נהר ארוך בוהק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נהר ארוך בוהק
מכר
מאות
עותקים
נהר ארוך בוהק
מכר
מאות
עותקים

נהר ארוך בוהק

4.5 כוכבים (46 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Long Bright River
  • תרגום: אינגה מיכאלי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 454 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 34 דק'
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 21 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שתי אחיות, קייסי ומיקי, גדלות באחת השכונות העניות של פילדלפיה, בצילה של מגפת הסמים. אימן מתה ממנת יתר, אביהן נעלם. קייסי לא הצליחה לברוח מהגורל המשפחתי, היא חיה ברחוב, מכורה לסמים ועובדת בזנות. מיקי רואה אותה מפעם לפעם בסיורים שהיא עורכת במסגרת עבודתה כשוטרת. השתיים לא מדברות כבר שנים, אבל מיקי לא מפסיקה לדאוג לאחותה ולחפש אותה. זה כמה שבועות שקייסי נעדרת מפינת הרחוב הקבועה שלה, ואיש לא מסכים להגיד למיקי לאן היא נעלמה.
דאגתה של מיקי גוברת כשבזו אחר זו מתחילות להתגלות גופות של נשים צעירות. כשהיא משתכנעת שהבלשים שחוקרים את שורת הרציחות לא עושים את עבודתם כראוי, מיקי פוצחת בחקירה משלה בניסיון נואש למצוא את אחותה, או את הרוצח שמתמקד בנשים צעירות ועניות.
נהר ארוך בוהק הוא רומן מתח יוצא דופן, שמביא לצד עלילת מתח מצוינת גם דרמה משפחתית מרגשת ותיאור חזק ולופת של אמריקה שלא הכרנו ושל מציאות חיים קשה של אין ספור אנשים.
הספר יצא לאור בשנת 2020 והפך מייד לרב–מכר בארצות הברית ובעולם. ברק אובמה ושורה של עיתונים הכתירו אותו לאחד הספרים הטובים של השנה והוא קיבל ביקורות מהללות.
זהו ספרה הרביעי של ליז מור והראשון המתורגם לעברית.


"איזון מוקפד בין התיאור הריאליסטי לרגש הכן הוא מה שהופך את נהר ארוך בוהק מספר מתח מבדר לספר שמעורר בך את הרצון לטלפן למישהו אהוב."  ניו יורק טיימס בוק ריוויו


"רומן מעורר מחשבה ורב–עוצמה. נהר ארוך בוהק הוא רומן מתח יוצא מהכלל... אהבתי אותו מאוד."  פולה הוקינס, מחברת ‘הבחורה על הרכבת‘


"ספר מתח עוצר נשימה. מייד עם סיום הפרק האחרון תרצו להפציר באנשים שיקראו אותו."  פורבס

פרק ראשון

היום

גופה שוכבת על המסילה ברחוב גֶרני. נקבה, גיל לא ידוע, כנראה מנת יתר, טוענת המוקדנית.

קייסי, אני מייד חושבת. זו עווית מוכנית, זה רפלקס, מין משהו חד ותת־הכרתי שחי בתוכי ושולח את אותו המסר לאותו חלק קמאי במוחי בכל פעם שמדווחים על גופת נקבה. אלא שאז נכנס לפעולה באיטיות החלק הרציונלי יותר, כמעט רדום וחסר השראה, כמו חייל קהה חושים אבל צייתן שמדבר איתי על סיכויים ועל סטטיסטיקות: תשע מאות קורבנות של מנת יתר נמנו בקנזינגטון בשנה שעברה. אף אחד מהם לא היה קייסי. יותר מזה, נוזף בי החייל, נדמה ששכחת מה זה להיות אשת מקצוע. אז תזדקפי. תחייכי קצת. תשמרי על ארשת פנים רגועה, אל תקמטי את מצחך, זקרי את סנטרך. תעשי את העבודה שלך.

במשך כל שעות היום הנחתי ללאפֶרטי להגיב על קריאות בשם שנינו כדי שימשיך להתאמן. כעת אני מהנהנת אליו, והוא מכחכח בגרונו ומוחה את פיו. מתוח.

״2613,״ הוא אומר.

זה מספר הניידת שלנו. יפה.

המוקדנית ממשיכה. המתקשר אלמוני. השיחה הגיעה מתא טלפון ציבורי, אחד מכמה שעדיין עומדים בשדרת קנזינגטון, וככל שידוע לי, היחיד שעדיין עובד.

לאפֶרטי מסתכל עליי. אני מסתכלת עליו. אני מחווה בראשי. עוד. תבקש לדעת עוד.

״קיבלתי,״ אומר לאפֶרטי לתוך מכשיר הקשר. ״עבור."

לא טוב. אני מקרבת אל פי את מכשיר הקשר שלי. אני מדברת בקול צלול.

״יש מידע נוסף על המיקום?״ אני שואלת.

 

אני מסיימת את השיחה ונותנת ללאפֶרטי כמה עצות. מזכירה לו שלא יפחד לשוחח באופן ברור עם המוקדנית — רבים מהשוטרים הטירונים נוהגים לדבר בלקוניות גברית שאימצו כנראה מהסרטים או מהטלוויזיה — ומזכירה לו גם שתפקידו לחלץ ממנה כמה שיותר פרטים.

עוד לפני שאני משלימה את המשפט, לאפֶרטי שב ואומר, ״קיבלתי.״

אני מסתכלת עליו. ״יופי,״ אני אומרת לו. ״אני שמחה לשמוע.״

הכרתי אותו רק לפני שעה, אבל נראה שכבר קלטתי את הראש. הוא אוהב לדבר — כבר עכשיו אני יודעת עליו הרבה יותר מכפי שהוא יֵֵדע עליי אי־פעם — והוא מזויף. כוכב עולה בעיני עצמו. ובמילים אחרות, מתחזה. מרוב פחד שיקראו לו עני, חלש או טיפש, הוא אפילו לא יודה בחוסרים שיש לו בתחומים הללו. אני, לעומת זאת, מודעת היטב לכך שאני ענייה. עכשיו עוד יותר מתמיד, כי הצ'קים של סיימון הפסיקו להגיע. אבל האם אני חלשה? כן, במובנים מסוימים: עיקשת, אולי, קשת עורף, בלתי מתפשרת, מסרבת לקבל עזרה גם כשזה לטובתי. חוץ מזה, אני גם פחדנית: אני לא השוטרת שתזנק ראשונה כדי להציל חבר מקליע, וגם לא זו שתקפוץ ראשונה לתוך כביש סואן במרדף אחר פושע נמלט. ענייה: כן. חלשה: כן. טיפשה: לא. אני לא טיפשה.

 

איחרתי למסדר הבוקר. שוב. לבושתי הרבה, זו הייתה הפעם השלישית שלי החודש, ואני שונאת לאחר. שוטרת טובה היא לכל הפחות דייקנית. כשנכנסתי לחדר הצוות — חלל שטוף אור אך משמים למראה וחף מריהוט, פרט לכמה כרזות מידע מתקלפות שנתלו על הקירות — המתין לי סמל אָהֶרְן בזרועות שלובות.

"פיצפטריק," אמר האיש. "ברוכה הבאה למסיבה. היום את עם לאפֶרטי בניידת 2613."

״מי זה לאפֶרטי?״ שאלתי, ומייד התחרטתי על כך. באמת לא התכוונתי לזלזל. סֶבּוֹבסקי, שישב בפינה, פלט נחרת צחוק קולנית.

אָהֶרן הסביר. ״זה לאפֶרטי,״ הוא הצביע.

ואני ראיתי מולי את אדי לאפֶרטי, ביומו השני בתחנה. הוא העסיק את עצמו בצד האחר של החדר ובהה ביומן הפעילות הריק שלו. הוא העיף בי מבט קצר ומלא חשש, ואז הוא התכופף, כאילו מצא איזה כתם על נעליו, אף שהיו מצוחצחות וכמעט בהקו. הוא כיווץ את שפתיו ושרק שריקה חרישית. באותם רגעים כמעט ריחמתי עליו.

ואז הוא התיישב לצידי במושב הנוסע.

