הבחירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבחירה
מכר
אלפי
עותקים
הבחירה
מכר
אלפי
עותקים
4.9 כוכבים (139 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון, שואה, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 334 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 34 דק'
  • קריינות: תמר לוין
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 42 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אני לא רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו, "הסבל שלי חשוב פחות." אני רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו, "אם היא יכולה לעשות את זה, אז גם אני!"

השנה 1944 ואדית אגר, רקדנית בלט ומתעמלת בת שש־עשרה, נשלחת לאושוויץ. שעות לאחר שהוריה נספו, ד"ר יוזף מנגלה מכריח את אדית לרקוד כדי לשעשע אותו, ולמען הישרדותה היא עושה זאת. ב־1945, כשהמחנה משוחרר סוף־סוף על ידי חיילי הצבא האדום, היא נשלפת מתוך ערמת גופות, כמעט על סף מוות.
במשך עשורים רבים סבלה אדית מפלשבקים ומרגשות האשמה של השורדים, אך אימי השואה לא שברו אותה; למעשה, הם עזרו לה ללמוד להיאבק, לחיות באומץ ולפתח חוסן עצמי. שלושים וחמש שנים אחרי תום המלחמה היא חזרה לאושוויץ והצליחה סוף־סוף להירפא עד תום ולסלוח לאדם היחיד שעד כה לא הצליחה לסלוח לו – היא עצמה.

ד"ר אדית אגר אורגת את סיפור מסעה האישי המרשים בסיפוריהם הנוגעים ללב של אנשים אחרים. לאורך עשרות שנים סייעה לרבים – אנשי צבא, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית – להירפא בשיטה שפיתחה כפסיכולוגית קלינית. בבסיס השיטה הייחודית של ד"ר אגר עומדת הקביעה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ד"ר אגר בוחנת את הדרך שבה אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו בתוך מחשבותינו ומראה לנו כיצד למצוא את המפתח לחירות.
הבחירה, רב המכר הבינלאומי, הוא ספר בלתי נשכח ומשנה חיים שיעניק תקווה ונחמה לדורות רבים של קוראים.

ד"ר אדית אגר היא פסיכולוגית מוערכת ושורדת אושוויץ. מתגוררת בלה הויה, קליפורניה. ספרה המתנה יראה אור בקרוב בהוצאת מטר. 

פרק ראשון

פתח דבר 

מאת ד"ר פיליפ זימברדו

פִיל זימברדו, פסיכולוג ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת סטנפורד, הוא שעומד מאחורי הניסוי הנודע בכלא של סטנפורד (1971) ומחברם של ספרים חשובים רבים, בהם "אפקט לוציפר: להבין איך אנשים טובים נעשים רעים" (2007), רב מכר של ה"ניו יורק טיימס" וזוכה פרס ויליאם ג'יימס לספר הפסיכולוגיה הטוב ביותר. הוא מייסד ונשיא עמותת המחקר Heroic Imagination Project.
יום אביב אחד עלתה ד"ר אדית אווה אגר, בהזמנת הפסיכיאטר הראשי של צי ארצות הברית, על מטוס קרב נטול חלונות שעשה את דרכו אל אחת מאוניות הקרב הגדולות בעולם, נושאת המטוסים "נימיץ", שעגנה לחופי קליפורניה. המטוס עט על מסלול קטנטן באורך מאה וחמישים מטר ונחת ברעידה בעוד וָו העצירה שלו נתפס בכבל שמונע מהמטוס להחליק היישר אל מי הים. ד"ר אגר, שהיתה האישה היחידה במטוס, נלקחה לחדרה בתאו של קפטן האונייה. מה היתה משימתה? היא באה לשם כדי ללמד חמשת אלפים חיילי צי צעירים איך להתמודד עם המצוקות, עם הטראומה ועם הכאוס הכרוכים במלחמה.
אינספור פעמים שימשה ד"ר אגר בתפקיד המטפלת המומחית שהוטל עליה לטפל בחיילים, כולל חיילי יחידות המבצעים המיוחדים, שסבלו מהפרעת דחק פוסט־טראומטית ומפגיעות מוח טראומטיות. איך קרה שהסבתא העדינה הזאת הצליחה לעזור לאנשי צבא רבים כל כך להחלים מהאכזריות הטבועה במלחמה?
לפני שפגשתי את ד"ר אגר אישית התקשרתי להזמין אותה לשאת הרצאת אורח באוזני תלמידַי בקורס "הפסיכולוגיה של שליטה במוחנו" בסטנפורד. בשל גילהּ ומבטאהּ דמיינתי בבושקה מהעולם הישן שמטפחת ראש קשורה תחת סנטרה. כשדיברה אל תלמידי, ראיתי במו עיני את כוח הריפוי שלה. היא עמדה שם, זוהרת בחיוכה הקורן, בעגיליה הנוצצים ובשערה הזהוב הבוהק, לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדים שאשתי אמרה לי מאוחר יותר שהם של שאנֶל, וגוללה את סיפוריה המחרידים, הקשים מנשוא, על האופן שבו שרדה במחנות המוות של הנאצים. היא עשתה זאת בהומור ובגישה נמרצת וחיונית, ובנוכחות וחוֹם שאיני יכול לתאר אלא כאור צרוף.
חייה של ד"ר אגר היו מלאים אפלה. היא נשלחה לאושוויץ כשהיתה בסך הכול נערה. חרף העינויים, הרעב והאיום התמידי במוות, היא שמרה על חירותה הנפשית והרוחנית. היא לא נשברה תחת הזוועות שחוותה; הן רק חיזקו אותה ומילאו אותה אומץ. למעשה, חוכמתה נובעת מעומק הפרקים המזוויעים ביותר בחייה.
היא מסוגלת לרפא אחרים משום שעשתה בעצמה את המסע מטראומה לניצחון. היא גילתה איך להשתמש בהתנסויותיה באכזריות האנושית כדי לחזק רבים כל כך - מאנשי צבא, כמו החיילים שעל סיפון נושאת המטוסים "נימיץ", ועד לזוגות שמתקשים להצית מחדש את האינטימיות ביניהם, מאנשים שסבלו הזנחה או ספגו התעללות לאלה שסובלים מהתמכרויות או ממחלות, מאלה שאיבדו את יקיריהם ועד אלה שאיבדו תקווה. ואנו, שסובלים מהאכזבות ומהאתגרים היומיומיים של החיים, שואבים מהמסר שלה השראה לבחור גם אנחנו בדרך שתשחרר אותנו מסבל - למצוא את האור הפנימי שבתוכנו אנו.
עם תום הרצאתה, כל אחת ואחד מבין שלוש מאות תלמידַי זינקו בספונטניות מכיסאותיהם ומחאו לה כפיים. לפחות מאה צעירים וצעירות הציפו את הבמה הקטנה, וכל אחד מהם חיכה בתורו להודות לאישה היוצאת דופן הזאת ולחבק אותה. בכל עשרות השנים שאני מלמד מעולם לא ראיתי קבוצת סטודנטים שרויה בהתרוממות רוח שכזאת.
בעשרים השנים שבהן אידי ואני עובדים יחד ונוסעים יחד, זו התגובה שלמדתי לצפות לה מכל קהל שהיא מדברת אליו ברחבי העולם. מאירוע של אגודת "Hero Round Table" בפְלינט, מישיגן, שם דיברנו עם קבוצת צעירים בעיר שמתמודדת עם עוני קשה, עם חמישים אחוזי אבטלה ועם מתחים בין־גזעיים גוברים והולכים, ועד לבודפשט, בירת הונגריה, העיר שבה רבים מבני משפחתה של אידי נספו, שם דיברה עם מאות אנשים שניסו להשתקם מעבר קשה - ראיתי את התופעה הזאת שוב ושוב: אנשים משתנים בנוכחותה של אידי.
בספר זה ד"ר אגר אורגת יחדיו את סיפורי השינוי של מטופליה עם סיפורה האישי הבלתי נשכח, סיפור הישרדות באושוויץ. סיפור הישרדותה דרמטי ומרתק כסיפורים אחרים שסופרו, אבל לא הוא בלבד עורר בי להט להפיץ את בשורת הספר הזה בעולם. עשתה זאת העובדה שאידי השתמשה בחוויותיה כדי לעזור לרבים לגלות מהי חירות אמיתית. במובן זה, ספרה הוא הרבה יותר מאשר מֶמוּאר מימי השואה, ככל שסיפורים אלה חשובים להנצחת העבר. מטרתה היא לא פחות מאשר לעזור לכל אחד מאיתנו להימלט מהכלא של מחשבותיו שלו. כל אחד מאיתנו הוא במובן מסוים אסיר נפשי, וייעודה של אידי הוא לעזור לנו להבין שבדיוק כשם שאנחנו יכולים להיות הסוהרים של עצמנו, ביכולתנו גם לשחרר את עצמנו לחופשי.
כשמציגים את אידי לפני קהלים צעירים היא מכונה לעתים קרובות "אנה פרנק שלא מתה", מפני שאידי ואנה זכו לחינוך דומה והיו בערך בנות אותו גיל כשגורשו למחנות. שתי הנערות הצעירות מגלמות את התמימות ואת החמלה שמאפשרות להאמין בטוּב הבסיסי של בני האדם, למרות האכזריות והרדיפות שחוו. כמובן, בימים שבהם אנה פרנק כתבה את יומנה היא עדיין לא חוותה את העוצמה הקיצונית שבמחנות, מה שהופך את תובנותיה של אידי כשורדת וכמטפלת קלינית (וכסבתא רבתא!) לחזקות ומרגשות במיוחד.
כמו רוב הספרים החשובים על השואה, ספרה של ד"ר אגר חושף הן את הצד האפל של הרוע והן את העוצמה הבלתי ניתנת לריסון של הרוח האנושית כנגדו. אבל הוא עושה עוד דבר. אולי ההשוואה הטובה ביותר לספרה של אידי היא ספר אחר שעוסק בזיכרון השואה, ספרו הקלאסי והמבריק של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כמו פראנקל, ד"ר אגר ניחנה בעומק המחשבה ובהיכרות היסודית עם נבכי האנושיות, ואליהם נוספים החום והאינטימיות של אישה ששימשה רוב חייה כמטפלת קלינית. ויקטור פראנקל הציג את הפסיכולוגיה של אסירי המחנות ששהו עמו באושוויץ. ד"ר אגר מציעה לנו את הפסיכולוגיה של החירות.
בעבודתי שלי אני חוקר זה שנים רבות את היסודות הפסיכולוגיים שבבסיס צורות שליליות של השפעות חברתיות. ביקשתי להבין את המנגנונים שבאמצעותם אנחנו מיישרים קו ומצייתים ועומדים מנגד במצבים שבהם שלום וצדק יושגו רק אם נבחר בנתיב אחר: אם נתנהג בגבורה. אידי עזרה לי לגלות שגבורה אינה רק נחלתם של אלה שמבצעים מעשים יוצאי דופן או שלוקחים על עצמם סיכונים מתוך דחף פתאומי להגן על עצמם או על אחרים - אף שאידי עשתה את שני הדברים גם יחד. גבורה היא יותר הלוך רוח או הצטברות של הרגלינו האישיים והחברתיים. היא אורח חיים. והיא דרך מיוחדת לראות את עצמנו. להיות גיבור פירושו לעשות מעשה בצמתים קריטיים בחיינו, לנסות באופן פעיל לפתור עוול או לחולל שינוי חיובי בעולם. להיות גיבור פירושו להיות בעל אומץ מוסרי עצום. ובכל אחד מאיתנו מסתתר גיבור פנימי שמחכה לבוא לידי ביטוי. כולנו "גיבורים מתלמדים". ההתלמדות שלנו היא החיים, נסיבות היומיום שמזמינות אותנו להתאמן בהרגלים של גבורה: לבצע יום־יום מעשים טובים; להקרין חמלה, החל בחמלה עצמית; לחלץ את הטוב מאחרים ומעצמנו; להחזיק באהבה, גם ביחסינו המאתגרים ביותר; להעלות על נס ולהביא לידי ביטוי את הכוח של חירותנו הנפשית. אידי היא גיבורה - והיא גיבורה פעמיים, מפני שהיא מלמדת את כולנו לצמוח וליצור משמעות ושינוי בר־קיימא בעצמנו, ביחסינו עם אחרים ובעולמנו.
לפני שנתיים נסענו אידי ואני יחד לבודפשט, לעיר שבה גרה אחותה כשהנאצים החלו לרכז את יהודי הונגריה ולשלוח אותם למחנות. ביקרנו בבית כנסת שחצרו היא יד זיכרון לשואה וקירותיו הם יריעות תצלומים מהימים שלפני המלחמה, במהלכה ואחריה. ביקרנו באנדרטת "נעליים על הדנובה", שמנציחה את האנשים, כולל כמה מבני משפחתה של אידי עצמה, שנהרגו בידי לוחמי מיליציית "צלב החץ" במהלך מלחמת העולם השנייה, שהצטוו לעמוד על גדת הנהר ולחלוץ את נעליהם, ואז נורו וגופותיהם נפלו למים ונישאו בזרם. העבר נראה מוחשי מאוד.
במהלך היום הלכה אידי ונעשתה שקטה. תהיתי אם היא תתקשה לדבר לפני קהל של שש מאות איש באותו ערב, אחרי מסע רגשי שכמעט בוודאות עורר בה זיכרונות מכאיבים. אבל כשעלתה על הבמה היא לא פתחה בסיפור הפחד או הטראומה או האימה שסביר שביקורנו עורר בה שוב במלוא החיוּת. היא פתחה בסיפור של טוב לב, מעשה גבורה יומיומי שקורה, כך היא הזכירה לנו, גם בגיהינום. "נכון שזה מדהים?" היא אמרה. "הנורא מכול מוציא מאיתנו את הצד הטוב ביותר שלנו."
בסוף נאומה, שאותו חתמה כהרגלה בהנפת רגל של רקדנית, קראה אידי לקהל, "ועכשיו, כולם לרקוד!" הקהל קם כאיש אחד. מאות אנשים רצו לבמה. לא הושמעה מוזיקה אבל רקדנו. רקדנו ושרנו וצחקנו והתחבקנו בחגיגה מופלאה של החיים.
ד"ר אגר היא אחת מבין מספר הולך ומידלדל של שורדים שביכולתם להעיד עדות מכלי ראשון על אימי מחנות הריכוז. ספרה משחזר את התופת והטראומה שהיא ושורדים אחרים סבלו במהלך המלחמה ואחריה, והוא נושא מסר אוניברסלי של תקווה ואפשרות לכל מי שמנסים להשתחרר מכאב ומסבל. קוראי הספר, בין שהם כלואים בנישואים כואבים, במשפחות הרסניות או בעבודות שהם שונאים, ובין שהם כלואים בתוך גדר התיל של אמונות מגבילות שלוכדות אותם במוחם שלהם, ילמדו מהספר הזה שביכולתם לאמץ שמחה וחירות ללא קשר לנסיבות חייהם.
"הבחירה" הוא תיעוד יוצא דופן של גבורה וריפוי, נחישות וחמלה, הישרדות בכבוד, חוסן מנטלי ואומץ מוסרי. כולנו יכולים ללמוד מהמקרים מעוררי ההשראה שד"ר אגר מתארת ומסיפורה האישי הסוחף, ולהיעזר בהם כדי לרפא את חיינו שלנו.
 
