למה חולמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למה חולמים
הוספה למועדפים

למה חולמים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ענבל שגיב-נקדימון
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים

תקציר

סיור מרתק במדע החדש של החלומות – איך הם פועלים, מה תפקידם ואיך אנחנו יכולים להפיק תועלת מזמן השינה שלנו? 

אליס רובּ, כתבת לענייני מדע, יצאה למסע מחקר בפרו ושם התאהבה בחלימה הצלולה – התופעה המסתורית שבמהלכה אדם ישן מודע לכך שהוא חולם ויכול אפילו לשלוט בחוויית החלום שלו. החלומות הצלולים שחלמה רובּ היו מפליאים ומלהיבים, והיא בחרה לבחון לעומק את מדע החלומות ברגע הנכון, בדיוק כאשר המדע התחיל להבין מדוע החלומות קיימים בכלל. כפי הנראה, האירועים שמופיעים בחלומותינו אינם בהכרח אקראיים ויש להם מטרות ברורות. החלומות עוזרים לנו ללמוד ואפילו להתגבר על טראומות.

רובּ מתבססת על מחקרים עדכניים, על תובנות העבר - מהיוונים הקדמונים ועד פרויד ויונג - כמו גם על החוויות האישיות שלה ושל מומחי חלומות, ומבהירה מדוע החלומות חיוניים לבריאותנו הרגשית וגופנית. היא מסבירה איך אפשר לזכור את החלומות טוב יותר – ומדוע הדבר כדאי. היא משרטטת את הקשרים המורכבים בין חלומות ליצירתיות, ואפילו מייעצת לקוראים איך יוכלו להתענג בעצמם על ההרפתקאות המרוכזות בחלומות צלולים.

למה חולמים הוא בחינה עדכנית ובהירה של המשמעות והמטרה של חזיונות הלילה, ומשמש מדריך לשינוי חיי החלום שלנו בכדי שנחייה חיים עשירים, בריאים ומאושרים יותר כאשר אנחנו ערים.
אליס רובּ היא בעלת הטור Science of Us בניו יורקר. בעבר, חברת צוות בכתב העת "ניו רפבליק". כתבותיה התפרסמו בכתבי עת רבים וביניהם New Statesman, Foreign Policy, Elle, Vice,  "וושינגטון פוסט" ו"אטלנטיק". היא מתגוררת בברוקלין. 

"הספר הזה הוא הטיעון המשכנע ביותר להוקיר את עולם החלומות שלנו."
-ניו-יורק פוסט

"כל מי שניהל אי-פעם יומן חלומות או השתוקק לחלום צלול ימצא בספר בחינה מעמיקה של התופעה הלילית המסתורית מזווית ההשקפה המדעית." 
- Elle

"הספר שחייבים לקרוא בסתיו הקרובּ" 
- Elle, ליטררי האב, טיים, ווג, ניו יורק מגזין, לונדון איבנינג סטנדרד.

"בספרה, הבוחן את החשיבות ההיסטורית והחברתית של החלומות ומנתח את הידע המדעי העדכני ביותר, רובּ מנסה לתקן את ההזנחה המוטעית של חיינו הלא-מודעים. לא משעמם לדבר על חלומות, טוענת רובּ בספרה המשכנע והחודר ללב ולראש." 
- ווג

"למה חולמים סותר במלוא הכוח את התפיסה של שינה כפרידה מהמודעות ותו לא. רובּ בוחנת את ההנאה והתועלת שבחלומות וטוענת שהשינה היא לא רק כיבוי של מה שפועל בזמן שאנחנו ערים, אלא תחום קיום אחר, מודעות נפרדת, עשירה בהרפתקאות ובחוכמה... בהתלהבות מחלומות כחוויה פואטית רובּ מציעה תרופת נגד מבורכת לפתרונות של רוב הגורואים לשינה." 
- ניו יורקר 

פרק ראשון

פרק 1
איך שכחנו את החלומות

עד המאה התשע־עשרה חשבו על חלומות בהקשר של רוחניות ולא של מדע. במסורות של דתות שונות נחשבו החלומות לערוץ שדרכו יכולים אנשים מהשורה לחוות עולם אחר, ונביאים יכולים לחזות את רצונם של האלים. יוסף זכה במקומו בחצר המלוכה כשפירש את חלומותיו של פרעה, והסביר כי שבע הפרות יפות המראה ושבע הפרות דקות הבשר מייצגות שבע שנים טובות ואחריהן שבע שנות רעב. לפי האמונה המוסלמית, ההשראה לאַדָ'אן - הקריאה לתפילה - מקורה בחלום של אחד ממלוויו של מוחמד. חלומותיו של מוחמד עצמו ניחמוהו ברגעים של ספק ואישרו כי הוא בדרך הנכונה.14 כתבי דת הינדיים מלמדים שיש בחלומות תחזיות מהימנות, גם אם הן נוגדות את ההיגיון; אובדן שיניים בחלום מנבא מוות, ואילו סיוט שבו נכרת ראשך הוא סימן לחיים ארוכים. נאמר כי לידתו של בודהה התבשרה בחלום שבו ראתה אמו, המלכה מאיה, פיל לבן נושא פרח לוטוס מקיף אותה במעגל ואז זוחל אל רחמה.

•••

לעתים קרובות נחשבו חלומות לחלון לעתיד. בעולם הקדום התייחסו אליהם רופאים כאל מעין צילום רנטגן קסום, ונועצו בחלומות כדי למצוא בהם רמזים לאבחנה של מטופליהם. "ראשית מחלה וליקויים אחרים העומדים לחול על הגוף," כתב אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה, "בהכרח ניכרים יותר בשינה מאשר בערנות."15 הרופא היווני היפוקרטס הילל את כוח האבחנה של חלומות, ונקט גישה פרשנית ישירה. למשל, הוא טען שחלומות על נהרות מהירים מתייחסים לעודף של דם בגוף.16 מאות בשנים לאחר מכן טען גלנוס כי הציל אנשים רבים באמצעות מרפא שנראה בחלום.17 הוא הקפיד לחקור את מטופליו על חלומותיהם, בדיוק כפי ששאל על תסמינים גופניים, והתייחס ברצינות גם לחלומות שלו עצמו; הוא ייחס את דרכו בחיים לחלום שבו הורה לו אסקלפּיוּס - אל הרפואה והחלומות האהוב - להיות לרופא.

חסידיו של אל החלום היווני סגדו לו ככת. במשך אלפי שנים - זמן רב אחרי נפילת התרבות שהמציאה אותו - נדדו עולי רגל ונכים מכל סביבות הים התיכון לעבוד את האל במקדשו בעיר אפידאורוס. הם ישנו במקדש פנימי בשם אבָּטוֹן והתפללו לחלום של אבחנה או של ריפוי. שרידים שנמצאו במקדשי אסקלפיוס - צורות חרס של גפיים וראשים, אצבע עם גוש סרטני - מעידים על הכוחות האדירים שבהם האמינו חסידיו. כתובת אחת18 מספרת על אדם בשם לוציוס שנדד למקדש אסקלפיוס ברומא בשל כאב בחזה. שם הורה לו חלום לאסוף אפר מהמזבח, לערבב אותו ביין ולמרוח את השיקוי על צד גופו. כתובת אחרת מתארת חייל עיוור שקיבל הנחיות בחלום להכנת משחה מדבש ומדם של תרנגול לבן, ולמרוח אותה על עיניו.

חלומות יכולים להיראות מציאותיים כל כך, מקורותיהם חידתיים כל כך, והשפעותיהם המתמשכות עזות כל כך, עד שהסברים על־טבעיים נראים לפעמים הגיוניים כמעט. חלומות על שיחות עם אלוהים או על מפגשים עם מתים יכולים להחדיר תחושת יראת כבוד גם באתאיסט הנחרץ ביותר, ולדחוף את בעלי הנטיות הרוחניות לתהות אם עברו מבלי משים סף שמֵימי כלשהו. חלומות יכולים אפילו לשנות את אמונותינו. מיסיונר מתודיסט התלונן פעם שהאנשים שאת דתם הוא מנסה להמיר "נעשים 'רציניים' בנוגע לדת ולתפילות לא מתוך ההטפות, אלא בדרך כלל בגלל 'אזהרה בחלום'."19

יש אפילו חוקרים הטוענים כי מקור הדת בעצמה בחלומות ובניסיונות שלנו להבין אותם. הפסיכולוג קלי בּולקֵלי וחוקר המוח פטריק מקנמרה מאמינים שבני האדם המציאו מערכות דת כדרך למציאת היגיון בחוויות החלום, המיסטיות מטבען.20 אפילו חלומות רגילים זורקים אותנו לעולמות חלופיים, ליקומים שיש בהם כללים אחרים, אם בכלל, שבהם אנשים יכולים לשנות צורה למפלצות, ויצורים על־אנושיים מוצאים עניין אינטימי בעניינים אישיים - עולמות דומים מאוד לאלה המוצגים במיתוסים. חזיונות, בשינה או בערות, מוציאים אותנו למסע של חיפוש תשובות. יש חוקרים הטוענים שסכיזופרנים - שמחלתם מתאפיינת בהזיות - הם בעלי נטייה גדולה יותר לדתיוּת מאשר האוכלוסייה הכללית.

חלומות הם מנגנון רב עוצמה ליצירת תפיסות של אלוהים או של גורמים על־טבעיים - ישויות לא אנושיות אך תבוניות שיש להן לכאורה רצון חופשי משלהן. כאשר הפסיכולוגים ריצ'רד שוויקֵרט וז'ואנגז'ואנג שִי ניתחו דגימה של דיווחי חלומות שאנשים העלו לאתר שיתוף החלומות DreamBank, הם גילו ממוצע של כתשע פעמים לחלום של "אירועי תיאוריה של התודעה" (theory of mind) שבהם החולם ייחס יכולת פעולה עצמאית או רגשות פנימיים לדמות בחלום.21 ("ערפד פחד מראש הערפדים"; גופה נעה "רצתה לעזוב"; "מישהו נדהם" כשהחולמת נסעה בכיסא הגלגלים שלה מעל שולחן.) בחלומות, אנשים מייחסים מניעים ורגשות לדמויות שהם המציאו, בדומה לאופן שבו הם מנחשים מה רצונם של רוחות או אלים.

יש דמיון, מציינים בולקלי ומקנמרה, בין האופן שבו אנשים מתחבטים במשמעות החלומות לבין האופן שבו הם מנתחים טקסטים דתיים.22 "בכל פעם שאנחנו מחליטים 'לקרוא' חלום, אנחנו צופים בו בעת שנהרהר באירועי החלומות ובתמונותיהם פעמים מספר לאורך היום," כתב מקנמרה בכתב העת Aeon. "הרי ביסודו של דבר בלתי אפשרי להבין חלום בפעם הראשונה שחושבים עליו... אותה עמדת פרשנות פרדוקסלית מתרחשת גם כשאנחנו קוראים בכתבי קודש או מקשיבים לסיפורי דת או מנסים לפרש את החוויות הדתיות שלנו עצמנו (אם אנחנו 'מאמינים')." התעוררות מחלום מוחשי, כמו סגירה של ספר קודש, היא רק תחילת תהליך הפרשנות; באף אחד משני המקרים אנחנו לא מקבלים את החוויה כפי שהיתה, פשוטו כמשמעו. אנחנו דווקא מתענגים על כוחו הגולמי של הזיכרון, ויודעים שנחזור אליו. בתוך זמן קצר נעלה מחדש את זכר הטקסט או את זכר החלום ונפרש את משמעותו, נתחיל מעגל חוזר של "פרשנות אין קץ, פירוש על פירוש," שיובילו ל"משמעויות חדשות" ואפילו ל"הליכים טקסיים חדשים."

שינויים נוירו־כימיים שמתרחשים במהלך שנת רע"מ מכינים את המוח ליצור חזיונות יוצאים מגדר הרגיל, וגם לתת בהם אמון. רמת הדופמין - המוליך העצבי המקושר להנאה ולתגמול - עולה, וכך גם רמת האצטילכולין, חומר כימי המעורב ביצירת זיכרון. יש פרץ פעילות במרכזי הרגש של המוח - האמיגדלה והמערכת הלימבית ככלל. במקביל, קליפת המוח הקדם־מצחית הגבית־צדית - האזור העיקרי המעורב בחשיבה רציונלית ובקבלת החלטות - מפחיתה פעילות, ורמות הסרוטונין והנוראפינפרין, המקושרים לשליטה עצמית, יורדות. התוצאה היא בד ציור כימי מושלם לחזיונות דרמטיים, עשירים מבחינה פסיכולוגית: חלקי המוח המייצרים רגש פעילים, ואילו האזורים המרסנים אותם שקטים. "אנשים תמיד תהו מדוע החלומות מעוררים בקלות כזאת רעיונות דתיים," אמר מקנמרה. "לחלומות יש מנגנון קוגניטיבי טבעי ליצירת תפיסה של גורם על־טבעי."

אפילו בתקופות של ספקנות יחסית, חלומות נתפסו ברבים כבעלי מקור על־טבעי. בשיא תקופת הנאורות, בני המערב הרציונליים עדיין חיפשו בחלומותיהם הנחיה ורמזים לעתיד. "בראשית ימיה של אמריקה, פרשני חלומות היו שכיחים לא פחות מזייפנים, מספקי תרופות פלא ומרמאים אחרים," כתב ההיסטוריון אנדרו בורשטיין בספרו Lincoln Dreamt He Died (לינקולן חלם שמת: חזיונות לילה של אמריקאים מופלאים, מימי ההתיישבות ועד לפרויד). 23 מדריכים שטותיים לפירוש חלומות ("טוב לחלום על לבן, סגול, ורוד או ירוק; חום או שחור מבשרים רעות") הודפסו בהמוניהם. עיתונים פרסמו סיפורי אזהרה על טיפשים שלא שמעו לעצת חלומותיהם. העיתון Freeman's Oracle מניו המפשייר סיפר על אשתו של ימאי צעיר, שחלמה שראתה את גופתו של בעלה צפה בים והתחננה בפניו שלא יצטרף לקברניט לארוחה על הסיפון; הוא התעלם מאזהרתה וטבע.

החלומות לא היו נחלתם של חסרי ההשכלה או של בעלי האמונות הטפלות בלבד. עזרא סטיילס, שהיה נשיא הקולג' של ייל במאה השמונה־עשרה, תיעד בחריצות ביומניו סיפורים על חלומות נבואיים של מכריו. הנשיא ג'ון אדמס והרופא בנג'מין ראש כתבו זה לזה על חלומותיהם, והתחרו ביניהם על חיי החלומות העשירים ביותר. אדמס התרגש במיוחד מחלום שבו הסביר לביבר שלם של בעלי חיים - אריות, פילים, זאבים - כי עליהם להקים "ממשלת חיות ריבונית."

הקצב המהיר של השינויים הטכנולוגיים במאה התשע־עשרה רק קידם את העניין בעל־טבעי בעולם המערבי. אנשים רגילים, שנפעמו מיכולתם החדשה לנדוד ולתקשר על פני מרחקים שבעבר לא עלו כלל על הדעת, תהו אם מדיומים ורוחות רפאים הם דברים פנטסטיים יותר מאשר הרכבת והטלגרף. בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה הקימה קבוצה נכבדת של מלומדים ופילוסופים בריטים את אגודת המחקר העל־טבעי. הם אספו סיפורים של העברת מחשבות וראיית רוחות רפאים ואיגדו אותם בתיעוד בהיקף של אלף עמודים לקיומו של העל־טבעי. הם שלחו שאלונים ליותר מחמשת אלפים איש וביקשו מהם לדווח על חלומות שבהם חזו מוות שלאחר מכן התרחש, והגיעו למסקנה שהחלומות האלה שכיחים מכדי שאפשר יהיה לייחסם לצירוף מקרים.

