הרי געש רדומים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרי געש רדומים
מכר
מאות
עותקים
הרי געש רדומים
מכר
מאות
עותקים

הרי געש רדומים

4.7 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 38 דק'

אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

המתים אינם חוזרים. העבר אינו ניתן לשינוי. מחר בבוקר נתעורר משנת הלילה. סוף העולם אינו אורב מעבר לעיקול הבא. בנינו אינם נהנים מחסותם החשאית של הורים אחרים. איש אינו מתעד את הדברים האיומים שאנו אומרים זה על זה בחדרי חדרים. 
כך לפחות אנחנו מספרים לעצמנו. ולרוב אנחנו משתכנעים. כמעט משתכנעים – למעט אולי שאריות קטנות, אבנים בחרטום הנעל שכבר התרגלנו ללכת איתן. זרעי ספק שלא ינבטו לעולם. בסיפורי הספר הזה אוסף אופיר טוּשֶה גַפלָה את הזרעים האלה מירכתי ההכרה שלנו ומספק להם תנאי התפתחות אופטימליים. התוצאה היא תשעה ג'ונגלים שלא הייתם מסתכנים בכניסה אליהם ללא הדרכתו של רב–אמן; תשעה רומנים קטנים, שמעבירים צמרמורת חטופה בגבו של הסיפור הבטוח, המוכר. מכל היצירות המקובצות כאן מציצה האימה; אלא שאצל טושה גפלה, הפחד לעולם מלווה בטעם חריף ומעורר של שחרור. ההוויה האנושית סובבת במעגליה, אבל בסיפוריו של טושה גפלה היא מתירה את רתמת מאלפיה ודוהרת אל מחוץ לזירה. מה שמתגלה לה שם עובר בספר הזה כחוט של פליאה, שיתרקם בדמיונו של כל מי שיקרא בו. 

הרי געש רדומים הוא ספרו השמיני של אופיר טוּשֶה גַפלָה. בין ספריו הקודמים: 'עולם הסוף', 'ביום שהמוסיקה מתה', 'הקטרקט בעיני הרוח' ו'רשימות מארץ הכביש'

פרק ראשון

 

הטעות

28 שנים מאושרות - ידעו שניהם - אינן עניין של מה בכך. לכן, כשחלה, והרופאים ניבאו זעם, השפילו בני הזוג את ראשיהם בהכנעה. תחילה היא עוד קיוותה שיחלים, אך לנוכח ההידרדרות המהירה במצבו הבינה שאין טעם לכלות זמן בחלומות ולא משה מצידו, פן יחמוק ללא אזהרה; הוא, מצידו, הודה לה שהיא לא מעמידה פנים בעבורו. את ימי מחלתו האחרונים בילו בשיחות סהרוריות, ככל שמצבו אִפשר לו, שוטטו במרחבי קיומם המשותף ללא מצפן, כמעט מתרברבים בהיכרות המעמיקה שהייתה מנת חלקם מאז הלילה ההוא. על הלילה ההוא לא דיברו, כל אחד ממניעיו.

 

לפני שהכיר אותה לא הבין מדוע אנשים נזקקים לסודות. עד ללילה ההוא. רק אז נוכח לדעת שלעיתים סוד כופה את עצמו עליך, אונס את נפשך למעשה מִרמה ועם הזמן נטמע בך בטבעיות, עד שנדמה ששניכם נועדתם זה לזה מאז ומעולם. פעם אחת, ברגע נדיר של חולשה, כמעט סיפר לה, ומייד התעשת ונזף בעצמו - איזו תועלת תצמח לה אם תדע? יתרה מזאת, חשד בעצמו שביקש להסיר את הנטל מכתפיו מטעמי אנוכיות ותו לא, וגמר אומר לחיות לצד הסוד עד ליומו האחרון. ובפעם ההיא, כמו בפעמים אחרות, כשדמיין את תגובתה, לא צעקה ולא הזדעזעה, אפילו לא הסגירה שמץ כעס. רק הביטה בו מאוכזבת, במבט שגרם לו לרצות להימחות מעל פני האדמה. "למה לא אמרת כלום?" שאלה בקול שקט מהרגיל, והוא ידע שתשובתו תהיה חסרת חשיבות, כי הגיעה באיחור של שנים. לעיתים חשב שהפריז בחשיבות הסוד, ופחד שאם יספר לה תחשוד שבאמתחתו סודות נוספים. הרעיון היה משוקץ בעיניו; יחסיהם היו מושתתים על אמון יוצא דופן, לאור הנסיבות שהפגישו ביניהם. למעשה, הסוד היחיד הנוסף היה סוד משותף לשניהם, ששמרו מפני העולם, כדי לא להיגרר לשאלות מיותרות ולהסברים שלא יניחו את דעתו של שום אדם הגיוני. הם לא סיפרו לנפש חיה על הלילה ההוא, וכשאנשים שאלו איך הכירו, נידבו מעשייה חסרת השראה על תקר בגלגל של מכוניתה, והגבר שבא לעזרתה כשגילתה שאין לה גלגל רזרבי. אנשים אוהבים סיפורים כאלה, מסתבר, ולשמחתם איש לא הטיל ספק במעשייה שהגו. אחר כך, כשכבר יכלו לספר את האמת, בחרו להימנע מן הרעש שיביא הגילוי. כעבור חודשים אחדים, כשהתחוורו להם ממדי השיגעון הכללי, בירכו על החלטתם שלא לפצות פה. "זאת תהיה טעות להגיד משהו," היא סיכמה, והוא חייך בהסכמה.

 

כשהבין שכפי הנראה יסיים את חייו במיטת חוליו, ביקש ממנה להביא לו בקבוק מי־ים. "רק אל תלך לשום מקום עד שאני חוזרת," אמרה וזקרה אצבע מאיימת. הוא הבטיח לחכות לה, וכשיצאה מהחדר כמעט קרא לה לשוב, אך עצם את עיניו וחשב על הים. בצעירותו נהג לפקוד מדי ערב פינה חשאית בחוף הים. הוא לא סבל את החוף באור יום, על המוני האדם שטינפו אותו בתנוחותיהם העצלות, על קלישאות הקיץ המאוסות של מוכר הארטיקים בעל העור המת, שחקני המטקות הראוותניים, המציל המנהל דיאלוגים נואשים עם רוחצים מרדנים, ואפילו הילדים שבנו ארמונות בעלי תוחלת חיים מפוקפקת, בעידודם המייגע של הוריהם. רק עם רדת הערב, כשהחוף הלך והתרוקן מאדם, הועיד את פניו לשם, וגם אז העדיף להימנע מחברתם של טיפוסים כמוהו, שהדירו את רגליהם מהמקום עד לקבורתה הזמנית של השמש. כך מצא את הפינה השקטה בקצהו הצפוני של החוף, על ראש סלע גבוה שהשקיף על הים המשחיר, ושמח שגם המעטים שחלפו על פניו לא הבחינו בו כלל והעדיפו להתקדם במורד הגבעה החולית שלרגליו, כי כפי הנראה חשקו בקרבת המים. בפעם הראשונה שהלך אל החוף, כשנה לפני הלילה ההוא, הייתה זו החלטה ספונטנית של אדם שבילה שעות ארוכות במשרד וערב אחד, בעת שצפה בטלוויזיה בסרט טבע על יערות הגשם באמזונס, חש דחף פתאומי לצאת מהבית ולהתוודע מחדש אל פיסת עולם שאינה מעשה ידי אדם. כעבור שעתיים, כששב הביתה, היה משוכנע שהחוויה הנעימה לא תחזור על עצמה; מקץ שבוע שוב יצא מביתו בשעת ערב מתאחרת, ושוב הובילו אותו רגליו אל החוף, מבלי להיוועץ בו. אז עוד נהג לשבת בין מבקרי הערב, אף על פי שמעולם לא נטמע בהם, ולסקור את האופק הדמיוני בעיניים לא מבינות. רק בפעם החמישית שפקד את החוף גילה את הסלע 'הנסתר', שכולם חלפו על פניו, והתמסר לאקט ההתרוקנות המכשף. צופה מהצד ודאי היה קובע לנוכח תנוחת גופו המכונס בעצמו שהוא שקוע בהרהורים, אבל ההפך היה הנכון. מוחו היה ריק ממחשבות, ולפרקים נדמה לו בדיעבד שבשעת הישיבה על הסלע נעלם, אלוהים יודע לאן. הוא לא חלם בהקיץ, ואפילו לא חשב על הסתגלותן המרשימה של עיניו לעלטה, עד שהצליחו להבדיל בין הפרטים השונים על החוף. הוא פשוט לא היה. בדרך כלל ננער מן החוויה בעקבות רעש חיצוני, דוגמת גניחות אוהבים מאחורי הסלע הבא ברכס, או נביחות רמות של כלב, ומייד נאחז באבן מחשש שיאבד את שיווי משקלו ויצנח אל החוף. אחר כך, כשהבין מה קרה, צחק. רגוע ומרוקן מהבלי היום החולף, קם וצעד בחזרה לביתו. כעבור חודש כבר לא היה מסוגל לדמיין את חייו ללא הביקורים היומיומיים בחוף, ובמרוצת השנה הבאה, למעט בערבים סוערים במיוחד, פקד את המקום באדיקות. עד ללילה ההוא.

 

בחודש הראשון לאחר הלילה ההוא עדיין חשב לחזור לשם, ופעם אחת אפילו יצא מביתו בעשר בלילה וצעד, כאדם מהופנט, אל ראש הסלע האהוב. אבל כבר ברגע שהתיישב והעמיד פנים שהוא בוהה בעלטה, נרעד לנוכח העמדת הפנים הבוטה. במקום להתרוקן חווה געש איום בקרבו, התמלאות מחודשת של אירועי הלילה ההוא. מקץ שני ביקורים כושלים נוספים במקום, ידע שהקסם פג. אחר כך, כשאמרה לו, בדמעות, שהיא גזלה ממנו את הים, הוא גיחך ואמר, "אבל תראי מה קיבלתי בתמורה," וכשהבחין במבטה הנוגה הוסיף, "אנחנו לא צריכים את הים." ובאמת, בחלוף השנים השתכנע שאין לו צורך בים, והמיר את טקס ההתרוקנות בפולחנים פרטיים אחרים, שללא ספק התגמדו לעומתו אך לפחות הניחו את דעתו. בכל 28 שנותיהם ביחד לא ביקרו בחוף. תחילה חשבו שרק החוף ההוא, שבו הכירו, מכביד עליהם. ביקור אקראי בחוף שונה לחלוטין, במהלך חופשה בפורטוגל, הבהיר להם שכל החופים מוקצים בעיניהם. די היה בניחוח הים או ברחש הגלים להזכיר להם את נסיבות היכרותם, ואפילו אם לא אמרו מילה, לא היה אפשר לטעות במבט שחלף ביניהם, סלידה מיידית על פניה של סופי שהשתקפה בחרדה לשלומה על פניו של נועם, עד שהרחיקו אל חוף מבטחים בדמותו של מרכז עירוני, או כנסייה שנקרתה בדרכם. בשובם אל בית המלון ידעו שלתוכן העניינים של יחסיהם נוסף ביום ההוא ערך חדש - 'מבט האין להזכיר את הלילה ההוא' - שבא לידי ביטוי בבחירה דקדקנית של יעדי חופשותיהם הבאות, ובפסילה אוטומטית של כל גן עדן שרובץ לחופו של ים. כמו חולה שנגזר עליו להימנע ממאכלים מסוימים הייתה התנזרותם מקִרבַת החופים לדרך חיים, עד שכבר לא ייחדו כל מחשבה לעניין. אבל עכשיו, כששעותיו של נועם הרתוק למיטתו הלכו והתמעטו, והוא ניצב על סיפה של עלטה מזָרת אימה, הוא חש צורך עז להריח את הים בפעם האחרונה. יותר משהיה זה געגוע, זו הייתה ידיעה קרה שהוא לא יכול להיפרד מהחיים בלי להיזכר במקום ששינה את חייו. בזכות הים מצא מרגוע לנפשו, ובזכותו מצא גם את סופי. במובן מסוים, כששלח את סופי אל חוף הים, חש כאילו הוא מעניק מנחת פיוס לים שכה היטיב עימו, ומייד ביטל את המחשבה המגוחכת, וקרא בה רסיסי הזיה דלוחים של אדם הנוטה לערוב. אולי ביקש לפטור אותה מעולו של הלילה ההוא, ואולי קיווה שלאחר מותו תמצא לה, אי שם בקרבת החוף, אבן גבוהה משלה, סלע שעליו תתיישב ותתרוקן לאיטה מכאב פרידתם הבלתי נמנעת. זו התמונה שהציפה את עיני רוחו, עד שכבר לא ראה דבר זולתה: סופי בת ה-66, יושבת על סלע, מישירה מבטה אל האופק, עדיין יפה ומרשימה, כמו בפעם הראשונה שנחו עליה עיניו.