סן פרנסיסקו, קליפורניה
ינואר 2017

הקדמה 
החזקתי בתוכי סוד, והסוד החזיק אותי

לא ידעתי שמתחת לחולצתו הוא מחביא אקדח טעון, אבל ברגע שקפטן ג'ייסון פוּלר נכנס למשרדי באֶל פּאסוֹ ביום קיץ ב-1980, הבטן שלי התכווצה והרגשתי צריבה בעורף. המלחמה לימדה אותי לחוש בסכנה עוד לפני שיכולתי להסביר לעצמי למה אני פוחדת.
ג'ייסון היה גבוה ובעל מבנה גוף רזה ושרירי כשל ספורטאי אבל גופו היה נוקשה כל כך, שהוא נראה כאילו הוא עשוי מעץ ולא בשר ודם. עיניו הכחולות נראו מרוחקות, לסתו היתה קפואה, והוא לא הסכים - או לא היה מסוגל - לדבר. הובלתי אותו לספה הלבנה שבקליניקה שלי. הוא ישב בנוקשות ולחץ באגרופיו על ברכיו. מעולם לא פגשתי את ג'ייסון ולא היה לי מושג מה עורר את מצבו הקטטוני. גופו היה בטווח נגיעה ממני וייסוריו היו מוחשיים ממש, אבל הוא היה מרוחק, אבוד. נדמה שהוא אפילו לא הבחין בכלבת הפודל הכסופה שלי, טֶס, שעמדה בעמידת הקשב ליד שולחן הכתיבה כמו עוד פסל חי בחדר.
נשמתי נשימה עמוקה וחיפשתי דרך לפתוח בדברים. לפעמים אני מתחילה פגישה ראשונה בהצגה של עצמי ומספרת מעט על עברי ועל הגישה שלי. לפעמים אני פותחת מיד בזיהוי ובבירור הרגשות שהביאו את המטופל עד אלי. עם ג'ייסון הרגשתי שחשוב ביותר שלא אעמיס עליו מידע רב מדי ושלא אבקש ממנו מהר מדי להיות במצב פגיע מדי. הוא היה סגור באופן מוחלט. היה עלי לחפש דרך להעניק לו את תחושת הביטחון ואת הרשות שהוא נזקק להן כדי להסתכן ולחשוף לפנַי את הדבר שהוא גונן עליו בנוקשות שכזאת בתוך עצמו. והיה עלי לשים לב למערכת ההתרעה של גופי בלי לתת לתחושת הסכנה להכניע את יכולתי להושיט עזרה.
"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי.
הוא לא ענה. הוא אפילו לא מצמץ. הוא הזכיר לי דמות מסיפורי המיתולוגיה או מסיפורי עם, שהפכה לאבן. איזה קסם יוכל לשחרר אותו?
"למה עכשיו?" שאלתי. זה היה הנשק הסודי שלי. השאלה שאני תמיד שואלת את המטופלים שלי בפגישתי הראשונה איתם. אני צריכה לדעת מה מניע אותם לרצות להשתנות. למה דווקא היום, מכל הימים, הם רוצים להתחיל לעבוד איתי? במה שונה היום מאתמול, או מהשבוע שעבר, או מהשנה שעברה? במה שונה היום ממחר? לפעמים הכאב שלנו הוא שדוחף אותנו, ולפעמים תקוותנו היא שמושכת אותנו. כשאני שואלת "למה עכשיו?" אני לא רק שואלת שאלה - אני שואלת הכול.
אחת מעיניו רפרפה לרגע ונעצמה. אבל הוא לא אמר דבר.
"ספר לי למה באת," הזמנתי אותו שוב לדבר.
הוא עדיין לא אמר דבר.
גופי נדרך בגל של אי־ודאות ובמודעות לצמתים העדינים והקריטיים שבהם ישבנו: שני בני אדם פנים אל פנים, שנינו פגיעים, שנינו מסתכנים בניסיון שלנו לנקוב בשמו של סבל ולמצוא לו מרפא. ג'ייסון לא בא אלי בעקבות הפניה רשמית. נראה שהוא הביא את עצמו אל הקליניקה שלי מבחירה. אבל ידעתי מניסיוני המקצועי והאישי שגם כשמישהו בוחר להירפא, הוא או היא עלולים להישאר קפואים במשך שנים.
בהתחשב בסימפטומים החמורים שהוא הציג, ידעתי שאם לא אצליח להגיע אליו, האפשרות היחידה שתעמוד לרשותי תהיה להמליץ לו לפנות אל עמיתי, הפסיכיאטר הראשי במרכז הרפואי הצבאי על שם ויליאם בומונט, שבו עבדתי במהלך לימודי הדוקטורט שלי. ידעתי שד"ר הרולד קוֹלמֶר יוכל לאבחן את הקטטוניה של ג'ייסון ולאשפז אותו, ומן הסתם ירשום לו תרופה אנטי־פסיכוטית כמו הַלדוֹל. דמיינתי את ג'ייסון בחלוק בית חולים, עיניו עדיין מזוגגות, גופו, שעכשיו מתוח כל כך, נתון לעוויתות השרירים שהן לעתים קרובות תופעת לוואי של התרופות שניתנות לטיפול בפסיכוזה. יש לי אמון מוחלט בניסיונם של עמיתי הפסיכיאטרים, ואני אסירת תודה על התרופות שמצילות חיים. אבל אני לא אוהבת למהר אל אופציית האשפוז אם יש סיכוי כלשהו להצליח בהתערבות טיפולית. חששתי שאם אמליץ לג'ייסון להתאשפז ולקבל תרופות בלי לבדוק קודם כול חלופות אחרות, הוא יחליף קהות חושים מסוג אחד בסוג אחר, יחליף איברים קפואים בתנועות לא רצוניות של דיסקינזיה - ריקוד חסר תואם של עוויתות ותנועות חוזרות על עצמן, כשמערכת העצבים מאותתת לגוף לנוע בלי שהיא מקבלת רשות מהמוח. חששתי שהכאב שלו, יהיה אשר יהיה מקורו, אולי יקהה בזכות התרופות, אבל לא ייפתר. אולי הוא ירגיש טוב יותר, או ירגיש פחות - מצב שלעתים קרובות נדמה לנו בטעות כתחושה טובה יותר - אבל הוא לא יחלים.
מה עכשיו? תהיתי בעוד הדקות חולפות לאטן ובמלוא כובדן, בעוד ג'ייסון יושב קפוא על הספה בחדרי - יושב מבחירה, אבל עדיין כלוא. היתה לי רק שעה אחת. הזדמנות אחת. האם אוכל להגיע אליו? האם אוכל לעזור לו לפוגג את פוטנציאל האלימות החבוי בו, שהיה בשבילי מוחשי בדיוק כמו הרוח שנשבה מהמזגן אל עורי? האם אוכל לעזור לו להבין שלא משנה כמה גדולה מצוקתו ואיזה כאב הוא מרגיש, הוא כבר אוחז בידיו את המפתח לחירותו שלו? באותן דקות לא יכולתי לדעת שאם לא אצליח להגיע אל ג'ייסון באותו יום עצמו, מצפה לו גורל חמור בהרבה מחדר בית חולים - חיים בכלא ממשי, מן הסתם באגף הנידונים למוות. באותן דקות ידעתי רק שאני חייבת לנסות.
בזמן שבחנתי את ג'ייסון ידעתי שכדי להגיע אליו מוטב שלא אשתמש בשפת הרגשות; אשתמש בשפה נוחה ומוכרת יותר לאיש צבא. אתן פקודות. חשתי שתקוותי היחידה לפענח אותו היא להכריח את הדם שבגופו להתחיל לזרום.
"אנחנו יוצאים לסיבוב," אמרתי. לא שאלתי. נתתי פקודה. "קפטן, אנחנו ניקח את טֶס לפארק - עכשיו."
ג'ייסון נראה מבוהל לרגע. יושבת לה אישה, זרה, שמדברת במבטא הונגרי כבד, ואומרת לו מה לעשות. ראיתי אותו מסתכל סביבו ותוהה, "איך אני מצליח לצאת מכאן?" אבל הוא היה חייל טוב. הוא קם.
"כן, גברתי," הוא אמר. "כן, גברתי."
עד מהרה גיליתי את מקור הטראומה של ג'ייסון, והוא עצמו גילה שלמרות ההבדלים הניכרים בינינו יש לנו הרבה מן המשותף. שנינו חווינו אלימות. ושנינו ידענו איך זה לקפוא במקום. גם אני נשאתי בתוכי פצע, עצב עמוק כל כך שבמשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת לדבר עליו כלל, באוזני איש.
עברי בשואה עדיין רדף אותי: תחושת חרדה וסחרחורת בכל פעם ששמעתי סירנות, או צעדים כבדים, או גברים צועקים. וזאת, כך למדתי, טראומה: תחושה כמעט בלתי פוסקת עמוק בבטן שמשהו אינו כשורה, או שמשהו נורא עומד לקרות, תגובות הפחד האוטומטיות שבגופי האומרות לי לברוח, לתפוס מחסה, להסתתר מפני הסכנה שאורבת בכל מקום. הטראומה שלי עדיין מרימה לפעמים ראש בעקבות מפגשים שגרתיים לגמרי. מראֶה פתאומי כלשהו, ריח מסוים, יכולים להחזיר אותי מיד לעבר. ביום שפגשתי את קפטן פולר חלפו יותר משלושים שנה מאז היום שבו שוחררתי ממחנות הריכוז. היום כבר חלפו יותר משבעים שנה. מה שקרה לא יישכח לעולם ולעולם לא יוכל להשתנות. אבל עם הזמן למדתי שאני יכולה לבחור איך להגיב לעבר. אני יכולה להיות אומללה או שאני יכולה להיות מלאת תקווה - אני יכולה להיות מדוכאת או שאני יכולה להיות שמחה. תמיד נתונה בידינו הבחירה הזאת, האפשרות לשליטה. אני כאן, אני בהווה, למדתי לומר לעצמי, שוב ושוב, עד שרגשות הבהלה מתחילים לשכוך.
מקובל לומר שאם משהו מטריד אותנו או גורם לנו חרדה מוטב שפשוט לא נסתכל עליו. לא נקדיש לו מחשבה. לא ניכנס לפינה הזאת. לכן אנחנו בורחים מטראומות ומקשיי העבר, או ממצוקות ומעימותים עכשוויים. במשך שנים רבות בבגרותי חשבתי שהישרדותי בהווה תלויה ביכולת לנעול ולהסתיר את העבר ואת האפלה ששרתה בו. בשנותי הראשונות כמהגרת בבולטימור בשנות החמישים אפילו לא ידעתי איך מבטאים את השם אושוויץ באנגלית. לא שהייתי רוצה לספר למישהו שהייתי שם גם אילו ידעתי. לא רציתי לזכות ברחמים של איש. לא רציתי שמישהו יֵדע.
רק רציתי להיות יאנקית כמו כולם. לדבר אנגלית בלי מבטא. להסתתר מפני העבר. מרוב השתוקקות להרגיש שייכת, מרוב חשש להיבלע בתוך העבר, השקעתי מאמצים רבים בניסיון להסתיר את הכאב שבתוכי. עדיין לא גיליתי ששתיקתי וכמיהתי לזכות בקבלה, שהיו מעוגנות שתיהן בפחד, אינן אלא דרכים להימלט מעצמי - שבבחירה לא להתמודד ישירות עם העבר ועם עצמי, עשורים אחרי שמאסרי הממשי הסתיים, אני ממשיכה לבחור לא להיות חופשייה. החזקתי בתוכי סוד, והסוד החזיק אותי.
הקצין הקטטוני שישב קפוא על הספה אצלי בקליניקה הזכיר לי את מה שגיליתי בסופו של דבר: שכאשר אנחנו מעלימים בכוח את האמת שלנו ואת הסיפורים שלנו, סודות יכולים להפוך לטראומה בפני עצמה, לכלא בפני עצמו. כשאיננו מקבלים בעצמנו דברים מסוימים, לא זו בלבד שאין בכך להפחית את כאבנו, אלא שאותם דברים הופכים למחסומים שאינם מאפשרים לנו להימלט, כמו חומות לבנים, כמו סורג ובריח. כשאנחנו לא מרשים לעצמנו להתאבל על אובדן שחווינו, על פצעים ועל אכזבות, נחרץ גורלנו לשחזר אותם שוב ושוב.
חירות טמונה ביכולת ללמוד לאמץ אל לבנו את מה שקרה. חירות פירושה שאנחנו אוזרים אומץ לפרק את הכלא, לבֵנה אחר לבֵנה.
לצערי הרב, דברים רעים קורים לכל אחד. את זה לא נוכל לשנות. אם תציצו בתעודת הלידה שלכם, האם כתוב בה שהחיים יהיו קלים? בהחלט לא. אבל רבים מאיתנו נשארים תקועים בטראומה או באבל ואינם מסוגלים לחיות את חייהם במלואם. את זה נוכל לשנות.
בנמל התעופה הבינלאומי קנדי, כשחיכיתי לא מזמן לטיסה הביתה לסן דייגו, ישבתי ובחנתי את פניהם של כל הזרים שחלפו על פני. מה שראיתי נגע עמוק ללבי. ראיתי שעמום, כעס, מתח, דאגה, בלבול, ייאוש, אכזבה, עצב, ומה שמטריד יותר מכול - ריקנות. העציב אותי מאוד לראות מעט כל כך שמחה וצחוק. אפילו הרגעים המשמימים ביותר בחיינו הם הזדמנות לחוות תקווה, עליצות, שמחה. גם חיי השגרה הם חיים. בדיוק כמו חיים של כאב וחיים של לחץ. למה אנחנו מתקשים לעתים קרובות להרגיש שאנחנו חיים, או מרחיקים את עצמנו מהיכולת להרגיש את החיים במלואם? מה מאתגר כל כך ביכולת להפיח חיים בחיים?
אילו שאלתם אותי מהי האבחנה הנפוצה ביותר בקרב המטופלים שלי, לא הייתי אומרת דיכאון או הפרעת דחק פוסט־טראומטית, אף שבעיות אלו נפוצות בהחלט בקרב האנשים שהכרתי, שאהבתי ושהנחיתי לעבר החירות. לא, הייתי אומרת: רעב. אנחנו רעבים. אנחנו רעבים להכרה, לתשומת לב, לחיבה. אנחנו רעבים ליכולת לאמץ בחופשיות את החיים ולהכיר את עצמנו באמת.
חיפושי שלי אחר החירות ושנות ניסיוני כפסיכולוגית קלינית מוסמכת לימדו אותי שסבל הוא רגש אוניברסלי. אבל תחושת קורבנוּת היא עניין שנתון לבחירה. יש הבדל בין הפיכה לקורבן לבין תחושת קורבנות. סביר שכולנו ניפול קורבן במובן זה או אחר במהלך חיינו. בשלב מסוים נסבול פגיעה כלשהי או אסון או התעללות, שייגרמו בידי נסיבות או אנשים או מוסדות שיש לנו מעט מאוד שליטה עליהם, אם בכלל. אלה החיים. וכאן יש תהליך של הפיכה לקורבן. זה תהליך שבא מבחוץ. תהליך שבא מהבריון השכונתי, מהבוסית שמתפרצת בזעם, מבן הזוג שמכה, מאהובינו שבוגדים בנו, מחוקים מפלים, מתאונות שמביאות אותנו לבית החולים.
בניגוד לכך, קורבנוּת נובעת מבפנים. איש לא יכול להפוך אותנו לקורבנות חוץ מאיתנו עצמנו. אנחנו הופכים לקורבנות לא בגלל מה שקורה לנו אלא כשאנחנו בוחרים להיאחז בתהליך החיצוני שהפך אותנו לכאלה. אנחנו מפתחים תודעה של קורבן - דרך מחשבה וקיום נוקשים, מאשימים, פסימיים, תקועים בעבר, נטולי סליחה, מענישים, ושאין להם גבולות בריאים. אנחנו הופכים לשובים של עצמנו כשאנחנו בוחרים להגביל את עצמנו לתודעת הקורבן.
אני רוצה להבהיר דבר אחד מעל לכל ספק. כשאני מדברת על קורבנות ועל שורדים אני לא מאשימה קורבנות - שלרבים מהם לא היה מלכתחילה שום סיכוי. לעולם לא אאשים את אלה שנשלחו היישר לתאי הגזים או שמתו על דרגש השינה שלהם, ואפילו לא את אלה שפתחו בריצה אל גדרות התיל החשמליות. אני מתאבלת על כל האנשים, בכל מקום, שנידונו לאלימות ולהרס. אני חיה כדי להנחות אחרים לעמדה של העצמה אל מול קשיי החיים.


