חיים פוגשים ספרים

פרק 1
גורל ובחירה

בשעה שאני נכנסת לחדר הסדנאות עשרות עיניים מביטות בי ובודקות אותי מכף רגל ועד ראש. אני יודעת שבדקות הראשונות של המפגש עם הקבוצה אני נשפטת לשבט או לחסד.

אני למודת ניסיון בהנחיית קבוצות בתחומי ביבליותרפיה. המטרה היא להקנות למשתתפים מודעות עצמית באמצעות קריאת טקסטים ספרותיים והקרנת סרטי קולנוע. השיח הקבוצתי המתעורר בעקבות ניתוח הטקסטים והסרטים הוא קטליזטור לדינמיקה קבוצתית החושפת לעיתים את נבכי נפשם של המשתתפים.

אני מסתכלת בעיניים שמביטות בי ומנסה לנחש מי יהיה מליץ היושר שלי בעת שההתנגדויות עולות בקבוצה ומי יהיה אויבי המושבע. יש שמתהפכות היוצרות ואנשים משנים את עמדתם הרגשית בבחינת "מאוהב לאויב" או להפך.

בשנים הרבות שחלפו מאז התחלתי להנחות קבוצות למדתי שלא להיפגע כאשר נשפך על ראשי זעם בלתי נשלט המעורר מהומה בקבוצה. למדתי גם כי הכימיה או העדרה, זו הנוצרת ביני ובין המשתתפים, היא שקובעת את איכות השיח בינם לבין עצמם ועם המנחה העומד בראשם. הבחירה שלי ביצירה שאדון בה בסדנה היא תוצאה של המרקם הרגשי הטעון שאני חשה במפגשים הראשונים.

כאשר פסעתי לתוך החדר באחת הסדנאות חשתי קסם כזה שלא יכולתי להסביר את מהותו. קסם מכשף, מטריד אך מלהיב. תערובת של רגשות טובים וגם שליליים הציפה אותי. וכאילו יד נעלמה הכריחה אותי לבחור בספר שקראתי רק לאחרונה ולשתף בו את יושבי החדר. בחירתי בספר הייתה אינטואיטיבית, ולא ידעתי אם המציאות תצדיק את הבחירה.

הספר עמוס ניגודים לעייפה ובוודאי עלול לעורר מהומה בנפש המשתתפים. עם זאת הרגשתי שאני חייבת להסתכן ולשים את נפשי בכפי ושתחושת ההכרח הפנימי תצדיק את בחירתי.

"תמימות שנייה" מאת שלומית מירון1 מספר על נס ההתאהבות בגיל מבוגר. נאווה, אלמנה בת 69, ויתרה על אפשרות האהבה, אלא שדווקא אז פגשה במקרה את אהבת חייה. הרומן שלה עם איציק שפירא קסום במיוחד, אלא שיש בו עליות ומורדות המטלטלות את עולמה וגורמות לה לשאול את עצמה שאלות שמעולם לא העזה לשאול.

על פני השטח זהו סיפור אגדה על הגשמת פנטזיה רומנטית, אלא שכמו בכל מציאות הפרשה המסעירה וחוויית ההתעלות הרגשית תובעות את מחירן.

ביקשתי ממשתתפי הקבוצה שלא יקראו את הספר הזה לפני המפגש הראשון וסיפרתי להם במילותיי את הרקע לקטע שבחרתי. תיארתי את תחילת הרומן, ההכנות הקדחתניות שנאווה עושה לפני המפגש עם גבר שבסך הכול דיברה איתו בטלפון פעם אחת. אלא שעוברות כמה דקות, והגבר לא מופיע. מתוך אכזבה גדולה נאווה פושטת את בגדי החמודות שלבשה ושבה להיות סינדרלה במטבח. אלא שדווקא אז נשמעות הדפיקות בדלת:

בשבע ועשרים אני מביטה בבית ובעצמי ומגחכת: זהו, ירדת לגמרי מהפסים? לא ייאמן מה שבדידות עושה לבני אדם. בכל אופן, אני מנחמת את עצמי, זה בדיוק הרגע הנכון להתעורר למציאות שעוד רגע תתדפק בדלת. [...]

בשבע עשרים ושבע מגיעה הדפיקה בדלת, בשלוש נקישות נחושות וקצביות. אני לוקחת את הנייד של דודי ומשתרכת לעבר הדלת, מבטיחה לעצמי אפילו לא להיישיר מבט אל פני האכזבה. אני פותחת את הדלת והוא עומד שם — מין הכלאה של אורי גלר וג'ק ניקולסון. [...] והמבט הכחלחל־אפור שלו כל כך עז ומעז, שזה מייד מעורר חשד לחוסר איזון רגשי, משהו שלמדתי להיזהר ממנו, כי בצד השני של השמחה הגדולה הזאת יש בדרך כלל תהומות, שאלוהים ישמרנו. הוא נראה יותר מדי שמח, ככה שיכול להיות שהוא בכלל איזה פסיכי. ואני פסיכים היו לי מספיק. סוף סוף פיתחתי קצת אחריות כלפי עצמי, וכשמולי מהבהב שלט: "שומר נפשו ירחק", אני מתרחקת. בסופו של דבר אני זו שתצטרך לאסוף את השברים של עצמה, לשקוע שוב במצולות נשכחות, ולהתגעגע לאדמה המשמימה של האי הבודד שלי. [עמ' 16-15]

הבטתי בחברי הקבוצה ושאלתי שתי שאלות: מה אתם מרגישים כלפי נאווה? מה אתם חושבים על נאווה?

שתיקה השתררה בחדר. גם אני דממתי. אבל כעבור זמן קצר הוצף החדר בהערכות על דמותה של נאווה: "היא משלה את עצמה"; "היא משחקת באש"; "כמה חבל שהיא לא מעריכה את עצמה"; "שתתמקד במשפחה שלה, מבוגרת מדי להשתעשע באהבים"; "כל הכבוד! מגיע גם לאישה מבוגרת לאהוב"; "שתברר היטב מי זה הברנש הזה, שלא תיכנס לרומן מסוכן בלי אינפורמציה"; "יכול להיות שהטיפוס הזה מנסה לנצל אותה — שתיזהר לא להיות פראיירית"; "שתיקח סיכון, מה יש לה להפסיד"; "היא אישה פתטית, רומן לא מתאים לגילה, שתאסוף את שאריות הכבוד העצמי שלה לפני שהיא נחשפת"; "שתתייעץ עם חברות חכמות או שתלך לייעוץ פסיכולוגי, וכמה שיותר מהר"; היא משחקת באש וטוב שכך".

כולם הביטו בי במבט של שאלה.

אמרתי: "שמתי לב שלא אמרתם מה אתם מרגישים כלפי הדמות."

לרגע השתרר שקט, ומייד נפרץ בקולות רבים: "היא מעצבנת אותי, מה היא חושבת את עצמה מלכת אנגליה?"; "אני מקנאה באומץ הלב שלה, הלוואי שיכולתי להשיג אהבה בגילי המתקדם"; "אני לא סובלת אותה, היא הססנית, שתחליט כבר מה היא רוצה"; "לא אוהבת את הנאיביות שלה, היא לא קולטת שגברים רוצים רק לנצל נשים?"; "היא מעוררת בי עצב, כי היא הולכת ליפול במלכודת האשליה של האהבה".

הייתי מופתעת מפרץ הרגשות שהציף את החדר. הכול תלו בי את מבטיהם מבקשים לדעת איך אפסוק בין הרגשות המנוגדים.

אמרתי: "חברות וחברים, השאלות שלי לא נועדו לקבל את התשובה הנכונה אלא להפך. הצפתם את השיח במגוון רגשותיכם. לא נאווה היא הנושא אלא אתם, חברים. הדעות והרגשות שביטאתם כאן אינם אלא השלכות של רגשותיכם ואמונותיכם לא רק על דמותה של נאווה. הם מבטאים את תפיסת עולמכם הכללית. אם חשבתם לרגע שהספר הוא הנושא, אינכם אלא טועים. אתם מרכז הסדנה, והספר הוא רק קטליזטור שיאפשר לכם להבין טוב יותר את עולמכם הפנימי."

"אני מכירה טוב מאוד את עצמי," השיבה מיכל. אני חיה עם עצמי קרוב לחמישים שנים, ואין לי צורך שמישהו יכיר לי את אישיותי, את רגשותיי ואת מחשבותיי."

"אם כך," שאלתי, למה באת לסדנה?"

"רציתי לנתח דמויות מהספרים ומהסרטים בלי קשר אליי. אני רוצה להישאר בפרטיות של חיי ולא להיחשף."

הבנתי את חששותיה של מיכל ואף הפניתי את השאלה למשתתפים. מקצתם הזדהו עם עמדתה של מיכל. אחרים הביעו את נכונותם ואת רצונם להבין את נפשם ביתר עומק.

ניסיתי להרגיע את חששותיהם. אמרתי שרמת החשיפה או העדרה תהיה תלויה אך ורק ברצונותיהם.

הכול הקשיבו וחיכו למוצא פי.