 

ספונטניות לא נמנתה עם מעלותיה של סופי. היא סלדה מביקורי פתע, מטלפונים מחברות שניסו לשכנע אותה להצטרף אליהן ליציאה לא מתוכננת, ומכל חריגה אחרת מסדר יומה המוקפד. לכן, כשעודד הציע, ביום ה-37 לשובו, שילכו אל חוף הים, קפא מבטה עליו, והיא חשה כמו כוכב שמשהו מנסה להסיטו ממסלולו. "אני קצת עייפה," התחמקה והוסיפה כלאחר יד, "אולי ביום אחר?" עודד לא דחק בה; הוא ידע שמרגע ששתל את הרעיון במוחה יעברו יומיים שלושה שבמהלכם תסתגל אליו עד שתציע, בספונטניות מעושה, ללכת אל הים, כאילו היה זה מלכתחילה רעיון שלה. וכך אירע. ארבעה ימים לאחר שהציע ללכת לים, דקות אחדות לאחר שסיימו לאכול את ארוחת הערב, הציצה בשעון הקיר, כחכחה בגרונה ושאלה, "תגיד, עדיין בא לך ללכת לים?"

עודד גירד את סנטרו כחוכך בדעתו ואמר, "למה לא?"

כעבור שעה, כשהתהלכו יד ביד על החוף החשוך, ראו עוד כמה זוגות וביקשו להתרחק מהם. הם סבו על עקביהם, צעדו בכיוון ההפוך, ולשמחתם לא ראו נפש חיה. ככל שהרחיקו מחברת אנשים, הלכה סופי ונרגעה, וברגע מסוים עצרה והודתה לבעלה על הרעיון.

עודד אמר, "זה לא משהו חדש. פעם היינו עושים את זה הרבה," והיא הנהנה. עודד הצביע על מדורה קטנה בהמשך החוף ואמר, בנימה משועשעת, "אנחנו מתקדמים לעבר האור."

סופי היססה. "דווקא מתחשק לי לשבת קצת ליד מדורה, אבל יש שם בטח אנשים."

"אז את רוצה...?" הוא החל לשאול והיא קטעה ברוך, "לא, זה בסדר."

סופי, שמעולם לא חיבבה את החושך, חשה הכרת טובה פתאומית לאפלה שבלעה אותם לקרבה. הים התנגן ברקע, מימיו רוטנים לפרקים, החול נימוח מתחת לנעליה השוקעות ובאוויר עמד ריח משכר של דמיון. באפלה שבתוכה צעדו, בקושי הצליחה לראות משהו מן הגבר שלצידה, ולרגע חלפה בה המחשבה שהוא מישהו אחר. ועם זאת, נשמה לרווחה ככל שהתקרבו אל מקור האור היחיד באזור. עוד לפני שחשו בחוּמהּ של האש, הביטה לעברו וראתה את עודד, שדי היה בשאלה הקבועה בעיניו הגדולות כדי להבדילו מכל הגברים האחרים בעולם.

עודד אמר, "רוצה לשבת?"

סופי הביטה סביבה בהפתעה. "מה, מישהו השאיר לנו מדורה והלך?"

עודד משך בכתפיו. "כנראה."

"ואם הם יחזרו?"

"סופי, אין פה אף אחד. אבל אם הם יחזרו, נגיד תודה ונמשיך, בסדר?"

כעבור חצי שעה, כשכמעט נרדמה בזרועותיו, אמרה, "היינו צריכים לעשות את זה מזמן."

עודד ליטף את שערה ואמר, "זה לא חשוב."

"באמת?"

"כן. היינו עסוקים בדברים אחרים. ובכל מקרה, אולי זאת ההזדמנות שלי ל..."

"לא, עודד, לא צריך," אמרה והנידה בראשה.

"צריך, סופי. יש דברים שצריך להגיד. הנה משהו שבאמת הייתי צריך לעשות מזמן. להגיד לך שאם לא היית כל כך מדהימה ופתוחה ו..."

היא כבר עמדה לקטוע אותו, כי דבריו הביכו אותה באותה המידה שהחמיאו לה, כשלפתע הוא השתתק. היא חיכתה כמה שניות, הרימה את עיניה אליו ואמרה, "עודד?"

הוא לא הגיב, גם כשקראה בשמו שלוש פעמים נוספות, וכשהרימה את ראשה מחזהו ועקבה אחרי עיניו, ראתה שהוא מתבונן במשהו מאחורי גבה. "עודד, מה קרה?" היא שאלה, והפעם, משלא נענתה, פכרה בחול בכף ידה, הסבה את מבטה לאחור ואימצה את עיניה לראות מה ריתק את בעלה, שבמקום לענות לה פער את עיניו, ניתק ממנה ונעמד לאיטו. עוד לפני שראתה את הדמות שהלכה והתקרבה אליהם, שמעה את פסיעותיה בחול.

"סופי..." עודד לחש והיא הזדקפה באחת, אחזה בזרועו ושאלה, "מה, עודד? למה אתה...?"

הדמות, גבר בגיל העמידה, קירח, ממושקף וכפוף קמעה, צעד נחוש לעברם, וסופי הייתה בטוחה שהוא עומד לשאול אותם דבר מה, עד שלחישותיו של עודד התגברו. "סופי, הוא... הוא..."

"למה אתה מגמגם, עודד? מה יש לך? אתה מכיר אותו?" שתיקתו של עודד הרגיזה אותה והיא לחשה, "אתה חושב שהוא מכיר אותך? בגלל זה אתה...?"

היא לא הספיקה לסיים את המשפט.

עודד התרחק ממנה וצעד לקראת הגבר המוזר. הם נעמדו זה מול זה, בוחנים אחד את פני השני כלא מאמינים.

הגבר שאל את עודד בקול צרוד, שמשום מה הזכיר לסופי גרירת נעלי בית חורפיות על רצפה מלוכלכת, "כמה זמן אתה פה?"

עודד המשיך לסקור את פניו של הגבר בעניין והשיב בקול חלש, "שעה."

"שעה? אתה בטוח?" הגבר שאל.

"כן."

נימת קולו של הגבר נעשתה חקרנית בו ברגע. "וראית עוד?"

עודד צחקק. "עוד?" הוא שאל ומצחו התקמט.

"כן, עוד," אמר הגבר, וסבר פניו החמורים שילח צמרמורת בגופה של סופי.

"עוד מה?" עודד שאל.

הגבר סימן שלושת רבעי מעגל מעל לראשו ואמר, "עוד."

עודד הניד בראשו. "לא." ואז, כמו חזר בו מדבריו, אמר, "אני לא יודע לְמה אתה מתכוון."

שפתיו של הגבר התעוותו קלות. "בגלל זה זינקת ככה כשראית אותי?"

עודד השפיל את מבטו כמו ילד שגערו בו ואמר, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

"אני לא רוצה להפריע לכם," הגבר אמר והעיף מבט ריק בסופי. "שאלתי אותך שאלה פשוטה. תענה לי, ואני אלך. ראית עוד?"

עודד אמר בקול חנוק, "לא. אתה הראשון."

הגבר חייך, הושיט את ידו לעודד, וכשעודד לחץ אותה הוא משך אותו לעברו בתנועה פתאומית, שלף סכין ארוכה מתוך מעילו ונעץ אותה בחזהו בכוח איום. "אני הראשון," הוא לחש, וצפה בחיוך בעודד צונח לאחור ובוהה בעיניים פעורות בשמיים המתים.

סופי צרחה, "מה עשית? מה עשית?" ורצה אל בעלה. כשהביטה בגבר הזר, הוא התעלם ממנה והחל לצעוד בכיוון שממנו באו. היא צרחה, "הצילו! יש פה רוצח! רוצח! הצילו!" אך נענתה בדממה מוחלטת. "אבל זה לא יכול להיות," פנתה אל הגופה ונענעה אותה מצד לצד, עדיין לוטשת מפעם לפעם מבטים המומים בדמותו הנמרצת של הגבר הקטן שהלך ונבלע בחשכה. "עודד," קראה, נואשת, בעודה הולמת בחזהו, סוטרת לפניו, חובטת ברגליו. "עודד, תפסיק, אני מבקשת ממך, זה לא מצחיק." לאורה הקדחתני של המדורה ניסתה לפענח את המתרחש בנבכי עיניו הפעורות, לסחוט מהן אות חיים. "עודד," איימה, "אם אתה לא מפסיק עם זה, אני הולכת עכשיו." הגבר השרוע על גבו לא הגיב. "אבל זה לא יכול להיות," היא זעקה שוב. "אם אתה ממשיך ככה, אני נשבעת לך שאני הולכת." היא רצתה לקרב את פניה אל פניו, אך חששה שיבהיל אותה, כפי שעשה בכל הפעמים הקודמות שבדקה אם הוא חי, במיוחד בבקרים. היא העוותה את פניה ואמרה, "טוב, אתה יודע שאין ברירה." בידיים רועדות אחזה בידית הסכין, הסבה את ראשה לאחור ושלפה אותה בקריאת גועל. היא השליכה אותה הצידה ואמרה, "עודד, אני מקווה שעכשיו..." היא הסבה את ראשה בחזרה ושפתיה, כמו שאר גופה, קפאו. עודד נעלם.

