שומרת הערים האבודות 6 - רדת הלילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות 6 - רדת הלילה
מכר
מאות
עותקים
שומרת הערים האבודות 6 - רדת הלילה
מכר
מאות
עותקים

שומרת הערים האבודות 6 - רדת הלילה

4.8 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

תקציר

כל הדרכים מובילות אל רדת הלילה, אל מקום רוחש רע.
סופי פוסטר מתייסרת, אבלה, נאבקת, אבל גם עתה לא תאפשר לאויביה להביס אותה.
הנסתרים הצליחו לגבור בינתיים, אבל הקרב רחוק מהכרעה. הגיע הזמן לשנות אסטרטגיה, להקריב קורבנות ולבחון הכול מחדש, ובאומץ רב. האם סופי תצטרך, בלית ברירה, לבטוח באויביה?
הזמן הולך ואוזל, אין מנוס מטעויות, וסופי ובני בריתה נאלצים להסכים לעסקה מסוכנת. אולם דבר לא יכול להכין אותם להיסטוריה האפלה העומדת להיחשף בפניהם.
ספר שישי ועוצר נשימה בסדרה שומרת הערים האבודות, שבו סופי חייבת לגלות את האמת על עברן האפל של הערים האבודות לפני שהאפלה תשוב ותשנה את המציאות. 
חפשו את הבונוס בסיום...

פרק ראשון

הקדמה

סופי בהתה בנתיב הבוהק שהתפתל וצלל מטה, מטה, מטה, ונעלם בערפל הצללים שמתחת.
השביל, העשוי אבנים עתיקות של כסף וזהב, לא היה אמור להתקיים —
ובכל זאת היה שם כל הזמן הזה.
גלוי אך נסתר.
קבור תחת שקרים.
נשכח מזיכרון.
אבל מעולם לא אבד באמת.
היא הביטה בחבריה שהתכוננו למסע המסוכן שלפניהם, וגילתה שפניהם משקפות את הבעת פניה.
נרתעות. נסערות, אבל גם נחרצות.
מה שהמתין להם במעמקי התהום העכורה היה מעל ומעבר לסוד.
הייתה שם תשובה.
אמת.
וזה הזמן לחשוף אותה.
זה הזמן להפסיק להאמין בסיפורים היפים שהזינו אותם כל חייהם.
זה הזמן לראות את עולמם כפי שהוא באמת.
זה הזמן להשיב את מה שנלקח מהם.
וכך, יחד, כאיש אחד, הם שילבו ידיים והחלו לצעוד במורד הארוך והחלקלק.
אל תוך העבָר.
אל תוך האפלה.

