נשים מרגישות בנוח

פרק 1

הוא עומד מעל האסלה, גבו מכופף והוא נשען על ידית הדלת הפתוחה. הוא בדיוק סיים להקיא בקושי רב ובפעם השנייה מאז שהגיע אל חדר השירותים הקטן. הוא התנדנד כל הדרך מהמיטה, נעזר בקירות המסדרון שהסתובב במהירות עצומה ולא הפסיק לרגע. ראשו לחץ מבפנים החוצה, ומבחוץ פנימה, ובחילה עזה הציפה אותו מהבטן ומעלה כל הדרך אל הגרון. העצירוֹת היו תכופות וממושכות, ולרגע היה בטוח שלא יצליח להגיע אל האסלה לעולם. כשהגיע התמוטט אל הרצפה, אחז בדפנות האסלה בשתי ידיו, ושיחרר את מעצורי פיו. הסחרחורת לא הפסיקה גם אז. חדר השירותים הקטן הסתובב כמו תקליט מרובע, מאיים לנתק את ראשו מן הצוואר. בטנו מתכוננת שוב, מתכווצת ומתרחבת בלחיצות שריר מרובות, עד שגרונו ופיו הפכו שוב לכלי הגשה.

בגדיו ספוגים בזיעה, רטובים לחלוטין. חולצתו הלבנה צמודה לגופו, שקופה, ומכנסיו הקצרים ספוגים גם הם בנוזל חמצמץ. הוא מותש מהמאמץ ומהסיבובים שלא פוסקים. מעולם לא הרגיש ככה. הוא מרגיש שזה אולי הסוף ומנסה שלא להיכנס לחרדה. זה תיכף ייפסק. זה רק עוד התקף. אלים ככל שיהיה, זה רק התקף. טיפות נוטפות ממצחו אל אפו, נתלות על קצה האף ונוטפות כמו מברז דולף אל רצפת החדר. שלולית זיעה מתחילה להקיף את כפות רגליו החלשות, שואפת להציף את הטלפון הנייד שזרוק על מרצפת יבשה.

הוא מתכופף לאט ובזהירות, משתדל שלא להזיז את ראשו. הוא מרים את הטלפון. אבל למי יתקשר? לא להורים. הוא בטוח שגם את הטלפון הזה ידחו בתירוץ מעליב או שיגיעו לבסוף, ויתלו בו מבטים מסכנים וביקורתיים על שהטריח אותם עד לכאן.

הוא נזכר בתאונה ההיא, כמה שנים קודם לכן. הוא היה בדרכו חזרה מהעבודה. בכניסה לכפר סבא, כשנעמד בצומת טי ופגע בו רכב מאחור והעיף אותו אל הנתיב הנגדי. המכונית שבה נהג, סיריון קטנה ושברירית, התקפלה והתהפכה מעוצמת ההתנגשות של הרכב שבא מהכיוון הנגדי ופגע בה במהירות. הוא התעורר הפוך, הראש כלפי מטה והרגליים למעלה. הוא הרגיש את הדם הספוג לאורך רגלו הימנית, אבל לא מישש לבדוק. רק ניסה להיזכר איפה הוא. מהלומה על דלת שמאל הרעידה את כל גופו. מהלומה נוספת. עוד אחת. ואז שקט. הוא היה יכול לשמוע איך הראש שלו מתנפח לאיטו בקולות פצפוץ קטנים. לקולות האלה התלווה קול הניסור של שלדת הרכב שנשמע במרוחק. כמו חלום שהולך ומתפוגג עד שאתה זוכר ממנו רק חלקים קצרים. לבסוף הדלת נתלשה מהמקום וכבאי נטול פנים חתך את חגורת הבטיחות והוא צנח אל תקרת הרכב.