 

שעה ארוכה בהתה בחול, ציפורניה גורפות תלמים מעודנים במקום שבו שכב בעלה; לרגעים חשבה שאיבדה את יכולת הראייה, אפילו התנחמה ברעיון. לא, היא איבדה את היכולת לראות את עודד, זה הכול, אמרה לעצמה. ככל שתתאמץ לראותו, יחמוק משדה ראייתה. סופי כמעט חייכה. האש החלה לדעוך ועיניה ננעצו בחול. היא תחבה את ידיה בין ברכיה, ונזכרה ביום אחד בילדותה, כשהייתה בת שש וחצי. הוריה יצאו בשעת ערב מאוחרת לאירוע משפחתי והשאירו אותה בבית. לאחר מעשה, הסבירו לה שהתכוונו להזמין שמרטפית, אבל ראו שנרדמה וחשבו שתישן עד הבוקר. במהלך שלוש שעות היעדרותם לא העלו בדעתם שהילדה התעוררה, גילתה שהיא לבדה בבית הנעול, והטיחה את ראשה בחלון בבכי תמרורים. היא הייתה בטוחה שאף אחד לא שומע אותה, וגרוע מזה, שכולם עזבו ולעולם לא ישובו. ובשעות האיומות ההן דמיינה, כפי הנראה בעקבות סרט שראתה יום קודם לכן, שהאנושות כולה עקרה מהכוכב הזה ועברה לכוכב אחר, והיא, הילדה הנעולה בבית, האדם האחרון בכדור הארץ. עד שהוריה הגיעו הביתה כבר התישה את עצמה בצרחות ונרדמה שוב. למחרת בבוקר, כשהתעוררה וראתה אותם, לא שכחה מה קרה, ולמרות שנרגעה, נולדה בה חרדת הנטישה המשונה, שנגעה לכל תושבי הכוכב. לימים התחלפה החרדה בוודאות, שלא חלקה עם נפש חיה, שיום אחד הכוכב יתרוקן מאדם, והיא תמצא את עצמה נעולה בתוך מבנה שאין כל דרך לצאת ממנו, ואפילו אם תצליח להשתחרר לא תמצא עוד אדם אחד בעולם כולו שיארח לה לחברה. אבל רק בלילה ההוא, על החוף שבאורח פלא נעשה שומם, לצד גופתו הבלתי נראית של בעלה, שבה אל זיכרון ילדותה והבינה שלא טעתה. היא לא שמעה דממה כזאת מעודה. רחשי האש, הים והרוח היו הסחת דעת קטנונית ותו לא, רעשי לוואי שנועדו לחפות על הס הנטישה הכבד. היא לא ידעה מתי זנח אותה העולם הערמומי מאחור, ואיך עלה בידי כולם לחמוק מטווח חושיה, אנושות שכולה מוגי לב שנסו מפניה כדי שלא ייאלצו להקשיב לסיפורה המגוחך. הסיפור היה לבית נעול, שאין יוצא ובא וממנו. היא קיפלה את רגליה מתחת לישבנה, חרצה תלמים חדשים במקום שבו שכב בעלה זה לא כבר, ובכתה חרישית. היא ידעה שלא ירחק היום והיא תקרוס תחתיה. אדם לא יכול לשאת מצב כזה לאורך זמן, ואם תעז לפצות פה, סביר להניח שתמצא את עצמה בבית נעול מסוג אחר לחלוטין. ואולי היא טועה, הרהרה. הרי בחודש האחרון למדה שהכול ייתכן. אולי יופיע עודד מחדש, בעוד יום, או שעה, או רגע, ויסביר שחלה טעות. אצבעותיה אימצו את המילה וכתבו אותה בחול שוב ושוב. טעות. עודד טען מהרגע הראשון שמה שקרה מקורו בטעות, ובמרוצת הזמן השתכנעה. כך התקיימו, אזרחי חלום לא מובן, בני חסותה של טעות פלאית. הלילה, חשבה, אולי התרחש הדבר שמפניו חששו יותר מכול, והטעות באה על תיקונה האכזרי. ואולי טעות לעולם חוזרת, ועודד אכן ישוב ויספר בחיוכו השלֵו שתיקן את הטעות בטעות חדשה. ראשה של סופי הסתחרר, והיא הפסיקה לשרבט את המילה, לחפור בחול, או לנסות לגרום לגרגירים המטופשים להידמות לבעלה החסר. "עודד," לחשה, "תחזור. קר לי נורא." היא עצמה את עיניה והתאמצה לשמוע אות חיים, אך חשדה שבינה ובין עולמם של הנוטשים, שמונה מיליארד לפי הפרסומים האחרונים, נפערה תהום שלאף אחד אין גישה אליה. "זה כמו לנסות לדבר בשפה שאין לך מושג..." אמרה בשקט, ובן רגע השתתקה. משהו השתיק אותה. משהו שהגיע מאחור. נשימות קצובות, מאומצות קמעה. שיעול קל. עוד לפני שחייכה, הציפה חמימות את בטנה והיא רצתה לפקוח את עיניה, אך הבטיחה לעצמה שתתאפק עד שהוא יגיע אליה. הוא חזר. היא ידעה. עודד חזר, ובקרוב יסביר לה מה בדיוק קרה שם. הלילה לא תרפה ממנו. היא התאזרה בסבלנות עד ששמעה את הנשימות לא הרחק מהמקום שבו ישבה, ולמשמע הקול הנעים, "סליחה, הכול בסדר?" פקחה את עיניה והביטה בו. הוא היה גבוה, רזה וסקרן. כמו עודד. אבל הוא לא היה עודד. הגבר שפנה אליה היה זר גמור. היא לא הבינה מאין צץ וכמעט ביקשה ממנו שיניח לה לנפשה. דקות ארוכות קראה את תווי פניו ברעבתנות מביכה, כי לא הצליחה לסלק מקרבה את הרעיון האווילי שעודד מתקן את הטעות באופן לא הגיוני בעליל ושב אליה בדמותו של גבר אחר; הגיונה גער בה וקבע שלוּ היה עודד מסוגל לעטות פנים של גבר אחר, כבר מזמן היה עושה זאת. לא. הגבר שקרא את תווי פניה בחזרה שלוש דקות תמימות, שנמתחו לאורך נצח אילם, לא היה עודד. היא מעולם לא ראתה אותו לפני הלילה ההוא, ועל סמך הבעתו המרותקת, גם הוא לא ידע מי היא. היא לא האמינה שמישהו הצליח לחדור אל הבית הנעול, ופחדה לדבר, פן יסתלק. הוא, מצידו, נשאר.

 

"אני מפריע לך?" שאל. הוא עמד להתיישב אך חיכה לאישור ממנה. "לא ידעתי שכל כך קר בשעות האלה," ניצל את שתיקתה, וחיכך את כפות ידיו מעל למדורה, שכמו ניעורה לחיים מרגע בואו. "אני בדרך כלל מגיע לפה מוקדם יותר, אבל הערב לא הספקתי, אז..."

"לפני שעה מישהו רצח את בעלי," היא קטעה אותו ונדהמה כששמעה את קולה, יבש ושקט.

"מה אמרת?" הוא רכן קלות לעברה.

"לפני שעה מישהו רצח את בעלי. זה קרה פה. הוא היה פה איתי. איש קטן ומגעיל, שבחיים לא ראיתי לפני כן. בא, כמו משומקום, שאל אותו שתיים שלוש שאלות, 'ראית עוד?', זה מה שהוא שאל, אין לי מושג למה הוא התכוון, הוא נראה לי קצת משוגע, ואז הם לחצו ידיים, והאיש הקטן היה אמור ללכת לדרכו, אבל הוא פתאום שלף סכין ודקר את בעלי בחזה והלך, פשוט ככה, הלך. בעלי מת במקום."

הגבר בהה בה רגע ממושך ואז שאל, "הלכת למשטרה?"

"זה לא יעזור," אמרה.

"למה לא?"

היא הצביעה על המקום שבו גרפה תלמים אינסופיים. "אתה רואה משהו? אתה רואה מישהו? הוא שכב פה, וכששלפתי את הסכין מהחזה שלו, הוא נעלם. אתה רואה את הסכין? ליד הרגל שלך."

"מה זאת אומרת נעלם?"

"נעלם. אתה בטח חושב שאני לא נורמלית. זה בסדר. אני לא מצפה ממך או ממישהו אחר להאמין לי."

הפעם לא חיכה לאישורה, והתיישב במרחק מטרים ספורים ממנה.

"ובגלל שהוא נעלם את לא הולכת למשטרה?" שאל בקול שרכותו הפתיעה אותה.

"הוא לא נעלם כאילו מישהו לקח אותו. הוא נעלם כמו משהו שהרגע היה פה ופתאום הוא כבר לא. אם אני אספר למשטרה שבעלי נרצח והתנדף באוויר, הם..."

"יכול להיות ש...?"

"בבקשה," קראה את מחשבותיו, "אני לא משוגעת, ואני גם לא מדמיינת דברים. לא חלמתי כלום. הכול קרה פה. פה. זה בסדר, גם אם אני הייתי במקומך, לא הייתי מאמינה לי. אבל אני לא משקרת. בעלי נרצח פה לפני שעה, הוא נעלם, ואני בטוחה שאף אחד במשטרה לא יאמין לי." היא חייכה והנידה בראשה. "אפילו אם הייתה גופה, זה לא היה עוזר."

"למה?" קולו נסדק במקצת.

"כי עודד, בעלי, לא מת הלילה בפעם הראשונה."

שתיקתו רעמה, ולרגע נדמה לה שהגלים מלגלגים עליה בצחוק של מים וקצף.

"גם אם לא הייתי אומרת כלום, כי הייתי רוצה שיתפסו את המנוול שעשה את זה, מהר מאוד היו מגלים שעודד מת כבר לפני שנתיים וחצי. מה הטעם לחקור רצח של מישהו מת? זה מה שהיו אומרים לי. אני מבינה את ההיגיון שבשאלה, למרות שאם תשאל אותי, זה היגיון של אנשים צרי אופקים, אבל מה זה משנה? ממילא אף אחד לא היה מאמין לי. אין גופה, ומי שמת - לא באמת מת הלילה, אלא לפני שנתיים וחצי. אם לא חיים פעמיים, בטוח שלא מתים פעמיים. אני יודעת. ואני גם מנחשת מה עוד היו אומרים לי. היו שולחים אותי לפסיכיאטר, והיו קובעים שאני בסך הכול עוד אלמנה שלא סיימה להתאבל. ממציאה סיפורים מוזרים. וגם אם הייתי מראה להם תמונות שצילמתי, מהחודש האחרון, שלו ושלי, הם לא היו מאמינים..."

שטף הדברים הפתיע את שניהם, וכשתהתה באשר לרהיטות מחשבתה, זמן כה קצר לאחר שבעלה נרצח לנגד עיניה, ידעה שכבר מזמן השתוקקה לספר למישהו, מישהו שנמצא מחוץ לבית הנעול, מה עבר עליה מאז הבוקר ההוא, 41 ימים קודם לכן, כשהיקום החל לדבר בלשון של טעויות.

רק עכשיו שמה לב שברגע שהזר התיישב מולה דיברה בראש מושפל, כאילו דיברה עם עצמה. היא נשאה אליו את מבטה ולא הצליחה לפרש את המבט בעיניו, אך ידעה שאם לא קם והלך לנוכח הדברים ששמע, כפי הנראה רצה לשמוע עוד. היא כבר עמדה להמשיך, כשלפתע פרצה בבכי חרישי והליטה את פניה. "אני ידעתי..." לחשה, "ידעתי שהרגע הזה יגיע. לא ככה. לא בצורה כל כך... אבל ידעתי. מישהו תמיד חייב להרוס הכול. העולם לא מוכן לניסים. איך אני מדברת, ניסים. אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת. הרי מה זה נס, בסך הכול? טעות טובה. אני כבר לא יודעת מה אני אומרת. לפני שעודד חזר לא הייתי מוציאה מילה כל כך מטומטמת מהפה אפילו בשביל כסף. אני לא מאמינה בשטויות. גם עודד לא. 'כל האמונות תפלות', זה המשפט שלו. אני מדברת יותר מדי."

ההפוגה הראשונה נמשכה דקות אחדות. היא לא התבוננה בזר. רק מכורח שתיקתו - הצלולה, העמוקה, המקבלת - הבינה שעדיין הוא שם, לצידה. בימים המשונים לאחר חזרתו של עודד, כשדמיינה את עצמה מספרת את הסיפור, פותחת את דלת הבית הנעול מרצונה, חשבה על אחיה האהוב, או על חברה קרובה, מדריכת פילאטיס מירושלים. לא היו אפשרויות נוספות. כל קרובי המשפחה, החברים והמכרים האחרים לא היו מנסים אפילו להתמודד עם מעשייה שכזאת. בשום אופן לא שיערה בנפשה שתחלוק את הסיפור עם זר גמור. לפתע חשה דחף עז להתבונן בו שוב, רק כדי לוודא שלא מדובר בתימהוני או במשוגע. מבטו לא מש מפניה, ונדמה לה שכל נקודות הקשב בפניו, רשת עלומה של עצבים ותתי־חושים, ממוקדות בה ביכולת ריכוז נדירה. הגבר הזר נראה אדם הגיוני, רציני, שקול. מכל האנשים שיכלו להיקרות בדרכה בלילה ההוא, מכל התימהונים, המשוגעים, המטרידים, המחליאים, המגונים, הרצחניים והמשמימים, דווקא הוא. שוב נתלתה המילה 'נס' על שפתיה, כמו יריקה שנפלטת בלהט הדיבור, ושוב דחתה אותה מעליה בבוז. היא אפילו לא התחילה לעכל את מה שאירע, אבל הצורך הבלתי נשלט לספר את הסיפור היה דרכה ההגיונית היחידה להפר את דממת העולם שנטש. כמה פעמים שמעה את עצמה מבתקת את בתולי העלילה, כמה חיכתה לרגע הזה, כמה קיוותה שאינה טועה כשבטחה בזר הגמור. היא סובבה את המפתח במנעול והזמינה את האורח להיכנס פנימה.