1

"זוכרת אותי?"
השאלה נפלטה מפיה של סופי לפני שהצליחה לעצור אותה, והמילים הטעונות כמו היכו בקול חבטה ברצפת חדר השינה ששרר בו אי־סדר מוחלט.
הנערה הרועדת, פעורת העיניים, שעמדה מולה הנהנה באיטיות, וליבה של סופי עלה על גדותיו וצנח אל הבור החמוץ שבבטנה.
אחותה הקטנה לא אמורה לזכור אותה.
למעשה, היא אפילו לא הייתה אחותה — לפחות לא מבחינה גנטית. כמובן, הן גדלו יחד באותו הבית בסן דייגו, קליפורניה, ושתיהן האמינו שהן בנות לאותם הורים — אף על פי ששערה הבלונדיני ועיניה החומות של סופי לא דמו לעיניהם הבהירות ולשׂערם הכהה של בני משפחתה.
אבל זה היה קודם.
עכשיו הן נמצאות בעולם אחר.
בעולם שבו אֶלפים הם יצורים אמיתיים שאינם דומים כלל לסיפורים המטופשים שבני האדם המציאו. יצורים יפהפיים. רבי עוצמה. בני אלמוות שחיים על פני כדור הארץ בערים זוהרות נסתרות. ושולטים בעולם מבין הצללים.
וסופי הייתה אחת מהם.
היא, שלא הייתה בת אנוש, נולדה לבני אדם כחלק מניסוי גנטי סודי של קבוצת מורדים שנקרא "פרויקט מוּנלַארק". הם שינו את הדי־אן־איי שלה. שינו ושיפרו את יכולותיה. הכול כדי לעצב אותה וליצור ממנה משהו מיוחד.
משהו עוצמתי.
משהו שעדיין לא היה ברור לה לגמרי.
כדי לחסוך מבני משפחתה את כאב היעלמותה זיכרונותיהם נמחקו, והם הועברו לעיר אחרת וקיבלו שמות חדשים, עבודות חדשות ואפילו בית לבנים אדום ומקסים בסגנון טיוּדוֹר, שסופי עמדה כעת בתוכו.
אבל זיכרונות שנמחקו לא נעלמו באמת. ונדרש רק הדבר הנכון שיעורר אותם...
"אני לא מבינה," לחשה אחותה ושפשפה את עיניה, כאילו תוכל לשנות כך את מה שעיניה רואות. "את... לא אמורה להיות כאן."
וזה בהחלט בלשון המעטה.
סופי לא הייתה אמורה לדעת את שמותיהם החדשים של בני משפחתה או את מקום מגוריהם, ובשום אופן לא הורשתה לבקר אותם, כדי להבטיח שדבר דומה לזה לא יקרה לעולם. ואף על פי כן היא עמדה שם ועטתה על נפשה שריון כדי לחסום את מחשבותיה הכאוטיות של אחותה, שהלמו בתודעתה כמו מַסטוֹדוֹנים שועטים. הנפש האנושית הייתה פתוחה יותר מנפשם של אלפים ושידרה הכול, כמו תחנת רדיו בעוצמה מקסימלית.
"תקשיבי, איימי —"
"זה לא השם שלי!"
סופי כעסה על עצמה בגלל פליטת הפה. "נכון, התכוונתי —"
"חכי רגע." אחותה חזרה כמה פעמים על השם ללא קול, כאילו שפתיה זוכרות את התחושה. "זה כן השם שלי, נכון? אני... איימי פוסטר?"
סופי הנהנה.
"אז מי זו נטלי פרימן?"
"זו... גם את."
איימי — נטלי — או איך שסופי הייתה אמורה לכנות אותה — נאנחה והצמידה את אצבעותיה אל הרקות.
"אני יודעת שזה מאוד מבלבל," אמרה לה סופי. זיכרונות מתעוררים נטו להציף שברי זיכרון מפוזרים ולהותיר פערים רבים. "אני מבטיחה שאסביר לך, אבל —"
"לא עכשיו," קול בחיתוך דיבור ייחודי סיים את המשפט במקומה.
סופי נרתעה לאחור. היא כמעט שכחה את הקהל שנכח במפגש האיחוד המשפחתי המלחיץ ביותר בהיסטוריה.
"מי אתם?" שאלה אחותה, ונסוגה מפני הנערים שעמדו מאחורי סופי.
"זה פיץ," אמרה סופי, והצביעה על נער כהה שיער. עיני הטורקיז שלו הבזיקו בזמן ששלח אליה חיוך שלא היה מבייש כוכב קולנוע. "וזה קיף."
קיף שלח אל אחותה את חיוכו המפורסם, הזחוח, והושיט יד כדי להחליק את שערו, שנפרע בקפידה. "אל תדאגי — כולנו משתייכים למועדון המעריצים של פוסטר."
"הם חברים שלי," הבהירה סופי כשאחותה צעדה עוד צעד לאחור. "את יכולה לבטוח בהם."
"אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לבטוח בך." היא צמצמה את עיניה והתבוננה בבגדיה של סופי: טוניקה סגולה צמודה וטייטס שחורים, מגפיים וכפפות ארוכות בצבע שחור. גם פיץ וקיף לבשו טוניקות ומכנסיים. אף אחת מהתלבושות לא הייתה אלפית במובהק, אבל הן בהחלט נראו שונות מהג'ינס וחולצת הטַארדִיס1 של אחותה.
"הרי בָּטחת בנו כדי לצאת מהמחבוא," אמר קיף והצביע על דלת הארון, שהייתה עדיין פתוחה.
אחותה של סופי פנתה לעבר הכוך השחור שיצאה ממנו. מרבית בגדיה היו מונחים בערימה על תחתיתו. "יצאתי רק בגלל ששמעתי אתכם אומרים שתחזירו את ההורים שלי."
זהו. נאמרה הסיבה שהניעה את סופי להפר את כל החוקים ולמהר אל הערים האסורות כדי לבדוק מה שלום בני משפחתה. במשך חודשים הגנה על הוריה האלפיים מפני שהאמינה כי הם־הם ההורים הנמצאים בסכנה. אבל גם היא וגם קיף, שהזהיר אותה, שכחו שיש עוד משפחה שצריכה להדאיג אותה — משפחה ללא כוחות מיוחדים ובלי שומרי ראש שיגנו עליה.
"את באמת יכולה למצוא את אימא ואבא?" לחשה אחותה, ובעצם ביקשה מסופי שתרגיע ותאמר, "ברור שנמצא אותם! הכול יהיה בסדר!"
סופי רצתה לומר לה שכך יהיה. אבל... הנסתרים הם האחראים לחטיפה. אותם נבלים שחטפו את סופי, עינו אותה והרגו אנשים שאהבה מאוד. ואף על פי שסופי התאמצה ונלחמה כדי לעצור אותם, נראה שתמיד הקדימו אותה בעשרה צעדים.
קיף אחז בידה הרועדת של סופי. "אנחנו נחזיר אותם בשלום. מבטיח."
נימת קולו ביטאה נחישות מוחלטת. אבל סופי ראתה צל שהכהה את עיניו הכחולות.
רגש אשמה.
משהו בתוכה רצה לתת לקיף לשאת באשמה על כל הדברים האיומים שקרו. אבל עמוק בפנים ידעה שהוא לא היה היחיד שהחמיץ את סימני האזהרה. הנסתרים היתלו בו, ומאז התאמץ בכל יום ויום לכפר על הטעויות שעשה. ונוסף על כך, היא ידעה שמסוכן להניח לו לחוש אשמה; המצפון האלפי שביר מכדי לשאת בעול כזה.
ולכן רק לחצה את ידו, שילבה את אצבעותיה באצבעותיו ופנתה שוב אל אחותה. "יעזור לנו אם תספרי כל מה שאת יכולה על האנשים שלקחו את אימא ואבא."
אחותה חבקה את בטנה בזרועותיה, שכבר לא היו שמנמנות כפי שסופי זכרה. עכשיו גם הייתה גבוהה יותר, ושערה החום המתולתל היה קצר יותר. למעשה, כל פרט העיד על כך שהיא בוגרת בהרבה מהילדה התוססת בת התשע שהייתה כשסופי עזבה — ומאז עברו פחות משנתיים.
"אני לא זוכרת הרבה," מלמלה אחותה. "אבא עזר לי עם שיעורי הבית ופתאום שמענו קולות מוזרים מלמטה. הוא אמר לי להיות בשקט והלך לראות מה קורה שם, אבל אני התגנבתי החוצה אל המדרגות ו..." היא בלעה את רוקה. "ראיתי ארבעה אנשים בסלון בגלימות שחורות עם עיניים לבנות מפחידות כאלה על השרוולים. אימא שכבה מעולפת על הכתפיים של אחד מהם, והשני הצמיד סמרטוט בד לפה של אבא. רציתי לרוץ למטה ולעזור, אבל הם היו רבים כל כך. ואבא הפסיק לזוז אחרי כמה שניות. ניסיתי לזחול אל הטלפון כדי לצלצל למשטרה, אבל שמעתי אותם אומרים משהו על חיפוש בשאר הבית, אז נכנסתי לתוך הארון הקרוב ביותר והתחבאתי בין הבגדים."
סופי נרעדה כשדמיינה את כל זה, וניחוח מתקתק צרב את אפּה כשנזכרה ברֵיחם המחליא של הסמים שהנסתרים השתמשו בהם בחטיפותיהם. "ראית את הפנים של מישהו מהם?"
"היו להם ברדסים על הראש כל הזמן. אבל אחד מהם..."
"אחד מהם, מה?" דחקה בה סופי.
"אתם לא תאמינו לי."
"נסי אותנו," אמר קיף. "יפתיע אותך לראות לְמה אנחנו יכולים להאמין אחרי שבילינו עם זאת."
הוא נעץ מרפק בעדינות בצלעותיה של סופי, והיא הבינה שהוא מנסה להפיג את המתח. הומור תמיד היה שיטת ההתמודדות המועדפת על קיף.
אבל לא היה לה כוח להתלוצץ. במיוחד כשאחותה לחשה, "אחד הבחורים כל הזמן נעלם, איכשהו. זה נראה כמו הבזקים מהירים, הוא נראה ולא נראה, שוב ושוב."
פיץ מלמל משהו בשקט. "זה היה אלוואר."
"אתם מכירים אותו?"
"הוא עשה הרבה דברים איומים," אמרה סופי בזריזות, ושלחה אל פיץ מבט שאמר בבקשה־אל־תגיד־שהוא־אחיך. לא נראה לה שזה מה שיעזור לאחותה לבטוח בהם.
"איך הוא נעלם ככה?" לחשה אחותה. "זה נראה כמעט כמו..."
"קסם?" ניחשה סופי בחיוך עצוב. "גם אני חשבתי ככה בפעם הראשונה שראיתי את זה. אבל הוא מה שאנחנו קוראים לו 'מתפוגג'. הוא בסך הכול מתַעֵל את האור."
"ומה עם הקטע הזה של קריאת מחשבות?" שאלה אחותה. "בזמן שהם ערכו חיפוש בבית, אחד מהם אמר שהוא מנסה לשמוע מחשבות קרובות, אז ליתר ביטחון חשבתי על חושך ושקט."
"זה היה חכם מאוד מצידך," אמרה לה סופי, המומה מכך שהצליחה לעשות את זה.
