אויבים

פרולוג 

החלון התנפץ.
שמעתי את זה.
התגובה שלי הייתה אמורה להיות מלחמה או מנוסה. לא עשיתי את זה ולא את זה. קפאתי.
משונה, אבל כשראיתי את הצללית שלו מתקרבת אל דלת חדר השינה, משהו במוח שלי התנתק והדבר היחיד שחשבתי עליו היה איך ברחתי בפעם הראשונה. מנוסה.
זו הייתה הפעם השנייה.
אם מתישהו תהיה פעם שלישית, אולי אז אילחם.
הוא נכנס, והמבט שלי עבר למקום אחר.
עזבתי את גופי, את חדרי, אבל זכרתי את משקולת הנייר שעל השידה שלי.
לרגע לא הפסקתי להסתכל על משקולת הנייר הזו.

1 

זה היה בית של מסיבות.
באופן מובהק. לא היה שום מקום לספק.
כל החדרים היו מוארים, החצר הקדמית המתה מאנשים והדלת נפתחה ונסגרה ללא הרף. אנשים נכנסו ויצאו. בנות, בנים, כל סוג אפשרי של הומו ספיינס. וכולם החזיקו בידיהם את כוסות הפלסטיק האדומות המוכרות. אפילו חריגה חברתית כמוני ידעה מה יש בכוסות האלה. בירה. ליקר. וודקה. אלכוהול.
בדקתי את המייל שלי שוב, וכן. זה ממש לא היה מה שנכתב. במודעת השכירות היה כתוב "משעממת! שקדנית! שקטה!" הקלקתי על המודעה ומישהי בשם צ'אר התלהבה בטירוף ואמרה שאני המועמדת המושלמת. וכל השאר, היסטוריה.
כאילו, לא לגמרי.
היה גם עניין ההיסטוריה של חשבון הבנק, כי שלי לא הייתה מצוינת במיוחד אחרי שעזרתי למשפחה שלי בכל מיני עניינים, והיה גם את זה שהיא לא ממש הקפידה לחזור אליי, והתקשורת בינינו לא הייתה סדירה. אבל הדבר החשוב היחיד היה התוצאה הסופית. נכון? נכון. עניתי לעצמי וצדקתי. זה היה נכון.
אבל לא, כשהסתכלתי על הבית, שתאם לכתובת ולתמונות במודעה, זה לא היה כל כך נכון.
אותו בית. הקשר שונה. התמונות שהיא שלחה לי הציגו בית צנוע. משעמם, כמו שהיה כתוב במודעה שלה. תריסים עם מסגרות לבנות. צבע אדום טרי. דלת כחולה משונה. יש מצב שהדלת היא שהכריעה בהחלטה שלי, או שאולי זו הייתה ההבטחה שתהיה לי כניסה פרטית משלי. מקום חניה משלי.
היא אמרה שקטה, שקדנית, משעממת! משעממת?! ברצינות? מסיבה עם כוסות פלסטיק אדומות וטיילת של אנשים נכנסים ויוצאים, והם גם לא היו מה שאני מחשיבה לאנשי מסיבות רגילים. בחנתי אותם לעומק. הכרתי אנשים מהמעגלים של המעמדות החברתיים הגבוהים, והאנשים האלה ללא ספק ענו להגדרה.
לא התאמתי למקום. ממש לא.
פעם היה לי קשר חולף עם מישהו ששייך לעולם הזה, ויצאתי ממנו בגוף רועד.
ובכן. הנה הרעידות האלה שוב. רעידות שגרמו לכל הגוף שלי לפרכס.
נותרו לי עוד שנתיים. שנתיים מחורבנות. משהו קרה, וקיבלתי החלטה שהחיים קצרים. החלטתי לבחור במה שאני אוהבת באמת, ומתברר שמה שאני אוהבת באמת אילץ אותי לנדוד מרחק חמש מדינות מאבא שלי ומאימי החורגת.