"לפני שנתיים וחצי חרב עליי עולמי. עודד, בעלי, אהובי מזה שבע שנים, מת. יצא לרכוב על האופניים השכם בבוקר, ולא חזר. שלוש שנים הוא רכב, כל בוקר. שעה בדיוק. פעם או פעמיים הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, אבל אמרתי לו שזה לא בשבילי. אני אוהבת לצעוד, אבל לא כל כך מוקדם. וגם על אופניים אני לא משתגעת. הוא נהג לצאת על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותי, אבל כשהוא חזר הוא היה מלא אדרנלין, ואף פעם לא שם לב לכל הרעש שהוא עושה. עם הזמן, בלי להתכוון לכך, הוא הפך לשעון המעורר שלי. ברגע שהיה פותח את דלת הבית, הייתי מתעוררת. הרבה פעמים התעוררתי מתפקעת מצחוק, בגלל כל האנרגיה הזאת שלו, שהוא לא הצליח להשתלט עליה. עודד היה גבר מאוד לא מגושם, אבל כשהוא חזר מרכיבות הבוקר, כמעט תמיד הוא היה נתקל במשהו כשהוא הכניס את האופניים הביתה. קראתי לו 'פרש האפוקליפסה השלומיאל שלי'. הם היו ארבעה, בגלל זה הכינוי. ארבעה גברים שרכבו כל בוקר שעה. עודד קרא להם 'רוכבי השחר'. אני העדפתי את הכינוי שלי. הם לא רכבו ביחד, כי כל אחד גר באזור אחר של העיר, אבל מפעם לפעם המסלולים שלהם חפפו. הם גם לא דיברו, מקסימום הנהון קטן של הראש. פעם אחת קרה משהו ממש מצחיק. אחד מרוכבי השחר לקח את הבן שלו לטיפול במרפאה של עודד, והם לא הבינו מאיפה הם מכירים אחד את השני, עד שהרוכב עמד ללכת. שאלתי את עודד איך זה יכול להיות, והוא אמר שכל מה שקורה בשעה המדהימה ההיא, לפני שהיום מתחיל, שייך כאילו רק לשעה ההיא, ולא זולג לחלקים האחרים של היום. ואז, הבוקר ההוא. ידעתי שמשהו קרה ברגע שהטלפון צלצל, כי הצלצול העיר אותי, לא עודד. הייתה לעודד תאונה ועכשיו הוא שוכב, פצוע, במצב קשה, באיזה בית חולים. זה מה שחשבתי. ואז בישרו לי. אחד הרוכבים ראה את זה קורה, מרחוק. באמצע הרכיבה, בלב רחוב שומם, עודד התמוטט, צנח על הכביש ומת במקום. דום לב. הרוכב המבוהל הזעיק אמבולנס, אבל הכול קרה בשניות. למרבה המזל, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הרוכב היה זה שלקח את הבן שלו לטיפול במרפאה של עודד, וככה הוא זיהה אותו. ד"ר עודד רון, הוא אמר לכל מי ששאל. תאר לך כמה זמן היה עובר עד שהיו מגיעים אליי אם מישהו אחר היה מוצא אותו. לא היה עליו כלום, לא תעודת זהות, לא רישיון נהיגה. בהתחלה אמרתי להם שהם טועים. עודד היה בריא כמו שור. מה פתאום דום לב? עודד עשה ספורט, לא אכל שטויות, נבדק אחת לשנתיים - שהוא ימות מדום לב בגיל 36? אבל אז, כשלקחו אותי לזהות את הגופה, זה היה רגע בלתי נתפס. הרי בכלל עוד לא קלטתי כלום, מבחינתי עודד היה איפשהו בחוץ, אפילו שהחזירו לי את האופניים. בדרך לשם הרגשתי שיגעון באוויר. כאילו, אם הגבר שאני עומדת לראות הוא באמת עודד, אז העולם השתגע, והכול יכול לקרות. לא הייתה לו שום הבעה על הפנים. כלום. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי - המתים מעמידים פנים. זה הרי לא ייתכן, שעודד שאני אוהבת, עודד שאני מכירה כל כך הרבה הבעות שלו, פתאום הופך לחסר הבעה. לא יודעת מאיפה אנשים מביאים את הקשקוש הזה של הבעה שלווה על פני המת. לא ראיתי שום שלווה בפנים שלו. כששאלו אותי אם זה עודד, אמרתי 'לא', ורק אחרי כמה שניות תיקנתי את עצמי. אתה יודע מה הכי שבר לי את הלב? חשבתי עליו ברגע שלפני האחרון, כשהמוות הפתיע אותו. אני לא באמת מסוגלת לדמיין רגע כזה, ובכל זאת, לא הפסקתי לחשוב על האכזריות של הרגע ההוא, כשפתאום הוא הבין שהכול נגמר. לי היו שנתיים וחצי להבין את זה, ולו היו כמה שניות. עכשיו אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע. שלושה חודשים הייתי מאובנת. קיר. הכול נהדף ממני. מילים טובות של אנשים שאהבתי, מחוות מרגשות, שום דבר לא הצליח לחלחל פנימה. הסימפוניה הרביעית של מאהלר, שמגיל 17 אני מקשיבה לה בכל בוקר. המשכתי להקשיב לה, אבל היא כאילו איבדה מעוקצה, כמו כשמתבגרים, ויום אחד מקשיבים לתקליט שנורא אהבת בצעירותך, וזה כבר לא זה. אבל ידעתי שזה לא מאהלר, וזאת בטח לא המוזיקה האלוהית, אלא אני. עברתי תקופה ארוכה של משהו שאני קוראת לו 'אי ספיקת חושים'. מה ששמעתי עבר ליד האוזניים שלי, מה שראיתי חלף מול העיניים שלי, אפילו המאכלים האהובים עליי כבר לא עניינו לי את החך. הכול נעשה תפל. הדבר היחיד ששימח אותי, חוץ מהזיכרונות שלנו, היה התמונה ההיא שהמשכתי לדמיין, של עודד רוכב על האופניים אי שם. אחרי שלושה חודשים הייתי מוכרחה לחזור לעבוד. מי היה מאמין שחשבונות יכולים להציל את השפיות. אני לא אשקר, היה משהו נעים בחזרה ההדרגתית הזאת אל החיים שלא אכזבו וחיכו לי בסבלנות. רק מפלצת תישאר אדישה לנאמנות של התלמידים שלי. חוץ מאחד, כולם חיכו שאחזור לעצמי ועזבו את המורים המחליפים שלהם ברגע ששמעו ששבתי ללמד. לא אמרתי לך, אני מלמדת מתמטיקה באופן פרטי. אז עבדתי, המון, ובסופו של דבר חזרתי לשגרה מלאה, ולא הפסקתי לשאול את עצמי על מי אני עובדת. אני זוכרת שלא רציתי כלום, חוץ מלכעוס, אבל בשקט. לא לצרוח, לא להשתולל, רק לטפח שנאה קטנה ובריאה אל העולם המזויף שבו חייתי כאחת האדם. והבנתי שאני כבר לא כאחת האדם. אתה חי, אתה עושה כל מה שצריך, ובכל זאת, הזיוף לא מרפה. כאילו מישהו רואה אותך וחושף את השקר שלך, כל הזמן, משעה לשעה. ידעתי שמשהו מוכרח להשתנות, אבל לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות. עד שיום אחד, כשהסתובבתי בעיר, ראיתי תמונה של מאהלר בחלון ראווה של חנות. אתה בטח מכיר אותה, תמונה מאוד ידועה, בשחור־לבן, הוא יושב בכיסא ומביט לצד, יד אחת שלו קפוצה על הרגל שלו והיד השנייה נשענת על המסעד, והוא נראה רגוע ודרוך בעת ובעונה אחת. תמיד אהבתי את התמונה הזאת, ותמיד רציתי לתלות אותה בסלון, אבל עודד לא הסכים. לא הייתה לו בעיה עם כל הפסלים המוזרים שקניתי, או עם הציורים המופשטים, שאלוהים יודע מה עבר לי בראש כשקניתי אותם, אבל בכל פעם שהראיתי לו את התמונה הזאת של מאהלר ואמרתי לו שאני רוצה לתלות אותה בסלון, הוא אמר, 'על גופתי המתה.' עודד לא דיבר ככה, זה ממש לא התאים לו, והוא גם לא אהב להתווכח. אבל הוא שנא, ממש תיעב פולחני אישיות, ככה הוא קרא לזה. הוא אמר שלתלות תמונה של אדם מפורסם על הקיר בסלון זה מביך לא פחות מלתלות פוסטר של כוכב רוק על הקיר בחדר של נערה מתבגרת. וביום ההוא, בערך עשרה חודשים לאחר מותו, כשראיתי את התמונה בחלון, ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. מרד זעיר. 'על גופתך המתה אינדיד.' אחר כך כבר הרשיתי לעצמי לעשות עוד קצת שינויים מינוריים. פה אגרטל חדש, שם כיסא אדום קטן במקום ההדום המזעזע שהוא כל כך אהב ואני ממש שנאתי. אפילו קצת הצטערתי שלא היו לנו מחלוקות גדולות יותר, שיהפכו את המרד שלי למשמעותי יותר. אז מצאתי עוד תמונה של מאהלר ותליתי אותה בחדר העבודה, ועוד תמונה של הפרטיטורה של ההתחלה של הסימפוניה הטרגית שלו, ששנינו אהבנו מאוד. אותה תליתי על הקיר במסדרון שמוביל לחדר השינה. וכל הזמן הקול הזה, שלי, לא של מישהו אחר, בתוך הראש. סופי, על מי את עובדת? שנה וחצי אחרי שהוא מת עשיתי מעשה. התחלתי להוציא אותו מהבית, בהדרגה. קודם דברים קטנים, דברים שהמשכתי לקנות ולשים במקרר או בארונות, למרות שלא אהבתי אותם ורק הוא היה אוכל אותם. או הבושם שלו, האפטרשייב, השמפו נגד קשקשים שלו. אחר כך, וזה כבר ממש תבע ממני תעצומות נפש - האופניים. מכרתי אותם לחנות אופניים מיד שנייה. הרגשתי כל כך אמיצה. כל פעם העלמתי עוד חלק קטן ממנו, כי רציתי לספר לעולם ולעצמי שאני מעשית. סוף סוף. ואז הגיעה שעת המבחן האמיתית. הבגדים של עודד. היו לו לא מעט, וכמה ימים אחרי יום השנה השני אמרתי לעצמי, די, מספיק, אלה בסך הכול בגדים. החלטתי לתרום אותם. אני זוכרת איך הסתכלתי על הארון מתרוקן והרגעתי את עצמי, זה בסדר, הוא כבר לא צריך אותם. ארזתי אותם ומסרתי אותם לאיזה מקום, ובלילה חלמתי שהוא רוכב על האופניים שלו, עירום. למחרת הלכתי לשם ולקחתי את הבגדים שלו בחזרה. התנצלתי והשארתי להם צ'ק. הם בטח חשבו שאני לא נורמלית. רק אחרי שהחזרתי את הבגדים של עודד לארון, הבנתי משהו. אם אני רואה אותם, אני בכלל לא חושבת עליהם ולא עליו. אבל אם הם לא נמצאים שם, אני ממש מבחינה בחסרונם, כלומר, בחסרונו. כמו צורת המסגרת של תמונה, שנשארת על הקיר אחרי שמסירים אותה ממנו, ככה ראיתי אותו. כל הנוכחות שלו התאפיינה במסגרות דמיוניות. מסגרת של אופני רכיבה. מסגרת של בקבוק שמפו. מסגרת של בושם. אפילו מסגרת של אדם זועף על כורסה מול תמונה של גוסטב מאהלר. אולי גם אני הפכתי למסגרת של מי שהייתי לפני מותו, ומכאן תחושת הזיוף. לא יודעת. עם הזמן החיים דווקא נעשו לא רעים בכלל, אפילו נעימים. אבל סתמיים. חל שיפור מסוים באי ספיקת החושים, ועדיין, התפל שלט בעולמי. שאלתי את עצמי אם אי פעם תחושת הזיוף תרפה ממני, או שנגזר עליי להעמיד פנים לעד."