אחותה משכה בכתפיה. "ראיתי הרבה סרטים. אבל... הוא באמת מסוגל לקרוא מחשבות?"
"אם זה היה טלפת," אמר פיץ, "אז זה כנראה גֵתֶ'ן."
השם גרם לסופי סחרחורת של סיוטים על חומות טירה מתפוררות ומבוכים משוננים שיצרו ההריסות. צרחות הדהדו באוזניה בזמן שהעולם הפך אדום — גם בגלל הזעם שלה, אבל בעיקר בגלל זיכרון של פצע, שהיה עמוק מכדי שתוכל לעצור את הדימום.
נשימה איטית עזרה לה להבהיר את מחשבותיה והיא התרכזה ברגשותיה הגועשים, דמיינה את הכעס, הפחד והצער כאילו הם חוטים עבים, ואז קשרה אותם יחד תחת צלעותיה. את השיטה הזאת למדה מהמנטור שלה לגרימה, בתור דרך לאגור את הכוח לשימוש עתידי; לחבק את האפֵלה כדי שתתדלק אותה מאוחר יותר.
"את בסדר?" שאל קיף, והידק את אחיזתו בידה.
רק כעבור רגע הבינה סופי שהוא מדבר גם אל אחותה, שהחווירה כל כך עד שעורה עטה מין ברק ירקרק.
"שום דבר מכל זה לא אמור להיות אמיתי," לחשה אחותה. "הדברים האלה שאתם מספרים לי. השמות המוזרים האלה שאתם אומרים. אימא ואבא שנחטפו. ואז את מופיעה כאן משום מקום ואני מרגישה כאילו... כאילו היית צריכה להיות כאן כל הזמן. ועכשיו השם שלי נשמע לי לא בסדר. והבית הזה לא בסדר. הכול לא בסדר."
סופי היססה לרגע ואז נעמדה לצד אחותה וכרכה את זרועה סביב כתפיה. הן לא הרבו לחבק וללטף זו את זו כשחיו יחד. למעשה, רוב הזמן נהגו לריב.
אבל כעבור שנייה אחותה החזירה לה חיבוק.
"איפה היית, סופי? ואיך הכרת את האנשים המפחידים האלה?"
סופי נאנחה. "זה סיפור ארוך ומסובך מאוד שאני צריכה לספר לך. אבל כרגע אנחנו צריכות להתמקד בלמצוא את אימא ואבא, בסדר? שמעת עוד משהו שיכול לעזור?"
"רק את מה שכבר סיפרתי לך, על זה שייקחו אותם ל'רדת הלילה'. יש לך מושג מה זה אומר?"
סופי שלחה מבט אל פיץ ואל קיף.
הם נתקלו בצמד המילים הזה רק פעם אחת, באחד מזיכרונותיו המשוחזרים של קיף — כתובת שהייתה חרותה ברוּנים אֶלפיים על דלת מתכת כסופה ומסתורית שהייתה קבועה בהר.
הכוכב זורח רק ברדת הלילה.
הם לא ידעו מה משמעות המשפט, או לאן הדלת מובילה, ואפילו לא היכן היא ממוקמת בדיוק. אבל הם ידעו שהיא נפתחה בעזרת דמו של קיף, ושאימו — שהייתה אחת ממנהיגות הנסתרים לפני שנכלאה בכלא הענקים — הצהירה שזו תהיה המורשת שלו.
אם הדלת מובילה אל רדת הלילה, שידרה סופי אל קיף, הנסתרים יצטרכו לקחת אותך איתם כדי להיכנס פנימה, לא?
קיף נעץ מבט ברצפה. יכול להיות. אבל יש להם כבר קצת מהדם שלי.
מה?
כן... זה סיפור לא כל כך מצחיק: נתתי להם קצת בתמורה לחלק מהסוד שהיה נחוץ לי כדי לגנוב את המטמון.
אתה לא רציני!
המטמונים היו חפצים בגודל גוּלה שבהם אחסנו חברי המועצה סודות נשכחים — מידע שנחשב מסוכן מכדי לשמור אותו בזיכרון. חבר המועצה קנריק נתן לסופי את המטמון שלו כשמת, וקיף גנב אותו ממנה כדי לקנות את אמון הנסתרים ולהתקבל לשורותיהם. הוא הצליח להשיג אותו בחזרה לפני שברח — ולקח איתו גם את המטמון שהיה שייך לפינטאן, המנהיג שלהם. דקס ניסה עכשיו להשתמש ביכולתו כטכנופת כדי לפרוץ את המטמונים. אבל סופי לא הייתה אומרת לקיף בשום אופן לסחור בדמו תמורת המטמונים, גם אילו יכלו להפיק מהם מידע חשוב.
צודקת, אמר לה קיף. זה לא היה רעיון מבריק במיוחד. חשבתי שאני עומד לעצור את הנסתרים, והנחתי שזה לא ישנה כלום. פינטאן ביקש ממני את הדם, ואמרתי לו שהוא צריך להוכיח שאני יכול לבטוח בו ולענות לי על שאלה אחת. ואחרי שהוא ענה עליה, הייתי מוכרח למלא את החלק שלי בעסקה.
אבל חשבתי שתמורת המידע הזה התכוונת לתת לו את גביש הזינוק של טאם, הזכירה לו סופי. הרי זאת הסיבה שהשארת אותי תקועה באחד ממקומות המסתור של הנסתרים.
קיף התכווץ במבוכה.
על הטעות הזו התקשתה סופי לסלוח יותר מכל הטעויות שעשה בזמן שהיה אצל הנסתרים.
זאת הייתה התוכנית, הודה קיף. אבל פינטאן חקר אותי כשחזרתי, והייתי מוכרח להשתמש בגביש כדי לשכנע אותו שלא ישרוף לי את היד.
דמה של סופי קפא בעורקיה. אף פעם לא סיפרת לי את זה.
אני יודע.
הצל שהאפיל על עיניו גרם לה לתהות אילו סיוטים נוספים נאלץ לעבור בסתר. אבל היא ידעה שתיאלץ לדחות את הדאגה הזו למועד אחר. כרגע ניצבות לפניהם בעיות מורכבות הרבה יותר.
אתה באמת חושב שפינטאן היה עוזר לך לגנוב את המטמונים אם הייתה להם חשיבות כלשהי?
כן, פוסטר. אני חושב שכן. כי לא היה לו מושג שכבר נתן לי את החלק הנוסף של הקוד כמה שבועות לפני כן, אחרי ששתה יותר מדי יין רחשושי פירות. עסקת חליפין עם הדם שלי הייתה טעות רצינית. אבל אני נשבע שהמטמונים הם עדיין קלף מנצח. הייתי צריך לספר לך ותכננתי לעשות את זה, ואז קרה מה שקרה בלוּמֵנאריה ושכחתי.
סופי עצמה את עיניה, והצטערה שהיא לא יכולה לחסום את מראות הקירות המתפוררים שהבזיקו בראשה. אבל הזיכרונות לא הרפו ממנה.
בלילה אחד הרסו הנסתרים את הטירה הזוהרת והמפוארת של האלפים בזמן שסופי, חברי המועצה ומנהיגיהם של כל הזנים התבוניים התכנסו בה לרגל פסגת השלום של הענקים. רוב המנהיגים הצליחו להיחלץ מהטירה וספגו פציעות קלות בלבד, ולומנאריה כבר החלה להיבנות מחדש. אבל דבר לא היה יכול למחוק את המסר שהנסתרים שיגרו באותו יום, או להחזיר את מי שנמלט מהצינוק, וגם לא את החיים שאבדו שם.
אני אטפל בזה, אוקיי? הבטיח קיף. אני אתקן הכול.
אתה מתכוון לומר "אנחנו," תיקנה סופי. אנחנו נתקן את זה.
אם למדו ולו דבר אחד מכל האסונות שאירעו בחודשים האחרונים, זו הייתה ההבנה שאסור לאיש מהם לפעול לבדו. הם יידרשו לכל יכולותיהם, יזדקקו לכל הרעיונות — וגם למזל בכמות מפחידה — כדי להתגבר על מה שֶיקרה.
זה אומר שאת לא שונאת אותי? שאל קיף. הלך הרוח ששידר התרכך; הוא נשמע כמעט מבויש.
אמרתי לך, לעולם לא אשנא אותך, קיף.
אבל אני כל הזמן נותן לך עוד סיבות לשנות את דעתך.
כן, באמת כדאי שתפסיק. היא שלחה אליו חצי חיוך, והוא החזיר לה חיוך קטן כשהוסיפה, אבל אנחנו ביחד בסיפור הזה.
צוות פוסטר־קיף ממש מגניב.
וצוות ואקר־פוסטר־קיף אפילו יותר טוב, שידר פיץ, והביא את סופי לשאול את עצמה כמה זמן הוא כבר מצותת להם.
פיץ היה אחד הטלפתים היחידים שידעו איך לחמוק ולעבור את החסימה הנפשית הבלתי חדירה של סופי. למעשה, הוא היה היחיד, אחרי שמר פורקל...
סופי השתיקה את המחשבה המזעזעת. היא לא הייתה מוכנה לפתוח את הפצע הטרי מדי.
אל תדאג, אמרה לפיץ. אנחנו נזדקק לכל עזרה אפשרית.
אבל אנחנו צריכים שֵׁם הרבה יותר מגניב, התערב קיף. מה דעתכם על צוות פוסטר־קיף ונער הזהב?
פיץ גלגל את עיניו.
"למה אתם מביטים ככה אחד בשני?" שאלה אחותה, והזכירה להם שיש מישהו שצופה בשיחה הנפשית שלהם שהלכה והתארכה.
"אנחנו רק מנסים להבין איפה זה רדת הלילה," אמרה לה סופי.
בסופו של דבר יהיה עליה לחשוף את היכולת הטלפתית שלה וגם את שאר יכולותיה המיוחדות. אבל היא רצתה לתת לאחותה עוד קצת זמן להסתגל לפני שתפיל עליה את הפצצה של אני יכולה לקרוא מחשבות ולשגר את עצמי ולגרום כאב ולדבר בכל השפות ולהגביר כוחות של אנשים אחרים. "את נזכרת בעוד משהו שיכול להיות חשוב?"
"לא ממש. אחרי שהם אמרו את הדבר הזה על רדת הלילה, הבית נעשה שקט מאוד. ליתר ביטחון חיכיתי עוד כמה דקות, ואז רצתי אל הטלפון של אימא והתקשרתי למשטרה. פחדתי שהשוטרים יבואו וייקחו אותי אם יֵדעו שאני לבד בבית, אז אמרתי להם שהלכתי ליד הבית וראיתי אנשים גוררים מתוכו שני בני אדם. התחבאתי בין העצים כשהשוטרים הגיעו — אבל אולי זה היה רעיון גרוע. שמעתי אותם אומרים שהם חושבים שהשיחה שלי הייתה סתם תעלול, כי לא היו שום סימנים שהעידו על שוד. אחד מהם אמר משהו על עוד ביקור אחרי כמה ימים, אבל עד עכשיו לא ראיתי אותם."
"מתי זה קרה?" שאל פיץ.
סנטרה רעד. "לפני חמישה ימים."
קיף נראה כאילו הוא מתאמץ מאוד שלא לקלל. סופי רצתה לעשות כמוהו — או להכות בקירות ולצרוח חזק ככל יכולתה.