 

עובדות שגיליתי על אדי לאפֶרטי בשעה הראשונה להיכרותנו: הוא בן ארבעים ושלוש, כלומר מבוגר ממני באחת־עשרה שנה. התגייס מאוחר למשטרה. הוא עבד בבנייה עד השנה שעברה, כשניגש לבסוף למבחן (הגב שלי, מסביר לי אדי לאפֶרטי. לפעמים הוא עדיין מטריד אותי. אל תספרי לאף אחד). הוא רק סיים את ההכשרה המבצעית שלו. יש לו שלוש גרושות ושלושה ילדים כמעט בוגרים. יש לו בית בפּוֹקוֹנוֹס. הוא מרים משקולות (אני חולה על כושר, מסביר לי אדי לאפֶרטי). הוא סובל מריפלוקס, ולפעמים גם מעצירות. הוא גדל בדרום פילדלפיה, ומתגורר היום במֵייפֶר. הוא חולק עם שישה חברים מנוי עונתי לפילדלפיה איגֶלס. גרושתו האחרונה היא בשנות העשרים לחייה (אולי בעצם זו הייתה הבעיה, מסביר לי לאפֶרטי, היא לא הייתה בשלה מספיק). הוא משחק גולף. הוא אימץ שני כלבים חוסים מסוג פיטבול מעורב, ג'ימבו וג'ני. הוא שיחק בייסבול בתיכון. למעשה, אחד מחבריו לקבוצה היה סמל המחלקה שלנו, קווין אָהֶרן, ואותו סמל אָהֶרן הוא גם זה שהציע לו לשקול להתגייס למשטרה (יש בזה משהו הגיוני בעיניי).

עובדות שאדי לאפֶרטי גילה עליי בשעה הראשונה להיכרותנו: אני אוהבת גלידת פיסטוק.

 

כל אותו בוקר, במהלך שתיקותיו הנדירות מאוד של אדי לאפֶרטי, ניסיתי בכל מאודי להשחיל את היסודות הבסיסיים ביותר של כל מה שעליו לדעת על השכונה.

קנזינגטון היא אחת השכונות החדשות יותר במה שנקרא העיר העתיקה של פילדלפיה — על פי אמות מידה אמריקניות. את קנזינגטון ייסד בשנות השבעים של המאה השמונה־עשרה אנתוני פּאלמֶר האנגלי, שרכש פיסת אדמה חסרת כל ייחוד והעניק לה שם של שכונה מלכותית — שכונה שהייתה אז מקום המגורים המועדף על בית המלוכה הבריטי (אולי גם פּאלמֶר היה מזויף. ואם אהיה נדיבה כלפיו, אז אופטימיסט חסר תקנה). צידה המזרחי של קנזינגטון של ימינו מרוחק כשני קילומטרים מנהר הדֶלאוור, אך בימיה הראשונים של השכונה הוא גבל ישירות בנהר. בהתאם לכך, מקורות הפרנסה הראשונים של תושביה היו בניית ספינות ודיג, אך באמצע המאה התשע־עשרה נפתחה תקופת כהונתה הארוכה כמרכז תעשייתי חשוב. בשיא פריחתה התהדרה השכונה ביצרני ברזל, פלדה, טקסטיל, ולמרבה האירוניה — גם תרופות. אך כעבור מאה שנה, כשהמפעלים במדינה גססו וגוועו בזה אחר זה, החל גם תהליך שקיעתה הכלכלית של קנזינגטון, בהתחלה לאט, ואז מהר יותר. רבים מתושביה עברו להתגורר עמוק בלב העיר או מחוצה לה, בחיפוש אחר פרנסה. אחרים נשארו, אולי מתוך נאמנות עיוורת ואולי משום ששגו באשליית השינוי הממשמש ובא. קנזינגטון של היום מורכבת בחלקים כמעט שווים מאירים־אמריקאים שעברו להתגורר בשכונה במאות התשע־עשרה והעשרים, ומאוכלוסייה חדשה יותר של משפחות ממוצא פורטוריקני וממוצא לטיני אחר — לצד קבוצות המייצגות רסיסים קטנים יותר מהעוגה הדמוגרפית של קנזינגטון: אפרו־אמריקאים, אסיאתים, קאריבים.

את קנזינגטון של ימינו חוצים שני עורקי תחבורה ראשיים: רחוב פרונט, שנמתח צפונה בצד המזרחי של העיר, ושדרת קנזינגטון, או בקיצור השדרה, כינוי חיבה או לעג, תלוי את מי שואלים, שמתחילה ברחוב פרונט ופונה לכיוון צפון־מזרח. הרכבת העילית מרקט־פרנקפוֹרד — או האֶל בקיצור, כי עיר ששמה המקוצר הוא פילי אינה יכולה שלא לקצר גם את שאר התשתיות שלה — עוברת היישר מעל פרונט וקנזינגטון, כך ששני עורקי התחבורה הללו שרויים בין הצללים במשך רוב שעות היום. קורות פלדה גדולות תומכות בפסי הרכבת, כמו רגליים כחולות שמתנשאות במרחקים קצובים של עשרה מטרים, והמראה שמתקבל הוא של זחל ענק ומאיים שמרחף מעל השכונה כולה. מרבית העסקאות (הנרקוטיות, המיניות) המתרחשות בקנזינגטון נרקמות באחד משני הרחובות הללו ויוצאות אל הפועל באחד מהרחובות הקטנים שחוצים אותם, או לעיתים קרובות יותר באחד מהבתים הנטושים או מהמגרשים הריקים המאכלסים את הסמטאות הצדדיות. שני הרחובות הראשיים רצופים מכוני פדיקור, מזללות, חנויות לממכר טלפונים ניידים, פיצוציות וחנויות הכול בדולר, רשתות של מוצרי חשמל, בתי עבוט ותמחוי, ארגוני צדקה אחרים וגם ברים. כשליש מחלונות הראווה מוגפים.

ועם זאת — כמו הדירות שמבצבצות, לשמאלנו כעת, כפטריות לאחר הגשם מתוך מגרש שעמד שומם מאז שכדור ההריסה החריב את המפעל שעמד כאן בעבר — השכונה מתרוממת שוב מתוך ההריסות. ברים ובתי עסק חדשים נפתחים בשוליה, קרוב יותר לפישטָאוּן, שם גדלתי. פנים צעירות ורעננות מאכלסות את בתי העסק הללו: רציניות, אמידות, נאיביות, פנים של טרף קל. ואת ראש העיר מעניינת בעיקר מראית עין. עוד ניידות, הוא אומר. עוד ניידות, עוד ניידות, עוד ניידות.

 

גשם חזק יורד היום ומאלץ אותי לנסוע לאט יותר מכפי שהייתי נוסעת בדרך כלל במענה לקריאת חירום. אני נוקבת בשמות בתי העסק שאנחנו חולפים על פניהם, וגם בשמות הבעלים. אני מונה את הפשעים האחרונים שכדאי ללאפֶרטי לדעת עליהם (והוא בתגובה רק שורק בכל פעם ומניד את ראשו). אני מונה את בעלי הברית שלנו. מחוץ לחלונות הניידת: התמהיל הרגיל של אנשים שמחפשים מנה, ואלו שקיבלו אותה. מחצית מהאנשים שעל המדרכה נמסים לאיטם לתוך האדמה, כי נדמה שרגליהם כבר לא מסוגלות לשאת אותם. קנזינגטון שיק, קוראים לזה אנשים שנוהגים להתבדח על נושאים כגון אלה. בניגוד אליי.

בשל מזג האוויר, כמה מהנשים שעל המדרכה מחזיקות במטריות. הן חובשות כובעי חורף ולבושות במעילים תפוחים, מכנסי ג'ינס, סניקרס מטונפים. מנעד הגילים רחב, מבנות־עשרה ועד זקנות. רובן לבנות, אף שההתמכרות אינה יודעת אפליה מהי, ובנות כל הגזעים וכל הדתות מיוצגות כאן היטב. הנשים אינן מאופרות, אולי מעט עיגול שחור של אייליינר מסביב לעיניהן. לבושן של הנשים שעובדות בשדרה אינו מסגיר את עיסוקן, אבל כולם יודעים: זה המבט שעושה את ההבדל, מבט ארוך ואומד שהן נועצות בכל מכונית חולפת, בכל גבר שעובר לידן. אני מכירה את רובן, ורובן מכירות אותי.