אמרתי: "חברים יקרים, שמתי לב לכמה דברים שעלו בתשובותיכם. ניכרים הניגודים הבולטים ברגשותיכם כלפי ההתאהבות של נאווה. מקצתכם הזהירו, התריעו, לעגו, ואף יעצו להתרחק מאהבה. אחרים תמכו ואף התלהבו מהאפשרות לאהבה בגיל כזה. ועוד אלמנט שעלה בחדר הוא מושג הפתטיות. אולי אוכל לברר את משמעות המושג, שהרי הוא חוזר ונשנה בשיח היום־יומי, בייחוד כאשר אנחנו שופטים את זולתנו.

מכאן ואילך התפתחה בקבוצה דינמיקה ערנית. וזו תמציתה: אהבה היא רגש שכל אחד שואף לחוות. כך לפחות מצהירים רוב בני האדם שנשאלים אם ירצו לזכות באהבה. אלא שכאשר בוחנים את מימושו של רגש זה, מתברר שרבים נרתעים מהגשמתו. כלומר אהבה הא רגש עז שעשוי להעלות אותנו אל פסגת האושר, אך באותה מידה להפילנו אל שאול תחתיות. מתברר אפוא כי האויב הגדול ביותר של האהבה הוא הפחד. בהתייחס אל הקטע שתיאר את נאווה: יחסה היה אמביוולנטי כלפי המפגש עם הגבר המסתורי. היו שם שמחה גדולה בצד תהומות, חוסר איזון רגשי וגעגוע לאדמה משמימה ולאי בודד.

אחר כך עלתה לדיון המילה 'פתטיות'. בתחילה התקשו המשתתפים להסביר את המילה הרווחת כל כך בשיח החברתי. כדי לסבר את אוזניהם סיפרתי על גבר בן שמונים שמתאהב באישה בת ארבעים. אם יזכה באהבתה, זה יהיה רומנטי, ואם תדחה אותו האישה, זה יהיה פתטי.

כלומר, אנשים נוהגים לכנות חלומות של בני אדם 'פתטיים', כאשר המציאות אינה עולה בקנה אחד עם החלומות. אנשים נועזים שחתרו לממש שאיפות גדולות מן החיים הוכתרו כאנשי חזון, רק אם הצליחו לממשו לשפת המעשה. כך לדוגמה הרצל חוזה המדינה היה עלול להיחשב פתטי, אילולי הגשים את הקמת מדינת היהודים.

בתום המפגש זרקתי הערה לאוויר וביקשתי מהחברים שעד המפגש הבא יחשבו על השאלות האלה:

האם אני מפחד מאהבה?

האם אני אדם של חלומות?

האם אני בוחן את תפיסת המציאות שלי השכם והערב?

בתום אותו מפגש ניגשה אליי אישה בשנות הארבעים לחייה. היא נראתה נסערת וביקשה בעדינות לדבר איתי בארבע עיניים. סקרנותי התעוררה בי, ובהפרת הכללים האתיים הנוקשים של יחסים בין מנחה לחבר בקבוצה נעתרתי לבקשתה.

אודליה בלטה בנוכחותה כבר בראשית הסדנה, אך שתקה שתיקה מוחלטת במהלכה. רגשותיה השתקפו בשפת הגוף שלה ובהבעות פניה. ואומנם לא הופתעתי מבקשתה של אודליה לפרוש מן הקבוצה ולבוא אליי לשיחה של אחת על אחת.

היא הסבירה לי שזה שנים היא מחפשת מישהו לשוחח איתו על חייה, שכן חייה לא היו סוגים בשושנים, וזאת בלשון המעטה. מאותה שיחה ראשונה התברר לי כי הנחיית הקבוצה באותו היום העירה בה רגשות עזים, והם מצאו מסילה ישירה לפצעי נפשה, שאותם לא הצליחה לרפא. אודליה התוודתה לפניי כי כל ניסיונותיה למצוא מטפל שיבין לנפשה עלו בתוהו, ויש לה הרגשה שאני האדם הנכון שאיתו תוכל לחלוק את רגשותיה הבלתי פתורים זה עידן ועידנים.

הבהרתי לאודליה שאני איני פסיכולוגית, אך היא הנהנה בראשה בשביעות רצון, שכן, כך טענה, הפסיכולוגיה הקלסית פחות מדברת אל ליבה, דווקא האנלוגיה בין היצירה הספרותית ובין נפש הקורא מתאימה במובהק למפת הדרכים של הווייתה.

*

נעתרתי לבקשתה וקבענו להיפגש. ואלה הדברים ששטחה לפניי:

אנחנו שתי אחיות. כשאימי נפטרה לפני כשנה, היא העירה בי רגשות רבים בלתי פתורים בעליל. כל חיי השתוקקתי לאהבתה, זו שניתנה בשפע לאחותי הבכורה ענת. אחותי ענת הייתה ילדה יפהפייה ואף גדלה להיות נערה, בחורה, והיום אישה מוצלחת, חיננית ואהובה על כל רואיה. היא הייתה ועדיין היא המודל שלי לאדם מאושר. הייתי רוצה להיות כמוה.

התבוננתי באישה היפהפייה המרשימה שישבה מולי, והחידה עתיקת היומין על הקשר בין הערך העצמי של האדם ובין מעלותיו ניקרה במוחי הקודח. הפסקתי בעדינות את סיפורה של אודליה ושאלתי אותה: "את מביטה לפעמים במראה?"

אודליה השתתקה לרגע, אך מייד התעשתה:

אני מעדיפה לא להביט ולראות את דמותי החיוורת במראה. באופן מטריד ומוזר בכל פעם שאני מתבוננת במראה מגיחה בדמיוני אחותי ענת וניצבת לידי במלוא הדרה ויופייה, ובכך מדגישה ביתר שאת את הסתמיות של דמותי — הן במראה הפיזי הן בהרגשת האפסיות של אישיותי בהשוואה אליה.

"הייתי רוצה לשמוע על ילדותך, אולי על הרגשתך כילדה וכנערה, על יחסייך עם ההורים ועוד דברים שעולים בזיכרונך," אמרתי והשתתקתי.

אודליה הניעה את ראשה לאות הסכמה. מרגע זה ואילך סיפרה על ילדותה כאילו היו מילותיה בהמתנה לשעת כושר לצאת לאוויר העולם:

ההורים שלי הם בני מהגרים שעלו מפרס בשנות החמישים. אימי התייתמה מהוריה בגיל צעיר, והיה עליה לגדל את ארבעת אחיה ואחיותיה בכוחות עצמה. כל חייה היו מעשיים והישרדותיים. גם נישואיה לאבי היו מטעמים פרקטיים ולא נבעו מאהבה או מתשוקה. מאז שאני זוכרת את עצמי היו אמירותיה פסקניות, כאילו שאבה צרור עצות לחיים מהתנ"ך שיצרה לעצמה. הפתגמים שלה היו תמיד ברוח של נזיפה. החטא הנורא ביותר בתפיסתה היה לשגות בדמיונות שווא במקום לאמץ גישת חיים ריאליסטית שפועלת להשגת יעדים והצלחה מקצועית וחברתית.

אני הייתי ילדה רגישה ומלאת דמיון. בבדידותי הייתי מאמצת לי חברים וחברות דמיוניים, משוחחת איתם, מתווכחת ושופכת את נפשי. אימי הייתה מלגלגת על החברויות הדמיוניות שאימצתי לעצמי ומביישת אותי לפני כל מי שהיה מוכן להקשיב לה.

כאשר באו אלינו אורחים או בני משפחה, היא הייתה מתארת לפניהם את הילדה המוזרה שנולדה לה, משתוממת על שילדתה כל כך לא דומה לה ומטילה ספק בשפיותי. תמיד דאגה למה שיקרה בהמשך חיי הבוגרים, כאשר תלך לעולמה ולא יהיה מי שישגיח עליי שלא אחצה את גבול החיים האמיתיים לטובת חיים של אשליות, שעלולים להוביל אותי אל עברי פי פחת.

"וגם לאחותך ענת התייחסה כך אימך?" שאלתי.

אז זהו שלא! אחותי ענת הייתה מקור גאוותה. היא הייתה המודל הנערץ על אימא. כאשר הכעסתי את אימי בעת שהתכנסתי לתוך עולמי, היא הייתה נאנחת באכזבה ואומרת שחבל שאני לא דומה יותר לאחותי הבכורה.

"איך הרגשת לשמע ההערות האלה של אימך?"

הרגשתי שהיא צודקת. אימי הייתה אישה נערצת על שכניה, על מכריה ועל בני משפחתה. גם אבי סגד לה והיה מצדיק אותה בכל מה שהייתה אומרת. כל אימת שנתפסתי בקלקלתי ונענשתי, הייתי מתכנסת בפינתי ומנסה להפסיק לנשום, כדי שלא אוסיף לכדור הארץ יצורים הזויים כמוני. הייתי מתפללת כל ערב שאקום בבוקר אחד ואיוולד ילדה אחרת, כזאת שדומה לאחותי ענת. תמיד הרגשתי בת מזל להיוולד לאימא מבינה כל כך וצודקת, שבלעדיה מזמן הייתי מידרדרת לעולם הזוי ומאבדת שם את שפיותי.