עיתונים הדפיסו חלומות שחלמו קוראים על פוליטיקה, כאילו מתוך ציפייה שהם יספקו רמזים לעתידה של המדינה. עיתונו של ג'וזף פוליצר, New York World, הכריז על תחרות כלל־אמריקאית של "החלום הטוב ביותר", והציב למאות אלפי קוראי העיתון אתגר: לכתוב את חזיונותיהם המרהיבים ביותר. הזוכה בתחרות "אלוף החלומות" - מי שבחר אותו היה ג'וליאן, בנו של הסופר נתניאל הותורן - היה פרופסור בגמלאות ממרילנד שחתם על מכתבו בשם גֵ'יי אִי גֵ'יי באקי. לילה אחד, כתב באקי, הוא חלם שירה בזר ועמד בחיבוק ידיים כאשר הדם נבע מצווארו של הקורבן. למחרת, כשהלך לעבודה, עדיין המום מהחלום, הוא טען שראה לרגע את האיש מהסיוט שלו. וגם האיש, לכאורה, זיהה אותו; הוא פנה אל באקי והתחנן אליו שלא יירה. באקי היה בטוח שהבין מה קרה: "שנינו חלמנו חלום זהה."

בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה היה הרופא הצרפתי לואי אלפרד מוֹרי לאחד המדענים הראשונים שניסו לחקור את החלומות בצורה אמפירית.24 הוא השתמש בעצמו כשפן ניסיונות, והכניס שינויים בסביבה החיצונית כדי לראות אם יוכל להשפיע על חלומותיו. הוא ביקש מעוזר לדגדג את אפו בנוצה בזמן השינה וחלם שמסכה נקרעת מעל פניו. הוא ביקש ממישהו לטפטף מים על מצחו וחלם שהוא מזיע ושותה יין. הוא הגיע למסקנה רדיקלית: חלומות אינם מגיעים מן האלים, אלא מן העולם סביבנו.

עוד מאה שנים יחלפו עד שמדענים יגיעו למסקנות בדבר תפקיד החלומות בפתרון בעיות, אבל בשנת 1892 שאל הביולוג וחוקר ההתפתחות, צ'רלס צ'יילד, מאתיים סטודנטים אם אי־פעם הבינו בחלום משהו שעזר להם להתמודד עם אתגר אמיתי בחיים.25 כ-40 אחוזים מהסטודנטים אמרו שכך היה; כמה מהם טענו שפיצחו בעיות באלגברה בִּן לילה. אחד מהם נזכר באירוע שעבר עליו במכינה, כשחלום עזר לו בשיעורי הבית, ובבוקר הוא הגיש קטע מתורגם להפליא מכתבי וירגיליוס.

בתחילת המאה העשרים רומם זיגמונד פרויד את החלומות למעמד חדש, והקנה להם לראשונה לגיטימיות אקדמית. הוא הפך את החלומות לנקודת המוקד של הדיסציפלינה החדשה שלו, פסיכואנליזה, והילל אותם בתור "דרך המלך לידיעת פעילותה הלא־מודעת של התודעה." פרויד קבע: "הפסיכואנליזה מבוססת על ניתוח חלומות."

באמצעות בחינת החלומות, כך טען ב"פשר החלומות",26 מטופלים - או המטפלים בהם - יכולים לגלות את משאלותיהם הסודיות ולפענח את הלא־מודע, ובכך לתת להם את הכוח לטפל בנוירוזות שלהם. כיוון שהחלומות נובעים מתודעתנו, כל חלק בחלום - זרים, אהובים, חפצים דוממים - מסמל היבט כלשהו של העצמי.

אחת הטענות הרדיקליות ביותר של פרויד היתה שחלומות מייצגים מילוי משאלות; הם מאפשרים לנו לספק תשוקות שאנחנו מודעים להן, לצד משאלות שאנחנו לא יכולים להכיר בהן אפילו בינינו לבין עצמנו. המשאלה יכולה להיות עמוקה, כמו כמיהה לחזור לילדות ולהבטיח אהבה מצד הורה מרוחק רגשית, או פשוטה, למשל רצון להקל נקיפות רעב שהתעוררו בלילה. כשבתו של פרויד, אנה, היתה בת תשעה־עשר חודשים, היא הקיאה אחרי שאכלה תותים לרוב, ובמשך שאר היום לא הרשו לה לאכול. בלילה ההוא זיגמונד שמע אותה קוראת מתוך שינה: "אנה פרויד, תות, אוכמנית, חביתה, דייסה!" בחלום, כך הניח אביה, התינוקת השביעה את הרעב.

בדרך כלל המשאלה פחות ברורה מאליה. פרויד האמין שטבעם העקיף של החלומות מהווה שכבת הגנה המאפשרת לנו לישון לאורך הלילה מבלי שהסוגיות הנמצאות בלבו של החלום יכריעו אותנו; בדומה למשקפי שמש המגנים על הרשתית מפני אור שמש ישיר, הם מבודדים אותנו ממה שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בו. פרויד הבחין בין "תוכן גלוי" בחלום (העלילות והתמונות כפי שאנחנו זוכרים אותן) לבין "תוכן סמוי" (התשוקות המיוצגות שהיוו להן השראה). לאורך היום, כך האמין, מנגנון בשם "צנזור" מפקח על התודעה ומרסן מחשבות מסוכנות או כאלה שאינן מקובלות חברתית. בזמן השינה הוא חשד שהצנזור מפסיק לתפקד, ומאפשר לחלק מהמחשבות הלא־ראויות לדלוף לשטח המודע.

בחלומות מסוימים התוכן הסמוי מוסווה לגמרי; באחרים, כמו בחלומות של ילדים, הוא נגיש יותר. מחשבות לטנטיות, רב משמעיות, הופכות לתוכן גלוי וקל יותר להבנה באמצעות מה שפרויד כינה "עבודת החלום". עבודת החלום כוללת כמה שלבים - עיבוי, התקה, בחינת הייצוג החזותי ועיבוד משני - ובעזרתם אמור הפסיכואנליטיקן להיות מסוגל לפרק את משמעות החלום ולזהות את הנושא המרכזי שלו.

באמצעות העיבוי נארגים יחדיו יסודות שונים בחיי החולם, תוך כדי ערעור של חוקי הזמן והמרחב. דמות יכולה להיות בעלת גוף של אדם אחד אבל שם של אדם אחר, או להופיע בסביבה שאינה מתאימה לה. מכר מבית הספר היסודי נמצא אולי במשרד; הטפה שהיית מצפה לשמוע מפי הורה נשמעת מפי דמות ציבורית. זה אחד המאפיינים המטרידים ביותר של החלומות. כפי שהרהר מילן קונדרה בספרו "זהות", חלומות "כופים שוויון בלתי נסבל על התקופות השונות בחיים, מין עכשוויות מאזנת של כל מה שחווה האדם בימי חלדו; הם מורידים את קרנו של ההווה בכך שהם שוללים ממנו את מעמדו המועדף."27

בהתקה, שהיא תהליך קשור, התודעה שלנו בשינה מערבבת בין פרטים חשובים לזניחים. עניין טריוויאלי עשוי להיות העלילה הראשית; העניין המהותי בחלום נראה לפעמים כפרט שולי. דרך שיקולי ייצוגיות, המחשבות מיתרגמות לתמונות ולסמלים חזותיים. פרויד השווה את התהליך הזה לכתיבת שיר: כפי שהמשורר יוצר שורות מרעיונות ומרגשות, כך החלום יוצר תמונות מתוך מחשבות חלום כמוסות. בתהליך הסופי, עיבוד משני, התודעה נכנעת לנטייתה הטבעית ליצור סדר מתוך אי־סדר ו"ממלאת את הפערים במבנה החלום בשיירים ובטלאים," המאחדים את היסודות הנפרדים בחלום לכדי סיפור שיש בו מידה כלשהי של עקביות.

לפי פרויד, הרוב המכריע של סמלים בחלומות מתייחס למין או לאנטומיה. רשימת הפריטים המייצגים את "האיבר הזכרי" כוללת את "כל החפצים המוארכים"; מטריות (שפתיחתן "מידמה לזִקפה"); סכינים, אקדחים, פטישים, כלי נשק וכלי עבודה; כובע של אישה; עניבת גבר, כיוון שהיא תלויה על גופו; ו"כל המכונות והמכשירים המורכבים." תחליפי נשים והרחם כוללים חפצים חלולים כגון קופסאות, תיבות, ארונות; ספינות וכלי שיט; חדרים, כי יש להם כניסות; ושולחנות, "כיוון שאין להם קווי מתאר בולטים." עלייה או ירידה בסולם או במדרגות מייצגות יחסי מין. ילדים מייצגים איברי מין, "כיוון שגברים ונשים נוהגים לכנות את איברי המין בחיבה 'איש קטן', 'אישה קטנה', 'קטנצ'יק'." משום כך, משחק עם ילד הוא סמל לאוננות. פרויד התעקש בפני מטופלת שהצבע הוורוד, שהיא קישרה לגוון של "פרח ציפורן", ייצג למעשה את "תאוות הבשרים" שלה.

מטופל אחד שהושפע מן התיאוריה החדשה הזאת על החלומות היה אריסטוקרט רוסי בשם סרגיי פּנקֵייב; פרויד כינה אותו "איש הזאבים". אחרי שנים של אנליזה שלא צלחה החליט פרויד שאפשר למצוא את שורשיו של הדיכאון של פנקייב בטראומת ילדות שהיה שוכח - אילולא זכר את הסיוט שהיא היוותה לו השראה. בחלום שחלם בסביבות גיל ארבע הבחין פנקייב בלהקת זאבים לבנים ישובים על ענפי עץ מחוץ לחלונו, והוא הביט בהם ממיטתו בבעתה. פרויד ציין שהזאבים לא זזו והגיע למסקנה שהמטופל שלו ערג לשקט כיוון שהיה עד לתנועה אלימה או קדחתנית בבית. הוא שיער ביצירתיות כי איש הזאבים ראה את הוריו מקיימים יחסי מין.

"פשר החלומות" לא זכה להצלחה בשנת 1900; שש שנים לאחר שהודפס נמכרו ממנו רק כמה מאות עותקים. אבל בשנים הבאות התרחב היקף השפעתו, וכך גם המוניטין של תנועת הפסיכואנליזה של פרויד, שיצרה התמקדות חדשה בחלומות בתחומו. אחד המעריצים הראשונים של פרויד היה הפסיכיאטר השווייצרי המבטיח קרל יונג. בחייו הפרטיים סמך יונג על חלומותיו, והניח להם להנחות אותו בהחלטות חשובות. בסיום בית הספר הוא התקשה להחליט מה להמשיך ללמוד; הוא התעניין מאוד במדע, אבל היסטוריה ופילוסופיה ריתקו אותו לא פחות. שני חלומות מרשימים הבהירו לו את הדרך. באחד מהם הוא הלך לאורך נהר הריין ונתקל בתל קבר. הוא נעצר כדי לחפור בו והתרגש לגלות ערמת עצמות מהתקופה הפרה־היסטורית. בחלום השני הוא נתקל בברֵכה צלולה ביער אפל; כשהביט לתוך המים הוא ראה בעל חיים ימי מבריק. יונג התעורר מהחלומות האלה "עם רצון עז לידע." הם אישרו את ערגתו לעולם הטבע, והוא פצח בשמחה בקריירה אקדמית במדעים וברפואה.

ב-1906 שלח יונג מכתב מתפעל לפרויד, ושני הגברים פתחו בהתכתבות נלהבת. בשנה שלאחר מכן הם נפגשו פנים אל פנים, ודיברו במשך שלוש־עשרה שעות כמעט. פרויד הרגיש שמצא סוף־סוף בן חסות ראוי לו. "אם אני משה, אתה יהושע ולך תהיה הארץ המובטחת של הפסיכיאטריה," כתב פרויד ליונג ב-1909. הוא קרא ליונג "בני בכורי" וכן "יורש ונסיך הכתר."28

אבל בתוך זמן קצר התגלעו סדקים בקשר ביניהם. פרויד הרגיש מאוים מצד עמיתו הצעיר ממנו וסלד מהעניין שלו בעל־טבעי, ואילו יונג התחיל לנטור טינה להתנשאות מצד פרויד. אחד מחילוקי הדעות הנוקבים ביותר ביניהם - אחת הסוגיות שהובילה לפירוד הסופי ביניהם ב-1913 - נגע לתפקיד המיניות בלא־מודע. יונג מתח ביקורת על פרויד, שסירב לראות בלא־מודע יותר מאשר שדה גידול לתשוקות בזויות, וחלק על ההתמקדות האובססיבית של פרויד במין בפרשנות החלומות ובפסיכואנליזה בכלל. הוא טען שחלומות מגלים תשוקות מודחקות, אבל עמד על כך שהמשאלות האלה כוללות הרבה מעבר לפנטזיות מיניות. "החלום נותן תמונה אמיתית של המצב הסובייקטיבי, ואילו התודעה המודעת מכחישה שמצב זה קיים, או שהיא מכירה בו בלית ברירה בלבד," כתב יונג בספרו Seelenprobleme der Gegenwart (האדם המודרני מחפש נשמה). "חלומות נותנים מידע על סודות החיים הפנימיים ומגלים לחולם היבטים נסתרים באישיותו. כל עוד אינם מתגלים, הם מפריעים לחייו בערות ומסגירים את עצמם בצורת תסמינים בלבד."

יונג האמין שהלא־מודע האינדיבידואלי "מונח על שכבה עמוקה יותר, שאיננה נובעת מהחוויה האישית ואיננה נרכשת אישית, אלא היא מולדת."29 אותו "לא־מודע קולקטיבי" שעליו הוא מדבר הוא מבנה נפשי בסיסי המשותף לכל המין האנושי, והוא בנוי ממערך אוניברסלי של סמלים ודחפים ששורשיהם בתקופה שבטרם הזיכרון או ההיסטוריה. הוא מורכב מארכיטיפים, כמו "הזקן החכם" ו"האם הגדולה", כאלה "המצויים בכל התקופות ובקרב כל העמים" ומיוצגים במיתוסים, באמנות, בטקסים דתיים, בהזיות פסיכוטיות ובחלומות. הנפש מורכבת משני ארכיטיפים משלימים, האנימוס (המייצג את האנרגיה הגברית של האישה) והאנימה (המייצג את הצד הנשי של הגבר). ארכיטיפ הצל מקיף את הצד האפל והמפלצתי של האישיות. הארכיטיפ החשוב ביותר, העצמי, מייצג את שילוב המודע והלא־מודע ורכיבים שונים של האישיות. בדיוק כפי שהגוף מווסת את עצמו בשמירה על טמפרטורה בריאה, הנפש חותרת לאיזון בין המודע ללא־מודע. לפי יונג, גבר צריך לקבל די מהאנימה שלו כדי להתייחס לנשים; אישה חייבת לשלב בעצמה את האנימוס בלי להניח לו להשתלט עליה (כדי שלא תהיה תחרותית מדי או מעוניינת מדי בחיים מחוץ לבית). אין למחוק את היבטי הצל, אלא לשלב אותם.

יונג האמין שהחלומות יכולים לעזור לאנשים לזהות חלקים בנפשם שהוזנחו או שלא זכו להתייחסות מספיקה. מטופל אחד שלו, גבר צעיר, חלם שאביו נוהג ברכב בחוסר זהירות, פונה אנה ואנה ובסופו של דבר מתרסק לתוך קיר.30 הבן ההמום גער באביו, שרק צחק, והבן הבין שאביו שיכור. בשעות העֵרות שלו הצעיר העריץ את אביו, שהיה אדם מצליח ואחראי ולעולם לא היה עושה מעשה כה מסוכן. מדוע, אם כן, ליהק את אביו בתפקיד כה לא אופייני בחלום? במהלך השיחות ביניהם הבין יונג שהצעיר תלוי יתר על המידה באישור מצד אביו; חששו מפני דעותיו של אביו מפריע להתפתחותו האישית. הלא־מודע של הצעיר, החליט יונג, מפצה על המצב בכך שהוא מרומם את הבן ומשפיל את האב. הפרשנות הזאת מצאה הד אצל הצעיר, שהסכים שהוא צריך להפסיק להעניק משקל רב כל כך לדעתו של אביו.