״זו ג'יימי,״ אני אומרת ללאפֶרטי כשאנחנו חולפים על פניה. ״וזו אמנדה. הנה רוז.״

מבחינתי, ההיכרות עם הנשים הללו היא חלק בלתי נפרד מההכשרה שלו.

בהמשך השדרה, קנזינגטון פינת קָמבּרִיה, אני רואה את פולה מלרוֹני. היא נשענת היום על קביים, מדדה באומללות על רגל אחת ומניחה לגשם לשטוף אותה כי אינה יכולה להחזיק במקביל גם במטרייה. ז'קט הג'ינס שלה שינה את צבעו לכחול עמוק ומטריד. אני מייחלת שתיכנס כבר פנימה.

אני מביטה סביבי במהירות, מחפשת את קייסי. זו פינת הרחוב הרגילה שלה ושל פולה. פה ושם הן מתקוטטות או נפרדות, ואז אחת מהן הולכת לעמוד זמן־מה בפינה אחרת, אך כעבור שבוע אני שוב רואה אותן מאוחדות, שלובות זרוע ומאושרות, כשקייסי עומדת עם סיגריה בזווית פיה, ופולה מחזיקה בידה בקבוק מים או מיץ או בירה בשקית נייר.

היום אני לא רואה את קייסי בשום מקום. פתאום עולה בדעתי שלא ראיתי אותה כבר די הרבה זמן.

פולה מזהה את הניידת כשאנחנו מתקרבים ומצמצמת את עיניה לעברנו בניסיון לזהות את יושביה. אני מרימה שתי אצבעות מההגה: מנופפת. פולה מביטה בי, לאחר מכן בלאפֶרטי, ואז נושאת את פניה למעלה, לעבר השמיים.

״זו פולה,״ אני מסבירה ללאפֶרטי.

אני שוקלת להמשיך. למדנו יחד בבית ספר, אני יכולה לומר. היא חברת משפחה. היא חברה של אחותי.

אלא שלאפֶרטי כבר עבר לנושא אחר: הפעם הוא מקשקש על הצרבת שמציקה לו כבר כמעט שנה שלמה.

אין לי מושג איך להגיב.

״את תמיד כזאת שקטה?״ הוא שואל פתאום. זו השאלה הראשונה ששאל אותי מאז שתהה מהי הגלידה האהובה עליי.

״אני סתם עייפה,״ אני אומרת.

״היו לך הרבה שותפים לפניי?״ שואל לאפֶרטי, ואז הוא צוחק כאילו סיפר בדיחה משעשעת.

״זה לא נשמע טוב,״ הוא אומר. ״מצטער.״

אני שותקת שתיקה ארוכה דיה.

ואז אני אומרת, ״רק אחד."

״כמה זמן עבדתם ביחד?"

״עשר שנים."

״ומה קרה לו?״ שואל לאפֶרטי.

״הוא דפק את הברך באביב האחרון,״ אני עונה. ״הוא יצא לחופשת מחלה לפחות לתקופה מסוימת."

״איך הוא דפק את הברך?״ תוהה לאפֶרטי.

אני לא מבינה למה זה בכלל מעניינו, ובכל זאת אני עונה, ״בעבודה.״ אם טרומן רוצה שכולם יֵדעו את הסיפור המלא, טרומן יכול לספר אותו.

״יש לך ילדים? יש לך בעל?״ הוא שואל.

אני מייחלת שיחזור לדבר על עצמו.

״ילד אחד,״ אני עונה. ״אין לי בעל.״

״אה, כן? בן כמה?"

״בן ארבע. כמעט חמש."

״גיל נהדר,״ אומר לאפֶרטי. ״אני מתגעגע לימים ששלי היו בגיל הזה."

 

אני מגיעה למקום שציינה המוקדנית, נקודת הכניסה אל המסילה — פתח שנפער בגדר, אחרי שמישהו בעט בה לפני שנים ואיש לא טרח לתקן את החור — ומגלה שהגענו לזירה לפני הצוות הרפואי.

אני מעיפה מבט בלאפֶרטי, אומדת אותו. בניגוד למצופה, אני חשה דקירה קלה של אהדה כלפיו, בגלל מה שאנחנו עומדים לראות. הוא עבר את ההכשרה המבצעית שלו בתחנה 23, הסמוכה לשלנו, אבל שיעור הפשיעה שם נמוך בהרבה. חוץ מזה, הוא עסק בעיקר בסיורים, בפיזור הפגנות ודברים כאלה. קשה לי להאמין שטיפל אי־פעם בקריאה מהסוג הזה. יש מעט מאוד דרכים לשאול מישהו כמה מתים הוא ראה בחייו, ובסופו של דבר אני מחליטה לשמור על נימה מעורפלת.

״כבר עשית את זה בעבר?״ אני שואלת.

הוא מנענע בראשו. ״לא,״ הוא מודה.

״טוב, אז מתחילים,״ אני אומרת בחיוך.

 

אין לי מושג מה עוד לומר. אין שום דרך להכין אדם היטב למפגש כזה.

 

לפני שלוש־עשרה שנה, בתחילת דרכי, זה קרה כמה פעמים בשנה: היינו מקבלים דיווח על מישהו שלקח מנת יתר ומת מזמן, כך שלא היה שום טעם בהתערבות רפואית. נפוצים הרבה יותר היו הדיווחים על מנת יתר טרייה יחסית, ואת אותם אנשים היה אפשר בדרך כלל להחזיר לחיים. כיום זה כבר קורה לעיתים קרובות מאוד. רק השנה נמנו בעיר אלף ומאתיים מקרים, ורובם המכריע נמצא בתחנה שלנו. חלק הארי הוא מקרים של מנת יתר שנמצאת בעיצומה. רק לעיתים רחוקות מדובר בגופות שהחלו כבר בתהליך ריקבון. לפעמים הן מוסוות בחובבנות רבה בידי חברים או בני זוג שהיו עדים למוות אבל אינם ששים לדווח על כך, אולי כי הם לא רוצים להסביר איך בדיוק זה קרה. לעיתים קרובות יותר הן פשוט שרועות בחוץ, לאחר שמצאו מנוחת עולמים במקום מבודד. לפעמים אלו בני משפחה שמוצאים אותם ראשונים, לפעמים ילדיהם ולפעמים אנחנו: תוך כדי סיור אנחנו פשוט מוצאים אותם שרועים על הקרקע או נוטים על צידם, אז אנחנו בודקים את הסימנים החיוניים שלהם ומגלים שאין להם דופק. הם קרים למגע. אפילו בקיץ.

 

מהחור שנפער בגדר לאפֶרטי ואני צועדים במורד הגבעה אל תוך ערוץ קטן. בכל שנותיי במשטרה הגעתי לכאן עשרות ואולי מאות פעמים. גם סבך השיחים הזה הוא חלק מהסיור שלנו, לפחות בתיאוריה. בכל פעם שאנו נכנסים, אנחנו מוצאים כאן מישהו או משהו. עם השותף הקודם שלי, טרומן, הוא תמיד היה הראשון שנכנס. הוא היה בכיר ממני. היום אני נכנסת ראשונה, ומרכינה את ראשי לשווא, כאילו שזה ישאיר אותי יבשה יותר. אבל הגשם לא מרפה. התיפוף של הטיפות על הכובע שלי קולני כל כך שאני בקושי שומעת את עצמי מדברת. הנעליים שלי מחליקות בבוץ.

כמו חלקים נרחבים מקנזינגטון, גם וִיָּדוּקְט לִיהַיי — המכונה היום בפשטות ״המסילה״ — הוא פיסת נדל״ן שאיבדה את תכליתה. הוא היה עמוס בעבר ברכבות משא שמילאו תפקיד חיוני בימי זוהרה של קנזינגטון התעשייתית, אבל כעת הוא נטוש ומכוסה בשיחים. עשבים שוטים, עלים וענפים מכסים את המחטים ואת שקיקי הפלסטיק הפזורים על הקרקע. חורשה של עצים קטנים מסתירה את הפעילות המתקיימת כאן. לאחרונה דיברו בעירייה ובחברת קוֹנרֵייל על סלילת כביש מעל המסילה, אבל זה עדיין לא קרה. אני ספקנית: קשה לי לדמיין את המקום אלא כפי שהוא עכשיו, מקום מסתור לאנשים שזקוקים למנה, לנשים שעובדות בשדרה וללקוחות שהן משרתות. אם יסללו שם כביש יצוצו מובלעות חדשות בכל רחבי השכונה. ראיתי את זה קורה בעבר.