"ואיפה היה אביך בתמונה? שאלתי.

עיניה של אודליה אורו במקצת כששמעה את שאלתי.

אבא אהב אותי בחשאי. כשהיינו נמצאים במסתרים, כשאיש לא היה במחיצתנו, הוא נהג להחמיא לי ולעיתים אף לאמץ אותי בחום בזרועותיו. הוא הכתיר אותי לנסיכתו, אבל ההכתרה לא רוממה את דמותי בעיניי, שכן המלכת נסיכה בידי קבצן אינה נחשבת. אבא ואני היינו משויכים למחלקת העלובים, ההזויים, כאלה שבקושי יש משמעות לקיומם. כאשר אימא הייתה בסביבה, היה אבי יורד למחתרת, מהנהן בהסכמה לכל אמירותיה, מנסה לחבק אותה ולהשפיע עליה מאהבתו, אלא שהיא תמיד דחתה אותו מעליה בבוז קר ומנוכר.

"למה להערכתך זכתה אחותך נוגה לאישור ואף לאהבה מצד אימך?"

חיוך רחב התפשט על פניה של אודליה, ובעצימת עיניים למחצה השיבה:

ענת מכירה את השפה. היא יודעת את הסוד הנעלם. היא יודעת לדבר עם כל אדם בשפתו, ממש כמו שלמה המלך שהכיר את שפת העופות והצמחים. אולי זאת הבעיה שלי, שאיני מכירה את המילים הנכונות. בחוויה שלי מתרחשת מציאות הפוכה: כל אימת שאני מבקשת לבטא את מחשבותיי ואת רגשותיי יוצאת ממני שפה נלעגת ופתטית.

"ואת היית הדמות היחידה במשפחה שנחשבה לפתטית?" שאלתי.

אודליה הביטה בי בהפתעה ואמרה:

את יודעת לשאול את השאלות הנכונות, ממש כאילו נכחת בחיי בילדותי ובנעוריי. זה נותן לי הרגשה שצדקתי כשבחרתי בך להיות זו שתוביל אותי אל הארץ המובטחת.

לא. לא הייתי הדמות הנלעגת היחידה. הייתי בת דמותה של דודה חדווה. גם היא בדומה לי נחשבה לכבשה שחורה במשפחתה של אימי. הפחד הכי גדול היה שמא ישוו אותי לדודה חדווה. ואשר יגורתי בא לי. זה מה שקרה כמעט כל יום. אימי הייתה מסננת במילים חרישיות שכנראה הייתי אמורה להיות בתה של דודה חדווה המשוגעת ולא בתה שלה. בכל פעם שאימא השוותה אותי לדודה חדווה המשוגעת הרגשתי שסותמים את הגולל על חיי וביקשתי את נפשי למות.

"את יכולה להגיד לי למה את מצפה ממני? איך אוכל לעזור לך?" שאלתי.

אני מבקשת ממך שתלמדי אותי את השפה הנכונה, זו שתוביל אותי להתקבל לממלכת האנשים הלגיטימיים, להיות דמות שאימי הייתה יכולה להתגאות שהיא ההורה שלה ולא רק של אחותי ענת.

סערה התחוללה בנפשי, אבל ניסיתי להסתירה מפני אודליה ולשמור על איפוק, כזה שישאיר אותי במחלקת השפויים בעיני אודליה, ולצד הרצון לרצות את האישה שישבה מולי אף לשמור על התנהגות אותנטית ככל האפשר במסגרת ייעוצית זו. מחשבות רבות התרוצצו בי, והרגשתי שאני חייבת לסיים את המפגש כדי להיוועץ עם עצמי ולבדוק אם יש בי די כוחות נפש לחלץ נפש יקרה זו ממלכודת השווא שבה היא כלואה.

*

בבית עבר עליי לילה לבן. אודליה נגעה בעצב חשוף בתוכי ועוררה בי זיכרונות רדומים משחר ילדותי. מצאתי קווים משותפים ביני לבינה. אף על פי שטיפלתי בנשמתי לא אחת ועיבדתי את זיכרונות חיי, שוב התלקחה בי מדורת הכאב.

נזכרתי בביקורת הסמויה או הגלויה שחשתי מצד המשפחה של אימי. אימי נפטרה בדמי ימיה. גם לי היה אבא שאהב אותי באופן טוטלי ונתן לי הרגשת מיוחדות קוסמית. אלא שדמותו לא ממש נחשבה במשפחה הנחשבת של אימי, וכך מצאתי את עצמי חצויה בין הרגשה של נסיכה ובין פקפוק מתמשך בכישרונותיי או במסוגלות שלי להיות נאמנה לתפיסת המציאות ולהצליח בה. חלפו שנים עד אשר השכלתי לחבר את נפשי החצויה ולגבש לעצמי זהות הרמונית.

אודליה העירה בי מחדש את כאב ילדותי, ולאחר מחשבה עמוקה הרגשתי שיש בי הכוח לעזור לה לצמצם את הפער בין אישיותה הנפלאה לבין הדימוי הנמוך שנשאה בקרבה, והחלטתי לצאת עימה למסע משותף של גילוי עצמי.

במפגש הבא השלימה אודליה לפניי את פרטי חייה: היא התגייסה לצבא, ולהפתעתה התאקלמה מעולה במסגרת הצבאית. כאשר שבה לבית הוריה בחופשות הקצרות סבלה מההצקות של אימה, אבל בתוכה כבר השתררה תחושת חירות מסוימת. בכל פעם שעזבה את בית ילדותה הרגישה מהפך בנפשה. היא התחבבה על חיילות וחיילים ואף מצאה אהבה קסומה ומופלאה עם אחד הכוכבים בפלוגה שבה שירתה. תחושת התרוממות רוח מילאה את ישותה, ובערב קסום אחד הציעה לה אהובה לעבור לגור עימו במקום לשוב לבית הוריה, והיא הסכימה במהירות ובלי התלבטות.

הקשר עם יובל נמשך עשר שנים, ובהם ידעה אודליה עליות קסומות בצד ירידות לתהום. זה היה קשר גדוש ריגושים ומכאובים. ושוב היא מצאה את עצמה תוהה על פשר זהותה ותוהה לאן מועדות פניה. השניים היו קשורים זה לזה בעבותות של אהבה מטורפת, אלא שלא היו להם ביטחון או יכולת לצפות מה ילד יום או ואפילו מה תלד הדקה הבאה. המריבות ביניהם היו תכופות וסוערות. בתחילת הקשר נהג להחמיא לה, אחר כך התחיל למצוא בה פגמים, וכך היא שבה אל מעגל האימה של מחוזות ילדותה. שוב פצעו את נשמתה, ביקרו אותה ואף דחו אותה דחייה רגשית. ויום אחד נסה אודליה על נפשה ונמלטה מהקשר ההרסני שידעה במשך עשר שנים, קשר של טירוף חושים משולב בהרס נשמתה.

מאז חלפו כבר כמעט עוד עשר שנים, ובהן היו לה קשרים מזדמנים אך היא לא פגשה את אהבת חייה הנכספת.

לשאלתי למה להערכתה אינה מצליחה לשהות בקשר יציב, השיבה אודליה שזו אחת הסיבות שגרמו לה לפנות אליי.

לשאלתי מה ייחשב בעיניה הצלחה בייעוץ, ענתה לי כי משאת נפשה היא למצוא בן זוג קבוע ולמסד חיי משפחה.

אני מצידי הצעתי לאודליה לפנות ליצירה מהספרות הקלסית, לנתח אותה ביחד ולחפש קווים מקבילים בינה ובין הדמות הספרותית. הצעתי לדון בדמותה של איזבל ארצ'ר ביצירת המופת "דיוקנה של גברת" מאת הנרי ג'יימס.2 הצעתי שנתמקד ביחסים של איזבל הצעירה עם המחזרים השוחרים לפתחה וננסה להבין מה מוביל את בחירותיה ואם היא ערה לכך.

אודליה הסכימה ברצון, ובמפגשים הבאים צללנו לסיפור חייה של העלמה ארצ'ר במטרה להבין את עומק נפשה.

*

איזבל ארצ'ר היא אישה צעירה כמעט מושלמת: היא יפהפייה, חכמה, טובה, מוסרית ומקסימה את כל רואיה. החיסרון היחיד שלה הוא העדר ממון. דודתה, גברת טאצט העשירה, מביאה את הנערה אל ביתה בלונדון, ומייד מתאהב בה ראלף בן הדודה. ראלף חולה במחלה חשוכת מרפא ויודע ששנותיו ספורות. לפיכך הוא מתרגם את אהבתו לאיזבל באמצעות ירושה, שהוא מצווה לה לאחר מותו הצפוי.

ראלף משוחח עם אביו.