הכבאי שלף אותו מהמכונית והוא הובל אל האמבולנס על גבי אלונקה. ברקע הבהבה תפאורת אורות אדומים של מכוניות שהאירו את שמי הלילה. האורות סנוורו אותו, חדרו את האישונים ועלו במהירות בתעלות העיניים והתנפצו לו בתוך המוח. הפרמדיק שאל איך קוראים לו. בהתחלה לא זכר. הוא לא זכר את התאונה ולא זכר את השם. הפרמדיק היקשה ושאל למי אפשר להודיע, אבל הוא גם לא זכר איך קוראים להורים שלו. הפרמדיק אמר לו שזה בסדר, אבל זה ממש לא היה בסדר. הוא הרגיש כמו גור כלבים שאיבד את אימא. הוא הרגיש כמו גור כלבים שנוסע באמבולנס לכיוון בית החולים עם ג'ינס ספוג בדם. ברגע של תושייה הצליח לבקש שיחפש באנשי הקשר שלו, והפרמדיק מצא שם את אימא ואת אבא.

עכשיו הוא פותח את הטלפון. עכשיו הוא מחפש ברשימת השיחות האחרונות — מדלג על ההורים שלו ועל אחותו — על מספרי הטלפון הלא מזוהים, עד שמגיע לשם שלה — עדן.

השם של עדן נע במעגלים, וגם אם היה מתייצב לרגע, לא היה יכול להתקשר אליה. היא רחוקה, ובכלל, היא סיימה את הקשר. טיפת זיעה גולשת מהאף ונוחתת על המסך, מכבה את רשימת השיחות. הוא פותח אותה מחדש, ומקליד אחת אפס אחת.

האמבולנס מגיע אחרי ארבעים דקות ארוכות. בזמן שחיכה הקיא עוד שלוש פעמים. בפעם האחרונה כבר לא הצליח להוציא כמעט כלום. רק התכווצויות בטן כואבות וגניחות וקללות. הראש שלו עדיין מסתובב, אבל לאט יותר. בנצח שהמתין הוא היה חייב לצאת מהשירותים כדי לפתוח את הדלת — על שלל מנעוליה — ולאפשר לצוות האמבולנס להיכנס אל הדירה, וחזר בזחילה אל התא שבו בילה בשעתיים האחרונות.

כעת הם פה, מקיפים אותו, גוהרים אליו ומצדדיו.

"תמיר, אנחנו רוצים לפנות אותך לבית החולים", פונה אליו פרמדיק כבד־גוף, ״אתה יכול להתרומם?״

"אני לא בטוח"

"בוא תנסה"

הם מובילים אותו אל הסלון ומושיבים אותו על הספה. הוא רטוב ומסריח מזיעה.

"אנחנו רוצים לפנות אותך לבית החולים. אתה מסוגל לרדת במדרגות?"

"לא, לא נראה לי", הוא אומר, מותש.

"אני לא בטוח שנוכל לפנות אותך על אלונקה בחדר המדרגות הזה", עונה הפרמדיק המוביל. הוא בטח ראש הצוות שלהם, תמיר מספיק להרהר בזמן שהם עוזרים לו לרדת במדרגות, באיטיות רבה. בכל פעם שהוא מסיים לרדת גרם מדרגות הוא נעצר לנוח. וכך גם הם, כמו צל נמוך שלו.

בכניסה לחדר המדרגות מחכה לו אלונקה. הם משכיבים אותו לאט בזמן שהשכן מלמטה מלווה במבט חשדני כשהוא חולף לצדם במדרגות.

דלתות האמבולנס נפתחות, ותפאורת פנים האמבולנס — קופסאות פלסטיק ובהן פדים ומזרקים, וצינורות צהובים־כתומים, ותרופות מעורבבות בחוסר סדר זועק, מוניטור כבוי ומכשיר אק"ג — כל אלה מתחלפים בשמי ערב מתכהים בזמן שהאלונקה נמשכת אל מחוץ לרכב הגדול וגלגליה נפתחים ופוגשים באספלט הכביש. הפרמדיקים מובילים אותו פנימה, ושוב הרקע מתחלף. מנורות פלורסנט ארוכות בטור שאינו נגמר. עופר הפרמדיק, שבזמן הנסיעה הציג את עצמו, מדבר עם מישהי בדלפק האחיות, מעביר מידע רפואי, הנחות ואבחנה ראשונית. לאחר מכן הוא מניח יד עטוית כפפת ניילון כחולה ודקה על כתפו של תמיר, פולט "תרגיש טוב", ונעלם ביחד עם הצוות המלווה.