רשרוש נשמע משמאלנו: גבר מגיח מבין השיחים. הוא נראה משונה, כמו רוח רפאים. הוא עומד במקומו, ידיו שמוטות לצידי גופו ונחלים קטנים של מים זורמים במורד פניו. לאמיתו של דבר, גם אם היה ממרר בבכי, היה קשה לראות את זה.

״אדוני,״ אני שואלת, ״האם ראית כאן משהו שכדאי לנו לדעת עליו?״

הוא לא עונה. הוא רק ממשיך לבהות. הוא מלקק את שפתיו. יש לו מבט מרוחק ורעב של אדם שזקוק למנה. יש משהו לא טבעי בצבע עיניו התכול. אני חושבת לעצמי, אולי הוא קבע להיפגש כאן עם חבר או עם הסוחר שלו: עם מישהו שיעזור לו. לבסוף הוא מניע את ראשו לאיטו.

״אתה יודע שאתה לא אמור להיות פה למטה,״ אני אומרת לו.

רוב השוטרים היו מוותרים על כל גינוני הטקס האלה וטוענים שזה חסר טעם. זה כמו לנכש עשבים שוטים, הם היו אומרים. ובמילים אחרות, הם צומחים מייד בחזרה. אבל אני תמיד נוהגת כך.

״מצטער,״ אומר האיש, אבל נדמה שאין לו שום כוונה להמשיך בדרכו, ואני לא טורחת להתווכח איתו.

אנחנו ממשיכים ללכת. משני הצדדים נוצרו שלוליות גדולות. המוקדנית ציינה שהגופה נמצאת כמאה מטר מהפתח שדרכו נכנסנו, ומעט ימינה משם. מאחורי בול עץ, אמרה. לדבריה, המתקשר השאיר עיתון על בול העץ, כדי לעזור לנו למצוא את הגופה. זה מה שאנחנו מחפשים, ככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מהגדר.

לאפֶרטי הוא שמבחין ראשון בבול העץ, ואז סוטה מהשביל — זה לא באמת שביל, זה רק האזור הכבוש ביותר במסילה, האזור שעליו התהלכו הכי הרבה אנשים במשך שנים. אני פונה אחריו. כמו תמיד, אני תוהה אם אזהה את האישה: האם זו מישהי שאזהה מייד משום שעצרתי אותה, או שאולי רק חלפתי על פניה שוב ושוב כשעמדה ברחוב. ואז, עוד לפני שאני מספיקה להדוף אותו בחזרה פנימה, מתעורר הניגון המוכר: או שאולי זו קייסי. או קייסי. או קייסי.

לאפֶרטי נמצא כעשרה צעדים לפניי, והוא מציץ כעת מעבר לבול העץ ובוחן את צידו המרוחק. הוא לא אומר מילה: הוא רק רוכן מעל בול העץ, כשראשו מוטה בזווית קלה, ומעכל את המחזה.

אני מגיעה לזירה ונוהגת כמותו.

זו לא קייסי.

המחשבה הראשונה שלי: תודה לאל, אני לא מכירה אותה. המחשבה השנייה: היא מתה לא מזמן. היא לא שוכבת כאן זמן רב. אין בה שום דבר רך, שום דבר רופס. היא נוקשה לגמרי, והיא שוכבת על גבה כשזרועה מושטת קדימה וידה מעוקלת לטופר. פניה החדות מעוותות. עיניה קרועות לרווחה, והמראה לא נעים. העיניים עצומות בדרך כלל כשמדובר במנת יתר, וזה מעניק לי תמיד מידה של נחמה. אני חושבת לעצמי, לפחות הם מתו שלווים. אך האישה הזאת נראית המומה, היא מתקשה להאמין למר גורלה. היא שוכבת על מצע של עלים. פרט לזרועה הימנית, היא ישרה כמו חייל בדיל. היא צעירה. בשנות העשרים לחייה. השיער שלה אסוף — כלומר, היה אסוף — בקוקו מהודק, אבל כעת הוא מבולגן. קווצות משערה השתחררו מהגומייה האלסטית שהחזיקה אותן במקומן. היא לובשת גופייה וחצאית ג'ינס. מזג האוויר קר מדי ללבוש קיצי כזה. הגשם ניתך ישירות על גופה ועל פניה. גם זה אינו מועיל לשימור הראיות. אני רוצה לכסות אותה, לעטוף אותה במשהו חמים, זה אינסטינקטיבי. אבל איפה הז'קט שלה? אולי מישהו פשט אותו מעליה לאחר מותה. אני לא מופתעת לגלות מזרק וחוסם עורקים מאולתר שנחים על הקרקע לצד הגופה. האם הייתה לבדה כשמתה? רוב הנשים אינן לבדן. ברוב המקרים הן מלוּות במותן בחבר שלהן או בלקוח שנוטש אותן, מחשש שיואשם במשהו, מחשש להיות מעורב בפרשה שאינו רוצה שום קשר אליה.

עם ההגעה לזירה, תפקידנו לבדוק סימנים חיוניים. בדרך כלל לא הייתי עושה זאת, לא כשהמוות ברור ומובהק, אלא שלאפֶרטי צופה בי, ולכן אני עושה הכול בדיוק לפי ההוראות. אני אוזרת אומץ, מטפסת מעל בול העץ ומושיטה את ידיי אליה. אני עומדת לבדוק את הדופק, ופתאום אני שומעת צעדים וקולות בקרבת מקום. לעזאזל, אומרים הקולות. לעזאזל. לעזאזל. הגשם חזק עוד יותר מתמיד.

הצוות הרפואי מצא אותנו. שני גברים צעירים. הם לא ממהרים לשום מקום. הם כבר יודעים שלא יצליחו להציל אותה. היא איננה עוד. היא הלכה. הם לא זקוקים לחוקר מקרי מוות שיאמר להם את זה.

״גווייה טרייה?״ קורא לעברי אחד מהם. אני מהנהנת לאט. לפעמים אני לא אוהבת את האופן שבו הם — אנחנו — מדברים על המתים.

שני הצעירים כמו מטיילים אל בול העץ ומציצים מעליו בשוויון נפש.

״אלוהים,״ אומר אחד מהם — סאאבּ הוא שם המשפחה שרשום על תג השם שלו — לחברו, ג'קסון.

״לפחות היא תהיה קלילה,״ עונה לו ג'קסון, ועבורי זה כמו מהלומה בבטן. ואז הם מטפסים קולקטיבית מעל בול העץ, מקיפים את הגופה, כורעים ברך לצידה.

ג'קסון מושיט את ידו ומניח את אצבעותיו עליה. הוא מנסה כמה פעמים, כמואיל בטובו, למצוא משהו, ואז הוא קם. הוא מציץ בשעונו.

״מותה של הפלונית נקבע ב-11:21,״ הוא אומר.

״תתעד את זה,״ אני אומרת ללאפֶרטי. גם זה יתרון של שותף לסיור: יש מישהו אחר שימלא את יומן הפעילות. לאפֶרטי החזיק את הפנקס שלו בתוך הז'קט כדי לשמור עליו מפני הגשם, וכעת הוא שולף אותו וגוהר מעליו כדי שיישאר יבש.

״חכה שנייה,״ אני אומרת.

אדי לאפֶרטי מעיף בי מבט, ואז בגופה.

אני רוכנת בין ג'קסון לסאאבּ, מביטה ארוכות בפניה של הקורבן, בעיניים הפקוחות שהפכו לעכורות, כמעט חלביות, בלסתות הקפוצות בכאב.