קיבלתי החלטה, שלחתי טופס מועמדות, וכשהתקבלתי שבוע אחר כך, על אף שאיחרתי בהגשת הבקשה, חיפשתי מקום לגור תוך כדי אריזת כל חפציי במכונית שלי. הבית היה במרחק ארבעה רחובות מהמכללה. החלפתי את תחום הלימוד הראשי שלי ממשפטים לביולוגיה ימית, מה שאומר ש"שקטה, שקדנית ומשעממת" היה בדיוק מה שדרוש לי, כי ידעתי איך ייראו השנים הקרובות. ידעתי שלא יהיו לי חיים. וזה היה בסדר מצידי. ממש. לגמרי.
זה מה שרציתי.
פלטתי אנחה והוצאתי את המפתחות מהסוויץ'. זהו זה. על החיים ועל המוות.
אוקיי... לא על המוות. זה היה יותר מדי — רעדתי שוב — מורבידי.
הטלפון שלי צלצל.
הוצאתי אותו מהתיק, ראיתי שזו אימי החורגת ודחיתי את השיחה. גֵייל תצטרך לחכות, אבל ידעתי שהיא מודאגת כיוון שנהגתי את כל הדרך הזאת. לא רציתי להיפרד מהמכונית שלי. המשמעות של המכונית שלי הייתה עצמאות, ולא יכולתי להרשות לעצמי לשלוח אותה בהובלה אל מחוץ לגבולות המדינה. אז שלחתי לגייל הודעה.
אני: בדיוק הגעתי. בריאה ושלמה. הבית נראה נעים ורגוע.
שקרים. זרקתי את הטלפון בחזרה לתוך תיק היד, הרמתי את תיק הגב שלי ולקחתי לי עוד רגע להתאפס על עצמי.
שנאתי לפגוש אנשים, כאילו, ממש שנאתי. הייתי מה שאפשר לכנות מופנמת מוחצנת. ברגע שהכרתי מישהו נהייתי פטפטנית, אבל בואו נאמר את האמת, בגלל תקרית מסוימת, לא הייתי טיפוס של אנשים.
שוב. הבחנתי במוטיב חוזר.
כמה שפחות אינטראקציה עם אנשים, כך מוטב, וזו הסיבה שהתקשיתי לגרום לעצמי לצאת מהמכונית. כאן הייתי מוגנת. שם בחוץ לא הייתי מוגנת. לצאת מהמכונית היה לדחוף את עצמי אל מחוץ לתחום המקלט שלי. אבל הייתי חייבת לקום ולהתמודד עם זה.
וחוץ מזה הייתי צריכה להשתין. מאוד מאוד.
כוס של חצי ליטר קפה שקניתי בתחנת הדלק האחרונה הייתה רעיון טוב... באותו הרגע. עכשיו, פחות.
השיער שלי היה מבולגן אחרי הנסיעה הארוכה. ניסיתי לאסוף אותו לקוקו, אבל ידעתי שיש קווצות שסירבו להיכנע. הן התעקשו לברוח החוצה. ויש מצב שהסרחתי. זאת אומרת, בטוח נדף ממני ריח לא נעים. נהגתי מחמש בבוקר ועכשיו היה כבר ערב. רציתי כבר להגיע, ועצירת ההתרעננות בת שש השעות במוטל לא הייתה ההחלטה הכי מרעננת שקיבלתי בחיי. אבל, למרבה הצער, היא הייתה הכרחית. כמעט נרדמתי מאחורי ההגה ולא הייתה ברירה אלא לעצור. הייתי די בטוחה שבחדר הסמוך לשלי צילמו סרט פורנו — או עשו אודישנים לסרט כזה — אבל הייתי כל כך תשושה שפשוט נרדמתי עם זה ברקע.
עד שהתעוררתי.
בחמש.
כי הגוף שלי החליט שהגיע הזמן לזוז. אבל עכשיו הייתי תשושה שוב.
עם תיק על הגב, תיק יד תלוי על המרפק, וארגז ביד, הלכתי לעבר הבית.
הרגשתי שותפות גורל עם בייבי מריקוד מושחת, בסצנה עם האבטיח.
"היי, אחי!"
רכב נעצר כמה מטרים ממני כשצעדתי במדרכה. קבוצת בחורים הלכה לעבר הרכב.