"יש לי עניין רב בדודניתי, אבל לא מן הבחינה הרצויה לך. אני לא אאריך ימים; אבל אני מקווה לחיות מספיק זמן כדי לראות מה תעשה בעצמה. היא אינה תלויה בי לחלוטין; אני עשוי להשפיע מעט מאד על חייה. אבל הייתי רוצה לעשות משהו למענה."

"מה היית רוצה לעשות?"

"הייתי רוצה להפיח מעט רוח במפרשיה."

"מה כוונתך?"

[...] "הייתי רוצה לעשות אותה לעשירה." [עמ' 158]

ראלף רכן על כרי אביו והחליקם ברוך... "אותה טובה עצמה שאני שואף להעמיד בהישג ידה של איזבל, כפי שכבר הסברתי לך קודם — הטובה שבסיפוק צרכיו של דמיוני." (עמ' 161)

ראלף מאוהב בדודניתו, אך נבצר ממנו לממש את אהבתו אל איזבל בגלל נכותו, לכן הוא עובר לעמדת צופה. ההתבוננות בחייה של איזבל היא תחליף מנחם לתשוקתו אליה.

איזבל, הדמות המרכזית בספר, זו שהעולם פרוש לרגליה ואין לה אלא להיענות להצעת הנישואים של אחד משני מחזריה ולחיות בעושר ובאושר עד סוף ימיה, מפתיעה את עצמה וכן את קוראי הרומן ומסרבת ללורד האנגלי וורברטון וגם לאיש הצבא האמריקאי קאספר גודווד לטובת האיש ללא תכונות, אוסמונד.

לאחר שהיא מסרבת להצעת הנישואים של לורד וורברטון, מתנהלת שיחת הבהרה שלה עם ראלף:

"למה התכוונת כאשר סירבת ללורד וורברטון?"

"למה התכוונתי?"

"מה היה ההיגיון — השיקול — שהכתיב לך מעשה כה בלתי רגיל?"

[...] "וורברטון הוא בחור טוב כל כך; כגבר הוא נראה לי כמעט ללא פגם, ונוסף לכך הוא מן הלווייתנים הגדולים, כמו שאומרים פה. יש לו נכסים רבים ועצומים ואשתו תיחשב לברייה נעלה. הוא מאחד בתוכו את היתרונות הפנימיים והחיצוניים גם יחד. [...] אם כך, סירבתי לו משום שהוא מושלם מדי. אני עצמי אינני מושלמת, והוא טוב מדי בשבילי. חוץ מזה, שלמותו תרגיז אותי."

"זו תשובה פקחית יותר משהיא כנה," אמר ראלף. "באמת, אין שום דבר בעולם נראה לך מושלם מדי בשבילך."

[...] היא נתאנחה, אנחה שמִדעת. "הלוואי והייתי מעניינת בעיני, כשם שאני מעניינת בעיניך!"

[...] "שוב אינך כנה; את מעניינת מאוד מאוד בעיניך. [...] מה שרציתי לומר הוא, שתהיה לי החוויה המסעירה לראות מה עושה עלמה המסרבת ללורד וורברטון." (עמ' 131-130)

האומנם איזבל כנה בהבעת רגשותיה? האם ראלף מצליח לראות את עומק נפשה יותר משהיא רואה בעצמה? להרגשתי, התשובה מורכבת משתי העמדות, זו של איזבל וזו של ראלף. כדי שאיזבל תוכל לגלות את פנימיותה, עליה להתנסות גם בחוויות מכאיבות, שהרי חוויות מהסוג המייסר הכרחיות ליצירת עומק בנפש האדם. יתר על כן, נישואים לאדם כה מושלם כלורד וורברטון עלולים לסתום את הגולל על אפשרות מסע ההתפתחות העצמית של הנערה.

ראלף מפקפק בהצהרת המניעים של איזבל וטוען שאינה כנה. הוא לא מאמין שאיזבל מפקפקת בשלמות תכונותיה התרומיות. הוא מתפעל מדמותה של איזבל, ומכאן הרגשתו שהיא מעמידה פנים.

במחשבה נוספת עולה בי השאלה אם הערך העצמי של איזבל עולה בקנה אחד עם הערכת הסביבה כלפיה. עיון בעומק הטקסט מעלה כי תחושתה של הנערה כלפי עצמה אמביוולנטית. היא נותנת בעצמה אמון גבוה שיספיק כדי לסרב לחיים מושלמים במחיצת לורד וורברטון, וכך היא נפתחת לחוויות עתידיות לא נודעות. עם זאת בנפשה של הנערה שוכנת חוויית חסר, מעין חוסר הערכה מוחלט ויציב כלפי עצמה, והיא שגורמת לה לחקור את עצמה מול העולם. בנקודה זו איזבל משקפת את הרעיון הכללי שככל שאדם עמוק יותר כך הוא עשוי להרגיש יתר ספקות וחוסר ודאות לגבי ערכו וזהותו. כמאמר חז"ל "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". איזבל נמצאת בראשית דרכה בחיים ומוכנה לצאת למסע מייסר ומרגש להכרת עצמה, ובלבד שיעלה בידה לחוש את החיים על כל גוניהם ומורכבותם.

השיחה המתמשכת בינה לבין ראלף מסייעת להבינה.

"לא הבינותי אותך כראוי," אמרה איזבל, "אבל הבינותי מספיק כדי לומר לך, שאם אתה מצפה ממני למופתים מזהירים, יהיה עלי לאכזב אותך."

"תצליחי בכך רק אם תאכזבי את עצמך — וזה יהיה לרעתך."

[...] לבסוף אמרה במפתיע: "אינני רואה מה רע בכך, שאינני נוטה לכבול את ידי. אינני רוצה להתחיל את חיי בנישואים. יש עוד דברים שאישה מסוגלת לעשות."

"אין שום דבר שהיא מסוגלת לעשות כה היטב. אבל את, כמובן, רב־צדדית כל כך."

[...] "אבל אני רוצה להתבונן סביבי."

"את רוצה למצות את כוס החוויות עד תום."

"לא, אינני רוצה לנגוע בכוס החוויות. זו כוס תרעלה! אני רק רוצה לראות במו עיני."

"את רוצה לראות, אבל לא להרגיש," העיר ראלף. (עמ' 132-131)

מבלי משים נגע ראלף בעומק נפשה של דודניתו.

איזבל מבוהלת מחוויית ההתמסרות הרגשית. רצונה ההרפתקני להתנסויות רגשיות מעורב בחשש. הייתכן שהיא חוששת שמא התאהבותה בלורד וורברטון תגרום לה להשמיט את חבל השליטה מידיה הרועדות? היא מעדיפה להשאיר את האפשרויות פתוחות רק בגלל החשש שמא התקרבות זוגית לאדם כה נפלא תערער בעיני עצמה את תדמיתה העשויה ללא רבב.

איזבל שייכת לאנשים שאינם מסוגלים לחיות בפשרה, וזה סוד חולשתם וזה סוד כוחם. מחד הם רומנטיקנים ללא תקנה, ויש שהם נתקלים בראשם בקיר. מאידך חתירתם הנמרצת להשגת השלמות מרוממת אותם לפסגות של ריגושי הנאות מהולים בייסורים. איזבל ארצ'ר, הדמות הספרותית, מייצגת אפוא נאמנה את הפחד הגדול מפני בינוניות. היא מעדיפה את ייסורי השאול הנלווים לבדידות המזהרת על פני מימוש קשר מציאותי יציב אך משעמם בבינוניותו.

הגבר האחר שאותו איזבל דוחה הוא שר הצבא האמריקאי קאספר גודווד. קאספר מאוהב באיזבל עד כלות ודולק בעקבותיה מארץ מולדתו, אמריקה, אל מקום הימצאה, לונדון. סגנון התנהגותו של שר הצבא האמריקאי שונה בתכלית מזה של קודמו, האציל האנגלי המאופק לורד וורברטון. גודווד פולש בבוטות לפרטיותה של איזבל. הוא מגיע לביתה בלי הזמנה מוקדמת, ובביקור זה הם משוחחים ודנים בקשר ביניהם.

"אינך מסוגל לעשות מאמץ מחושב?" הקשתה. "אתה חזק לכל תכלית אחרת. מדוע לא תהיה חזק לתכלית זו?"

[...] "אינני מסוגל לשום דבר ביחס אליך," הוסיף, "אלא לאהוב אותך עד טירוף. החזק, אהבתו חזקה שבעתיים."

"יש טעם בדבריך." ואכן חשה גברתנו הצעירה בעוצמתם — חשה אותם מושלכים אל מרחב האמת והשירה, כפתיון של ממש לדמיונה, אך מייד התעשתה, "הרהר בי או אל תהרהר בי, כפי יכולתך; ורק הנח אותי לנפשי."

"עד מתי?"

"ובכן לשנה, שנתיים."

[...] ומה יהיה שכרי?"

"אתה מבקש שכר על מעשה נדיבות?"

"כן, כשהוא כרוך בקרבן גדול."

"אין נדיבות בלי קרבן כלשהו. גבר לא יבין זאת. אם תקריב את הקורבן הזה תהיה כל הערצתי נתונה לך."