שם, מתחת לגבות ועל עצמות הלחיים, אני מבחינה ברסס קל של נקודות קטנות וּורדרדות. מרחוק הן פשוט העניקו לה מראה סמוק. מקרוב הן נפרדות, כמו נמשים קטנים, או כמו כתמים קטנים של עט על נייר.

גם סאאבּ וג'קסון גוהרים מעליה.

״אה, כן,״ אומר סאאבּ.

״מה?״ שואל לאפֶרטי.

אני מקרבת אל פי את מכשיר הקשר.

״חשד לרצח,״ אני אומרת.

״למה?״ שואל לאפֶרטי.

ג'קסון וסאאבּ מתעלמים ממנו. הם עדיין רכונים, בוחנים היטב את הגופה.

אני מורידה את היד האוחזת במכשיר הקשר. אני פונה אל לאפֶרטי. ההכשרה שלו, ההכשרה שלו.

״פֶּטֶכיה,״ אני אומרת ומצביעה על הנקודות.

״ומה זה אומר?״ מקשה לאפֶרטי.

״התפוצצות של כלי דם. אחד הסימנים לחנק."

תוך זמן קצר מגיעים לזירה יחידת הזיהוי הפלילי, בלשי מחלק הרצח וגם סמל אָהֶרן.

 

 

סקירות וביקורות

"נהר ארוך בוהק" עושה שימוש חתרני במוסכמות ז'אנר הבלש אילה בן־פורת הארץ 16/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Long Bright River
  • תרגום: אינגה מיכאלי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 454 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 34 דק'
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 21 דק'

סקירות וביקורות

"נהר ארוך בוהק" עושה שימוש חתרני במוסכמות ז'אנר הבלש אילה בן־פורת הארץ 16/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
נהר ארוך בוהק ליז מור

היום

גופה שוכבת על המסילה ברחוב גֶרני. נקבה, גיל לא ידוע, כנראה מנת יתר, טוענת המוקדנית.

קייסי, אני מייד חושבת. זו עווית מוכנית, זה רפלקס, מין משהו חד ותת־הכרתי שחי בתוכי ושולח את אותו המסר לאותו חלק קמאי במוחי בכל פעם שמדווחים על גופת נקבה. אלא שאז נכנס לפעולה באיטיות החלק הרציונלי יותר, כמעט רדום וחסר השראה, כמו חייל קהה חושים אבל צייתן שמדבר איתי על סיכויים ועל סטטיסטיקות: תשע מאות קורבנות של מנת יתר נמנו בקנזינגטון בשנה שעברה. אף אחד מהם לא היה קייסי. יותר מזה, נוזף בי החייל, נדמה ששכחת מה זה להיות אשת מקצוע. אז תזדקפי. תחייכי קצת. תשמרי על ארשת פנים רגועה, אל תקמטי את מצחך, זקרי את סנטרך. תעשי את העבודה שלך.

במשך כל שעות היום הנחתי ללאפֶרטי להגיב על קריאות בשם שנינו כדי שימשיך להתאמן. כעת אני מהנהנת אליו, והוא מכחכח בגרונו ומוחה את פיו. מתוח.

״2613,״ הוא אומר.

זה מספר הניידת שלנו. יפה.

המוקדנית ממשיכה. המתקשר אלמוני. השיחה הגיעה מתא טלפון ציבורי, אחד מכמה שעדיין עומדים בשדרת קנזינגטון, וככל שידוע לי, היחיד שעדיין עובד.

לאפֶרטי מסתכל עליי. אני מסתכלת עליו. אני מחווה בראשי. עוד. תבקש לדעת עוד.

״קיבלתי,״ אומר לאפֶרטי לתוך מכשיר הקשר. ״עבור."

לא טוב. אני מקרבת אל פי את מכשיר הקשר שלי. אני מדברת בקול צלול.

״יש מידע נוסף על המיקום?״ אני שואלת.

 

אני מסיימת את השיחה ונותנת ללאפֶרטי כמה עצות. מזכירה לו שלא יפחד לשוחח באופן ברור עם המוקדנית — רבים מהשוטרים הטירונים נוהגים לדבר בלקוניות גברית שאימצו כנראה מהסרטים או מהטלוויזיה — ומזכירה לו גם שתפקידו לחלץ ממנה כמה שיותר פרטים.

עוד לפני שאני משלימה את המשפט, לאפֶרטי שב ואומר, ״קיבלתי.״

אני מסתכלת עליו. ״יופי,״ אני אומרת לו. ״אני שמחה לשמוע.״

הכרתי אותו רק לפני שעה, אבל נראה שכבר קלטתי את הראש. הוא אוהב לדבר — כבר עכשיו אני יודעת עליו הרבה יותר מכפי שהוא יֵֵדע עליי אי־פעם — והוא מזויף. כוכב עולה בעיני עצמו. ובמילים אחרות, מתחזה. מרוב פחד שיקראו לו עני, חלש או טיפש, הוא אפילו לא יודה בחוסרים שיש לו בתחומים הללו. אני, לעומת זאת, מודעת היטב לכך שאני ענייה. עכשיו עוד יותר מתמיד, כי הצ'קים של סיימון הפסיקו להגיע. אבל האם אני חלשה? כן, במובנים מסוימים: עיקשת, אולי, קשת עורף, בלתי מתפשרת, מסרבת לקבל עזרה גם כשזה לטובתי. חוץ מזה, אני גם פחדנית: אני לא השוטרת שתזנק ראשונה כדי להציל חבר מקליע, וגם לא זו שתקפוץ ראשונה לתוך כביש סואן במרדף אחר פושע נמלט. ענייה: כן. חלשה: כן. טיפשה: לא. אני לא טיפשה.

 

איחרתי למסדר הבוקר. שוב. לבושתי הרבה, זו הייתה הפעם השלישית שלי החודש, ואני שונאת לאחר. שוטרת טובה היא לכל הפחות דייקנית. כשנכנסתי לחדר הצוות — חלל שטוף אור אך משמים למראה וחף מריהוט, פרט לכמה כרזות מידע מתקלפות שנתלו על הקירות — המתין לי סמל אָהֶרְן בזרועות שלובות.

"פיצפטריק," אמר האיש. "ברוכה הבאה למסיבה. היום את עם לאפֶרטי בניידת 2613."

״מי זה לאפֶרטי?״ שאלתי, ומייד התחרטתי על כך. באמת לא התכוונתי לזלזל. סֶבּוֹבסקי, שישב בפינה, פלט נחרת צחוק קולנית.

אָהֶרן הסביר. ״זה לאפֶרטי,״ הוא הצביע.

ואני ראיתי מולי את אדי לאפֶרטי, ביומו השני בתחנה. הוא העסיק את עצמו בצד האחר של החדר ובהה ביומן הפעילות הריק שלו. הוא העיף בי מבט קצר ומלא חשש, ואז הוא התכופף, כאילו מצא איזה כתם על נעליו, אף שהיו מצוחצחות וכמעט בהקו. הוא כיווץ את שפתיו ושרק שריקה חרישית. באותם רגעים כמעט ריחמתי עליו.

ואז הוא התיישב לצידי במושב הנוסע.

 

עובדות שגיליתי על אדי לאפֶרטי בשעה הראשונה להיכרותנו: הוא בן ארבעים ושלוש, כלומר מבוגר ממני באחת־עשרה שנה. התגייס מאוחר למשטרה. הוא עבד בבנייה עד השנה שעברה, כשניגש לבסוף למבחן (הגב שלי, מסביר לי אדי לאפֶרטי. לפעמים הוא עדיין מטריד אותי. אל תספרי לאף אחד). הוא רק סיים את ההכשרה המבצעית שלו. יש לו שלוש גרושות ושלושה ילדים כמעט בוגרים. יש לו בית בפּוֹקוֹנוֹס. הוא מרים משקולות (אני חולה על כושר, מסביר לי אדי לאפֶרטי). הוא סובל מריפלוקס, ולפעמים גם מעצירות. הוא גדל בדרום פילדלפיה, ומתגורר היום במֵייפֶר. הוא חולק עם שישה חברים מנוי עונתי לפילדלפיה איגֶלס. גרושתו האחרונה היא בשנות העשרים לחייה (אולי בעצם זו הייתה הבעיה, מסביר לי לאפֶרטי, היא לא הייתה בשלה מספיק). הוא משחק גולף. הוא אימץ שני כלבים חוסים מסוג פיטבול מעורב, ג'ימבו וג'ני. הוא שיחק בייסבול בתיכון. למעשה, אחד מחבריו לקבוצה היה סמל המחלקה שלנו, קווין אָהֶרן, ואותו סמל אָהֶרן הוא גם זה שהציע לו לשקול להתגייס למשטרה (יש בזה משהו הגיוני בעיניי).