מגמה נוספת שהתפשטה בתחילת המאה העשרים עזרה להטות את תשומת הלב של בני המערב לכיוון החלומות: אנתרופולוגים ואתנולוגים מצאו עניין חדש ורציני יותר בתרבויות של שכניהם הילידים. בשנות העשרים היו אמנות ומלאכת יד אינדיאניות לשיא האופנה, ואינטלקטואלים התנסו בסמי הזיה במועדונים בניו יורק. הם התפעמו מהכבוד שרחשו האינדיאנים לחלומות.31

בתרבויות ילידיות רבות התייחסו לחלומות כאל גשר בין העולם הזה לאחר, מרחב קדוש שבו רוחות ואבות קדמונים יכולים לתקשר עם החיים. חלום על בעל חיים רב עוצמה יכול להתפרש כסימן להצלחה בציד של בעל החיים הזה. "לבני אירוֹקוּאָה יש, הלכה למעשה, רק אלוהות אחת - החלום," כתב מיסיונר ישועי בשם ז'ק פרֶמין ב-1669. 32 "בפניו הם נכנעים, ומצייתים לכל מצוותיו בדקדקנות" (המיסיונרים אולי לא הבינו לאשורן את דקויות מערכות האמונה המקומיות, אבל הדיווחים שלהם הקסימו את בני המערב). פרמין סיפר איך הגיב בן אירוקואה אחד לחלום על רחצה: "משהתעורר, הוא רץ לכמה בקתות וביקש מחבריו לשפוך על גופו קנקן מים, למרות הקור העז." מכר אחר נדד כשמונה מאות קילומטרים לקוויבק כיוון שחלם על רכישה של כלב שם. הם הרגישו חובה לנהוג כפי שראו בחלומותיהם, אפילו בסיוטים. מיסיונר אחד טען שראה איש משבט הוּרוֹן קוצץ את אצבעו אחרי שחלם שהאצבע נכרתה.33

ז'ן דה בְּרֶבֵּף, שהעביר את רוב חייו בניסיונות להמיר את דתם של בני הורון לנצרות, כתב גם הוא על הכבוד שרחשו המקומיים לחלומות.34 "הם תולים בחלומות אמון העולה על כל אמונה דתית," כתב. על פי הבנתו של ברבף, הם צייתו למצוות חלומותיהם, ולא משנה כמה אקראיות או מורכבות היו ההנחיות האלה. כשאחד משכניו חלם על הכנת משתה, הוא רץ לביתו של ברבף באמצע הלילה, העיר אותו וביקש לשאול סיר. אם אדם חולה חלם שמשחק לקרוֹס יגרש את השד שפגע בבריאותו, "לא משנה כמה האדם חסר חשיבות, תראו שדה נאה ובו כפר מתמודד נגד כפר אחר על ניצחון בלקרוס."

כאשר האנתרופולוג ג'קסון סטיוארט לינקולן התערה בקבוצות ילידיות שלוש מאות שנים לאחר מכן, הוא מצא אצלם אותה אמונה שלמה בחלומות.35 בני נבאחו שפגש הסבירו שלחיצת ידיים עם מת בחלום היא שוות ערך לגזר דין מוות (בעזרת טקסים מסובכים ומזל אפשר אולי להימנע מאסון הנחזה בחלום). בני קרוֹ האמינו שחלומות וחזיונות קובעים את כל דרכו של אדם בחיים; הצלחה יוחסה לחלומות טובים והכישלון נתלה בהיעדרם של חלומות כאלה. גברים בני קרו היו נוקטים צעדים מורכבים כדי להזמין את החלומות החשובים כל כך; הם היו מתבודדים בהרים, סוחבים באפלו על גבם או חותכים מפרקי אצבע כקורבן.

בטקס חניכה שכיח אחד, חיפוש אחר חזיונות, נערים שנמנעה מהם שינה נשלחו לשממה לבדם, כדי לצום ולהתפלל. כל נער נשאר ביער - לעתים קרובות במשך כמה לילות - עד שחווה חלום מוחשי על בעל חיים, שהעניק לו ידע סודי וכוחות על־טבעיים. "הטקס תוכנן בכוונה תחילה להעמיד את הנער במצב של כאב גופני קיצוני ושל מצוקה רגשית - בידוד חברתי, מניעת מזון ומים, חשיפה לאיתני הטבע ולהתקפות מסוכנות של חיות פרא," כתב קלי בולקלי בספרו Dreaming in the World's Religions (חלומות בדתות העולם). 36 "לפי אמות המידה המשפטיות באמריקה בימינו, המנהגים האלה היו נחשבים ככל הנראה להתעללות בילדים," הוסיף. אבל לפי אמות המידה של האינדיאנים מדובר היה בהפך הגמור; המסע לחיפוש החזיונות היה זכות מיוחדת, הזדמנות לחוויה דתית עמוקה. ערכו לא היה רק רוחני, אלא גם חברתי - ההישרדות בסכנות טקס המעבר היתה עוזרת לחניך לזכות במעמד בשבט.

"החלום הוא חוויה ממשית, לא כזאת שאין אפשרות להבחין בינה לבין המציאות במצב עֵרות... אלא כזאת שהיא שונה ממנה בצורה משמעותית וחשובה," כך סיכמה מישל סטיבן, אנתרופולוגית שחיה עם בני מקאו בפפואה גיניאה החדשה בשנות השבעים של המאה העשרים, את גישתם של מארחיה כלפי החלומות.37 עבור בני מקאו החלום ייצג את פעולת הנפש בלילה, כשהיא משוחררת מהגוף בשינה. הוא "מאפשר לבני האדם גישה לממלכה של ידע וכוח הנסתרים מפניהם בדרך כלל," נותן להם רמזים על העתיד ותובנות לגבי הכוונות והמשאלות הנסתרות של חברי השבט האחרים. אם מכשף היה רוצה לדבר עם קרוב משפחה מת בחלום, הוא יכול לקחת חלק מהגופה - "בדרך כלל עצם אצבע, שבב ציפורן או שערה שנלקחו מהגופה לפני הקבורה ונשמרו למטרה זאת" - ולדקלם מעליו לחש. אם מישהו חלם שנפצע בקרב או שחיית פרא התקיפה אותו, הוא היה נמנע ממקומות ציבוריים למשך שבועות. צעיר אחד - שהשתוקק להיות מורה - עבר מרחק של יותר ממאה ועשרים קילומטרים כדי להגיע לבית הספר, ואז חלם שהוא לכוד בגיהינום של אש ורוחות רעות. הוא הבין את הסיוט הזה כסימן לכך שהאלים יענישו אותו אם יעזוב את משפחתו כדי להגשים את שאיפותיו האישיות, ולכן עזב את הלימודים וחזר הביתה. חלומות יכולים לחצות את ההיררכיות הרגילות בחברה: גברים ונשים, צעירים וזקנים, כולם מסוגלים לחלומות נבואיים שיכולים לגרום לחברה כולה לפעול ביחד. אם מישהו חלם על לכידת דג בקרס, הכפר כולו חייב להתגייס נגד הרוחות הרעות שבאופק. כפי שהסביר בן מקאו אחד: "החלומות מנהלים את הכפר כולו!"

האנתרופולוגית הקנדית סילבי פּוּאריֶיה, שחייתה עם אוסטרלים ילידים במדבר המערבי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, השתאתה גם היא על המידה שבה היו החלומות משולבים בחיי היום־יום. "היה שכיח למדי שאנשים שיתפו אחרים כרצונם בחלומותיהם, בעיקר סביב המדורה, שם חברים וקרובי משפחה התאספו לשתיית התה בבוקר," כתבה.38 אצל בני ררָמוּרי בצפון־מערב מקסיקו, "השאלה 'מה חלמת בלילה?' משתווה רק לשאלה 'כמה פעמים קיימת יחסי מין?' כברכת הבוקר הפופולרית ביותר בין גברים," כתב חוקר שהתערה ביניהם בשנות השבעים והשמונים.39 והשיחות על חלומות לא היו מוגבלות לבוקר בלבד. בני ררמורי לא ישנו שמונה שעות רצופות, אלא במקבצים של כמה שעות שינה בכל פעם, כך שהיו להם הזדמנויות רבות לדבר על חלומותיהם לאורך הלילה.

•••

כמו האנתרופולוגים והאתנוגרפים, פסיכולוגים באמצע המאה העשרים אהבו לקטלג ולספור, לחלק את העולם למקטעים דמוגרפיים שקל להתמודד איתם. אחד המדענים הפוסט־פרוידיאניים הראשונים בהלך הרוח האמפירי, שדגל בתפיסה שחלומות יכולים לחשוף רגשות קבורים, היה פסיכולוג בשם קלווין הול, ולצורך הוכחה הוא נעזר בניתוח תוכן - שיטה חדשה ופורחת במדעי החברה.

בשנות הארבעים החלו הול ועמיתו, רוברט ואן דה קאסל, לאסוף חלומות מהסטודנטים שלהם באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב.40 ברגע שאספו מדגם גדול מספיק הם התחילו לחפש נושאים חוזרים ולרשום אותם. הם קראו כל חלום כאילו הוא סיפור, מנו פעולות וארכיטיפים שונים, מיינו את האינטראקציות בחלום לקטגוריות: כישלונות, הצלחות, מקרי תוקפנות. הם מנו את מספר החברים, בני המשפחה, הזרים ובעלי החיים. הם חישבו את היחס בין דמויות נשים לדמויות גברים. הם שקלו אם החולם יוזם מגעים חברתיים או רק מגיב להם. הם מנו פעילויות כמו אכילה ומין.

הניתוח של הול ושל ואן דה קאסל גילה כמה דפוסים מפתיעים. בניגוד להשערתו של פרויד, שלפיה חלומות ממלאים משאלות כמוסות, דיווחי החלומות האלה היו שליליים ברובם. מפגשים של תוקפנות עלו על מספר המפגשים הידידותיים ביחס של שניים לאחד;41 חצי מחלומות הגברים ושליש מחלומות הנשים כללו סוג כלשהו של תקיפה גופנית. יותר משני שלישים מהרגשות היו שליליים: במקומות הראשונים היו פחד, חוסר אונים וחרדה. היו גם הבדלים מובהקים בין המינים, שחלקם היו פחות מפתיעים. מין הופיע בחלומות הגברים פי ארבעה יותר מאשר בחלומות הנשים.42 בנוף הנפשי של גברים שלטו גברים אחרים - דמויות גבריות עלו במספרן על אלה של נשים ביחס של שניים לאחת - אבל נשים חלמו במידה שווה על גברים ונשים.

הול וואן דה קאסל אמנם סתרו היבט אחד של התיאוריה של פרויד, אבל הם אישרו אחר: חלומות יכולים לפתוח חלון חשוב לדרמות המתרחשות בנפש ולעימותים הפנימיים. כשניתחו חלומות של אנשים לצד מפתחות אחרים לגישותיהם ולאישיותם, הם גילו עקביות ראויה לציון. מי שהיו תוקפניים יותר בשעות היום נטו להרגיז אחרים בחלומותיהם, ואילו מי שהרגישו חסרי אונים נטו יותר לחלום שהם נרדפים. אנשים שהיו להם אינטראקציות חיוביות בעיקרן בחלומותיהם נטו לקבל ניקוד גבוה באמות מידה של ביטחון ושליטה חברתית, ואילו חלומות של תסכול וחרדה נקשרו לפסיכופתולוגיה ולתוקפנות. כל הנתונים האלה אולי נשמעים ברורים מאליהם, אבל יצירה של מעין בסיס נתונים של חלומות עזרה לחשוף יוצאים מן הכלל בעלי חשיבות, שאחרת אולי לא היו מאותרים. סטייה של אדם מהנורמה יכולה להציע רמזים לגבי אופן הפעולה של נפשו - על מה הוא חושב, איך הוא מתייחס לאחרים, איך הוא רואה את מקומו בעולם.

חלום המאוכלס בזרים, למשל, הוא סימן לניכור חברתי; מספר מצומצם של חברים יכול להיות תסמין למחלת נפש. מחקר אחד גילה שחברים היו רק 18 אחוזים מהדמויות בחלומות של סכיזופרנים, ו-22 אחוזים בחלומות של חולי דיכאון.43 "אם חושבים על המצב החברתי שבו חיות הקבוצות האלה, זה הגיוני מאוד," אמר הפסיכיאטר מילטון קרמר. סכיזופרנים חולמים על זרים, והם, "חיים בעולם שבו יש להם מגעים מעטים יחסית עם בני אדם. אם סופרים את מספר האנשים שסכיזופרנים מדברים איתם במשך היום, הוא נמוך יותר משל אנשים רגילים." אנשים מדוכאים, מי "שצרותיהם קשורות אולי למצבם המשפחתי," חולמים לעתים ביחס לא פרופורציוני על מבנים משפחתיים ועל בני משפחה - אם לא קרוביהם, הרי אנשים המזוהים על פי תפקיד משפחתי: בן, בת, אח.44

הודות למערכת הכמותית של הול וואן דה קאסל, יכולים היו פסיכולוגים להשוות בין חלומות של אוכלוסיות שונות, בלי קשר ליחסם לפרויד. הם גילו שכאשר אנשים עוברים תקופות דיכאון או נאבקים בבעיות שתייה או בהפרעות אכילה - החלימה משתנה בדרכים שאפשר לנבא. מעקב אחרי חלומות של מטופלים יכול לעזור למטפלים להבין מצבים מסוכנים. כאשר הפסיכיאטרים התחילו להטיל ספק בתיאוריה של פרויד בעשורים שלאחר מותו, הם גילו שתפיסותיו לגבי חלומות לא תמיד הוכחו במחקרים חדשים יותר.45 כך גם תפיסותיו של מי שהיה בן חסותו לתקופה מסוימת, קרל יונג. את אמונותיו של יונג אי־אפשר לבחון אמפירית; אי־אפשר להוכיח או לשלול את קיומו של לא־מודע קולקטיבי, אבל מתקבל יותר על הדעת שהקווים המשותפים בחלומות וברפרטואר הסמלי שלנו נובעים מחוויות אנושיות אוניברסליות, כמו התבגרות, חיים בגוף ולמידה להשתתף בקבוצה חברתית. הול וואן דה קאסל גילו שרוב החלומות אינם נעימים, והטילו בכך ספק ברעיון מילוי המשאלות של פרויד. נוסף לכך, חלומות של ילדים קטנים - כמו אנה פרויד ואיש הזאבים - תפסו מקום מרכזי בתיאוריה של פרויד, אבל ממחקרים בהמשך עלה שחלומות של ילדים ברוב המקרים אינם מתוחכמים מספיק כדי לשקף משאלות, כמוסות או גלויות.

בשנות השישים קידם דייוויד פוֹקס, פסיכולוג מאוניברסיטת ויומינג, תיאוריה שלפיה ילדים בדרך כלל אינם זוכרים את חלומותיהם עד גיל תשע לערך. אפילו כשמעירים אותם משלב רע"מ, ילדים בני שלוש עד חמש מסוגלים לזכור חלומות פחות מרבע מהזמן, והחלומות שעליהם דיווחו כללו בדרך כלל לא הרבה יותר מכמה תמונות פשוטות, חסרות תנועה. הגילוי הזה - כמו רבים אחרים בסיפור - לא התבצע בזכות תוכנית מתוחכמת כלשהי, אלא במקרה.46 פוֹקס רצה במקור לגלות אם הוא יכול לעשות מניפולציות על המשלב הרגשי של חלומות ילדים, והוא הזמין ילדים למעבדה שלו להקרנה לילית של פרק אלים או ניטרלי בסדרת הטלוויזיה "דניאל בון", המבוססת על חייו של חלוץ אמריקאי במאה השמונה־עשרה. התוצאות שלו לא היו מעניינות במיוחד; חלומותיהם של הילדים לא היו שונים כאשר בון איים "לפתוח" את שוביו "מהקרקפת ומטה" או מצא כלה לכורה עשיר. אבל הניסוי פתח קו חקירה שהניב פירות רבים יותר.

"בהדרגה התחלתי להבין שהייתי טמבל כשניסיתי לראות איך הסרטים הטיפשיים ישנו את החלומות, כשלמעשה לא הבנו אפילו מה היו תכונות קו הבסיס של חלומות של ילדים - איש לא עשה מחקר אובייקטיבי שתיאר את החלומות האלה," סיפר פוֹקס בהמשך בריאיון עיתונאי.47 לאחר שזיהה את הפער הזה בספרות המחקרית, הוא פעל לתיקונו. הוא פרסם מודעות בעיתון מקומי ושכנע הורים של שלושים ילדים בני שלוש עד עשר להרשות לילדיהם להעביר תשעה לילות בשנה במעבדת השינה שלו.