"אתם לא חושבים שזה מאוחר מדי, נכון?" לחשה אחותה. "אתם לא חושבים שהם...?"
"לא." סופי נתנה למילה להדהד עד שהאמינה בה. "הנסתרים צריכים אותם חיים."
"מי אלה הנסתרים?" שאלה אחותה. "מה הם רוצים מאימא ואבא?"
"הלוואי שידעתי." הודתה סופי. "אבל הם לא יהרגו אותם."
עדיין לא, בכל אופן.
הנסתרים ניסו לשלוט בסופי מאז נודע להם על קיומה, ולכן הייתה בטוחה שהם ישתמשו בהוריה לניסיון סחיטה מהסוג הגרוע ביותר. אבל חייבת להיות להם עוד סיבה, אחרת היו דואגים להודיע לה ברגע שהחטופים היו בידיהם.
הנסתרים לא ידעו, לפחות, שאחותה שמעה אותם אומרים שהם בדרכם אל רדת הלילה. כל מה שעליהם לעשות הוא למצוא את הדלת ההיא — וסופי הייתה בטוחה שהיא יודעת כיצד.
היא רק הצטערה שזה יחייב אותה לבטוח באחד מאויביהם.
"אני יודע מה את חושבת," אמר לה קיף. "ואני איתך. לאורך כל הדרך."
"בואו לא נקדים את המאוחר," אמר פיץ והצביע לעבר החלונות. היה אפשר לראות מבעדם את השמיים משנים גוון בשעת בין הערביים. "ראשית, אנחנו מוכרחים לצאת מכאן. בטח יש להם מישהו שמתצפת על המקום ומחכה שנגיע."
סופי פנתה אל אחותה. "לכי לארוז תיק, בזריזות. את באה איתי."
"אה, זה יותר מדי מסוכן," הזהיר פיץ. "אם חברי המועצה יגלו..."
"הם לא," קטעה אותו סופי. "ברגע שנחזור, אצור קשר עם הקולקטיב."
לברבור השחור — ארגון המורדים שיצר את סופי — הייתה רשת נרחבת של מקומות מסתור סודיים. והם תמיד הופיעו כשסופי הייתה זקוקה לעזרתם.
אבל זה היה לפני שמר פורקל...
הפעם לא הצליחה למנוע מעצמה לסיים את המשפט במילה "נרצח".
היא לחצה על חזהּ בכף ידה וגיששה אחר התליון החדש שמתחת לטוניקה; בתוכו הייתה המשימה האחרונה שמר פורקל הטיל עליה לפני שנשם את נשימותיו האחרונות.
מר פורקל ביקש מסופי לשמור את זרע הוונדרלינג שלו, וטען שהיא תדע איכשהו מתי והיכן לשתול אותו. הוא גם ביקש שגופתו תפונה מבין ההריסות לפני שמישהו יראה אותה, כך שרק קומץ אנשים יָדעו שהוא נהרג. אך שאר העולם עומד לגלות זאת בקרוב. המועצה האריכה את חופשת הסמסטר של תלמידי פוקספָייר עקב הטרגדיה שאירעה בלומנאריה — אבל הלימודים אמורים להתחיל בעוד פחות משבועיים, ואז יגלו שדמותו של מר פורקל כמנהל בית הספר — אחת הדמויות שלבש — תיעדר משם.
קיף התקרב עוד יותר, רכן אליה ולחש, "אני אדאג לאחותך, פוסטר. המקום שאני ישֵן בו הוא קטן, ויש בו ריח הבל פה מסריח של סאסקווֹץ' מעורב בציפורניים רקובות, אבל אני מבטיח לך שאיש לא ימצא אותנו."
קיף נמצא במנוסה מאז שברח מהנסתרים — וההצעה שלו לא הייתה גרועה. אבל סופי לא התכוונה לתת לאחותה להיעלם משדה הראייה שלה.
"היא באה איתי להייבנפילד. נפתור את כל השאר כשנגיע לשם."
"אה, אני לא הולכת לשום מקום עם חבורה של זרים," הודיעה אחותה.
המילה האחרונה צרבה יותר מכפי שסופי הייתה מוכנה להודות, אבל היא עשתה כמיטב יכולתה להתעלם ממנה. "את באמת חושבת שאת בטוחה כאן? גם אם הנסתרים לא יחזרו, המשטרה עלולה לחזור. את רוצה למצוא את עצמך במשפחת אומנה?"
אחותה נשכה את שפתה, ושיניה הותירו סימנים בבשר. "מה עם ווֹטסון ומארטי? מי יאכיל אותם?"
עיניה של סופי עקצצו. "מארטי עדיין אצלכם?"
החתול האפור הפרוותי נהג לישון על הכרית שלה מדי לילה, וליבה נשבר כשנאלצה להותיר אותו מאחור. אבל היא ידעה שמשפחתה תזדקק לו. ווטסון היה כנראה הכלב שאת הנביחות שלו שמעו כשהגיעו אל הבית. סופי ביקשה מהאלפים להעביר את משפחתה למקום שיש בו חצר גדולה, כדי שיוכלו סוף־סוף לקבל את גור הכלבים שאחותה רצתה תמיד.
"אני מניחה שניקח אותם איתנו," החליטה סופי. "תקשרי את ווטסון לרצועה ושימי את מארטי במנשא שלו."
"טוב, ברצינות, אנחנו לא יכולים לעשות את זה," אמר פיץ, ואחז בידיה של סופי כדי להכריח אותה להקשיב לו. "את לא מבינה עד כמה זה מסוכן."
"יהיה בסדר," התעקשה סופי. "הברבור השחור ידאג לה למחבוא."
"הברבור השחור," לחשה אחותה. "רגע. אני חושבת... אני חושבת שהם אמרו משהו בקשר לזה. הכול קרה כל כך מהר, קשה לי לזכור. אבל אני חושבת שאחד מהם אמר, 'בואו נגלה מדוע הברבור השחור בחר בהם'."
סופי שוב החליפה מבטים עם חבריה.
"אז אני מבינה שאתם יודעים מה זה אומר," אמרה אחותה.
"זה... יכול להיות קשור אליי," אמרה סופי. "זה חלק מהסיפור הארוך שאני צריכה לספר לך — אבל קודם אנחנו חייבים לצאת מכאן."
היא ניסתה למצוא את גביש הבית שלה, אבל פיץ לא הסכים לשחרר את ידיה.
"את לא מבינה מה אני אומר," אמר לה. "יש לך מושג עד כמה זה מסוכן, לזנק עם יצור אנושי?"
הוא ניסה לדבר בשקט, אבל אחותה בכל זאת הטיחה בו, "מה זאת אומרת, יצור אנושי?"
"בדיוק מה שאת חושבת שזה אומר," נשמע קול עמוק יותר, בחיתוך דיבור חד יותר, מכיוון דלת הכניסה.
כולם פנו בבת אחת וראו את שלוש הדמויות האחרות שהתעקשו להצטרף לסופי, לקיף ולפיץ במסעם המתוכנן בחופזה — והבלתי חוקי בהחלט — לערים האסורות. אביו של פיץ, אולדן, שנראה כמו גרסה מבוגרת ומלכותית יותר של בנו. וסנדור וגריזל, שעוררו מייד פרץ אדיר של צרחות.
"זה בסדר," הרגיעה סופי. "אלה שומרי הראש שלנו."
מה שגרם לאחותה רק לצרוח חזק יותר.
למען האמת, גובהם של סנדור ושל גריזל היה שני מטרים. הם היו אפורים, בעלי אף שטוח ושפע שרירים קשים כאבן — והם נשאו חרבות שחורות ענקיות.
"מ־מ־מה הם?" גמגמה אחותה.
"גובלינים," אמר סנדור בקולו הצייצני והגבוה להפתיע.
"ואנחנו לא מתכוונים לפגוע בך," הוסיפה גריזל בקולה הצרוד יותר.
צחוק היסטרי נפלט משפתיה של אחותה. "גובלינים. כמו בבנק שבהארי פוטר?"
פיץ חייך. "היא נשמעת כמו שסופי נשמעה בהתחלה כשאמרתי לה שהיא אלפית."
המילה עוררה פרץ נוסף של צחוק היסטרי.
"טוב, אז — שני דברים," אמר קיף. "אחד: איך היא מבינה אותנו? כרגע הבנתי שכולנו מדברים בשפה המוארת, וגם היא."
"הענקתי לה — ולהוריה — הבנה בסיסית של השפה לפני שהעברנו אותם לגור כאן," הסביר אולדן. "שמא משהו מסוג זה יקרה אי פעם. תקשורת יכולה להיות נשק רב־עוצמה ואמצעי הגנה חיוני ביותר."
"על מה הוא מדבר?" צעקה אחותה. "מה עשיתם למוח שלי?"
"זה הדבר השני," אמר קיף ונופף בזרועו כפי שתמיד עשה כשקרא רגשות בחלל האוויר. "אני אומר לך שאחותך נמצאת שלוש דקות מהתמוטטות עצבים."
"אני מהמר על פחות משלוש דקות," אמר אולדן ונאנח. "זה בדיוק מסוג התרחישים הגרועים ביותר שקיוויתי שלעולם לא נצטרך להתמודד איתם. למרבה המזל, הגעתי מוכן."
"מה אתה עושה?" שאלה סופי ושחררה במהירות את ידיה מאחיזתו של פיץ. אולדן הושיט יד לכיס הפנימי של שכמייתו הכחולה הארוכה, והיא חששה שישלוף משם בקבוקון של סם הרגעה. אבל הדסקית הכסופה שהשליך לרגליה הייתה מפחידה הרבה יותר.
סופי השתמשה בחפץ כזה ביום שבו סיממה את בני משפחתה כדי שהאלפים יוכלו למחות כל זכר לקיומה.
בזמן שהעולם הסתובב סביבה ונעשה מטושטש, היא הבינה שהיה עליה לעצור את נשימתה ברגע שהדסקית פגעה ברצפה.
"בבקשה," התחננה כשאחותה התמוטטה. "היא תזדקק לי. אתם לא יכולים למחוק אותי שוב מהחיים שלה."
קיף זינק כדי לעזור לסופי, אבל החזיק מעמד רק שנייה אחת וגם הוא נפל ארצה. פיץ נפל שנייה אחת אחריו.
ברכיה של סופי קרסו, אבל היא זחלה אל אחותה והתחננה בפני אולדן שישנה את התוכנית. הוא תמיד היה טוב אליה — יועץ אמין ונאמן. כמעט דמות אב. אבל פניו היו עצובות ורציניות כששחרר את נשימתו העצורה. "אל תילחמי בסמי ההרגעה, סופי. את לא יכולה להביס אותם."
הוא אמר עוד משהו, אבל היא לא הצליחה להבין אותו. אוזניה צלצלו, והאור הלך והתעמעם.
היא שנאה את ההרגשה הזאת — ושנאה את אולדן על שגרם לכל זה. אבל היא לא הייתה מסוגלת להתרכז עד כדי כך שתוכל לגייס את יכולת ההתגוננות שלה.
"בבקשה," אמרה שוב, ופניה שקעו בשטיח. "בבקשה, אל תיקח ממני את אחותי. לא שוב."
מבעד לעיניה המעורפלות ראתה את אולדן מתכופף לידה, ושפתיו לחשו ללא קול, אני מצטער.
והחשיכה בלעה הכול.

