תמיד הרגשה של דווקא? כאילו הזמן עובר לאט כשאתה מחכה למשהו חשוב? הזמן נמרח לו על פני כל היום, כשאנחנו בציפייה מורטת עצבים. לא מחייכים וגם לא בוכים, את הבכי כבר הוצאנו. יש לנו רק מה להרוויח מהשיחה הזו — היריון או השלמה זריזה ומעבר לסיבוב השני.

ואז הגיעה השיחה.

תשובה שלילית.

אין היריון.

לא היה צורך לדבר יותר מדי. התקפלנו הביתה מכונסים בתוך עצמנו.

את שלב ״האבל״ כבר עברנו כמה ימים קודם, כשהדימום החל, בלילה של בכי חסר מעצורים ושיברון לב. באותו לילה החלטנו לעשות הסכם בינינו שאחרי כל הפסד בקרב מותר לנו לכאוב, להתעצבן, לצרוח ולבכות. אבל רק עד לבוקר המוחרת.

למוחרת, כשהשמש תזרח ויום חדש יעלה, אנחנו נזרח איתה. נקום אופטימיים ונגייס את עצמנו הלאה. אנחנו לא נעצור בקלות כזו, הפסדנו בקרב אבל לא במלחמה.

קשה? כן. מתפרקים? כן. עד הבוקר שלמוחרת. מחליפים הילוך והלאה לסיבוב הבא. ייאוש הוא לא אפשרות קיימת.

מתאפסים נפשית וקובעים תור להחזרה הבאה.

צריך לחכות חודש וחצי לסיום המחזור הבא של הדס כדי להתחיל שוב עם הסיכויים הטובים ביותר לקליטת היריון. צריך גם לבנות תוכנית ולתאם מתן תרופות וחיזוקים לפני ואחרי ההחזרה.

למזלנו הפעם לא צריך לעבור שוב שאיבה, יש עוד ארבעה עוברים מוקפאים.

זו הזיה בפני עצמה: יש ארבעה עוברים שלי ושל הדס במצב הקפאה. בתהליך עצמו מוציאים עובר כמה שעות לפני ההחזרה כדי שיפשיר בתנאים הטובים ביותר, ולא ייפגעו סיכוייו להשתרש ברחמה.

זה תהליך סופר רגיש שצריך להיות מבוצע כהלכה ובעדינות יתרה כדי שלא לפגוע בעוברים. עובר ״טרי״ עדיף מבחינת הסיכויים לקליטת היריון, אך למעשה אין כל הבדל בטיבו. כבר ראינו שה״טרי״ לא נקלט.

הילד שלי במקפיא מחכה להפשרה וקליטה. החיים והאירוניה.

שוב זריקות, שוב כדורים, שוב הורמונים משתוללים. אנחנו מבינים ומנוסים יותר במצב, ומכילים הרבה יותר זה את זה. רק רוצים לעבור את זה בהצלחה.

לפי ההסבר שנתן לנו הרופא, הסיכויים הם 1 ל-3. אז הפעם או בפעם הבאה אני יכול להתחיל להתכונן לתפקיד חיי — אבא.

שוב החלוק וכובע הרחצה, שוב אח שמגיע ללוות אותה לחדר הטיפולים, שוב אני בחוץ. אבל הפעם זה היה שונה מעט. הצעקות היו חזקות יותר, צרחת הכאב של הדס עוד מהדהדת במסדרון.

זה לקח זמן רב יותר, ואני כמעט מתפתה להיכנס ולהבין מה קורה שם בחדר ההוא. להיכנס לעזור לה.

היא צורחת ובוכה בפנים, אני בחוץ עם פחד ודאגה הולכים וגוברים.

כשהיא יוצאת, עיניה אדומות מבכי ומכאב. אני מחבק חזק ושואל מה קרה.

הרופא אמר שההחזרה לא צלחה. הכאב היה חזק מדי, הגוף התנגד, והוא לא הצליח להשלים את הפעולה.

משמע, עובר אחד פחות במלאי. אי-אפשר להשתמש בו.

הרופא מוסר שנצטרך לבצע את הפעולה בהרדמה מלאה כדי לחסוך כאבים להדס. היא מאוכזבת ועצובה.