פוֹקס העיר את הילדים שלוש פעמים בכל לילה בשלבים אסטרטגיים במחזורי הרע"מ ושאל על מה חלמו, אם בכלל. הילדים הקטנים ביותר במחקר - בני שלוש וארבע - הצליחו לדווח על חלומות רק בכ-15 אחוזים מהפעמים שהעירו אותם משנת רע"מ, והמעט שזכרו היה מקוטע, ולא דומה כלל לסיפורים המורכבים שמבוגרים מתארים. החלומות דמו לשברירים או לצילומי סטילס, תמונות שנשאבו היישר מחיי היום־יום שלהם ונגעו לפעילויות בסיסיות כמו שינה ואכילה. הם היו קצרים וחסרי רגש ורק לעתים נדירות כללו אינטראקציה חברתית כלשהי. בעלי חיים - ציפורים ועגלים,48 כמו אלה הממלאים סיפורי אגדות וספרי פעוטות - מילאו תפקידים בולטים יותר מאשר בני אדם. מעניין מכול היה התפקיד שמילאו הילדים בחלומותיהם: הם היו משקיפים פסיביים, צפו בעלילה המתנהלת. הם לא כיוונו אותה ואפילו לא השתתפו בה באופן פעיל. כשאחד הילדים במחקר, דין, היה בן ארבע, הוא חלם על שינה באמבטיה ועל נמנום ליד מכונת ממכר אוטומטית.

בקרב בני חמש ושש עלה שיעור ההיזכרות בחלומות לכ-30 אחוזים, והדיווח על החלומות היה ארוך ומורכב יותר. במקום ללהק בעלי חיים ומוצרי מזון לתפקידים המרכזיים, ילדים בגיל בית ספר שילבו בחלומות אנשים אמיתיים מחייהם. כשדין היה בן שש הוא חלם ששיחק עם חברו פרדי בבקתה ליד אגם, שהתחרה בריצה בגן השעשועים עם חברו לכיתה ג'וני, ושבנה בבית גשר מלגו.49 רק בסביבות גיל שבע או שמונה התחילו הילדים למלא תפקידים פעילים יותר בחלומותיהם. בסביבות אותו זמן התחילו להופיע בדיווחיהם רגשות, אם כי המאפיינים הרגשיים של חלומות בבגרות - פחד ותוקפנות - עדיין נעדרו. כשדין היה בן שמונה הוא חלם שהוא וחמישה חברים שתלו זרע שצמח והיה לעץ, החזיק מעמד בשרפה והעלה בהם השראה לנטוע יער שלם. בחלום אחר הוא מצא בפארק צרור בלונים, תפס את החוט של אחד מהם ועף מעלה, לשמים.

המגמות הללו נמשכו - ההיזכרות השתפרה, המורכבות גדלה ובעלי חיים איבדו מחשיבותם - ככל שהילדים גדלו. כשאחותו של דין, אמילי, היתה בת שתים־עשרה, היא דיווחה על חלומות ב-86 אחוזים מהפעמים שהעירו אותה משנת רע"מ, והם היו מסובכים ושכיחים גם יחד. באחד מהם היא מצאה את עצמה בתוך תוכנית הטלוויזיה "מעשי כשפים", וצפתה בדמויות הבדויות משתלבות בבני משפחתה. בחלום אחר היא הראתה לאביה שהיא יכולה לבלוע חתיכה משערה ולמשוך אותה בחזרה מפיה.

חלום הזאבים של פנקייב התחיל להיראות פחות מתקבל על הדעת. (ממחקרים חדשים יותר עולה שילדים אולי יכולים בכל זאת לזכור חלומות מורכבים, אבל עבודתו של פוֹקס התקבלה במשך עשרות שנים בלי שקראו עליה תיגר.) בשנות השישים הקדישו חברי המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק שנתיים לבחינת התיאוריות של פרויד על חלומות והגיעו למסקנה שניתוח חלומות אינו נדרש עוד בעבודתם.50 הדור שאחרי פרויד פיתח שיטות טיפוליות מתוחכמות יותר; עכשיו, טענו, הם יכולים לחשוף נוירוזות של מטופלים בדיבור על פעילויות יומיומיות ועל פנטזיות בזמן העֵרות.

זמן לא רב לאחר מכן הטיל חוקר המוח אלן הובסון צל נוסף על מורשתו של פרויד.51 הובסון היה מתנגד מפתיע לפרויד; בלימודיו לתואר ראשון הוא התלהב מהתיאוריה הפסיכואנליטית, בלע טקסטים של פרויד ואפילו כתב תזה מתקדמת על פרויד ודוסטויבסקי. אבל זמן קצר אחרי תחילת לימודיו בבית הספר לרפואה של הרווארד - שם החליט להתמחות בפסיכיאטריה, ותכנן קריירה קלינית - הוא איבד את האמונה שבה החזיק עד אז. הרעיונות של פרויד לא עלו בקנה אחד עם מה שלמד על הביולוגיה של המוח, וככל שספג את האתוס האמפירי של הפקולטה המדעית בהרווארד הוא היה מסוגל פחות ופחות להסכין עם המתודולוגיה הלא־מוקפדת של פרויד ועם ההעדפה לאינטואיציה האישית שלו על חשבון נתונים. הוא גם סלד מה"יהירות" של מוריו לפסיכואנליזה, שנטו לנתח בשחצנות את כל הנקרים בדרכם, אפילו את הסטודנטים שלהם.52 במקביל התחיל הובסון להעריך יותר ויותר את חשיבות השינה: כסטודנט מותש לרפואה, שלמד מסביב לשעון, הוא תפס את עצמו בשגיאות הנובעות מחוסר מחשבה, ותלה את האשמה בחוסר שינה כרוני. חלומותיו הפכו להיות שוקקי חיים, כפי שקורה לעתים קרובות כשאנשים ישנים במקבצים קצרים במקום לישון שינה אחת רצופה.

הובסון ופסיכיאטר נוסף, רוברט מקַרלי, פרסמו בשנות השבעים תיאוריה חדשנית על חלומות, שלפיה הם לא יותר מאשר תגובה לתהליך עצבי אוטומטי. הובסון ומקרלי השתילו מיקרואלקטרודות בגזע המוח של חתולים - אותו חלק של המוח שאז נחשב לזה שמפעיל שנת רע"מ - ועקבו אחרי פעילות תאי העצב שלהם לאורך היום. כשהחתולים היו ערים, מוחותיהם היו מוצפים סרוטונין, הממלא תפקיד חשוב בקבלת החלטות ולמידה, ובנוראפינפרין, העוזר לשמור על מיקוד ותשומת לב. אבל כשהחתולים שקעו ברע"מ מוחם הפסיק לשחרר את הכימיקלים האלה, והפריש במקומם אצטילכולין, מוליך עצבי המעורב ברגשות ובדמיון חזותי. האיזון הנוירו־כימי המשתנה גרם לשידור שצף קצף של אותות משובשים מאזור הגשר של גזע המוח למוח הקדמי.

חלומות, כך שיערו הובסון ומקרלי, הם תוצר לוואי של ניסיונו של המוח להמציא סיפור שיעלה בקנה אחד עם השילוב הייחודי הזה של כימיקלים. לפי המודל שלהם, מצבו הפיזיולוגי של המוח הוא שקבע את תוכן החלום, ולא זיכרונות מודחקים או תשוקות עמוקות הם שעשו זאת. המוח אולי חושב שרודף אחריך, נניח, מפלץ נושא סכין, אבל לא בגלל חרדת סירוס, אלא כיוון שמרכזי הפחד הופעלו באופן אקראי. "המוח הקדמי אולי עושה כמיטב יכולתו במצב קשה כשהוא מפיק תמונות חלום עקביות בצורה חלקית אפילו מהאותות הרועשים יחסית שנשלחים אליו מגזע המוח," כתבו הובסון ומקרלי.53 לפי תיאוריית "סינתזת ההפעלה", הסיבה לכך שאנחנו שוכחים את רוב החלומות, היא לא טאבו שקשה להעלות על הדעת - אלא כיוון שהכימיקלים הנדרשים ליצירת זיכרון נעדרים.

הובסון טיפח את תדמיתו כמתנגד לפרויד בשלל ראיונות והרצאות לציבור. הוא אפילו עשה דרמטיזציה של התיאוריה שלו בתערוכת מולטימדיה בשם Dreamstage בבוסטון - הוא ביקש ממתנדבים לישון בתא זכוכית, ומכשירי מעבדת שינה המירו את גלי המוח ואת תנועות העיניים שלהם לאורות כחולים וירוקים שהוקרנו על קיר בתצוגה זוהרת ודינמית. המתנדבים לא היו אמורים לישון בכלל מחוץ לתערוכה, כדי שיהיו עייפים מספיק ויירדמו על פי פקודה. להנחיה הזאת היו מדי פעם בפעם תוצאות לא רצויות; משתתפת מותשת אחת השתכנעה שהובסון מנסה לשטוף את מוחה באמצעות מכשיר האא"ג (אלקטרו־אנצפלוגרם).54 ובכל זאת, הובסון יצא לדרכים עם Dreamstage, ולימד כ-30 אלף אנשים שהחלומות הם רק תוצר ביולוגי.

בזמן שהובסון היה עסוק במערכה נגד תפיסת החלומות הפרוידיאנית, צמחה צורה חלופית של טיפול, עם עניין קטן בהרבה בסמלים ובלא־מודע. הפסיכואנליזה היא עניין ממושך ויקר, ואילו השיטה החדשה, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT, Cognitive Behavioral Therapy), מוגבלת במשכה, מוכוונת־תוצאות ומעוגנת במחקר מדעי. מטפלים נפשיים העובדים בגישה המסורתית עשויים להעביר שנים עם מטופליהם, לחזור לפצעי הילדות ולנתח את חלומותיהם בחפירה ארכיאולוגית בלא־מודע העלולה להימשך עד אינסוף, ואילו מטפלי CBT מתמקדים בהווה; מטרתם פשוט לעזור למטופלים להתגבר על דיכאון או על נוירוזה באמצעות יישום של הרגלים בריאים וזניחה של הרגלים מזיקים, ולא משנה מה מקורם. תרופות רבות עוצמה ולא יקרות נגד דיכאון ופסיכוזה יצאו לשוק, ופתאום נראה היה שכל הטיפול בדיבור מיותר.

אף שבעבר זכו להערצה, בשנות השמונים כבר היה אופנתי להוקיע את רעיונותיו של פרויד כפסבדו־מדע.55 פמיניסטיות תקפו אותו על התמקדות התיאוריות שלו בפין, ועל היחס הגרוע שלו, באופן אישי, לנשים. פסיכולוגים אקדמאים רבים, שהיו להוטים להיחשב מדענים אמיתיים, לא רצו שהמחלוקת תזהם את המקצוע שלהם. "כשתחום הפסיכואנליזה התפצל, החלומות נדחקו לשוליים," אומרת הפסיכולוגית מג ג'יי. דיונים בפרויד ובלא־מודע סולקו מה-DSM, התנ"ך של הפסיכיאטריה (מדריך האבחנות DSM, ראשי תיבות שלDiagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders). המימון הפדרלי שניתן לחקר חלומות בארצות הברית הידלדל.56

לא עזר שהתחום שחנכה האגודה למחקר על־טבעי עוד בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה צבר סוף־סוף תאוצה. הפאראפסיכולוגיה צמחה בשקט, בקצב לא אחיד, מאז המאה התשע־עשרה, ומוסדות שונים קבעו מדי פעם שחקירות של העל־טבעי ראויות לתמיכה. ב-1912 התחילה אוניברסיטת סטנפורד לקיים מחקרי מעבדה של "העברת מחשבות".57 כמה עשרות שנים לאחר מכן פתחה אוניברסיטת דיוק מרכז פאראפסיכולוגיה, שבו שאל הבוטניקאי לשעבר ג'וזף בנקס ריין שיטות חדשות מהפסיכולוגיה הניסויית והחיל אותן על חקר תופעות על־טבעיות.58 עמיתיו מצאו סיפורים על אנשים שהאמינו שהם יכולים לתקשר זה עם זה מתוך שינה, כמו זוג חברים שטענו שחלמו בו־זמנית שפגשו זה את זה ביער בוער.59 (קיומם לכאורה של חלומות משותפים נחשב כראיה לכך שעולם על־טבעי קיים לצדו של העולם הגשמי.)

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, בתקופה שבה הפסיכולוגים התרחקו מהעיסוק בחלומות, צמח התחום בזכות אקלים של פתיחוּת תרבותית והתנסות רוחנית. מערביים עם ראש פתוח ניסו כמיטב יכולתם להשיל מעליהם ערכים שאיתם גדלו, עסקו ביוגה ובפילוסופיה מהמזרח, בבודהיזם ובמדיטציה. ג'ון קבט־זין, מיקרוביולוג מניו יורק, הקים ב-1979 באוניברסיטת מסצ'וסטס מרפאה להפחתת לחץ ולימד מטופלים של מרפאת הכאב של בית החולים על מיינדפולנס ומדיטציה.60 אמריקאים התחילו לארגן שחזורים מלאים של טקסים אינדיאניים, בהשראת דיווחים של אנתרופולוגים. היו שניסו להיטהר בבקתות הזעה, שחוממו לטמפרטורות המשנות את התודעה. הם קראו על מסעות חזון ויצאו ליערות כדי לחפש חיות טוטם משל עצמם. אמריקאים ילידיים הועלו על נס בשל "התנגדותם העיקשת לריבונות הלבנה, והשמירה על ערכי קהילה מסורתיים," כתב ההיסטוריון פיליפ ג'נקינס בספרו Dream Catchers (לוכדי חלומות, איך הזרם המרכזי של אמריקה גילה את הרוחניות הילידית). 61 "לא מפתיע שעידן חדש של ניאו־אינדיאניזם מסונוור מרוב פליאה מאפיין את העשור שאחרי 1965, תקופת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, התנקשויות והתפרעויות בערים, מחסור בנפט ואיום באסונות אקולוגיים...62 לאורך ההיסטוריה האמריקאית, הדימויים האינדיאניים הרומנטיים מבוקשים ביותר בתקופות של ניכור ומשבר."63 תיירים שנסעו לדרום־מערב ארצות הברית רכשו חפצי נוי ומלאכות יד מהילידים. ילדים הכינו לוכדי חלומות מנוצות וחוטים.

בינתיים, בעולם האקדמי, נפתחו מעבדות פאראפסיכולוגיה באוניברסיטאות קליפורניה, וירג'יניה ופרינסטון. הסי־אַי־אֵיי מימן מחקר חשאי על האפשרות של שימוש בתפיסה על־חושית כנשק. מונטגיו אולמן, יו"ר המחלקה לפסיכולוגיה במרכז הרפואי היוקרתי מיימונידס בברוקלין (הקרוי על שם הרמב"ם), שכנע ב-1962 את מעסיקיו להקים מעבדה לחקר חלומות על־טבעיים. אולמן המציא חוקים מורכבים, והיה נחוש בדעתו שהספקנים לא ימצאו מה לבקר.64 הוא מיין את המתנדבים על פי יכולת על־טבעית והעביר אותם מבחן שיש בו 50 אחוזי כישלון. כל מי שביקש להיות נבדק צריך היה להעביר לילה מקדים במעבדת השינה כשעוזר מחקר נועץ מבט באחת מתריסר תמונות ומנסה לשדר אותה לתודעתו. רק אם התמונה המיועדת הופיעה בשש התוצאות הראשונות יכול היה המשתתף לעבור הלאה, לניסוי אמיתי.

מי שעברו את המכשול הזה והוכיחו בכך את עוצמתם העל־טבעית, זכו לישון במעבדה בזמן שחוקר יושב בחדר אחר, מתמקד בציור אקראי ומנסה לשדר להם טלפתית את התמונה. כשהמכשירים הורו על כך שהמתנדב שקע בשנת רע"מ, היו מעירים אותו ושואלים על מה חלם. יותר מ-60 אחוזים מהזמן החלומות המדווחים תאמו לציורי המטרה65 - לפי אמות המידה של אולמן (חלום על ארוחה, למשל, יכול להיחשב כתואם לציור של הסעודה האחרונה של ישו). באחד המחקרים המפורסמים ביותר שלהם, אולמן ועמיתיו סטנלי קריפּנר וצ'רלס הונורטון ביקשו מאלפיים אנשים שנכחו במופע של להקת גרייטפול דד לנסות לשדר תמונה (אדם בתנוחת לוטוס, עם צ'קרות זוהרות לאורך עמוד השדרה) למלקולם בסנט, שטען שהוא מדיום וישן במעבדה שלהם. בסנט דיווח על חלום על "איש צף באוויר" וציין "עמוד שדרה". אולמן ראה בכך הצלחה.66

במחקר אחר העביר הפסיכיאטר רוברט ואן דה קאסל שמונה לילות במעבדה של אולמן וקריפנר.67 בלילה אחד - שבו היה גאה במיוחד - החוקר התרכז בעותק של ציור של סלבדור דאלי, "גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס", שבו נראה קולומבוס נערי יורד לחוף החדש, ומריה הבתולה והילה מעל ראשה סופקת כפיים על דגל המתנוסס לצדו. החלומות של ואן דה קאסל בלילה ההוא כללו "דמות גבר צעיר למדי", "אישה מאטלנטיק סיטי או מאטלנטיק ביץ'" ו"אנשים לבושים גלימות לבנות". בזכות הישגים כאלה העניקו לו אולמן וקריפנר את הכינוי "נסיך התפיסה".