חיכיתי בנשימה עצורה, משוכנעת שהם יסתכלו עליי במבט עקום או יגידו משהו שימשוך אליי תשומת לב.
הם רק חלפו על פניי. כמה מהם סרקו אותי מכף רגל עד ראש, אבל באופן כללי, הייתי רוח רפאים. או ערפל. הם ניגשו למכונית והצמידו אגרופים עם שני הבחורים שיצאו ממנה.
שתי בנות שהלכו איתם חלפו על פניי, אותן כוסות אדומות בידיהן. אחת מהן כמעט רמסה אותי. החברה שלה צווחה, הצביעה וצחקה עליה, "תיזהרי!"
"אוי, סליחה!" ניסיתי להיות בלתי נראית, או זה לפחות מה שרציתי להיות.
ואז הן המשיכו הלאה, בצחוק ובצעדים כושלים.
קבוצה נוספת של בנות עמדה ליד הבית. הן שתו את המשקאות שלהן והחזיקו אותם קרוב לפיהן. הן ממש יצרו מעגל, אבל הן צפו בבנים. היה ברור שהמסיבה לא הייתה אירוע שכיח בחייהן של הבנות האלה. כמה מהן הביטו ברעב. בעיניים של חלקן אפשר היה לראות חרדה קלה, דומה לשלי. אחרות נראו עצבניות. הן לא היו לבושות בבגדים חושפניים כמו שתי המצחקקות. הן ממש לבשו בגדים. ג'ינס. טי־שירט. סנדלים. שיער מפונפן. לעומתן, הצחקקניות לבשו רק חלק עליון של ביקיני וחצאית מיני, והיה ניכר לעין שהן שיכורות במצב הכמעט עירום שלהן.
היה חם בטקסס, במיוחד בסוף אוגוסט. למעשה היה לוהט, אפילו בשעת לילה מאוחרת, אז חלק עליון של ביקיני היה הגיוני. אבל עם חצאית מיני? לא ממש.
עדיין לבשתי את החולצה ארוכת השרוולים שלי.
נהגתי מדרום דקוטה. גם שם היה חם, אבל לא כמו כאן. ועדיין, שרוולים ארוכים היו אזור הנוחות שלי.
חלפתי על פני מעגל האוננות הנשי, וכמו האחרים, גם הן בקושי הבחינו בקיומי. הבנות אחוזות הבהלה הביטו בי, כמעט בקנאה. לא ידעתי למה אבל הקפדתי להשאיר עיניים מושפלות. כשהגעתי לדלת עצרתי ולא הייתי בטוחה אם אני אמורה לצלצל בפעמון או לדפוק, או פשוט להיכנס.
הדלת נפתחה בתנופה לעברי.
"אוי!" נשפתי והצלחתי לקפוץ אחורה ולזוז מהדרך כששני בחורים נוספים יצאו משם בריצה. אחד היה גדול ושרירי עם שיזוף זהוב. הוא העיף אליי מבט כשעבר על פניי, עיניו היו קרות, אבל אף אחד מהם לא עצר. את השני אפילו לא ראיתי. הוא השתחל בין החברים שלו, נסתר מהעין, וההחלטה אם לצלצל בפעמון או לדפוק התקבלה עבורי.
נכנסתי.
"לאן וַויֵט הלך?"
בחורה עם רגלי איילה, שיער של אלה יוונית והעור בגוון הכי חרסינה שראיתי בחיים הלכה לכיווני. היא דיברה אל מישהי מאחוריה, וכשהחברה זזה הצידה היא ראתה אותי ומשכה את האיילה היוונית לעברה.
"תיזהרי!"
מאוחר מדי.
האיילה היוונית פסעה קדימה... ועליי. אוקיי, באופן ספציפי יותר, על הרגל שלי.
היא התאבנה במקום ואז הסתובבה בתנופה. הייתי ממש שם. זרועותיה העיפו את הארגז מידיי וגופה התנגש בגופי.
שתינו נפלנו.
היא צרחה.
אני נשפתי שוב.
והתכווצתי כי שמעתי משהו נסדק.