*המשך הפרק בספר המלא*

אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

 

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

בין החומר לרוח רן בן-נון ביקורת העורך 23/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 38 דק'

סקירות וביקורות

בין החומר לרוח רן בן-נון ביקורת העורך 23/02/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
הרי געש רדומים אופיר טושה גפלה

 

הטעות

28 שנים מאושרות - ידעו שניהם - אינן עניין של מה בכך. לכן, כשחלה, והרופאים ניבאו זעם, השפילו בני הזוג את ראשיהם בהכנעה. תחילה היא עוד קיוותה שיחלים, אך לנוכח ההידרדרות המהירה במצבו הבינה שאין טעם לכלות זמן בחלומות ולא משה מצידו, פן יחמוק ללא אזהרה; הוא, מצידו, הודה לה שהיא לא מעמידה פנים בעבורו. את ימי מחלתו האחרונים בילו בשיחות סהרוריות, ככל שמצבו אִפשר לו, שוטטו במרחבי קיומם המשותף ללא מצפן, כמעט מתרברבים בהיכרות המעמיקה שהייתה מנת חלקם מאז הלילה ההוא. על הלילה ההוא לא דיברו, כל אחד ממניעיו.

 

לפני שהכיר אותה לא הבין מדוע אנשים נזקקים לסודות. עד ללילה ההוא. רק אז נוכח לדעת שלעיתים סוד כופה את עצמו עליך, אונס את נפשך למעשה מִרמה ועם הזמן נטמע בך בטבעיות, עד שנדמה ששניכם נועדתם זה לזה מאז ומעולם. פעם אחת, ברגע נדיר של חולשה, כמעט סיפר לה, ומייד התעשת ונזף בעצמו - איזו תועלת תצמח לה אם תדע? יתרה מזאת, חשד בעצמו שביקש להסיר את הנטל מכתפיו מטעמי אנוכיות ותו לא, וגמר אומר לחיות לצד הסוד עד ליומו האחרון. ובפעם ההיא, כמו בפעמים אחרות, כשדמיין את תגובתה, לא צעקה ולא הזדעזעה, אפילו לא הסגירה שמץ כעס. רק הביטה בו מאוכזבת, במבט שגרם לו לרצות להימחות מעל פני האדמה. "למה לא אמרת כלום?" שאלה בקול שקט מהרגיל, והוא ידע שתשובתו תהיה חסרת חשיבות, כי הגיעה באיחור של שנים. לעיתים חשב שהפריז בחשיבות הסוד, ופחד שאם יספר לה תחשוד שבאמתחתו סודות נוספים. הרעיון היה משוקץ בעיניו; יחסיהם היו מושתתים על אמון יוצא דופן, לאור הנסיבות שהפגישו ביניהם. למעשה, הסוד היחיד הנוסף היה סוד משותף לשניהם, ששמרו מפני העולם, כדי לא להיגרר לשאלות מיותרות ולהסברים שלא יניחו את דעתו של שום אדם הגיוני. הם לא סיפרו לנפש חיה על הלילה ההוא, וכשאנשים שאלו איך הכירו, נידבו מעשייה חסרת השראה על תקר בגלגל של מכוניתה, והגבר שבא לעזרתה כשגילתה שאין לה גלגל רזרבי. אנשים אוהבים סיפורים כאלה, מסתבר, ולשמחתם איש לא הטיל ספק במעשייה שהגו. אחר כך, כשכבר יכלו לספר את האמת, בחרו להימנע מן הרעש שיביא הגילוי. כעבור חודשים אחדים, כשהתחוורו להם ממדי השיגעון הכללי, בירכו על החלטתם שלא לפצות פה. "זאת תהיה טעות להגיד משהו," היא סיכמה, והוא חייך בהסכמה.

 

כשהבין שכפי הנראה יסיים את חייו במיטת חוליו, ביקש ממנה להביא לו בקבוק מי־ים. "רק אל תלך לשום מקום עד שאני חוזרת," אמרה וזקרה אצבע מאיימת. הוא הבטיח לחכות לה, וכשיצאה מהחדר כמעט קרא לה לשוב, אך עצם את עיניו וחשב על הים. בצעירותו נהג לפקוד מדי ערב פינה חשאית בחוף הים. הוא לא סבל את החוף באור יום, על המוני האדם שטינפו אותו בתנוחותיהם העצלות, על קלישאות הקיץ המאוסות של מוכר הארטיקים בעל העור המת, שחקני המטקות הראוותניים, המציל המנהל דיאלוגים נואשים עם רוחצים מרדנים, ואפילו הילדים שבנו ארמונות בעלי תוחלת חיים מפוקפקת, בעידודם המייגע של הוריהם. רק עם רדת הערב, כשהחוף הלך והתרוקן מאדם, הועיד את פניו לשם, וגם אז העדיף להימנע מחברתם של טיפוסים כמוהו, שהדירו את רגליהם מהמקום עד לקבורתה הזמנית של השמש. כך מצא את הפינה השקטה בקצהו הצפוני של החוף, על ראש סלע גבוה שהשקיף על הים המשחיר, ושמח שגם המעטים שחלפו על פניו לא הבחינו בו כלל והעדיפו להתקדם במורד הגבעה החולית שלרגליו, כי כפי הנראה חשקו בקרבת המים. בפעם הראשונה שהלך אל החוף, כשנה לפני הלילה ההוא, הייתה זו החלטה ספונטנית של אדם שבילה שעות ארוכות במשרד וערב אחד, בעת שצפה בטלוויזיה בסרט טבע על יערות הגשם באמזונס, חש דחף פתאומי לצאת מהבית ולהתוודע מחדש אל פיסת עולם שאינה מעשה ידי אדם. כעבור שעתיים, כששב הביתה, היה משוכנע שהחוויה הנעימה לא תחזור על עצמה; מקץ שבוע שוב יצא מביתו בשעת ערב מתאחרת, ושוב הובילו אותו רגליו אל החוף, מבלי להיוועץ בו. אז עוד נהג לשבת בין מבקרי הערב, אף על פי שמעולם לא נטמע בהם, ולסקור את האופק הדמיוני בעיניים לא מבינות. רק בפעם החמישית שפקד את החוף גילה את הסלע 'הנסתר', שכולם חלפו על פניו, והתמסר לאקט ההתרוקנות המכשף. צופה מהצד ודאי היה קובע לנוכח תנוחת גופו המכונס בעצמו שהוא שקוע בהרהורים, אבל ההפך היה הנכון. מוחו היה ריק ממחשבות, ולפרקים נדמה לו בדיעבד שבשעת הישיבה על הסלע נעלם, אלוהים יודע לאן. הוא לא חלם בהקיץ, ואפילו לא חשב על הסתגלותן המרשימה של עיניו לעלטה, עד שהצליחו להבדיל בין הפרטים השונים על החוף. הוא פשוט לא היה. בדרך כלל ננער מן החוויה בעקבות רעש חיצוני, דוגמת גניחות אוהבים מאחורי הסלע הבא ברכס, או נביחות רמות של כלב, ומייד נאחז באבן מחשש שיאבד את שיווי משקלו ויצנח אל החוף. אחר כך, כשהבין מה קרה, צחק. רגוע ומרוקן מהבלי היום החולף, קם וצעד בחזרה לביתו. כעבור חודש כבר לא היה מסוגל לדמיין את חייו ללא הביקורים היומיומיים בחוף, ובמרוצת השנה הבאה, למעט בערבים סוערים במיוחד, פקד את המקום באדיקות. עד ללילה ההוא.

 

בחודש הראשון לאחר הלילה ההוא עדיין חשב לחזור לשם, ופעם אחת אפילו יצא מביתו בעשר בלילה וצעד, כאדם מהופנט, אל ראש הסלע האהוב. אבל כבר ברגע שהתיישב והעמיד פנים שהוא בוהה בעלטה, נרעד לנוכח העמדת הפנים הבוטה. במקום להתרוקן חווה געש איום בקרבו, התמלאות מחודשת של אירועי הלילה ההוא. מקץ שני ביקורים כושלים נוספים במקום, ידע שהקסם פג. אחר כך, כשאמרה לו, בדמעות, שהיא גזלה ממנו את הים, הוא גיחך ואמר, "אבל תראי מה קיבלתי בתמורה," וכשהבחין במבטה הנוגה הוסיף, "אנחנו לא צריכים את הים." ובאמת, בחלוף השנים השתכנע שאין לו צורך בים, והמיר את טקס ההתרוקנות בפולחנים פרטיים אחרים, שללא ספק התגמדו לעומתו אך לפחות הניחו את דעתו. בכל 28 שנותיהם ביחד לא ביקרו בחוף. תחילה חשבו שרק החוף ההוא, שבו הכירו, מכביד עליהם. ביקור אקראי בחוף שונה לחלוטין, במהלך חופשה בפורטוגל, הבהיר להם שכל החופים מוקצים בעיניהם. די היה בניחוח הים או ברחש הגלים להזכיר להם את נסיבות היכרותם, ואפילו אם לא אמרו מילה, לא היה אפשר לטעות במבט שחלף ביניהם, סלידה מיידית על פניה של סופי שהשתקפה בחרדה לשלומה על פניו של נועם, עד שהרחיקו אל חוף מבטחים בדמותו של מרכז עירוני, או כנסייה שנקרתה בדרכם. בשובם אל בית המלון ידעו שלתוכן העניינים של יחסיהם נוסף ביום ההוא ערך חדש - 'מבט האין להזכיר את הלילה ההוא' - שבא לידי ביטוי בבחירה דקדקנית של יעדי חופשותיהם הבאות, ובפסילה אוטומטית של כל גן עדן שרובץ לחופו של ים. כמו חולה שנגזר עליו להימנע ממאכלים מסוימים הייתה התנזרותם מקִרבַת החופים לדרך חיים, עד שכבר לא ייחדו כל מחשבה לעניין. אבל עכשיו, כששעותיו של נועם הרתוק למיטתו הלכו והתמעטו, והוא ניצב על סיפה של עלטה מזָרת אימה, הוא חש צורך עז להריח את הים בפעם האחרונה. יותר משהיה זה געגוע, זו הייתה ידיעה קרה שהוא לא יכול להיפרד מהחיים בלי להיזכר במקום ששינה את חייו. בזכות הים מצא מרגוע לנפשו, ובזכותו מצא גם את סופי. במובן מסוים, כששלח את סופי אל חוף הים, חש כאילו הוא מעניק מנחת פיוס לים שכה היטיב עימו, ומייד ביטל את המחשבה המגוחכת, וקרא בה רסיסי הזיה דלוחים של אדם הנוטה לערוב. אולי ביקש לפטור אותה מעולו של הלילה ההוא, ואולי קיווה שלאחר מותו תמצא לה, אי שם בקרבת החוף, אבן גבוהה משלה, סלע שעליו תתיישב ותתרוקן לאיטה מכאב פרידתם הבלתי נמנעת. זו התמונה שהציפה את עיני רוחו, עד שכבר לא ראה דבר זולתה: סופי בת ה-66, יושבת על סלע, מישירה מבטה אל האופק, עדיין יפה ומרשימה, כמו בפעם הראשונה שנחו עליה עיניו.