"במבט לאחור אני מופתע שקיבלנו תמיכה כה רבה," הודה קריפנר לאחרונה.68 "לא היתה לנו בעיה להציג מאמרים בכנסים בנושאי שינה וחלומות, בכנסים פסיכולוגיים, וכן הלאה." בשנות השבעים זכה הצוות מבית החולים מיימונידס במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית - חותם אישור יוקרתי.69 "65 אחוזים מהחוויות העל־חושיות מתרחשות בחלומות," אמר אחד החוקרים הראשיים לכתב של "ניו יורק טיימס", שלא ערער על דבריו.

במקביל, באירופה, פסיכיאטרים ניסו להשתמש בחלומות לניבוי אסונות טבע ואירועים בינלאומיים. "משרד התחזיות" הראשון נוסד בלונדון בתגובה לאסון בעיירת כורים ולשית קטנה בשם אַבֵּרפָן.70 תל ענקי של שיירי פחם שהצטבר לגבעה, התמוטט בבוקר יום שישי באוקטובר 1966 על בית הספר המקומי הסמוך, ומחץ יותר ממאה ילדים. הקהילה שקעה באבל ואנשים בכל רחבי בריטניה שמעו על הטרגדיה. היו כאלה שטענו שהרגישו שדבר מה ממשמש ובא בימים או בחודשים לפני המקרה.

הפסיכיאטר האנגלי ג'ון ברקר - שטיפח עניין בתופעות על־טבעיות זה שנים - נסע לאברפן ברגע ששמע על התאונה, כדי לגלות אם מישהו באמת חזה את האסון. הוא פרסם מודעות בעיתונים ארציים, ושבעים ושישה אנשים כתבו לו על התחושות המקדימות שעלו בהם.71 כחצי מהן התרחשו בחלומות. אנשים מכל רחבי אנגליה סיפרו לברקר על סיוטיהם - ילדים נטושים במבנים או מתים במפולות. אישה אחת - אמה של ילדה בת עשר שנהרגה במפולת - אמרה שיום לפני התאונה בתה התעקשה שהיא תקשיב לסיוט שממנו התעוררה: "חלמתי שהלכתי לבית ספר ולא היה שם בית ספר. משהו שחור ירד על כולו." אישה אחרת סיפרה שחלמה בלילה על גוש שחור שהתקרב אט־אט לבית הספר בכפר. ברקר פרסם את התוצאות - שנראו לרבים מסתוריות - בכתב העת Journal of the Society for Psychical Research, יחד עם קריאת גיוס: כדי למנוע את האסון הבא יש להקים משרד מרכזי שיתחיל לאסוף בשיטתיות חלומות ולחפש בהם סימני אזהרה. הוא וכתב לענייני מדע לקחו על עצמם להקים את משרד התחזיות הבריטי, ומשרד מקביל בניו יורק - מרשם התחזיות המרכזי - נפתח בשנה שלאחר מכן.

כמה מהמוחות המבריקים ביותר של התקופה נסחפו בשיגעון. מאמצע אוקטובר 1964 עד לתחילת ינואר 1965 תיעד הסופר ולדימיר נבוקוב בדקדקנות את חלומותיו, בתקווה להוכיח שיש בהם רמזים לעתיד.72 הפרויקט שלו היווה השראה לספר בשם "ניסוי בזמן" שבו טען מהנדס בריטי שהזמן יכול לנוע לאחור ושבחלומות אנחנו עוזבים את "הגוף הישן ביקום אחד" ו"משוטטים לאחר", נעים הלוך ושוב בין העבר לעתיד, חוזרים לזיכרונות ישנים ורואים להרף עין את העתיד לבוא. לפי הספר הזה חלומות כוללים "תמונות מחוויות עבר ותמונות מחוויות עתיד המשולבות יחד בשיעור שווה לערך."

לא מפתיע במיוחד שנבוקוב היה מוכן לצאת לארץ לא נודעת זאת; הוא מעולם לא יכול היה לראות בשינה מובן מאליו. נבוקוב נאבק כל חייו בנדודי שינה קשים עד מאוד, שלא נכנעו אפילו בפני כדורי השינה החזקים ביותר. לילה אחד הוא תיעד ביומנו תשע "הפרעות שירותים" נפרדות. בלילה אחר, אירוע ראוי לציון: "בפעם הראשונה זה שנים" הוא הצליח לישון שש שעות ברצף.

נבוקוב נהג זה מכבר לרשום את חלומותיו, לילותיו היו פעילים עד כדי סחרחורת, ותיאוריו היו רהוטים כרגיל אצלו. "בחצי חלום מר גורל ראיתי פסים פזורים של אור קלוש בין חריצי התריסים"; "חוויתי חזיונות עשירים ומשונים, זכרתי אותם בין שתי תהומות שינה." חלק מחלומותיו הם תרחישים קלסיים; הוא מאבד את המזוודה או מפספס את הרכבת. אחרים משקפים את העניין המפורסם שהיה לו בפרפרים, בספרות וביחסי מין אסורים. בחלום "אירוטי עמוק" הוא הבחין שאחותו "צעירה ורפת איברים במידה משונה." הוא שתה תה עם טולסטוי ורדף אחר פרפר בעזרת כף ענקית. בסיוט חוזר ונשנה הוא מצא את עצמו "רודף אחר פרפרים מעניינים," אבוד בלי הרשת שלו ומנסה לתפוס אותם בידיו בלבד.

נבוקוב לא היה צריך לחכות זמן רב למה שנחשב בעיניו תוצאה חיובית. בליל 17 באוקטובר - כמה ימים בלבד אחרי תחילת הניסוי - הוא חלם שהוא נפגש עם מנהל מוזיאון מחוזי. שניהם פטפטו לצד מגש עמוס דגימות של קרקע נדירה ויקרה, ונבוקוב הבין - לזוועתו - שלאורך שיחתם הוא אכל מבלי משים כמויות קטנות מהדגימות. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר 20 באוקטובר, הוא הפעיל את הטלוויזיה וראה סרט לימודי על מדעי הקרקע - גיאולוגים ניתחו מגש דגימות, שהיו מסודרות "בשקיות קטנות ומעוררות תיאבון." הוא החליט שהסרט היה המקור לחלום שקדם לו. בעיניו הדבר היה "ברור כשמש."

לפי החוקרת הבריטית סו לואלין, לא מטורף לחלוטין לחשוב שהחלומות נבואיים באופן מצמרר. כשאנחנו חולמים המוח עובד מהר, מעבד שברירי מידע שקלטנו ומשתמש בהם לעריכת ניחושים לגבי העתיד. "אם יש דפוסים אסוציאטיביים באירועים, אפשר להשתמש בהם כדי לנבא מה יקרה הלאה," כתבה לואלין בכתב העת Aeon. 73 "חלק מהדפוסים דטרמיניסטיים והגיוניים. לדוגמה, היום בא אחרי הלילה. חלק מהדפוסים הרבה פחות ברורים מאליהם. אנחנו קוראים להם 'הסתברותיים' כי הם מבוססים על אירועים שיש להם נטייה בלבד להתרחש, כך שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים באותה המידה בניבוי שלהם." בזמן עֵרות, הסבירה לואלין, "אנחנו מצטיינים באיתור דפוסים הגיוניים ודטרמיניסטיים," ואילו "במהלך רע"מ אנחנו טובים יותר באיתור האסוציאציות שהן פחות ברורות מאליהן, או 'רחוקות', כאלה המנבאות אירועים הסתברותיים."

בשינה אנחנו בוחנים גושים אדירים של מידע, שהיה בלתי אפשרי לחשוב עליהם באופן מודע. זוהי ממלכת האינטואיציה, ידע שנמצא ברשותנו בלי שאנחנו מודעים לכך. לפעמים גוף יכול לתת לנו רמז: איומים שבקושי אפשר להבחין בהם עולים באופק, והלב הולם מהר יותר, או ששערות העורף סומרות. ולפעמים תחושות הבטן מומחשות בחלומות, הופכות מניחושים בלבד לסיפורים מלאי חיים שתובעים את תשומת הלב.

מתי לסמוך עליהם? התשובה לכך היא יותר אמנות ממדע. עבור אנשים שמסוגלים להבדיל בין חלום חשוב לצירוף מקרים אקראי, חלומות יכולים להוות מערכת התראה מוקדמת מצילת חיים. התיאולוג פול טיליש, יליד גרמניה, עזב את מולדתו לאמריקה ב-1933, כאילו ידע מראש מה עתיד להתרחש. הוא אמר פעם שסיוטים עזרו לו לזהות את חומרת המשבר הפוליטי שהתפתח סביבו. "במשך חודשים חלמתי על זה, פשוטו כמשמעו... והתעוררתי בהרגשה שקיומנו משתנה," אמר. "במצב מודע הרגשתי שנוכל להימנע מהגרוע ביותר, אבל תת־המודע שלי ידע יותר."74 גרמנים רגילים רבים אחרים הרגישו לראשונה באיום הרודנות בחלומותיהם. בין 1933, אז התמנה היטלר לקנצלר גרמניה, לבין 1939, אז ברחה העיתונאית שרלוט בֶּרָט לאמריקה, היא ראיינה יותר משלוש מאות אזרחים כמוה, ביניהם יהודים רבים, על חלומותיהם. כדי להגן על המחקר שלה במשטר שהחיל הגבלות רבות יותר ויותר, היא המציאה שיטת קצרנות סודית - היטלר היה דוד הנס, גרינג היה דוד גוסטב - ופיזרה דוחות חלום מוצפנים באמצעות שליחתם בדואר לחברים שונים בארצות אחרות. כעבור עשרים שנה היא פרסמה את תוצאות המחקר שלה בספר נשכח אך מרתק בשם The Third Reich of Dreams (הרייך השלישי של החלומות). 75

בתחילת הפרויקט של ברט, כאשר היקפן של תוכניות ההשמדה של היטלר עדיין לא היה ידוע, האנשים שראיינה הבחינו בסכנה ממשמשת ובאה בחלומותיהם. הפסיכולוג ברונו בטלהיים ציין שרבים מהחלומות האלה נרשמו ב-1933, כשהיטלר רק עלה לשלטון: "החולמים כאילו חזו את מה שעתיד להתרחש, זמן רב לפני שקרה."76 החלומות חשפו פחדים כמוסים של אובדן פרטיות או של התמודדות עם בירוקרטיה עוינת שדרכיה נסתרות. רופא בגיל העמידה חלם שהוא נשכב לנוח עם ספר, וקירות ביתו התפוגגו סביבו. תחושת אימה חדשה חלחלה לחיי היום־יום והחדירה אימה לסצנות ביתיות. עקרת בית חלמה שהתנור שלה מתגלה כמתקן ריגול, וחוזר על כל מה שאמרה בקרבתו. ירקן חלם שכרית ספה העידה נגדו. גבר חלם שהרדיו שלו התחיל לשדר בקולי קולות "בשם הפיהרר, בשם הפיהרר" בחזרה אינסופית.

החלומות יכולים אמנם לעזור לנו לזהות סכנות בשלב שבו הן מנצות, לפני שהן מתגלות לעין במלואן, אבל חלומות שנראים לכאורה נבואיים, אפשר בדרך כלל להסביר בעזרת סטטיסטיקה. אנחנו חולמים חלומות רבים כל כך - כארבעה בלילה - ולכן לא ממש מפתיע להבחין מדי פעם בדמיון בין החלומות למציאות. בספרו Paranormality: Why We See What Isn't There (פאראנורמליות: מדוע אנחנו רואים את שאינו קיים) העריך הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד ויסמן שמגיל חמש־עשרה עד שבעים וחמש האדם הממוצע חולם כ-87,600 חלומות במהלך 21,900 לילות. אבל אפילו בעלי יכולת מצוינת לזכור חלומות, שוכחים רבים מחלומותיהם אם הם לא נתקלים במשך היום במשהו שמעורר אצלם את הזיכרון. לפי ההסבר של ויסמן, "יש הרבה חלומות ונתקלים בהרבה אירועים. רוב הזמן החלומות לא קשורים לאירועים, ואנחנו שוכחים אותם. אבל מדי פעם בפעם אחד החלומות תואם לאחד האירועים.77 ברגע שזה קורה, פתאום קל לזכור את החלום ולשכנע את עצמך שהוא חזה בדרך קסם את העתיד. למעשה מדובר רק בפעולה של חוקי ההסתברות."

משרדי התחזיות לא הצליחו לנבא כמעט דבר, ונסגרו בתוך שנים מעטות. דורות של פסיכולוגים ניסו לשחזר את הממצאים של אולמן וקריפנר, אבל לשווא.78 (קריפנר, בן שמונים וחמש נמרץ שנודד בעולם לקידום כוח החלומות העל־טבעיים, מאשים סופות חשמליות בחסימת גלי האוויר העל־טבעיים של ממשיכיו.) "זה נראה טוב כל כך, אבל יש בו את כל הבעיות שיש במחקר של 'תשובה חופשית'," אומרת סוזן בלקמור, שכתבה כמה ספרים על תודעה ופאראפסיכולוגיה. כשאנשים מדווחים על חלומותיהם הם מפיקים חומר רב כל כך, עד שכמעט בלתי נמנע שתמונה או שתיים יהיו דומות למטרה. "העניין מסתמך במידה רבה מאוד על שיטת הרנדומליזציה. ואם לא יורדים לשורש הרנדומליזציה, אי־אפשר לדעת אם היא נעשתה כמו שצריך."

אבל המשאבים המעטים המוקצים לחלומות עדיין מתועלים לפעמים לבחינה של תיאוריות מפוקפקות. ב-1983 הוריש הסופר האירופי ארתור קסטלר את רכושו למחלקה בריטית לפאראפסיכולוגיה; "היחידה לפאראפסיכולוגיה על שם ארתור קסטלר" באוניברסיטת אדינבורו קיימת מאז.79 מי שעומדת כיום בראש היחידה, קרולין ואט, הסיטה את ההתמקדות של המרכז מהשאלה אם תופעות על־טבעיות קיימות בכלל, לסוגיה הרלוונטית יותר: מדוע אנשים רבים כל כך מאמינים בעיקשות שהן קיימות. במחקר אחד שנערך לאחרונה היא גילתה שיש סיכוי גדול יותר שאנשים יאמרו שסרטון מסוים דומה למשהו שהם חלמו אם הם מאמינים מלכתחילה בידיעה מראש; האמונה מחזקת את עצמה, ויוצרת אצל אנשים הטרמה שמעודדת אותם להבחין בקווי דמיון בין חלומות לבין אירועים המתרחשים לאחר מכן במציאות.80 במחקר אחר הוכיחה ואט שזיכרון סלקטיבי - הנטייה האנושית להתעלם מדברים הסותרים את ההנחות שלנו - עוזר להנציח את האמונה בחלומות על־טבעיים; אנשים שקוראים יומן חלומות ויומן רגיל של אותו אדם נוטים יותר לזכור את החלומות שעלו בקנה אחד עם אירועים שהתרחשו במציאות, לעומת אלה שלא.81

מחקרי החלומות העל־טבעיים זכו ליותר פרסום מאשר ביסוס. הקשר בין פסבדו־מדע לחלומות ולתיאוריות פסיכואנליטיות מיושנות ריתק את הדמיון התרבותי, והקשה עוד יותר על החוקרים המעטים שערערו על הדעה הרווחת לעסוק במדע החלומות הלא־פופולרי.