"הערצתך חשובה בעיני כקליפת השום — כאסימון שחוק; כל עוד אין בה ממש. מתי תינשאי לי? זו השאלה?"

"לעולם לא — אם תמשיך לגרום לי להרגיש כפי שאני מרגישה עכשיו."

"איזו טובה תצמח לי, אם כן, מזה שלא אשתדל לגרום לך להרגיש אחרת?"

"לפחות אותה טובה שתצמח לך אם תמשיך להטריד אותי עד מוות!"

[...] "מדוע אתה מאלץ אותי לומר דברים כאלה?" קראה וקולה רעד. "כל רצוני להיות נוחה — להיות טובה בתכלית. אין זה תענוג בשבילי להרגיש שבני אדם הוגים לי חיבה ולהיות אנוסה להוציא זאת מלבם. [...] זכותי להרגיש כפי שאני מרגישה. [...] אם הכאבתי לך צר לי מאד, אין זו אשמתי". (עמ' 137)

תגובתה של איזבל לחיזור הנמרץ של קאספר גודווד שונה במעט מתגובתה לחיזור של הלורד האנגלי. היא נסערת, כועסת, מאשימה ובמידת מה אף מתנצלת. מה גורם לה לסערת נפש עוצמתית שכזאת?

נראה שבסתר ליבה איזבל מרגישה את ההחמצה הגדולה שבוויתור על שני הגברים הכה מצוינים ואף מתאימים לה. הפלישה של שר הצבא הנוקשה למרחב הפרטי המוגן שלה מרעידה את אמות הסיפים של נשמתה ומאיימת על אמצעי המגן שבנתה בעמל כה רב. איזבל אינה עוצמתית כל כך, כפי שהיא מעמידה פנים. במעמקי נפשה היא מתלבטת התלבטות גדולה בין שאיפתה לחירות ובין הצורך העמוק להשתייך לבן זוג.

בחירתה בחיי עצמאות אינה מעידה אפוא על חירות נפשה אלא להפך. הנערה הצעירה מתמסרת לפחדיה, וכדי שלא להודות בפני עצמה שהיא מבוהלת, היא עורכת רציונליזציה עצמית ומצהירה בפני עצמה שהצורך שלה בחירות אינו מאפשר לה להינשא.

*

נחזור אל נושא הבחירה החופשית בחיי המציאות. כאשר אנו בוחרים בן זוג קיימת אצלנו האשליה שאנחנו בחרנו בו, ויש לנו הסברים לוגיים לבחירה כגון "בחרתי בה כי היא נאה, חכמה, טובה מיוחסת" ועוד מיני הסברים שונים ומשונים. ההסבר נוצר כדי לסבר את האוזן ואת הלב. האמת היא שלא ההיגיון הוא שיוצר את ההכרעה במי נבחר אלא ליבנו.

נעבור שוב לדמותה של איזבל ארצ'ר. אילו הייתה הנערה שומרת על רווקותה לתמיד, אפשר שהיינו יכולים להאמין לה שזוהי העדפתה המוחלטת, אלא שהיא נופלת ברשתו של אוסמונד הנוכל ומוצאת את עצמה נשואה לגבר שמכאיב לה ומאמלל את חייה. בחירתה של איזבל באוסמונד תמוהה בתכלית, שהרי מכל מחזריה אוסמונד הוא היחיד שאינו מתאים לאיזבל המושלמת.

יתרה מזאת, איזבל עומדת על משמר בחירותיה בערנות חושים מתמדת, כי פחדה הגדול ביותר הוא לאבד את עצמאותה. האם מקרה הוא שאיזבל מתאהבת דווקא בגבר הפחות מתאים מכולם?

כאשר אנו מתחקים אחר פתלתלות הלב במצבים של בחירות גורליות, נראה כי במקרים רבים אנו מתקשים להבין באופן הגיוני בחירות של בני אדם. אלא שאם נעמיק בהסתכלות, נוכל להיווכח שיש חוקים לוגיים מסוימים בבסיס הבחירות התמוהות. הם אינם נראים על פני השטח, אלא נמצאים בממלכת הלא־מודע.

ניתוח דמויות ספרותיות בכלל ודמותה של איזבל ארצ'ר בפרט — יאפשר לנו להבין את הסודות שאנו מסתירים מעצמנו, וכך לבוא במגע הדוק יותר עם ממלכת המסתורין — התת־מודע.

התבוננות בדמותה של איזבל ארצ'ר מגלה אישה שעושה בחירות אומללות ותמוהות. יתרה מזאת, מדובר בדמות שהכול אוהבים, מעריצים ומבקשים את קרבתה הן כאישה הן כאדם. ודווקא זו מתאהבת באוסמונד החדל־אישים. תמיהה זו עשויה להתבהר על רקע נסיבות המפגש ביניהם. אם נתייחס לעלילת הסיפור, הרי אישה ששמה מאדאם מרל, זו שהייתה המאהבת של אוסמונד עוד בזמן נישואיה למר מרל, מתכננת באופן קר וערמומי עם אוסמונד יחד את לכידתה של איזבל ברשת נישואים עימו. מאדאם מרל היא אימה של פנזי בתו של אוסמונד. אלא שאיש אינו יודע זאת, אף לא פנזי. השניים יודעים כי איזבל ירשה הון עתק, וכך הופכת הנערה ציד יקר לשני הנוכלים תאבי הבצע. מטרתה של מאדאם מרל היא להעשיר את ילדתה ולהיטיב עם חייה. מטרתו של אוסמונד היא להמשיך לחיות חיים בסגנון מעודן ועצל בלי לנקוף אצבע.

השאלה המתעוררת היא אם העובדה שאיזבל נפלה בפח של שני הנוכלים היא ההסבר היחיד למשיכה בין השניים.

לתחושתי, החיבור בין איזבל לאוסמונד מעבר לנסיבות החיצוניות קשור גם בצרכים הלא מודעים של השניים, בעיקר של איזבל. באחד המפגשים הראשונים בין השניים נערכת שיחה זו:

"סעי לכל מקום," אמר לבסוף, בקול נמוך, נכמר; "עשי כל דבר; השתדלי למצות את החיים עד תום. היי מאושרת — חגגי את ניצחונך."

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר חגגי את נצחונך?"

"ובכן, שתעשי כל מה שליבך חפץ."

"אם כך, נדמה לי שלנצח פירושו להיכשל!"

[...]

"אה, אינני יכולה לייעץ לך, כל עוד איני יודעת מה הדבר. אבל כשאני עייפה אני איומה," הוסיפה איזבל באי־העקיבות הראויה.

"אינני מאמין בזה, לפעמים את כועסת... אבל אני בטוח שלעולם אינך 'ברוגז'."

"גם לא כשאני יוצאת מגדרי?"

"זה צריך להיות מחזה מרהיב... אלה בוודאי רגעייך היפים."

"לו רק יכולתי לצאת ממנו עכשיו!" קראה איזבל בעצבנות.

"אינני חושש, הייתי עומד מנגד ומתפעל... מה שרציתי לומר לך, הוא," המשיך לבסוף, "שנוכחתי כי אני מאוהב בך."

היא קמה מייד. "אה, שמור זאת ליום שאתעייף באמת!" (עמ' 263-262)

באופן לא מודע אוסמונד חש כיצד לנגן על מיתרי נפשה הרגישה של הנערה. בהיותו צייד מוכשר — וזהו כמעט כישרונו היחיד — הוא חש כי הדבר החשוב ביותר לאיזבל הוא תחושת השליטה העצמית. הוא מעודד אותה לחירות ועצמאות בהבינו כי אלה הם רצונותיה העמוקים, אך האמת היא שאוסמונד בעצמו הוא יצור תאב שליטה, והוא משחק את הניצוד כמסווה לצייד שבו. אוסמונד מצהיר על אהבתו כלפיה. כאילו שלא באופן מגמתי הוא אומר את משפטי החיזור והאהבה באופן קליל ונונשלנטי, כאילו זכות ההכרעה נמצאת בידיה של איזבל.

לאחר סינון מילות האהבה מתחת לשפמו הוא מתנהג כך:

הוא חזר על הצהרתו בנעימה דיסקרטית שכמעט לא היה בה כלום מן האישי, כמי שאינו מצפה להרבה אלא אומר מה שבלבו. [...] המלים שיצאו מפיו עשוהו, בעמידתו זו שלפניה, יפה ונדיב רוח... נרתעה מפניהן — בעודה ניצבת מולו — כשם שנרתעה במקרים קודמים מעימות כגון זה. "הו אל נא תאמר זאת," ענתה ברגשת לב שביטאה את חרדתה מפני ההכרח, גם במקרה זה, לבחור ולהכריע. מה שהגביר בה את חרדתה היה דווקא הדבר שלכאורה צריך היה לסלק מלבה כל חשש — התחושה של משהו בתוכה, בעומק נפשה, משהו שדימתה לראות בו רגש רצוף השראה ואמון. (עמ' 263)

תיאור המעמד הזה מוכיח כאלף עדים כי לא איזבל בחרה באוסמונד אלא ליבה. האמון ההולך ונבנה בנפשה נולד בתוכה בלי רצונה ובלי שליטתה. איזבל מבוהלת מהעובדה שהיא מאמינה לאוסמונד, והיא מנסה לברוח מתחושת קרבה זו. אוסמונד שכבר חש את פרפורי נפשו של קורבנו מתחזק ברגע ניצחונו, והוא נסוג מהחלל המשותף כמי שנותן חופש הכרעה והחלטה לזולתו.