ואז הדלת מאחוריי נפתחה. הייתי שרועה עם הפנים למטה עכשיו, והרמתי עיניים בדיוק כשהבחור עם השיזוף הזהוב והעיניים הקרות השפיל אליי מבט. הוא בהה, שפתיו התעקלו בגיחוך ואז הוא פלט, "תמיד נופלת לרגליי, מׅיה."
עיניו היו עליי, בלי שום הפגנת רגש, אבל האיילה התפרצה. "סתום את הפה, וויט. תעזור לי לקום."
הוא התכופף במהירות לעברי. כמעט חשבתי שהוא מתכוון לעזור לי קודם, אבל במקום זה הוא שלח יד מעליי, תפס את ידה ופשוט הרים אותה.
זה היה כאילו הוא מרים גור כלבים או משהו, ביד אחת, מעורפו. אבל במקום עורף חמוד ופרוותי הוא החזיק זרוע דקיקה, ובמקום כלבלב מתוק, האיילה הקציפה מהפה מרוב זעם. לו יכלה להרוג אותי במבטה, כבר הייתי מתה, קמה לתחייה ומצטווה לקבור את עצמי מחדש. זה היה עד כדי כך גרוע.
"סליחה?!" היא התפרצה כשהבחור הניח אותה על רגליה ואז הניח זרוע סביב כתפיה. היא כמעט לא הבחינה בזה. "זו מסיבה פרטית."
"הממ." חברתה נשכה את השפה התחתונה שלה. היא בחנה את הארגז שלי, שתכולתו הייתה מפוזרת עכשיו על כל הרצפה.
פאק.
שיט.
פאק!
אוקיי.
נשימה עמוקה.
הייתי רגועה שוב, והושטתי יד אל הדברים שנפלו מהארגז.
החברה נושכת השפה התכופפה ולקחה את אחת מהתמונות הממוסגרות. היא הרימה אותה, עצרה רגע, ואז הושיטה לי אותה.
"אימא שלך?"
חטפתי ממנה את התמונה ומיהרתי לאסוף את כל השאר.
זה היה כל כך מביך.
הייתי כאן פחות משתי דקות וכבר עפתי על התחת וזכיתי לנזיפה מאחת הבנות המרושעות. הסיוט הכי נורא שלי קרם עור וגידים. אוקיי, טכנית, כבר חוויתי את הסיוט הכי נורא שלי, שהיה בעצם הסיבה שהייתי כאן עכשיו, בתופת הלוהטת של טקסס, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת.
זה לא היה כיף.
לא עניתי לשאלה, על אף שהבחורה הזו נראתה נחמדה יותר. היא דיברה בקול שקט, השיער שלה היה בגוון בלונדיני מעט כהה יותר משלי ומסגר את פניה בבקבוקים ענקיים. והיא הייתה יפה כמעט כמו האיילה היוונית המרושעת. עיני תכלת, לחיים זרועות נמשים, וסנטר שצורתו לב. היא לא הייתה גבוהה כמו האיילה. בחור אחד עקף את הזוג הנוצץ, התכופף ועזר לאסוף את שאר החפצים שלי מהרצפה, "קחי, בייב."
הוא הושיט את מסמכי המעבר שלי לאוניברסיטה ואת ספר המחזור שלי מהתיכון לבחורה הנחמדה.
אל תשאלו אותי למה החזקתי את תעודת הגמר שלי בארגז. פשוט לקחתי כל מיני דברים באקראי ודחסתי לארגז בחופזה. ולקחתי את הארגז רק כי הרגשתי שלהחזיק תיק גב מקדימה יהיה קצת יותר מדי, אבל ברצינות. הייתי זקוקה למגן שיחצוץ ביני לבין האנשים האלה.
הבחורה נאנחה, הושיטה לי את הדברים שלי ואז הניחה את כפות ידיה על רגליה. "את דאסטי, נכון?"
לאימא שלי היה בן דוד בשם דאסטין. הוא הסתבך בהרבה צרות. מהסוג ששותה, מתרסק, ולא מפסיק לחגוג. מהסוג שנקנס על היצמדות לרכב אחר, כי הרכב שאליו הוא נצמד היה ניידת משטרה.