ארבע הקושיות

אילו יכולתי לזקק את כל חיי לרגע אחד, לתמונת סטילס אחת, הנה היא: שלוש נשים במעילי צמר כהים מחכות בזרועות שלובות בחצר חשופה. הן מותשות. נעליהן מכוסות אבק. הן עומדות זו לצד זו בתוך טור ארוך.
שלוש הנשים הן אמי, אחותי מַגדָה ואני. זהו הרגע האחרון שלנו יחד. איננו יודעות זאת. אנחנו מסרבות לחשוב על האפשרות הזאת. או שאנחנו תשושות כל כך, שאפילו איננו מסוגלות לשער מה צפוי לנו. זהו רגע של גדיעה - אֵם מבנותיה, החיים כפי שהיו עד כה מאלה שיבואו מעכשיו והלאה. אבל המשמעות הזאת מתגלה רק בדיעבד.
אני רואה את שלושתנו מאחור, כאילו אני הבאה בתור. למה הזיכרון מעניק לי את העורף של אמא ולא את פניה? שערה הארוך קלוע בצמה מורכבת ואסוף בסיכה בקודקודה. שערה החום בהיר של מגדה צונח בגלים על כתפיה. שערי הכהה מוסתר מתחת למטפחת ראש. אמי עומדת במרכז ומגדה ואני רוכנות שתינו לפנים. אין שום דרך לדעת אם רק בזכותנו אמנו עומדת זקוף או שאולי להפך, הכוח שלה הוא עמוד התווך שתומך במגדה ובי.
הרגע הזה הוא סף הכניסה אל רגעי האובדן העיקריים של חיי. במשך שבעה עשורים חזרתי שוב ושוב לתמונה הזאת של שלושתנו. למדתי אותה כאילו אם אקדיש די תשומת לב לפרטים אוכל לשחזר דבר מה יקר ערך. כאילו אוכל לחדש את החיים שקדמו לרגע הזה, החיים שקדמו לאובדן. כאילו יש דבר כזה.
חזרתי לשם כדי שאוכל להשתהות עוד רגע קט בפרק הזמן הזה שבו זרועותינו משולבות ואנחנו שייכות זו לזו. אני רואה את כתפינו השחוחות. את האבק שנאחז בשולי מעילינו. אמי. אחותי. אני.
זיכרונות הילדוּת שלנו הם לעתים קרובות שברי זיכרונות, רגעים או מפגשים חטופים, שיחד יוצרים את אלבום התמונות של חיינו. הם כל מה שנותר לנו שיוכל לעזור לנו להבין את הסיפור שלמדנו לספר על עצמנו, הסיפור שמסביר מי אנחנו.
אפילו לפני רגע הפרדה שלנו, הזיכרון הקרוב ביותר שיש לי מאמי הוא רגע שאני אמנם נוצרת בלבי, אבל הוא מלא צער ואובדן. אנחנו נמצאות לבדנו במטבח, שם היא אורזת את מה שנשאר מהשטרודל. ראיתי אותה חותכת את הבצק ביד ותולה אותו כמו כביסה כבדה מעל השולחן בחדר האוכל. "תקריאי לי," היא אומרת, ואני מביאה את העותק החבוט של "חלף עם הרוח" מהשידה שלצד מיטתה. כבר קראנו את הספר מתחילתו עד סופו. עכשיו התחלנו לקרוא אותו שוב. אני מתעכבת על ההקדשה המסתורית, שכתובה באנגלית על גבי עמוד השער של הספר המתורגם. היא כתובה בכתב יד של גבר, אבל לא זה של אבי. אמי מוכנה רק לומר שהספר הוא מתנה שקיבלה מאיש שפגשה כשעבדה במשרד החוץ לפני שהכירה את אבי.
אנחנו יושבות בכיסאות בעלי המשענת הזקופה ליד האח המבוערת. אני קוראת את הרומן הזה בשטף, אף שהוא מיועד למבוגרים ואני רק בת תשע. "אני שמחה שיש לך שׂכל כי יופי אין לך," היא אמרה לי יותר מפעם אחת. מחמאה וביקורת משולבות זו בזו. לפעמים היא קשה אלי. אבל אני נוצרת את הרגע. כשאנחנו קוראות יחד, אני לא צריכה לחלוק אותה עם איש. אני שוקעת אל תוך המילים ואל הסיפור ואל התחושה שאני נמצאת איתה לבד בעולם. סקרלט חוזרת לטארה בסוף המלחמה ומגלה שאמה מתה ושאביה שקוע כולו באֵבל. "אלוהים עדי," אומרת סקרלט, "לעולם לא אהיה רעבה שוב." אמי עוצמת עיניים ומשעינה את ראשה על גב הכיסא. אני רוצה להתיישב על ברכיה. אני רוצה להניח את ראשי על חזהּ. אני רוצה שהיא תקרב את שפתיה אל שערי.
"טארה..." היא אומרת. "אמריקה, הנה לך מקום שהייתי רוצה לראות." אני יכולה רק להתפלל שהיא תהגה יום אחד את שמי באותה רכות שהיא שומרת לארץ שהיא לא ראתה מימיה. כל הריחות במטבח של אמי מתערבבים אצלי עם דרמת הרעב והסעודות החגיגיות - תמיד, אפילו בזמן סעודה חגיגית, ישנה הכמיהה הזאת. אני לא יודעת אם הכמיהה היא שלה או שלי, או משהו ששתינו שותפות לו.
אנחנו יושבות ובינינו האח המבוערת.
"כשהייתי בגילך..." היא פותחת ואומרת.
עכשיו, כשהיא מדברת, אני פוחדת לזוז, פוחדת שאם אזוז היא תשתתק.
"כשהייתי בגילך, התינוקות ישנו יחד ואמא שלי ואני ישנו באותה מיטה. בוקר אחד התעוררתי כי אבא שלי קרא לי, 'אילוֹנקה, תעירי את אמא שלך, היא עדיין לא הכינה ארוחת בוקר ולא הוציאה לי בגדים.' הסתובבתי אל אמא שלי, ששכבה לידי מתחת לשמיכה. אבל היא לא זזה. היא מתה."
היא מעולם לא סיפרה לי את זה. אני רוצה לדעת כל פרט על הרגע הזה שבו בת מתעוררת לצד אמא שאותה כבר איבדה. אני רוצה גם להסיט את מבטי. הסיפור מפחיד מדי.
"כשקברו אותה באותו יום אחר הצהריים, חשבתי שהכניסו אותה לאדמה כשהיא עוד חיה. באותו ערב, אבא שלי אמר לי להכין למשפחה ארוחת ערב. אז זה מה שעשיתי."
חיכיתי להמשך הסיפור. חיכיתי ללקח שבסופו, או לדברי ההרגעה.
"ועכשיו למיטה," זה כל מה שאמא שלי אומרת. היא מתכופפת ומסלקת את האפר שמתחת לאח.
צעדים כבדים נשמעים במסדרון שמחוץ לדלתנו. אני מריחה את הטבק של אבי עוד לפני שאני שומעת את קרקוש המפתחות שלו.
"גבירותי," הוא אומר, "אתן עדיין ערות?" הוא נכנס למטבח בנעליו המצוחצחות ובחליפתו המהודרת, על פניו חיוך גדול ובידו שקית קטנה שאותה הוא נותן לי בלוויית נשיקה קולנית על המצח. "זכיתי שוב," הוא מתרברב. בכל פעם שהוא משחק קלפים או ביליארד עם חבריו הוא משתף אותי בזכיותיו. הערב הוא הביא פטיפור מעוטר בזיגוג ורוד. אילו הייתי אחותי מגדה, אמי היתה חוטפת את המעדן מיד, משום שתמיד דאגה למשקלה של מגדה. אבל אלי היא רק מהנהנת ומאשרת לי לאכול אותו.
עכשיו היא עומדת, בדרכה מהאח לכיור. אבי קוטע אותה בדרכה, מרים את כף ידה כדי שיוכל לסחרר אותה באוויר, והיא משתפת פעולה אבל בנוקשות, בלי חיוך. הוא מקרב אותה אליו לחיבוק, מניח יד אחת על גבה ובידו האחרת מרפרף על חזה. אמי הודפת אותו.
"אמא שלך חושבת שאני אכזבה," אבי אומר לי בחצי לחישה כשאנחנו יוצאים מהמטבח. האם הוא מתכוון שהיא תשמע אותו, או שזה סוד שנועד רק לאוזני? כך או כך, אני מאפסנת את העובדה הזאת במוחי כדי שאוכל להרהר בה מאוחר יותר. אבל המרירות שבקולו מפחידה אותי. "היא רוצה לצאת כל ערב לאופרה, לחיות את חיי העושר של העיר הגדולה. אני בסך הכול חייט. חייט ושחקן ביליארד."
הנימה המובסת של אבי מבלבלת אותי. הוא ידוע היטב בעיר שלנו, וחביב על כולם. הוא טיפוס חייכן ושובב, ונראה תמיד נינוח ומלא חיים. הוא אדם שתענוג לשהות במחיצתו. הוא יוצא לבלות עם חבריו הרבים. הוא אוהב אוכל (בייחוד את נקניק החזיר שלפעמים הוא מבריח אל תוך ביתנו שומר הכשרות, אוכל אותו היישר מנייר העיתון שבו הוא עטוף, תוחב אל תוך פי פיסות של בשר חזיר אסור וסופג מאמי האשמות שהוא מועל בתפקידו כמי שאמור לשמש דמות מופת). חנות החייטוּת שלו זכתה בשתי מדליות זהב. הוא לא רק יצרן של תפרים מקבילים ומכפלות ישרות. הוא אמן חייטוּת. כך הוא פגש את אמי - היא נכנסה לחנותו מפני שהיתה זקוקה לשמלה ושמעה עליו המלצות חמות ביותר. אבל הוא רצה פעם להיות רופא, לא חייט, חלום שאביו הניא אותו ממנו, ומדי פעם האכזבה שלו מעצמו עולה אל פני השטח.
"אתה לא סתם חייט, פאפא," אני מרגיעה אותו. "אתה החייט הכי טוב!"
"ואת תהיי הגברת שלבושה הכי יפה בקוֹשיצֶה," הוא אומר לי וטופח על ראשי. "יש לך גוף מושלם לשמלות שגזורות כמו שצריך."
נראה שהוא נזכר בעצמו. הוא הדף את האכזבה בחזרה אל בין הצללים. אנחנו מגיעים לדלת החדר שאני גרה בו עם מגדה ועם אחותנו האמצעית, קלרה, שבו אני יכולה לדמיין את מגדה מעמידה פנים שהיא מכינה שיעורי בית ואת קלרה מנגבת אבק שׂרף מהכינור שלה. אבי ואני עומדים במסדרון עוד רגע אחד, ושנינו עדיין לא מוכנים לגמרי להיפרד.
"רציתי שתהיי בן, שתדעי לך," אומר אבי. "כשנולדת, יצאתי מהחדר בטריקת דלת מרוב שכעסתי על זה שנולדה לי עוד ילדה. אבל עכשיו אַת היחידה שאני יכול לדבר איתה." הוא מנשק אותי על המצח.
אני אוהבת את תשומת הלב של אבי. כמו זו של אמא, היא יקרת ערך... וארעית. כאילו השאלה עד כמה אני ראויה לאהבתם קשורה פחות אלי ויותר לרגשי הבדידות שלהם. כאילו הזהות שלי אינה קשורה לשום דבר שנמצא בי עצמי או שיש ברשותי, והיא רק אמת מידה למה שחסר לכל אחד מהורי.
"לילה טוב, דיצוּקה," אומר אבי לבסוף. הוא אומר את שם החיבה שאמי המציאה לי. דִי־צוּ־קָה. ההברות חסרות הפשר האלה מבטאות מבחינתי חום. "תגידי לאחיות שלך שהגיע הזמן לכבות את האור."
כשאני נכנסת לחדר, מגדה וקלרה מקבלות את פני בשיר שהן המציאו בשבילי. הן חיברו אותו כשהייתי בת שלוש, ואחת העיניים שלי נעשתה פוזלת בהליך רפואי שהשתבש. "את כל כך מכוערת, את כל כך חלשלושה," הן מדקלמות. "לעולם לא תמצאי בעל." מאז התאונה אני משפילה את ראשי לקרקע כשאני הולכת, כדי שלא אצטרך לראות אף אחד נועץ מבט בפני המעוקמים. עדיין לא למדתי שהבעיה היא לא שאחיותי מקניטות אותי בשיר מרושע; הבעיה היא שאני מאמינה להן. אני משוכנעת כל כך בנחיתותי שאני אף פעם לא מציגה את עצמי בשמי. אני אף פעם לא אומרת לאנשים, "אני אֶדי." קלרה היא עילוי בנגינה בכינור. היא ניגנה את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון כשהיתה בת חמש. "אני אחותה של קלרה," אני אומרת.
אבל הערב יש לי פיסת מידע מיוחדת. "אמא של אמא מתה כשאמא היתה בדיוק בגילי," אני אומרת להן. אני בטוחה כל כך באופי החסוי של המידע הזה, שלא עולה על דעתי שבשביל אחיותי הוא כבר החדשות של אתמול, שאני האחרונה ולא הראשונה שיודעת זאת.
"את צוחקת עלי," אומרת מגדה, וקולה רווי כל כך בסרקזם, שאפילו אני מבינה זאת. היא בת חמש־עשרה, עם חזה שופע, שפתיים חושניות ושיער גלי. היא הבדחנית במשפחה. כשהיינו קטנות יותר היא הראתה לי איך לזרוק ענבים מחלון חדרנו אל תוך כוסות הקפה של הלקוחות שישבו בפטיו שבחוץ. בהשראתה אמציא בעוד זמן קצר משחקים משלי; אבל בשלב זה, המאזן בינינו ישתנה. החבֵרה שלי ואני ניגש אל בנים בבית הספר או ברחוב. "ניפגש בשעה ארבע בשעון שבכיכר," נאמר להם בקול עליז ובלוויית עפעוף. הם יבואו, הם תמיד יבואו, לפעמים מלאי עליצות, לפעמים ביישנים, לפעמים שחצנים ומלאי ציפיות. ממקום מבטחנו בחדרי, החברה שלי ואני נעמוד ליד החלון ונצפה בבנים המגיעים.
"אל תדברי אליה לא יפה," אומרת עכשיו קלרה בכעס למגדה. היא צעירה ממגדה, אבל היא ממהרת להגן עלי. "את מכירה את התמונה שמעל הפסנתר?" היא אומרת לי. "זו שאמא תמיד מדברת אליה? זאת אמא שלה." אני יודעת על איזו תמונה היא מדברת. הסתכלתי עליה יום־יום במשך כל חיי. "תעזרי לי, תעזרי לי," אמנו נאנקת אל עבר הדיוקן כשהיא מאבקת את הפסנתר או מטאטאת את הרצפה. אני נבוכה מכך שמעולם לא שאלתי את אמי - או אף אחד אחר - מי האישה שבתמונה. ואני מאוכזבת מכך שהמידע שברשותי לא מעניק לי כל מעמד מיוחד בעיני אחיותי.
אני רגילה להיות האחות השתקנית, הבלתי נראית. לא עולה על דעתי שלמגדה אולי נמאס להיות הליצנית, שלקלרה אולי קשה להיות עילוי. היא לא יכולה להפסיק להיות יוצאת דופן, אפילו לא לרגע, כי אז אולי יילקח ממנה הכול - ההערצה שהיא רגילה לה, ההגדרה העצמית הבסיסית שלה. מגדה ואני צריכות להתאמץ כדי להשיג משהו שברור לנו שלעולם לא יספיק לנו; קלרה צריכה לדאוג מכך שבכל רגע היא עלולה לעשות איזו טעות גורלית ולאבד הכול. קלרה ניגנה בכינור במשך כל חייה, מאז שהיתה בת שלוש. רק בשלב מאוחר בהרבה הבנתי את המחיר ששילמה על כישרונה יוצא הדופן: היא ויתרה על ילדותה. אף פעם לא ראיתי אותה משחקת בבובות. במקום זאת היא עמדה מול חלון פתוח והתאמנה בכינור, ולא יכלה ליהנות מהיצירתיות הגאונית בלי לזמן קהל של עוברי אורח שיחזו בה.
"מאמא אוהבת את פאפא?" אני שואלת עכשיו את אחיותי. המרחק בין הורינו והדברים העצובים שכל אחד מהם התוודה עליהם באוזני מזכירים לי שאף פעם לא ראיתי אותם מתלבשים ויוצאים לבלות יחד.
"איזו שאלה," אומרת קלרה. היא אמנם מכחישה את חששותי, אבל נדמה לי שבמבטה אני מזהה הסכמה. לעולם לא נדבר על כך שוב, אף שבהחלט אנסה לעשות זאת. יעברו כמה שנים עד שאלמד את מה שאחיותי יודעת כבר עכשיו, שמה שאנחנו קוראים לו אהבה הוא לעתים קרובות תלוי בדבר - גמול על מעשה כלשהו, הדבר שאנחנו מתפשרים עליו.
כשאנחנו לובשות כותנות לילה ונכנסות למיטות אני מוחקת את דאגתי להורי וחושבת במקום זאת על המורֶה שלי לבלט ואשתו, על התחושה שיש לי כשאני עולה במדרגות עד לסטודיו, שתיים או שלוש בכל פעם, ואז פושטת את תלבושת בית הספר ולובשת את בגד הגוף. למדתי בלט מגיל חמש, מאז שאמי הרגישה בחושיה שאני לא מוזיקאית, שיש לי כישרונות אחרים. ממש היום התאמנו בשפגט. המורה לבלט הזכיר לנו שכוח וגמישות כרוכים זה בזה - כדי ששריר מסוים יימתח, שריר אחר צריך להיפתח; כדי להשיג אורך ותנועה חופשית, עלינו להחזיק חזק את ליבת גופנו.
אני נוצרת את הוראותיו במחשבותי כמו תפילה. ואז אני יורדת כלפי מטה, בגו זקוף, שרירי בטן הדוקים, רגליים נמתחות ונפרדות זו מזו. אני יודעת שעלי לנשום, בייחוד כשאני מרגישה תקועה. אני מדמיינת את גופי נמתח כמו המיתרים שבכינור של אחותי, ומוצאת את המקום המדויק שבו המתיחה גורמת לכלי כולו להדהד. ואני מגיעה מטה. אני כאן. בשפגט מלא. "בְּראוָוה!" קורא המורה לבלט. "תישארי בדיוק כמו שאת." הוא מרים אותי מהקרקע ומניף אותי מעל ראשו. קשה להשאיר את הרגליים מתוחות בשפגט בלי דחיפת הנגד מהרצפה, אבל לרגע אני מרגישה כמו מִנחָה שהוא מגיש למישהו במתנה. אני מרגישה כמו אור צרוף. "אֶדיתקֶה," אומר המורה, "כל ההתרגשות בחיים שלך תבוא מבפנים." יעברו שנים עד שאבין לגמרי את כוונתו. בינתיים אני יודעת רק שאני יכולה לנשום ולהסתחרר ולהניף רגל ולהתכופף. בעוד שרירי נמתחים ומתחזקים, כל תנועה וכל תנוחה כמו קוראות בקול: אני כאן, אני כאן, אני כאן. אני אני־עצמי. אני מישהי
זיכרון הוא שטח מקודש. אבל הוא גם רדוף. זה המקום שבו הזעם והאשמה והאֵבל שלי חגים כמו עופות טרף מורעבים המסתערים על אותן עצמות ישנות. זה המקום שאליו אני יוצאת בחיפוש אחר תשובה לשאלה שאין עליה תשובה: למה שרדתי?
אני בת שבע, והורי מארחים אנשים לארוחת ערב. הם שולחים אותי למטבח למלא קנקן מים. מהמטבח אני שומעת אותם מתבדחים, "יכולנו להסתדר בלעדיה." אני חושבת שהם מתכוונים לכך שלפני שנולדתי הם כבר היו משפחה שלמה. היתה להם בת שמנגנת בפסנתר ובת שמנגנת בכינור. אני לא נחוצה, אני לא טובה מספיק, אין מקום בשבילי, זה מה שאני חושבת. כך אנחנו מפרשים בטעות את עובדות חיינו, כך אנחנו מניחים דברים בלי לבדוק, כך אנחנו ממציאים סיפור ומספרים אותו לעצמנו, ובכך מחזקים בדיוק את הדבר שאנחנו מאמינים בו ממילא.
יום אחד, כשאני בת שמונה, אני מחליטה לברוח. אני רוצה לבחון את הסברה שאני מיותרת, בלתי נראית. לבדוק אם הורי בכלל ישימו לב שנעלמתי. אני סומכת על סבי וסבתי - אביה של אמי ואמה החורגת - שיחפו עלי. הם שקועים במלחמה בלתי פוסקת עם הורי בניסיון לגונן על מגדה, ומחביאים בשבילה עוגיות במגירה שבשידת הלילה שלה. בשבילי הם סמל לביטחון, ולמרות זאת הם מרשים גם דברים אסורים. הם אוחזים ידיים, דבר שהורי אינם עושים לעולם. אין צורך להצטיין כדי לזכות באהבתם, אין צורך להעמיד פנים כדי לזכות באישור מצדם. הם סמל לנחמה - ריח של תבשיל בשר ושעועית אפויה, של חלה מתוקה, של צ'ולנט שסבתי מכינה בשבתות במאפייה, כי ההלכה היהודית אינה מתירה לה להשתמש בתנור האפייה שבביתה.
סבי וסבתי שמחים לראות אותי. מזג האוויר נפלא הבוקר. אני יושבת במטבח ואוכלת רולדת אגוזים. אבל אז מצלצל פעמון הדלת. סבי ניגש לפתוח את הדלת. כעבור רגע הוא ממהר למטבח. הוא כבד שמיעה, והוגה את אזהרתו בקול רם מדי. "דיצוּקה, תתחבאי!" הוא צועק. "אמא שלך כאן!" בניסיונו להגן עלי הוא מסגיר אותי.
מה שמטריד אותי בעיקר הוא המבט על פניה של אמי כשהיא רואה אותי במטבח של סבי וסבתי. היא לא רק מופתעת לראות אותי כאן - נראה כאילו עצם קיומי מפתיע אותה. כאילו אינני מי שהיא רוצה או מצפה שאהיה.
לעולם לא אהיה יפה - אמי הבהירה זאת היטב - אבל כשאני מגיעה לגיל עשר היא מבטיחה לי שכבר לא אצטרך להסתיר את פני. ד"ר קליין, בבודפשט, יתקן את עיני הפוזלת. ברכבת לבודפשט אני אוכלת שוקולד ונהנית מתשומת לבה הבלעדית של אמי. ד"ר קליין הוא רופא מפורסם, אומרת אמי, הראשון שביצע ניתוח עיניים בלי הרדמה. אני שקועה מדי ברומנטיקה שבנסיעה, בזכות לבלות עם אמי ללא שותפים, שאינני שמה לב שהיא מזהירה אותי. לא עולה על דעתי שהניתוח יכאב. לא עד שהכאב מייסר אותי. אמי וקרובי משפחתה, שקישרו אותנו לד"ר קליין הנודע, מצמידים את גופי המפרפר לשולחן. הכאב עצום ואינסופי, אבל גרועה ממנו התחושה שאנשים שאוהבים אותי מרסנים אותי למקומי כך שאינני יכולה לזוז. רק מאוחר יותר, זמן רב אחרי שהניתוח מוכתר בהצלחה, אני מצליחה לבחון את הסצנה מנקודת המבט של אמי, איך היא ודאי סבלה לנוכח הסבל שלי.
אני מאושרת יותר מכול כשאני לבדי, כשאני יכולה להתכנס בעולמי הפנימי. בוקר אחד, כשאני בת שלוש־עשרה, בדרך לגימנסיה הפרטית שאני לומדת בה, אני מתאמנת בצעדי המחול של "הדנובה הכחולה", שכיתת הבלט שלי תבצע בפסטיבל שיתקיים על גדת הנהר. ואז משתלט עלי כושר ההמצאה ואני פוצחת בריקוד חדש משלי, ריקוד שבו אני מדמיינת את הפגישה הראשונה של הורי. אני רוקדת את התפקידים של שניהם. אבי מסובב את ראשו בהתפעלות תיאטרלית אל אמי כשהיא נכנסת לחדר. אמי מסתחררת מהר יותר, מזנקת גבוה יותר. אני מקשיתה את כל גופי בצחוק מלא שמחה. מעולם לא ראיתי את אמי שמחה באמת, מעולם לא שמעתי אותה צוחקת במלוא הגרון, אבל בגופי אני מרגישה את מעיין השמחה הבלתי מנוצל שלה.
כשאני מגיעה לבית הספר, שכר הלימוד שנתן לי אבי לתשלום עבור רבע שלם של שנת לימודים - נעלם. איכשהו, בקדחת הריקוד, איבדתי אותו. אני בודקת כל כיס וכל קפל בבגדי, אבל הכסף איננו. במהלך כל היום, האימה מפני הרגע שבו אספר על כך לאבי בוערת כמו קרח עמוק בבטני. בבית הוא לא מסוגל להסתכל עלי ומניף שני אגרופים קפוצים. זו הפעם הראשונה שהוא מכה אותי, ובעצם הפעם הראשונה שהוא מכה מישהי מאיתנו. כשהוא מסיים הוא אינו אומר לי מילה. במיטה באותו ערב אני מייחלת למותי, כדי שאבי ישלם מחיר על מה שעולל לי. ואז אני מייחלת למותו של אבי.
האם הזיכרונות האלה מספקים לי תמונה של הכוח שיש בי? או של הפגיעה שנגרמה לי? אולי הילדוּת של כולנו היא הטריטוריה שעליה אנחנו מנסים לבסס את שאלת חשיבותנו או היעדרה, המפה שבה אנחנו בוחנים את ממדי הערך שלנו ואת גבולותיו.
אולי החיים של כולנו הם בחינה של הדברים שאין לנו אבל שהיינו רוצים שיהיו לנו, ושל הדברים שיש לנו אבל היינו רוצים שלא יהיו לנו.
נזקקתי לכמה עשורים כדי לגלות שאני יכולה לפנות אל חיי בשאלה אחרת. לא: למה חייתי? אלא: מה ביכולתי לעשות עם החיים שניתנו לי?
 