"אינני סבור שזה ישנה משהו לגביך," אמר אוסמונד. "יש לי מעט מדי להציע לך. מה שיש לי די בו למעני; אך לא די בו למענך. אין לי עושר, ולא תהילה, ולא שום יתרונות חיצוניים. ואינני בא להציע לך כלום. אני רק אומר לך זאת, מפני שלדעתי זה אינו עשוי לפגוע בך, ואולי, יום אחד, אפילו יגרום לך קורת רוח. זה גורם לי קורת רוח, האמיני לי..." [עמ' 263]

כצדיק היודע נפש בהמתו אוסמונד מבין כי ההצנעה של יכולותיו לעומת האדרת אלה של איזבל תעניק לה תחושה של עליונות ומכאן אף שליטה. תחושה זו מצעידה את הנערה למטרתו, שהרי הדבר המפחיד ביותר לגביה הוא ההרגשה שאינה יכולה לבחור מתוך חופש מוחלט של הרגשה ופעולה. צחוק הגורל הוא בכך שמה שמפחיד את איזבל יותר מכול קורם עור וגידים ממש מול עיניה, והטרגדיה שלה היא אפוא שאינה חשה בזאת.

תגובת הסובבים את איזבל היא תדהמה. שלושת הגברים המאוהבים בה — ראלף, לורד וורברטון וקאספר גודווד — מנסים להניא את הנערה מבחירתה הרת האסון. אלא שאיזבל מוכת עיוורון האהבה אינה רואה את מה שהכול רואים ומבינים. באופן המאפיין את תחושת ההתאהבות איזבל מפרשת את המציאות לפי האור המסנוור הפוקד את תודעתה. התנהגות זו של איזבל משקפת את העדר חירות הנפש הפוקד יצורי אנוש בשעה שהם מתאהבים באדם או ברעיון שנראה להם גדול מן החיים. יתרה מזאת, התעקשותה של איזבל על בחירתה באוסמונד היא הוכחה לעצמה שהיא בת חורין. תגובה זו משקפת באופן רווח את חוסר ההיגיון בחוויית קסם האהבה שבה האדם משתעבד אל ליבו, אך במהופך חש תחושת חירות כאילו הוא מרחף בחלל הפנוי.

עד מהרה הנישואים של השניים עולים על שרטון, ואיזבל מתפקחת.

"רק משיצאה השנה הראשונה לחייהם יחדיו, שראשיתם רצופה הייתה קרבת נפש מופלאה כל כך, רק אז נכנסה בלבה החרדה. אז התחילו הצללים מתחשרים; כאילו היה אוסמונד, בשרירות לב, כמעט בזדון, מכבה את האורות אחד אחד. [...] צללים אלה לא פרי דמיונה היו. בזאת הייתה בטוחה לגמרי; היא השתדלה כמיטב יכולתה לנהוג בצדק ובמתינות... היא לא האשימה אותו בכלום — להוציא דבר אחד, שלא היה בגדר עוון... הוא לא היה אלים, לא היה אכזר; היא פשוט האמינה שהוא שוטם אותה. זאת הייתה כל אשמתו, והצד העגום שבדבר היה דווקא בכך שאין זה פשע... הוא גילה שהיא כה שונה, שאינה כלל כפי שציפה שתהיה. בתחילה האמין שיעלה בידו לשנותה, והיא השתדלה מאד להיות לפי רוחו. אך ככלות הכול, היתה היא עצמה — על כורחה היתה מה שהיתה..." (עמ' 358)

הנסיך אוסמונד הופך לצפרדע. מעתה איזבל נמצאת עם הזר העוין המתנכל לה, וכל השתדלותה לשאת חן וחסד בפניו עולה בתוהו. מן הסתם ציפה אוסמונד שיצליח לשלוט באשתו באופן מוחלט, והוא מצליח בכך עם בתו פנזי. לא עולה על דעתו שאפשר לנהל יחסים בגובה העיניים. מתברר שהאשליה הייתה הדדית, שכן גם איזבל וגם אוסמונד אינם יכולים אחרת. איזבל שוחרת החירות נשואה לאוסמונד תאב השליטה. השד יוצא מן הבקבוק, ואיזבל מגלה לחרדתה שאוסמונד שונא את איזבל האמיתית. ייסורי הנפש שפוקדים את האישה הצעירה מכאן ואילך מקורם בכך שאוסמונד משקף לה את שנאתה העצמית. הסיבה לכך שאינה מאשימה אותו בהתנהגותו הנלוזה היא הרגשתה כלפי עצמה, שכן ניכר שבתוך תוכה אין היא מרגישה שהיא ראויה לאהבה.

בנקודה זו התמונה מתבהרת והולכת ביתר שאת. כל העולם מאוהב באיזבל חוץ ממנה. יתרה מזאת, איזבל נרדפת מתוך תחושה פנימית שאין תוכה כברה, שהיא מצליחה להוליך את כולם שולל בקסמה המדומה, ומכל האנשים המקיפים אותה רק אוסמונד מצליח בחוכמתו לדעת מי היא איזבל באמת.

כשאיזבל מנסה לשחזר את הקסם ששבה את ליבה היא מהרהרת:

"אה, היא הוקסמה עד בלי די! ועדיין הקסם לא נגוז; עדיין לא פג; היטב ידעה מהו שעושה את אוסמונד למקסים, ברצותו בזה, והוא רצה בזה כאשר התנה עמה אהבים, וכיוון שהיא רצתה להיות מוקסמת, אין פלא שחפצו עלה בידו. חפצו עלה בידו משום שנהג בכנות, לא היה עם לבה לכחד זאת. הוא העריץ אותה — ואף אמר לה בזכות מה; בזכות היותה בעלת דמיון יותר מכל אישה אחרת שהכיר. אפשר מאוד שצדק, שהרי במרוצת אותם חודשים דימתה עולם מלא שלא היה בו ממש. בחזונה, שניזון מחושים קסומים ודמיון נלהב, ראתה אותו כיצור מופלא — לא פענחה אותו נכונה. צירוף מסוים של תווי פנים נגע ללבה, והיא ראתה בהם דמות מרהיבה מאין כמוה. היותו עני ובודד ועם זאת אצילי לכאורה — זה מה שריתק אותה וכביכול הביא לידה את ההזדמנות שביקשה. היה יופי בלתי נתפס — במצבו, ברוחו, בקלסתר פניו. עם זאת חשה שיש בו חוסר ישע ואוזלת יד, אלא שהרגשתה זו נתגלגלה ברוך שכולו אומר כבוד. דומה היה בעיניה לנוסע ספקן המהלך בחוף בעודו ממתין לגאות [...] היא תשיק למענו את ספינתו; היא תהיה לו בבחינת השגחה פרטית; טוב יהיה לאהוב אותו. והיא אהבה אותו, התמסרה לו בדאגה... אושרה של אישה החשה שהיא תורמת, שאינה באה בידיים ריקות." (עמ' 359-358]

איזבל מזכירה ברגשותיה ובהתנהגותה נשים החשות שאינן ראויות לאהבה ומרגישות צורך לכפר על הערך העצמי הנמוך שהן מייחסות לעצמן בנדיבות ובהענקה אין־סופית לסביבתן הקרובה. תחושה זו של ערך עצמי נמוך אינה משקפת בהכרח את ערכן האמיתי, ובמקרה של איזבל ההפך הוא הנכון. הסבר זה מוסיף ושופך אור על סירובה של איזבל להינשא לאחד משני הגברים הנפלאים שחיזרו אחריה. ייתכן כי בתוך תוכה אין היא חשה ראויה אף לא לאחד מהם. התקרבותה לאוסמונד מסעירה את רגשותיה, כיוון שהיא מאמינה שיש לה מה להציע לאביון מפואר שכמותו. היא מרגישה שהיא תיילד את הגבר מחדש, תנפיק את קיומו הסתמי לקיום מפואר, תגאל את נשמתו המיוסרת והדלה ותצעיד אותו לדרך מפוארת. אין היא מעלה כלל על דעתה שלא היא תשלוט בגורלו, וההפך יהיה הנכון.