 

 

עוד על הספר

  • תרגום: ענבל שגיב-נקדימון
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
למה חולמים אליס רוב

פרק 1
איך שכחנו את החלומות

עד המאה התשע־עשרה חשבו על חלומות בהקשר של רוחניות ולא של מדע. במסורות של דתות שונות נחשבו החלומות לערוץ שדרכו יכולים אנשים מהשורה לחוות עולם אחר, ונביאים יכולים לחזות את רצונם של האלים. יוסף זכה במקומו בחצר המלוכה כשפירש את חלומותיו של פרעה, והסביר כי שבע הפרות יפות המראה ושבע הפרות דקות הבשר מייצגות שבע שנים טובות ואחריהן שבע שנות רעב. לפי האמונה המוסלמית, ההשראה לאַדָ'אן - הקריאה לתפילה - מקורה בחלום של אחד ממלוויו של מוחמד. חלומותיו של מוחמד עצמו ניחמוהו ברגעים של ספק ואישרו כי הוא בדרך הנכונה.14 כתבי דת הינדיים מלמדים שיש בחלומות תחזיות מהימנות, גם אם הן נוגדות את ההיגיון; אובדן שיניים בחלום מנבא מוות, ואילו סיוט שבו נכרת ראשך הוא סימן לחיים ארוכים. נאמר כי לידתו של בודהה התבשרה בחלום שבו ראתה אמו, המלכה מאיה, פיל לבן נושא פרח לוטוס מקיף אותה במעגל ואז זוחל אל רחמה.

•••

לעתים קרובות נחשבו חלומות לחלון לעתיד. בעולם הקדום התייחסו אליהם רופאים כאל מעין צילום רנטגן קסום, ונועצו בחלומות כדי למצוא בהם רמזים לאבחנה של מטופליהם. "ראשית מחלה וליקויים אחרים העומדים לחול על הגוף," כתב אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה, "בהכרח ניכרים יותר בשינה מאשר בערנות."15 הרופא היווני היפוקרטס הילל את כוח האבחנה של חלומות, ונקט גישה פרשנית ישירה. למשל, הוא טען שחלומות על נהרות מהירים מתייחסים לעודף של דם בגוף.16 מאות בשנים לאחר מכן טען גלנוס כי הציל אנשים רבים באמצעות מרפא שנראה בחלום.17 הוא הקפיד לחקור את מטופליו על חלומותיהם, בדיוק כפי ששאל על תסמינים גופניים, והתייחס ברצינות גם לחלומות שלו עצמו; הוא ייחס את דרכו בחיים לחלום שבו הורה לו אסקלפּיוּס - אל הרפואה והחלומות האהוב - להיות לרופא.

חסידיו של אל החלום היווני סגדו לו ככת. במשך אלפי שנים - זמן רב אחרי נפילת התרבות שהמציאה אותו - נדדו עולי רגל ונכים מכל סביבות הים התיכון לעבוד את האל במקדשו בעיר אפידאורוס. הם ישנו במקדש פנימי בשם אבָּטוֹן והתפללו לחלום של אבחנה או של ריפוי. שרידים שנמצאו במקדשי אסקלפיוס - צורות חרס של גפיים וראשים, אצבע עם גוש סרטני - מעידים על הכוחות האדירים שבהם האמינו חסידיו. כתובת אחת18 מספרת על אדם בשם לוציוס שנדד למקדש אסקלפיוס ברומא בשל כאב בחזה. שם הורה לו חלום לאסוף אפר מהמזבח, לערבב אותו ביין ולמרוח את השיקוי על צד גופו. כתובת אחרת מתארת חייל עיוור שקיבל הנחיות בחלום להכנת משחה מדבש ומדם של תרנגול לבן, ולמרוח אותה על עיניו.

חלומות יכולים להיראות מציאותיים כל כך, מקורותיהם חידתיים כל כך, והשפעותיהם המתמשכות עזות כל כך, עד שהסברים על־טבעיים נראים לפעמים הגיוניים כמעט. חלומות על שיחות עם אלוהים או על מפגשים עם מתים יכולים להחדיר תחושת יראת כבוד גם באתאיסט הנחרץ ביותר, ולדחוף את בעלי הנטיות הרוחניות לתהות אם עברו מבלי משים סף שמֵימי כלשהו. חלומות יכולים אפילו לשנות את אמונותינו. מיסיונר מתודיסט התלונן פעם שהאנשים שאת דתם הוא מנסה להמיר "נעשים 'רציניים' בנוגע לדת ולתפילות לא מתוך ההטפות, אלא בדרך כלל בגלל 'אזהרה בחלום'."19

יש אפילו חוקרים הטוענים כי מקור הדת בעצמה בחלומות ובניסיונות שלנו להבין אותם. הפסיכולוג קלי בּולקֵלי וחוקר המוח פטריק מקנמרה מאמינים שבני האדם המציאו מערכות דת כדרך למציאת היגיון בחוויות החלום, המיסטיות מטבען.20 אפילו חלומות רגילים זורקים אותנו לעולמות חלופיים, ליקומים שיש בהם כללים אחרים, אם בכלל, שבהם אנשים יכולים לשנות צורה למפלצות, ויצורים על־אנושיים מוצאים עניין אינטימי בעניינים אישיים - עולמות דומים מאוד לאלה המוצגים במיתוסים. חזיונות, בשינה או בערות, מוציאים אותנו למסע של חיפוש תשובות. יש חוקרים הטוענים שסכיזופרנים - שמחלתם מתאפיינת בהזיות - הם בעלי נטייה גדולה יותר לדתיוּת מאשר האוכלוסייה הכללית.

חלומות הם מנגנון רב עוצמה ליצירת תפיסות של אלוהים או של גורמים על־טבעיים - ישויות לא אנושיות אך תבוניות שיש להן לכאורה רצון חופשי משלהן. כאשר הפסיכולוגים ריצ'רד שוויקֵרט וז'ואנגז'ואנג שִי ניתחו דגימה של דיווחי חלומות שאנשים העלו לאתר שיתוף החלומות DreamBank, הם גילו ממוצע של כתשע פעמים לחלום של "אירועי תיאוריה של התודעה" (theory of mind) שבהם החולם ייחס יכולת פעולה עצמאית או רגשות פנימיים לדמות בחלום.21 ("ערפד פחד מראש הערפדים"; גופה נעה "רצתה לעזוב"; "מישהו נדהם" כשהחולמת נסעה בכיסא הגלגלים שלה מעל שולחן.) בחלומות, אנשים מייחסים מניעים ורגשות לדמויות שהם המציאו, בדומה לאופן שבו הם מנחשים מה רצונם של רוחות או אלים.

יש דמיון, מציינים בולקלי ומקנמרה, בין האופן שבו אנשים מתחבטים במשמעות החלומות לבין האופן שבו הם מנתחים טקסטים דתיים.22 "בכל פעם שאנחנו מחליטים 'לקרוא' חלום, אנחנו צופים בו בעת שנהרהר באירועי החלומות ובתמונותיהם פעמים מספר לאורך היום," כתב מקנמרה בכתב העת Aeon. "הרי ביסודו של דבר בלתי אפשרי להבין חלום בפעם הראשונה שחושבים עליו... אותה עמדת פרשנות פרדוקסלית מתרחשת גם כשאנחנו קוראים בכתבי קודש או מקשיבים לסיפורי דת או מנסים לפרש את החוויות הדתיות שלנו עצמנו (אם אנחנו 'מאמינים')." התעוררות מחלום מוחשי, כמו סגירה של ספר קודש, היא רק תחילת תהליך הפרשנות; באף אחד משני המקרים אנחנו לא מקבלים את החוויה כפי שהיתה, פשוטו כמשמעו. אנחנו דווקא מתענגים על כוחו הגולמי של הזיכרון, ויודעים שנחזור אליו. בתוך זמן קצר נעלה מחדש את זכר הטקסט או את זכר החלום ונפרש את משמעותו, נתחיל מעגל חוזר של "פרשנות אין קץ, פירוש על פירוש," שיובילו ל"משמעויות חדשות" ואפילו ל"הליכים טקסיים חדשים."

שינויים נוירו־כימיים שמתרחשים במהלך שנת רע"מ מכינים את המוח ליצור חזיונות יוצאים מגדר הרגיל, וגם לתת בהם אמון. רמת הדופמין - המוליך העצבי המקושר להנאה ולתגמול - עולה, וכך גם רמת האצטילכולין, חומר כימי המעורב ביצירת זיכרון. יש פרץ פעילות במרכזי הרגש של המוח - האמיגדלה והמערכת הלימבית ככלל. במקביל, קליפת המוח הקדם־מצחית הגבית־צדית - האזור העיקרי המעורב בחשיבה רציונלית ובקבלת החלטות - מפחיתה פעילות, ורמות הסרוטונין והנוראפינפרין, המקושרים לשליטה עצמית, יורדות. התוצאה היא בד ציור כימי מושלם לחזיונות דרמטיים, עשירים מבחינה פסיכולוגית: חלקי המוח המייצרים רגש פעילים, ואילו האזורים המרסנים אותם שקטים. "אנשים תמיד תהו מדוע החלומות מעוררים בקלות כזאת רעיונות דתיים," אמר מקנמרה. "לחלומות יש מנגנון קוגניטיבי טבעי ליצירת תפיסה של גורם על־טבעי."

אפילו בתקופות של ספקנות יחסית, חלומות נתפסו ברבים כבעלי מקור על־טבעי. בשיא תקופת הנאורות, בני המערב הרציונליים עדיין חיפשו בחלומותיהם הנחיה ורמזים לעתיד. "בראשית ימיה של אמריקה, פרשני חלומות היו שכיחים לא פחות מזייפנים, מספקי תרופות פלא ומרמאים אחרים," כתב ההיסטוריון אנדרו בורשטיין בספרו Lincoln Dreamt He Died (לינקולן חלם שמת: חזיונות לילה של אמריקאים מופלאים, מימי ההתיישבות ועד לפרויד). 23 מדריכים שטותיים לפירוש חלומות ("טוב לחלום על לבן, סגול, ורוד או ירוק; חום או שחור מבשרים רעות") הודפסו בהמוניהם. עיתונים פרסמו סיפורי אזהרה על טיפשים שלא שמעו לעצת חלומותיהם. העיתון Freeman's Oracle מניו המפשייר סיפר על אשתו של ימאי צעיר, שחלמה שראתה את גופתו של בעלה צפה בים והתחננה בפניו שלא יצטרף לקברניט לארוחה על הסיפון; הוא התעלם מאזהרתה וטבע.

החלומות לא היו נחלתם של חסרי ההשכלה או של בעלי האמונות הטפלות בלבד. עזרא סטיילס, שהיה נשיא הקולג' של ייל במאה השמונה־עשרה, תיעד בחריצות ביומניו סיפורים על חלומות נבואיים של מכריו. הנשיא ג'ון אדמס והרופא בנג'מין ראש כתבו זה לזה על חלומותיהם, והתחרו ביניהם על חיי החלומות העשירים ביותר. אדמס התרגש במיוחד מחלום שבו הסביר לביבר שלם של בעלי חיים - אריות, פילים, זאבים - כי עליהם להקים "ממשלת חיות ריבונית."

הקצב המהיר של השינויים הטכנולוגיים במאה התשע־עשרה רק קידם את העניין בעל־טבעי בעולם המערבי. אנשים רגילים, שנפעמו מיכולתם החדשה לנדוד ולתקשר על פני מרחקים שבעבר לא עלו כלל על הדעת, תהו אם מדיומים ורוחות רפאים הם דברים פנטסטיים יותר מאשר הרכבת והטלגרף. בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה הקימה קבוצה נכבדת של מלומדים ופילוסופים בריטים את אגודת המחקר העל־טבעי. הם אספו סיפורים של העברת מחשבות וראיית רוחות רפאים ואיגדו אותם בתיעוד בהיקף של אלף עמודים לקיומו של העל־טבעי. הם שלחו שאלונים ליותר מחמשת אלפים איש וביקשו מהם לדווח על חלומות שבהם חזו מוות שלאחר מכן התרחש, והגיעו למסקנה שהחלומות האלה שכיחים מכדי שאפשר יהיה לייחסם לצירוף מקרים.

עיתונים הדפיסו חלומות שחלמו קוראים על פוליטיקה, כאילו מתוך ציפייה שהם יספקו רמזים לעתידה של המדינה. עיתונו של ג'וזף פוליצר, New York World, הכריז על תחרות כלל־אמריקאית של "החלום הטוב ביותר", והציב למאות אלפי קוראי העיתון אתגר: לכתוב את חזיונותיהם המרהיבים ביותר. הזוכה בתחרות "אלוף החלומות" - מי שבחר אותו היה ג'וליאן, בנו של הסופר נתניאל הותורן - היה פרופסור בגמלאות ממרילנד שחתם על מכתבו בשם גֵ'יי אִי גֵ'יי באקי. לילה אחד, כתב באקי, הוא חלם שירה בזר ועמד בחיבוק ידיים כאשר הדם נבע מצווארו של הקורבן. למחרת, כשהלך לעבודה, עדיין המום מהחלום, הוא טען שראה לרגע את האיש מהסיוט שלו. וגם האיש, לכאורה, זיהה אותו; הוא פנה אל באקי והתחנן אליו שלא יירה. באקי היה בטוח שהבין מה קרה: "שנינו חלמנו חלום זהה."

בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה היה הרופא הצרפתי לואי אלפרד מוֹרי לאחד המדענים הראשונים שניסו לחקור את החלומות בצורה אמפירית.24 הוא השתמש בעצמו כשפן ניסיונות, והכניס שינויים בסביבה החיצונית כדי לראות אם יוכל להשפיע על חלומותיו. הוא ביקש מעוזר לדגדג את אפו בנוצה בזמן השינה וחלם שמסכה נקרעת מעל פניו. הוא ביקש ממישהו לטפטף מים על מצחו וחלם שהוא מזיע ושותה יין. הוא הגיע למסקנה רדיקלית: חלומות אינם מגיעים מן האלים, אלא מן העולם סביבנו.

עוד מאה שנים יחלפו עד שמדענים יגיעו למסקנות בדבר תפקיד החלומות בפתרון בעיות, אבל בשנת 1892 שאל הביולוג וחוקר ההתפתחות, צ'רלס צ'יילד, מאתיים סטודנטים אם אי־פעם הבינו בחלום משהו שעזר להם להתמודד עם אתגר אמיתי בחיים.25 כ-40 אחוזים מהסטודנטים אמרו שכך היה; כמה מהם טענו שפיצחו בעיות באלגברה בִּן לילה. אחד מהם נזכר באירוע שעבר עליו במכינה, כשחלום עזר לו בשיעורי הבית, ובבוקר הוא הגיש קטע מתורגם להפליא מכתבי וירגיליוס.

בתחילת המאה העשרים רומם זיגמונד פרויד את החלומות למעמד חדש, והקנה להם לראשונה לגיטימיות אקדמית. הוא הפך את החלומות לנקודת המוקד של הדיסציפלינה החדשה שלו, פסיכואנליזה, והילל אותם בתור "דרך המלך לידיעת פעילותה הלא־מודעת של התודעה." פרויד קבע: "הפסיכואנליזה מבוססת על ניתוח חלומות."

באמצעות בחינת החלומות, כך טען ב"פשר החלומות",26 מטופלים - או המטפלים בהם - יכולים לגלות את משאלותיהם הסודיות ולפענח את הלא־מודע, ובכך לתת להם את הכוח לטפל בנוירוזות שלהם. כיוון שהחלומות נובעים מתודעתנו, כל חלק בחלום - זרים, אהובים, חפצים דוממים - מסמל היבט כלשהו של העצמי.

אחת הטענות הרדיקליות ביותר של פרויד היתה שחלומות מייצגים מילוי משאלות; הם מאפשרים לנו לספק תשוקות שאנחנו מודעים להן, לצד משאלות שאנחנו לא יכולים להכיר בהן אפילו בינינו לבין עצמנו. המשאלה יכולה להיות עמוקה, כמו כמיהה לחזור לילדות ולהבטיח אהבה מצד הורה מרוחק רגשית, או פשוטה, למשל רצון להקל נקיפות רעב שהתעוררו בלילה. כשבתו של פרויד, אנה, היתה בת תשעה־עשר חודשים, היא הקיאה אחרי שאכלה תותים לרוב, ובמשך שאר היום לא הרשו לה לאכול. בלילה ההוא זיגמונד שמע אותה קוראת מתוך שינה: "אנה פרויד, תות, אוכמנית, חביתה, דייסה!" בחלום, כך הניח אביה, התינוקת השביעה את הרעב.