בכל מקרה, סוג הצרות שבהן הוא הסתבך הרג אותו בגיל צעיר. בינו ובין אימא שלי היה קשר מיוחד. בחלק מהצרות האלה הם הסתבכו יחד, וכשיצאתי ממנה לאוויר העולם היא אמרה שהיו לי העיניים האפורות והשיער השטני שלו, וככה נהייתי דאסטי. לא דאסטין. דאסטי גרֵיי. היא תמיד אמרה שאני דומה לו, על אף שמבנה הגוף שלי היה רזה, ושלו לא. הוא היה גדול ושרירי, אבל העיניים האפורות האלה היו ייחודיות. היינו נשמות תאומות. והוא היה יפה תואר. אימא שלי אמרה שאני יפה, עם ריסים ארוכים, שפתיים מלאות ולחיים ורדרדות, אבל כיוון שבשנות התבגרותי אף פעם לא זכיתי לתשומת לב מצד הבנים, נטיתי לחשוב שהאהבה סימאה את עיניה. היא הייתה אימא טובה. האימא הכי טובה.
"כן. היי."
הבחור המשגע שלצידה קם, הניח יד עדינה מאחורי מרפקה ועזר לה לקום. הנחתי שהשניים האלה יחד, אבל בניגוד לזוג הנוצץ, שעדיין עמד שם, ועדיין נעץ מבט זועם (היא) ובהה (הוא), משני אלה דווקא הרגשתי ויברציות ידידותיות.
הוספתי, "צ'אר השכירה לי את החדר שלה. דיברנו והכול."
"אין פאקינג מצב!" האיילה הרימה ידיים באוויר והסתלקה משם. "פאקינג צ'אר!"
התכווצתי. פיזית.
העזר כנגדה השזוף לא זז והסקרנות בעיניו התגברה מעט, אבל הוא עדיין הסתפק בחיוך זחוח. "אחי." הוא הנהן אל הבחור השני ואז הלך.
"אני סוואנה." הבחורה הנחמדה הושיטה לי יד ובידה השנייה תחבה תלתל מאחורי אוזנה.
הבחור חייך אליי חיוך נינוח. "נואֵל."
אפילו השמות שלהם היו יפים. כמובן.
אני הייתי אבק. מילולית. דאסטי1.
"היי," לפתּי את הארגז שלי בכוח והבטתי סביבי.
עמדנו במסדרון רחב בין שני חדרים. אחד היה סלון. טלוויזיה 60 אינץ' ענקית הייתה תלויה על הקיר ומולה שתי ספות. זה נראה כמעט כמו אולם קולנוע. בצד השני הייתה טלוויזיה נוספת. ועוד ספות. כמה כיסאות גיימרים הוצבו לפני הספות, ובדיוק אז שאגה קולנית עלתה מקרוב ופילחה את האוויר.
"טאצ'דאון, רׅייייייבס!"
ארבעה בחורים זינקו על רגליהם, אגרופים באוויר, משקאות מורמים גבוה, ראשים מוטים אחורה ביללות. כמה בחורות צווחו ומחאו כפיים איתם. כמה אחרות היו איטיות יותר להגיב, ורק הסתכלו מהמקום שבו עמדו ודיברו.
שני מכשירי הטלוויזיה היו מכוונים על אותו משחק. הם צפו בקבוצת הפוטבול המקצועני המקומית, הקינגס, וכל מי שהוא מישהו, וכל אחד שם היה מישהו, היה יודע למי הם מריעים.
"יששש!" אחד הבחורים הניף אגרוף באוויר וריסס את המשקה שלו סביבו.
לא היה לו אכפת. גם לחברים שהחליפו איתו כיפים לא היה אכפת.
לאחת הבחורות שחטפה את רוב הרסס דווקא היה אכפת מאוד.
אבל לאף אחד לא היה אכפת ממנה.
"פאקינג סטון ריבס. איזה גבר!"
סטון ריבס.