אל הדרמות האנושיות בחיי היום־יום של משפחתי התלוו מורכבויות של גבולות, של מלחמות. לפני מלחמת העולם הראשונה, אזור סלובקיה שבו נולדתי וגדלתי היה חלק מאוסטרו־הונגריה, אבל ב-1918, עשור לפני לידתי, חוזה ורסאי שרטט מחדש את מפת אירופה ויצר מדינה חדשה. צ'כוסלובקיה חוברה יחדיו מסלובקיה החקלאית, האזור של משפחתי, שמבחינה אתנית הורכב מהונגרים ומסלובקים; מהאזורים התעשייתיים יותר של מורביה ובוהמיה, שמבחינה אתנית היו צ'כים; וממחוז זקרפטיה, ששייך כיום לאוקראינה. עם הקמתה של צ'כוסלובקיה הפכה עיר הולדתי - קאשָה שבהונגריה - לקוֹשיצֶה שבצ'כוסלובקיה. ומשפחתי הפכה למיעוט כפול. היינו הונגרים מבחינה אתנית שגרים בארץ שנשלטת ברובה בידי צ'כים, והיינו יהודים.
יהודים גרו בסלובקיה מאז המאה האחת־עשרה, אבל רק ב-1840 הם הורשו להתיישב בקאשה. ואפילו אז, פרנסי העיר, שגובו בידי גילדות המסחר הנוצריות, הקשו על משפחות יהודיות שביקשו לגור בה. ובכל זאת, עם תחילת המאה העשרים היתה קאשה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה. בניגוד למה שהיה נהוג במדינות אחרות במזרח אירופה, דוגמת פולין, יהודים בהונגריה לא חיו בגטאות (ומשום כך בני משפחתי דיברו אך ורק הונגרית ולא יידיש). לא הופרדנו משאר התושבים, ונהנינו משפע של הזדמנויות בתחומי החינוך, הקריירה והתרבות. אבל בכל זאת נתקלנו בדעות קדומות, מרומזות ומפורשות כאחד. אנטישמיות לא היתה המצאה של הנאצים. ככל שבגרתי הפנמתי רגשי נחיתות ואת האמונה שמוטב לא להודות בפומבי שאני יהודייה, שבטוח יותר להתערות בסביבה. להיטמע, לא להתבלט. היה קשה לחוש זהות ושייכות. ואז, בנובמבר 1938, הונגריה סיפחה שוב את קושיצה, והיתה תחושה שביתנו חזר להיות ביתנו.
אמי עומדת במרפסת בביתנו שבכיכר אַנדְראשי, בניין ישן שחולק לדירות המיועדות כל אחת למשפחה אחת. היא תולה שטיח אוריינטלי על המעקה. היא אינה מנקה; היא חוגגת. אדמירל מיקלוש הורטי, הוד רוממותו שליט ממלכת הונגריה, מגיע היום לברך רשמית את עירנו עם שובה לחיק הונגריה. אני מבינה את התרגשותם ואת גאוותם של הורי. אנחנו שייכים! היום גם אני מקבלת בברכה את הורטי. אני משתתפת בריקוד. אני לובשת תלבושת הונגרית: רקמת פרחים צבעונית על אפודת צמר בוהקת וחצאית, חולצה מתנפנפת לבנת שרוולים, סרטים, רקמה, מגפיים אדומים. כשאני מניפה רגל לצד הנהר, הורטי מריע. הוא מחבק את הרקדניות. הוא מחבק אותי.
"דיצוקה, הלוואי שהיינו בלונדיניות כמו קלרה," לוחשת לי מגדה לפני השינה.
אנחנו עדיין במרחק שנים מהטלות עוצר וחוקים מפלים, אבל המצעד של הורטי הוא נקודת הפתיחה לכל מה שעתיד לבוא. האזרחות ההונגרית הביאה עמה תחושת שייכות מצד אחד, ותחושת הרחקה מצד אחר. אנחנו שמחים כל כך לדבר בשפת אמנו, להתקבל כהונגרים - אבל הקבלה הזאת תלויה בהתבוללות מלאה מצדנו. שכנים טוענים שרק הונגרים אמיתיים שאינם יהודים רשאים ללבוש את התלבושת המסורתית.
"עדיף שלא תספרי שאת יהודייה," מזהירה אותי אחותי מגדה. "זה סתם יעשה לאנשים חשק לקחת לך את הדברים היפים שלך."
מגדה היא הבכורה; היא מתווכת לי את העולם. היא מספקת לי פרטים, לעתים קרובות פרטים מטרידים, ומשאירה אותי לבחון אותם ולהרהר בהם. ב-1939, השנה שבה גרמניה הנאצית פולשת לפולין, הנאצים ההונגרים - הנילאש, חברי מפלגת "צלב החץ" - מתיישבים בדירה שמתחתינו בכיכר אנדראשי. הם יורקים לעבר מגדה. הם מסלקים אותנו. אנחנו עוברים לדירה חדשה, ברחוב קוֹשוּט לאיוֹש מספר שש, רחוב צדדי במקום הרחוב הראשי, מיקום נוח פחות לעסק של אבי. הדירה פנויה מפני שדייריה הקודמים, אף הם משפחה יהודית, נסעו לדרום אמריקה. אנחנו שומעים על עוד משפחות שעוזבות את הונגריה. אחותו של אבי, מטילדה, נסעה כבר לפני שנים. היא גרה בניו יורק, במקום שנקרא ברונקס, בשכונה של מהגרים יהודים. חייה באמריקה נשמעים מוגבלים יותר מאלה שלנו. אנחנו לא מדברים על האפשרות לעזוב.
אפילו ב-1940, כשאני בת שלוש־עשרה והנילאש מתחילים לאסוף את הגברים היהודים בקאשה ושולחים אותם למחנות כפייה, התחושה היא שהמלחמה רחוקה מאיתנו. אבי לא נלקח. לא בהתחלה. אנחנו מגִנים על עצמנו באמצעות הכחשה. אם לא נשים לב, נוכל להמשיך בחיינו בלי שישימו לב אלינו. נוכל להפוך את העולם במחשבותינו למקום בטוח. נוכל להפוך את עצמנו לבלתי נראים ועל כן לבלתי פגיעים.
אבל יום אחד, ביוני 1941, מגדה יוצאת לרכוב על אופניה ומתחילות להישמע סירנות. היא טסה לאורך שלושה רחובות עד למקום מבטחים בבית סבנו וסבתנו, אבל מגלה שחצי ממנו נעלם. הם שרדו, תודה לאל. אבל בעלת הבית שלהם לא. זו היתה התקפה אחת ויחידה, שכונה אחת שנמחקה בהפצצה אחת. אומרים לנו שהרוסים אחראים על ההריסות והמוות. איש לא מאמין בכך, ועם זאת איש לא יכול להפריך זאת. אנחנו בו־זמנית בני מזל וחשופים לפגיעות. האמת המוצקה היחידה היא ערמת הלבֵנים המנותצות שנמצאת במקום שבו עמד פעם בית. הרס והיעדר - אלה הופכים לעובדות. הונגריה מצטרפת לגרמניה במבצע ברברוסה. אנחנו פולשים לרוסיה.
בערך באותו הזמן אנחנו מקבלים הוראה לענוד טלאי צהוב. הדרך המחוכמת היא להסתיר אותו, לתת למעיל לכסות אותו. אבל גם כשהטלאי שלי מחוץ לטווח ראייה אני מרגישה שעשיתי משהו רע, משהו שראוי לעונש. מהו חטאי הבל־יסולח? אמי יושבת כל הזמן ליד הרדיו. כשאנחנו יוצאים לפיקניק ליד הנהר, אבי מספר סיפורים על ימי השבי שלו ברוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אני יודעת שהחוויה שלו כשבוי מלחמה - הטראומה שלו, אף שאני לא מכנה זאת כך - קשורה איכשהו לכך שהוא אוכל חזיר, להתרחקות שלו מהדת. אני יודעת שהמלחמה היא שורש מצוקתו. אבל המלחמה, המלחמה הזאת, עדיין מתנהלת במקום אחר. אני יכולה להתעלם ממנה, וזה מה שאני עושה.
אחרי הלימודים אני נמצאת חמש שעות בסטודיו לבלט, ואני מתחילה להתאמן גם בהתעמלות. אמנם בהתחלה ההתעמלות רק בגדר אימון משלים לבלט, אבל עד מהרה היא נעשית לתשוקה שווה בעוצמתה, לאמנות שווה באיכותה. אני מצטרפת למועדון קריאה, קבוצה שמורכבת מנערות שלומדות איתי בגימנסיה הפרטית ומתלמידים מבית ספר פרטי לבנים שנמצא בקרבת מקום. אנחנו קוראים את "מארי אנטואנט: דיוקנה של אישה רגילה" מאת שטפן צווייג. אנחנו מדברים על דרכו של צווייג לכתוב על היסטוריה מבפנים, מתודעתו של אדם אחד. במועדון הקריאה יש נער ששמו אֶריק, ויום אחד הוא מבחין בי. אני רואה אותו בוחן אותי בתשומת לב בכל פעם שאני מדברת. הוא גבוה, בעל נמשים ושיער אדמוני. אני מדמיינת את ורסאי. אני מדמיינת את חדר השינה המהודר של מארי אנטואנט. אני מדמיינת את עצמי פוגשת שם את אריק. איני יודעת דבר על סקס, אבל אני רומנטיקנית. אני רואה שהוא מבחין בי ותוהה לעצמי, איך ייראו ילדינו? האם גם להם יהיו נמשים? אריק ניגש אלי אחרי הדיון. יש לו ריח נפלא - כמו אוויר צח, כמו העשב שעל גדות נהר הֶרנאד, שלידו נתחיל בקרוב לטייל בשניים.
הקשר בינינו נושא עמו משקל ותוכן כבר מהרגע הראשון. אנחנו מדברים על ספרות. אנחנו מדברים על פלשתינה (הוא ציוני מושבע). זו לא עת לזוגיות שאננה, הקשר בינינו אינו התאהבות שגרתית של בני תשחורת. מדובר באהבה לנוכח מלחמה. על היהודים מוטל עוצר, אבל ערב אחד אנחנו חומקים החוצה בלי לענוד את הטלאי הצהוב. אנחנו עומדים בתור לקולנוע. אנחנו מוצאים את כיסאותינו בחושך. הסרט אמריקאי, בכיכובה של בטי דייוויס. "ועתה, הנוסע", כך אני מגלה מאוחר יותר שקוראים לסרט בארצות הברית, אבל בהונגריה הוא נקרא Utazás a múltbÓl, "מסע אל העבר". בטי דייוויס מגלמת בת לא־נשואה שנתונה לחסדי אמה השתלטנית והרודנית. היא מנסה למצוא את עצמה ואת חירותה, אבל הביקורתיות של אמה מוחצת אותה שוב ושוב. אריק רואה בסרט מטפורה פוליטית לנחישות ולתחושת ערך עצמי. אני רואה צללים של אמי ושל מגדה - אמי, שמעריצה את אריק אבל נוזפת במגדה שיוצאת לפגישות אקראיות עם בחורים; שמפצירה בי לאכול יותר אבל מסרבת למלא את הצלחת של מגדה; שלעתים קרובות נשארת שקטה ומהורהרת אבל נתקפת התפרצויות זעם כשמדובר במגדה; שכעסה אמנם אינו מופנה לעולם כלפי ובכל זאת הוא מטיל עלי אימה.
המאבקים בתוך משפחתי, החזית עם רוסיה שהולכת וסוגרת עלינו - התחושה היא שלעולם אין לדעת מה יקרה עכשיו. באפלה ובכאוס של אי־הוודאות, אריק ואני מספקים זה לזה אלומת אור משלנו. כל יום, בעוד חירותנו והבחירות שנתונות בידינו הולכות ומצטמצמות, אנחנו מתכננים את עתידנו. הקשר בינינו הוא כמו גשר שמאפשר לנו לחצות מדאגות ההווה אל שמחות העתיד. תוכניות, תשוקה, תקוות. אולי המערבולת שגועשת סביבנו מספקת לנו הזדמנות ליתר מחויבות, לפחות ספקנות. איש אינו יודע מה ילד יום, אבל אנחנו כן. הוא שלי ואני שלו ויש לנו עתיד, חיים יחד שאנחנו רואים באותה בהירות שבה אנחנו רואים את כפות ידינו כשאנחנו משלבים אותן. ביום אוגוסט אחד ב-1943 אנחנו הולכים לנהר. הוא מביא מצלמה ומצלם אותי בבגד ים, מבצעת שפגט על העשב. אני מדמיינת את היום שבו אַראה את התמונה הזאת לילדי. אספר להם איך שמרנו על גחלת אהבתנו ועל המחויבות שלנו.
כשאני חוזרת הביתה באותו יום, אבי איננו. הוא נשלח למחנה כפייה. הוא חייט, הוא אדם לא־פוליטי. איזו סכנה הוא מציב למישהו? למה סימנו דווקא אותו? האם יש לו אויב? יש דברים רבים שאמי אינה מספרת לי. האם זה רק מפני שאינה יודעת? או שהיא מגנה עלי? או על עצמה? היא אינה מדברת בגלוי על דאגותיה, אבל בחודשי ההיעדרות הארוכים של אבי אני מרגישה כמה היא עצובה ופוחדת. אני רואה אותה מנסה להכין כמה ארוחות מעוף אחד. היא סובלת ממיגרנות. אנחנו לוקחות דייר כדי לפצות על אובדן ההכנסה. יש לו חנות ברחוב שלנו, מול דירתנו, ואני יושבת שעות ארוכות בחנותו רק כדי לשהות במחיצתו ולהתנחם מנוכחותו.
מגדה, שעכשיו היא כבר בוגרת לכל עניין ודבר, שכבר אינה תלמידת בית ספר, מגלה איכשהו היכן אבי נמצא ונוסעת לבקר אותו. היא רואה אותו כורע תחת כובד שולחן שעליו לסחוב ממקום למקום. זה הפרט היחיד שהיא מספרת לי על ביקורה. אני לא יודעת מה משמעות התיאור הזה. אני לא יודעת איזו עבודה אבי נאלץ לעשות בשביו. אני לא יודעת כמה זמן הוא יישאר אסיר. יש לי שתי תמונות של אבי: באחת הוא נראה כפי שנראה כל חיי, סיגריה משתלשלת מפיו, סרט מדידה כרוך על צווארו, בידו גיר לסימון גזרה על בד יקר, עיניו נוצצות, הוא עומד לפרוץ בשיר, תכף יספר בדיחה. והתמונה החדשה הזאת: מרים שולחן כבד מדי, במקום לא ידוע, בשטח הפקר.
ביום הולדתי השישה־עשר אני לא הולכת לבית הספר בגלל צינון, ואריק בא לדירתנו ומעניק לי שישה־עשר פרחים ואת הנשיקה המתוקה הראשונה שלי. אני מאושרת, אבל גם עצובה. במה אוכל להיאחז? מה יישאר? אני נותנת לחברה את התמונה שאריק צילם אותי על גדת הנהר. אני כבר לא זוכרת למה. למזכרת? לא היתה לי כל תחושה מוקדמת שבקרוב, זמן רב לפני יום הולדתי הבא, כבר לא אהיה כאן. כנראה ידעתי איכשהו שאצטרך שמישהו ישמור עדות לחיי, שאצטרך לשתול סביבי הוכחות לעצמי כמו שטומנים זרעים.
בשלב מסוים בתחילת האביב, לאחר שבעה או שמונה חודשים במחנה הכפייה, אבי חוזר הביתה. נעשה עמו חסד - הוא שוחרר בזמן לפסח, שיחול בעוד כשבוע־שבועיים. זה מה שאנחנו חושבים. הוא אוחז שוב בסרט המדידה ובגיר. הוא אינו מדבר על המקום שחזר ממנו.
יום אחד אני יושבת על המזרן הכחול באולם ההתעמלות, שבועות אחדים אחרי שובו, ומתחממת בתרגילי רצפה, מכופפת את אצבעות רגלי, מגמישה את כפות רגלי, מותחת את רגלי ואת זרועותי ואת צווארי ואת גבי. אני מרגישה שחזרתי לעצמי. אני כבר לא הגמדה הקטנה והפוזלת שפוחדת לומר את שמה. אני לא הבת שחוששת ממשפחתה. אני אמנית וספורטאית, גופי חזק וחטוב. לא ניחנתי ביופי של מגדה, או בתהילה של קלרה, אבל יש לי גוף גמיש ומלא הבעה, וקיומו שהולך ונעשה מוחשי הוא הדבר האמיתי היחיד שאני זקוקה לו. האימונים שאני עושה, המיומנות שאני צוברת - חיי רוחשים אפשרויות. התלמידות המצטיינות בקבוצת ההתעמלות התקבצו לנבחרת המתאמנת למשחקים האולימפיים. האולימפיאדה של 1944 בוטלה בגלל המלחמה, אבל זה רק נותן לנו זמן רב יותר להתכונן לתחרויות.
אני עוצמת את עיני ומותחת את זרועותי ואת פלג גופי העליון קדימה מעבר לרגלי. חברתי נוגעת בי בכף רגלה ואני מרימה את ראשי ורואה את המאמנת שלנו ניגשת היישר אלי. אנחנו די מאוהבות בה. זאת לא התאהבות מינית. זאת הערצה. לפעמים אנחנו חוזרות בדרך הארוכה הביתה כדי שנוכל לעבור ליד ביתה, ושם אנחנו צועדות על המדרכה לאט ככל האפשר בתקווה שנזכה להציץ בה מבעד לחלון. אנחנו מקנאות בדברים שאיננו יודעות על חייה. לאור ההבטחה להשתתף במשחקים האולימפיים כשהמלחמה תיגמר סוף־סוף, תכלית קיומי תלויה כמעט כולה בהיקף התמיכה והאמון שהמאמנת מעניקה לי. אם אוכל להפנים את כל מה שהיא יכולה ללמד אותי, אם אוכל להצדיק את האמון שהיא נותנת בי, צפוי לי עתיד מזהיר.
"אֶדיתקֶה," היא אומרת כשהיא מתקרבת למזרן שלי, שילוב של שמי הרשמי, אדית, עם תוספת חיבה. "בואי, יש לי משהו להגיד לך." אצבעותיה מחליקות בתנועה אחת על גבי כשהיא מנחה אותי לכיוון המסדרון.
אני מסתכלת עליה בציפייה. אולי היא שמה לב כמה השתפרתי בקפיצה על סוס הקפיצות. אולי היא תרצה שאדריך את הקבוצה בעוד תרגילי מתיחה בסוף האימון היום. אולי היא רוצה להזמין אותי לארוחת ערב. אני מוכנה לומר כן עוד לפני שהיא שואלת.
"אני לא יודעת איך להגיד לך את זה," היא פותחת ואומרת. היא בוחנת את פני ואז מסיטה את עיניה לעבר החלון, שמבעדו השמש השוקעת שולחת את קרניה הבוערות.
"קרה משהו לאחותי?" אני שואלת, עוד לפני שאני בכלל קולטת את התמונה האיומה שמתהווה בעיני רוחי. קלרה לומדת עכשיו בבית הספר הגבוה למוזיקה בבודפשט. אמנו נסעה לבודפשט לצפות בקונצרט של קלרה ולהביא אותה הביתה לפסח, ובזמן שהמאמנת עומדת במבוכה לצדי במסדרון ואינה מסוגלת להישיר אלי מבט אני חוששת שהרכבת שנסעו בה סטתה מהמסילה. עדיין לא הגיע היום שבו הן אמורות לחזור הביתה, אבל זאת הטרגדיה היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה. אפילו בעת מלחמה, האסון הראשון שעולה על דעתי הוא אסון מכני, טרגדיה של טעות אנוש, לא פרי של תכנון אנוש, אף שאני מודעת לכך שכמה מהמורים של קלרה, כולל כמה מהגויים שבהם, כבר נמלטו מאירופה מחשש מפני מה שיבוא.
"המשפחה שלך בסדר." נימת קולה אינה מרגיעה אותי. "אדית. זאת לא ההחלטה שלי. אבל אני מוכרחה להיות זו שתגיד לך שהמקום שלך בקבוצה שמתאמנת לאולימפיאדה יצטרך לעבור למישהי אחרת."
אני מרגישה שתכף אקיא. אני מרגישה זרוּת בתוך גופי שלי. "מה עשיתי?" אני סורקת במוחי את חודשי האימונים המפרכים בחיפוש אחרי הטעות שעשיתי. "אני לא מבינה."
"חמודה שלי," היא אומרת, ועכשיו מסתכלת היישר בעיני, וזה גרוע אפילו יותר, כי אני רואה שהיא בוכה, וברגע זה, כשחלומותי נגזרים לקרעים כמו נייר עיתון באטליז, אני לא רוצה לרחם עליה. "האמת הפשוטה היא שזה בגלל הרקע שלך, את כבר לא עונה על הדרישות."
אני חושבת על הילדים שירקו עלי וקראו לי יהודייה מלוכלכת, על חברות יהודיות שהפסיקו לבוא לבית הספר כדי להימנע מהצקות ועכשיו לומדות באמצעות קורסים שמשודרים ברדיו. "אם מישהו יירק עלייך, תירקי עליו בחזרה," הורה לי אבי. "זה מה שצריך לעשות." אני שוקלת לירוק על המאמנת שלי. אבל להילחם פירושו להשלים עם החדשות הנוראות שבפיה. ולכך אני לא מוכנה.
"אני לא יהודייה," אני אומרת.
"אני מצטערת, אדיתקה," היא אומרת. "אני כל כך מצטערת. אני עדיין רוצה שתישארי בסטודיו. אני רוצה לבקש ממך לאמן את הנערה שתחליף אותך בנבחרת." אצבעותיה שוב על גבי. בעוד שנה מהיום, גבי יישבר בדיוק במקום שעכשיו היא מלטפת. בעוד שבועות, חיי עצמם יהיו מוטלים על הכף. אבל כאן במסדרון שבסטודיו האהוב עלי אני מרגישה שחיי כבר תמו.
בימים שאחרי סילוקי מהנבחרת האולימפית אני מתכננת את נקמתי. זאת לא תהיה נקמה של שנאה; זאת תהיה נקמה של שלמוּת. אני אוכיח למאמנת שלי שאני הטובה ביותר. הספורטאית המוכשרת מכולן. המאמנת הטובה מכולן. אעניק למחליפה שלי אימונים משובחים כל כך, שאוכיח שההחלטה להוציא אותי מהנבחרת היתה טעות. ביום שבו אמי וקלרה אמורות לחזור מבודפשט אני מתקדמת בגלגלונים לאורך המסדרון המרופד בשטיח אדום עד לדירתנו, ומדמיינת את המחליפה שלי הופכת לממלאת המקום שלי, ואילו אני עצמי משמשת בתפקיד הכוכבת הראשית.
אמי ומגדה נמצאות במטבח. מגדה קוצצת תפוחים לחרוסת. אמי מכינה תערובת מצה. הן עובדות בעיניים רושפות ובקושי מבחינות בי בבואי. אלה היחסים ביניהן עכשיו. הן רבות כל הזמן, וכשהן לא רבות הן מתייחסות זו אל זו כאילו הן כבר נמצאות בעיצומו של ריב. פעם הן התווכחו על אוכל, כי אמי דאגה תמיד למשקלה של מגדה, אבל עכשיו העימות צמח לעוינות כללית וכרונית. "איפה קלרה?" אני שואלת, וגונבת אגוזים קצוצים מהקערה.
"בבודפשט," אומרת מגדה. אמי מטיחה את הקערה שבידה על השיש. אני רוצה לשאול למה אחותי לא תהיה איתנו בחג. האם היא באמת העדיפה את המוזיקה על פנינו? או שלא הרשו לה להחמיץ שיעורים בגלל חג שאיש מחבריה הסטודנטים אינו חוגג? אבל אני לא שואלת. אני פוחדת ששאלותי יביאו את הכעס הרוחש והגלוי של אמי לנקודת רתיחה. אני נסוגה לחדר שבו כולנו ישנים יחד, הורי ומגדה ואני.
בכל ערב אחר, בייחוד בחג, היינו נאספים סביב הפסנתר, הכלי שמגדה ניגנה בו ולמדה מאז ילדותה, ומגדה ואבי היו בוחרים לנו שירים על פי התור. מגדה ואני לא היינו מוכשרות כמו קלרה, ובכל זאת היו לנו נטיות אמנותיות שהורינו זיהו וטיפחו. אחרי שמגדה ניגנה, הגיע תמיד תורי להופיע. "תרקדי, דיצוקה!" נהגה אמי לומר. ואמנם זו היתה דרישה יותר מאשר הזמנה, אבל התענגתי על תשומת הלב ועל השבחים מהורי. ואז קלרה, מסמר הערב, היתה מנגנת בכינור, ואמי נראתה כאילו נישאה לעולם אחר. אבל הערב אין בביתנו מוזיקה. לפני הארוחה מגדה מנסה לעודד אותי ולהזכיר לי לילות סדר קודמים, שבהם תחבתי גרביים לחזייתי כדי להרשים את קלרה ולהראות לה שבזמן היעדרה הפכתי לאישה. "עכשיו את כבר יכולה לנופף בנשיות האמיתית שלך," אומרת מגדה. בשולחן הסדר היא ממשיכה במעשי המשובה שלה, ומתיזה באצבעותיה יין מתוך הכוס ששמנו בצד לאליהו הנביא. אליהו, שהציל יהודים מסכנה. בכל ערב אחר אבי היה ודאי צוחק, כמעט בעל כורחו. בכל ערב אחר אמי היתה שמה קץ לשטויות בגערה חמורת סבר. אבל הערב אבי שקוע בהרהוריו ואינו מבחין במתרחש, ואמנו סובלת כל כך מחסרונה של קלרה שהיא אינה נוזפת במגדה. כשאנחנו פותחים את דלת הדירה כדי שהנביא יוכל להיכנס, אני מרגישה גל של צינה שאינו קשור לערב הקריר. בחלק עמוק כלשהו בתוך תוכי אני יודעת שאנחנו זקוקים נואשות להגנה.
"בדקת בקונסוליה?" שואל אבי. הוא אפילו כבר אינו מעמיד פנים שהוא מנהל את הסדר. אף אחד חוץ ממגדה אינו מסוגל לאכול. "אילונה?"
"בדקתי בקונסוליה," אומרת אמי. נדמה כאילו היא ממלאת את תפקידה בשיחה ממקומה בחדר אחר.
"תגידי לי שוב מה קלרה אמרה."
"שוב?" מוחה אמי.
"שוב."
היא מספרת את הדברים בנימה אטומה, ואצבעותיה משחקות במפית שבידה. קלרה התקשרה לחדרה של אמי במלון בשעה ארבע בבוקר. המרצה של קלרה אמר לה זה עתה שפרופסור שלימד בעבר בבית הספר הגבוה למוזיקה, בלה ברטוק, כיום מלחין נודע, התקשר מאמריקה ובפיו אזהרה: הגרמנים בצ'כוסלובקיה ובהונגריה עומדים להתחיל להחריף את עמדתם; יהודים יילקחו בבוקר למקומות אחרים. המרצה של קלרה אסר עליה לחזור הביתה לקאשה. הוא רצה שהיא תפציר באמה שתישאר גם היא בבודפשט ותקרא לשאר בני המשפחה.
"אילונה, למה חזרת הביתה?" שואל אבי ונאנח.
אמי נועצת בו מבט כועס. "מה עם כל הדברים שהתאמצנו להשיג כאן? אנחנו צריכים פשוט לקום ולעזוב הכול? ואם שלושתכם לא הייתם מצליחים להגיע לבודפשט? היית רוצה שאני אחיה עם דבר כזה?"
אני לא מבינה שהם מפוחדים. אני שומעת רק את ההאשמה ואת האכזבה שהורי מטיחים זה בזה בלי הפוגה כמו פין חסר בינה בתוך נוּל. זה מה שעשית. זה מה שלא עשית. זה מה שעשית. זה מה שלא עשית. לימים אבין שלא מדובר בעוד מריבה רגילה ביניהם, שלוויכוח שהם מנהלים כעת יש משקל והיסטוריה. ישנם כרטיסים לאמריקה שאבי דחה את ההצעה לקבלם. ישנו הפקיד ההונגרי שפנה אל אמי ובידיו מסמכים מזויפים לכל המשפחה ודחק בנו לברוח. מאוחר יותר מתברר שלשניהם היתה הזדמנות לבחור בחירות אחרות. עכשיו הם סובלים מרגשי חרטה, והם מכסים על החרטה הזאת בהאשמה.
"אנחנו יכולים להגיע לארבע הקושיות?" אני שואלת כדי לפוגג את הקדרות של הורי. זה תפקידי במשפחה. לשמש כמשכינת השלום בין הורי, בין מגדה לבין אמי. על התוכניות שנרקמות מחוץ לדלת ביתנו אין לי שליטה. אבל בתוך ביתנו יש לי תפקיד שעלי למלא. בתור צעירת הילדים, תפקידי הוא לשאול את הקושיות. אני אפילו לא צריכה לפתוח את ההגדה. אני מכירה את הטקסט בעל פה. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" אני פותחת ושואלת.
בסוף הארוחה אבי עוקף את השולחן ומנשק כל אחת מאיתנו על קודקודה. הוא בוכה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עוד לפני שיעלה השחר, נדע.