הסחרחורת נעלמה כבר בנסיעה לבית החולים כשראשו התייצב והוא הצליח להביט סביבו. עופר הפרמדיק ישב לידו באמבולנס, ושניים מאנשי הצוות, נערה יפה ולבנת עור וגבר מבוגר כסוף שיער, ישבו בספסל המרוחק. הוא אפילו הצליח להביט דרך החלונות של הדלתות האחוריות ולנחש את הרחוב על פי הקומות העליונות של הבניינים או לפי צמרות העצים.

הוא שוכב כעת במיטה הקטנה של מחלקת המיון. ״יש לך עדיין סחרחורת?״ שואל אותו אח נמרץ בבגדים כחולים.

״לא״, הוא משיב.

״אתה זוכר את השנה?״

״2009?״ הוא עונה בשאלה, למרות שהוא משוכנע שהאח צוחק עליו ושזה לא חלק מהבדיקות שרשומות בטופס.

"יפה!" האח השיב והחדיר מחט עירוי עבה לזרועו, והוא, שתמיד פחד ממחטים, לא היה עסוק בה בכלל. עיניו הביטו ברווח שנוצר בין שני הווילונות שמקיפים את המיטה, שם עומדים ההורים שלו, קטנים ואפורים. הוא מנסה למצוא דאגה בעיניהם, אבל מתקשה להחליט. כאשר האח מסיים למלא שתי מבחנות בנוזל אדום, הוא פותח את הווילון וחושף את תמיר. ההורים שלו ניגשים.

"איך אתה מרגיש?" אימא שלו שואלת.

"ידעתי ימים טובים יותר", הוא מנסה להתבדח.

הוא מצפה מאביו שיעיר הערה סרקסטית על כך שהכול קרה בגלל שאין לו דירה משלו או כי לא התחתן, אבל הוא רק עומד בצד ושותק.

"בעיקרון סיימתי", אומר האח, "אבל יש עוד בדיקות במחלקת אף־אוזן־גרון. אתם יכולים לקחת אותו לשם, נכון?"

"אני לא מבין איך לא שלחו אותך מיד לבדיקת אם־אר־איי", אומר הרופא הצעיר שמקבל אותו במחלקת האף־אוזן־גרון. דיבורו שקט ורגוע, בהתאמה למחלקה המרוחקת מהמיון, ששקטה עוד יותר בשעת לילה מאוחרת זו. כמעט נטושה. הוא לא מרים את ראשו מן הדף שעליו הוא כותב כבר דקות ארוכות, בכתב מסודר אך בלתי קריא. לפחות לא במבטו ההפוך של תמיר.

"הרופאה שלי אמרה שלא שולחים בדרך כלל לאם־אר־איי, שזו בדיקה יקרה".

"אני לא יכול לחייב את קופת החולים שלך לשלוח אותך לבדיקה, אבל אחרי ההמלצה שלי, אני לא רואה מצב שבו לא ישלחו אותך". הרופא מסיים לכתוב, מטביע את החותמת שנחה לצדו בראש הדף, ועל גביה חותם בעט חתימה ארוכה ועגולה.

פרק 2

הוא מנסה להבין מתי כל זה התחיל, ממתי המצב הידרדר עד כדי כך. לפני הצבא? אולי אחרי? כשעבר עם ההורים לכפר סבא? בבית הספר היסודי?

לא. ההתדרדרות האמתית נפתחה בפיטורים האחרונים.