 

ספונטניות לא נמנתה עם מעלותיה של סופי. היא סלדה מביקורי פתע, מטלפונים מחברות שניסו לשכנע אותה להצטרף אליהן ליציאה לא מתוכננת, ומכל חריגה אחרת מסדר יומה המוקפד. לכן, כשעודד הציע, ביום ה-37 לשובו, שילכו אל חוף הים, קפא מבטה עליו, והיא חשה כמו כוכב שמשהו מנסה להסיטו ממסלולו. "אני קצת עייפה," התחמקה והוסיפה כלאחר יד, "אולי ביום אחר?" עודד לא דחק בה; הוא ידע שמרגע ששתל את הרעיון במוחה יעברו יומיים שלושה שבמהלכם תסתגל אליו עד שתציע, בספונטניות מעושה, ללכת אל הים, כאילו היה זה מלכתחילה רעיון שלה. וכך אירע. ארבעה ימים לאחר שהציע ללכת לים, דקות אחדות לאחר שסיימו לאכול את ארוחת הערב, הציצה בשעון הקיר, כחכחה בגרונה ושאלה, "תגיד, עדיין בא לך ללכת לים?"

עודד גירד את סנטרו כחוכך בדעתו ואמר, "למה לא?"

כעבור שעה, כשהתהלכו יד ביד על החוף החשוך, ראו עוד כמה זוגות וביקשו להתרחק מהם. הם סבו על עקביהם, צעדו בכיוון ההפוך, ולשמחתם לא ראו נפש חיה. ככל שהרחיקו מחברת אנשים, הלכה סופי ונרגעה, וברגע מסוים עצרה והודתה לבעלה על הרעיון.

עודד אמר, "זה לא משהו חדש. פעם היינו עושים את זה הרבה," והיא הנהנה. עודד הצביע על מדורה קטנה בהמשך החוף ואמר, בנימה משועשעת, "אנחנו מתקדמים לעבר האור."

סופי היססה. "דווקא מתחשק לי לשבת קצת ליד מדורה, אבל יש שם בטח אנשים."

"אז את רוצה...?" הוא החל לשאול והיא קטעה ברוך, "לא, זה בסדר."

סופי, שמעולם לא חיבבה את החושך, חשה הכרת טובה פתאומית לאפלה שבלעה אותם לקרבה. הים התנגן ברקע, מימיו רוטנים לפרקים, החול נימוח מתחת לנעליה השוקעות ובאוויר עמד ריח משכר של דמיון. באפלה שבתוכה צעדו, בקושי הצליחה לראות משהו מן הגבר שלצידה, ולרגע חלפה בה המחשבה שהוא מישהו אחר. ועם זאת, נשמה לרווחה ככל שהתקרבו אל מקור האור היחיד באזור. עוד לפני שחשו בחוּמהּ של האש, הביטה לעברו וראתה את עודד, שדי היה בשאלה הקבועה בעיניו הגדולות כדי להבדילו מכל הגברים האחרים בעולם.

עודד אמר, "רוצה לשבת?"

סופי הביטה סביבה בהפתעה. "מה, מישהו השאיר לנו מדורה והלך?"

עודד משך בכתפיו. "כנראה."

"ואם הם יחזרו?"

"סופי, אין פה אף אחד. אבל אם הם יחזרו, נגיד תודה ונמשיך, בסדר?"

כעבור חצי שעה, כשכמעט נרדמה בזרועותיו, אמרה, "היינו צריכים לעשות את זה מזמן."

עודד ליטף את שערה ואמר, "זה לא חשוב."

"באמת?"

"כן. היינו עסוקים בדברים אחרים. ובכל מקרה, אולי זאת ההזדמנות שלי ל..."

"לא, עודד, לא צריך," אמרה והנידה בראשה.

"צריך, סופי. יש דברים שצריך להגיד. הנה משהו שבאמת הייתי צריך לעשות מזמן. להגיד לך שאם לא היית כל כך מדהימה ופתוחה ו..."

היא כבר עמדה לקטוע אותו, כי דבריו הביכו אותה באותה המידה שהחמיאו לה, כשלפתע הוא השתתק. היא חיכתה כמה שניות, הרימה את עיניה אליו ואמרה, "עודד?"

הוא לא הגיב, גם כשקראה בשמו שלוש פעמים נוספות, וכשהרימה את ראשה מחזהו ועקבה אחרי עיניו, ראתה שהוא מתבונן במשהו מאחורי גבה. "עודד, מה קרה?" היא שאלה, והפעם, משלא נענתה, פכרה בחול בכף ידה, הסבה את מבטה לאחור ואימצה את עיניה לראות מה ריתק את בעלה, שבמקום לענות לה פער את עיניו, ניתק ממנה ונעמד לאיטו. עוד לפני שראתה את הדמות שהלכה והתקרבה אליהם, שמעה את פסיעותיה בחול.

"סופי..." עודד לחש והיא הזדקפה באחת, אחזה בזרועו ושאלה, "מה, עודד? למה אתה...?"

הדמות, גבר בגיל העמידה, קירח, ממושקף וכפוף קמעה, צעד נחוש לעברם, וסופי הייתה בטוחה שהוא עומד לשאול אותם דבר מה, עד שלחישותיו של עודד התגברו. "סופי, הוא... הוא..."

"למה אתה מגמגם, עודד? מה יש לך? אתה מכיר אותו?" שתיקתו של עודד הרגיזה אותה והיא לחשה, "אתה חושב שהוא מכיר אותך? בגלל זה אתה...?"

היא לא הספיקה לסיים את המשפט.

עודד התרחק ממנה וצעד לקראת הגבר המוזר. הם נעמדו זה מול זה, בוחנים אחד את פני השני כלא מאמינים.

הגבר שאל את עודד בקול צרוד, שמשום מה הזכיר לסופי גרירת נעלי בית חורפיות על רצפה מלוכלכת, "כמה זמן אתה פה?"

עודד המשיך לסקור את פניו של הגבר בעניין והשיב בקול חלש, "שעה."

"שעה? אתה בטוח?" הגבר שאל.

"כן."

נימת קולו של הגבר נעשתה חקרנית בו ברגע. "וראית עוד?"

עודד צחקק. "עוד?" הוא שאל ומצחו התקמט.

"כן, עוד," אמר הגבר, וסבר פניו החמורים שילח צמרמורת בגופה של סופי.

"עוד מה?" עודד שאל.

הגבר סימן שלושת רבעי מעגל מעל לראשו ואמר, "עוד."

עודד הניד בראשו. "לא." ואז, כמו חזר בו מדבריו, אמר, "אני לא יודע לְמה אתה מתכוון."

שפתיו של הגבר התעוותו קלות. "בגלל זה זינקת ככה כשראית אותי?"

עודד השפיל את מבטו כמו ילד שגערו בו ואמר, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

"אני לא רוצה להפריע לכם," הגבר אמר והעיף מבט ריק בסופי. "שאלתי אותך שאלה פשוטה. תענה לי, ואני אלך. ראית עוד?"

עודד אמר בקול חנוק, "לא. אתה הראשון."

הגבר חייך, הושיט את ידו לעודד, וכשעודד לחץ אותה הוא משך אותו לעברו בתנועה פתאומית, שלף סכין ארוכה מתוך מעילו ונעץ אותה בחזהו בכוח איום. "אני הראשון," הוא לחש, וצפה בחיוך בעודד צונח לאחור ובוהה בעיניים פעורות בשמיים המתים.

סופי צרחה, "מה עשית? מה עשית?" ורצה אל בעלה. כשהביטה בגבר הזר, הוא התעלם ממנה והחל לצעוד בכיוון שממנו באו. היא צרחה, "הצילו! יש פה רוצח! רוצח! הצילו!" אך נענתה בדממה מוחלטת. "אבל זה לא יכול להיות," פנתה אל הגופה ונענעה אותה מצד לצד, עדיין לוטשת מפעם לפעם מבטים המומים בדמותו הנמרצת של הגבר הקטן שהלך ונבלע בחשכה. "עודד," קראה, נואשת, בעודה הולמת בחזהו, סוטרת לפניו, חובטת ברגליו. "עודד, תפסיק, אני מבקשת ממך, זה לא מצחיק." לאורה הקדחתני של המדורה ניסתה לפענח את המתרחש בנבכי עיניו הפעורות, לסחוט מהן אות חיים. "עודד," איימה, "אם אתה לא מפסיק עם זה, אני הולכת עכשיו." הגבר השרוע על גבו לא הגיב. "אבל זה לא יכול להיות," היא זעקה שוב. "אם אתה ממשיך ככה, אני נשבעת לך שאני הולכת." היא רצתה לקרב את פניה אל פניו, אך חששה שיבהיל אותה, כפי שעשה בכל הפעמים הקודמות שבדקה אם הוא חי, במיוחד בבקרים. היא העוותה את פניה ואמרה, "טוב, אתה יודע שאין ברירה." בידיים רועדות אחזה בידית הסכין, הסבה את ראשה לאחור ושלפה אותה בקריאת גועל. היא השליכה אותה הצידה ואמרה, "עודד, אני מקווה שעכשיו..." היא הסבה את ראשה בחזרה ושפתיה, כמו שאר גופה, קפאו. עודד נעלם.

 