בדרך כלל המשאלה פחות ברורה מאליה. פרויד האמין שטבעם העקיף של החלומות מהווה שכבת הגנה המאפשרת לנו לישון לאורך הלילה מבלי שהסוגיות הנמצאות בלבו של החלום יכריעו אותנו; בדומה למשקפי שמש המגנים על הרשתית מפני אור שמש ישיר, הם מבודדים אותנו ממה שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בו. פרויד הבחין בין "תוכן גלוי" בחלום (העלילות והתמונות כפי שאנחנו זוכרים אותן) לבין "תוכן סמוי" (התשוקות המיוצגות שהיוו להן השראה). לאורך היום, כך האמין, מנגנון בשם "צנזור" מפקח על התודעה ומרסן מחשבות מסוכנות או כאלה שאינן מקובלות חברתית. בזמן השינה הוא חשד שהצנזור מפסיק לתפקד, ומאפשר לחלק מהמחשבות הלא־ראויות לדלוף לשטח המודע.

בחלומות מסוימים התוכן הסמוי מוסווה לגמרי; באחרים, כמו בחלומות של ילדים, הוא נגיש יותר. מחשבות לטנטיות, רב משמעיות, הופכות לתוכן גלוי וקל יותר להבנה באמצעות מה שפרויד כינה "עבודת החלום". עבודת החלום כוללת כמה שלבים - עיבוי, התקה, בחינת הייצוג החזותי ועיבוד משני - ובעזרתם אמור הפסיכואנליטיקן להיות מסוגל לפרק את משמעות החלום ולזהות את הנושא המרכזי שלו.

באמצעות העיבוי נארגים יחדיו יסודות שונים בחיי החולם, תוך כדי ערעור של חוקי הזמן והמרחב. דמות יכולה להיות בעלת גוף של אדם אחד אבל שם של אדם אחר, או להופיע בסביבה שאינה מתאימה לה. מכר מבית הספר היסודי נמצא אולי במשרד; הטפה שהיית מצפה לשמוע מפי הורה נשמעת מפי דמות ציבורית. זה אחד המאפיינים המטרידים ביותר של החלומות. כפי שהרהר מילן קונדרה בספרו "זהות", חלומות "כופים שוויון בלתי נסבל על התקופות השונות בחיים, מין עכשוויות מאזנת של כל מה שחווה האדם בימי חלדו; הם מורידים את קרנו של ההווה בכך שהם שוללים ממנו את מעמדו המועדף."27

בהתקה, שהיא תהליך קשור, התודעה שלנו בשינה מערבבת בין פרטים חשובים לזניחים. עניין טריוויאלי עשוי להיות העלילה הראשית; העניין המהותי בחלום נראה לפעמים כפרט שולי. דרך שיקולי ייצוגיות, המחשבות מיתרגמות לתמונות ולסמלים חזותיים. פרויד השווה את התהליך הזה לכתיבת שיר: כפי שהמשורר יוצר שורות מרעיונות ומרגשות, כך החלום יוצר תמונות מתוך מחשבות חלום כמוסות. בתהליך הסופי, עיבוד משני, התודעה נכנעת לנטייתה הטבעית ליצור סדר מתוך אי־סדר ו"ממלאת את הפערים במבנה החלום בשיירים ובטלאים," המאחדים את היסודות הנפרדים בחלום לכדי סיפור שיש בו מידה כלשהי של עקביות.

לפי פרויד, הרוב המכריע של סמלים בחלומות מתייחס למין או לאנטומיה. רשימת הפריטים המייצגים את "האיבר הזכרי" כוללת את "כל החפצים המוארכים"; מטריות (שפתיחתן "מידמה לזִקפה"); סכינים, אקדחים, פטישים, כלי נשק וכלי עבודה; כובע של אישה; עניבת גבר, כיוון שהיא תלויה על גופו; ו"כל המכונות והמכשירים המורכבים." תחליפי נשים והרחם כוללים חפצים חלולים כגון קופסאות, תיבות, ארונות; ספינות וכלי שיט; חדרים, כי יש להם כניסות; ושולחנות, "כיוון שאין להם קווי מתאר בולטים." עלייה או ירידה בסולם או במדרגות מייצגות יחסי מין. ילדים מייצגים איברי מין, "כיוון שגברים ונשים נוהגים לכנות את איברי המין בחיבה 'איש קטן', 'אישה קטנה', 'קטנצ'יק'." משום כך, משחק עם ילד הוא סמל לאוננות. פרויד התעקש בפני מטופלת שהצבע הוורוד, שהיא קישרה לגוון של "פרח ציפורן", ייצג למעשה את "תאוות הבשרים" שלה.

מטופל אחד שהושפע מן התיאוריה החדשה הזאת על החלומות היה אריסטוקרט רוסי בשם סרגיי פּנקֵייב; פרויד כינה אותו "איש הזאבים". אחרי שנים של אנליזה שלא צלחה החליט פרויד שאפשר למצוא את שורשיו של הדיכאון של פנקייב בטראומת ילדות שהיה שוכח - אילולא זכר את הסיוט שהיא היוותה לו השראה. בחלום שחלם בסביבות גיל ארבע הבחין פנקייב בלהקת זאבים לבנים ישובים על ענפי עץ מחוץ לחלונו, והוא הביט בהם ממיטתו בבעתה. פרויד ציין שהזאבים לא זזו והגיע למסקנה שהמטופל שלו ערג לשקט כיוון שהיה עד לתנועה אלימה או קדחתנית בבית. הוא שיער ביצירתיות כי איש הזאבים ראה את הוריו מקיימים יחסי מין.

"פשר החלומות" לא זכה להצלחה בשנת 1900; שש שנים לאחר שהודפס נמכרו ממנו רק כמה מאות עותקים. אבל בשנים הבאות התרחב היקף השפעתו, וכך גם המוניטין של תנועת הפסיכואנליזה של פרויד, שיצרה התמקדות חדשה בחלומות בתחומו. אחד המעריצים הראשונים של פרויד היה הפסיכיאטר השווייצרי המבטיח קרל יונג. בחייו הפרטיים סמך יונג על חלומותיו, והניח להם להנחות אותו בהחלטות חשובות. בסיום בית הספר הוא התקשה להחליט מה להמשיך ללמוד; הוא התעניין מאוד במדע, אבל היסטוריה ופילוסופיה ריתקו אותו לא פחות. שני חלומות מרשימים הבהירו לו את הדרך. באחד מהם הוא הלך לאורך נהר הריין ונתקל בתל קבר. הוא נעצר כדי לחפור בו והתרגש לגלות ערמת עצמות מהתקופה הפרה־היסטורית. בחלום השני הוא נתקל בברֵכה צלולה ביער אפל; כשהביט לתוך המים הוא ראה בעל חיים ימי מבריק. יונג התעורר מהחלומות האלה "עם רצון עז לידע." הם אישרו את ערגתו לעולם הטבע, והוא פצח בשמחה בקריירה אקדמית במדעים וברפואה.

ב-1906 שלח יונג מכתב מתפעל לפרויד, ושני הגברים פתחו בהתכתבות נלהבת. בשנה שלאחר מכן הם נפגשו פנים אל פנים, ודיברו במשך שלוש־עשרה שעות כמעט. פרויד הרגיש שמצא סוף־סוף בן חסות ראוי לו. "אם אני משה, אתה יהושע ולך תהיה הארץ המובטחת של הפסיכיאטריה," כתב פרויד ליונג ב-1909. הוא קרא ליונג "בני בכורי" וכן "יורש ונסיך הכתר."28

אבל בתוך זמן קצר התגלעו סדקים בקשר ביניהם. פרויד הרגיש מאוים מצד עמיתו הצעיר ממנו וסלד מהעניין שלו בעל־טבעי, ואילו יונג התחיל לנטור טינה להתנשאות מצד פרויד. אחד מחילוקי הדעות הנוקבים ביותר ביניהם - אחת הסוגיות שהובילה לפירוד הסופי ביניהם ב-1913 - נגע לתפקיד המיניות בלא־מודע. יונג מתח ביקורת על פרויד, שסירב לראות בלא־מודע יותר מאשר שדה גידול לתשוקות בזויות, וחלק על ההתמקדות האובססיבית של פרויד במין בפרשנות החלומות ובפסיכואנליזה בכלל. הוא טען שחלומות מגלים תשוקות מודחקות, אבל עמד על כך שהמשאלות האלה כוללות הרבה מעבר לפנטזיות מיניות. "החלום נותן תמונה אמיתית של המצב הסובייקטיבי, ואילו התודעה המודעת מכחישה שמצב זה קיים, או שהיא מכירה בו בלית ברירה בלבד," כתב יונג בספרו Seelenprobleme der Gegenwart (האדם המודרני מחפש נשמה). "חלומות נותנים מידע על סודות החיים הפנימיים ומגלים לחולם היבטים נסתרים באישיותו. כל עוד אינם מתגלים, הם מפריעים לחייו בערות ומסגירים את עצמם בצורת תסמינים בלבד."

יונג האמין שהלא־מודע האינדיבידואלי "מונח על שכבה עמוקה יותר, שאיננה נובעת מהחוויה האישית ואיננה נרכשת אישית, אלא היא מולדת."29 אותו "לא־מודע קולקטיבי" שעליו הוא מדבר הוא מבנה נפשי בסיסי המשותף לכל המין האנושי, והוא בנוי ממערך אוניברסלי של סמלים ודחפים ששורשיהם בתקופה שבטרם הזיכרון או ההיסטוריה. הוא מורכב מארכיטיפים, כמו "הזקן החכם" ו"האם הגדולה", כאלה "המצויים בכל התקופות ובקרב כל העמים" ומיוצגים במיתוסים, באמנות, בטקסים דתיים, בהזיות פסיכוטיות ובחלומות. הנפש מורכבת משני ארכיטיפים משלימים, האנימוס (המייצג את האנרגיה הגברית של האישה) והאנימה (המייצג את הצד הנשי של הגבר). ארכיטיפ הצל מקיף את הצד האפל והמפלצתי של האישיות. הארכיטיפ החשוב ביותר, העצמי, מייצג את שילוב המודע והלא־מודע ורכיבים שונים של האישיות. בדיוק כפי שהגוף מווסת את עצמו בשמירה על טמפרטורה בריאה, הנפש חותרת לאיזון בין המודע ללא־מודע. לפי יונג, גבר צריך לקבל די מהאנימה שלו כדי להתייחס לנשים; אישה חייבת לשלב בעצמה את האנימוס בלי להניח לו להשתלט עליה (כדי שלא תהיה תחרותית מדי או מעוניינת מדי בחיים מחוץ לבית). אין למחוק את היבטי הצל, אלא לשלב אותם.

יונג האמין שהחלומות יכולים לעזור לאנשים לזהות חלקים בנפשם שהוזנחו או שלא זכו להתייחסות מספיקה. מטופל אחד שלו, גבר צעיר, חלם שאביו נוהג ברכב בחוסר זהירות, פונה אנה ואנה ובסופו של דבר מתרסק לתוך קיר.30 הבן ההמום גער באביו, שרק צחק, והבן הבין שאביו שיכור. בשעות העֵרות שלו הצעיר העריץ את אביו, שהיה אדם מצליח ואחראי ולעולם לא היה עושה מעשה כה מסוכן. מדוע, אם כן, ליהק את אביו בתפקיד כה לא אופייני בחלום? במהלך השיחות ביניהם הבין יונג שהצעיר תלוי יתר על המידה באישור מצד אביו; חששו מפני דעותיו של אביו מפריע להתפתחותו האישית. הלא־מודע של הצעיר, החליט יונג, מפצה על המצב בכך שהוא מרומם את הבן ומשפיל את האב. הפרשנות הזאת מצאה הד אצל הצעיר, שהסכים שהוא צריך להפסיק להעניק משקל רב כל כך לדעתו של אביו.

מגמה נוספת שהתפשטה בתחילת המאה העשרים עזרה להטות את תשומת הלב של בני המערב לכיוון החלומות: אנתרופולוגים ואתנולוגים מצאו עניין חדש ורציני יותר בתרבויות של שכניהם הילידים. בשנות העשרים היו אמנות ומלאכת יד אינדיאניות לשיא האופנה, ואינטלקטואלים התנסו בסמי הזיה במועדונים בניו יורק. הם התפעמו מהכבוד שרחשו האינדיאנים לחלומות.31

בתרבויות ילידיות רבות התייחסו לחלומות כאל גשר בין העולם הזה לאחר, מרחב קדוש שבו רוחות ואבות קדמונים יכולים לתקשר עם החיים. חלום על בעל חיים רב עוצמה יכול להתפרש כסימן להצלחה בציד של בעל החיים הזה. "לבני אירוֹקוּאָה יש, הלכה למעשה, רק אלוהות אחת - החלום," כתב מיסיונר ישועי בשם ז'ק פרֶמין ב-1669. 32 "בפניו הם נכנעים, ומצייתים לכל מצוותיו בדקדקנות" (המיסיונרים אולי לא הבינו לאשורן את דקויות מערכות האמונה המקומיות, אבל הדיווחים שלהם הקסימו את בני המערב). פרמין סיפר איך הגיב בן אירוקואה אחד לחלום על רחצה: "משהתעורר, הוא רץ לכמה בקתות וביקש מחבריו לשפוך על גופו קנקן מים, למרות הקור העז." מכר אחר נדד כשמונה מאות קילומטרים לקוויבק כיוון שחלם על רכישה של כלב שם. הם הרגישו חובה לנהוג כפי שראו בחלומותיהם, אפילו בסיוטים. מיסיונר אחד טען שראה איש משבט הוּרוֹן קוצץ את אצבעו אחרי שחלם שהאצבע נכרתה.33

ז'ן דה בְּרֶבֵּף, שהעביר את רוב חייו בניסיונות להמיר את דתם של בני הורון לנצרות, כתב גם הוא על הכבוד שרחשו המקומיים לחלומות.34 "הם תולים בחלומות אמון העולה על כל אמונה דתית," כתב. על פי הבנתו של ברבף, הם צייתו למצוות חלומותיהם, ולא משנה כמה אקראיות או מורכבות היו ההנחיות האלה. כשאחד משכניו חלם על הכנת משתה, הוא רץ לביתו של ברבף באמצע הלילה, העיר אותו וביקש לשאול סיר. אם אדם חולה חלם שמשחק לקרוֹס יגרש את השד שפגע בבריאותו, "לא משנה כמה האדם חסר חשיבות, תראו שדה נאה ובו כפר מתמודד נגד כפר אחר על ניצחון בלקרוס."

כאשר האנתרופולוג ג'קסון סטיוארט לינקולן התערה בקבוצות ילידיות שלוש מאות שנים לאחר מכן, הוא מצא אצלם אותה אמונה שלמה בחלומות.35 בני נבאחו שפגש הסבירו שלחיצת ידיים עם מת בחלום היא שוות ערך לגזר דין מוות (בעזרת טקסים מסובכים ומזל אפשר אולי להימנע מאסון הנחזה בחלום). בני קרוֹ האמינו שחלומות וחזיונות קובעים את כל דרכו של אדם בחיים; הצלחה יוחסה לחלומות טובים והכישלון נתלה בהיעדרם של חלומות כאלה. גברים בני קרו היו נוקטים צעדים מורכבים כדי להזמין את החלומות החשובים כל כך; הם היו מתבודדים בהרים, סוחבים באפלו על גבם או חותכים מפרקי אצבע כקורבן.