כן. אפילו אני ידעתי מיהו. בחרתי באוניברסיטת טקסס בגלל תוכנית הביולוגיה הימית המהוללת שלה, אבל האוניברסיטה התפרסמה גם בזכות קבוצת הפוטבול המקצועני שלה שהייתה במגמת נסיקה, והיינו בדיוק בתחילתה של העונה.
נקלעתי למסיבת פוטבול בעיצומה.
הסתכלתי על סוואנה ושאלתי, "אתם עורכים מסיבות כאלה לעיתים קרובות?" הארגז התחיל להחליק לי מהידיים אז השענתי אותו על המותן ומשכתי כלפי מעלה.
לפני שהיא הספיקה לענות, נואל הרכין ראש אל אוזנה ולחש לה משהו. היא הנהנה, חייכה והתרחקה ממנו, "נתראה אחר כך."
הוא שלח אליי חיוך מנומס והלך לעבר אחת הספות. הבחורים הריעו לו כאילו הוכרז כנעדר, עם פלאיירים ומשלחת חיפוש מקומית. חשבתי שכל זה די מוגזם, אבל חוץ ממני, איש לא מצמץ. הייתי במיעוט.
"בואי. אני אראה לך את החדר שלך."
סוואנה הרכינה ראש והצביעה מעבר לשני חדרי המגורים, אל מה שנראה כמו מטבח. הלכתי בעקבותיה, מייצבת את הארגז על מותני. רציתי שתהיה לי יד פנויה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי להדוף עוד בחורה מרושעת כדי שהיא לא תרמוס אותך.
במטבח היו כמה אנשים. חדר האוכל היה בסמוך אליו, ומשם יציאה למרפסת.
היא הובילה אותי על פני האנשים שעמדו ליד הכיור. אחת מהם הייתה בחורה נמוכה עם שיער חום חלק, עיניים חומות בהירות וחיוך רחב. היא ראתה את סוואנה והמשיכה לחייך, ואז עיניה נשלחו אליי, אל הארגז, אל תיק הגב, והחיוך החל לגווע. באופן דרמטי. הוא כמעט נעלם לגמרי כשסוואנה חלפה על פניה ושלחה יד לטפוח על זרועה לשלום. הבחורה דיברה עם בחור אחר, עוד טמבל שרירי. הוא לבש מכנסי חאקי קצרים וחולצת פולו והחזיק בירה. הוא רכן קדימה, נגע במותנה של הבחורה, אבל גופה נהיה נוקשה למגעו. היא נשפה וחלפה על פנינו בסערה, עיניה הקרות מופנות אליי. היא כמעט התנגשה לי בכתף, אבל הייתי מוכנה. יד פנויה וכל זה. מזל שהיא סטתה מדרכי ממש ברגע האחרון, אחרת הייתי דוחפת אותה ישר על הבחור שלה.
סוואנה פנתה לעבר מה שנראה כמו דלת של חניה מקורה.
החדר שלי היה חניה? ברצינות?
היא סימנה לי והחיוך שלה היה עכשיו מאולץ ומלאכותי. "זה כאן."
"כאן" הייתה דלת שירדה אל המרתף, וברגע שהיינו למטה, הכול נהיה שקט יותר. כמעט קרסתי מרוב הקלה.
היא הבחינה בכך וזוויות עיניה התכווצו בחיוך. "לא מתה על מסיבות?"
"לא מתה על אנשים שלא רוצים אותי כאן."
שיט. באמת אמרתי את זה.
הנחתי את היד הפנויה — רואים, ידעתי שיהיה לה שימוש — על פי. תליתי את האשם בחוסר השינה ובכוח הרצון שגרם לי לחצות בנהיגה חמש מדינות ביומיים. "אני מצטערת," אמרתי כשידי עדיין על פי, אז זה היה מוזר להזיז את השפתיים. "לא התכוונתי להגיד את זה."
היא נחרה נחרת צחוק ופנתה ימינה. "למה לא? אני הייתי אומרת משהו גרוע יותר." היא סימנה לי להמשיך קדימה. "בואי. אני אראה לך את החדר שלך."