שעה ארוכה בהתה בחול, ציפורניה גורפות תלמים מעודנים במקום שבו שכב בעלה; לרגעים חשבה שאיבדה את יכולת הראייה, אפילו התנחמה ברעיון. לא, היא איבדה את היכולת לראות את עודד, זה הכול, אמרה לעצמה. ככל שתתאמץ לראותו, יחמוק משדה ראייתה. סופי כמעט חייכה. האש החלה לדעוך ועיניה ננעצו בחול. היא תחבה את ידיה בין ברכיה, ונזכרה ביום אחד בילדותה, כשהייתה בת שש וחצי. הוריה יצאו בשעת ערב מאוחרת לאירוע משפחתי והשאירו אותה בבית. לאחר מעשה, הסבירו לה שהתכוונו להזמין שמרטפית, אבל ראו שנרדמה וחשבו שתישן עד הבוקר. במהלך שלוש שעות היעדרותם לא העלו בדעתם שהילדה התעוררה, גילתה שהיא לבדה בבית הנעול, והטיחה את ראשה בחלון בבכי תמרורים. היא הייתה בטוחה שאף אחד לא שומע אותה, וגרוע מזה, שכולם עזבו ולעולם לא ישובו. ובשעות האיומות ההן דמיינה, כפי הנראה בעקבות סרט שראתה יום קודם לכן, שהאנושות כולה עקרה מהכוכב הזה ועברה לכוכב אחר, והיא, הילדה הנעולה בבית, האדם האחרון בכדור הארץ. עד שהוריה הגיעו הביתה כבר התישה את עצמה בצרחות ונרדמה שוב. למחרת בבוקר, כשהתעוררה וראתה אותם, לא שכחה מה קרה, ולמרות שנרגעה, נולדה בה חרדת הנטישה המשונה, שנגעה לכל תושבי הכוכב. לימים התחלפה החרדה בוודאות, שלא חלקה עם נפש חיה, שיום אחד הכוכב יתרוקן מאדם, והיא תמצא את עצמה נעולה בתוך מבנה שאין כל דרך לצאת ממנו, ואפילו אם תצליח להשתחרר לא תמצא עוד אדם אחד בעולם כולו שיארח לה לחברה. אבל רק בלילה ההוא, על החוף שבאורח פלא נעשה שומם, לצד גופתו הבלתי נראית של בעלה, שבה אל זיכרון ילדותה והבינה שלא טעתה. היא לא שמעה דממה כזאת מעודה. רחשי האש, הים והרוח היו הסחת דעת קטנונית ותו לא, רעשי לוואי שנועדו לחפות על הס הנטישה הכבד. היא לא ידעה מתי זנח אותה העולם הערמומי מאחור, ואיך עלה בידי כולם לחמוק מטווח חושיה, אנושות שכולה מוגי לב שנסו מפניה כדי שלא ייאלצו להקשיב לסיפורה המגוחך. הסיפור היה לבית נעול, שאין יוצא ובא וממנו. היא קיפלה את רגליה מתחת לישבנה, חרצה תלמים חדשים במקום שבו שכב בעלה זה לא כבר, ובכתה חרישית. היא ידעה שלא ירחק היום והיא תקרוס תחתיה. אדם לא יכול לשאת מצב כזה לאורך זמן, ואם תעז לפצות פה, סביר להניח שתמצא את עצמה בבית נעול מסוג אחר לחלוטין. ואולי היא טועה, הרהרה. הרי בחודש האחרון למדה שהכול ייתכן. אולי יופיע עודד מחדש, בעוד יום, או שעה, או רגע, ויסביר שחלה טעות. אצבעותיה אימצו את המילה וכתבו אותה בחול שוב ושוב. טעות. עודד טען מהרגע הראשון שמה שקרה מקורו בטעות, ובמרוצת הזמן השתכנעה. כך התקיימו, אזרחי חלום לא מובן, בני חסותה של טעות פלאית. הלילה, חשבה, אולי התרחש הדבר שמפניו חששו יותר מכול, והטעות באה על תיקונה האכזרי. ואולי טעות לעולם חוזרת, ועודד אכן ישוב ויספר בחיוכו השלֵו שתיקן את הטעות בטעות חדשה. ראשה של סופי הסתחרר, והיא הפסיקה לשרבט את המילה, לחפור בחול, או לנסות לגרום לגרגירים המטופשים להידמות לבעלה החסר. "עודד," לחשה, "תחזור. קר לי נורא." היא עצמה את עיניה והתאמצה לשמוע אות חיים, אך חשדה שבינה ובין עולמם של הנוטשים, שמונה מיליארד לפי הפרסומים האחרונים, נפערה תהום שלאף אחד אין גישה אליה. "זה כמו לנסות לדבר בשפה שאין לך מושג..." אמרה בשקט, ובן רגע השתתקה. משהו השתיק אותה. משהו שהגיע מאחור. נשימות קצובות, מאומצות קמעה. שיעול קל. עוד לפני שחייכה, הציפה חמימות את בטנה והיא רצתה לפקוח את עיניה, אך הבטיחה לעצמה שתתאפק עד שהוא יגיע אליה. הוא חזר. היא ידעה. עודד חזר, ובקרוב יסביר לה מה בדיוק קרה שם. הלילה לא תרפה ממנו. היא התאזרה בסבלנות עד ששמעה את הנשימות לא הרחק מהמקום שבו ישבה, ולמשמע הקול הנעים, "סליחה, הכול בסדר?" פקחה את עיניה והביטה בו. הוא היה גבוה, רזה וסקרן. כמו עודד. אבל הוא לא היה עודד. הגבר שפנה אליה היה זר גמור. היא לא הבינה מאין צץ וכמעט ביקשה ממנו שיניח לה לנפשה. דקות ארוכות קראה את תווי פניו ברעבתנות מביכה, כי לא הצליחה לסלק מקרבה את הרעיון האווילי שעודד מתקן את הטעות באופן לא הגיוני בעליל ושב אליה בדמותו של גבר אחר; הגיונה גער בה וקבע שלוּ היה עודד מסוגל לעטות פנים של גבר אחר, כבר מזמן היה עושה זאת. לא. הגבר שקרא את תווי פניה בחזרה שלוש דקות תמימות, שנמתחו לאורך נצח אילם, לא היה עודד. היא מעולם לא ראתה אותו לפני הלילה ההוא, ועל סמך הבעתו המרותקת, גם הוא לא ידע מי היא. היא לא האמינה שמישהו הצליח לחדור אל הבית הנעול, ופחדה לדבר, פן יסתלק. הוא, מצידו, נשאר.

 

"אני מפריע לך?" שאל. הוא עמד להתיישב אך חיכה לאישור ממנה. "לא ידעתי שכל כך קר בשעות האלה," ניצל את שתיקתה, וחיכך את כפות ידיו מעל למדורה, שכמו ניעורה לחיים מרגע בואו. "אני בדרך כלל מגיע לפה מוקדם יותר, אבל הערב לא הספקתי, אז..."

"לפני שעה מישהו רצח את בעלי," היא קטעה אותו ונדהמה כששמעה את קולה, יבש ושקט.

"מה אמרת?" הוא רכן קלות לעברה.

"לפני שעה מישהו רצח את בעלי. זה קרה פה. הוא היה פה איתי. איש קטן ומגעיל, שבחיים לא ראיתי לפני כן. בא, כמו משומקום, שאל אותו שתיים שלוש שאלות, 'ראית עוד?', זה מה שהוא שאל, אין לי מושג למה הוא התכוון, הוא נראה לי קצת משוגע, ואז הם לחצו ידיים, והאיש הקטן היה אמור ללכת לדרכו, אבל הוא פתאום שלף סכין ודקר את בעלי בחזה והלך, פשוט ככה, הלך. בעלי מת במקום."

הגבר בהה בה רגע ממושך ואז שאל, "הלכת למשטרה?"

"זה לא יעזור," אמרה.

"למה לא?"

היא הצביעה על המקום שבו גרפה תלמים אינסופיים. "אתה רואה משהו? אתה רואה מישהו? הוא שכב פה, וכששלפתי את הסכין מהחזה שלו, הוא נעלם. אתה רואה את הסכין? ליד הרגל שלך."

"מה זאת אומרת נעלם?"

"נעלם. אתה בטח חושב שאני לא נורמלית. זה בסדר. אני לא מצפה ממך או ממישהו אחר להאמין לי."

הפעם לא חיכה לאישורה, והתיישב במרחק מטרים ספורים ממנה.

"ובגלל שהוא נעלם את לא הולכת למשטרה?" שאל בקול שרכותו הפתיעה אותה.

"הוא לא נעלם כאילו מישהו לקח אותו. הוא נעלם כמו משהו שהרגע היה פה ופתאום הוא כבר לא. אם אני אספר למשטרה שבעלי נרצח והתנדף באוויר, הם..."

"יכול להיות ש...?"

"בבקשה," קראה את מחשבותיו, "אני לא משוגעת, ואני גם לא מדמיינת דברים. לא חלמתי כלום. הכול קרה פה. פה. זה בסדר, גם אם אני הייתי במקומך, לא הייתי מאמינה לי. אבל אני לא משקרת. בעלי נרצח פה לפני שעה, הוא נעלם, ואני בטוחה שאף אחד במשטרה לא יאמין לי." היא חייכה והנידה בראשה. "אפילו אם הייתה גופה, זה לא היה עוזר."

"למה?" קולו נסדק במקצת.

"כי עודד, בעלי, לא מת הלילה בפעם הראשונה."

שתיקתו רעמה, ולרגע נדמה לה שהגלים מלגלגים עליה בצחוק של מים וקצף.

"גם אם לא הייתי אומרת כלום, כי הייתי רוצה שיתפסו את המנוול שעשה את זה, מהר מאוד היו מגלים שעודד מת כבר לפני שנתיים וחצי. מה הטעם לחקור רצח של מישהו מת? זה מה שהיו אומרים לי. אני מבינה את ההיגיון שבשאלה, למרות שאם תשאל אותי, זה היגיון של אנשים צרי אופקים, אבל מה זה משנה? ממילא אף אחד לא היה מאמין לי. אין גופה, ומי שמת - לא באמת מת הלילה, אלא לפני שנתיים וחצי. אם לא חיים פעמיים, בטוח שלא מתים פעמיים. אני יודעת. ואני גם מנחשת מה עוד היו אומרים לי. היו שולחים אותי לפסיכיאטר, והיו קובעים שאני בסך הכול עוד אלמנה שלא סיימה להתאבל. ממציאה סיפורים מוזרים. וגם אם הייתי מראה להם תמונות שצילמתי, מהחודש האחרון, שלו ושלי, הם לא היו מאמינים..."

שטף הדברים הפתיע את שניהם, וכשתהתה באשר לרהיטות מחשבתה, זמן כה קצר לאחר שבעלה נרצח לנגד עיניה, ידעה שכבר מזמן השתוקקה לספר למישהו, מישהו שנמצא מחוץ לבית הנעול, מה עבר עליה מאז הבוקר ההוא, 41 ימים קודם לכן, כשהיקום החל לדבר בלשון של טעויות.

רק עכשיו שמה לב שברגע שהזר התיישב מולה דיברה בראש מושפל, כאילו דיברה עם עצמה. היא נשאה אליו את מבטה ולא הצליחה לפרש את המבט בעיניו, אך ידעה שאם לא קם והלך לנוכח הדברים ששמע, כפי הנראה רצה לשמוע עוד. היא כבר עמדה להמשיך, כשלפתע פרצה בבכי חרישי והליטה את פניה. "אני ידעתי..." לחשה, "ידעתי שהרגע הזה יגיע. לא ככה. לא בצורה כל כך... אבל ידעתי. מישהו תמיד חייב להרוס הכול. העולם לא מוכן לניסים. איך אני מדברת, ניסים. אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת. הרי מה זה נס, בסך הכול? טעות טובה. אני כבר לא יודעת מה אני אומרת. לפני שעודד חזר לא הייתי מוציאה מילה כל כך מטומטמת מהפה אפילו בשביל כסף. אני לא מאמינה בשטויות. גם עודד לא. 'כל האמונות תפלות', זה המשפט שלו. אני מדברת יותר מדי."

ההפוגה הראשונה נמשכה דקות אחדות. היא לא התבוננה בזר. רק מכורח שתיקתו - הצלולה, העמוקה, המקבלת - הבינה שעדיין הוא שם, לצידה. בימים המשונים לאחר חזרתו של עודד, כשדמיינה את עצמה מספרת את הסיפור, פותחת את דלת הבית הנעול מרצונה, חשבה על אחיה האהוב, או על חברה קרובה, מדריכת פילאטיס מירושלים. לא היו אפשרויות נוספות. כל קרובי המשפחה, החברים והמכרים האחרים לא היו מנסים אפילו להתמודד עם מעשייה שכזאת. בשום אופן לא שיערה בנפשה שתחלוק את הסיפור עם זר גמור. לפתע חשה דחף עז להתבונן בו שוב, רק כדי לוודא שלא מדובר בתימהוני או במשוגע. מבטו לא מש מפניה, ונדמה לה שכל נקודות הקשב בפניו, רשת עלומה של עצבים ותתי־חושים, ממוקדות בה ביכולת ריכוז נדירה. הגבר הזר נראה אדם הגיוני, רציני, שקול. מכל האנשים שיכלו להיקרות בדרכה בלילה ההוא, מכל התימהונים, המשוגעים, המטרידים, המחליאים, המגונים, הרצחניים והמשמימים, דווקא הוא. שוב נתלתה המילה 'נס' על שפתיה, כמו יריקה שנפלטת בלהט הדיבור, ושוב דחתה אותה מעליה בבוז. היא אפילו לא התחילה לעכל את מה שאירע, אבל הצורך הבלתי נשלט לספר את הסיפור היה דרכה ההגיונית היחידה להפר את דממת העולם שנטש. כמה פעמים שמעה את עצמה מבתקת את בתולי העלילה, כמה חיכתה לרגע הזה, כמה קיוותה שאינה טועה כשבטחה בזר הגמור. היא סובבה את המפתח במנעול והזמינה את האורח להיכנס פנימה.

