לוחמת נסיכותית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוחמת נסיכותית
הוספה למועדפים

לוחמת נסיכותית

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קליסטה היא חיילת מובחרת שמאומנת לנצח בכל קרב. אך מה קורה כשהמאבק הוא פנימי? ההתנגדות לנסיך הכריזמטי שעליו היא מגינה נעשית קשה מרגע לרגע, וכשהחולצה שלו מושלכת הצידה, כך גם העכבות שלה...

כשקליסטה הרצינית מבקשת לילה אחד חופשי ומשולהב, זרקסיס שמח למלא את מבוקשה, ואף שאחיו המלך הורה לו לחדול להתנהג כפלייבוי, הוא מרשה לעצמו את הפיתוי האחרון הזה. 
אולם תשוקתם הסוערת מעוררת בזרקסיס תהייה אם יצליח אי פעם להסתפק בלילה אחד...

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2021.

פרק ראשון

1


קליסטה קורוס התרכזה בעקצוץ הקל שהסב לה חיכוך מדי הצמר במפרקי ידיה, משום שביקשה להסיח את דעתה מהגבר העירום למחצה שהתהלך הנה והנה בסלון המרווח, עם טלפון צמוד לאוזן, והתווכח עם מישהו מעבר לקו.
הגבר עוצר הנשימה, שלבש כרגע ג'ינס מהוהים ותו לא, ניחן בנתונים הגופניים של האלים היוונים, להם בוודאי סגדו אבות אבותיו לפני אלפי שנים.
כתפיים רחבות וחזקות, חזה שרירי, קוביות בבטן, ירכיים צרות, רגליים ארוכות. עור זית ושיער שחור קצר. פנים שהורכבו מזוויות נפלאות, מעצמות לחיים חדות ומסותתות וממצח גבוה. אף ישר. פה מעוצב לעילא, שהצליח איכשהו להיות קשה וחושני כאחד. קול עמוק ועשיר עם חספוס קל, כמו קטיפה שחורה או שוקולד מתוק-מריר מומס...
את שוב בוהה בו.
רוגז חלף בגבה.
היא לא אמורה ללטוש בו עיניים. זה הדבר היחיד שהיא לא אמורה לעשות. כשומרת בארמון, תפקידה היה להגן עליו, ופירוש הדבר הוא, שעליה להיות ערנית לאיומים, לא לבהות בגופו.
הוא עצר, בגבו אליה, באמצע החדר דמוי המערה וניצב מול חלונות הזכוכית הענקיים שהשקיפו על האגם, שעל שפתו ניצבה הווילה המלכותית. בחוץ היה חשוך והירח נצנץ על המים.
קולו שטף אותה, כמו חטא ועשן. "היית אמורה להיות באקסיוס היום. מה? כן, אני יודע שהיית צריכה להשתתף בישיבת מועצה, אבל אני חושש שזו לא הבעיה שלי." שתיקה קצרה השתררה. "לא אכפת לי. השמלות הגיעו, והיית אמורה להתייצב למדידה."
קליסטה נעצה עיניים בגבו השרירי ובקעקוע האריה המרהיב, שנמתח מכתף חזקה אחת לרעותה.
האריה המלכותי של אקסיוס.
רק גבר אחד נוסף במדינה היה רשאי להתהדר בקעקוע כזה: המלך.
"לא," אמר לקונית הנסיך זרקסיס ניקולאידיס מאקסיוס. "אני לא שולח אותן אלייך. המעצבת צריכה לחזור מחר לפריז, לכן היא צריכה לבצע את השינויים הסופיים, הלילה."
קליסטה קרעה את מבטה ממנו והתמקדה במרחק הקרוב. אך המשימה הייתה קשה, וזה עצבן אותה עד בלי די – עניין בעייתי, בשל מזגה ההפכפך, הקשה לשליטה.
בחודש האחרון, מהרגע שקודמה לתפקיד השומרת האישית של הנסיך, היא גילתה שקשה לה מאוד מאוד – לעיתים, על גבול הבלתי אפשרי – לא ללטוש בו עיניים, כמו מתבגרת העומדת מול כוכב הפופ האהוב עליה.
זו הייתה בעיה. במיוחד, מפני שהיא מעולם לא נתקלה בבעיה זו עם גברים בעבר.
היא הייתה חיילת, חברה במשמר המלכותי האליטיסטי, שתפקידו להגן על המלך של אקסיוס ועל משפחתו, תפקיד שלמענו עבדה קשה מאוד. בצבא של אקסיוס שירתו נשים, אך במשמר המלכותי לא. לפחות, לא לפני שהיא הצטרפה אליו, לפני חודש.
היא הייתה האישה הראשונה ששירתה כשומרת מלכותית פעילה, והיא התייחסה לתפקידה ברצינות רבה מאוד. היא קיוותה שביום מן הימים, תקודם למשמר האישי של המלך, אולי אפילו תלך בדרכו של אביה ותהפוך לראש המשמר, אך הדבר יקרה רק אם תשאיר חותם בקרב חוליית המשמר של הנסיך זרקסיס. ועליה ליצור רושם טוב.
התואר הרשמי שלו היה מגן הכס, תואר שקיבלו כל הבנים השניים במשפחות מלוכה, ובין תפקידיו שירת כראש הצבא האקסיאני. פירוש הדבר היה שכדי לקבל קידום למשמר המלך, היא תזדקק להמלצה ממנו.
הדבר לא היה בלתי אפשרי, אך היא התקשתה לעשות את המיטב שלה, עבור אדם שלא העריכה.
הנסיך זרקסיס לא היה פופולרי כשמונה לתפקיד, בעיקר משום שאביו, המלך זנופון, נישל אותו מהירושה וגירש אותו מאקסיוס, עשר שנים קודם לכן. לפי השמועות, הסיבה למהלך הייתה פחדנות, דבר שהיה שקול לבגידה בעיני רוב האקסיאנים, והתנהגותו של הנסיך – התנהגות של פלייבוי מפונק ואנוכי, שמתייר בחדרי שינה באירופה – בהחלט לא תרמה לשמו הטוב.
אחרי שהמלך הזדקן מת ובנו הבכור, אדוניס, ירש את הכס, אדוניס החזיר את זרקסיס לאקסיוס, ולמרות התנגדות עזה מצד הגנרלים, אדוניס החזיר לזרקסיס את תפקידיו הקודמים, לרבות כל התארים.
הצבא מתח עליו ביקורת בגלוי, אך לקיחת האחריות של זרקסיס על השם הרע שיצא לו ועל השמועות שדבקו בו, והתנהגותו נטולת הרבב מאז שובו לאקסיוס, מיתנו מעט את הסתייגות הגנרלים. עזר גם הגילוי שהוא אסטרטג מצוין, מנהיג החלטי ואדם שופע קסם אישי. הוא התחבב על החיילים הפשוטים, בזכות יחסו החברי הנינוח ושליטתו הכמעט מושלמת בשמותיהם. הוא ניחן ביכולת לגרום לאנשים להרגיש מיוחדים והצליח להישטף בגלי אישור.
לדעת קליסטה, הוא עדיין היה בעייתי ביותר.
למרות קסמו, היא חשדה שהוא אדם שמפר כללים. מורד בסתר. הוא נהג בחוסר רשמיות ובחוסר יראת כבוד, שעמדו בסתירה לאופייה הצייתני והמסודר.
אך זה לא היה הדבר הגרוע מכול.
הדבר הגרוע מכול היה שמשום מה, למרות מיטב כוונותיה, היא לא הייתה חסינה ליופיו החיצוני או לכריזמה האישית העצומה שלו. מגנטיות אגדית, שפעם הפילה חצי מהאוכלוסייה הנשית של אירופה על הברכיים.
היא שנאה את זה. השפעתו עליה הזכירה לה שלמרות כל מאמציה להידמות לאחיה לנשק, לוודא שלא תקבל יחס שונה כי היא אישה, חלק בסיסי בה עדיין נותר נשי. ואותו חלק נשי בה הוקסם ממנו לחלוטין.
היא תיעבה את החלק הזה שבה. תיעבה אותו כליל.
"אני מבין." קולו של הנסיך, שלרוב שידר חמימות, היה קר בבירור. "טוב, אז אל תצפי שיהיה לי אכפת, אם תופיעי למסיבת האירוסים שלך בשמלה שלא מתאימה לך כראוי."
זרם חשמלי קטן עבר בגבה של קליסטה. היא לא הייתה אמורה לצותת לשיחה וכעסה שהיא בכלל מודעת אליה. מצד שני, נראה שלנסיך לא הפריע שאנשיו, בין אם היו אזרחים ובין אם אנשי צבא, הקשיבו לשיחות שלו.
אפילו שיחות פרטיות, עם ארוסתו לעתיד.
המלך אדוניס הורה לאחיו להתחתן, כדי להבטיח את שושלת המלוכה של משפחת ניקולאידיס, ואף שהכול ידעו שהנסיך זרקסיס לא היה מרוצה כל-כך מההוראה, הארמון יצא בהכרזה שהנסיך יתארס רשמית, לנסיכה מאחת המדינות המתקדמות יותר באירופה ושמסיבת אירוסים תתקיים בארמון.
כנראה לשם כך, נקבעה מדידת השמלות. מדידה שאליה ארוסתו לעתיד לא תופיע.