עובדות שאדי לאפֶרטי גילה עליי בשעה הראשונה להיכרותנו: אני אוהבת גלידת פיסטוק.

 

כל אותו בוקר, במהלך שתיקותיו הנדירות מאוד של אדי לאפֶרטי, ניסיתי בכל מאודי להשחיל את היסודות הבסיסיים ביותר של כל מה שעליו לדעת על השכונה.

קנזינגטון היא אחת השכונות החדשות יותר במה שנקרא העיר העתיקה של פילדלפיה — על פי אמות מידה אמריקניות. את קנזינגטון ייסד בשנות השבעים של המאה השמונה־עשרה אנתוני פּאלמֶר האנגלי, שרכש פיסת אדמה חסרת כל ייחוד והעניק לה שם של שכונה מלכותית — שכונה שהייתה אז מקום המגורים המועדף על בית המלוכה הבריטי (אולי גם פּאלמֶר היה מזויף. ואם אהיה נדיבה כלפיו, אז אופטימיסט חסר תקנה). צידה המזרחי של קנזינגטון של ימינו מרוחק כשני קילומטרים מנהר הדֶלאוור, אך בימיה הראשונים של השכונה הוא גבל ישירות בנהר. בהתאם לכך, מקורות הפרנסה הראשונים של תושביה היו בניית ספינות ודיג, אך באמצע המאה התשע־עשרה נפתחה תקופת כהונתה הארוכה כמרכז תעשייתי חשוב. בשיא פריחתה התהדרה השכונה ביצרני ברזל, פלדה, טקסטיל, ולמרבה האירוניה — גם תרופות. אך כעבור מאה שנה, כשהמפעלים במדינה גססו וגוועו בזה אחר זה, החל גם תהליך שקיעתה הכלכלית של קנזינגטון, בהתחלה לאט, ואז מהר יותר. רבים מתושביה עברו להתגורר עמוק בלב העיר או מחוצה לה, בחיפוש אחר פרנסה. אחרים נשארו, אולי מתוך נאמנות עיוורת ואולי משום ששגו באשליית השינוי הממשמש ובא. קנזינגטון של היום מורכבת בחלקים כמעט שווים מאירים־אמריקאים שעברו להתגורר בשכונה במאות התשע־עשרה והעשרים, ומאוכלוסייה חדשה יותר של משפחות ממוצא פורטוריקני וממוצא לטיני אחר — לצד קבוצות המייצגות רסיסים קטנים יותר מהעוגה הדמוגרפית של קנזינגטון: אפרו־אמריקאים, אסיאתים, קאריבים.

את קנזינגטון של ימינו חוצים שני עורקי תחבורה ראשיים: רחוב פרונט, שנמתח צפונה בצד המזרחי של העיר, ושדרת קנזינגטון, או בקיצור השדרה, כינוי חיבה או לעג, תלוי את מי שואלים, שמתחילה ברחוב פרונט ופונה לכיוון צפון־מזרח. הרכבת העילית מרקט־פרנקפוֹרד — או האֶל בקיצור, כי עיר ששמה המקוצר הוא פילי אינה יכולה שלא לקצר גם את שאר התשתיות שלה — עוברת היישר מעל פרונט וקנזינגטון, כך ששני עורקי התחבורה הללו שרויים בין הצללים במשך רוב שעות היום. קורות פלדה גדולות תומכות בפסי הרכבת, כמו רגליים כחולות שמתנשאות במרחקים קצובים של עשרה מטרים, והמראה שמתקבל הוא של זחל ענק ומאיים שמרחף מעל השכונה כולה. מרבית העסקאות (הנרקוטיות, המיניות) המתרחשות בקנזינגטון נרקמות באחד משני הרחובות הללו ויוצאות אל הפועל באחד מהרחובות הקטנים שחוצים אותם, או לעיתים קרובות יותר באחד מהבתים הנטושים או מהמגרשים הריקים המאכלסים את הסמטאות הצדדיות. שני הרחובות הראשיים רצופים מכוני פדיקור, מזללות, חנויות לממכר טלפונים ניידים, פיצוציות וחנויות הכול בדולר, רשתות של מוצרי חשמל, בתי עבוט ותמחוי, ארגוני צדקה אחרים וגם ברים. כשליש מחלונות הראווה מוגפים.

ועם זאת — כמו הדירות שמבצבצות, לשמאלנו כעת, כפטריות לאחר הגשם מתוך מגרש שעמד שומם מאז שכדור ההריסה החריב את המפעל שעמד כאן בעבר — השכונה מתרוממת שוב מתוך ההריסות. ברים ובתי עסק חדשים נפתחים בשוליה, קרוב יותר לפישטָאוּן, שם גדלתי. פנים צעירות ורעננות מאכלסות את בתי העסק הללו: רציניות, אמידות, נאיביות, פנים של טרף קל. ואת ראש העיר מעניינת בעיקר מראית עין. עוד ניידות, הוא אומר. עוד ניידות, עוד ניידות, עוד ניידות.

 

גשם חזק יורד היום ומאלץ אותי לנסוע לאט יותר מכפי שהייתי נוסעת בדרך כלל במענה לקריאת חירום. אני נוקבת בשמות בתי העסק שאנחנו חולפים על פניהם, וגם בשמות הבעלים. אני מונה את הפשעים האחרונים שכדאי ללאפֶרטי לדעת עליהם (והוא בתגובה רק שורק בכל פעם ומניד את ראשו). אני מונה את בעלי הברית שלנו. מחוץ לחלונות הניידת: התמהיל הרגיל של אנשים שמחפשים מנה, ואלו שקיבלו אותה. מחצית מהאנשים שעל המדרכה נמסים לאיטם לתוך האדמה, כי נדמה שרגליהם כבר לא מסוגלות לשאת אותם. קנזינגטון שיק, קוראים לזה אנשים שנוהגים להתבדח על נושאים כגון אלה. בניגוד אליי.

בשל מזג האוויר, כמה מהנשים שעל המדרכה מחזיקות במטריות. הן חובשות כובעי חורף ולבושות במעילים תפוחים, מכנסי ג'ינס, סניקרס מטונפים. מנעד הגילים רחב, מבנות־עשרה ועד זקנות. רובן לבנות, אף שההתמכרות אינה יודעת אפליה מהי, ובנות כל הגזעים וכל הדתות מיוצגות כאן היטב. הנשים אינן מאופרות, אולי מעט עיגול שחור של אייליינר מסביב לעיניהן. לבושן של הנשים שעובדות בשדרה אינו מסגיר את עיסוקן, אבל כולם יודעים: זה המבט שעושה את ההבדל, מבט ארוך ואומד שהן נועצות בכל מכונית חולפת, בכל גבר שעובר לידן. אני מכירה את רובן, ורובן מכירות אותי.

״זו ג'יימי,״ אני אומרת ללאפֶרטי כשאנחנו חולפים על פניה. ״וזו אמנדה. הנה רוז.״

מבחינתי, ההיכרות עם הנשים הללו היא חלק בלתי נפרד מההכשרה שלו.

בהמשך השדרה, קנזינגטון פינת קָמבּרִיה, אני רואה את פולה מלרוֹני. היא נשענת היום על קביים, מדדה באומללות על רגל אחת ומניחה לגשם לשטוף אותה כי אינה יכולה להחזיק במקביל גם במטרייה. ז'קט הג'ינס שלה שינה את צבעו לכחול עמוק ומטריד. אני מייחלת שתיכנס כבר פנימה.