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

עוד על הספר

שומרת הערים האבודות 6 - רדת הלילה שאנון מסנג'ר

הקדמה

סופי בהתה בנתיב הבוהק שהתפתל וצלל מטה, מטה, מטה, ונעלם בערפל הצללים שמתחת.
השביל, העשוי אבנים עתיקות של כסף וזהב, לא היה אמור להתקיים —
ובכל זאת היה שם כל הזמן הזה.
גלוי אך נסתר.
קבור תחת שקרים.
נשכח מזיכרון.
אבל מעולם לא אבד באמת.
היא הביטה בחבריה שהתכוננו למסע המסוכן שלפניהם, וגילתה שפניהם משקפות את הבעת פניה.
נרתעות. נסערות, אבל גם נחרצות.
מה שהמתין להם במעמקי התהום העכורה היה מעל ומעבר לסוד.
הייתה שם תשובה.
אמת.
וזה הזמן לחשוף אותה.
זה הזמן להפסיק להאמין בסיפורים היפים שהזינו אותם כל חייהם.
זה הזמן לראות את עולמם כפי שהוא באמת.
זה הזמן להשיב את מה שנלקח מהם.
וכך, יחד, כאיש אחד, הם שילבו ידיים והחלו לצעוד במורד הארוך והחלקלק.
אל תוך העבָר.
אל תוך האפלה.