קליסטה לא ידעה מדוע עבר בה רטט קטן משונה, לשמע אזכור מסיבת האירוסים שלו. נישואים בהחלט יועילו לנסיך. אנשים ימעטו לרכל על עברו, אם יתחתן ויתמסד.
"לא, גם זאת לא הבעיה שלי," סינן זרקסיס, והוא כנראה ניתק את השיחה, משום שהשליך את הטלפון על אחת הכורסאות הנמוכות, הפזורות ברחבי החדר. משום מה, הוא לא אהב לגור בארמון והעדיף את הווילה היוקרתית שלו על שפת האגם, עם כורסאות העור הלבנות הרכות כחמאה, השטיחים החיוורים העבים, הקירות הלבנים ורהיטי הזכוכית והפלדה.
הכול היה נקי מאוד ומודרני, בניגוד לאבנים העתיקות של הארמון.
קליסטה זעה קלות על כפות רגליה. עם קצת מזל, בעוד זמן קצר תסיים את עבודתה ללילה, ותוכל לחזור למגורי החיילים ו...
מחשבותיה נקטעו, כשמשקל מבטו של אדם אחר התמקם עליה.
שלו.
היא נעמדה מייד דום, זקרה את סנטרה ויישרה את כתפיה.
הוא הסתובב והתבונן בה, כשהבעה ספקולטיבית בבירור על פניו הנאות להפליא.
הוא ניחן בכישרון להסתכל על אדם ולגרום לו להרגיש כמו מרכז היקום. כאילו הוא רואה אותו.
זה לא מצא חן בעיני קליסטה. היא סתם אחת מבין השומרים שלו; היא לא מיוחדת. היא לא התבלטה וגם לא רצתה להתבלט. חוץ מזה, היא האמינה בכל ליבה, שבני מלוכה צריכים לשמור על ריחוק, לכן הסתייגה גם מהיחס הנינוח של הנסיך.
אף שבזה הרגע, לא היה בו שום דבר נינוח.
בעומק עיניו הכהות נצצו כתמים זהובים, כמו מטבעות בקרקעיתו של ים אפלולי, וקצב ליבה הואץ. פתאום פיו היפהפה רטט, כאילו היא משעשעת אותו בדרך כלשהי, ופרץ רוגז נורה בה; היא לא אהבה שצוחקים עליה.
היא לא הסגירה את רגשותיה, אך כן נקשה בעקביה יחד, ביומרנות רבה מהרגיל. "הוד מעלתך," אמרה בקצרה.
הוא חייך, הרים יד וכופף אצבע. "בואי הנה, חיילת."
קליסטה מילאה הוראות וצייתה לפקודות כל חייה, כולל רבות מהנסיך עצמו. משום כך, מילוי הציווי הזה לא היה אמור לגרום לה להסס. אך היא היססה לשבריר שנייה. חיוכו היה יהיר ואצבעו המכופפת עצבנה אותה. נוסף על כך, חזהו החשוף עדיין הוצג לראווה למרבה הרוגז, והוא לא התנהג כמו נסיך.
אף אחד מהדברים הללו לא היה אמור להשפיע על יכולתה למלא הוראות, אולם משום מה, הייתה להם השפעה. דבר בעייתי. היא לא הייתה אמורה להניח לדעתה האישית עליו להשפיע על התנהגותה כחיילת ובוודאי לא לערער את שליטתה הרגשית. במיוחד לא אם רצתה קידום למשמר המלך.
קליסטה כבשה את רוגזה וקיוותה שהוא לא הבחין בהיסוס שלה, כשנטשה את עמדתה ליד הדלת והתקרבה אליו. "הוד מעלתך."
"תתקרבי עוד," מלמל הנסיך. "אני מבטיח שלא אנשך." הזהב בעיניו נצנץ בעוז. "טוב, לפחות לא חזק מאוד."
אף שלא עבדה אצל הנסיך זמן רב, היא למדה שהבוהק הזהוב בעיניו והטון המשועשע והמתוח קמעה בקולו היפהפה העידו לרוב על רוגזו. ושעדיף לא להמרות את פיו, כשהוא במצב הרוח הזה.
עם זאת, הערתו העלתה עקצוצי רוגז נוספים בעורה, מבלי שתצליח להבין למה. תגובתה הייתה משונה מאוד.
"הוד מעלתך," חזרה ואמרה, תוך פסיעה נוספת לפנים ושוב נעמדה דום, כדי לנעוץ בו עיני פלדה.
הוא התבונן בה רגע, לפני שפלט נשיפה נרגזת והתקרב אליה. "כשאמרתי שתתקרבי עוד, התכוונתי לעוד." מבטו הזהוב המעושן הושפל אליה. "ככה. ברור?"
מוחה של קליסטה נמחק לרגע. מחשבתה היחידה הייתה שהוא אכן קרוב מאוד. במרחק סנטימטרים בלבד. החזה החשוף המבלבל הזה, שהיה רחב ועוצמתי עם עור זית חלק ושרירים מוגדרים, היה ממש מולה. קרוב מספיק, שתרגיש בחומו ותקלוט את ריחו המתובל והחמים, שהזכיר לה חורשות אורנים ואדמה שטופת שמש.
יצאת מדעתך? את השומרת שלו. את לא אמורה להיות ערה לשום דבר, מלבד איומים.
המשמר המלכותי היה טקסי ברובו בימים אלה, אבל עדיין. היא התייחסה לעבודתה ברצינות. אסור לה להיות מוסחת בגלל חזה חשוף, ובמיוחד לא בגלל החזה החשוף שלו. הוא היה מפקד הצבא העליון, קצין בכיר. היא לא אמורה אפילו להבחין בזה.
"כן, הוד מעלתך," אמרה נמרצות וקיוותה שהצליחה להסוות את טון קולה העבה.
מבטו הצטמצם, ולתדהמתה הרבה, הוא ערך לה סקירה יסודית מאוד ומכוונת מאוד, מכף רגל ועד ראש.
עקצוצי הרוגז הפכו למשהו אחר, וחשמל התפשט בלחישה על פני עורה.
הוא החל להקיף אותה באיטיות, באותו חן זורם וטורפני של האריה המקועקע על גבו.
"כן," מלמל בקול עמוק, שהיה כמעט נהמה. "כן, אני חושב שתתאימי."
התחושה המשונה והמחשמלת החמירה.
קליסטה נאבקה בה והחדירה נחישות ברזל לגבה וחוזק של פלדה לכתפיה, כפי שאביה לימד אותה: זוקרת את סנטרה גבוה ומביטה הישר לפנים; מתעלמת מהמבטים שלו. "סליחה, הוד מעלתך?"
הוא חדל מהקפותיו ונעמד שוב לפניה. חיוך מסופק למראה הרטיט את פיו. "קליסטה, נכון?" שאל. "קליסטה קורוס?"
הגילוי שהוא יודע מי היא העביר בה זעזוע קטן נוסף, אף שלא הייתה צריכה להיות מופתעת. הוא ידע את שמם של כל העובדים שלו, כולל שמות החיילים תחת פיקודו. חוץ מזה, היא הייתה השומרת היחידה בצוות שלו; צפוי שהוא יידע את שמה.
"כן, הוד מעלתך," אמרה.
חיוכו נפטר משביעות הרצון העצמית ונעשה חמים יותר, מקסים יותר. "אני צריך שתעשי בשבילי משהו, קליסטה."
זה היה משונה מאוד. צליל שמה הבוקע מבין שפתיו הרעיד את כל גופה.
היא התעלמה גם מתחושה זו. "בהחלט, הוד מעלתך." היא כמעט סיימה את המשמרת שלה, אך כשבן מלוכה הנחית פקודה, היא צייתה. ולא משנה כמה מעצבן היה אותו בן מלוכה.
גבה שחורה מושלמת אחת התקמרה. "את לא מתכוונת לשאול אותי במה מדובר?"
"לא, הוד מעלתך."
"איזו חיילת טובה את." קולו נעשה עצל ואיטי, כמו שוקולד מומס. "אולי אני צריך להתחתן איתך, במקום עם הנסיכה אלני הלא מהימנה כל-כך."
עוד זרם זעזוע משונה עבר בה. להתחתן איתה? הוא התכוון...?
לא, ברור שלא. איזו מחשבה מגוחכת.
"כן, הוד מעלתך," חזרה ואמרה, תוך כדי שמירה על יציבות קולה ומבטה.
"ומן הסתם היית מסכימה, נכון? כמו חיילת קטנה טובה..." קולו דעך כשחזר לבחון אותה, והיא קיבלה את הרושם המביך שהוא מביט בה, באישה שמתחת למדים.
האישה שממנה קליסטה התעלמה בהצלחה במשך שנים, בדיוק כפי שהתעלמה מהטלטלה בליבה ומהנוכחות המבלבלת והמהפנטת של הנסיך היפה להפליא שלפניה.
"למרבה המזל," אמר, הפעם ללא נימת הפיתוי, "אני צריך ממך משהו אחר. ואל תדאגי, זה לא מכביד במיוחד ומהר מאוד תחזרי בשלום למגורים שלך."
"כמובן, הוד מעלתך."
"יופי." הוא סוף-סוף פסע לאחור בחיוך, והפעם היה בחיוכו דבר מה מושחת קמעה, כך שנשימתה נעתקה, ללא סיבה מוצדקת. "יש לי כמה שמלות, שברצוני שתמדדי."