אני מביטה סביבי במהירות, מחפשת את קייסי. זו פינת הרחוב הרגילה שלה ושל פולה. פה ושם הן מתקוטטות או נפרדות, ואז אחת מהן הולכת לעמוד זמן־מה בפינה אחרת, אך כעבור שבוע אני שוב רואה אותן מאוחדות, שלובות זרוע ומאושרות, כשקייסי עומדת עם סיגריה בזווית פיה, ופולה מחזיקה בידה בקבוק מים או מיץ או בירה בשקית נייר.

היום אני לא רואה את קייסי בשום מקום. פתאום עולה בדעתי שלא ראיתי אותה כבר די הרבה זמן.

פולה מזהה את הניידת כשאנחנו מתקרבים ומצמצמת את עיניה לעברנו בניסיון לזהות את יושביה. אני מרימה שתי אצבעות מההגה: מנופפת. פולה מביטה בי, לאחר מכן בלאפֶרטי, ואז נושאת את פניה למעלה, לעבר השמיים.

״זו פולה,״ אני מסבירה ללאפֶרטי.

אני שוקלת להמשיך. למדנו יחד בבית ספר, אני יכולה לומר. היא חברת משפחה. היא חברה של אחותי.

אלא שלאפֶרטי כבר עבר לנושא אחר: הפעם הוא מקשקש על הצרבת שמציקה לו כבר כמעט שנה שלמה.

אין לי מושג איך להגיב.

״את תמיד כזאת שקטה?״ הוא שואל פתאום. זו השאלה הראשונה ששאל אותי מאז שתהה מהי הגלידה האהובה עליי.

״אני סתם עייפה,״ אני אומרת.

״היו לך הרבה שותפים לפניי?״ שואל לאפֶרטי, ואז הוא צוחק כאילו סיפר בדיחה משעשעת.

״זה לא נשמע טוב,״ הוא אומר. ״מצטער.״

אני שותקת שתיקה ארוכה דיה.

ואז אני אומרת, ״רק אחד."

״כמה זמן עבדתם ביחד?"

״עשר שנים."

״ומה קרה לו?״ שואל לאפֶרטי.

״הוא דפק את הברך באביב האחרון,״ אני עונה. ״הוא יצא לחופשת מחלה לפחות לתקופה מסוימת."

״איך הוא דפק את הברך?״ תוהה לאפֶרטי.

אני לא מבינה למה זה בכלל מעניינו, ובכל זאת אני עונה, ״בעבודה.״ אם טרומן רוצה שכולם יֵדעו את הסיפור המלא, טרומן יכול לספר אותו.

״יש לך ילדים? יש לך בעל?״ הוא שואל.

אני מייחלת שיחזור לדבר על עצמו.

״ילד אחד,״ אני עונה. ״אין לי בעל.״

״אה, כן? בן כמה?"

״בן ארבע. כמעט חמש."

״גיל נהדר,״ אומר לאפֶרטי. ״אני מתגעגע לימים ששלי היו בגיל הזה."

 

אני מגיעה למקום שציינה המוקדנית, נקודת הכניסה אל המסילה — פתח שנפער בגדר, אחרי שמישהו בעט בה לפני שנים ואיש לא טרח לתקן את החור — ומגלה שהגענו לזירה לפני הצוות הרפואי.

אני מעיפה מבט בלאפֶרטי, אומדת אותו. בניגוד למצופה, אני חשה דקירה קלה של אהדה כלפיו, בגלל מה שאנחנו עומדים לראות. הוא עבר את ההכשרה המבצעית שלו בתחנה 23, הסמוכה לשלנו, אבל שיעור הפשיעה שם נמוך בהרבה. חוץ מזה, הוא עסק בעיקר בסיורים, בפיזור הפגנות ודברים כאלה. קשה לי להאמין שטיפל אי־פעם בקריאה מהסוג הזה. יש מעט מאוד דרכים לשאול מישהו כמה מתים הוא ראה בחייו, ובסופו של דבר אני מחליטה לשמור על נימה מעורפלת.

״כבר עשית את זה בעבר?״ אני שואלת.

הוא מנענע בראשו. ״לא,״ הוא מודה.

״טוב, אז מתחילים,״ אני אומרת בחיוך.

 

אין לי מושג מה עוד לומר. אין שום דרך להכין אדם היטב למפגש כזה.

 

לפני שלוש־עשרה שנה, בתחילת דרכי, זה קרה כמה פעמים בשנה: היינו מקבלים דיווח על מישהו שלקח מנת יתר ומת מזמן, כך שלא היה שום טעם בהתערבות רפואית. נפוצים הרבה יותר היו הדיווחים על מנת יתר טרייה יחסית, ואת אותם אנשים היה אפשר בדרך כלל להחזיר לחיים. כיום זה כבר קורה לעיתים קרובות מאוד. רק השנה נמנו בעיר אלף ומאתיים מקרים, ורובם המכריע נמצא בתחנה שלנו. חלק הארי הוא מקרים של מנת יתר שנמצאת בעיצומה. רק לעיתים רחוקות מדובר בגופות שהחלו כבר בתהליך ריקבון. לפעמים הן מוסוות בחובבנות רבה בידי חברים או בני זוג שהיו עדים למוות אבל אינם ששים לדווח על כך, אולי כי הם לא רוצים להסביר איך בדיוק זה קרה. לעיתים קרובות יותר הן פשוט שרועות בחוץ, לאחר שמצאו מנוחת עולמים במקום מבודד. לפעמים אלו בני משפחה שמוצאים אותם ראשונים, לפעמים ילדיהם ולפעמים אנחנו: תוך כדי סיור אנחנו פשוט מוצאים אותם שרועים על הקרקע או נוטים על צידם, אז אנחנו בודקים את הסימנים החיוניים שלהם ומגלים שאין להם דופק. הם קרים למגע. אפילו בקיץ.

 

מהחור שנפער בגדר לאפֶרטי ואני צועדים במורד הגבעה אל תוך ערוץ קטן. בכל שנותיי במשטרה הגעתי לכאן עשרות ואולי מאות פעמים. גם סבך השיחים הזה הוא חלק מהסיור שלנו, לפחות בתיאוריה. בכל פעם שאנו נכנסים, אנחנו מוצאים כאן מישהו או משהו. עם השותף הקודם שלי, טרומן, הוא תמיד היה הראשון שנכנס. הוא היה בכיר ממני. היום אני נכנסת ראשונה, ומרכינה את ראשי לשווא, כאילו שזה ישאיר אותי יבשה יותר. אבל הגשם לא מרפה. התיפוף של הטיפות על הכובע שלי קולני כל כך שאני בקושי שומעת את עצמי מדברת. הנעליים שלי מחליקות בבוץ.

כמו חלקים נרחבים מקנזינגטון, גם וִיָּדוּקְט לִיהַיי — המכונה היום בפשטות ״המסילה״ — הוא פיסת נדל״ן שאיבדה את תכליתה. הוא היה עמוס בעבר ברכבות משא שמילאו תפקיד חיוני בימי זוהרה של קנזינגטון התעשייתית, אבל כעת הוא נטוש ומכוסה בשיחים. עשבים שוטים, עלים וענפים מכסים את המחטים ואת שקיקי הפלסטיק הפזורים על הקרקע. חורשה של עצים קטנים מסתירה את הפעילות המתקיימת כאן. לאחרונה דיברו בעירייה ובחברת קוֹנרֵייל על סלילת כביש מעל המסילה, אבל זה עדיין לא קרה. אני ספקנית: קשה לי לדמיין את המקום אלא כפי שהוא עכשיו, מקום מסתור לאנשים שזקוקים למנה, לנשים שעובדות בשדרה וללקוחות שהן משרתות. אם יסללו שם כביש יצוצו מובלעות חדשות בכל רחבי השכונה. ראיתי את זה קורה בעבר.

רשרוש נשמע משמאלנו: גבר מגיח מבין השיחים. הוא נראה משונה, כמו רוח רפאים. הוא עומד במקומו, ידיו שמוטות לצידי גופו ונחלים קטנים של מים זורמים במורד פניו. לאמיתו של דבר, גם אם היה ממרר בבכי, היה קשה לראות את זה.