היא עושה כל מאמץ להפיק רצון מבעלה. מטרתה היא להחזיר עטרה ליושנו הרומנטי של החיזור, אלא שהמציאות החדשה של יחסיהם טופחת על פניה, ואוסמונד מראה לה את פניו האמיתיים. הוא לא חס על נשמתה הפצועה ולא מנסה להכחיש כי היא לא יותר מכלי שרת בידיו. לאט לאט איזבל מבינה את התמונה העגומה של נישואיה וחשה ממולכדת בדרך ללא מוצא. כמו כן נודע לה כי חברתה הנאמנה מאדאם מרל אינה אלא המאהבת של בעלה ואימה של בתו פנזי. גילוי הדברים האיומים והמרעישים האלה משנים משהו במערך יחסיה עם בעלה, אם כי השינוי אינו דרמטי. איזבל שומרת על איפוק אצילי ואינה מסגירה את רגשותיה הכואבים. מכאן ואילך מתנהל מאבק כוח בין השניים, מאבק שבו ידו של אוסמונד על העליונה.

זמן קצר לאחר נישואיהם בן דודתה ראלף נוטה למות, ואיזבל מתכוננת לבקרו. אוסמונד מתנגד לנסיעתה בכל תוקף, וכך מתנהל הדיאלוג בין השניים:

"דודנך הוא אין ואפס בשבילי. [...] מעולם לא חיבבתי אותו, והוא מעולם לא חיבב אותי. לכן את מחבבת אותו — מפני שהוא שונא אותי. [...] יש לי אידיאל משלי לגבי מה שאשתי צריכה או לא צריכה לעשות. [...] דודנך הוא לא־כלום בשבילך, הוא לא כלום בשבילנו. [...] אבל אני מבטיח לך שאנחנו, אנחנו, מרת אוסמונד, זה כל מה שאני מכיר. אני מתייחס לנישואינו ברצינות; [...] את קרובה אלי יותר מכל יצור אנושי אחר וכך גם אני אליך. אולי זו קרבה לא נעימה; מכל מקום, בחרנו בה ביודעים. [...] מפני שאני מאמין שעלינו לשאת בתוצאות מעשינו, ומה שאני מעריך יותר מכל בחיים זה הכבוד העצמי!"

[...]

"איך אתה יכול לדבר על קשר שאין להתירו... איפה הקשר בינינו כשאתה מאשים אותי בשקר?"

"הקשר הוא בזה שיש לנו חיים משותפים מהוגנים, למרות הכול."

"אין לנו חיים משותפים מהוגנים," התריסה איזבל. (עמ' 447-446)

הוויכוח בין בני הזוג, יותר משהוא משקף את הפער ביניהם מציין נקודות משותפות. איזבל מתמרמרת כנגד הזיוף ביחסיהם, ועדיין היא מנהלת עם בעלה ויכוח, מה שמשקף את שאיפתה למציאת פשר לנישואיה. יתרה מזאת, העניינים בין השניים אינם סגורים כלל ועיקר, כיוון ששניהם אנשים שוחרי שליטה — אוסמונד בסגנון דיקטטורי ואיזבל בסגנון שוחר חירות.

כאשר מגיעה איזבל למיטת ערש הדווי של ראלף הוא אומר לה:

"אני חושב שהרסתי את חייך," קונן.

[...] "הוא נשא אותי למען הכסף," אמרה.

[...] הוא התבונן בה רגע ואז, לראשונה... אמר: "הוא היה מאוהב בך מאד."

"כן, הוא היה מאוהב בי. אבל הוא לא היה נושא אותי לאישה, אילו הייתי ענייה."

[...] "האם הכול נגמר ביניכם?"

"הו לא; אינני חושבת שמשהו נגמר"

[...] "אינני יודע מדוע נגזר עלינו לסבול כל כך. [...] את עוד צעירה מאד."

"אני חשה עצמי זקנה מאד," אמרה איזבל.

[...] "אינני מאמין שמשגה נדיב כשלך יכול לפגוע בך לאורך ימים."

"הו ראלף! אני מאושרת מאד עכשיו," קראה מבעד לדמעותיה.

"וזכרי," הוסיף, "שאם היית שנואה, היית גם אהובה. אה, איזבל — נערצת." לָאט חרש.

"הו אחי!" התייפחה משתוחחת כל כולה. (עמ' 479-478)

מדוע חשה איזבל תחושת אושר כאשר היא מלווה את דודנה לדרכו האחרונה? איזבל משתקפת בעיני בעלה כנמוכת ערך, תחושה קשה לה מנשוא. בריחתה למיטת חוליו של ראלף, מעבר לחסד שהיא מעניקה לו בסוף חייו, משרתת אף את צרכיה שלה, שכן ברגע קסום זה ממש, בדמדומי חייו, ראלף מתוודה על הערצתו כלפיה, דבר שמתקן מעט את הבוז שהיא קולטת מבעלה. יתרה מזאת, ראלף משקף לאיזבל את האני האידיאלי שלה כלפי עצמה.

אם נתאר את נפשה של הנערה במילים הקשורות למציאות פסיכולוגית, הרי שאיזבל הייתה כל העת חסרת מודעות עצמית. כל המחשבות העמוקות המפורטות שבהן היא הוגה יומם וליל, כל ניסיונותיה להימנע מטעויות, כל השתדלותה לשמור על חירותה — כל אלה עולים בתוהו, וכך נוצר באורח טרגי ניגוד משווע בין מטרתה ובין גורלה. רק על ערש דווי של נפש כה קרובה אליה איזבל מבינה את גודל האימה. את אשר יגורה מפניו בא לה. הרגשת האושר שהיא חשה בסוף חייו של ראלף מקורה בקתרזיס רגשי שהיא חווה, ועם כל האימה של מציאותה העגומה יש בה גם תחושת זיכוך, הנובעת מקשר של הבנה עמוקה בינה ובין דודנה.

איזבל חוזרת אל ביתה, והקורא מתאכזב לגלות שהנערה נשארת בתופת הרגשית של נישואיה. איזבל אינה מגלה לאיש את מצבה האומלל, אלא שמחזרה הוותיק קאספר גודווד מגלה את האמת על אודותיה, והוא בא אליה בפעם האחרונה על מנת לשכנע אותה לעזוב את חייה המיוסרים לטובת התחברות אליו:

"אינך יכולה עוד לרמות אותי; למען השם, היי גלוית לב עם האיש שהוא כה גלוי כלפיך. את האומללה בנשים, ובעלך בכור שטן!"

היא קמה אליו כאילו סטר לה. "יצאת מדעתך?" קראה.

"מעולם לא הייתי כה שפוי [...] "איך את יכולה להעמיד פנים כאילו לבך לא נשבר? [...] אמרי מילה אחת של אמת! כשידועה לי זוועה כזאת — הייתכן שלא ארצה להציל אותך? [...] את בודדה לנפשך [...] לכן אני רוצה שתחשבי עלי."

"לחשוב עליך?" אמרה איזבל [...]

"אני רוצה לשכנע אותך שתבטחי בי. [...] מדוע עליך לציית לאותה נוסחה מבישה?"

"כדי להתרחק ממך!" השיבה. ואולם בכך הביעה רק מעט מן המעט ממה שהרגישה. השאר היה שעד כה לא היתה נאהבת מימיה. היא דימתה שאוהבים אותה, אבל הפעם היה הכול שונה; הפעם הייתה זו רוח המדבר החמה, שבהתקרבה נופלות האחרות מתות, כמו לא היו אלא צפרירי גן רכים. היא אפפה אותה, גרמה לה לרחף באוויר;" (עמ' 487)

איזבל שבה לעטות את מסכת המאושרת. היא אינה מרשה לעצמה לבטוח באיש ולספר את האמת על נפשה המפרפרת בכף הקלע של ייסוריה. אלא שבפעם הראשונה בחייה היא חשה נאהבת, מה שגורם לה מרגוע רגשי. התמיהה הגדולה היא מדוע אין היא הולכת אחר ליבה. מדוע היא משמרת את אהבת מחזרה רק בדמיונה ואינה מממשת אותה לכלל מציאות?

התמיהה מתעצמת לנוכח המשך המפגש בין השניים, שכן קאספר גודווד מנסה את מילות השכנוע האחרונות שנותרו באמתחתו:

"אה, היי שלי כשם שאני שלך!" שמעה את ידידה קורא. [...]

"עשה עמי את החסד הגדול מכול," התנשמה. "אני מתחננת אליך שתלך!"

"אה, אל תאמרי זאת, אל תקטלי אותי!" נזעק.

היא פכרה ידיה; עיניה ירדו פלגי דמעות. "אם אתה אוהב אותי, אם אתה מרחם עלי, עזוב אותי לנפשי!"

רגע לטש עיניו אליה מבעד לאפלולית, ומיד חשה את זרועותיו חובקות אותה ואז שפתיו על שפתיה. נשיקתו הייתה כברק לבן [...] ומוזר היה כיצד, בעודה נענית לו, חשה כאילו כל פרט בגברותו הקישחת שלא היה לפי רוחה, כל עובדה תוקפנית בפניו, בהווייתו מוצדקים בזהותם המעוצמת ועולים בקנה אחד עם מעשה קניין זה. [...]

