בוקר, צהריים, ערב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בוקר, צהריים, ערב
הוספה למועדפים

בוקר, צהריים, ערב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: סלונט
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 136 עמ' מודפסים

דב בהט

פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

תקציר

שירים שנחצבו באבן  
ספר השירים החדש של הסופר, המשורר והמדען דב בהט נקרא כשילוב חכם ומרגש של שירים חברתיים עם שירי טבע ואהבה – שירים שהם בחלקם אישיים, כאלה שלא חוששים מפני נגיעה בנושאים רגישים כמו הזדקנות הגוף והנפש. 
הספר המרגש הזה נפתח בשורה של שירים חברתיים עוקצניים. שכולם כתובים עם זיק קל בעיניים, וטון כמעט סאטירי. אלו שירים שלא עושים הנחות לאיש, כמו השיר הקצרצר והמצחיק "טובה": 

כבר מלידה
היא משתוקקת להיחשב טובה 
גם במחיר של עשיית 
רע.

אחריהם אנחנו פוגשים שורה של שירים החוגגים את הטבע והמדע בסגנון שהפך כבר לסימן ההיכר של בהט כמשורר ייחודי, המשלב ידע עצום עם ראייה פואטית מרגשת. כך, למשל, מתאר בהט את התהליך המדעי המוביל להיווצרותם של משושי בזלת כמו בבריכת המשושים בגולן בשיר "הגיאומטריה המושלמת של המשושים" שכולל את השורות: 
הקירור מכווץ 
הכיווץ מותח 
הבזלת המתמצקת, 
נסדקת בסלע.

וכך אחרי מסע של חיים שלמים אנחנו מגיעים לשירים האחרונים בספר. אלו שירים שכמו מגילת קהלת מתארים בבהירות וללא כחל ושרק את חוויית הזקנה והמחיר שהיא גובה מהאדם. בהט המשורר מסתכל אחורה, וגם על מצבו הנוכחי, ומבכה את המחירים שהזמן גובה מהאדם, כמו במילים הפותחות את השיר "חדשות הערב" :
היום מתחלף לאיטו לערב 
הערב הופך ללילה 
שכובש את האדם.

זהו ספר שירים המקיף מנעד רחב של רגשות וחוויות אנושיות, ודב בהט מתגלה בו כמשורר כן, אמיץ ונוגע. 

פרק ראשון

פִּסְגַּת הָהָר
 
 
הַאִם גּוֹעֵשׁ בְּךָ הַדִּמְיוֹן?
הַאִם פּוֹעֵם לִבְּךָ בְּלַחַץ הַדָּם הָאָדֹם?
הַאִם מִתְפָּרֶצֶת מִתּוֹכְךָ הָאַהֲבָה בְּכָל עֻזָּהּ?
הַאִם הַיֵּצֶר בְּךָ רוֹגֵשׁ לְלֹא תַּכְלִית וְהַכָּרָה?
 
עֲלֵה, עֲלֵה אֵלַי אֶל קְצֵה הַשָּׁמַיִם, בֵּין הַכּוֹכָבִים.
טַפֵּס, טַפֵּס אֵלַי אֶל פִּסְגַּת הָהָר,
צְלֹל, צְלֹל אֵלַי אֶל מַעֲמַקֵּי הַמַּעֲמַקִּים,
הִכָּנֵס, הִכָּנֵס אֵלַי אֶל הַחוֹר בָּעֵץ שֶׁיָּצַר הַנַּקָּר.
 
 
מְצִיאוּת
 
 
הָיָה לָהּ אֵגוֹ בְּלִי תַּחְתִּית,
שֶׁלֹּא הִפְסִיק לַעֲבֹד.
הִבִּיטָה בַּמַּרְאָה עוֹד וְעוֹד וָעוֹד
שׁוּב וָשׁוּב, חָשְׁבָה שֶׁהִיא רוֹאָה
דְּבַר־מָה גָּדוֹל, חָשׁוּב
הַמְּצִיאוּת מֵעוֹלָם לֹא גִּלְּתָה עַצְמָהּ
בַּחֶדֶר הַפָּתוּחַ בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.
 
 
חָכְמַת הָעֵינַיִם
 
 
בִּקַּרְתִּי אֵצֶל הַהִיא
בַּעֲלַת הָאוֹב מֵעֵין דּוֹר.
חֲכָמָה כְּמוֹ נְשִׂיאָה.
אַף אָרֹךְ לָהּ וּשְׂפָתַיִם מְרוּחוֹת,
לֹא מִדַּי חוֹשְׁקוֹת וְלֹא מְנַמְנְמוֹת.
 