1

"זוכרת אותי?"
השאלה נפלטה מפיה של סופי לפני שהצליחה לעצור אותה, והמילים הטעונות כמו היכו בקול חבטה ברצפת חדר השינה ששרר בו אי־סדר מוחלט.
הנערה הרועדת, פעורת העיניים, שעמדה מולה הנהנה באיטיות, וליבה של סופי עלה על גדותיו וצנח אל הבור החמוץ שבבטנה.
אחותה הקטנה לא אמורה לזכור אותה.
למעשה, היא אפילו לא הייתה אחותה — לפחות לא מבחינה גנטית. כמובן, הן גדלו יחד באותו הבית בסן דייגו, קליפורניה, ושתיהן האמינו שהן בנות לאותם הורים — אף על פי ששערה הבלונדיני ועיניה החומות של סופי לא דמו לעיניהם הבהירות ולשׂערם הכהה של בני משפחתה.
אבל זה היה קודם.
עכשיו הן נמצאות בעולם אחר.
בעולם שבו אֶלפים הם יצורים אמיתיים שאינם דומים כלל לסיפורים המטופשים שבני האדם המציאו. יצורים יפהפיים. רבי עוצמה. בני אלמוות שחיים על פני כדור הארץ בערים זוהרות נסתרות. ושולטים בעולם מבין הצללים.
וסופי הייתה אחת מהם.
היא, שלא הייתה בת אנוש, נולדה לבני אדם כחלק מניסוי גנטי סודי של קבוצת מורדים שנקרא "פרויקט מוּנלַארק". הם שינו את הדי־אן־איי שלה. שינו ושיפרו את יכולותיה. הכול כדי לעצב אותה וליצור ממנה משהו מיוחד.
משהו עוצמתי.
משהו שעדיין לא היה ברור לה לגמרי.
כדי לחסוך מבני משפחתה את כאב היעלמותה זיכרונותיהם נמחקו, והם הועברו לעיר אחרת וקיבלו שמות חדשים, עבודות חדשות ואפילו בית לבנים אדום ומקסים בסגנון טיוּדוֹר, שסופי עמדה כעת בתוכו.
אבל זיכרונות שנמחקו לא נעלמו באמת. ונדרש רק הדבר הנכון שיעורר אותם...
"אני לא מבינה," לחשה אחותה ושפשפה את עיניה, כאילו תוכל לשנות כך את מה שעיניה רואות. "את... לא אמורה להיות כאן."
וזה בהחלט בלשון המעטה.
סופי לא הייתה אמורה לדעת את שמותיהם החדשים של בני משפחתה או את מקום מגוריהם, ובשום אופן לא הורשתה לבקר אותם, כדי להבטיח שדבר דומה לזה לא יקרה לעולם. ואף על פי כן היא עמדה שם ועטתה על נפשה שריון כדי לחסום את מחשבותיה הכאוטיות של אחותה, שהלמו בתודעתה כמו מַסטוֹדוֹנים שועטים. הנפש האנושית הייתה פתוחה יותר מנפשם של אלפים ושידרה הכול, כמו תחנת רדיו בעוצמה מקסימלית.
"תקשיבי, איימי —"
"זה לא השם שלי!"
סופי כעסה על עצמה בגלל פליטת הפה. "נכון, התכוונתי —"
"חכי רגע." אחותה חזרה כמה פעמים על השם ללא קול, כאילו שפתיה זוכרות את התחושה. "זה כן השם שלי, נכון? אני... איימי פוסטר?"
סופי הנהנה.
"אז מי זו נטלי פרימן?"
"זו... גם את."
איימי — נטלי — או איך שסופי הייתה אמורה לכנות אותה — נאנחה והצמידה את אצבעותיה אל הרקות.
"אני יודעת שזה מאוד מבלבל," אמרה לה סופי. זיכרונות מתעוררים נטו להציף שברי זיכרון מפוזרים ולהותיר פערים רבים. "אני מבטיחה שאסביר לך, אבל —"
"לא עכשיו," קול בחיתוך דיבור ייחודי סיים את המשפט במקומה.
סופי נרתעה לאחור. היא כמעט שכחה את הקהל שנכח במפגש האיחוד המשפחתי המלחיץ ביותר בהיסטוריה.
"מי אתם?" שאלה אחותה, ונסוגה מפני הנערים שעמדו מאחורי סופי.
"זה פיץ," אמרה סופי, והצביעה על נער כהה שיער. עיני הטורקיז שלו הבזיקו בזמן ששלח אליה חיוך שלא היה מבייש כוכב קולנוע. "וזה קיף."
קיף שלח אל אחותה את חיוכו המפורסם, הזחוח, והושיט יד כדי להחליק את שערו, שנפרע בקפידה. "אל תדאגי — כולנו משתייכים למועדון המעריצים של פוסטר."
"הם חברים שלי," הבהירה סופי כשאחותה צעדה עוד צעד לאחור. "את יכולה לבטוח בהם."
"אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לבטוח בך." היא צמצמה את עיניה והתבוננה בבגדיה של סופי: טוניקה סגולה צמודה וטייטס שחורים, מגפיים וכפפות ארוכות בצבע שחור. גם פיץ וקיף לבשו טוניקות ומכנסיים. אף אחת מהתלבושות לא הייתה אלפית במובהק, אבל הן בהחלט נראו שונות מהג'ינס וחולצת הטַארדִיס1 של אחותה.
"הרי בָּטחת בנו כדי לצאת מהמחבוא," אמר קיף והצביע על דלת הארון, שהייתה עדיין פתוחה.
אחותה של סופי פנתה לעבר הכוך השחור שיצאה ממנו. מרבית בגדיה היו מונחים בערימה על תחתיתו. "יצאתי רק בגלל ששמעתי אתכם אומרים שתחזירו את ההורים שלי."
זהו. נאמרה הסיבה שהניעה את סופי להפר את כל החוקים ולמהר אל הערים האסורות כדי לבדוק מה שלום בני משפחתה. במשך חודשים הגנה על הוריה האלפיים מפני שהאמינה כי הם־הם ההורים הנמצאים בסכנה. אבל גם היא וגם קיף, שהזהיר אותה, שכחו שיש עוד משפחה שצריכה להדאיג אותה — משפחה ללא כוחות מיוחדים ובלי שומרי ראש שיגנו עליה.
"את באמת יכולה למצוא את אימא ואבא?" לחשה אחותה, ובעצם ביקשה מסופי שתרגיע ותאמר, "ברור שנמצא אותם! הכול יהיה בסדר!"
סופי רצתה לומר לה שכך יהיה. אבל... הנסתרים הם האחראים לחטיפה. אותם נבלים שחטפו את סופי, עינו אותה והרגו אנשים שאהבה מאוד. ואף על פי שסופי התאמצה ונלחמה כדי לעצור אותם, נראה שתמיד הקדימו אותה בעשרה צעדים.
קיף אחז בידה הרועדת של סופי. "אנחנו נחזיר אותם בשלום. מבטיח."
נימת קולו ביטאה נחישות מוחלטת. אבל סופי ראתה צל שהכהה את עיניו הכחולות.
רגש אשמה.
משהו בתוכה רצה לתת לקיף לשאת באשמה על כל הדברים האיומים שקרו. אבל עמוק בפנים ידעה שהוא לא היה היחיד שהחמיץ את סימני האזהרה. הנסתרים היתלו בו, ומאז התאמץ בכל יום ויום לכפר על הטעויות שעשה. ונוסף על כך, היא ידעה שמסוכן להניח לו לחוש אשמה; המצפון האלפי שביר מכדי לשאת בעול כזה.
ולכן רק לחצה את ידו, שילבה את אצבעותיה באצבעותיו ופנתה שוב אל אחותה. "יעזור לנו אם תספרי כל מה שאת יכולה על האנשים שלקחו את אימא ואבא."
אחותה חבקה את בטנה בזרועותיה, שכבר לא היו שמנמנות כפי שסופי זכרה. עכשיו גם הייתה גבוהה יותר, ושערה החום המתולתל היה קצר יותר. למעשה, כל פרט העיד על כך שהיא בוגרת בהרבה מהילדה התוססת בת התשע שהייתה כשסופי עזבה — ומאז עברו פחות משנתיים.
"אני לא זוכרת הרבה," מלמלה אחותה. "אבא עזר לי עם שיעורי הבית ופתאום שמענו קולות מוזרים מלמטה. הוא אמר לי להיות בשקט והלך לראות מה קורה שם, אבל אני התגנבתי החוצה אל המדרגות ו..." היא בלעה את רוקה. "ראיתי ארבעה אנשים בסלון בגלימות שחורות עם עיניים לבנות מפחידות כאלה על השרוולים. אימא שכבה מעולפת על הכתפיים של אחד מהם, והשני הצמיד סמרטוט בד לפה של אבא. רציתי לרוץ למטה ולעזור, אבל הם היו רבים כל כך. ואבא הפסיק לזוז אחרי כמה שניות. ניסיתי לזחול אל הטלפון כדי לצלצל למשטרה, אבל שמעתי אותם אומרים משהו על חיפוש בשאר הבית, אז נכנסתי לתוך הארון הקרוב ביותר והתחבאתי בין הבגדים."
סופי נרעדה כשדמיינה את כל זה, וניחוח מתקתק צרב את אפּה כשנזכרה ברֵיחם המחליא של הסמים שהנסתרים השתמשו בהם בחטיפותיהם. "ראית את הפנים של מישהו מהם?"
"היו להם ברדסים על הראש כל הזמן. אבל אחד מהם..."
"אחד מהם, מה?" דחקה בה סופי.
"אתם לא תאמינו לי."
"נסי אותנו," אמר קיף. "יפתיע אותך לראות לְמה אנחנו יכולים להאמין אחרי שבילינו עם זאת."
הוא נעץ מרפק בעדינות בצלעותיה של סופי, והיא הבינה שהוא מנסה להפיג את המתח. הומור תמיד היה שיטת ההתמודדות המועדפת על קיף.
אבל לא היה לה כוח להתלוצץ. במיוחד כשאחותה לחשה, "אחד הבחורים כל הזמן נעלם, איכשהו. זה נראה כמו הבזקים מהירים, הוא נראה ולא נראה, שוב ושוב."
פיץ מלמל משהו בשקט. "זה היה אלוואר."
"אתם מכירים אותו?"
"הוא עשה הרבה דברים איומים," אמרה סופי בזריזות, ושלחה אל פיץ מבט שאמר בבקשה־אל־תגיד־שהוא־אחיך. לא נראה לה שזה מה שיעזור לאחותה לבטוח בהם.
"איך הוא נעלם ככה?" לחשה אחותה. "זה נראה כמעט כמו..."
"קסם?" ניחשה סופי בחיוך עצוב. "גם אני חשבתי ככה בפעם הראשונה שראיתי את זה. אבל הוא מה שאנחנו קוראים לו 'מתפוגג'. הוא בסך הכול מתַעֵל את האור."
"ומה עם הקטע הזה של קריאת מחשבות?" שאלה אחותה. "בזמן שהם ערכו חיפוש בבית, אחד מהם אמר שהוא מנסה לשמוע מחשבות קרובות, אז ליתר ביטחון חשבתי על חושך ושקט."
"זה היה חכם מאוד מצידך," אמרה לה סופי, המומה מכך שהצליחה לעשות את זה.