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון, שואה, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 334 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 34 דק'
  • קריינות: תמר לוין
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 42 דק'
הבחירה ד"ר אווה אדית אגר

פתח דבר 

מאת ד"ר פיליפ זימברדו

פִיל זימברדו, פסיכולוג ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת סטנפורד, הוא שעומד מאחורי הניסוי הנודע בכלא של סטנפורד (1971) ומחברם של ספרים חשובים רבים, בהם "אפקט לוציפר: להבין איך אנשים טובים נעשים רעים" (2007), רב מכר של ה"ניו יורק טיימס" וזוכה פרס ויליאם ג'יימס לספר הפסיכולוגיה הטוב ביותר. הוא מייסד ונשיא עמותת המחקר Heroic Imagination Project.
יום אביב אחד עלתה ד"ר אדית אווה אגר, בהזמנת הפסיכיאטר הראשי של צי ארצות הברית, על מטוס קרב נטול חלונות שעשה את דרכו אל אחת מאוניות הקרב הגדולות בעולם, נושאת המטוסים "נימיץ", שעגנה לחופי קליפורניה. המטוס עט על מסלול קטנטן באורך מאה וחמישים מטר ונחת ברעידה בעוד וָו העצירה שלו נתפס בכבל שמונע מהמטוס להחליק היישר אל מי הים. ד"ר אגר, שהיתה האישה היחידה במטוס, נלקחה לחדרה בתאו של קפטן האונייה. מה היתה משימתה? היא באה לשם כדי ללמד חמשת אלפים חיילי צי צעירים איך להתמודד עם המצוקות, עם הטראומה ועם הכאוס הכרוכים במלחמה.
אינספור פעמים שימשה ד"ר אגר בתפקיד המטפלת המומחית שהוטל עליה לטפל בחיילים, כולל חיילי יחידות המבצעים המיוחדים, שסבלו מהפרעת דחק פוסט־טראומטית ומפגיעות מוח טראומטיות. איך קרה שהסבתא העדינה הזאת הצליחה לעזור לאנשי צבא רבים כל כך להחלים מהאכזריות הטבועה במלחמה?
לפני שפגשתי את ד"ר אגר אישית התקשרתי להזמין אותה לשאת הרצאת אורח באוזני תלמידַי בקורס "הפסיכולוגיה של שליטה במוחנו" בסטנפורד. בשל גילהּ ומבטאהּ דמיינתי בבושקה מהעולם הישן שמטפחת ראש קשורה תחת סנטרה. כשדיברה אל תלמידי, ראיתי במו עיני את כוח הריפוי שלה. היא עמדה שם, זוהרת בחיוכה הקורן, בעגיליה הנוצצים ובשערה הזהוב הבוהק, לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדים שאשתי אמרה לי מאוחר יותר שהם של שאנֶל, וגוללה את סיפוריה המחרידים, הקשים מנשוא, על האופן שבו שרדה במחנות המוות של הנאצים. היא עשתה זאת בהומור ובגישה נמרצת וחיונית, ובנוכחות וחוֹם שאיני יכול לתאר אלא כאור צרוף.
חייה של ד"ר אגר היו מלאים אפלה. היא נשלחה לאושוויץ כשהיתה בסך הכול נערה. חרף העינויים, הרעב והאיום התמידי במוות, היא שמרה על חירותה הנפשית והרוחנית. היא לא נשברה תחת הזוועות שחוותה; הן רק חיזקו אותה ומילאו אותה אומץ. למעשה, חוכמתה נובעת מעומק הפרקים המזוויעים ביותר בחייה.
היא מסוגלת לרפא אחרים משום שעשתה בעצמה את המסע מטראומה לניצחון. היא גילתה איך להשתמש בהתנסויותיה באכזריות האנושית כדי לחזק רבים כל כך - מאנשי צבא, כמו החיילים שעל סיפון נושאת המטוסים "נימיץ", ועד לזוגות שמתקשים להצית מחדש את האינטימיות ביניהם, מאנשים שסבלו הזנחה או ספגו התעללות לאלה שסובלים מהתמכרויות או ממחלות, מאלה שאיבדו את יקיריהם ועד אלה שאיבדו תקווה. ואנו, שסובלים מהאכזבות ומהאתגרים היומיומיים של החיים, שואבים מהמסר שלה השראה לבחור גם אנחנו בדרך שתשחרר אותנו מסבל - למצוא את האור הפנימי שבתוכנו אנו.
עם תום הרצאתה, כל אחת ואחד מבין שלוש מאות תלמידַי זינקו בספונטניות מכיסאותיהם ומחאו לה כפיים. לפחות מאה צעירים וצעירות הציפו את הבמה הקטנה, וכל אחד מהם חיכה בתורו להודות לאישה היוצאת דופן הזאת ולחבק אותה. בכל עשרות השנים שאני מלמד מעולם לא ראיתי קבוצת סטודנטים שרויה בהתרוממות רוח שכזאת.
בעשרים השנים שבהן אידי ואני עובדים יחד ונוסעים יחד, זו התגובה שלמדתי לצפות לה מכל קהל שהיא מדברת אליו ברחבי העולם. מאירוע של אגודת "Hero Round Table" בפְלינט, מישיגן, שם דיברנו עם קבוצת צעירים בעיר שמתמודדת עם עוני קשה, עם חמישים אחוזי אבטלה ועם מתחים בין־גזעיים גוברים והולכים, ועד לבודפשט, בירת הונגריה, העיר שבה רבים מבני משפחתה של אידי נספו, שם דיברה עם מאות אנשים שניסו להשתקם מעבר קשה - ראיתי את התופעה הזאת שוב ושוב: אנשים משתנים בנוכחותה של אידי.
בספר זה ד"ר אגר אורגת יחדיו את סיפורי השינוי של מטופליה עם סיפורה האישי הבלתי נשכח, סיפור הישרדות באושוויץ. סיפור הישרדותה דרמטי ומרתק כסיפורים אחרים שסופרו, אבל לא הוא בלבד עורר בי להט להפיץ את בשורת הספר הזה בעולם. עשתה זאת העובדה שאידי השתמשה בחוויותיה כדי לעזור לרבים לגלות מהי חירות אמיתית. במובן זה, ספרה הוא הרבה יותר מאשר מֶמוּאר מימי השואה, ככל שסיפורים אלה חשובים להנצחת העבר. מטרתה היא לא פחות מאשר לעזור לכל אחד מאיתנו להימלט מהכלא של מחשבותיו שלו. כל אחד מאיתנו הוא במובן מסוים אסיר נפשי, וייעודה של אידי הוא לעזור לנו להבין שבדיוק כשם שאנחנו יכולים להיות הסוהרים של עצמנו, ביכולתנו גם לשחרר את עצמנו לחופשי.
כשמציגים את אידי לפני קהלים צעירים היא מכונה לעתים קרובות "אנה פרנק שלא מתה", מפני שאידי ואנה זכו לחינוך דומה והיו בערך בנות אותו גיל כשגורשו למחנות. שתי הנערות הצעירות מגלמות את התמימות ואת החמלה שמאפשרות להאמין בטוּב הבסיסי של בני האדם, למרות האכזריות והרדיפות שחוו. כמובן, בימים שבהם אנה פרנק כתבה את יומנה היא עדיין לא חוותה את העוצמה הקיצונית שבמחנות, מה שהופך את תובנותיה של אידי כשורדת וכמטפלת קלינית (וכסבתא רבתא!) לחזקות ומרגשות במיוחד.
כמו רוב הספרים החשובים על השואה, ספרה של ד"ר אגר חושף הן את הצד האפל של הרוע והן את העוצמה הבלתי ניתנת לריסון של הרוח האנושית כנגדו. אבל הוא עושה עוד דבר. אולי ההשוואה הטובה ביותר לספרה של אידי היא ספר אחר שעוסק בזיכרון השואה, ספרו הקלאסי והמבריק של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כמו פראנקל, ד"ר אגר ניחנה בעומק המחשבה ובהיכרות היסודית עם נבכי האנושיות, ואליהם נוספים החום והאינטימיות של אישה ששימשה רוב חייה כמטפלת קלינית. ויקטור פראנקל הציג את הפסיכולוגיה של אסירי המחנות ששהו עמו באושוויץ. ד"ר אגר מציעה לנו את הפסיכולוגיה של החירות.
בעבודתי שלי אני חוקר זה שנים רבות את היסודות הפסיכולוגיים שבבסיס צורות שליליות של השפעות חברתיות. ביקשתי להבין את המנגנונים שבאמצעותם אנחנו מיישרים קו ומצייתים ועומדים מנגד במצבים שבהם שלום וצדק יושגו רק אם נבחר בנתיב אחר: אם נתנהג בגבורה. אידי עזרה לי לגלות שגבורה אינה רק נחלתם של אלה שמבצעים מעשים יוצאי דופן או שלוקחים על עצמם סיכונים מתוך דחף פתאומי להגן על עצמם או על אחרים - אף שאידי עשתה את שני הדברים גם יחד. גבורה היא יותר הלוך רוח או הצטברות של הרגלינו האישיים והחברתיים. היא אורח חיים. והיא דרך מיוחדת לראות את עצמנו. להיות גיבור פירושו לעשות מעשה בצמתים קריטיים בחיינו, לנסות באופן פעיל לפתור עוול או לחולל שינוי חיובי בעולם. להיות גיבור פירושו להיות בעל אומץ מוסרי עצום. ובכל אחד מאיתנו מסתתר גיבור פנימי שמחכה לבוא לידי ביטוי. כולנו "גיבורים מתלמדים". ההתלמדות שלנו היא החיים, נסיבות היומיום שמזמינות אותנו להתאמן בהרגלים של גבורה: לבצע יום־יום מעשים טובים; להקרין חמלה, החל בחמלה עצמית; לחלץ את הטוב מאחרים ומעצמנו; להחזיק באהבה, גם ביחסינו המאתגרים ביותר; להעלות על נס ולהביא לידי ביטוי את הכוח של חירותנו הנפשית. אידי היא גיבורה - והיא גיבורה פעמיים, מפני שהיא מלמדת את כולנו לצמוח וליצור משמעות ושינוי בר־קיימא בעצמנו, ביחסינו עם אחרים ובעולמנו.
לפני שנתיים נסענו אידי ואני יחד לבודפשט, לעיר שבה גרה אחותה כשהנאצים החלו לרכז את יהודי הונגריה ולשלוח אותם למחנות. ביקרנו בבית כנסת שחצרו היא יד זיכרון לשואה וקירותיו הם יריעות תצלומים מהימים שלפני המלחמה, במהלכה ואחריה. ביקרנו באנדרטת "נעליים על הדנובה", שמנציחה את האנשים, כולל כמה מבני משפחתה של אידי עצמה, שנהרגו בידי לוחמי מיליציית "צלב החץ" במהלך מלחמת העולם השנייה, שהצטוו לעמוד על גדת הנהר ולחלוץ את נעליהם, ואז נורו וגופותיהם נפלו למים ונישאו בזרם. העבר נראה מוחשי מאוד.
במהלך היום הלכה אידי ונעשתה שקטה. תהיתי אם היא תתקשה לדבר לפני קהל של שש מאות איש באותו ערב, אחרי מסע רגשי שכמעט בוודאות עורר בה זיכרונות מכאיבים. אבל כשעלתה על הבמה היא לא פתחה בסיפור הפחד או הטראומה או האימה שסביר שביקורנו עורר בה שוב במלוא החיוּת. היא פתחה בסיפור של טוב לב, מעשה גבורה יומיומי שקורה, כך היא הזכירה לנו, גם בגיהינום. "נכון שזה מדהים?" היא אמרה. "הנורא מכול מוציא מאיתנו את הצד הטוב ביותר שלנו."
בסוף נאומה, שאותו חתמה כהרגלה בהנפת רגל של רקדנית, קראה אידי לקהל, "ועכשיו, כולם לרקוד!" הקהל קם כאיש אחד. מאות אנשים רצו לבמה. לא הושמעה מוזיקה אבל רקדנו. רקדנו ושרנו וצחקנו והתחבקנו בחגיגה מופלאה של החיים.
ד"ר אגר היא אחת מבין מספר הולך ומידלדל של שורדים שביכולתם להעיד עדות מכלי ראשון על אימי מחנות הריכוז. ספרה משחזר את התופת והטראומה שהיא ושורדים אחרים סבלו במהלך המלחמה ואחריה, והוא נושא מסר אוניברסלי של תקווה ואפשרות לכל מי שמנסים להשתחרר מכאב ומסבל. קוראי הספר, בין שהם כלואים בנישואים כואבים, במשפחות הרסניות או בעבודות שהם שונאים, ובין שהם כלואים בתוך גדר התיל של אמונות מגבילות שלוכדות אותם במוחם שלהם, ילמדו מהספר הזה שביכולתם לאמץ שמחה וחירות ללא קשר לנסיבות חייהם.
"הבחירה" הוא תיעוד יוצא דופן של גבורה וריפוי, נחישות וחמלה, הישרדות בכבוד, חוסן מנטלי ואומץ מוסרי. כולנו יכולים ללמוד מהמקרים מעוררי ההשראה שד"ר אגר מתארת ומסיפורה האישי הסוחף, ולהיעזר בהם כדי לרפא את חיינו שלנו.
 