היא עברה את מה שנראה כמו אזור של המרתף שהוסב לדירה. היה שם מטבחון ובו מקרר בינוני, כיור זעיר, תנור קטן מהסוג שסבתא שלי הייתה עשויה להשתמש בו בשנות השלושים. והיו שני שולחנות. אחד מכוסה בשעוונית משובצת אדום ולבן והשני היה פשוט שולחן עגול וחום. כמה כיסאות ניצבו סביב כל שולחן. היא הצביעה על חדר צמוד למטבח, משמאל למדרגות. "זה החדר של ליסה." עיניה התרוממו לתקרה. "זאת שעברנו לידה עכשיו."
אוי.
נפלא.
נקלע זו לזו צמות ונחליף צמידי ידידות, אני לגמרי בטוחה בזה.
ואז סוואנה המשיכה הלאה, עברה דרך המטבח ונכנסה לחדר נוסף. הוא לא הופרד מהמטבח על ידי דלת, רק מחיצה של חצי קיר. החדר הזה היה בבירור חדר משחקים. שולחן ביליארד ישן. כדורגל שולחן. והיה אפילו בר בפינה.
היא המשיכה ללכת ישר עד לדלת שמוקמה בצד השני של החדר.
חרדה מילאה אותי כשהיא פתחה את הדלת ונכנסה לחדר.
זה היה קצה הבית.
אין מצב שאני אהיה בחדר הזה. הוא היה ממש צמוד לחדר מסיבות. היה שם בר, לכל הרוחות.
אבל חציתי את הסף והצצתי פנימה.
החדר היה ריק לגמרי. מיטה בפינה. שידת לילה ריקה.
"תיכנסי."
נכנסתי, והיא סגרה את הדלת.
מאחורי הדלת היה שולחן עבודה מובנה בקיר, עם מדפים מעליו. לצידו ניצבה שידה.
בקצה המרוחק של החדר הייתה דלת נוספת. הנחתי שזה ארון.
אבל לא.
היא פתחה את הדלת ונכנסה. "אוקיי. אז אני יודעת שהחדר הזה מחורבן. באמת שאני יודעת. אחרי שצ'אר עזבה כולם החליפו חדרים. אז נתקעת עם החדר הזה. והייתי שמחה להגיד לך שאנחנו אף פעם לא משתמשים בחדר הזה, אבל אנחנו כן. ואני יודעת שלא עניתי על השאלה שלך קודם, אבל התשובה היא כן. לעיתים קרובות. אנחנו חולים על פוטבול." היא נראתה מהוססת, נשכה את השפה, ואז המשיכה. "אבל שימי לב ליתרון של החדר הזה."
היא זזה הצידה והצביעה. "את מקבלת חדר אמבטיה משלך." היא דפקה על הדלת לשמאלה. "זה חדר ההסקה/ חדר הדוודים/ הארון שלך." היא פתחה את הדלת וראיתי שתלוי שם מוט תלייה. ארון מקסים. סוג של.
"אבל —" היא סגרה את הדלת והייתה שם דלת אחת אחרונה (כך קיוויתי), מאחוריה. היא פתחה אותה ואני הרמתי מבט אל גרם מדרגות. "יש לך כניסה ויציאה משלך, כמובטח, וממש מעבר לדלת, בהמשך הגדר, יש מקום חניה ששמור רק לך. ניקול, אחת השותפות שלא פגשת, הדוד שלה הוא הבעלים של הבית. אנחנו גרות כאן מאז סיום הסמסטר הראשון שלנו בשנה א'. וזה שצ'אר עזבה, היה ממש בעייתי. היא בכלל לא אמרה לנו שהיא לא מתכוונת לחזור, עד שהיא צלצלה אמש."
"אמש?"
זה היה הקול שלי? הצווחה הצורמנית הזאת?
היא הנהנה ועיניה קדרו. "כן. והיא הודיעה לנו שהיא כבר מצאה לנו שותפה חדשה, דאסטי (ושלא נצחק על השם שלה כי היא נשמעת מקסימה), ושאנחנו אמורות לשלוח אליה את כל החשבונות שלה. מתברר שהיא החליטה להעביר סמסטר בחו"ל עם חבר שאף אחת מאיתנו לא ידעה על קיומו."