אֲבָל עֵינַיִם לָהּ כְּמוֹ לְאוֹלִימְפִּיָּה
אַחַת גְּדוֹלָה, שְׁנִיָּה קְטַנָּה.
הַגְּדוֹלָה נִרְאֵית תְּמִימָה,
כְּאִלּוּ אֵינָהּ מִשְׁתַּתֶּפֶת בַּחֲגִיגָה.
אֲבָל הַקְּטַנָּה קוֹרֶצֶת,
כַּוָּנָתָהּ הַשּׁוֹבָבָה לְגַמְרֵי מוּבֶנֶת.
 
לֹא רָחוֹק מִשָּׁם,
הַנַּעַר הַצָּעִיר שֶׁל בֶּרְנִינִי,
נִצָּב מוּל הַמָּוֶת עִם הַקֶּלַע בַּיָּד,
הָעַיִן הַגְּדוֹלָה מְעִזָּה,
אֲבָל אֵינָהּ מַחְלִיטָה,
וְהַקְּטַנָּה מְכַוֶּנֶת
וְנוֹתֶנֶת אֶת הַפְּקֻדָּה.

 

 

דב בהט

פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

עוד על הספר

  • הוצאה: סלונט
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 136 עמ' מודפסים
בוקר, צהריים, ערב דב בהט
פִּסְגַּת הָהָר
 
 
הַאִם גּוֹעֵשׁ בְּךָ הַדִּמְיוֹן?
הַאִם פּוֹעֵם לִבְּךָ בְּלַחַץ הַדָּם הָאָדֹם?
הַאִם מִתְפָּרֶצֶת מִתּוֹכְךָ הָאַהֲבָה בְּכָל עֻזָּהּ?
הַאִם הַיֵּצֶר בְּךָ רוֹגֵשׁ לְלֹא תַּכְלִית וְהַכָּרָה?
 
עֲלֵה, עֲלֵה אֵלַי אֶל קְצֵה הַשָּׁמַיִם, בֵּין הַכּוֹכָבִים.
טַפֵּס, טַפֵּס אֵלַי אֶל פִּסְגַּת הָהָר,
צְלֹל, צְלֹל אֵלַי אֶל מַעֲמַקֵּי הַמַּעֲמַקִּים,
הִכָּנֵס, הִכָּנֵס אֵלַי אֶל הַחוֹר בָּעֵץ שֶׁיָּצַר הַנַּקָּר.
 
 
מְצִיאוּת
 
 
הָיָה לָהּ אֵגוֹ בְּלִי תַּחְתִּית,
שֶׁלֹּא הִפְסִיק לַעֲבֹד.
הִבִּיטָה בַּמַּרְאָה עוֹד וְעוֹד וָעוֹד
שׁוּב וָשׁוּב, חָשְׁבָה שֶׁהִיא רוֹאָה
דְּבַר־מָה גָּדוֹל, חָשׁוּב
הַמְּצִיאוּת מֵעוֹלָם לֹא גִּלְּתָה עַצְמָהּ
בַּחֶדֶר הַפָּתוּחַ בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.
 
 
חָכְמַת הָעֵינַיִם
 
 
בִּקַּרְתִּי אֵצֶל הַהִיא
בַּעֲלַת הָאוֹב מֵעֵין דּוֹר.
חֲכָמָה כְּמוֹ נְשִׂיאָה.
אַף אָרֹךְ לָהּ וּשְׂפָתַיִם מְרוּחוֹת,
לֹא מִדַּי חוֹשְׁקוֹת וְלֹא מְנַמְנְמוֹת.
 
אֲבָל עֵינַיִם לָהּ כְּמוֹ לְאוֹלִימְפִּיָּה
אַחַת גְּדוֹלָה, שְׁנִיָּה קְטַנָּה.
הַגְּדוֹלָה נִרְאֵית תְּמִימָה,
כְּאִלּוּ אֵינָהּ מִשְׁתַּתֶּפֶת בַּחֲגִיגָה.
אֲבָל הַקְּטַנָּה קוֹרֶצֶת,
כַּוָּנָתָהּ הַשּׁוֹבָבָה לְגַמְרֵי מוּבֶנֶת.
 
לֹא רָחוֹק מִשָּׁם,
הַנַּעַר הַצָּעִיר שֶׁל בֶּרְנִינִי,
נִצָּב מוּל הַמָּוֶת עִם הַקֶּלַע בַּיָּד,
הָעַיִן הַגְּדוֹלָה מְעִזָּה,
אֲבָל אֵינָהּ מַחְלִיטָה,
וְהַקְּטַנָּה מְכַוֶּנֶת
וְנוֹתֶנֶת אֶת הַפְּקֻדָּה.