אחותה משכה בכתפיה. "ראיתי הרבה סרטים. אבל... הוא באמת מסוגל לקרוא מחשבות?"
"אם זה היה טלפת," אמר פיץ, "אז זה כנראה גֵתֶ'ן."
השם גרם לסופי סחרחורת של סיוטים על חומות טירה מתפוררות ומבוכים משוננים שיצרו ההריסות. צרחות הדהדו באוזניה בזמן שהעולם הפך אדום — גם בגלל הזעם שלה, אבל בעיקר בגלל זיכרון של פצע, שהיה עמוק מכדי שתוכל לעצור את הדימום.
נשימה איטית עזרה לה להבהיר את מחשבותיה והיא התרכזה ברגשותיה הגועשים, דמיינה את הכעס, הפחד והצער כאילו הם חוטים עבים, ואז קשרה אותם יחד תחת צלעותיה. את השיטה הזאת למדה מהמנטור שלה לגרימה, בתור דרך לאגור את הכוח לשימוש עתידי; לחבק את האפֵלה כדי שתתדלק אותה מאוחר יותר.
"את בסדר?" שאל קיף, והידק את אחיזתו בידה.
רק כעבור רגע הבינה סופי שהוא מדבר גם אל אחותה, שהחווירה כל כך עד שעורה עטה מין ברק ירקרק.
"שום דבר מכל זה לא אמור להיות אמיתי," לחשה אחותה. "הדברים האלה שאתם מספרים לי. השמות המוזרים האלה שאתם אומרים. אימא ואבא שנחטפו. ואז את מופיעה כאן משום מקום ואני מרגישה כאילו... כאילו היית צריכה להיות כאן כל הזמן. ועכשיו השם שלי נשמע לי לא בסדר. והבית הזה לא בסדר. הכול לא בסדר."
סופי היססה לרגע ואז נעמדה לצד אחותה וכרכה את זרועה סביב כתפיה. הן לא הרבו לחבק וללטף זו את זו כשחיו יחד. למעשה, רוב הזמן נהגו לריב.
אבל כעבור שנייה אחותה החזירה לה חיבוק.
"איפה היית, סופי? ואיך הכרת את האנשים המפחידים האלה?"
סופי נאנחה. "זה סיפור ארוך ומסובך מאוד שאני צריכה לספר לך. אבל כרגע אנחנו צריכות להתמקד בלמצוא את אימא ואבא, בסדר? שמעת עוד משהו שיכול לעזור?"
"רק את מה שכבר סיפרתי לך, על זה שייקחו אותם ל'רדת הלילה'. יש לך מושג מה זה אומר?"
סופי שלחה מבט אל פיץ ואל קיף.
הם נתקלו בצמד המילים הזה רק פעם אחת, באחד מזיכרונותיו המשוחזרים של קיף — כתובת שהייתה חרותה ברוּנים אֶלפיים על דלת מתכת כסופה ומסתורית שהייתה קבועה בהר.
הכוכב זורח רק ברדת הלילה.
הם לא ידעו מה משמעות המשפט, או לאן הדלת מובילה, ואפילו לא היכן היא ממוקמת בדיוק. אבל הם ידעו שהיא נפתחה בעזרת דמו של קיף, ושאימו — שהייתה אחת ממנהיגות הנסתרים לפני שנכלאה בכלא הענקים — הצהירה שזו תהיה המורשת שלו.
אם הדלת מובילה אל רדת הלילה, שידרה סופי אל קיף, הנסתרים יצטרכו לקחת אותך איתם כדי להיכנס פנימה, לא?
קיף נעץ מבט ברצפה. יכול להיות. אבל יש להם כבר קצת מהדם שלי.
מה?
כן... זה סיפור לא כל כך מצחיק: נתתי להם קצת בתמורה לחלק מהסוד שהיה נחוץ לי כדי לגנוב את המטמון.
אתה לא רציני!
המטמונים היו חפצים בגודל גוּלה שבהם אחסנו חברי המועצה סודות נשכחים — מידע שנחשב מסוכן מכדי לשמור אותו בזיכרון. חבר המועצה קנריק נתן לסופי את המטמון שלו כשמת, וקיף גנב אותו ממנה כדי לקנות את אמון הנסתרים ולהתקבל לשורותיהם. הוא הצליח להשיג אותו בחזרה לפני שברח — ולקח איתו גם את המטמון שהיה שייך לפינטאן, המנהיג שלהם. דקס ניסה עכשיו להשתמש ביכולתו כטכנופת כדי לפרוץ את המטמונים. אבל סופי לא הייתה אומרת לקיף בשום אופן לסחור בדמו תמורת המטמונים, גם אילו יכלו להפיק מהם מידע חשוב.
צודקת, אמר לה קיף. זה לא היה רעיון מבריק במיוחד. חשבתי שאני עומד לעצור את הנסתרים, והנחתי שזה לא ישנה כלום. פינטאן ביקש ממני את הדם, ואמרתי לו שהוא צריך להוכיח שאני יכול לבטוח בו ולענות לי על שאלה אחת. ואחרי שהוא ענה עליה, הייתי מוכרח למלא את החלק שלי בעסקה.
אבל חשבתי שתמורת המידע הזה התכוונת לתת לו את גביש הזינוק של טאם, הזכירה לו סופי. הרי זאת הסיבה שהשארת אותי תקועה באחד ממקומות המסתור של הנסתרים.
קיף התכווץ במבוכה.
על הטעות הזו התקשתה סופי לסלוח יותר מכל הטעויות שעשה בזמן שהיה אצל הנסתרים.
זאת הייתה התוכנית, הודה קיף. אבל פינטאן חקר אותי כשחזרתי, והייתי מוכרח להשתמש בגביש כדי לשכנע אותו שלא ישרוף לי את היד.
דמה של סופי קפא בעורקיה. אף פעם לא סיפרת לי את זה.
אני יודע.
הצל שהאפיל על עיניו גרם לה לתהות אילו סיוטים נוספים נאלץ לעבור בסתר. אבל היא ידעה שתיאלץ לדחות את הדאגה הזו למועד אחר. כרגע ניצבות לפניהם בעיות מורכבות הרבה יותר.
אתה באמת חושב שפינטאן היה עוזר לך לגנוב את המטמונים אם הייתה להם חשיבות כלשהי?
כן, פוסטר. אני חושב שכן. כי לא היה לו מושג שכבר נתן לי את החלק הנוסף של הקוד כמה שבועות לפני כן, אחרי ששתה יותר מדי יין רחשושי פירות. עסקת חליפין עם הדם שלי הייתה טעות רצינית. אבל אני נשבע שהמטמונים הם עדיין קלף מנצח. הייתי צריך לספר לך ותכננתי לעשות את זה, ואז קרה מה שקרה בלוּמֵנאריה ושכחתי.
סופי עצמה את עיניה, והצטערה שהיא לא יכולה לחסום את מראות הקירות המתפוררים שהבזיקו בראשה. אבל הזיכרונות לא הרפו ממנה.
בלילה אחד הרסו הנסתרים את הטירה הזוהרת והמפוארת של האלפים בזמן שסופי, חברי המועצה ומנהיגיהם של כל הזנים התבוניים התכנסו בה לרגל פסגת השלום של הענקים. רוב המנהיגים הצליחו להיחלץ מהטירה וספגו פציעות קלות בלבד, ולומנאריה כבר החלה להיבנות מחדש. אבל דבר לא היה יכול למחוק את המסר שהנסתרים שיגרו באותו יום, או להחזיר את מי שנמלט מהצינוק, וגם לא את החיים שאבדו שם.
אני אטפל בזה, אוקיי? הבטיח קיף. אני אתקן הכול.
אתה מתכוון לומר "אנחנו," תיקנה סופי. אנחנו נתקן את זה.
אם למדו ולו דבר אחד מכל האסונות שאירעו בחודשים האחרונים, זו הייתה ההבנה שאסור לאיש מהם לפעול לבדו. הם יידרשו לכל יכולותיהם, יזדקקו לכל הרעיונות — וגם למזל בכמות מפחידה — כדי להתגבר על מה שֶיקרה.
זה אומר שאת לא שונאת אותי? שאל קיף. הלך הרוח ששידר התרכך; הוא נשמע כמעט מבויש.
אמרתי לך, לעולם לא אשנא אותך, קיף.
אבל אני כל הזמן נותן לך עוד סיבות לשנות את דעתך.
כן, באמת כדאי שתפסיק. היא שלחה אליו חצי חיוך, והוא החזיר לה חיוך קטן כשהוסיפה, אבל אנחנו ביחד בסיפור הזה.
צוות פוסטר־קיף ממש מגניב.
וצוות ואקר־פוסטר־קיף אפילו יותר טוב, שידר פיץ, והביא את סופי לשאול את עצמה כמה זמן הוא כבר מצותת להם.
פיץ היה אחד הטלפתים היחידים שידעו איך לחמוק ולעבור את החסימה הנפשית הבלתי חדירה של סופי. למעשה, הוא היה היחיד, אחרי שמר פורקל...
סופי השתיקה את המחשבה המזעזעת. היא לא הייתה מוכנה לפתוח את הפצע הטרי מדי.
אל תדאג, אמרה לפיץ. אנחנו נזדקק לכל עזרה אפשרית.
אבל אנחנו צריכים שֵׁם הרבה יותר מגניב, התערב קיף. מה דעתכם על צוות פוסטר־קיף ונער הזהב?
פיץ גלגל את עיניו.
"למה אתם מביטים ככה אחד בשני?" שאלה אחותה, והזכירה להם שיש מישהו שצופה בשיחה הנפשית שלהם שהלכה והתארכה.
"אנחנו רק מנסים להבין איפה זה רדת הלילה," אמרה לה סופי.
בסופו של דבר יהיה עליה לחשוף את היכולת הטלפתית שלה וגם את שאר יכולותיה המיוחדות. אבל היא רצתה לתת לאחותה עוד קצת זמן להסתגל לפני שתפיל עליה את הפצצה של אני יכולה לקרוא מחשבות ולשגר את עצמי ולגרום כאב ולדבר בכל השפות ולהגביר כוחות של אנשים אחרים. "את נזכרת בעוד משהו שיכול להיות חשוב?"
"לא ממש. אחרי שהם אמרו את הדבר הזה על רדת הלילה, הבית נעשה שקט מאוד. ליתר ביטחון חיכיתי עוד כמה דקות, ואז רצתי אל הטלפון של אימא והתקשרתי למשטרה. פחדתי שהשוטרים יבואו וייקחו אותי אם יֵדעו שאני לבד בבית, אז אמרתי להם שהלכתי ליד הבית וראיתי אנשים גוררים מתוכו שני בני אדם. התחבאתי בין העצים כשהשוטרים הגיעו — אבל אולי זה היה רעיון גרוע. שמעתי אותם אומרים שהם חושבים שהשיחה שלי הייתה סתם תעלול, כי לא היו שום סימנים שהעידו על שוד. אחד מהם אמר משהו על עוד ביקור אחרי כמה ימים, אבל עד עכשיו לא ראיתי אותם."
"מתי זה קרה?" שאל פיץ.
סנטרה רעד. "לפני חמישה ימים."
קיף נראה כאילו הוא מתאמץ מאוד שלא לקלל. סופי רצתה לעשות כמוהו — או להכות בקירות ולצרוח חזק ככל יכולתה.