״אדוני,״ אני שואלת, ״האם ראית כאן משהו שכדאי לנו לדעת עליו?״

הוא לא עונה. הוא רק ממשיך לבהות. הוא מלקק את שפתיו. יש לו מבט מרוחק ורעב של אדם שזקוק למנה. יש משהו לא טבעי בצבע עיניו התכול. אני חושבת לעצמי, אולי הוא קבע להיפגש כאן עם חבר או עם הסוחר שלו: עם מישהו שיעזור לו. לבסוף הוא מניע את ראשו לאיטו.

״אתה יודע שאתה לא אמור להיות פה למטה,״ אני אומרת לו.

רוב השוטרים היו מוותרים על כל גינוני הטקס האלה וטוענים שזה חסר טעם. זה כמו לנכש עשבים שוטים, הם היו אומרים. ובמילים אחרות, הם צומחים מייד בחזרה. אבל אני תמיד נוהגת כך.

״מצטער,״ אומר האיש, אבל נדמה שאין לו שום כוונה להמשיך בדרכו, ואני לא טורחת להתווכח איתו.

אנחנו ממשיכים ללכת. משני הצדדים נוצרו שלוליות גדולות. המוקדנית ציינה שהגופה נמצאת כמאה מטר מהפתח שדרכו נכנסנו, ומעט ימינה משם. מאחורי בול עץ, אמרה. לדבריה, המתקשר השאיר עיתון על בול העץ, כדי לעזור לנו למצוא את הגופה. זה מה שאנחנו מחפשים, ככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מהגדר.

לאפֶרטי הוא שמבחין ראשון בבול העץ, ואז סוטה מהשביל — זה לא באמת שביל, זה רק האזור הכבוש ביותר במסילה, האזור שעליו התהלכו הכי הרבה אנשים במשך שנים. אני פונה אחריו. כמו תמיד, אני תוהה אם אזהה את האישה: האם זו מישהי שאזהה מייד משום שעצרתי אותה, או שאולי רק חלפתי על פניה שוב ושוב כשעמדה ברחוב. ואז, עוד לפני שאני מספיקה להדוף אותו בחזרה פנימה, מתעורר הניגון המוכר: או שאולי זו קייסי. או קייסי. או קייסי.

לאפֶרטי נמצא כעשרה צעדים לפניי, והוא מציץ כעת מעבר לבול העץ ובוחן את צידו המרוחק. הוא לא אומר מילה: הוא רק רוכן מעל בול העץ, כשראשו מוטה בזווית קלה, ומעכל את המחזה.

אני מגיעה לזירה ונוהגת כמותו.

זו לא קייסי.

המחשבה הראשונה שלי: תודה לאל, אני לא מכירה אותה. המחשבה השנייה: היא מתה לא מזמן. היא לא שוכבת כאן זמן רב. אין בה שום דבר רך, שום דבר רופס. היא נוקשה לגמרי, והיא שוכבת על גבה כשזרועה מושטת קדימה וידה מעוקלת לטופר. פניה החדות מעוותות. עיניה קרועות לרווחה, והמראה לא נעים. העיניים עצומות בדרך כלל כשמדובר במנת יתר, וזה מעניק לי תמיד מידה של נחמה. אני חושבת לעצמי, לפחות הם מתו שלווים. אך האישה הזאת נראית המומה, היא מתקשה להאמין למר גורלה. היא שוכבת על מצע של עלים. פרט לזרועה הימנית, היא ישרה כמו חייל בדיל. היא צעירה. בשנות העשרים לחייה. השיער שלה אסוף — כלומר, היה אסוף — בקוקו מהודק, אבל כעת הוא מבולגן. קווצות משערה השתחררו מהגומייה האלסטית שהחזיקה אותן במקומן. היא לובשת גופייה וחצאית ג'ינס. מזג האוויר קר מדי ללבוש קיצי כזה. הגשם ניתך ישירות על גופה ועל פניה. גם זה אינו מועיל לשימור הראיות. אני רוצה לכסות אותה, לעטוף אותה במשהו חמים, זה אינסטינקטיבי. אבל איפה הז'קט שלה? אולי מישהו פשט אותו מעליה לאחר מותה. אני לא מופתעת לגלות מזרק וחוסם עורקים מאולתר שנחים על הקרקע לצד הגופה. האם הייתה לבדה כשמתה? רוב הנשים אינן לבדן. ברוב המקרים הן מלוּות במותן בחבר שלהן או בלקוח שנוטש אותן, מחשש שיואשם במשהו, מחשש להיות מעורב בפרשה שאינו רוצה שום קשר אליה.

עם ההגעה לזירה, תפקידנו לבדוק סימנים חיוניים. בדרך כלל לא הייתי עושה זאת, לא כשהמוות ברור ומובהק, אלא שלאפֶרטי צופה בי, ולכן אני עושה הכול בדיוק לפי ההוראות. אני אוזרת אומץ, מטפסת מעל בול העץ ומושיטה את ידיי אליה. אני עומדת לבדוק את הדופק, ופתאום אני שומעת צעדים וקולות בקרבת מקום. לעזאזל, אומרים הקולות. לעזאזל. לעזאזל. הגשם חזק עוד יותר מתמיד.

הצוות הרפואי מצא אותנו. שני גברים צעירים. הם לא ממהרים לשום מקום. הם כבר יודעים שלא יצליחו להציל אותה. היא איננה עוד. היא הלכה. הם לא זקוקים לחוקר מקרי מוות שיאמר להם את זה.

״גווייה טרייה?״ קורא לעברי אחד מהם. אני מהנהנת לאט. לפעמים אני לא אוהבת את האופן שבו הם — אנחנו — מדברים על המתים.

שני הצעירים כמו מטיילים אל בול העץ ומציצים מעליו בשוויון נפש.

״אלוהים,״ אומר אחד מהם — סאאבּ הוא שם המשפחה שרשום על תג השם שלו — לחברו, ג'קסון.

״לפחות היא תהיה קלילה,״ עונה לו ג'קסון, ועבורי זה כמו מהלומה בבטן. ואז הם מטפסים קולקטיבית מעל בול העץ, מקיפים את הגופה, כורעים ברך לצידה.

ג'קסון מושיט את ידו ומניח את אצבעותיו עליה. הוא מנסה כמה פעמים, כמואיל בטובו, למצוא משהו, ואז הוא קם. הוא מציץ בשעונו.

״מותה של הפלונית נקבע ב-11:21,״ הוא אומר.

״תתעד את זה,״ אני אומרת ללאפֶרטי. גם זה יתרון של שותף לסיור: יש מישהו אחר שימלא את יומן הפעילות. לאפֶרטי החזיק את הפנקס שלו בתוך הז'קט כדי לשמור עליו מפני הגשם, וכעת הוא שולף אותו וגוהר מעליו כדי שיישאר יבש.

״חכה שנייה,״ אני אומרת.

אדי לאפֶרטי מעיף בי מבט, ואז בגופה.

אני רוכנת בין ג'קסון לסאאבּ, מביטה ארוכות בפניה של הקורבן, בעיניים הפקוחות שהפכו לעכורות, כמעט חלביות, בלסתות הקפוצות בכאב.

שם, מתחת לגבות ועל עצמות הלחיים, אני מבחינה ברסס קל של נקודות קטנות וּורדרדות. מרחוק הן פשוט העניקו לה מראה סמוק. מקרוב הן נפרדות, כמו נמשים קטנים, או כמו כתמים קטנים של עט על נייר.

גם סאאבּ וג'קסון גוהרים מעליה.

״אה, כן,״ אומר סאאבּ.

״מה?״ שואל לאפֶרטי.

אני מקרבת אל פי את מכשיר הקשר.

״חשד לרצח,״ אני אומרת.

״למה?״ שואל לאפֶרטי.

ג'קסון וסאאבּ מתעלמים ממנו. הם עדיין רכונים, בוחנים היטב את הגופה.

אני מורידה את היד האוחזת במכשיר הקשר. אני פונה אל לאפֶרטי. ההכשרה שלו, ההכשרה שלו.

״פֶּטֶכיה,״ אני אומרת ומצביעה על הנקודות.

״ומה זה אומר?״ מקשה לאפֶרטי.

״התפוצצות של כלי דם. אחד הסימנים לחנק."

תוך זמן קצר מגיעים לזירה יחידת הזיהוי הפלילי, בלשי מחלק הרצח וגם סמל אָהֶרן.