שוב מפח נפש גדול. אנו חוזרים הביתה שפופים וכואבים.

אין החזרה. אין היריון.

נשארו לנו עוד שלושה עוברים במלאי.

דרשנו פגישה עם רופא בכיר יותר כדי להבין מה קרה עד כה ולאן מתקדמים. הוא המליץ לנו לעשות בדיקת היסטורסקופיה כדי לבדוק את חלל הרחם ולוודא שאין בו כל בעיה. בדיקה פולשנית ולא נעימה, אבל הכרחית כדי לשלול בעיות נוספות.

היסטרוסקופיה היא התבוננות בחלל הרחם: היסטרו — רחם; סקופיה — הסתכלות, התבוננות. היסטרוסקופיה היא פעולה שנועדה לבדוק את מבנה חלל הרחם ולטפל בבעיות שקיימות בו, אם יש. במהלך ההיסטרוסקופיה מוחדר מכשיר אופטי דק דרך הנרתיק וצוואר הרחם אל תוך חלל הרחם. באמצעות ציוד זה אפשר לצפות בחלל הרחם ואף לבצע פעולות וניתוחים בתוכו.

כחודשיים לאחר מכן, עם התוצאות המוצלחות בידנו ולאחר הכנה להחזרה שנייה, שבה הוחלט לבצע את ההליך בהרדמה מלאה, נסענו שוב לבית החולים.

הדס נכנסה לחדר הטיפולים להחזרה השלישית, לאחר שהאחרונה לא קרתה, ובראשונה העובר לא נקלט.

שוב חשש, שוב הרדמה, ואני ואימא שלה עם עינינו אל הצג שמדווח מה מצבה. כבר מורגלים. כמה שעות ואנחנו בבית, מתאוששים, בעיקר הדס.

ההחזרה עברה בשלום. התחלנו בספירה לאחור עד לבדיקת הדם שתבשר לנו בשורות טובות לשם שינוי.

הבדיקה שתהפוך אותנו להורים. בדיקת היריון שהיא בטוחה במאה אחוז.

עד אז אני לא שמח וגם לא עצוב. לזמן קצר מאוד מתברר.

הדימום החל כבר לאחר ארבעה ימים.

הלב נשבר.

שוב אוספים את השברים ובודקים את עצמנו במבט לאחור: עשינו הכול כמו שצריך, לא דילגנו על אף שלב, ביצענו את ההוראות כפי שהן, כל הרופאים אומרים שהכול בסדר. אז למה זה לא עובד לעזאזל? כמה עוד נוכל להמשיך? אנחנו עייפים. נפשית, פיזית, רוחנית.

הביטחון יורד, הנפש פצועה, היחסים נפגעים.

אבל

התקווה קיימת, הציפייה עומדת, והאמונה — לעולם אינה נשברת.

הדס תהיה אם ילדיי. נקודה. לא משנה מה זה ידרוש.

חוץ מהוריי ומהוריה של הדס, שמעודכנים בזמן אמת, שאר בני המשפחה והחברים מקבלים עדכונים בדיעבד על מה שקרה. החלטנו כך אחרי שתחילה סיפרנו להם על טיפול כזה או אחר בזמן אמת, והתוצאה הייתה לחץ וציפייה, שהכבידו על הרגשתנו הכבדה ממילא. החלטנו לעדכן כשיהיה באמת מה לבשר.

רוב אחיה של הדס בוגרים מאיתנו, ולכן אין זה מפתיע שיש להם ילדים קטנים. כולם כבר מצפים זמן רב שנצרף לחבורה עוד אחד משלנו. הגיע הזמן.

והזמן שלנו יגיע, במוקדם או במאוחר. אינני מתכוון להפסיק להילחם למען המטרה הזו, ואני צריך את הדס חזקה ביחד איתי.

כשאמרתי זאת להדס, היא הנהנה בהסכמה והתחבקנו ארוכות. היא נרגעה מעט, ונשקתי לה על המצח בהבטחה שהכול יהיה בסדר.

הבנה, עיכול, הכלה וסידור מחשבות מחדש. אני גאה בה על כך.