 
השומרת שמולו התאמצה להסתיר את הפתעתה, אך זרקסיס הבחין בהבלח הפליאה שחלף על פניה.
היא הייתה נמוכה ממנו רק בסנטימטרים בודדים, וזה מצא חן בעיניו. מרענן, לא להידרש להתכופף כדי להסתכל לאישה בעיניים.
והיא בהחלט הייתה אישה. מתחת למדים השחורים והזהובים שלה היו לה קימורים ברורים מאוד, שדיים מלאים וירכיים נדיבות. וגם רגליים ארוכות. גזרתה האמזונית דמתה מאוד לזו של אלני. מה שהפך אותה למושלמת.
עם זאת, בשאר ההיבטים, היא לא דמתה לאלני. לא היו לה תווי הפנים העדינים או השיער הזהוב הארוך של אלני. לא, האישה הזאת הייתה פשוטת מראה, אף שפיה היה נאה למדיי, ועיניה היו בצבע ענברי בהיר ומפתיע וממוסגרות בריסים ארוכים, עבים וכהים. בגלל שיערה החום, המשוך לאחור ללא רחם ואסוף לפקעת הדוקה על עורפה, צווארה האלגנטי ועורה הזהוב נחשפו...
לא שהדברים האלה היו חשובים. רק מבנה גופה היה חשוב.
זרקסיס בחן את פניה והבחין בהתכווצות זעירה סביב עיניה ופיה, סימנים ברורים למורת רוח. הוא ניחן בכישרון מפותח לקריאת אנשים – משהו שניצל לתועלתו בצבא, לפני גירושו ולאחר מכן, כשניסה לאסוף את רסיסי חייו באירופה – והוא ידע לזהות הסתייגות ממנו. והחיילת הזאת הסתייגה ממנו, למרות כל מאמציה להסתיר את תחושותיה.
מצד שני, הוא הבחין בהסתייגותה ברגע שהצטרפה לצוות המשמר האישי שלו, לפני חודש.
הוא לא הוטרד מכך. בימים אלה, לא הניח לדבר להטריד אותו.
חוץ מזה, רוב אנשי הצבא הסתייגו למדיי מהצבתו מחדש בתפקיד מגן הכס, ולא ניתן היה לעשות דבר בנידון. הוא לא יכול היה להסתיר את עברו או למחוק את השם שיצא לו, לכן לא עשה אף אחד מהדברים. מה שהוא כן עשה, היה לקחת אחריות ולהניח למעשיו לדבר בעד עצמם.
למורת רוחו, הוא היה זקוק לתמיכת הצבא, כי תפקידו כמגן היה חשוב לאדוניס, וכל מה שהיה חשוב לאדוניס היה חשוב לו. כמו כן, אביו חשב שהוא לא מתאים לתפקיד זה, לכן כמובן שהוא לא רק רצה למלא אותו, אלא גם להטביע את חותמו. והוא עשה זאת. המשימה לא הייתה קלה, אך הוא משך חלק גדול מהצבא לצד שלו, באמצעות שילוב של כנות ומעשיות, שלא לדבר על מנות נדיבות של קסם. גנרלים בודדים לא השתכנעו, אך הוא היה משוכנע שעם הזמן, הם יתרצו. הנישואים בוודאי יתרמו לזה.
אולי זה יעזור לו עם החיילת הספציפית הזאת, אף שלנוכח מבטה המלווה אותו כאילו היא לא מסוגלת לשלוט בעצמה, אולי לא. הרי הוא הכיר את המבט הזה. הוא היה מוכר לו כמו הנשימה, והוא ראה אותו לאחרונה, על פני כמה מהעובדות שלו – וגם של כמה מהעובדים.
המבטים לא הטרידו אותו – הוא מעולם לא נגע במישהי שעבדה איתו ישירות – אך לפעמים, ההתפעלות ממנו עוררה בעיות. הוא קיווה שהפעם זה לא יקרה, מכיוון שהיא הייתה האישה הראשונה במשמר הארמון ונוכחותה העידה על הצעדים הקטנים שאקסיוס עושה, לעבר הקדמה. אם יהיו לה בעיות איתו, זה יהווה מכשול. הוא לא ישמח לפטר אותה, אם המצב ייצא מכלל שליטה. במיוחד מכיוון שהייתה בתו של טימון קורוס, ראש המשמר המלכותי.
"סליחה, הוד מעלתך?" קולה היה צלול מאוד ומהול בנימה מתוקה שהייתה אמורה להיות מחליאה בעיניו, אך לא הייתה. "לא קלטתי כל-כך, את מה שאמרת."
"אין צורך לקלוט." הוא פנה אל חדר השינה שלו. "בואי אחריי."
המעצבת השאירה את השמלות בחדרו, כדי שאלני תמדוד אותן, היות שכולם הניחו שהוא ואלני כבר מקיימים יחסים. הם לא. הוא לא נגע בה, והוא גם לא ייגע, עד אחרי החתונה.
לא שהוא רצה במיוחד לעשות זאת, שכן לא הייתה ביניהם כל משיכה. חוסר המשיכה היה טוב במובנים רבים, כי הקטין את הסבירות שהם ייקשרו זה לזה.
כמה אירוני, שהלקח היחיד שאימץ מאביו, הלקח המכאיב מכול, היה שאכפתיות היא מסוכנת. אך הוא למד את הלקח הזה והפנים אותו, כך שכעת לא הרשה לעצמו לפתח אכפתיות כלפי שום דבר. שום דבר, מלבד אחיו.
הוא פסע לאורך המסדרון הלבן הארוך שהוביל אל חדר השינה שלו, מבלי לטרוח לבדוק אם קליסטה מתלווה אליו – הוא ידע שתבוא אחריו, מכיוון שציות לסמכות היה טבוע בבסיס האמונה של כל חייל אקסיאני – והרגיש רוגז קל כלפי אותו אח אמור.
אדוניס עסק בכפייתיות בהבטחת השושלת – אחרי ככלות הכול, הוא אכן היה המלך – אך הוא יכול היה להיות קצת פחות נוקשה בעניין. כן, הוא איבד את מלכתו לפני שנים אחדות, אבל מכיוון שנולדה לו בת מהאיחוד, הוא זכה ליורשת שלו.
הבעיה האמיתית הייתה שאדוניס סירב להתחתן שוב, ומפני שלא יהיו לו עוד ילדים, כל הלחץ להעמיד יורשים נוספים נפל על זרקסיס.
גם זרקסיס לא חש כל רצון להתחתן, אך מכיוון שאדוניס לא השאיר לו שום ברירה בעניין, הוא התרצה. אדוניס היה האדם היחידי בעולם, שזרקסיס הסכים לציית לו, אומנם לא בלי שאלות, אבל לפחות עם מספר שאלות מוגבל.
הנישואים היו צפויים להיות מאורגנים, ומכיוון שאדוניס כבר חשב על כלה ספציפית, זרקסיס הניח לו לבצע את השידוך. ממילא לא היה לו אכפת כל-כך, מי תהיה ארוסתו.
אלני הייתה נסיכה מנסיכות מתקדמת מאוד, בקרבת צרפת, עם השפעה פוליטית בינלאומית חזקה, שלדעת אדוניס תועיל לאקסיוס. בתמורה, אקסיוס תספק לנסיכות גישה לצבא האקסיאני, ששמו הלך לפניו בכל העולם.
הברית הייתה יקרת ערך, ברית שלזרקסיס לא היו איתה שום בעיות, מלבד העובדה שאלני התגלתה כבעייתית מהמקווה. וכעת הוא כעס, והוא שנא מאוד לכעוס.
הוא פסע אל חדר השינה הראשי ומצא את המעצבת, מתעסקת עם השמלות התלויות על מתלה ליד המיטה. האישה לא חדלה להעיף בו מבטים מתחת לריסיה, מבט נוסף שהיה מוכר לו היטב. לצערה הרב, הוא כבר לא הפלייבוי שהיה פעם, אחרת אולי היה נותן לה טעימה ממה שהיא מפספסת.
לא שהיה לו זמן או חשק, הלילה. הוא לא כעס רק על אלני, ש"שכחה" למרבה הנוחות מהמדידה ותירצה את היעדרותה בפגישות מועצה – גם היא לא התלהבה מהאירוסים האלה, אך הייתה מוכנה להתחתן תמורת הצבא – אלא גם על הכורח להתעסק עם בחירה של שמלות הולמות.
עם זאת, גם אם השמלות לא עניינו אותו כהוא זה, רושם חיצוני היה חשוב לאדוניס, לכן הוא היה זקוק לאישה יפה בשמלה מקסימה.
המעצבת שלחה אליו חיוך מצטנע, חיוך שהתערער כשמבטה פנה אל קליסטה, שעמדה מאחוריו.
"הנסיכה אלני לא תצטרף אלינו, הלילה," אמר באגביות. "השומרת שלי דומה לה, במבנה הגוף ובגובה. היא תמדוד את השמלות במקומה, ואחר-כך תוכלי לבצע את השינויים הנדרשים."
המעצבת הטתה את ראשה. "כן, הוד מעלתך."
זרקסיס העיף מבט בקליסטה והבחין בתדהמתה, למראה המתלה הגדוש שמלות. הבעתה נמחקה, כששמה לב שהוא מביט בה.
מעניין. לא תגובה אופיינית לנשים, בהתבקשן למדוד המון שמלות יפות. לפחות לא הנשים שהכיר.