כשתמיר הגיע לחברה, שבע שנים לפני שפוטר, המשרדים היו ממוקמים במגדל העגול של עזריאלי, בקומה השתים־עשרה. רק כמה קומות מעל הקניון, ועדיין זה היה הכי גבוה שהוא אי פעם הגיע. דרך החלונות הרחבים היה אפשר לראות כמעט מכל חדר את נתיבי איילון, ועליהם את המכוניות שנראו כנמלים קטנות, נחפזות לכיוון דרום או צפון. דווקא מהחדר שלו לא ראו את הנתיבים, אבל החדר היה מואר במשך כל שעות היום, ודי בכך היה כדי להשרות עליו נחת. לעיתים אפילו היה מדמיין שהוא אוהב את העבודה שלו, לכתוב קוד.

כשמשרדי החברה עברו לקריית שדה התעופה הסמוכה לנתב״ג, הוא חשב שמדובר רק בעניין גאוגרפי. במקום להידחף למונית שירות שתיקח אותו מרחק של שתי תחנות, מעכשיו ייאלץ להזיז את הרְנוֹ הישנה מהחניה התמידית שלה ולצאת מגבולות העיר, זה הכול. מה שהוא לא היה יכול לשאת, הייתה העובדה שהחדר המואר הפך ל-open space בן שישה מקומות — שתי שורות של מתכנתים היושבים בגבם האחד לשני. לא רק שנפגעה התקשורת הצוותית, אלא גם שעכשיו לא הייתה לו פרטיות. ולמרות הכול, גם לאחר השינוי, הוא נשאר בחברה עוד זמן רב.

באחד מהימים, אחרי ארוחת הצהריים, הגיע אלון, מנהל הפרויקט של תמיר והבן של המייסד, ובישר, "בוא תמיר, הולכים אל ארז".

תמיר לא בדיוק ידע מה ארז עושה, אבל הוא זכר שהוא מנהל בכיר בחברה ושהוא יושב בחדר קטן ללא חלון בקצה המסדרון.

אלון דפק על הדלת ולא חיכה לתשובה.

ארז ישב מאחורי השולחן שלו. כמה דפים היו מסודרים בערימה ופתקים רבים פוזרו בין המקלדת לקצה השולחן. הקירות היו ריקים.

אלון התיישב בכיסא השמאלי ותמיר התיישב לימינו.

ארז לא השתהה, "אתה מבין שזו פרידה", הוא אמר לתמיר ונשען קדימה.

תמיר לא הבין. למעשה, עד לאותו הרגע הוא אפילו לא שאל את עצמו מדוע הם הולכים אל החדר של ארז באמצע יום עבודה. לא עבר זמן רב עד שתמיר הבין, והוא עבר מישיבה בחדר הדחוס לצפיה מהצד בסצנה מתוך סרט על חייו.

אלון, שישב מכווץ בכיסא שלו, נראה סובל וכמי שמעדיף לקטוף בננות ברואנדה בזמן חילופי אש מאסיביים בין אנשי שבט ההוּטוּ לבני שבט הטוּטסִי מאשר לשבת איתם באותו החדר.

ארז הציע את עזרתו במציאת מקום עבודה חדש, אבל גם הוא וגם תמיר ידעו שזה נאמר רק מתוך נימוס. לחיצת היד בסוף השיחה הקצרה הייתה רשמית — לא חזקה מדי אבל גם לא רפה מדי, כזאת המכילה תחושת אכזבה מהממסד, ומלווה בקורטוב של חוזק פנימי מבוים.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפיטרו את תמיר. שש שנים קודם לכן, בשנת 3002 התפוצצה בועת ההייטק בפנים שלו. בפעם ההיא הוא כבר ידע שהוא הולך להיות מפוטר אחרי שלא הוזמן עם כל שאר אנשי החברה לחדר האוכל, שבו הרגיעו את אלה שהם לא חלק מגל הפיטורים הנוכחי. ההזמנה שתמיר קיבל הייתה לקומת ההנהלה, שבה הודיעו לו שיש לו שבוע לפנות את הדברים שלו. כמחצית השעה מאוחר יותר, כשחברי הצוות שלו חזרו משיחת ההרגעה, נשארו על השולחן שלו רק מחשב ומסך — ולמרות זאת, הוא עדיין לא היה יכול להירגע. הוא חש עלבון צורם ולא הצליח להשתחרר מהשאלה: למה דווקא הוא?