סן פרנסיסקו, קליפורניה
ינואר 2017

הקדמה 
החזקתי בתוכי סוד, והסוד החזיק אותי

לא ידעתי שמתחת לחולצתו הוא מחביא אקדח טעון, אבל ברגע שקפטן ג'ייסון פוּלר נכנס למשרדי באֶל פּאסוֹ ביום קיץ ב-1980, הבטן שלי התכווצה והרגשתי צריבה בעורף. המלחמה לימדה אותי לחוש בסכנה עוד לפני שיכולתי להסביר לעצמי למה אני פוחדת.
ג'ייסון היה גבוה ובעל מבנה גוף רזה ושרירי כשל ספורטאי אבל גופו היה נוקשה כל כך, שהוא נראה כאילו הוא עשוי מעץ ולא בשר ודם. עיניו הכחולות נראו מרוחקות, לסתו היתה קפואה, והוא לא הסכים - או לא היה מסוגל - לדבר. הובלתי אותו לספה הלבנה שבקליניקה שלי. הוא ישב בנוקשות ולחץ באגרופיו על ברכיו. מעולם לא פגשתי את ג'ייסון ולא היה לי מושג מה עורר את מצבו הקטטוני. גופו היה בטווח נגיעה ממני וייסוריו היו מוחשיים ממש, אבל הוא היה מרוחק, אבוד. נדמה שהוא אפילו לא הבחין בכלבת הפודל הכסופה שלי, טֶס, שעמדה בעמידת הקשב ליד שולחן הכתיבה כמו עוד פסל חי בחדר.
נשמתי נשימה עמוקה וחיפשתי דרך לפתוח בדברים. לפעמים אני מתחילה פגישה ראשונה בהצגה של עצמי ומספרת מעט על עברי ועל הגישה שלי. לפעמים אני פותחת מיד בזיהוי ובבירור הרגשות שהביאו את המטופל עד אלי. עם ג'ייסון הרגשתי שחשוב ביותר שלא אעמיס עליו מידע רב מדי ושלא אבקש ממנו מהר מדי להיות במצב פגיע מדי. הוא היה סגור באופן מוחלט. היה עלי לחפש דרך להעניק לו את תחושת הביטחון ואת הרשות שהוא נזקק להן כדי להסתכן ולחשוף לפנַי את הדבר שהוא גונן עליו בנוקשות שכזאת בתוך עצמו. והיה עלי לשים לב למערכת ההתרעה של גופי בלי לתת לתחושת הסכנה להכניע את יכולתי להושיט עזרה.
"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלתי.
הוא לא ענה. הוא אפילו לא מצמץ. הוא הזכיר לי דמות מסיפורי המיתולוגיה או מסיפורי עם, שהפכה לאבן. איזה קסם יוכל לשחרר אותו?
"למה עכשיו?" שאלתי. זה היה הנשק הסודי שלי. השאלה שאני תמיד שואלת את המטופלים שלי בפגישתי הראשונה איתם. אני צריכה לדעת מה מניע אותם לרצות להשתנות. למה דווקא היום, מכל הימים, הם רוצים להתחיל לעבוד איתי? במה שונה היום מאתמול, או מהשבוע שעבר, או מהשנה שעברה? במה שונה היום ממחר? לפעמים הכאב שלנו הוא שדוחף אותנו, ולפעמים תקוותנו היא שמושכת אותנו. כשאני שואלת "למה עכשיו?" אני לא רק שואלת שאלה - אני שואלת הכול.
אחת מעיניו רפרפה לרגע ונעצמה. אבל הוא לא אמר דבר.
"ספר לי למה באת," הזמנתי אותו שוב לדבר.
הוא עדיין לא אמר דבר.
גופי נדרך בגל של אי־ודאות ובמודעות לצמתים העדינים והקריטיים שבהם ישבנו: שני בני אדם פנים אל פנים, שנינו פגיעים, שנינו מסתכנים בניסיון שלנו לנקוב בשמו של סבל ולמצוא לו מרפא. ג'ייסון לא בא אלי בעקבות הפניה רשמית. נראה שהוא הביא את עצמו אל הקליניקה שלי מבחירה. אבל ידעתי מניסיוני המקצועי והאישי שגם כשמישהו בוחר להירפא, הוא או היא עלולים להישאר קפואים במשך שנים.
בהתחשב בסימפטומים החמורים שהוא הציג, ידעתי שאם לא אצליח להגיע אליו, האפשרות היחידה שתעמוד לרשותי תהיה להמליץ לו לפנות אל עמיתי, הפסיכיאטר הראשי במרכז הרפואי הצבאי על שם ויליאם בומונט, שבו עבדתי במהלך לימודי הדוקטורט שלי. ידעתי שד"ר הרולד קוֹלמֶר יוכל לאבחן את הקטטוניה של ג'ייסון ולאשפז אותו, ומן הסתם ירשום לו תרופה אנטי־פסיכוטית כמו הַלדוֹל. דמיינתי את ג'ייסון בחלוק בית חולים, עיניו עדיין מזוגגות, גופו, שעכשיו מתוח כל כך, נתון לעוויתות השרירים שהן לעתים קרובות תופעת לוואי של התרופות שניתנות לטיפול בפסיכוזה. יש לי אמון מוחלט בניסיונם של עמיתי הפסיכיאטרים, ואני אסירת תודה על התרופות שמצילות חיים. אבל אני לא אוהבת למהר אל אופציית האשפוז אם יש סיכוי כלשהו להצליח בהתערבות טיפולית. חששתי שאם אמליץ לג'ייסון להתאשפז ולקבל תרופות בלי לבדוק קודם כול חלופות אחרות, הוא יחליף קהות חושים מסוג אחד בסוג אחר, יחליף איברים קפואים בתנועות לא רצוניות של דיסקינזיה - ריקוד חסר תואם של עוויתות ותנועות חוזרות על עצמן, כשמערכת העצבים מאותתת לגוף לנוע בלי שהיא מקבלת רשות מהמוח. חששתי שהכאב שלו, יהיה אשר יהיה מקורו, אולי יקהה בזכות התרופות, אבל לא ייפתר. אולי הוא ירגיש טוב יותר, או ירגיש פחות - מצב שלעתים קרובות נדמה לנו בטעות כתחושה טובה יותר - אבל הוא לא יחלים.
מה עכשיו? תהיתי בעוד הדקות חולפות לאטן ובמלוא כובדן, בעוד ג'ייסון יושב קפוא על הספה בחדרי - יושב מבחירה, אבל עדיין כלוא. היתה לי רק שעה אחת. הזדמנות אחת. האם אוכל להגיע אליו? האם אוכל לעזור לו לפוגג את פוטנציאל האלימות החבוי בו, שהיה בשבילי מוחשי בדיוק כמו הרוח שנשבה מהמזגן אל עורי? האם אוכל לעזור לו להבין שלא משנה כמה גדולה מצוקתו ואיזה כאב הוא מרגיש, הוא כבר אוחז בידיו את המפתח לחירותו שלו? באותן דקות לא יכולתי לדעת שאם לא אצליח להגיע אל ג'ייסון באותו יום עצמו, מצפה לו גורל חמור בהרבה מחדר בית חולים - חיים בכלא ממשי, מן הסתם באגף הנידונים למוות. באותן דקות ידעתי רק שאני חייבת לנסות.
בזמן שבחנתי את ג'ייסון ידעתי שכדי להגיע אליו מוטב שלא אשתמש בשפת הרגשות; אשתמש בשפה נוחה ומוכרת יותר לאיש צבא. אתן פקודות. חשתי שתקוותי היחידה לפענח אותו היא להכריח את הדם שבגופו להתחיל לזרום.
"אנחנו יוצאים לסיבוב," אמרתי. לא שאלתי. נתתי פקודה. "קפטן, אנחנו ניקח את טֶס לפארק - עכשיו."
ג'ייסון נראה מבוהל לרגע. יושבת לה אישה, זרה, שמדברת במבטא הונגרי כבד, ואומרת לו מה לעשות. ראיתי אותו מסתכל סביבו ותוהה, "איך אני מצליח לצאת מכאן?" אבל הוא היה חייל טוב. הוא קם.
"כן, גברתי," הוא אמר. "כן, גברתי."
עד מהרה גיליתי את מקור הטראומה של ג'ייסון, והוא עצמו גילה שלמרות ההבדלים הניכרים בינינו יש לנו הרבה מן המשותף. שנינו חווינו אלימות. ושנינו ידענו איך זה לקפוא במקום. גם אני נשאתי בתוכי פצע, עצב עמוק כל כך שבמשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת לדבר עליו כלל, באוזני איש.
עברי בשואה עדיין רדף אותי: תחושת חרדה וסחרחורת בכל פעם ששמעתי סירנות, או צעדים כבדים, או גברים צועקים. וזאת, כך למדתי, טראומה: תחושה כמעט בלתי פוסקת עמוק בבטן שמשהו אינו כשורה, או שמשהו נורא עומד לקרות, תגובות הפחד האוטומטיות שבגופי האומרות לי לברוח, לתפוס מחסה, להסתתר מפני הסכנה שאורבת בכל מקום. הטראומה שלי עדיין מרימה לפעמים ראש בעקבות מפגשים שגרתיים לגמרי. מראֶה פתאומי כלשהו, ריח מסוים, יכולים להחזיר אותי מיד לעבר. ביום שפגשתי את קפטן פולר חלפו יותר משלושים שנה מאז היום שבו שוחררתי ממחנות הריכוז. היום כבר חלפו יותר משבעים שנה. מה שקרה לא יישכח לעולם ולעולם לא יוכל להשתנות. אבל עם הזמן למדתי שאני יכולה לבחור איך להגיב לעבר. אני יכולה להיות אומללה או שאני יכולה להיות מלאת תקווה - אני יכולה להיות מדוכאת או שאני יכולה להיות שמחה. תמיד נתונה בידינו הבחירה הזאת, האפשרות לשליטה. אני כאן, אני בהווה, למדתי לומר לעצמי, שוב ושוב, עד שרגשות הבהלה מתחילים לשכוך.
מקובל לומר שאם משהו מטריד אותנו או גורם לנו חרדה מוטב שפשוט לא נסתכל עליו. לא נקדיש לו מחשבה. לא ניכנס לפינה הזאת. לכן אנחנו בורחים מטראומות ומקשיי העבר, או ממצוקות ומעימותים עכשוויים. במשך שנים רבות בבגרותי חשבתי שהישרדותי בהווה תלויה ביכולת לנעול ולהסתיר את העבר ואת האפלה ששרתה בו. בשנותי הראשונות כמהגרת בבולטימור בשנות החמישים אפילו לא ידעתי איך מבטאים את השם אושוויץ באנגלית. לא שהייתי רוצה לספר למישהו שהייתי שם גם אילו ידעתי. לא רציתי לזכות ברחמים של איש. לא רציתי שמישהו יֵדע.
רק רציתי להיות יאנקית כמו כולם. לדבר אנגלית בלי מבטא. להסתתר מפני העבר. מרוב השתוקקות להרגיש שייכת, מרוב חשש להיבלע בתוך העבר, השקעתי מאמצים רבים בניסיון להסתיר את הכאב שבתוכי. עדיין לא גיליתי ששתיקתי וכמיהתי לזכות בקבלה, שהיו מעוגנות שתיהן בפחד, אינן אלא דרכים להימלט מעצמי - שבבחירה לא להתמודד ישירות עם העבר ועם עצמי, עשורים אחרי שמאסרי הממשי הסתיים, אני ממשיכה לבחור לא להיות חופשייה. החזקתי בתוכי סוד, והסוד החזיק אותי.
הקצין הקטטוני שישב קפוא על הספה אצלי בקליניקה הזכיר לי את מה שגיליתי בסופו של דבר: שכאשר אנחנו מעלימים בכוח את האמת שלנו ואת הסיפורים שלנו, סודות יכולים להפוך לטראומה בפני עצמה, לכלא בפני עצמו. כשאיננו מקבלים בעצמנו דברים מסוימים, לא זו בלבד שאין בכך להפחית את כאבנו, אלא שאותם דברים הופכים למחסומים שאינם מאפשרים לנו להימלט, כמו חומות לבנים, כמו סורג ובריח. כשאנחנו לא מרשים לעצמנו להתאבל על אובדן שחווינו, על פצעים ועל אכזבות, נחרץ גורלנו לשחזר אותם שוב ושוב.
חירות טמונה ביכולת ללמוד לאמץ אל לבנו את מה שקרה. חירות פירושה שאנחנו אוזרים אומץ לפרק את הכלא, לבֵנה אחר לבֵנה.
לצערי הרב, דברים רעים קורים לכל אחד. את זה לא נוכל לשנות. אם תציצו בתעודת הלידה שלכם, האם כתוב בה שהחיים יהיו קלים? בהחלט לא. אבל רבים מאיתנו נשארים תקועים בטראומה או באבל ואינם מסוגלים לחיות את חייהם במלואם. את זה נוכל לשנות.
בנמל התעופה הבינלאומי קנדי, כשחיכיתי לא מזמן לטיסה הביתה לסן דייגו, ישבתי ובחנתי את פניהם של כל הזרים שחלפו על פני. מה שראיתי נגע עמוק ללבי. ראיתי שעמום, כעס, מתח, דאגה, בלבול, ייאוש, אכזבה, עצב, ומה שמטריד יותר מכול - ריקנות. העציב אותי מאוד לראות מעט כל כך שמחה וצחוק. אפילו הרגעים המשמימים ביותר בחיינו הם הזדמנות לחוות תקווה, עליצות, שמחה. גם חיי השגרה הם חיים. בדיוק כמו חיים של כאב וחיים של לחץ. למה אנחנו מתקשים לעתים קרובות להרגיש שאנחנו חיים, או מרחיקים את עצמנו מהיכולת להרגיש את החיים במלואם? מה מאתגר כל כך ביכולת להפיח חיים בחיים?
אילו שאלתם אותי מהי האבחנה הנפוצה ביותר בקרב המטופלים שלי, לא הייתי אומרת דיכאון או הפרעת דחק פוסט־טראומטית, אף שבעיות אלו נפוצות בהחלט בקרב האנשים שהכרתי, שאהבתי ושהנחיתי לעבר החירות. לא, הייתי אומרת: רעב. אנחנו רעבים. אנחנו רעבים להכרה, לתשומת לב, לחיבה. אנחנו רעבים ליכולת לאמץ בחופשיות את החיים ולהכיר את עצמנו באמת.
חיפושי שלי אחר החירות ושנות ניסיוני כפסיכולוגית קלינית מוסמכת לימדו אותי שסבל הוא רגש אוניברסלי. אבל תחושת קורבנוּת היא עניין שנתון לבחירה. יש הבדל בין הפיכה לקורבן לבין תחושת קורבנות. סביר שכולנו ניפול קורבן במובן זה או אחר במהלך חיינו. בשלב מסוים נסבול פגיעה כלשהי או אסון או התעללות, שייגרמו בידי נסיבות או אנשים או מוסדות שיש לנו מעט מאוד שליטה עליהם, אם בכלל. אלה החיים. וכאן יש תהליך של הפיכה לקורבן. זה תהליך שבא מבחוץ. תהליך שבא מהבריון השכונתי, מהבוסית שמתפרצת בזעם, מבן הזוג שמכה, מאהובינו שבוגדים בנו, מחוקים מפלים, מתאונות שמביאות אותנו לבית החולים.
בניגוד לכך, קורבנוּת נובעת מבפנים. איש לא יכול להפוך אותנו לקורבנות חוץ מאיתנו עצמנו. אנחנו הופכים לקורבנות לא בגלל מה שקורה לנו אלא כשאנחנו בוחרים להיאחז בתהליך החיצוני שהפך אותנו לכאלה. אנחנו מפתחים תודעה של קורבן - דרך מחשבה וקיום נוקשים, מאשימים, פסימיים, תקועים בעבר, נטולי סליחה, מענישים, ושאין להם גבולות בריאים. אנחנו הופכים לשובים של עצמנו כשאנחנו בוחרים להגביל את עצמנו לתודעת הקורבן.
אני רוצה להבהיר דבר אחד מעל לכל ספק. כשאני מדברת על קורבנות ועל שורדים אני לא מאשימה קורבנות - שלרבים מהם לא היה מלכתחילה שום סיכוי. לעולם לא אאשים את אלה שנשלחו היישר לתאי הגזים או שמתו על דרגש השינה שלהם, ואפילו לא את אלה שפתחו בריצה אל גדרות התיל החשמליות. אני מתאבלת על כל האנשים, בכל מקום, שנידונו לאלימות ולהרס. אני חיה כדי להנחות אחרים לעמדה של העצמה אל מול קשיי החיים.