"יש איזו בעיה, חיילת?" שאל.
ההבעה ההמומה נעלמה, סנטרה הזדקר וכתפיה התיישרו. "בכלל לא, הוד מעלתך," אמרה, בטון ניטרלי לחלוטין.
אך כבר היה מאוחר מדיי. הוא ראה את ההבעה הקודמת שלה וכיצד הסוותה אותה. אין ספק שלא רצתה למדוד את השמלות האלו.
הוא היה צריך לוותר על הרעיון ולגשת לסיים להתלבש, מכיוון שהטלפון של אלני הוציא אותו מהמקלחת. אך מכיוון שלא הייתה לו תעסוקה אחרת והוא תמיד היה סקרן בלתי נלאה, הוא התקרב אליה בנחת וראה בעניין את מבטה היציב מושפל לרגע אל חזהו החשוף. הפעם, היא לא הסגירה שום רגש. ארשת פניה הייתה מקובעת, אך סומק הכתים את לחייה.
אם כך, הוא צדק בהנחתו הראשונית. היא נמשכה אליו, דבר שהיה מובן למדיי. הוא היה מודע היטב למראהו, ושנים רבות בחייו הבוגרים הוא ניצל את הופעתו ללא בושה, כדי להשיג את מבוקשו.
בעבר, אולי היה משתעשע איתה להנאתו, אך שלב זה כבר היה אמור להיות מאחוריו. התוכחה הקטנה שהשמיע אחיו, כשגירושו בוטל והתואר הוחזר לו, עדיין הדהדה באוזניו – גם אחרי שנים אחדות. בנאום הובהר לו כיצד נסיך מצופה להתנהג, כאילו שזרקסיס לא ידע. כאילו שזרקסיס לא הקריב כבר את כל מה שהוא, על מזבח של ציפיות נסיכותיות.
עם זאת, הוא זרם עם אחיו בעניין הזה, מכיוון שהתנהגותו של זרקסיס באירופה לא הייתה מכובדת כל-כך, וההטפה הזכירה לו את כל הדברים שכבלו אותו, לפני גירושו. כל הדברים שעליהם נאלץ לוותר כשאביו, המלך זנופון, נישל אותו מהירושה.
דברים כמו כבוד ואצילות ואחריות.
דברים כמו כבוד עצמי.
כן, אדוניס החזיר לו את הדברים האלה עם שובו לאקסיוס, אך הוצמד להם תג מחיר. והוא לא היה אותו ילד צייתן מפעם. הילד הרציני והנוח לתמרון, שרצה רק לעשות את המיטב ולעורר באביו גאווה.
לא, כעת היה גבר והוא זיהה את צמד הכלובים, תואר ושם, שבהם הוחזק הילד כלוא. זה לא היה כלוב שאליו ייכנס שוב מרצון.
לפחות, לא בלי מפתח.
הוא התקרב אל השומרת הנוקשה מאוד למראה ובחן את פניה, אף שלא היה לו ברור מה הוא מחפש. אולי הצצה נוספת על האדם שדימה לראות, מתחת למסכת החיילת.
לא סתם אדם. אישה.
זעזוע קטן עבר בו. כן, היא הייתה אישה, ואף שזה לא היה אמור לעניין אותו עד כדי כך – למשל, מה בדיוק דחף אישה לרצות להיות שומרת? – הוא לא יכול היה שלא להבחין בנשיותה.
"את לא צריכה להיראות מבועתת כל-כך," נהם, כשנעצר מולה. "אלה בסך הכול כמה שמלות."
היא נראתה מופתעת לרגע, כאילו לא ציפתה שמישהו יבחין במעידתה. אך גם הבעה זו הוסוותה חיש מהר, ועתה דמתה לגרניט. "אני מצטערת, הוד מעלתך."
מסקרנת יותר ויותר. היא לא הייתה מגויסת טרייה, כך שהייתה אמורה להפגין שליטה רבה יותר על תגובותיה. אביו בוודאי היה מסתייג.
"אין צורך להתנצל. אני פשוט סקרן להבין, למה אישה לא מתלהבת למדוד כמה שמלות יפות."
משהו נצץ בעיניה הענבריות, והוא שיער שמדובר בכעס. "לא כל הנשים אוהבות שמלות יפות, הוד מעלתך," אמרה בקרירות.
משהו בו התעורר. עניין ברור מאוד.
אם הוא לא טעה – והוא טעה רק לעתים רחוקות – הייתה בקולה נימה קלה של קריאת תיגר. תגובה שלא הייתה חכמה כל-כך אצל חיילים, במיוחד לאחר קבלת פקודה. האם היא ככה עם כל הממונים עליה? או רק איתו?
הדבר שבתוכו זע שוב והתחזק. אוה, הוא קיווה שזה רק איתו.
זהירות. אתה אמור להתנהג למופת.
הוא תמיד התנהג כך, לא? מאז חזרתו, הקפיד להתנהג לעילא ולעילא ולא סיפק לאחיו שום סיבה לדאגה. אך עברו עליו שלוש שנים ארוכות. ועתה משהוא עומד להתחתן, השנים האלו יהפכו לחיים שלמים.
הוא בוודאי זכאי ליהנות דקה או שתיים עם אישה מעניינת, לא?
"נכון," אמר בעצלות. "מה תעדיפי? שכפ"ץ טוב? מגפיים כבדים? מכנסיים עמידים?"
"כל אלה פריטי לבוש מועילים מאוד," הסכימה בנוקשות, "אבל אני מבטיחה לך, שאין לי שום בעיה עם שמלות."
"באמת? ההבעה שלך, חיילת, אומרת אחרת."
שפתיה היו מהודקות, זעם ניצת שוב בעיניה, והמפלצת הרעבה שבו, המפלצת שנאלץ לרסן מאז שובו לאקסיוס, נאבקה בשלשלות שלה.
עבר זמן רב, מאז הרשה לעצמו ליהנות מחברת אישה, והבילוי היה חסר לו. נשים היו הפיצוי שלו, בתקופת גירושו – ולא רק מבחינה גופנית. הוא נהנה גם מחברתן. בילדותו היה מוקף גברים מכיוון, שאימו מתה בדמי ימיה. אביו לא נישא בשנית ונעשה נוקשה וקפדני יותר עם חלוף הזמן, לפיכך הארמון היה מקום קר לגדול בו.
כילד, ניסה להתחבר עם הבנות של כמה מעובדי הארמון משום שהיה בודד, אך אביו שם לעניין סוף במהירות. החברויות הללו היו תמימות, אך זנופון הסתייג מהן ולימד את זרקסיס את השיעור הראשון והכואב ביותר, בחשיבות של ניתוק רגשי: שהצרכים האישיים של נסיך נופלים בחשיבותם מארצו ומחובתו. שני דברים אלה קדמו לכל דבר אחר.
החיילת הזאת לא הייתה ילדה, אך עדיין הייתה חלק מהצוות שלו ועובדת שלו, ואם הוא רוצה לבלות עם אישה, יש אחרות שיוכלו למלא את צרכיו.
עם זאת, הוא לא יכול היה להכחיש שהלהט הטמון בה סקרן אותו. הוא אפשר לו להציץ על האישה שמאחורי המעטה הצבאי, והניגוד היה... מעניין, בעיניו.
צייתנות זכתה להערכה רבה במשמר המלכותי; ערעור על פקודות היה אסור ולא הייתה שום סלחנות, כלפי יחס של בוז לסמכות. עם זאת, היא כבר הסגירה את רגשותיה פעמיים, הן בהסתייגותה ממנו והן בסלידתה הברורה מבקשתו.
מסתבר, שהיא אצרה בתוכה להט.
"אני מצטערת, הוד מעלתך," אמרה, בקול שהביע רק רמז קל להתנצלות. "בעתיד, אנסה לא להיות שקופה כל-כך, עם ההבעות שלי."
תאר לעצמך כמה כיף יהיה, לגרום לה לאבד שליטה.
זרקסיס שקל זאת, לשבריר שנייה. אך אז התעורר הצד הטוב שלו. לא, הוא לא יכול להסתכן ולעבור את הגבול. לא זו בלבד שאחיו יתרגז מאוד, אלא גם גילוי עניין בשומרת, לא ישפר את מעמדו בצבא. במיוחד לא עם האישה הראשונה במשמר.
אבל בקרוב תתארס ולא תוכל לעשות את זה יותר.
אה כן. כאילו הוא נזקק לתזכורת הזאת.
"מצוין," מלמל והחדיר חמימות לקולו. "לא הייתי רוצה שאבא שלך יגלה, שהפקודות שקיבלת לא היו לרוחך."
מבטה התיז ניצוצות, כשזעמה ניצת שוב. "אין לי שום רגשות בנוגע לפקודות שקיבלתי, הוד מעלתך. לא סירבתי פקודה בעבר ולא אעשה זאת עכשיו."
החלק השני אולי היה נכון, אך הראשון בהחלט היה שקר. היו לה רגשות, לגבי הפקודות שלה.
הוא התבונן בה וקלט בהפתעה פתאומית שלמעשה, היא רחוקה מלהיות פשוטת מראה. הוא טעה בקביעתו. מצחה היה גבוה, עצמות לחייה חדות, ולסתה הייתה חזקה. תווי פנים עזים. לא יפים, לא משהו מרגיע מעין זה, אלא תקיפים.
אולי אפילו יפהפיים.