אבל עם שוב החשיכה קורָא לה דרור. היא לא העיפה עין סביבה; היא אך נמלטה מן המקום. בחלונות הבית היה אור; הוא הגיה את הדשא למרחוק. [...] גמאה את החשיכה (שכן לא ראתה כלום) והגיעה עד הדלת. רק כאן נעצרה. היא התבוננה סביבה, הטתה אוזן, ואז שמה ידה על כף המנעול. קודם לא ידעה אנה תפנה; ואילו עתה ידעה גם ידעה. הייתה לפניה דרך ישרה בתכלית." (עמ' 489-488)

איזבל נמלטת מאושר לאומללות, אף על פי שפתוחות לפניה עוד כמה אפשרויות. ועולה השאלה אם הבחירה נובעת מחירות הנפש.

התשובה משתקפת בבחירת המילים בטקסט. הן טומנות בחובן את פרשנותו של הסופר לגבי בחירתה התמוהה של גיבורת ספרו. אין כל ספק כי איזבל נמשכת בכוח חזק אל קאספר גודווד. משיכה זו מפחידה אותה עד מוות, אך בה בעת מעניקה לה שלוות נפש מוזרה. איזבל מבוהלת שמא כוחו הגברי של מחזרה יבלע אותה אל חיקו ושוב לא תוכל להגן על עצמיותה הנפרדת. החזרה אל חייה האומללים נעשית מתוך החלטה ברורה ונמרצת. יכול להיות כי בשארית חייה תתבשם איזבל מהאופציות שעומדות לרשותה, ואפשר שתתענג עליהן בדמיונה הפורה. כך תוכל איזבל לשאת את חייה האומללים. יתרה מזאת, הפצע הטמון בנשמתה — ערכה העצמי הנמוך — עדיין חייב להתחכך בדמותו של אוסמונד, שכן רק אישורו שלו יכול לרפא את פצעה העמוק.

*

אודליה הביטה בי בארשת פנים מיוסרת, ומייד החלה להמטיר שאלות ותהיות:

לא הייתה לה בחירה, לאיזבל? האם לנצח תישאר הנערה הזאת בעמק הבכא בלי לממש את אושרה? מדוע אינה מממשת את אחת האפשרויות הגבריות העומדות לפתחה? איך היא לא רואה שהיא כלילת מעלות? היא לא קיבלה מספיק חיזוקים על מעלותיה הרבות? כמה עצוב לי שהיא לא מסוגלת לשנות את גורלה. ובכלל, למה בחרת ביצירה שתדכדך את רוחי ותייאש אותי? את סבורה כי "גורלו של האדם הוא אופיו" כמו שטען שקספיר? אז מהי מטרת הייעוץ שלך? באתי לכאן כדי שתרפי את ידיי?

היה לי קשה להכיל את רגשותיה שהיה בהם יותר משמץ האשמה, אבל לא מיהרתי לענות לה. בחרתי בסיכון מקצועי: הצבעתי על השעון שהראה כי זמננו תם ושלחתי אותה לביתה עד לפגישה הבאה.

*

לפגישה הבאה הגיעה אודליה עדיין נסערת, וכך פתחה ואמרה:

אני מצטערת שבחרתי בך לייעץ לי על המשך חיי. כל החיים אני קוראת ושומעת שהבחירה של האדם בידיו. אלא שניסיונותיי האין־סופיים לשנות את גורלי עלו בתוהו. את ילדותי האומללה כבר תיארתי לפנייך וגם את התקופה המאושרת בתחילת הקשר עם יובל. אלא שבכל פעם שנדמה לי שהינה אני מצליחה להיחלץ ממלתעות הסבל ומתחושת האכזבה מעצמי, כמעשה שטן אני שבה למדרון החלקלק של פנטזיות בלתי ממומשות. קיוויתי שאת תצליחי לנטוע בי תקווה למצוא אהבה בריאה ותומכת, ובמקום זאת פרשת לפניי את גורלה האומלל של איזבל ארצ'ר. האם דמות זו אמורה להיות הצפי שלי לשארית חיי?

הבטתי באישה הנסערת ואמרתי בשקט: "את חשה הזדהות עם איזבל? ואם כן, מה הן להרגשתך נקודות הדמיון בין שתיכן?"

אודליה הייתה מעט מופתעת משאלתי. היא השתהתה לרגע קט ואמרה:

הרגשות שלי כלפי איזבל הם אמביוולנטיים. אני מבינה אותה, אך גם כועסת עליה. אילו יכולתי לדבר עם הדמות הספרותית, הייתי מוכיחה לה באותות ובמופתים עד כמה היא נפלאה וכמעט כלילת מעלות, ואולי הייתי מצליחה לשכנע אותה שאין סיבה להרגשת הנחיתות שלה. הייתי מראה לה שהיא בשליטה, שבידיה הנכסים של היופי, החוכמה והכסף. אין סיבה שתישאר לחיות עם מנוול כמו אוסמונד. הייתי משדלת אותה לעזוב אותו וללכת אחרי תשוקותיה וחלומותיה.

היה עליי לאזור את כוחותיי כדי לשתוק ולהקשיב לדבריה של אודליה.

רק לאחר שתלתה בי את מבטה דרך בקשה לשמוע את תגובתי, נעניתי ואמרתי: "אודליה, תרשי לי להשתמש בדברייך ולהפנות אותם אלייך. בדומה לאיזבל גם את נפלאה וכלילת מעלות. אצלך היופי, החוכמה וההצלחה. אין סיבה שתפקפקי ביכולתך לממש את חלומותייך. לא הבאתי את היצירה הספרותית כדי לרפות את ידייך. להפך, הערך העצמי הנמוך הכוסס בנפשך אין לו אחיזה במציאות. הבחירה בידייך להבין כי עלייך להשתיק את הקולות ששמעת בילדותך, בעיקר את קולה של אימך. היא הייתה מוגבלת, פחדה מחלומות, מדמיון פורה, לא הייתה מסוגלת להכיל את השפע והאושר המאפיין אותך. והבחירה שלך ביובל — בתחילה הוא תגמל אותך, במהלך הזמן הפך להיות מנוול כמו אוסמונד הספרותי ושיקף לך את חוויית נמיכות הערך שספגת בילדותך האומללה. ונשוב לסדנה. את התוודעת אליי באמצעות היצירה "תמימות שנייה", ואני מציעה לך לקרוא את הספר ולהבין דרכו דברים רבים בקשר אלייך."

*

במפגש הבא, האחרון, התבררו לאודליה דברים רבים שהאירו את עיניה ושינו את הרגשתה ואת הסתכלותה בעצמה. מתברר שהספר חולל בה סערה שהשפיעה לטובה. היא הבינה כי דמותה של נאווה שבגיל שישים ותשע הצליחה להתאהב ולהפוך את גורלה מקיום פסיבי לבחירה חופשית — דמות זו הייתה לה, לאודליה, סוג של מודל, והיא שאלה:

למה לא המשכת את ניתוח הרומן "תמימות שנייה" במפגש שיעניק לי חוויה אופטימית? למה הפגשת אותי עם "דיוקנה של גברת" אומללה וטרגית שכזאת?

הבהרתי לה שאין לאדם אפשרות לדלג על שלבים ולהגיע היישר אל האופטימיות הנחשקת. ההכרח להפגיש את אודליה עם איזבל ארצ'ר היה נעוץ בצורך שלי לשקף לה את האבסורד בתפיסת העצמי שלה. ובכלל, רוב הדמויות הספרותיות הקלסיות מגיעות אל עברי פי פחת, ובמותן או בסבלן הן מצוות לקוראים את החיים המתוקנים.

*

אודליה נפרדה מהייעוץ הביבליותרפי שלי לטובת התנסות בחיים חדשים. במידה רבה הייתי עבורה מראה ששיקפה את יופייה הפיזי והפנימי. אט אט היא הצליחה להיפרד מהדיוקן הלא מחמיא ששיקפו לה אימה ומשפחת המוצא שלה והבינה כי מעלותיה עולות עשרת מונים על מגבלותיה. בדומה לנאווה בדמותה הספרותית העזה אודליה להסתכן בחלומות, ואת רובם הצליחה להגשים.

היא הבינה כי במהלך חיינו אנו מיטלטלים בעקבות גורל שנגזר עלינו כתוצאה ממבנה האופי שאיתו נולדנו, בגלל נסיבות החיים שבהן גדלנו, בגלל אירועים מקריים של המציאות השרירותית או מכוח הבחירה העומד לרשותנו מעצם היותנו יצורים בני חורין.

הדמות הספרותית שאחריה התחקינו ב"דיוקנה של גברת" לא הצליחה להשתחרר מגורלה המר והנמהר ונותרה בבית הכלא של חייה המרים. אלא שדמותה הפכה להיות השראה נגטיבית. משמע, מתוך הרומן הקורא לומד ממה להישמר כדי לממש את יכולת הבחירה והשינוי. ואומנם אודליה למדה איך למנף את תכונותיה העשירות בדמיון וביצירתיות לכיוון הבריא והפורה של חייה.

לא מזמן פגשה אודליה את גבר חייה, וניכרת התאהבות עמוקה.

כרגע הרומן בתחילתו, ואין לדעת את המשכו, אלא שהטון הרגוע שבו סיפרה לי אודליה על אהוב נפשה החדש נטע בי הרגשה שלא אפסה התקווה.