ארבע הקושיות

אילו יכולתי לזקק את כל חיי לרגע אחד, לתמונת סטילס אחת, הנה היא: שלוש נשים במעילי צמר כהים מחכות בזרועות שלובות בחצר חשופה. הן מותשות. נעליהן מכוסות אבק. הן עומדות זו לצד זו בתוך טור ארוך.
שלוש הנשים הן אמי, אחותי מַגדָה ואני. זהו הרגע האחרון שלנו יחד. איננו יודעות זאת. אנחנו מסרבות לחשוב על האפשרות הזאת. או שאנחנו תשושות כל כך, שאפילו איננו מסוגלות לשער מה צפוי לנו. זהו רגע של גדיעה - אֵם מבנותיה, החיים כפי שהיו עד כה מאלה שיבואו מעכשיו והלאה. אבל המשמעות הזאת מתגלה רק בדיעבד.
אני רואה את שלושתנו מאחור, כאילו אני הבאה בתור. למה הזיכרון מעניק לי את העורף של אמא ולא את פניה? שערה הארוך קלוע בצמה מורכבת ואסוף בסיכה בקודקודה. שערה החום בהיר של מגדה צונח בגלים על כתפיה. שערי הכהה מוסתר מתחת למטפחת ראש. אמי עומדת במרכז ומגדה ואני רוכנות שתינו לפנים. אין שום דרך לדעת אם רק בזכותנו אמנו עומדת זקוף או שאולי להפך, הכוח שלה הוא עמוד התווך שתומך במגדה ובי.
הרגע הזה הוא סף הכניסה אל רגעי האובדן העיקריים של חיי. במשך שבעה עשורים חזרתי שוב ושוב לתמונה הזאת של שלושתנו. למדתי אותה כאילו אם אקדיש די תשומת לב לפרטים אוכל לשחזר דבר מה יקר ערך. כאילו אוכל לחדש את החיים שקדמו לרגע הזה, החיים שקדמו לאובדן. כאילו יש דבר כזה.
חזרתי לשם כדי שאוכל להשתהות עוד רגע קט בפרק הזמן הזה שבו זרועותינו משולבות ואנחנו שייכות זו לזו. אני רואה את כתפינו השחוחות. את האבק שנאחז בשולי מעילינו. אמי. אחותי. אני.
זיכרונות הילדוּת שלנו הם לעתים קרובות שברי זיכרונות, רגעים או מפגשים חטופים, שיחד יוצרים את אלבום התמונות של חיינו. הם כל מה שנותר לנו שיוכל לעזור לנו להבין את הסיפור שלמדנו לספר על עצמנו, הסיפור שמסביר מי אנחנו.
אפילו לפני רגע הפרדה שלנו, הזיכרון הקרוב ביותר שיש לי מאמי הוא רגע שאני אמנם נוצרת בלבי, אבל הוא מלא צער ואובדן. אנחנו נמצאות לבדנו במטבח, שם היא אורזת את מה שנשאר מהשטרודל. ראיתי אותה חותכת את הבצק ביד ותולה אותו כמו כביסה כבדה מעל השולחן בחדר האוכל. "תקריאי לי," היא אומרת, ואני מביאה את העותק החבוט של "חלף עם הרוח" מהשידה שלצד מיטתה. כבר קראנו את הספר מתחילתו עד סופו. עכשיו התחלנו לקרוא אותו שוב. אני מתעכבת על ההקדשה המסתורית, שכתובה באנגלית על גבי עמוד השער של הספר המתורגם. היא כתובה בכתב יד של גבר, אבל לא זה של אבי. אמי מוכנה רק לומר שהספר הוא מתנה שקיבלה מאיש שפגשה כשעבדה במשרד החוץ לפני שהכירה את אבי.
אנחנו יושבות בכיסאות בעלי המשענת הזקופה ליד האח המבוערת. אני קוראת את הרומן הזה בשטף, אף שהוא מיועד למבוגרים ואני רק בת תשע. "אני שמחה שיש לך שׂכל כי יופי אין לך," היא אמרה לי יותר מפעם אחת. מחמאה וביקורת משולבות זו בזו. לפעמים היא קשה אלי. אבל אני נוצרת את הרגע. כשאנחנו קוראות יחד, אני לא צריכה לחלוק אותה עם איש. אני שוקעת אל תוך המילים ואל הסיפור ואל התחושה שאני נמצאת איתה לבד בעולם. סקרלט חוזרת לטארה בסוף המלחמה ומגלה שאמה מתה ושאביה שקוע כולו באֵבל. "אלוהים עדי," אומרת סקרלט, "לעולם לא אהיה רעבה שוב." אמי עוצמת עיניים ומשעינה את ראשה על גב הכיסא. אני רוצה להתיישב על ברכיה. אני רוצה להניח את ראשי על חזהּ. אני רוצה שהיא תקרב את שפתיה אל שערי.
"טארה..." היא אומרת. "אמריקה, הנה לך מקום שהייתי רוצה לראות." אני יכולה רק להתפלל שהיא תהגה יום אחד את שמי באותה רכות שהיא שומרת לארץ שהיא לא ראתה מימיה. כל הריחות במטבח של אמי מתערבבים אצלי עם דרמת הרעב והסעודות החגיגיות - תמיד, אפילו בזמן סעודה חגיגית, ישנה הכמיהה הזאת. אני לא יודעת אם הכמיהה היא שלה או שלי, או משהו ששתינו שותפות לו.
אנחנו יושבות ובינינו האח המבוערת.
"כשהייתי בגילך..." היא פותחת ואומרת.
עכשיו, כשהיא מדברת, אני פוחדת לזוז, פוחדת שאם אזוז היא תשתתק.
"כשהייתי בגילך, התינוקות ישנו יחד ואמא שלי ואני ישנו באותה מיטה. בוקר אחד התעוררתי כי אבא שלי קרא לי, 'אילוֹנקה, תעירי את אמא שלך, היא עדיין לא הכינה ארוחת בוקר ולא הוציאה לי בגדים.' הסתובבתי אל אמא שלי, ששכבה לידי מתחת לשמיכה. אבל היא לא זזה. היא מתה."
היא מעולם לא סיפרה לי את זה. אני רוצה לדעת כל פרט על הרגע הזה שבו בת מתעוררת לצד אמא שאותה כבר איבדה. אני רוצה גם להסיט את מבטי. הסיפור מפחיד מדי.
"כשקברו אותה באותו יום אחר הצהריים, חשבתי שהכניסו אותה לאדמה כשהיא עוד חיה. באותו ערב, אבא שלי אמר לי להכין למשפחה ארוחת ערב. אז זה מה שעשיתי."
חיכיתי להמשך הסיפור. חיכיתי ללקח שבסופו, או לדברי ההרגעה.
"ועכשיו למיטה," זה כל מה שאמא שלי אומרת. היא מתכופפת ומסלקת את האפר שמתחת לאח.
צעדים כבדים נשמעים במסדרון שמחוץ לדלתנו. אני מריחה את הטבק של אבי עוד לפני שאני שומעת את קרקוש המפתחות שלו.
"גבירותי," הוא אומר, "אתן עדיין ערות?" הוא נכנס למטבח בנעליו המצוחצחות ובחליפתו המהודרת, על פניו חיוך גדול ובידו שקית קטנה שאותה הוא נותן לי בלוויית נשיקה קולנית על המצח. "זכיתי שוב," הוא מתרברב. בכל פעם שהוא משחק קלפים או ביליארד עם חבריו הוא משתף אותי בזכיותיו. הערב הוא הביא פטיפור מעוטר בזיגוג ורוד. אילו הייתי אחותי מגדה, אמי היתה חוטפת את המעדן מיד, משום שתמיד דאגה למשקלה של מגדה. אבל אלי היא רק מהנהנת ומאשרת לי לאכול אותו.
עכשיו היא עומדת, בדרכה מהאח לכיור. אבי קוטע אותה בדרכה, מרים את כף ידה כדי שיוכל לסחרר אותה באוויר, והיא משתפת פעולה אבל בנוקשות, בלי חיוך. הוא מקרב אותה אליו לחיבוק, מניח יד אחת על גבה ובידו האחרת מרפרף על חזה. אמי הודפת אותו.
"אמא שלך חושבת שאני אכזבה," אבי אומר לי בחצי לחישה כשאנחנו יוצאים מהמטבח. האם הוא מתכוון שהיא תשמע אותו, או שזה סוד שנועד רק לאוזני? כך או כך, אני מאפסנת את העובדה הזאת במוחי כדי שאוכל להרהר בה מאוחר יותר. אבל המרירות שבקולו מפחידה אותי. "היא רוצה לצאת כל ערב לאופרה, לחיות את חיי העושר של העיר הגדולה. אני בסך הכול חייט. חייט ושחקן ביליארד."
הנימה המובסת של אבי מבלבלת אותי. הוא ידוע היטב בעיר שלנו, וחביב על כולם. הוא טיפוס חייכן ושובב, ונראה תמיד נינוח ומלא חיים. הוא אדם שתענוג לשהות במחיצתו. הוא יוצא לבלות עם חבריו הרבים. הוא אוהב אוכל (בייחוד את נקניק החזיר שלפעמים הוא מבריח אל תוך ביתנו שומר הכשרות, אוכל אותו היישר מנייר העיתון שבו הוא עטוף, תוחב אל תוך פי פיסות של בשר חזיר אסור וסופג מאמי האשמות שהוא מועל בתפקידו כמי שאמור לשמש דמות מופת). חנות החייטוּת שלו זכתה בשתי מדליות זהב. הוא לא רק יצרן של תפרים מקבילים ומכפלות ישרות. הוא אמן חייטוּת. כך הוא פגש את אמי - היא נכנסה לחנותו מפני שהיתה זקוקה לשמלה ושמעה עליו המלצות חמות ביותר. אבל הוא רצה פעם להיות רופא, לא חייט, חלום שאביו הניא אותו ממנו, ומדי פעם האכזבה שלו מעצמו עולה אל פני השטח.
"אתה לא סתם חייט, פאפא," אני מרגיעה אותו. "אתה החייט הכי טוב!"
"ואת תהיי הגברת שלבושה הכי יפה בקוֹשיצֶה," הוא אומר לי וטופח על ראשי. "יש לך גוף מושלם לשמלות שגזורות כמו שצריך."
נראה שהוא נזכר בעצמו. הוא הדף את האכזבה בחזרה אל בין הצללים. אנחנו מגיעים לדלת החדר שאני גרה בו עם מגדה ועם אחותנו האמצעית, קלרה, שבו אני יכולה לדמיין את מגדה מעמידה פנים שהיא מכינה שיעורי בית ואת קלרה מנגבת אבק שׂרף מהכינור שלה. אבי ואני עומדים במסדרון עוד רגע אחד, ושנינו עדיין לא מוכנים לגמרי להיפרד.
"רציתי שתהיי בן, שתדעי לך," אומר אבי. "כשנולדת, יצאתי מהחדר בטריקת דלת מרוב שכעסתי על זה שנולדה לי עוד ילדה. אבל עכשיו אַת היחידה שאני יכול לדבר איתה." הוא מנשק אותי על המצח.
אני אוהבת את תשומת הלב של אבי. כמו זו של אמא, היא יקרת ערך... וארעית. כאילו השאלה עד כמה אני ראויה לאהבתם קשורה פחות אלי ויותר לרגשי הבדידות שלהם. כאילו הזהות שלי אינה קשורה לשום דבר שנמצא בי עצמי או שיש ברשותי, והיא רק אמת מידה למה שחסר לכל אחד מהורי.
"לילה טוב, דיצוּקה," אומר אבי לבסוף. הוא אומר את שם החיבה שאמי המציאה לי. דִי־צוּ־קָה. ההברות חסרות הפשר האלה מבטאות מבחינתי חום. "תגידי לאחיות שלך שהגיע הזמן לכבות את האור."
כשאני נכנסת לחדר, מגדה וקלרה מקבלות את פני בשיר שהן המציאו בשבילי. הן חיברו אותו כשהייתי בת שלוש, ואחת העיניים שלי נעשתה פוזלת בהליך רפואי שהשתבש. "את כל כך מכוערת, את כל כך חלשלושה," הן מדקלמות. "לעולם לא תמצאי בעל." מאז התאונה אני משפילה את ראשי לקרקע כשאני הולכת, כדי שלא אצטרך לראות אף אחד נועץ מבט בפני המעוקמים. עדיין לא למדתי שהבעיה היא לא שאחיותי מקניטות אותי בשיר מרושע; הבעיה היא שאני מאמינה להן. אני משוכנעת כל כך בנחיתותי שאני אף פעם לא מציגה את עצמי בשמי. אני אף פעם לא אומרת לאנשים, "אני אֶדי." קלרה היא עילוי בנגינה בכינור. היא ניגנה את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון כשהיתה בת חמש. "אני אחותה של קלרה," אני אומרת.
אבל הערב יש לי פיסת מידע מיוחדת. "אמא של אמא מתה כשאמא היתה בדיוק בגילי," אני אומרת להן. אני בטוחה כל כך באופי החסוי של המידע הזה, שלא עולה על דעתי שבשביל אחיותי הוא כבר החדשות של אתמול, שאני האחרונה ולא הראשונה שיודעת זאת.
"את צוחקת עלי," אומרת מגדה, וקולה רווי כל כך בסרקזם, שאפילו אני מבינה זאת. היא בת חמש־עשרה, עם חזה שופע, שפתיים חושניות ושיער גלי. היא הבדחנית במשפחה. כשהיינו קטנות יותר היא הראתה לי איך לזרוק ענבים מחלון חדרנו אל תוך כוסות הקפה של הלקוחות שישבו בפטיו שבחוץ. בהשראתה אמציא בעוד זמן קצר משחקים משלי; אבל בשלב זה, המאזן בינינו ישתנה. החבֵרה שלי ואני ניגש אל בנים בבית הספר או ברחוב. "ניפגש בשעה ארבע בשעון שבכיכר," נאמר להם בקול עליז ובלוויית עפעוף. הם יבואו, הם תמיד יבואו, לפעמים מלאי עליצות, לפעמים ביישנים, לפעמים שחצנים ומלאי ציפיות. ממקום מבטחנו בחדרי, החברה שלי ואני נעמוד ליד החלון ונצפה בבנים המגיעים.
"אל תדברי אליה לא יפה," אומרת עכשיו קלרה בכעס למגדה. היא צעירה ממגדה, אבל היא ממהרת להגן עלי. "את מכירה את התמונה שמעל הפסנתר?" היא אומרת לי. "זו שאמא תמיד מדברת אליה? זאת אמא שלה." אני יודעת על איזו תמונה היא מדברת. הסתכלתי עליה יום־יום במשך כל חיי. "תעזרי לי, תעזרי לי," אמנו נאנקת אל עבר הדיוקן כשהיא מאבקת את הפסנתר או מטאטאת את הרצפה. אני נבוכה מכך שמעולם לא שאלתי את אמי - או אף אחד אחר - מי האישה שבתמונה. ואני מאוכזבת מכך שהמידע שברשותי לא מעניק לי כל מעמד מיוחד בעיני אחיותי.
אני רגילה להיות האחות השתקנית, הבלתי נראית. לא עולה על דעתי שלמגדה אולי נמאס להיות הליצנית, שלקלרה אולי קשה להיות עילוי. היא לא יכולה להפסיק להיות יוצאת דופן, אפילו לא לרגע, כי אז אולי יילקח ממנה הכול - ההערצה שהיא רגילה לה, ההגדרה העצמית הבסיסית שלה. מגדה ואני צריכות להתאמץ כדי להשיג משהו שברור לנו שלעולם לא יספיק לנו; קלרה צריכה לדאוג מכך שבכל רגע היא עלולה לעשות איזו טעות גורלית ולאבד הכול. קלרה ניגנה בכינור במשך כל חייה, מאז שהיתה בת שלוש. רק בשלב מאוחר בהרבה הבנתי את המחיר ששילמה על כישרונה יוצא הדופן: היא ויתרה על ילדותה. אף פעם לא ראיתי אותה משחקת בבובות. במקום זאת היא עמדה מול חלון פתוח והתאמנה בכינור, ולא יכלה ליהנות מהיצירתיות הגאונית בלי לזמן קהל של עוברי אורח שיחזו בה.
"מאמא אוהבת את פאפא?" אני שואלת עכשיו את אחיותי. המרחק בין הורינו והדברים העצובים שכל אחד מהם התוודה עליהם באוזני מזכירים לי שאף פעם לא ראיתי אותם מתלבשים ויוצאים לבלות יחד.
"איזו שאלה," אומרת קלרה. היא אמנם מכחישה את חששותי, אבל נדמה לי שבמבטה אני מזהה הסכמה. לעולם לא נדבר על כך שוב, אף שבהחלט אנסה לעשות זאת. יעברו כמה שנים עד שאלמד את מה שאחיותי יודעת כבר עכשיו, שמה שאנחנו קוראים לו אהבה הוא לעתים קרובות תלוי בדבר - גמול על מעשה כלשהו, הדבר שאנחנו מתפשרים עליו.
כשאנחנו לובשות כותנות לילה ונכנסות למיטות אני מוחקת את דאגתי להורי וחושבת במקום זאת על המורֶה שלי לבלט ואשתו, על התחושה שיש לי כשאני עולה במדרגות עד לסטודיו, שתיים או שלוש בכל פעם, ואז פושטת את תלבושת בית הספר ולובשת את בגד הגוף. למדתי בלט מגיל חמש, מאז שאמי הרגישה בחושיה שאני לא מוזיקאית, שיש לי כישרונות אחרים. ממש היום התאמנו בשפגט. המורה לבלט הזכיר לנו שכוח וגמישות כרוכים זה בזה - כדי ששריר מסוים יימתח, שריר אחר צריך להיפתח; כדי להשיג אורך ותנועה חופשית, עלינו להחזיק חזק את ליבת גופנו.
אני נוצרת את הוראותיו במחשבותי כמו תפילה. ואז אני יורדת כלפי מטה, בגו זקוף, שרירי בטן הדוקים, רגליים נמתחות ונפרדות זו מזו. אני יודעת שעלי לנשום, בייחוד כשאני מרגישה תקועה. אני מדמיינת את גופי נמתח כמו המיתרים שבכינור של אחותי, ומוצאת את המקום המדויק שבו המתיחה גורמת לכלי כולו להדהד. ואני מגיעה מטה. אני כאן. בשפגט מלא. "בְּראוָוה!" קורא המורה לבלט. "תישארי בדיוק כמו שאת." הוא מרים אותי מהקרקע ומניף אותי מעל ראשו. קשה להשאיר את הרגליים מתוחות בשפגט בלי דחיפת הנגד מהרצפה, אבל לרגע אני מרגישה כמו מִנחָה שהוא מגיש למישהו במתנה. אני מרגישה כמו אור צרוף. "אֶדיתקֶה," אומר המורה, "כל ההתרגשות בחיים שלך תבוא מבפנים." יעברו שנים עד שאבין לגמרי את כוונתו. בינתיים אני יודעת רק שאני יכולה לנשום ולהסתחרר ולהניף רגל ולהתכופף. בעוד שרירי נמתחים ומתחזקים, כל תנועה וכל תנוחה כמו קוראות בקול: אני כאן, אני כאן, אני כאן. אני אני־עצמי. אני מישהי
זיכרון הוא שטח מקודש. אבל הוא גם רדוף. זה המקום שבו הזעם והאשמה והאֵבל שלי חגים כמו עופות טרף מורעבים המסתערים על אותן עצמות ישנות. זה המקום שאליו אני יוצאת בחיפוש אחר תשובה לשאלה שאין עליה תשובה: למה שרדתי?
אני בת שבע, והורי מארחים אנשים לארוחת ערב. הם שולחים אותי למטבח למלא קנקן מים. מהמטבח אני שומעת אותם מתבדחים, "יכולנו להסתדר בלעדיה." אני חושבת שהם מתכוונים לכך שלפני שנולדתי הם כבר היו משפחה שלמה. היתה להם בת שמנגנת בפסנתר ובת שמנגנת בכינור. אני לא נחוצה, אני לא טובה מספיק, אין מקום בשבילי, זה מה שאני חושבת. כך אנחנו מפרשים בטעות את עובדות חיינו, כך אנחנו מניחים דברים בלי לבדוק, כך אנחנו ממציאים סיפור ומספרים אותו לעצמנו, ובכך מחזקים בדיוק את הדבר שאנחנו מאמינים בו ממילא.
יום אחד, כשאני בת שמונה, אני מחליטה לברוח. אני רוצה לבחון את הסברה שאני מיותרת, בלתי נראית. לבדוק אם הורי בכלל ישימו לב שנעלמתי. אני סומכת על סבי וסבתי - אביה של אמי ואמה החורגת - שיחפו עלי. הם שקועים במלחמה בלתי פוסקת עם הורי בניסיון לגונן על מגדה, ומחביאים בשבילה עוגיות במגירה שבשידת הלילה שלה. בשבילי הם סמל לביטחון, ולמרות זאת הם מרשים גם דברים אסורים. הם אוחזים ידיים, דבר שהורי אינם עושים לעולם. אין צורך להצטיין כדי לזכות באהבתם, אין צורך להעמיד פנים כדי לזכות באישור מצדם. הם סמל לנחמה - ריח של תבשיל בשר ושעועית אפויה, של חלה מתוקה, של צ'ולנט שסבתי מכינה בשבתות במאפייה, כי ההלכה היהודית אינה מתירה לה להשתמש בתנור האפייה שבביתה.
סבי וסבתי שמחים לראות אותי. מזג האוויר נפלא הבוקר. אני יושבת במטבח ואוכלת רולדת אגוזים. אבל אז מצלצל פעמון הדלת. סבי ניגש לפתוח את הדלת. כעבור רגע הוא ממהר למטבח. הוא כבד שמיעה, והוגה את אזהרתו בקול רם מדי. "דיצוּקה, תתחבאי!" הוא צועק. "אמא שלך כאן!" בניסיונו להגן עלי הוא מסגיר אותי.
מה שמטריד אותי בעיקר הוא המבט על פניה של אמי כשהיא רואה אותי במטבח של סבי וסבתי. היא לא רק מופתעת לראות אותי כאן - נראה כאילו עצם קיומי מפתיע אותה. כאילו אינני מי שהיא רוצה או מצפה שאהיה.
לעולם לא אהיה יפה - אמי הבהירה זאת היטב - אבל כשאני מגיעה לגיל עשר היא מבטיחה לי שכבר לא אצטרך להסתיר את פני. ד"ר קליין, בבודפשט, יתקן את עיני הפוזלת. ברכבת לבודפשט אני אוכלת שוקולד ונהנית מתשומת לבה הבלעדית של אמי. ד"ר קליין הוא רופא מפורסם, אומרת אמי, הראשון שביצע ניתוח עיניים בלי הרדמה. אני שקועה מדי ברומנטיקה שבנסיעה, בזכות לבלות עם אמי ללא שותפים, שאינני שמה לב שהיא מזהירה אותי. לא עולה על דעתי שהניתוח יכאב. לא עד שהכאב מייסר אותי. אמי וקרובי משפחתה, שקישרו אותנו לד"ר קליין הנודע, מצמידים את גופי המפרפר לשולחן. הכאב עצום ואינסופי, אבל גרועה ממנו התחושה שאנשים שאוהבים אותי מרסנים אותי למקומי כך שאינני יכולה לזוז. רק מאוחר יותר, זמן רב אחרי שהניתוח מוכתר בהצלחה, אני מצליחה לבחון את הסצנה מנקודת המבט של אמי, איך היא ודאי סבלה לנוכח הסבל שלי.
אני מאושרת יותר מכול כשאני לבדי, כשאני יכולה להתכנס בעולמי הפנימי. בוקר אחד, כשאני בת שלוש־עשרה, בדרך לגימנסיה הפרטית שאני לומדת בה, אני מתאמנת בצעדי המחול של "הדנובה הכחולה", שכיתת הבלט שלי תבצע בפסטיבל שיתקיים על גדת הנהר. ואז משתלט עלי כושר ההמצאה ואני פוצחת בריקוד חדש משלי, ריקוד שבו אני מדמיינת את הפגישה הראשונה של הורי. אני רוקדת את התפקידים של שניהם. אבי מסובב את ראשו בהתפעלות תיאטרלית אל אמי כשהיא נכנסת לחדר. אמי מסתחררת מהר יותר, מזנקת גבוה יותר. אני מקשיתה את כל גופי בצחוק מלא שמחה. מעולם לא ראיתי את אמי שמחה באמת, מעולם לא שמעתי אותה צוחקת במלוא הגרון, אבל בגופי אני מרגישה את מעיין השמחה הבלתי מנוצל שלה.
כשאני מגיעה לבית הספר, שכר הלימוד שנתן לי אבי לתשלום עבור רבע שלם של שנת לימודים - נעלם. איכשהו, בקדחת הריקוד, איבדתי אותו. אני בודקת כל כיס וכל קפל בבגדי, אבל הכסף איננו. במהלך כל היום, האימה מפני הרגע שבו אספר על כך לאבי בוערת כמו קרח עמוק בבטני. בבית הוא לא מסוגל להסתכל עלי ומניף שני אגרופים קפוצים. זו הפעם הראשונה שהוא מכה אותי, ובעצם הפעם הראשונה שהוא מכה מישהי מאיתנו. כשהוא מסיים הוא אינו אומר לי מילה. במיטה באותו ערב אני מייחלת למותי, כדי שאבי ישלם מחיר על מה שעולל לי. ואז אני מייחלת למותו של אבי.
האם הזיכרונות האלה מספקים לי תמונה של הכוח שיש בי? או של הפגיעה שנגרמה לי? אולי הילדוּת של כולנו היא הטריטוריה שעליה אנחנו מנסים לבסס את שאלת חשיבותנו או היעדרה, המפה שבה אנחנו בוחנים את ממדי הערך שלנו ואת גבולותיו.
אולי החיים של כולנו הם בחינה של הדברים שאין לנו אבל שהיינו רוצים שיהיו לנו, ושל הדברים שיש לנו אבל היינו רוצים שלא יהיו לנו.
נזקקתי לכמה עשורים כדי לגלות שאני יכולה לפנות אל חיי בשאלה אחרת. לא: למה חייתי? אלא: מה ביכולתי לעשות עם החיים שניתנו לי?
 