זרם חום שטף אותו, חום שלא היה אמור להופיע.
הוא אהב הפתעות. הוא אהב הפתעות יותר מכול. אך משיכה בלתי מוסברת לשומרת שלו, לא נחשבת להפתעה חיובית.
זרקסיס פנה בחדות ועשה סימן למעצבת, שחיכתה בסבלנות לצד מתלה הבגדים. "הכחולה, אני חושב. בואי נתחיל בה."

עוד על הספר

לוחמת נסיכותית ג'קי אשנדן

1


קליסטה קורוס התרכזה בעקצוץ הקל שהסב לה חיכוך מדי הצמר במפרקי ידיה, משום שביקשה להסיח את דעתה מהגבר העירום למחצה שהתהלך הנה והנה בסלון המרווח, עם טלפון צמוד לאוזן, והתווכח עם מישהו מעבר לקו.
הגבר עוצר הנשימה, שלבש כרגע ג'ינס מהוהים ותו לא, ניחן בנתונים הגופניים של האלים היוונים, להם בוודאי סגדו אבות אבותיו לפני אלפי שנים.
כתפיים רחבות וחזקות, חזה שרירי, קוביות בבטן, ירכיים צרות, רגליים ארוכות. עור זית ושיער שחור קצר. פנים שהורכבו מזוויות נפלאות, מעצמות לחיים חדות ומסותתות וממצח גבוה. אף ישר. פה מעוצב לעילא, שהצליח איכשהו להיות קשה וחושני כאחד. קול עמוק ועשיר עם חספוס קל, כמו קטיפה שחורה או שוקולד מתוק-מריר מומס...
את שוב בוהה בו.
רוגז חלף בגבה.
היא לא אמורה ללטוש בו עיניים. זה הדבר היחיד שהיא לא אמורה לעשות. כשומרת בארמון, תפקידה היה להגן עליו, ופירוש הדבר הוא, שעליה להיות ערנית לאיומים, לא לבהות בגופו.
הוא עצר, בגבו אליה, באמצע החדר דמוי המערה וניצב מול חלונות הזכוכית הענקיים שהשקיפו על האגם, שעל שפתו ניצבה הווילה המלכותית. בחוץ היה חשוך והירח נצנץ על המים.
קולו שטף אותה, כמו חטא ועשן. "היית אמורה להיות באקסיוס היום. מה? כן, אני יודע שהיית צריכה להשתתף בישיבת מועצה, אבל אני חושש שזו לא הבעיה שלי." שתיקה קצרה השתררה. "לא אכפת לי. השמלות הגיעו, והיית אמורה להתייצב למדידה."
קליסטה נעצה עיניים בגבו השרירי ובקעקוע האריה המרהיב, שנמתח מכתף חזקה אחת לרעותה.
האריה המלכותי של אקסיוס.
רק גבר אחד נוסף במדינה היה רשאי להתהדר בקעקוע כזה: המלך.
"לא," אמר לקונית הנסיך זרקסיס ניקולאידיס מאקסיוס. "אני לא שולח אותן אלייך. המעצבת צריכה לחזור מחר לפריז, לכן היא צריכה לבצע את השינויים הסופיים, הלילה."
קליסטה קרעה את מבטה ממנו והתמקדה במרחק הקרוב. אך המשימה הייתה קשה, וזה עצבן אותה עד בלי די – עניין בעייתי, בשל מזגה ההפכפך, הקשה לשליטה.
בחודש האחרון, מהרגע שקודמה לתפקיד השומרת האישית של הנסיך, היא גילתה שקשה לה מאוד מאוד – לעיתים, על גבול הבלתי אפשרי – לא ללטוש בו עיניים, כמו מתבגרת העומדת מול כוכב הפופ האהוב עליה.
זו הייתה בעיה. במיוחד, מפני שהיא מעולם לא נתקלה בבעיה זו עם גברים בעבר.
היא הייתה חיילת, חברה במשמר המלכותי האליטיסטי, שתפקידו להגן על המלך של אקסיוס ועל משפחתו, תפקיד שלמענו עבדה קשה מאוד. בצבא של אקסיוס שירתו נשים, אך במשמר המלכותי לא. לפחות, לא לפני שהיא הצטרפה אליו, לפני חודש.
היא הייתה האישה הראשונה ששירתה כשומרת מלכותית פעילה, והיא התייחסה לתפקידה ברצינות רבה מאוד. היא קיוותה שביום מן הימים, תקודם למשמר האישי של המלך, אולי אפילו תלך בדרכו של אביה ותהפוך לראש המשמר, אך הדבר יקרה רק אם תשאיר חותם בקרב חוליית המשמר של הנסיך זרקסיס. ועליה ליצור רושם טוב.
התואר הרשמי שלו היה מגן הכס, תואר שקיבלו כל הבנים השניים במשפחות מלוכה, ובין תפקידיו שירת כראש הצבא האקסיאני. פירוש הדבר היה שכדי לקבל קידום למשמר המלך, היא תזדקק להמלצה ממנו.
הדבר לא היה בלתי אפשרי, אך היא התקשתה לעשות את המיטב שלה, עבור אדם שלא העריכה.
הנסיך זרקסיס לא היה פופולרי כשמונה לתפקיד, בעיקר משום שאביו, המלך זנופון, נישל אותו מהירושה וגירש אותו מאקסיוס, עשר שנים קודם לכן. לפי השמועות, הסיבה למהלך הייתה פחדנות, דבר שהיה שקול לבגידה בעיני רוב האקסיאנים, והתנהגותו של הנסיך – התנהגות של פלייבוי מפונק ואנוכי, שמתייר בחדרי שינה באירופה – בהחלט לא תרמה לשמו הטוב.
אחרי שהמלך הזדקן מת ובנו הבכור, אדוניס, ירש את הכס, אדוניס החזיר את זרקסיס לאקסיוס, ולמרות התנגדות עזה מצד הגנרלים, אדוניס החזיר לזרקסיס את תפקידיו הקודמים, לרבות כל התארים.
הצבא מתח עליו ביקורת בגלוי, אך לקיחת האחריות של זרקסיס על השם הרע שיצא לו ועל השמועות שדבקו בו, והתנהגותו נטולת הרבב מאז שובו לאקסיוס, מיתנו מעט את הסתייגות הגנרלים. עזר גם הגילוי שהוא אסטרטג מצוין, מנהיג החלטי ואדם שופע קסם אישי. הוא התחבב על החיילים הפשוטים, בזכות יחסו החברי הנינוח ושליטתו הכמעט מושלמת בשמותיהם. הוא ניחן ביכולת לגרום לאנשים להרגיש מיוחדים והצליח להישטף בגלי אישור.
לדעת קליסטה, הוא עדיין היה בעייתי ביותר.
למרות קסמו, היא חשדה שהוא אדם שמפר כללים. מורד בסתר. הוא נהג בחוסר רשמיות ובחוסר יראת כבוד, שעמדו בסתירה לאופייה הצייתני והמסודר.
אך זה לא היה הדבר הגרוע מכול.
הדבר הגרוע מכול היה שמשום מה, למרות מיטב כוונותיה, היא לא הייתה חסינה ליופיו החיצוני או לכריזמה האישית העצומה שלו. מגנטיות אגדית, שפעם הפילה חצי מהאוכלוסייה הנשית של אירופה על הברכיים.
היא שנאה את זה. השפעתו עליה הזכירה לה שלמרות כל מאמציה להידמות לאחיה לנשק, לוודא שלא תקבל יחס שונה כי היא אישה, חלק בסיסי בה עדיין נותר נשי. ואותו חלק נשי בה הוקסם ממנו לחלוטין.
היא תיעבה את החלק הזה שבה. תיעבה אותו כליל.
"אני מבין." קולו של הנסיך, שלרוב שידר חמימות, היה קר בבירור. "טוב, אז אל תצפי שיהיה לי אכפת, אם תופיעי למסיבת האירוסים שלך בשמלה שלא מתאימה לך כראוי."
זרם חשמלי קטן עבר בגבה של קליסטה. היא לא הייתה אמורה לצותת לשיחה וכעסה שהיא בכלל מודעת אליה. מצד שני, נראה שלנסיך לא הפריע שאנשיו, בין אם היו אזרחים ובין אם אנשי צבא, הקשיבו לשיחות שלו.
אפילו שיחות פרטיות, עם ארוסתו לעתיד.
המלך אדוניס הורה לאחיו להתחתן, כדי להבטיח את שושלת המלוכה של משפחת ניקולאידיס, ואף שהכול ידעו שהנסיך זרקסיס לא היה מרוצה כל-כך מההוראה, הארמון יצא בהכרזה שהנסיך יתארס רשמית, לנסיכה מאחת המדינות המתקדמות יותר באירופה ושמסיבת אירוסים תתקיים בארמון.
כנראה לשם כך, נקבעה מדידת השמלות. מדידה שאליה ארוסתו לעתיד לא תופיע.
קליסטה לא ידעה מדוע עבר בה רטט קטן משונה, לשמע אזכור מסיבת האירוסים שלו. נישואים בהחלט יועילו לנסיך. אנשים ימעטו לרכל על עברו, אם יתחתן ויתמסד.