"אתם לא חושבים שזה מאוחר מדי, נכון?" לחשה אחותה. "אתם לא חושבים שהם...?"
"לא." סופי נתנה למילה להדהד עד שהאמינה בה. "הנסתרים צריכים אותם חיים."
"מי אלה הנסתרים?" שאלה אחותה. "מה הם רוצים מאימא ואבא?"
"הלוואי שידעתי." הודתה סופי. "אבל הם לא יהרגו אותם."
עדיין לא, בכל אופן.
הנסתרים ניסו לשלוט בסופי מאז נודע להם על קיומה, ולכן הייתה בטוחה שהם ישתמשו בהוריה לניסיון סחיטה מהסוג הגרוע ביותר. אבל חייבת להיות להם עוד סיבה, אחרת היו דואגים להודיע לה ברגע שהחטופים היו בידיהם.
הנסתרים לא ידעו, לפחות, שאחותה שמעה אותם אומרים שהם בדרכם אל רדת הלילה. כל מה שעליהם לעשות הוא למצוא את הדלת ההיא — וסופי הייתה בטוחה שהיא יודעת כיצד.
היא רק הצטערה שזה יחייב אותה לבטוח באחד מאויביהם.
"אני יודע מה את חושבת," אמר לה קיף. "ואני איתך. לאורך כל הדרך."
"בואו לא נקדים את המאוחר," אמר פיץ והצביע לעבר החלונות. היה אפשר לראות מבעדם את השמיים משנים גוון בשעת בין הערביים. "ראשית, אנחנו מוכרחים לצאת מכאן. בטח יש להם מישהו שמתצפת על המקום ומחכה שנגיע."
סופי פנתה אל אחותה. "לכי לארוז תיק, בזריזות. את באה איתי."
"אה, זה יותר מדי מסוכן," הזהיר פיץ. "אם חברי המועצה יגלו..."
"הם לא," קטעה אותו סופי. "ברגע שנחזור, אצור קשר עם הקולקטיב."
לברבור השחור — ארגון המורדים שיצר את סופי — הייתה רשת נרחבת של מקומות מסתור סודיים. והם תמיד הופיעו כשסופי הייתה זקוקה לעזרתם.
אבל זה היה לפני שמר פורקל...
הפעם לא הצליחה למנוע מעצמה לסיים את המשפט במילה "נרצח".
היא לחצה על חזהּ בכף ידה וגיששה אחר התליון החדש שמתחת לטוניקה; בתוכו הייתה המשימה האחרונה שמר פורקל הטיל עליה לפני שנשם את נשימותיו האחרונות.
מר פורקל ביקש מסופי לשמור את זרע הוונדרלינג שלו, וטען שהיא תדע איכשהו מתי והיכן לשתול אותו. הוא גם ביקש שגופתו תפונה מבין ההריסות לפני שמישהו יראה אותה, כך שרק קומץ אנשים יָדעו שהוא נהרג. אך שאר העולם עומד לגלות זאת בקרוב. המועצה האריכה את חופשת הסמסטר של תלמידי פוקספָייר עקב הטרגדיה שאירעה בלומנאריה — אבל הלימודים אמורים להתחיל בעוד פחות משבועיים, ואז יגלו שדמותו של מר פורקל כמנהל בית הספר — אחת הדמויות שלבש — תיעדר משם.
קיף התקרב עוד יותר, רכן אליה ולחש, "אני אדאג לאחותך, פוסטר. המקום שאני ישֵן בו הוא קטן, ויש בו ריח הבל פה מסריח של סאסקווֹץ' מעורב בציפורניים רקובות, אבל אני מבטיח לך שאיש לא ימצא אותנו."
קיף נמצא במנוסה מאז שברח מהנסתרים — וההצעה שלו לא הייתה גרועה. אבל סופי לא התכוונה לתת לאחותה להיעלם משדה הראייה שלה.
"היא באה איתי להייבנפילד. נפתור את כל השאר כשנגיע לשם."
"אה, אני לא הולכת לשום מקום עם חבורה של זרים," הודיעה אחותה.
המילה האחרונה צרבה יותר מכפי שסופי הייתה מוכנה להודות, אבל היא עשתה כמיטב יכולתה להתעלם ממנה. "את באמת חושבת שאת בטוחה כאן? גם אם הנסתרים לא יחזרו, המשטרה עלולה לחזור. את רוצה למצוא את עצמך במשפחת אומנה?"
אחותה נשכה את שפתה, ושיניה הותירו סימנים בבשר. "מה עם ווֹטסון ומארטי? מי יאכיל אותם?"
עיניה של סופי עקצצו. "מארטי עדיין אצלכם?"
החתול האפור הפרוותי נהג לישון על הכרית שלה מדי לילה, וליבה נשבר כשנאלצה להותיר אותו מאחור. אבל היא ידעה שמשפחתה תזדקק לו. ווטסון היה כנראה הכלב שאת הנביחות שלו שמעו כשהגיעו אל הבית. סופי ביקשה מהאלפים להעביר את משפחתה למקום שיש בו חצר גדולה, כדי שיוכלו סוף־סוף לקבל את גור הכלבים שאחותה רצתה תמיד.
"אני מניחה שניקח אותם איתנו," החליטה סופי. "תקשרי את ווטסון לרצועה ושימי את מארטי במנשא שלו."
"טוב, ברצינות, אנחנו לא יכולים לעשות את זה," אמר פיץ, ואחז בידיה של סופי כדי להכריח אותה להקשיב לו. "את לא מבינה עד כמה זה מסוכן."
"יהיה בסדר," התעקשה סופי. "הברבור השחור ידאג לה למחבוא."
"הברבור השחור," לחשה אחותה. "רגע. אני חושבת... אני חושבת שהם אמרו משהו בקשר לזה. הכול קרה כל כך מהר, קשה לי לזכור. אבל אני חושבת שאחד מהם אמר, 'בואו נגלה מדוע הברבור השחור בחר בהם'."
סופי שוב החליפה מבטים עם חבריה.
"אז אני מבינה שאתם יודעים מה זה אומר," אמרה אחותה.
"זה... יכול להיות קשור אליי," אמרה סופי. "זה חלק מהסיפור הארוך שאני צריכה לספר לך — אבל קודם אנחנו חייבים לצאת מכאן."
היא ניסתה למצוא את גביש הבית שלה, אבל פיץ לא הסכים לשחרר את ידיה.
"את לא מבינה מה אני אומר," אמר לה. "יש לך מושג עד כמה זה מסוכן, לזנק עם יצור אנושי?"
הוא ניסה לדבר בשקט, אבל אחותה בכל זאת הטיחה בו, "מה זאת אומרת, יצור אנושי?"
"בדיוק מה שאת חושבת שזה אומר," נשמע קול עמוק יותר, בחיתוך דיבור חד יותר, מכיוון דלת הכניסה.
כולם פנו בבת אחת וראו את שלוש הדמויות האחרות שהתעקשו להצטרף לסופי, לקיף ולפיץ במסעם המתוכנן בחופזה — והבלתי חוקי בהחלט — לערים האסורות. אביו של פיץ, אולדן, שנראה כמו גרסה מבוגרת ומלכותית יותר של בנו. וסנדור וגריזל, שעוררו מייד פרץ אדיר של צרחות.
"זה בסדר," הרגיעה סופי. "אלה שומרי הראש שלנו."
מה שגרם לאחותה רק לצרוח חזק יותר.
למען האמת, גובהם של סנדור ושל גריזל היה שני מטרים. הם היו אפורים, בעלי אף שטוח ושפע שרירים קשים כאבן — והם נשאו חרבות שחורות ענקיות.
"מ־מ־מה הם?" גמגמה אחותה.
"גובלינים," אמר סנדור בקולו הצייצני והגבוה להפתיע.
"ואנחנו לא מתכוונים לפגוע בך," הוסיפה גריזל בקולה הצרוד יותר.
צחוק היסטרי נפלט משפתיה של אחותה. "גובלינים. כמו בבנק שבהארי פוטר?"
פיץ חייך. "היא נשמעת כמו שסופי נשמעה בהתחלה כשאמרתי לה שהיא אלפית."
המילה עוררה פרץ נוסף של צחוק היסטרי.
"טוב, אז — שני דברים," אמר קיף. "אחד: איך היא מבינה אותנו? כרגע הבנתי שכולנו מדברים בשפה המוארת, וגם היא."
"הענקתי לה — ולהוריה — הבנה בסיסית של השפה לפני שהעברנו אותם לגור כאן," הסביר אולדן. "שמא משהו מסוג זה יקרה אי פעם. תקשורת יכולה להיות נשק רב־עוצמה ואמצעי הגנה חיוני ביותר."
"על מה הוא מדבר?" צעקה אחותה. "מה עשיתם למוח שלי?"
"זה הדבר השני," אמר קיף ונופף בזרועו כפי שתמיד עשה כשקרא רגשות בחלל האוויר. "אני אומר לך שאחותך נמצאת שלוש דקות מהתמוטטות עצבים."
"אני מהמר על פחות משלוש דקות," אמר אולדן ונאנח. "זה בדיוק מסוג התרחישים הגרועים ביותר שקיוויתי שלעולם לא נצטרך להתמודד איתם. למרבה המזל, הגעתי מוכן."
"מה אתה עושה?" שאלה סופי ושחררה במהירות את ידיה מאחיזתו של פיץ. אולדן הושיט יד לכיס הפנימי של שכמייתו הכחולה הארוכה, והיא חששה שישלוף משם בקבוקון של סם הרגעה. אבל הדסקית הכסופה שהשליך לרגליה הייתה מפחידה הרבה יותר.
סופי השתמשה בחפץ כזה ביום שבו סיממה את בני משפחתה כדי שהאלפים יוכלו למחות כל זכר לקיומה.
בזמן שהעולם הסתובב סביבה ונעשה מטושטש, היא הבינה שהיה עליה לעצור את נשימתה ברגע שהדסקית פגעה ברצפה.
"בבקשה," התחננה כשאחותה התמוטטה. "היא תזדקק לי. אתם לא יכולים למחוק אותי שוב מהחיים שלה."
קיף זינק כדי לעזור לסופי, אבל החזיק מעמד רק שנייה אחת וגם הוא נפל ארצה. פיץ נפל שנייה אחת אחריו.
ברכיה של סופי קרסו, אבל היא זחלה אל אחותה והתחננה בפני אולדן שישנה את התוכנית. הוא תמיד היה טוב אליה — יועץ אמין ונאמן. כמעט דמות אב. אבל פניו היו עצובות ורציניות כששחרר את נשימתו העצורה. "אל תילחמי בסמי ההרגעה, סופי. את לא יכולה להביס אותם."
הוא אמר עוד משהו, אבל היא לא הצליחה להבין אותו. אוזניה צלצלו, והאור הלך והתעמעם.
היא שנאה את ההרגשה הזאת — ושנאה את אולדן על שגרם לכל זה. אבל היא לא הייתה מסוגלת להתרכז עד כדי כך שתוכל לגייס את יכולת ההתגוננות שלה.
"בבקשה," אמרה שוב, ופניה שקעו בשטיח. "בבקשה, אל תיקח ממני את אחותי. לא שוב."
מבעד לעיניה המעורפלות ראתה את אולדן מתכופף לידה, ושפתיו לחשו ללא קול, אני מצטער.
והחשיכה בלעה הכול.