השתנקתי. "הגשתי בקשה לעבור לכאן לפני שבועיים."
היא עשתה פרצוף. "מתי פגשת את צ'אר?"
אה, נפלא. שוב, כל כך עוקצני כאן.
"לא פגשתי. עניתי למודעה."
עיניה בלטו מחוריהן. "מודעה?" עכשיו הקול שלה היה צווחני כמו שלי.
הנהנתי. זה לא היה טוב. לא טוב בכלל.
"לא היה לי מושג למה אני נכנסת."
סוואנה כרכה את זרועותיה סביבה וחיבקה את מרפקיה. "גם לנו לא. והתגובות של ליסה ושל מיה, צ'אר הייתה הכי קרובה לשתיהן. הן לא כועסות עלייך. הן לא מכירות אותך. הן כועסות על צ'אר. את מבינה את זה?"
הבנתי. הנחתי את הארגז שלי והתיישבתי על קצה המיטה. "תקשיבי, אני לא מכירה כאן אף אחד אחר. אני עוברת מאוניברסיטה אחרת ישר לשנה ג'. אני מבינה שאתן לא רוצות אותי כאן. אבל אני כאן. אני יכולה לשלם את שכר הדירה וכבר שילמתי לצ'אר על החודש הראשון."
היא סגרה את הפה בכוח ולחייה האדימו.
אוי, לא.
"תגידי לי שהיא שלחה לכן את הכסף?"
"לא. היא לא."
לא. לא. לא ידעתי מה לומר. "אז שילמתי..."
הקול שלי גווע כשראיתי את המבט שלה. שוב.
"צ'אר לא שלחה לנו כסף. היא שיקרה לך. הניחוש שלי? היא שמרה לעצמה את הכסף."
עכשיו גם אני כעסתי על צ'אר.
גנחתי. בדיוק המזל שלי. איזה זין. שוב.
"המממ," סוואנה הלכה לעבר הדלת. "אז, כן, תצטרכי לשלם שוב. ואני, אה, אני הולכת. אני אלך להביא לך מפתח." היא עצרה לרגע והשפילה מבט. "אני מצטערת שצ'אר כלבה, וגנבת."
מצטערת. כן. זה לא ממש עזר לי עם שכר הדירה.
שאגה נוספת נשמעה מלמעלה, ויכולנו לשמוע אותם צועקים, "חטיפה! יששש!"
היא חייכה אליי באי־נוחות והצביעה כלפי מעלה. "תרגישי בנוח להצטרף. יש לנו מלא פיצה ובירה."
ואז היא הסתלקה. הייתי די בטוחה שראיתי אותה משאירה אבק מאחוריה, וזה לא סתם משחק מילים. היא מתה לעוף משם הכי מהר שאפשר. ובמידה מסוימת, הבנתי אותה. הבנתי לגמרי. היה לי לא נעים בשבילה, אבל היא הלכה וסגרה את הדלת מאחוריה ואני פלטתי את האנחה הגדולה ביותר שיצאה ממני בחיים. בעצם, אולי השנייה בגודלה. אבל אני משערת שזה עדיף מדמעות.
אז הנה אני. באוניברסיטה שבחיים לא עשיתי בה אפילו סיור. בבית שמעולם לא ראיתי קודם. גרה עם אנשים שלא פגשתי לפני כן. במדינה שמימיי לא חשבתי אפילו לבקר בה.
פאאאק.
הטלפון שלי זמזם באותו רגע.
גייל: כדאי שתחפשי את סטון אם את כבר שם. פגשתי את אימא שלו בסופרמרקט וסיפרתי לה שאתם באותה עיר עכשיו. היא לא נראתה נלהבת, אבל אני בטוחה שסטון ישמח לשמוע ממך.
אה, כן.
הזכרתי את העובדה שהכרתי את סטון ריבס? היכרות אישית.
לא? נו, זה לא משנה.
שנאתי אותו אפילו יותר מששנאתי את צ'אר באותו רגע.