"לא, גם זאת לא הבעיה שלי," סינן זרקסיס, והוא כנראה ניתק את השיחה, משום שהשליך את הטלפון על אחת הכורסאות הנמוכות, הפזורות ברחבי החדר. משום מה, הוא לא אהב לגור בארמון והעדיף את הווילה היוקרתית שלו על שפת האגם, עם כורסאות העור הלבנות הרכות כחמאה, השטיחים החיוורים העבים, הקירות הלבנים ורהיטי הזכוכית והפלדה.
הכול היה נקי מאוד ומודרני, בניגוד לאבנים העתיקות של הארמון.
קליסטה זעה קלות על כפות רגליה. עם קצת מזל, בעוד זמן קצר תסיים את עבודתה ללילה, ותוכל לחזור למגורי החיילים ו...
מחשבותיה נקטעו, כשמשקל מבטו של אדם אחר התמקם עליה.
שלו.
היא נעמדה מייד דום, זקרה את סנטרה ויישרה את כתפיה.
הוא הסתובב והתבונן בה, כשהבעה ספקולטיבית בבירור על פניו הנאות להפליא.
הוא ניחן בכישרון להסתכל על אדם ולגרום לו להרגיש כמו מרכז היקום. כאילו הוא רואה אותו.
זה לא מצא חן בעיני קליסטה. היא סתם אחת מבין השומרים שלו; היא לא מיוחדת. היא לא התבלטה וגם לא רצתה להתבלט. חוץ מזה, היא האמינה בכל ליבה, שבני מלוכה צריכים לשמור על ריחוק, לכן הסתייגה גם מהיחס הנינוח של הנסיך.
אף שבזה הרגע, לא היה בו שום דבר נינוח.
בעומק עיניו הכהות נצצו כתמים זהובים, כמו מטבעות בקרקעיתו של ים אפלולי, וקצב ליבה הואץ. פתאום פיו היפהפה רטט, כאילו היא משעשעת אותו בדרך כלשהי, ופרץ רוגז נורה בה; היא לא אהבה שצוחקים עליה.
היא לא הסגירה את רגשותיה, אך כן נקשה בעקביה יחד, ביומרנות רבה מהרגיל. "הוד מעלתך," אמרה בקצרה.
הוא חייך, הרים יד וכופף אצבע. "בואי הנה, חיילת."
קליסטה מילאה הוראות וצייתה לפקודות כל חייה, כולל רבות מהנסיך עצמו. משום כך, מילוי הציווי הזה לא היה אמור לגרום לה להסס. אך היא היססה לשבריר שנייה. חיוכו היה יהיר ואצבעו המכופפת עצבנה אותה. נוסף על כך, חזהו החשוף עדיין הוצג לראווה למרבה הרוגז, והוא לא התנהג כמו נסיך.
אף אחד מהדברים הללו לא היה אמור להשפיע על יכולתה למלא הוראות, אולם משום מה, הייתה להם השפעה. דבר בעייתי. היא לא הייתה אמורה להניח לדעתה האישית עליו להשפיע על התנהגותה כחיילת ובוודאי לא לערער את שליטתה הרגשית. במיוחד לא אם רצתה קידום למשמר המלך.
קליסטה כבשה את רוגזה וקיוותה שהוא לא הבחין בהיסוס שלה, כשנטשה את עמדתה ליד הדלת והתקרבה אליו. "הוד מעלתך."
"תתקרבי עוד," מלמל הנסיך. "אני מבטיח שלא אנשך." הזהב בעיניו נצנץ בעוז. "טוב, לפחות לא חזק מאוד."
אף שלא עבדה אצל הנסיך זמן רב, היא למדה שהבוהק הזהוב בעיניו והטון המשועשע והמתוח קמעה בקולו היפהפה העידו לרוב על רוגזו. ושעדיף לא להמרות את פיו, כשהוא במצב הרוח הזה.
עם זאת, הערתו העלתה עקצוצי רוגז נוספים בעורה, מבלי שתצליח להבין למה. תגובתה הייתה משונה מאוד.
"הוד מעלתך," חזרה ואמרה, תוך פסיעה נוספת לפנים ושוב נעמדה דום, כדי לנעוץ בו עיני פלדה.
הוא התבונן בה רגע, לפני שפלט נשיפה נרגזת והתקרב אליה. "כשאמרתי שתתקרבי עוד, התכוונתי לעוד." מבטו הזהוב המעושן הושפל אליה. "ככה. ברור?"
מוחה של קליסטה נמחק לרגע. מחשבתה היחידה הייתה שהוא אכן קרוב מאוד. במרחק סנטימטרים בלבד. החזה החשוף המבלבל הזה, שהיה רחב ועוצמתי עם עור זית חלק ושרירים מוגדרים, היה ממש מולה. קרוב מספיק, שתרגיש בחומו ותקלוט את ריחו המתובל והחמים, שהזכיר לה חורשות אורנים ואדמה שטופת שמש.
יצאת מדעתך? את השומרת שלו. את לא אמורה להיות ערה לשום דבר, מלבד איומים.
המשמר המלכותי היה טקסי ברובו בימים אלה, אבל עדיין. היא התייחסה לעבודתה ברצינות. אסור לה להיות מוסחת בגלל חזה חשוף, ובמיוחד לא בגלל החזה החשוף שלו. הוא היה מפקד הצבא העליון, קצין בכיר. היא לא אמורה אפילו להבחין בזה.
"כן, הוד מעלתך," אמרה נמרצות וקיוותה שהצליחה להסוות את טון קולה העבה.
מבטו הצטמצם, ולתדהמתה הרבה, הוא ערך לה סקירה יסודית מאוד ומכוונת מאוד, מכף רגל ועד ראש.
עקצוצי הרוגז הפכו למשהו אחר, וחשמל התפשט בלחישה על פני עורה.
הוא החל להקיף אותה באיטיות, באותו חן זורם וטורפני של האריה המקועקע על גבו.
"כן," מלמל בקול עמוק, שהיה כמעט נהמה. "כן, אני חושב שתתאימי."
התחושה המשונה והמחשמלת החמירה.
קליסטה נאבקה בה והחדירה נחישות ברזל לגבה וחוזק של פלדה לכתפיה, כפי שאביה לימד אותה: זוקרת את סנטרה גבוה ומביטה הישר לפנים; מתעלמת מהמבטים שלו. "סליחה, הוד מעלתך?"
הוא חדל מהקפותיו ונעמד שוב לפניה. חיוך מסופק למראה הרטיט את פיו. "קליסטה, נכון?" שאל. "קליסטה קורוס?"
הגילוי שהוא יודע מי היא העביר בה זעזוע קטן נוסף, אף שלא הייתה צריכה להיות מופתעת. הוא ידע את שמם של כל העובדים שלו, כולל שמות החיילים תחת פיקודו. חוץ מזה, היא הייתה השומרת היחידה בצוות שלו; צפוי שהוא יידע את שמה.
"כן, הוד מעלתך," אמרה.
חיוכו נפטר משביעות הרצון העצמית ונעשה חמים יותר, מקסים יותר. "אני צריך שתעשי בשבילי משהו, קליסטה."
זה היה משונה מאוד. צליל שמה הבוקע מבין שפתיו הרעיד את כל גופה.
היא התעלמה גם מתחושה זו. "בהחלט, הוד מעלתך." היא כמעט סיימה את המשמרת שלה, אך כשבן מלוכה הנחית פקודה, היא צייתה. ולא משנה כמה מעצבן היה אותו בן מלוכה.
גבה שחורה מושלמת אחת התקמרה. "את לא מתכוונת לשאול אותי במה מדובר?"
"לא, הוד מעלתך."
"איזו חיילת טובה את." קולו נעשה עצל ואיטי, כמו שוקולד מומס. "אולי אני צריך להתחתן איתך, במקום עם הנסיכה אלני הלא מהימנה כל-כך."
עוד זרם זעזוע משונה עבר בה. להתחתן איתה? הוא התכוון...?
לא, ברור שלא. איזו מחשבה מגוחכת.
"כן, הוד מעלתך," חזרה ואמרה, תוך כדי שמירה על יציבות קולה ומבטה.
"ומן הסתם היית מסכימה, נכון? כמו חיילת קטנה טובה..." קולו דעך כשחזר לבחון אותה, והיא קיבלה את הרושם המביך שהוא מביט בה, באישה שמתחת למדים.
האישה שממנה קליסטה התעלמה בהצלחה במשך שנים, בדיוק כפי שהתעלמה מהטלטלה בליבה ומהנוכחות המבלבלת והמהפנטת של הנסיך היפה להפליא שלפניה.
"למרבה המזל," אמר, הפעם ללא נימת הפיתוי, "אני צריך ממך משהו אחר. ואל תדאגי, זה לא מכביד במיוחד ומהר מאוד תחזרי בשלום למגורים שלך."
"כמובן, הוד מעלתך."
"יופי." הוא סוף-סוף פסע לאחור בחיוך, והפעם היה בחיוכו דבר מה מושחת קמעה, כך שנשימתה נעתקה, ללא סיבה מוצדקת. "יש לי כמה שמלות, שברצוני שתמדדי."
 
השומרת שמולו התאמצה להסתיר את הפתעתה, אך זרקסיס הבחין בהבלח הפליאה שחלף על פניה.
היא הייתה נמוכה ממנו רק בסנטימטרים בודדים, וזה מצא חן בעיניו. מרענן, לא להידרש להתכופף כדי להסתכל לאישה בעיניים.