"לפני שנתיים וחצי חרב עליי עולמי. עודד, בעלי, אהובי מזה שבע שנים, מת. יצא לרכוב על האופניים השכם בבוקר, ולא חזר. שלוש שנים הוא רכב, כל בוקר. שעה בדיוק. פעם או פעמיים הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, אבל אמרתי לו שזה לא בשבילי. אני אוהבת לצעוד, אבל לא כל כך מוקדם. וגם על אופניים אני לא משתגעת. הוא נהג לצאת על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותי, אבל כשהוא חזר הוא היה מלא אדרנלין, ואף פעם לא שם לב לכל הרעש שהוא עושה. עם הזמן, בלי להתכוון לכך, הוא הפך לשעון המעורר שלי. ברגע שהיה פותח את דלת הבית, הייתי מתעוררת. הרבה פעמים התעוררתי מתפקעת מצחוק, בגלל כל האנרגיה הזאת שלו, שהוא לא הצליח להשתלט עליה. עודד היה גבר מאוד לא מגושם, אבל כשהוא חזר מרכיבות הבוקר, כמעט תמיד הוא היה נתקל במשהו כשהוא הכניס את האופניים הביתה. קראתי לו 'פרש האפוקליפסה השלומיאל שלי'. הם היו ארבעה, בגלל זה הכינוי. ארבעה גברים שרכבו כל בוקר שעה. עודד קרא להם 'רוכבי השחר'. אני העדפתי את הכינוי שלי. הם לא רכבו ביחד, כי כל אחד גר באזור אחר של העיר, אבל מפעם לפעם המסלולים שלהם חפפו. הם גם לא דיברו, מקסימום הנהון קטן של הראש. פעם אחת קרה משהו ממש מצחיק. אחד מרוכבי השחר לקח את הבן שלו לטיפול במרפאה של עודד, והם לא הבינו מאיפה הם מכירים אחד את השני, עד שהרוכב עמד ללכת. שאלתי את עודד איך זה יכול להיות, והוא אמר שכל מה שקורה בשעה המדהימה ההיא, לפני שהיום מתחיל, שייך כאילו רק לשעה ההיא, ולא זולג לחלקים האחרים של היום. ואז, הבוקר ההוא. ידעתי שמשהו קרה ברגע שהטלפון צלצל, כי הצלצול העיר אותי, לא עודד. הייתה לעודד תאונה ועכשיו הוא שוכב, פצוע, במצב קשה, באיזה בית חולים. זה מה שחשבתי. ואז בישרו לי. אחד הרוכבים ראה את זה קורה, מרחוק. באמצע הרכיבה, בלב רחוב שומם, עודד התמוטט, צנח על הכביש ומת במקום. דום לב. הרוכב המבוהל הזעיק אמבולנס, אבל הכול קרה בשניות. למרבה המזל, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הרוכב היה זה שלקח את הבן שלו לטיפול במרפאה של עודד, וככה הוא זיהה אותו. ד"ר עודד רון, הוא אמר לכל מי ששאל. תאר לך כמה זמן היה עובר עד שהיו מגיעים אליי אם מישהו אחר היה מוצא אותו. לא היה עליו כלום, לא תעודת זהות, לא רישיון נהיגה. בהתחלה אמרתי להם שהם טועים. עודד היה בריא כמו שור. מה פתאום דום לב? עודד עשה ספורט, לא אכל שטויות, נבדק אחת לשנתיים - שהוא ימות מדום לב בגיל 36? אבל אז, כשלקחו אותי לזהות את הגופה, זה היה רגע בלתי נתפס. הרי בכלל עוד לא קלטתי כלום, מבחינתי עודד היה איפשהו בחוץ, אפילו שהחזירו לי את האופניים. בדרך לשם הרגשתי שיגעון באוויר. כאילו, אם הגבר שאני עומדת לראות הוא באמת עודד, אז העולם השתגע, והכול יכול לקרות. לא הייתה לו שום הבעה על הפנים. כלום. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי - המתים מעמידים פנים. זה הרי לא ייתכן, שעודד שאני אוהבת, עודד שאני מכירה כל כך הרבה הבעות שלו, פתאום הופך לחסר הבעה. לא יודעת מאיפה אנשים מביאים את הקשקוש הזה של הבעה שלווה על פני המת. לא ראיתי שום שלווה בפנים שלו. כששאלו אותי אם זה עודד, אמרתי 'לא', ורק אחרי כמה שניות תיקנתי את עצמי. אתה יודע מה הכי שבר לי את הלב? חשבתי עליו ברגע שלפני האחרון, כשהמוות הפתיע אותו. אני לא באמת מסוגלת לדמיין רגע כזה, ובכל זאת, לא הפסקתי לחשוב על האכזריות של הרגע ההוא, כשפתאום הוא הבין שהכול נגמר. לי היו שנתיים וחצי להבין את זה, ולו היו כמה שניות. עכשיו אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע. שלושה חודשים הייתי מאובנת. קיר. הכול נהדף ממני. מילים טובות של אנשים שאהבתי, מחוות מרגשות, שום דבר לא הצליח לחלחל פנימה. הסימפוניה הרביעית של מאהלר, שמגיל 17 אני מקשיבה לה בכל בוקר. המשכתי להקשיב לה, אבל היא כאילו איבדה מעוקצה, כמו כשמתבגרים, ויום אחד מקשיבים לתקליט שנורא אהבת בצעירותך, וזה כבר לא זה. אבל ידעתי שזה לא מאהלר, וזאת בטח לא המוזיקה האלוהית, אלא אני. עברתי תקופה ארוכה של משהו שאני קוראת לו 'אי ספיקת חושים'. מה ששמעתי עבר ליד האוזניים שלי, מה שראיתי חלף מול העיניים שלי, אפילו המאכלים האהובים עליי כבר לא עניינו לי את החך. הכול נעשה תפל. הדבר היחיד ששימח אותי, חוץ מהזיכרונות שלנו, היה התמונה ההיא שהמשכתי לדמיין, של עודד רוכב על האופניים אי שם. אחרי שלושה חודשים הייתי מוכרחה לחזור לעבוד. מי היה מאמין שחשבונות יכולים להציל את השפיות. אני לא אשקר, היה משהו נעים בחזרה ההדרגתית הזאת אל החיים שלא אכזבו וחיכו לי בסבלנות. רק מפלצת תישאר אדישה לנאמנות של התלמידים שלי. חוץ מאחד, כולם חיכו שאחזור לעצמי ועזבו את המורים המחליפים שלהם ברגע ששמעו ששבתי ללמד. לא אמרתי לך, אני מלמדת מתמטיקה באופן פרטי. אז עבדתי, המון, ובסופו של דבר חזרתי לשגרה מלאה, ולא הפסקתי לשאול את עצמי על מי אני עובדת. אני זוכרת שלא רציתי כלום, חוץ מלכעוס, אבל בשקט. לא לצרוח, לא להשתולל, רק לטפח שנאה קטנה ובריאה אל העולם המזויף שבו חייתי כאחת האדם. והבנתי שאני כבר לא כאחת האדם. אתה חי, אתה עושה כל מה שצריך, ובכל זאת, הזיוף לא מרפה. כאילו מישהו רואה אותך וחושף את השקר שלך, כל הזמן, משעה לשעה. ידעתי שמשהו מוכרח להשתנות, אבל לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות. עד שיום אחד, כשהסתובבתי בעיר, ראיתי תמונה של מאהלר בחלון ראווה של חנות. אתה בטח מכיר אותה, תמונה מאוד ידועה, בשחור־לבן, הוא יושב בכיסא ומביט לצד, יד אחת שלו קפוצה על הרגל שלו והיד השנייה נשענת על המסעד, והוא נראה רגוע ודרוך בעת ובעונה אחת. תמיד אהבתי את התמונה הזאת, ותמיד רציתי לתלות אותה בסלון, אבל עודד לא הסכים. לא הייתה לו בעיה עם כל הפסלים המוזרים שקניתי, או עם הציורים המופשטים, שאלוהים יודע מה עבר לי בראש כשקניתי אותם, אבל בכל פעם שהראיתי לו את התמונה הזאת של מאהלר ואמרתי לו שאני רוצה לתלות אותה בסלון, הוא אמר, 'על גופתי המתה.' עודד לא דיבר ככה, זה ממש לא התאים לו, והוא גם לא אהב להתווכח. אבל הוא שנא, ממש תיעב פולחני אישיות, ככה הוא קרא לזה. הוא אמר שלתלות תמונה של אדם מפורסם על הקיר בסלון זה מביך לא פחות מלתלות פוסטר של כוכב רוק על הקיר בחדר של נערה מתבגרת. וביום ההוא, בערך עשרה חודשים לאחר מותו, כשראיתי את התמונה בחלון, ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. מרד זעיר. 'על גופתך המתה אינדיד.' אחר כך כבר הרשיתי לעצמי לעשות עוד קצת שינויים מינוריים. פה אגרטל חדש, שם כיסא אדום קטן במקום ההדום המזעזע שהוא כל כך אהב ואני ממש שנאתי. אפילו קצת הצטערתי שלא היו לנו מחלוקות גדולות יותר, שיהפכו את המרד שלי למשמעותי יותר. אז מצאתי עוד תמונה של מאהלר ותליתי אותה בחדר העבודה, ועוד תמונה של הפרטיטורה של ההתחלה של הסימפוניה הטרגית שלו, ששנינו אהבנו מאוד. אותה תליתי על הקיר במסדרון שמוביל לחדר השינה. וכל הזמן הקול הזה, שלי, לא של מישהו אחר, בתוך הראש. סופי, על מי את עובדת? שנה וחצי אחרי שהוא מת עשיתי מעשה. התחלתי להוציא אותו מהבית, בהדרגה. קודם דברים קטנים, דברים שהמשכתי לקנות ולשים במקרר או בארונות, למרות שלא אהבתי אותם ורק הוא היה אוכל אותם. או הבושם שלו, האפטרשייב, השמפו נגד קשקשים שלו. אחר כך, וזה כבר ממש תבע ממני תעצומות נפש - האופניים. מכרתי אותם לחנות אופניים מיד שנייה. הרגשתי כל כך אמיצה. כל פעם העלמתי עוד חלק קטן ממנו, כי רציתי לספר לעולם ולעצמי שאני מעשית. סוף סוף. ואז הגיעה שעת המבחן האמיתית. הבגדים של עודד. היו לו לא מעט, וכמה ימים אחרי יום השנה השני אמרתי לעצמי, די, מספיק, אלה בסך הכול בגדים. החלטתי לתרום אותם. אני זוכרת איך הסתכלתי על הארון מתרוקן והרגעתי את עצמי, זה בסדר, הוא כבר לא צריך אותם. ארזתי אותם ומסרתי אותם לאיזה מקום, ובלילה חלמתי שהוא רוכב על האופניים שלו, עירום. למחרת הלכתי לשם ולקחתי את הבגדים שלו בחזרה. התנצלתי והשארתי להם צ'ק. הם בטח חשבו שאני לא נורמלית. רק אחרי שהחזרתי את הבגדים של עודד לארון, הבנתי משהו. אם אני רואה אותם, אני בכלל לא חושבת עליהם ולא עליו. אבל אם הם לא נמצאים שם, אני ממש מבחינה בחסרונם, כלומר, בחסרונו. כמו צורת המסגרת של תמונה, שנשארת על הקיר אחרי שמסירים אותה ממנו, ככה ראיתי אותו. כל הנוכחות שלו התאפיינה במסגרות דמיוניות. מסגרת של אופני רכיבה. מסגרת של בקבוק שמפו. מסגרת של בושם. אפילו מסגרת של אדם זועף על כורסה מול תמונה של גוסטב מאהלר. אולי גם אני הפכתי למסגרת של מי שהייתי לפני מותו, ומכאן תחושת הזיוף. לא יודעת. עם הזמן החיים דווקא נעשו לא רעים בכלל, אפילו נעימים. אבל סתמיים. חל שיפור מסוים באי ספיקת החושים, ועדיין, התפל שלט בעולמי. שאלתי את עצמי אם אי פעם תחושת הזיוף תרפה ממני, או שנגזר עליי להעמיד פנים לעד."

*המשך הפרק בספר המלא*