בעיר המשפחות

[כרוניקה]
הִיא מְהַדֶּקֶת שְׁתִיקָה לְפִיהָ

חוֹתֶמֶת אֶת לִסְתוֹתֶיהָ

(נֻקְשׁוֹת עַד הִתְפַּקֵּעַ).

וּכְשֶׁדֶּלֶת הַמִּקְלַחַת מוּגֶפֶת

(לְמַעַן רְסִיס שַׁלְוָה)

אֵי הַמַּיִם מִצְטַנְּפִים בַּפִּנּוֹת

וְרֵיחָהּ עוֹלֶה בָּם חַם.

הִיא

כְּמוֹ אִמָּהּ

אֲלֻמָּה.

[תיק]
הבריחה מדגדגת בה כבר כמה שנים. בתיק שלה היא מחזיקה מה שנחוץ. זו לא עֶרְכָּה; רק כמה חפצים שאם יהיו שם קבע היא תוכל ללכת ולא לחזור: כסף לאוכל, לנסיעות קצרות, משקפי שמש (גם אם לילה), צרור מפתחות כבד כמו עוגן, גם של דירות קודמות, ליפסטיק אדום שירומם, סומק שיטשטש חיוורון, מראָה מגדילה שתגיד תמיד את האמת בפרצוף, שלושה כדורים נגד פרכוס, הפנקס הכחול עם הבלחי המחשבות, עט וקרם ידיים, כי הידיים שלה מתייבשות כשהיא מפחדת.

אחרי אחד מקרבות ההתשה איתו, כששברי הצלחות והכאב כבר נזרקו לפח, שוטטה עם התיק ברחובות שעות. אבל לפנות בוקר, כשהקור הצליף בה, חזרה כמו כבשה לדיר. מאז יש לה בתיק גם עליונית קלה, ארוכת שרוולים. עזבי הכול וברחי.

בעיר הזאת הלילות קרים אפילו בתחילת ספטמבר. פעמיים בשבוע, כשהוא משתהה לדיוני דיומא בבית אשתו, בֵּית הַחַלּוֹנוֹת הָאֲטוּמִים, שריח סיגריות, כלבים ושמן מעושן עָמֹק־לְתוֹךְ־קִירוֹתָיו, היא פותחת לרווחה את חלון חדר השינה, פותחת גם את דלת המרפסת, מדמיינת ריח לח של ים, ומחבקת את שמיכת החורף כאילו הייתה גוף או לפחות בובת הכלב שחיבקה במיטת ילדותה. הרוח נושבת על עורה, מלטפת את הדריכוּת התמידית, משוררת לה כמו אֵם.

אבל אם לא תזדרז יתחיל אוקטובר. הטמפרטורות בלילות יצנחו, והתיק ילחץ לה בצלעות כשתנסה להתכדרר על ספסל. וכשיגיע נובמבר המדרכות יינטשו, אפילו ההומלסים ימצאו בית. ומה יהיה עליה. בעיר הזאת אסור להתחיל שנה חדשה.

כשיגיע דצמבר היא תיסע דרומה. תנחת עם התיק במקום שאיש לא מזהה אותה. אחרי הגשם הראשון מרחבי הצהוב יתחדשו בפלומה ירוקה, והיא תצעד בליפסטיק אדום לאחת החצרות, תישען על עץ, תתקין שיר:

תיק־תיק־תיק,

בתיק תיק תיק

פצצה.

לְאישי - אישה

ולי - אין משפחה,

שנים אני מחכה לבית

והזמן אֻכַּל.