והיא בהחלט הייתה אישה. מתחת למדים השחורים והזהובים שלה היו לה קימורים ברורים מאוד, שדיים מלאים וירכיים נדיבות. וגם רגליים ארוכות. גזרתה האמזונית דמתה מאוד לזו של אלני. מה שהפך אותה למושלמת.
עם זאת, בשאר ההיבטים, היא לא דמתה לאלני. לא היו לה תווי הפנים העדינים או השיער הזהוב הארוך של אלני. לא, האישה הזאת הייתה פשוטת מראה, אף שפיה היה נאה למדיי, ועיניה היו בצבע ענברי בהיר ומפתיע וממוסגרות בריסים ארוכים, עבים וכהים. בגלל שיערה החום, המשוך לאחור ללא רחם ואסוף לפקעת הדוקה על עורפה, צווארה האלגנטי ועורה הזהוב נחשפו...
לא שהדברים האלה היו חשובים. רק מבנה גופה היה חשוב.
זרקסיס בחן את פניה והבחין בהתכווצות זעירה סביב עיניה ופיה, סימנים ברורים למורת רוח. הוא ניחן בכישרון מפותח לקריאת אנשים – משהו שניצל לתועלתו בצבא, לפני גירושו ולאחר מכן, כשניסה לאסוף את רסיסי חייו באירופה – והוא ידע לזהות הסתייגות ממנו. והחיילת הזאת הסתייגה ממנו, למרות כל מאמציה להסתיר את תחושותיה.
מצד שני, הוא הבחין בהסתייגותה ברגע שהצטרפה לצוות המשמר האישי שלו, לפני חודש.
הוא לא הוטרד מכך. בימים אלה, לא הניח לדבר להטריד אותו.
חוץ מזה, רוב אנשי הצבא הסתייגו למדיי מהצבתו מחדש בתפקיד מגן הכס, ולא ניתן היה לעשות דבר בנידון. הוא לא יכול היה להסתיר את עברו או למחוק את השם שיצא לו, לכן לא עשה אף אחד מהדברים. מה שהוא כן עשה, היה לקחת אחריות ולהניח למעשיו לדבר בעד עצמם.
למורת רוחו, הוא היה זקוק לתמיכת הצבא, כי תפקידו כמגן היה חשוב לאדוניס, וכל מה שהיה חשוב לאדוניס היה חשוב לו. כמו כן, אביו חשב שהוא לא מתאים לתפקיד זה, לכן כמובן שהוא לא רק רצה למלא אותו, אלא גם להטביע את חותמו. והוא עשה זאת. המשימה לא הייתה קלה, אך הוא משך חלק גדול מהצבא לצד שלו, באמצעות שילוב של כנות ומעשיות, שלא לדבר על מנות נדיבות של קסם. גנרלים בודדים לא השתכנעו, אך הוא היה משוכנע שעם הזמן, הם יתרצו. הנישואים בוודאי יתרמו לזה.
אולי זה יעזור לו עם החיילת הספציפית הזאת, אף שלנוכח מבטה המלווה אותו כאילו היא לא מסוגלת לשלוט בעצמה, אולי לא. הרי הוא הכיר את המבט הזה. הוא היה מוכר לו כמו הנשימה, והוא ראה אותו לאחרונה, על פני כמה מהעובדות שלו – וגם של כמה מהעובדים.
המבטים לא הטרידו אותו – הוא מעולם לא נגע במישהי שעבדה איתו ישירות – אך לפעמים, ההתפעלות ממנו עוררה בעיות. הוא קיווה שהפעם זה לא יקרה, מכיוון שהיא הייתה האישה הראשונה במשמר הארמון ונוכחותה העידה על הצעדים הקטנים שאקסיוס עושה, לעבר הקדמה. אם יהיו לה בעיות איתו, זה יהווה מכשול. הוא לא ישמח לפטר אותה, אם המצב ייצא מכלל שליטה. במיוחד מכיוון שהייתה בתו של טימון קורוס, ראש המשמר המלכותי.
"סליחה, הוד מעלתך?" קולה היה צלול מאוד ומהול בנימה מתוקה שהייתה אמורה להיות מחליאה בעיניו, אך לא הייתה. "לא קלטתי כל-כך, את מה שאמרת."
"אין צורך לקלוט." הוא פנה אל חדר השינה שלו. "בואי אחריי."
המעצבת השאירה את השמלות בחדרו, כדי שאלני תמדוד אותן, היות שכולם הניחו שהוא ואלני כבר מקיימים יחסים. הם לא. הוא לא נגע בה, והוא גם לא ייגע, עד אחרי החתונה.
לא שהוא רצה במיוחד לעשות זאת, שכן לא הייתה ביניהם כל משיכה. חוסר המשיכה היה טוב במובנים רבים, כי הקטין את הסבירות שהם ייקשרו זה לזה.
כמה אירוני, שהלקח היחיד שאימץ מאביו, הלקח המכאיב מכול, היה שאכפתיות היא מסוכנת. אך הוא למד את הלקח הזה והפנים אותו, כך שכעת לא הרשה לעצמו לפתח אכפתיות כלפי שום דבר. שום דבר, מלבד אחיו.
הוא פסע לאורך המסדרון הלבן הארוך שהוביל אל חדר השינה שלו, מבלי לטרוח לבדוק אם קליסטה מתלווה אליו – הוא ידע שתבוא אחריו, מכיוון שציות לסמכות היה טבוע בבסיס האמונה של כל חייל אקסיאני – והרגיש רוגז קל כלפי אותו אח אמור.
אדוניס עסק בכפייתיות בהבטחת השושלת – אחרי ככלות הכול, הוא אכן היה המלך – אך הוא יכול היה להיות קצת פחות נוקשה בעניין. כן, הוא איבד את מלכתו לפני שנים אחדות, אבל מכיוון שנולדה לו בת מהאיחוד, הוא זכה ליורשת שלו.
הבעיה האמיתית הייתה שאדוניס סירב להתחתן שוב, ומפני שלא יהיו לו עוד ילדים, כל הלחץ להעמיד יורשים נוספים נפל על זרקסיס.
גם זרקסיס לא חש כל רצון להתחתן, אך מכיוון שאדוניס לא השאיר לו שום ברירה בעניין, הוא התרצה. אדוניס היה האדם היחידי בעולם, שזרקסיס הסכים לציית לו, אומנם לא בלי שאלות, אבל לפחות עם מספר שאלות מוגבל.
הנישואים היו צפויים להיות מאורגנים, ומכיוון שאדוניס כבר חשב על כלה ספציפית, זרקסיס הניח לו לבצע את השידוך. ממילא לא היה לו אכפת כל-כך, מי תהיה ארוסתו.
אלני הייתה נסיכה מנסיכות מתקדמת מאוד, בקרבת צרפת, עם השפעה פוליטית בינלאומית חזקה, שלדעת אדוניס תועיל לאקסיוס. בתמורה, אקסיוס תספק לנסיכות גישה לצבא האקסיאני, ששמו הלך לפניו בכל העולם.
הברית הייתה יקרת ערך, ברית שלזרקסיס לא היו איתה שום בעיות, מלבד העובדה שאלני התגלתה כבעייתית מהמקווה. וכעת הוא כעס, והוא שנא מאוד לכעוס.
הוא פסע אל חדר השינה הראשי ומצא את המעצבת, מתעסקת עם השמלות התלויות על מתלה ליד המיטה. האישה לא חדלה להעיף בו מבטים מתחת לריסיה, מבט נוסף שהיה מוכר לו היטב. לצערה הרב, הוא כבר לא הפלייבוי שהיה פעם, אחרת אולי היה נותן לה טעימה ממה שהיא מפספסת.
לא שהיה לו זמן או חשק, הלילה. הוא לא כעס רק על אלני, ש"שכחה" למרבה הנוחות מהמדידה ותירצה את היעדרותה בפגישות מועצה – גם היא לא התלהבה מהאירוסים האלה, אך הייתה מוכנה להתחתן תמורת הצבא – אלא גם על הכורח להתעסק עם בחירה של שמלות הולמות.
עם זאת, גם אם השמלות לא עניינו אותו כהוא זה, רושם חיצוני היה חשוב לאדוניס, לכן הוא היה זקוק לאישה יפה בשמלה מקסימה.
המעצבת שלחה אליו חיוך מצטנע, חיוך שהתערער כשמבטה פנה אל קליסטה, שעמדה מאחוריו.
"הנסיכה אלני לא תצטרף אלינו, הלילה," אמר באגביות. "השומרת שלי דומה לה, במבנה הגוף ובגובה. היא תמדוד את השמלות במקומה, ואחר-כך תוכלי לבצע את השינויים הנדרשים."
המעצבת הטתה את ראשה. "כן, הוד מעלתך."
זרקסיס העיף מבט בקליסטה והבחין בתדהמתה, למראה המתלה הגדוש שמלות. הבעתה נמחקה, כששמה לב שהוא מביט בה.
מעניין. לא תגובה אופיינית לנשים, בהתבקשן למדוד המון שמלות יפות. לפחות לא הנשים שהכיר.
"יש איזו בעיה, חיילת?" שאל.
ההבעה ההמומה נעלמה, סנטרה הזדקר וכתפיה התיישרו. "בכלל לא, הוד מעלתך," אמרה, בטון ניטרלי לחלוטין.
אך כבר היה מאוחר מדיי. הוא ראה את ההבעה הקודמת שלה וכיצד הסוותה אותה. אין ספק שלא רצתה למדוד את השמלות האלו.