חודש אחרי המפגש המשולש בחדר חסר החלון, תמיר הגיע להחזיר את רכב החברה. הוא שקל חמישה קילו פחות ואנשים החמיאו לו על המראה.

"איך עשית את זה?" התעניינה ורד מהכספים.

"את רק צריכה שיפטרו אותך", הוא ענה, אבל ורד לא צחקה והמציאה ישיבה שהיא צריכה ללכת אליה.

יחד עם הרכב הוא החזיר גם את המחשב הנייד. הניתוק שלו מן העולם החיצון זה עתה הושלם, והוא היה הסוהר של עצמו. הוא נאלץ לבנות שגרה חדשה שאליה יקום בחודשים הבאים. אבל מעבר לחתימה בלשכת התעסוקה בכל יום שלישי, לא היו לו תכנונים. לאחר קרוב לעשור של קימה מוקדמת, הוא היה נחוש להשלים שעות שינה ואת כל הספרים שתכנן לקרוא. השעון המעורר כבר לא צלצל בשש בבוקר. למעשה, הוא לא צלצל בכלל. מהר מאוד הוא הרגיל את הגוף ללכת לישון בשעת לילה מאוחרת ולקום בשעת בוקר מאוחרת, בליווי לא מעט רגשות אשמה על בזבוז הזמן.

"תפרגן לעצמך", אמר לו אופיר כשישבו בפאב השכונתי ושתו בירה בכוסות גדולות, בניסיון לעודד אותו, "כל כך הרבה שנים קמת מוקדם, עבדת קשה. עוד תתגעגע לתקופה הזאת שהיה לך בה זמן לנוח". אופיר מעביר את אצבעותיו בבלוריתו המחודדת, מושך את השערות לאחור. השערות חוזרות למקומן ברגע שהוא מניח את ידו, מסתדרות סביב מפרצי הראש.

אופיר פוטר שלושה חודשים לפני תמיר. הוא עבד בצוות המקביל והם התחברו במהירות. הם גרים במרחק שלושה רחובות אחד מהשני, אבל אף פעם לא נפגשו מחוץ לעבודה. רק אחרי שתמיר פוטר הם התחילו להיפגש. לפני כן, אופיר היה בעיניי תמיר הבחור המוזר מהצוות המקביל, מי שיושב לבד בארוחות הצהריים במטבחון ובוהה באנשים. הוא אף פעם לא הצטרף לערבי חברה או לימי כיף, כי אם העדיף, ככל הנראה, להתבודד.

"אני מנסה", תמיר ענה ובהה בחצי כוס הבירה המלאה, "אבל אתה לא חושב שיש משהו במה שאני אומר? אף פעם לא הרגשת פספוס?"

"ברור שהרגשתי", אמר אופיר, "בכל פעם שאני נשאר בבית ולא יוצא לבלות אני מרגיש פספוס. בכל פעם שעוברת בחורה יפה ברחוב, בכל פעם שאני לא מתחיל עם מישהי בפאב, בכל פעם ש..." הנקודה הייתה ברורה. יש להם גישה שונה לחיים.

תמיר מיהר להניח שטר על השולחן ומספר מטבעות בשביל טיפ. השיחה עצבנה אותו, והוא הרגיש שיתפוצץ אם לא יפסיקו לדבר על הנושא — או בכלל — והעדיף לסיים אותה לפני שיתחיל לשנוא את אופיר