אל הדרמות האנושיות בחיי היום־יום של משפחתי התלוו מורכבויות של גבולות, של מלחמות. לפני מלחמת העולם הראשונה, אזור סלובקיה שבו נולדתי וגדלתי היה חלק מאוסטרו־הונגריה, אבל ב-1918, עשור לפני לידתי, חוזה ורסאי שרטט מחדש את מפת אירופה ויצר מדינה חדשה. צ'כוסלובקיה חוברה יחדיו מסלובקיה החקלאית, האזור של משפחתי, שמבחינה אתנית הורכב מהונגרים ומסלובקים; מהאזורים התעשייתיים יותר של מורביה ובוהמיה, שמבחינה אתנית היו צ'כים; וממחוז זקרפטיה, ששייך כיום לאוקראינה. עם הקמתה של צ'כוסלובקיה הפכה עיר הולדתי - קאשָה שבהונגריה - לקוֹשיצֶה שבצ'כוסלובקיה. ומשפחתי הפכה למיעוט כפול. היינו הונגרים מבחינה אתנית שגרים בארץ שנשלטת ברובה בידי צ'כים, והיינו יהודים.
יהודים גרו בסלובקיה מאז המאה האחת־עשרה, אבל רק ב-1840 הם הורשו להתיישב בקאשה. ואפילו אז, פרנסי העיר, שגובו בידי גילדות המסחר הנוצריות, הקשו על משפחות יהודיות שביקשו לגור בה. ובכל זאת, עם תחילת המאה העשרים היתה קאשה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה. בניגוד למה שהיה נהוג במדינות אחרות במזרח אירופה, דוגמת פולין, יהודים בהונגריה לא חיו בגטאות (ומשום כך בני משפחתי דיברו אך ורק הונגרית ולא יידיש). לא הופרדנו משאר התושבים, ונהנינו משפע של הזדמנויות בתחומי החינוך, הקריירה והתרבות. אבל בכל זאת נתקלנו בדעות קדומות, מרומזות ומפורשות כאחד. אנטישמיות לא היתה המצאה של הנאצים. ככל שבגרתי הפנמתי רגשי נחיתות ואת האמונה שמוטב לא להודות בפומבי שאני יהודייה, שבטוח יותר להתערות בסביבה. להיטמע, לא להתבלט. היה קשה לחוש זהות ושייכות. ואז, בנובמבר 1938, הונגריה סיפחה שוב את קושיצה, והיתה תחושה שביתנו חזר להיות ביתנו.
אמי עומדת במרפסת בביתנו שבכיכר אַנדְראשי, בניין ישן שחולק לדירות המיועדות כל אחת למשפחה אחת. היא תולה שטיח אוריינטלי על המעקה. היא אינה מנקה; היא חוגגת. אדמירל מיקלוש הורטי, הוד רוממותו שליט ממלכת הונגריה, מגיע היום לברך רשמית את עירנו עם שובה לחיק הונגריה. אני מבינה את התרגשותם ואת גאוותם של הורי. אנחנו שייכים! היום גם אני מקבלת בברכה את הורטי. אני משתתפת בריקוד. אני לובשת תלבושת הונגרית: רקמת פרחים צבעונית על אפודת צמר בוהקת וחצאית, חולצה מתנפנפת לבנת שרוולים, סרטים, רקמה, מגפיים אדומים. כשאני מניפה רגל לצד הנהר, הורטי מריע. הוא מחבק את הרקדניות. הוא מחבק אותי.
"דיצוקה, הלוואי שהיינו בלונדיניות כמו קלרה," לוחשת לי מגדה לפני השינה.
אנחנו עדיין במרחק שנים מהטלות עוצר וחוקים מפלים, אבל המצעד של הורטי הוא נקודת הפתיחה לכל מה שעתיד לבוא. האזרחות ההונגרית הביאה עמה תחושת שייכות מצד אחד, ותחושת הרחקה מצד אחר. אנחנו שמחים כל כך לדבר בשפת אמנו, להתקבל כהונגרים - אבל הקבלה הזאת תלויה בהתבוללות מלאה מצדנו. שכנים טוענים שרק הונגרים אמיתיים שאינם יהודים רשאים ללבוש את התלבושת המסורתית.
"עדיף שלא תספרי שאת יהודייה," מזהירה אותי אחותי מגדה. "זה סתם יעשה לאנשים חשק לקחת לך את הדברים היפים שלך."
מגדה היא הבכורה; היא מתווכת לי את העולם. היא מספקת לי פרטים, לעתים קרובות פרטים מטרידים, ומשאירה אותי לבחון אותם ולהרהר בהם. ב-1939, השנה שבה גרמניה הנאצית פולשת לפולין, הנאצים ההונגרים - הנילאש, חברי מפלגת "צלב החץ" - מתיישבים בדירה שמתחתינו בכיכר אנדראשי. הם יורקים לעבר מגדה. הם מסלקים אותנו. אנחנו עוברים לדירה חדשה, ברחוב קוֹשוּט לאיוֹש מספר שש, רחוב צדדי במקום הרחוב הראשי, מיקום נוח פחות לעסק של אבי. הדירה פנויה מפני שדייריה הקודמים, אף הם משפחה יהודית, נסעו לדרום אמריקה. אנחנו שומעים על עוד משפחות שעוזבות את הונגריה. אחותו של אבי, מטילדה, נסעה כבר לפני שנים. היא גרה בניו יורק, במקום שנקרא ברונקס, בשכונה של מהגרים יהודים. חייה באמריקה נשמעים מוגבלים יותר מאלה שלנו. אנחנו לא מדברים על האפשרות לעזוב.
אפילו ב-1940, כשאני בת שלוש־עשרה והנילאש מתחילים לאסוף את הגברים היהודים בקאשה ושולחים אותם למחנות כפייה, התחושה היא שהמלחמה רחוקה מאיתנו. אבי לא נלקח. לא בהתחלה. אנחנו מגִנים על עצמנו באמצעות הכחשה. אם לא נשים לב, נוכל להמשיך בחיינו בלי שישימו לב אלינו. נוכל להפוך את העולם במחשבותינו למקום בטוח. נוכל להפוך את עצמנו לבלתי נראים ועל כן לבלתי פגיעים.
אבל יום אחד, ביוני 1941, מגדה יוצאת לרכוב על אופניה ומתחילות להישמע סירנות. היא טסה לאורך שלושה רחובות עד למקום מבטחים בבית סבנו וסבתנו, אבל מגלה שחצי ממנו נעלם. הם שרדו, תודה לאל. אבל בעלת הבית שלהם לא. זו היתה התקפה אחת ויחידה, שכונה אחת שנמחקה בהפצצה אחת. אומרים לנו שהרוסים אחראים על ההריסות והמוות. איש לא מאמין בכך, ועם זאת איש לא יכול להפריך זאת. אנחנו בו־זמנית בני מזל וחשופים לפגיעות. האמת המוצקה היחידה היא ערמת הלבֵנים המנותצות שנמצאת במקום שבו עמד פעם בית. הרס והיעדר - אלה הופכים לעובדות. הונגריה מצטרפת לגרמניה במבצע ברברוסה. אנחנו פולשים לרוסיה.
בערך באותו הזמן אנחנו מקבלים הוראה לענוד טלאי צהוב. הדרך המחוכמת היא להסתיר אותו, לתת למעיל לכסות אותו. אבל גם כשהטלאי שלי מחוץ לטווח ראייה אני מרגישה שעשיתי משהו רע, משהו שראוי לעונש. מהו חטאי הבל־יסולח? אמי יושבת כל הזמן ליד הרדיו. כשאנחנו יוצאים לפיקניק ליד הנהר, אבי מספר סיפורים על ימי השבי שלו ברוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אני יודעת שהחוויה שלו כשבוי מלחמה - הטראומה שלו, אף שאני לא מכנה זאת כך - קשורה איכשהו לכך שהוא אוכל חזיר, להתרחקות שלו מהדת. אני יודעת שהמלחמה היא שורש מצוקתו. אבל המלחמה, המלחמה הזאת, עדיין מתנהלת במקום אחר. אני יכולה להתעלם ממנה, וזה מה שאני עושה.
אחרי הלימודים אני נמצאת חמש שעות בסטודיו לבלט, ואני מתחילה להתאמן גם בהתעמלות. אמנם בהתחלה ההתעמלות רק בגדר אימון משלים לבלט, אבל עד מהרה היא נעשית לתשוקה שווה בעוצמתה, לאמנות שווה באיכותה. אני מצטרפת למועדון קריאה, קבוצה שמורכבת מנערות שלומדות איתי בגימנסיה הפרטית ומתלמידים מבית ספר פרטי לבנים שנמצא בקרבת מקום. אנחנו קוראים את "מארי אנטואנט: דיוקנה של אישה רגילה" מאת שטפן צווייג. אנחנו מדברים על דרכו של צווייג לכתוב על היסטוריה מבפנים, מתודעתו של אדם אחד. במועדון הקריאה יש נער ששמו אֶריק, ויום אחד הוא מבחין בי. אני רואה אותו בוחן אותי בתשומת לב בכל פעם שאני מדברת. הוא גבוה, בעל נמשים ושיער אדמוני. אני מדמיינת את ורסאי. אני מדמיינת את חדר השינה המהודר של מארי אנטואנט. אני מדמיינת את עצמי פוגשת שם את אריק. איני יודעת דבר על סקס, אבל אני רומנטיקנית. אני רואה שהוא מבחין בי ותוהה לעצמי, איך ייראו ילדינו? האם גם להם יהיו נמשים? אריק ניגש אלי אחרי הדיון. יש לו ריח נפלא - כמו אוויר צח, כמו העשב שעל גדות נהר הֶרנאד, שלידו נתחיל בקרוב לטייל בשניים.
הקשר בינינו נושא עמו משקל ותוכן כבר מהרגע הראשון. אנחנו מדברים על ספרות. אנחנו מדברים על פלשתינה (הוא ציוני מושבע). זו לא עת לזוגיות שאננה, הקשר בינינו אינו התאהבות שגרתית של בני תשחורת. מדובר באהבה לנוכח מלחמה. על היהודים מוטל עוצר, אבל ערב אחד אנחנו חומקים החוצה בלי לענוד את הטלאי הצהוב. אנחנו עומדים בתור לקולנוע. אנחנו מוצאים את כיסאותינו בחושך. הסרט אמריקאי, בכיכובה של בטי דייוויס. "ועתה, הנוסע", כך אני מגלה מאוחר יותר שקוראים לסרט בארצות הברית, אבל בהונגריה הוא נקרא Utazás a múltbÓl, "מסע אל העבר". בטי דייוויס מגלמת בת לא־נשואה שנתונה לחסדי אמה השתלטנית והרודנית. היא מנסה למצוא את עצמה ואת חירותה, אבל הביקורתיות של אמה מוחצת אותה שוב ושוב. אריק רואה בסרט מטפורה פוליטית לנחישות ולתחושת ערך עצמי. אני רואה צללים של אמי ושל מגדה - אמי, שמעריצה את אריק אבל נוזפת במגדה שיוצאת לפגישות אקראיות עם בחורים; שמפצירה בי לאכול יותר אבל מסרבת למלא את הצלחת של מגדה; שלעתים קרובות נשארת שקטה ומהורהרת אבל נתקפת התפרצויות זעם כשמדובר במגדה; שכעסה אמנם אינו מופנה לעולם כלפי ובכל זאת הוא מטיל עלי אימה.
המאבקים בתוך משפחתי, החזית עם רוסיה שהולכת וסוגרת עלינו - התחושה היא שלעולם אין לדעת מה יקרה עכשיו. באפלה ובכאוס של אי־הוודאות, אריק ואני מספקים זה לזה אלומת אור משלנו. כל יום, בעוד חירותנו והבחירות שנתונות בידינו הולכות ומצטמצמות, אנחנו מתכננים את עתידנו. הקשר בינינו הוא כמו גשר שמאפשר לנו לחצות מדאגות ההווה אל שמחות העתיד. תוכניות, תשוקה, תקוות. אולי המערבולת שגועשת סביבנו מספקת לנו הזדמנות ליתר מחויבות, לפחות ספקנות. איש אינו יודע מה ילד יום, אבל אנחנו כן. הוא שלי ואני שלו ויש לנו עתיד, חיים יחד שאנחנו רואים באותה בהירות שבה אנחנו רואים את כפות ידינו כשאנחנו משלבים אותן. ביום אוגוסט אחד ב-1943 אנחנו הולכים לנהר. הוא מביא מצלמה ומצלם אותי בבגד ים, מבצעת שפגט על העשב. אני מדמיינת את היום שבו אַראה את התמונה הזאת לילדי. אספר להם איך שמרנו על גחלת אהבתנו ועל המחויבות שלנו.
כשאני חוזרת הביתה באותו יום, אבי איננו. הוא נשלח למחנה כפייה. הוא חייט, הוא אדם לא־פוליטי. איזו סכנה הוא מציב למישהו? למה סימנו דווקא אותו? האם יש לו אויב? יש דברים רבים שאמי אינה מספרת לי. האם זה רק מפני שאינה יודעת? או שהיא מגנה עלי? או על עצמה? היא אינה מדברת בגלוי על דאגותיה, אבל בחודשי ההיעדרות הארוכים של אבי אני מרגישה כמה היא עצובה ופוחדת. אני רואה אותה מנסה להכין כמה ארוחות מעוף אחד. היא סובלת ממיגרנות. אנחנו לוקחות דייר כדי לפצות על אובדן ההכנסה. יש לו חנות ברחוב שלנו, מול דירתנו, ואני יושבת שעות ארוכות בחנותו רק כדי לשהות במחיצתו ולהתנחם מנוכחותו.
מגדה, שעכשיו היא כבר בוגרת לכל עניין ודבר, שכבר אינה תלמידת בית ספר, מגלה איכשהו היכן אבי נמצא ונוסעת לבקר אותו. היא רואה אותו כורע תחת כובד שולחן שעליו לסחוב ממקום למקום. זה הפרט היחיד שהיא מספרת לי על ביקורה. אני לא יודעת מה משמעות התיאור הזה. אני לא יודעת איזו עבודה אבי נאלץ לעשות בשביו. אני לא יודעת כמה זמן הוא יישאר אסיר. יש לי שתי תמונות של אבי: באחת הוא נראה כפי שנראה כל חיי, סיגריה משתלשלת מפיו, סרט מדידה כרוך על צווארו, בידו גיר לסימון גזרה על בד יקר, עיניו נוצצות, הוא עומד לפרוץ בשיר, תכף יספר בדיחה. והתמונה החדשה הזאת: מרים שולחן כבד מדי, במקום לא ידוע, בשטח הפקר.
ביום הולדתי השישה־עשר אני לא הולכת לבית הספר בגלל צינון, ואריק בא לדירתנו ומעניק לי שישה־עשר פרחים ואת הנשיקה המתוקה הראשונה שלי. אני מאושרת, אבל גם עצובה. במה אוכל להיאחז? מה יישאר? אני נותנת לחברה את התמונה שאריק צילם אותי על גדת הנהר. אני כבר לא זוכרת למה. למזכרת? לא היתה לי כל תחושה מוקדמת שבקרוב, זמן רב לפני יום הולדתי הבא, כבר לא אהיה כאן. כנראה ידעתי איכשהו שאצטרך שמישהו ישמור עדות לחיי, שאצטרך לשתול סביבי הוכחות לעצמי כמו שטומנים זרעים.
בשלב מסוים בתחילת האביב, לאחר שבעה או שמונה חודשים במחנה הכפייה, אבי חוזר הביתה. נעשה עמו חסד - הוא שוחרר בזמן לפסח, שיחול בעוד כשבוע־שבועיים. זה מה שאנחנו חושבים. הוא אוחז שוב בסרט המדידה ובגיר. הוא אינו מדבר על המקום שחזר ממנו.
יום אחד אני יושבת על המזרן הכחול באולם ההתעמלות, שבועות אחדים אחרי שובו, ומתחממת בתרגילי רצפה, מכופפת את אצבעות רגלי, מגמישה את כפות רגלי, מותחת את רגלי ואת זרועותי ואת צווארי ואת גבי. אני מרגישה שחזרתי לעצמי. אני כבר לא הגמדה הקטנה והפוזלת שפוחדת לומר את שמה. אני לא הבת שחוששת ממשפחתה. אני אמנית וספורטאית, גופי חזק וחטוב. לא ניחנתי ביופי של מגדה, או בתהילה של קלרה, אבל יש לי גוף גמיש ומלא הבעה, וקיומו שהולך ונעשה מוחשי הוא הדבר האמיתי היחיד שאני זקוקה לו. האימונים שאני עושה, המיומנות שאני צוברת - חיי רוחשים אפשרויות. התלמידות המצטיינות בקבוצת ההתעמלות התקבצו לנבחרת המתאמנת למשחקים האולימפיים. האולימפיאדה של 1944 בוטלה בגלל המלחמה, אבל זה רק נותן לנו זמן רב יותר להתכונן לתחרויות.
אני עוצמת את עיני ומותחת את זרועותי ואת פלג גופי העליון קדימה מעבר לרגלי. חברתי נוגעת בי בכף רגלה ואני מרימה את ראשי ורואה את המאמנת שלנו ניגשת היישר אלי. אנחנו די מאוהבות בה. זאת לא התאהבות מינית. זאת הערצה. לפעמים אנחנו חוזרות בדרך הארוכה הביתה כדי שנוכל לעבור ליד ביתה, ושם אנחנו צועדות על המדרכה לאט ככל האפשר בתקווה שנזכה להציץ בה מבעד לחלון. אנחנו מקנאות בדברים שאיננו יודעות על חייה. לאור ההבטחה להשתתף במשחקים האולימפיים כשהמלחמה תיגמר סוף־סוף, תכלית קיומי תלויה כמעט כולה בהיקף התמיכה והאמון שהמאמנת מעניקה לי. אם אוכל להפנים את כל מה שהיא יכולה ללמד אותי, אם אוכל להצדיק את האמון שהיא נותנת בי, צפוי לי עתיד מזהיר.
"אֶדיתקֶה," היא אומרת כשהיא מתקרבת למזרן שלי, שילוב של שמי הרשמי, אדית, עם תוספת חיבה. "בואי, יש לי משהו להגיד לך." אצבעותיה מחליקות בתנועה אחת על גבי כשהיא מנחה אותי לכיוון המסדרון.
אני מסתכלת עליה בציפייה. אולי היא שמה לב כמה השתפרתי בקפיצה על סוס הקפיצות. אולי היא תרצה שאדריך את הקבוצה בעוד תרגילי מתיחה בסוף האימון היום. אולי היא רוצה להזמין אותי לארוחת ערב. אני מוכנה לומר כן עוד לפני שהיא שואלת.
"אני לא יודעת איך להגיד לך את זה," היא פותחת ואומרת. היא בוחנת את פני ואז מסיטה את עיניה לעבר החלון, שמבעדו השמש השוקעת שולחת את קרניה הבוערות.
"קרה משהו לאחותי?" אני שואלת, עוד לפני שאני בכלל קולטת את התמונה האיומה שמתהווה בעיני רוחי. קלרה לומדת עכשיו בבית הספר הגבוה למוזיקה בבודפשט. אמנו נסעה לבודפשט לצפות בקונצרט של קלרה ולהביא אותה הביתה לפסח, ובזמן שהמאמנת עומדת במבוכה לצדי במסדרון ואינה מסוגלת להישיר אלי מבט אני חוששת שהרכבת שנסעו בה סטתה מהמסילה. עדיין לא הגיע היום שבו הן אמורות לחזור הביתה, אבל זאת הטרגדיה היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה. אפילו בעת מלחמה, האסון הראשון שעולה על דעתי הוא אסון מכני, טרגדיה של טעות אנוש, לא פרי של תכנון אנוש, אף שאני מודעת לכך שכמה מהמורים של קלרה, כולל כמה מהגויים שבהם, כבר נמלטו מאירופה מחשש מפני מה שיבוא.
"המשפחה שלך בסדר." נימת קולה אינה מרגיעה אותי. "אדית. זאת לא ההחלטה שלי. אבל אני מוכרחה להיות זו שתגיד לך שהמקום שלך בקבוצה שמתאמנת לאולימפיאדה יצטרך לעבור למישהי אחרת."
אני מרגישה שתכף אקיא. אני מרגישה זרוּת בתוך גופי שלי. "מה עשיתי?" אני סורקת במוחי את חודשי האימונים המפרכים בחיפוש אחרי הטעות שעשיתי. "אני לא מבינה."
"חמודה שלי," היא אומרת, ועכשיו מסתכלת היישר בעיני, וזה גרוע אפילו יותר, כי אני רואה שהיא בוכה, וברגע זה, כשחלומותי נגזרים לקרעים כמו נייר עיתון באטליז, אני לא רוצה לרחם עליה. "האמת הפשוטה היא שזה בגלל הרקע שלך, את כבר לא עונה על הדרישות."
אני חושבת על הילדים שירקו עלי וקראו לי יהודייה מלוכלכת, על חברות יהודיות שהפסיקו לבוא לבית הספר כדי להימנע מהצקות ועכשיו לומדות באמצעות קורסים שמשודרים ברדיו. "אם מישהו יירק עלייך, תירקי עליו בחזרה," הורה לי אבי. "זה מה שצריך לעשות." אני שוקלת לירוק על המאמנת שלי. אבל להילחם פירושו להשלים עם החדשות הנוראות שבפיה. ולכך אני לא מוכנה.
"אני לא יהודייה," אני אומרת.
"אני מצטערת, אדיתקה," היא אומרת. "אני כל כך מצטערת. אני עדיין רוצה שתישארי בסטודיו. אני רוצה לבקש ממך לאמן את הנערה שתחליף אותך בנבחרת." אצבעותיה שוב על גבי. בעוד שנה מהיום, גבי יישבר בדיוק במקום שעכשיו היא מלטפת. בעוד שבועות, חיי עצמם יהיו מוטלים על הכף. אבל כאן במסדרון שבסטודיו האהוב עלי אני מרגישה שחיי כבר תמו.
בימים שאחרי סילוקי מהנבחרת האולימפית אני מתכננת את נקמתי. זאת לא תהיה נקמה של שנאה; זאת תהיה נקמה של שלמוּת. אני אוכיח למאמנת שלי שאני הטובה ביותר. הספורטאית המוכשרת מכולן. המאמנת הטובה מכולן. אעניק למחליפה שלי אימונים משובחים כל כך, שאוכיח שההחלטה להוציא אותי מהנבחרת היתה טעות. ביום שבו אמי וקלרה אמורות לחזור מבודפשט אני מתקדמת בגלגלונים לאורך המסדרון המרופד בשטיח אדום עד לדירתנו, ומדמיינת את המחליפה שלי הופכת לממלאת המקום שלי, ואילו אני עצמי משמשת בתפקיד הכוכבת הראשית.
אמי ומגדה נמצאות במטבח. מגדה קוצצת תפוחים לחרוסת. אמי מכינה תערובת מצה. הן עובדות בעיניים רושפות ובקושי מבחינות בי בבואי. אלה היחסים ביניהן עכשיו. הן רבות כל הזמן, וכשהן לא רבות הן מתייחסות זו אל זו כאילו הן כבר נמצאות בעיצומו של ריב. פעם הן התווכחו על אוכל, כי אמי דאגה תמיד למשקלה של מגדה, אבל עכשיו העימות צמח לעוינות כללית וכרונית. "איפה קלרה?" אני שואלת, וגונבת אגוזים קצוצים מהקערה.
"בבודפשט," אומרת מגדה. אמי מטיחה את הקערה שבידה על השיש. אני רוצה לשאול למה אחותי לא תהיה איתנו בחג. האם היא באמת העדיפה את המוזיקה על פנינו? או שלא הרשו לה להחמיץ שיעורים בגלל חג שאיש מחבריה הסטודנטים אינו חוגג? אבל אני לא שואלת. אני פוחדת ששאלותי יביאו את הכעס הרוחש והגלוי של אמי לנקודת רתיחה. אני נסוגה לחדר שבו כולנו ישנים יחד, הורי ומגדה ואני.
בכל ערב אחר, בייחוד בחג, היינו נאספים סביב הפסנתר, הכלי שמגדה ניגנה בו ולמדה מאז ילדותה, ומגדה ואבי היו בוחרים לנו שירים על פי התור. מגדה ואני לא היינו מוכשרות כמו קלרה, ובכל זאת היו לנו נטיות אמנותיות שהורינו זיהו וטיפחו. אחרי שמגדה ניגנה, הגיע תמיד תורי להופיע. "תרקדי, דיצוקה!" נהגה אמי לומר. ואמנם זו היתה דרישה יותר מאשר הזמנה, אבל התענגתי על תשומת הלב ועל השבחים מהורי. ואז קלרה, מסמר הערב, היתה מנגנת בכינור, ואמי נראתה כאילו נישאה לעולם אחר. אבל הערב אין בביתנו מוזיקה. לפני הארוחה מגדה מנסה לעודד אותי ולהזכיר לי לילות סדר קודמים, שבהם תחבתי גרביים לחזייתי כדי להרשים את קלרה ולהראות לה שבזמן היעדרה הפכתי לאישה. "עכשיו את כבר יכולה לנופף בנשיות האמיתית שלך," אומרת מגדה. בשולחן הסדר היא ממשיכה במעשי המשובה שלה, ומתיזה באצבעותיה יין מתוך הכוס ששמנו בצד לאליהו הנביא. אליהו, שהציל יהודים מסכנה. בכל ערב אחר אבי היה ודאי צוחק, כמעט בעל כורחו. בכל ערב אחר אמי היתה שמה קץ לשטויות בגערה חמורת סבר. אבל הערב אבי שקוע בהרהוריו ואינו מבחין במתרחש, ואמנו סובלת כל כך מחסרונה של קלרה שהיא אינה נוזפת במגדה. כשאנחנו פותחים את דלת הדירה כדי שהנביא יוכל להיכנס, אני מרגישה גל של צינה שאינו קשור לערב הקריר. בחלק עמוק כלשהו בתוך תוכי אני יודעת שאנחנו זקוקים נואשות להגנה.
"בדקת בקונסוליה?" שואל אבי. הוא אפילו כבר אינו מעמיד פנים שהוא מנהל את הסדר. אף אחד חוץ ממגדה אינו מסוגל לאכול. "אילונה?"
"בדקתי בקונסוליה," אומרת אמי. נדמה כאילו היא ממלאת את תפקידה בשיחה ממקומה בחדר אחר.
"תגידי לי שוב מה קלרה אמרה."
"שוב?" מוחה אמי.
"שוב."
היא מספרת את הדברים בנימה אטומה, ואצבעותיה משחקות במפית שבידה. קלרה התקשרה לחדרה של אמי במלון בשעה ארבע בבוקר. המרצה של קלרה אמר לה זה עתה שפרופסור שלימד בעבר בבית הספר הגבוה למוזיקה, בלה ברטוק, כיום מלחין נודע, התקשר מאמריקה ובפיו אזהרה: הגרמנים בצ'כוסלובקיה ובהונגריה עומדים להתחיל להחריף את עמדתם; יהודים יילקחו בבוקר למקומות אחרים. המרצה של קלרה אסר עליה לחזור הביתה לקאשה. הוא רצה שהיא תפציר באמה שתישאר גם היא בבודפשט ותקרא לשאר בני המשפחה.
"אילונה, למה חזרת הביתה?" שואל אבי ונאנח.
אמי נועצת בו מבט כועס. "מה עם כל הדברים שהתאמצנו להשיג כאן? אנחנו צריכים פשוט לקום ולעזוב הכול? ואם שלושתכם לא הייתם מצליחים להגיע לבודפשט? היית רוצה שאני אחיה עם דבר כזה?"
אני לא מבינה שהם מפוחדים. אני שומעת רק את ההאשמה ואת האכזבה שהורי מטיחים זה בזה בלי הפוגה כמו פין חסר בינה בתוך נוּל. זה מה שעשית. זה מה שלא עשית. זה מה שעשית. זה מה שלא עשית. לימים אבין שלא מדובר בעוד מריבה רגילה ביניהם, שלוויכוח שהם מנהלים כעת יש משקל והיסטוריה. ישנם כרטיסים לאמריקה שאבי דחה את ההצעה לקבלם. ישנו הפקיד ההונגרי שפנה אל אמי ובידיו מסמכים מזויפים לכל המשפחה ודחק בנו לברוח. מאוחר יותר מתברר שלשניהם היתה הזדמנות לבחור בחירות אחרות. עכשיו הם סובלים מרגשי חרטה, והם מכסים על החרטה הזאת בהאשמה.
"אנחנו יכולים להגיע לארבע הקושיות?" אני שואלת כדי לפוגג את הקדרות של הורי. זה תפקידי במשפחה. לשמש כמשכינת השלום בין הורי, בין מגדה לבין אמי. על התוכניות שנרקמות מחוץ לדלת ביתנו אין לי שליטה. אבל בתוך ביתנו יש לי תפקיד שעלי למלא. בתור צעירת הילדים, תפקידי הוא לשאול את הקושיות. אני אפילו לא צריכה לפתוח את ההגדה. אני מכירה את הטקסט בעל פה. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" אני פותחת ושואלת.
בסוף הארוחה אבי עוקף את השולחן ומנשק כל אחת מאיתנו על קודקודה. הוא בוכה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עוד לפני שיעלה השחר, נדע.