הוא היה צריך לוותר על הרעיון ולגשת לסיים להתלבש, מכיוון שהטלפון של אלני הוציא אותו מהמקלחת. אך מכיוון שלא הייתה לו תעסוקה אחרת והוא תמיד היה סקרן בלתי נלאה, הוא התקרב אליה בנחת וראה בעניין את מבטה היציב מושפל לרגע אל חזהו החשוף. הפעם, היא לא הסגירה שום רגש. ארשת פניה הייתה מקובעת, אך סומק הכתים את לחייה.
אם כך, הוא צדק בהנחתו הראשונית. היא נמשכה אליו, דבר שהיה מובן למדיי. הוא היה מודע היטב למראהו, ושנים רבות בחייו הבוגרים הוא ניצל את הופעתו ללא בושה, כדי להשיג את מבוקשו.
בעבר, אולי היה משתעשע איתה להנאתו, אך שלב זה כבר היה אמור להיות מאחוריו. התוכחה הקטנה שהשמיע אחיו, כשגירושו בוטל והתואר הוחזר לו, עדיין הדהדה באוזניו – גם אחרי שנים אחדות. בנאום הובהר לו כיצד נסיך מצופה להתנהג, כאילו שזרקסיס לא ידע. כאילו שזרקסיס לא הקריב כבר את כל מה שהוא, על מזבח של ציפיות נסיכותיות.
עם זאת, הוא זרם עם אחיו בעניין הזה, מכיוון שהתנהגותו של זרקסיס באירופה לא הייתה מכובדת כל-כך, וההטפה הזכירה לו את כל הדברים שכבלו אותו, לפני גירושו. כל הדברים שעליהם נאלץ לוותר כשאביו, המלך זנופון, נישל אותו מהירושה.
דברים כמו כבוד ואצילות ואחריות.
דברים כמו כבוד עצמי.
כן, אדוניס החזיר לו את הדברים האלה עם שובו לאקסיוס, אך הוצמד להם תג מחיר. והוא לא היה אותו ילד צייתן מפעם. הילד הרציני והנוח לתמרון, שרצה רק לעשות את המיטב ולעורר באביו גאווה.
לא, כעת היה גבר והוא זיהה את צמד הכלובים, תואר ושם, שבהם הוחזק הילד כלוא. זה לא היה כלוב שאליו ייכנס שוב מרצון.
לפחות, לא בלי מפתח.
הוא התקרב אל השומרת הנוקשה מאוד למראה ובחן את פניה, אף שלא היה לו ברור מה הוא מחפש. אולי הצצה נוספת על האדם שדימה לראות, מתחת למסכת החיילת.
לא סתם אדם. אישה.
זעזוע קטן עבר בו. כן, היא הייתה אישה, ואף שזה לא היה אמור לעניין אותו עד כדי כך – למשל, מה בדיוק דחף אישה לרצות להיות שומרת? – הוא לא יכול היה שלא להבחין בנשיותה.
"את לא צריכה להיראות מבועתת כל-כך," נהם, כשנעצר מולה. "אלה בסך הכול כמה שמלות."
היא נראתה מופתעת לרגע, כאילו לא ציפתה שמישהו יבחין במעידתה. אך גם הבעה זו הוסוותה חיש מהר, ועתה דמתה לגרניט. "אני מצטערת, הוד מעלתך."
מסקרנת יותר ויותר. היא לא הייתה מגויסת טרייה, כך שהייתה אמורה להפגין שליטה רבה יותר על תגובותיה. אביו בוודאי היה מסתייג.
"אין צורך להתנצל. אני פשוט סקרן להבין, למה אישה לא מתלהבת למדוד כמה שמלות יפות."
משהו נצץ בעיניה הענבריות, והוא שיער שמדובר בכעס. "לא כל הנשים אוהבות שמלות יפות, הוד מעלתך," אמרה בקרירות.
משהו בו התעורר. עניין ברור מאוד.
אם הוא לא טעה – והוא טעה רק לעתים רחוקות – הייתה בקולה נימה קלה של קריאת תיגר. תגובה שלא הייתה חכמה כל-כך אצל חיילים, במיוחד לאחר קבלת פקודה. האם היא ככה עם כל הממונים עליה? או רק איתו?
הדבר שבתוכו זע שוב והתחזק. אוה, הוא קיווה שזה רק איתו.
זהירות. אתה אמור להתנהג למופת.
הוא תמיד התנהג כך, לא? מאז חזרתו, הקפיד להתנהג לעילא ולעילא ולא סיפק לאחיו שום סיבה לדאגה. אך עברו עליו שלוש שנים ארוכות. ועתה משהוא עומד להתחתן, השנים האלו יהפכו לחיים שלמים.
הוא בוודאי זכאי ליהנות דקה או שתיים עם אישה מעניינת, לא?
"נכון," אמר בעצלות. "מה תעדיפי? שכפ"ץ טוב? מגפיים כבדים? מכנסיים עמידים?"
"כל אלה פריטי לבוש מועילים מאוד," הסכימה בנוקשות, "אבל אני מבטיחה לך, שאין לי שום בעיה עם שמלות."
"באמת? ההבעה שלך, חיילת, אומרת אחרת."
שפתיה היו מהודקות, זעם ניצת שוב בעיניה, והמפלצת הרעבה שבו, המפלצת שנאלץ לרסן מאז שובו לאקסיוס, נאבקה בשלשלות שלה.
עבר זמן רב, מאז הרשה לעצמו ליהנות מחברת אישה, והבילוי היה חסר לו. נשים היו הפיצוי שלו, בתקופת גירושו – ולא רק מבחינה גופנית. הוא נהנה גם מחברתן. בילדותו היה מוקף גברים מכיוון, שאימו מתה בדמי ימיה. אביו לא נישא בשנית ונעשה נוקשה וקפדני יותר עם חלוף הזמן, לפיכך הארמון היה מקום קר לגדול בו.
כילד, ניסה להתחבר עם הבנות של כמה מעובדי הארמון משום שהיה בודד, אך אביו שם לעניין סוף במהירות. החברויות הללו היו תמימות, אך זנופון הסתייג מהן ולימד את זרקסיס את השיעור הראשון והכואב ביותר, בחשיבות של ניתוק רגשי: שהצרכים האישיים של נסיך נופלים בחשיבותם מארצו ומחובתו. שני דברים אלה קדמו לכל דבר אחר.
החיילת הזאת לא הייתה ילדה, אך עדיין הייתה חלק מהצוות שלו ועובדת שלו, ואם הוא רוצה לבלות עם אישה, יש אחרות שיוכלו למלא את צרכיו.
עם זאת, הוא לא יכול היה להכחיש שהלהט הטמון בה סקרן אותו. הוא אפשר לו להציץ על האישה שמאחורי המעטה הצבאי, והניגוד היה... מעניין, בעיניו.
צייתנות זכתה להערכה רבה במשמר המלכותי; ערעור על פקודות היה אסור ולא הייתה שום סלחנות, כלפי יחס של בוז לסמכות. עם זאת, היא כבר הסגירה את רגשותיה פעמיים, הן בהסתייגותה ממנו והן בסלידתה הברורה מבקשתו.
מסתבר, שהיא אצרה בתוכה להט.
"אני מצטערת, הוד מעלתך," אמרה, בקול שהביע רק רמז קל להתנצלות. "בעתיד, אנסה לא להיות שקופה כל-כך, עם ההבעות שלי."
תאר לעצמך כמה כיף יהיה, לגרום לה לאבד שליטה.
זרקסיס שקל זאת, לשבריר שנייה. אך אז התעורר הצד הטוב שלו. לא, הוא לא יכול להסתכן ולעבור את הגבול. לא זו בלבד שאחיו יתרגז מאוד, אלא גם גילוי עניין בשומרת, לא ישפר את מעמדו בצבא. במיוחד לא עם האישה הראשונה במשמר.
אבל בקרוב תתארס ולא תוכל לעשות את זה יותר.
אה כן. כאילו הוא נזקק לתזכורת הזאת.
"מצוין," מלמל והחדיר חמימות לקולו. "לא הייתי רוצה שאבא שלך יגלה, שהפקודות שקיבלת לא היו לרוחך."
מבטה התיז ניצוצות, כשזעמה ניצת שוב. "אין לי שום רגשות בנוגע לפקודות שקיבלתי, הוד מעלתך. לא סירבתי פקודה בעבר ולא אעשה זאת עכשיו."
החלק השני אולי היה נכון, אך הראשון בהחלט היה שקר. היו לה רגשות, לגבי הפקודות שלה.
הוא התבונן בה וקלט בהפתעה פתאומית שלמעשה, היא רחוקה מלהיות פשוטת מראה. הוא טעה בקביעתו. מצחה היה גבוה, עצמות לחייה חדות, ולסתה הייתה חזקה. תווי פנים עזים. לא יפים, לא משהו מרגיע מעין זה, אלא תקיפים.
אולי אפילו יפהפיים.
זרם חום שטף אותו, חום שלא היה אמור להופיע.
הוא אהב הפתעות. הוא אהב הפתעות יותר מכול. אך משיכה בלתי מוסברת לשומרת שלו, לא נחשבת להפתעה חיובית.
זרקסיס פנה בחדות ועשה סימן למעצבת, שחיכתה בסבלנות לצד מתלה הבגדים. "הכחולה, אני חושב. בואי נתחיל בה."