בטקס חניכה שכיח אחד, חיפוש אחר חזיונות, נערים שנמנעה מהם שינה נשלחו לשממה לבדם, כדי לצום ולהתפלל. כל נער נשאר ביער - לעתים קרובות במשך כמה לילות - עד שחווה חלום מוחשי על בעל חיים, שהעניק לו ידע סודי וכוחות על־טבעיים. "הטקס תוכנן בכוונה תחילה להעמיד את הנער במצב של כאב גופני קיצוני ושל מצוקה רגשית - בידוד חברתי, מניעת מזון ומים, חשיפה לאיתני הטבע ולהתקפות מסוכנות של חיות פרא," כתב קלי בולקלי בספרו Dreaming in the World's Religions (חלומות בדתות העולם). 36 "לפי אמות המידה המשפטיות באמריקה בימינו, המנהגים האלה היו נחשבים ככל הנראה להתעללות בילדים," הוסיף. אבל לפי אמות המידה של האינדיאנים מדובר היה בהפך הגמור; המסע לחיפוש החזיונות היה זכות מיוחדת, הזדמנות לחוויה דתית עמוקה. ערכו לא היה רק רוחני, אלא גם חברתי - ההישרדות בסכנות טקס המעבר היתה עוזרת לחניך לזכות במעמד בשבט.

"החלום הוא חוויה ממשית, לא כזאת שאין אפשרות להבחין בינה לבין המציאות במצב עֵרות... אלא כזאת שהיא שונה ממנה בצורה משמעותית וחשובה," כך סיכמה מישל סטיבן, אנתרופולוגית שחיה עם בני מקאו בפפואה גיניאה החדשה בשנות השבעים של המאה העשרים, את גישתם של מארחיה כלפי החלומות.37 עבור בני מקאו החלום ייצג את פעולת הנפש בלילה, כשהיא משוחררת מהגוף בשינה. הוא "מאפשר לבני האדם גישה לממלכה של ידע וכוח הנסתרים מפניהם בדרך כלל," נותן להם רמזים על העתיד ותובנות לגבי הכוונות והמשאלות הנסתרות של חברי השבט האחרים. אם מכשף היה רוצה לדבר עם קרוב משפחה מת בחלום, הוא יכול לקחת חלק מהגופה - "בדרך כלל עצם אצבע, שבב ציפורן או שערה שנלקחו מהגופה לפני הקבורה ונשמרו למטרה זאת" - ולדקלם מעליו לחש. אם מישהו חלם שנפצע בקרב או שחיית פרא התקיפה אותו, הוא היה נמנע ממקומות ציבוריים למשך שבועות. צעיר אחד - שהשתוקק להיות מורה - עבר מרחק של יותר ממאה ועשרים קילומטרים כדי להגיע לבית הספר, ואז חלם שהוא לכוד בגיהינום של אש ורוחות רעות. הוא הבין את הסיוט הזה כסימן לכך שהאלים יענישו אותו אם יעזוב את משפחתו כדי להגשים את שאיפותיו האישיות, ולכן עזב את הלימודים וחזר הביתה. חלומות יכולים לחצות את ההיררכיות הרגילות בחברה: גברים ונשים, צעירים וזקנים, כולם מסוגלים לחלומות נבואיים שיכולים לגרום לחברה כולה לפעול ביחד. אם מישהו חלם על לכידת דג בקרס, הכפר כולו חייב להתגייס נגד הרוחות הרעות שבאופק. כפי שהסביר בן מקאו אחד: "החלומות מנהלים את הכפר כולו!"

האנתרופולוגית הקנדית סילבי פּוּאריֶיה, שחייתה עם אוסטרלים ילידים במדבר המערבי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, השתאתה גם היא על המידה שבה היו החלומות משולבים בחיי היום־יום. "היה שכיח למדי שאנשים שיתפו אחרים כרצונם בחלומותיהם, בעיקר סביב המדורה, שם חברים וקרובי משפחה התאספו לשתיית התה בבוקר," כתבה.38 אצל בני ררָמוּרי בצפון־מערב מקסיקו, "השאלה 'מה חלמת בלילה?' משתווה רק לשאלה 'כמה פעמים קיימת יחסי מין?' כברכת הבוקר הפופולרית ביותר בין גברים," כתב חוקר שהתערה ביניהם בשנות השבעים והשמונים.39 והשיחות על חלומות לא היו מוגבלות לבוקר בלבד. בני ררמורי לא ישנו שמונה שעות רצופות, אלא במקבצים של כמה שעות שינה בכל פעם, כך שהיו להם הזדמנויות רבות לדבר על חלומותיהם לאורך הלילה.

•••

כמו האנתרופולוגים והאתנוגרפים, פסיכולוגים באמצע המאה העשרים אהבו לקטלג ולספור, לחלק את העולם למקטעים דמוגרפיים שקל להתמודד איתם. אחד המדענים הפוסט־פרוידיאניים הראשונים בהלך הרוח האמפירי, שדגל בתפיסה שחלומות יכולים לחשוף רגשות קבורים, היה פסיכולוג בשם קלווין הול, ולצורך הוכחה הוא נעזר בניתוח תוכן - שיטה חדשה ופורחת במדעי החברה.

בשנות הארבעים החלו הול ועמיתו, רוברט ואן דה קאסל, לאסוף חלומות מהסטודנטים שלהם באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב.40 ברגע שאספו מדגם גדול מספיק הם התחילו לחפש נושאים חוזרים ולרשום אותם. הם קראו כל חלום כאילו הוא סיפור, מנו פעולות וארכיטיפים שונים, מיינו את האינטראקציות בחלום לקטגוריות: כישלונות, הצלחות, מקרי תוקפנות. הם מנו את מספר החברים, בני המשפחה, הזרים ובעלי החיים. הם חישבו את היחס בין דמויות נשים לדמויות גברים. הם שקלו אם החולם יוזם מגעים חברתיים או רק מגיב להם. הם מנו פעילויות כמו אכילה ומין.

הניתוח של הול ושל ואן דה קאסל גילה כמה דפוסים מפתיעים. בניגוד להשערתו של פרויד, שלפיה חלומות ממלאים משאלות כמוסות, דיווחי החלומות האלה היו שליליים ברובם. מפגשים של תוקפנות עלו על מספר המפגשים הידידותיים ביחס של שניים לאחד;41 חצי מחלומות הגברים ושליש מחלומות הנשים כללו סוג כלשהו של תקיפה גופנית. יותר משני שלישים מהרגשות היו שליליים: במקומות הראשונים היו פחד, חוסר אונים וחרדה. היו גם הבדלים מובהקים בין המינים, שחלקם היו פחות מפתיעים. מין הופיע בחלומות הגברים פי ארבעה יותר מאשר בחלומות הנשים.42 בנוף הנפשי של גברים שלטו גברים אחרים - דמויות גבריות עלו במספרן על אלה של נשים ביחס של שניים לאחת - אבל נשים חלמו במידה שווה על גברים ונשים.

הול וואן דה קאסל אמנם סתרו היבט אחד של התיאוריה של פרויד, אבל הם אישרו אחר: חלומות יכולים לפתוח חלון חשוב לדרמות המתרחשות בנפש ולעימותים הפנימיים. כשניתחו חלומות של אנשים לצד מפתחות אחרים לגישותיהם ולאישיותם, הם גילו עקביות ראויה לציון. מי שהיו תוקפניים יותר בשעות היום נטו להרגיז אחרים בחלומותיהם, ואילו מי שהרגישו חסרי אונים נטו יותר לחלום שהם נרדפים. אנשים שהיו להם אינטראקציות חיוביות בעיקרן בחלומותיהם נטו לקבל ניקוד גבוה באמות מידה של ביטחון ושליטה חברתית, ואילו חלומות של תסכול וחרדה נקשרו לפסיכופתולוגיה ולתוקפנות. כל הנתונים האלה אולי נשמעים ברורים מאליהם, אבל יצירה של מעין בסיס נתונים של חלומות עזרה לחשוף יוצאים מן הכלל בעלי חשיבות, שאחרת אולי לא היו מאותרים. סטייה של אדם מהנורמה יכולה להציע רמזים לגבי אופן הפעולה של נפשו - על מה הוא חושב, איך הוא מתייחס לאחרים, איך הוא רואה את מקומו בעולם.

חלום המאוכלס בזרים, למשל, הוא סימן לניכור חברתי; מספר מצומצם של חברים יכול להיות תסמין למחלת נפש. מחקר אחד גילה שחברים היו רק 18 אחוזים מהדמויות בחלומות של סכיזופרנים, ו-22 אחוזים בחלומות של חולי דיכאון.43 "אם חושבים על המצב החברתי שבו חיות הקבוצות האלה, זה הגיוני מאוד," אמר הפסיכיאטר מילטון קרמר. סכיזופרנים חולמים על זרים, והם, "חיים בעולם שבו יש להם מגעים מעטים יחסית עם בני אדם. אם סופרים את מספר האנשים שסכיזופרנים מדברים איתם במשך היום, הוא נמוך יותר משל אנשים רגילים." אנשים מדוכאים, מי "שצרותיהם קשורות אולי למצבם המשפחתי," חולמים לעתים ביחס לא פרופורציוני על מבנים משפחתיים ועל בני משפחה - אם לא קרוביהם, הרי אנשים המזוהים על פי תפקיד משפחתי: בן, בת, אח.44

הודות למערכת הכמותית של הול וואן דה קאסל, יכולים היו פסיכולוגים להשוות בין חלומות של אוכלוסיות שונות, בלי קשר ליחסם לפרויד. הם גילו שכאשר אנשים עוברים תקופות דיכאון או נאבקים בבעיות שתייה או בהפרעות אכילה - החלימה משתנה בדרכים שאפשר לנבא. מעקב אחרי חלומות של מטופלים יכול לעזור למטפלים להבין מצבים מסוכנים. כאשר הפסיכיאטרים התחילו להטיל ספק בתיאוריה של פרויד בעשורים שלאחר מותו, הם גילו שתפיסותיו לגבי חלומות לא תמיד הוכחו במחקרים חדשים יותר.45 כך גם תפיסותיו של מי שהיה בן חסותו לתקופה מסוימת, קרל יונג. את אמונותיו של יונג אי־אפשר לבחון אמפירית; אי־אפשר להוכיח או לשלול את קיומו של לא־מודע קולקטיבי, אבל מתקבל יותר על הדעת שהקווים המשותפים בחלומות וברפרטואר הסמלי שלנו נובעים מחוויות אנושיות אוניברסליות, כמו התבגרות, חיים בגוף ולמידה להשתתף בקבוצה חברתית. הול וואן דה קאסל גילו שרוב החלומות אינם נעימים, והטילו בכך ספק ברעיון מילוי המשאלות של פרויד. נוסף לכך, חלומות של ילדים קטנים - כמו אנה פרויד ואיש הזאבים - תפסו מקום מרכזי בתיאוריה של פרויד, אבל ממחקרים בהמשך עלה שחלומות של ילדים ברוב המקרים אינם מתוחכמים מספיק כדי לשקף משאלות, כמוסות או גלויות.

בשנות השישים קידם דייוויד פוֹקס, פסיכולוג מאוניברסיטת ויומינג, תיאוריה שלפיה ילדים בדרך כלל אינם זוכרים את חלומותיהם עד גיל תשע לערך. אפילו כשמעירים אותם משלב רע"מ, ילדים בני שלוש עד חמש מסוגלים לזכור חלומות פחות מרבע מהזמן, והחלומות שעליהם דיווחו כללו בדרך כלל לא הרבה יותר מכמה תמונות פשוטות, חסרות תנועה. הגילוי הזה - כמו רבים אחרים בסיפור - לא התבצע בזכות תוכנית מתוחכמת כלשהי, אלא במקרה.46 פוֹקס רצה במקור לגלות אם הוא יכול לעשות מניפולציות על המשלב הרגשי של חלומות ילדים, והוא הזמין ילדים למעבדה שלו להקרנה לילית של פרק אלים או ניטרלי בסדרת הטלוויזיה "דניאל בון", המבוססת על חייו של חלוץ אמריקאי במאה השמונה־עשרה. התוצאות שלו לא היו מעניינות במיוחד; חלומותיהם של הילדים לא היו שונים כאשר בון איים "לפתוח" את שוביו "מהקרקפת ומטה" או מצא כלה לכורה עשיר. אבל הניסוי פתח קו חקירה שהניב פירות רבים יותר.

"בהדרגה התחלתי להבין שהייתי טמבל כשניסיתי לראות איך הסרטים הטיפשיים ישנו את החלומות, כשלמעשה לא הבנו אפילו מה היו תכונות קו הבסיס של חלומות של ילדים - איש לא עשה מחקר אובייקטיבי שתיאר את החלומות האלה," סיפר פוֹקס בהמשך בריאיון עיתונאי.47 לאחר שזיהה את הפער הזה בספרות המחקרית, הוא פעל לתיקונו. הוא פרסם מודעות בעיתון מקומי ושכנע הורים של שלושים ילדים בני שלוש עד עשר להרשות לילדיהם להעביר תשעה לילות בשנה במעבדת השינה שלו.

פוֹקס העיר את הילדים שלוש פעמים בכל לילה בשלבים אסטרטגיים במחזורי הרע"מ ושאל על מה חלמו, אם בכלל. הילדים הקטנים ביותר במחקר - בני שלוש וארבע - הצליחו לדווח על חלומות רק בכ-15 אחוזים מהפעמים שהעירו אותם משנת רע"מ, והמעט שזכרו היה מקוטע, ולא דומה כלל לסיפורים המורכבים שמבוגרים מתארים. החלומות דמו לשברירים או לצילומי סטילס, תמונות שנשאבו היישר מחיי היום־יום שלהם ונגעו לפעילויות בסיסיות כמו שינה ואכילה. הם היו קצרים וחסרי רגש ורק לעתים נדירות כללו אינטראקציה חברתית כלשהי. בעלי חיים - ציפורים ועגלים,48 כמו אלה הממלאים סיפורי אגדות וספרי פעוטות - מילאו תפקידים בולטים יותר מאשר בני אדם. מעניין מכול היה התפקיד שמילאו הילדים בחלומותיהם: הם היו משקיפים פסיביים, צפו בעלילה המתנהלת. הם לא כיוונו אותה ואפילו לא השתתפו בה באופן פעיל. כשאחד הילדים במחקר, דין, היה בן ארבע, הוא חלם על שינה באמבטיה ועל נמנום ליד מכונת ממכר אוטומטית.

בקרב בני חמש ושש עלה שיעור ההיזכרות בחלומות לכ-30 אחוזים, והדיווח על החלומות היה ארוך ומורכב יותר. במקום ללהק בעלי חיים ומוצרי מזון לתפקידים המרכזיים, ילדים בגיל בית ספר שילבו בחלומות אנשים אמיתיים מחייהם. כשדין היה בן שש הוא חלם ששיחק עם חברו פרדי בבקתה ליד אגם, שהתחרה בריצה בגן השעשועים עם חברו לכיתה ג'וני, ושבנה בבית גשר מלגו.49 רק בסביבות גיל שבע או שמונה התחילו הילדים למלא תפקידים פעילים יותר בחלומותיהם. בסביבות אותו זמן התחילו להופיע בדיווחיהם רגשות, אם כי המאפיינים הרגשיים של חלומות בבגרות - פחד ותוקפנות - עדיין נעדרו. כשדין היה בן שמונה הוא חלם שהוא וחמישה חברים שתלו זרע שצמח והיה לעץ, החזיק מעמד בשרפה והעלה בהם השראה לנטוע יער שלם. בחלום אחר הוא מצא בפארק צרור בלונים, תפס את החוט של אחד מהם ועף מעלה, לשמים.

המגמות הללו נמשכו - ההיזכרות השתפרה, המורכבות גדלה ובעלי חיים איבדו מחשיבותם - ככל שהילדים גדלו. כשאחותו של דין, אמילי, היתה בת שתים־עשרה, היא דיווחה על חלומות ב-86 אחוזים מהפעמים שהעירו אותה משנת רע"מ, והם היו מסובכים ושכיחים גם יחד. באחד מהם היא מצאה את עצמה בתוך תוכנית הטלוויזיה "מעשי כשפים", וצפתה בדמויות הבדויות משתלבות בבני משפחתה. בחלום אחר היא הראתה לאביה שהיא יכולה לבלוע חתיכה משערה ולמשוך אותה בחזרה מפיה.

חלום הזאבים של פנקייב התחיל להיראות פחות מתקבל על הדעת. (ממחקרים חדשים יותר עולה שילדים אולי יכולים בכל זאת לזכור חלומות מורכבים, אבל עבודתו של פוֹקס התקבלה במשך עשרות שנים בלי שקראו עליה תיגר.) בשנות השישים הקדישו חברי המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק שנתיים לבחינת התיאוריות של פרויד על חלומות והגיעו למסקנה שניתוח חלומות אינו נדרש עוד בעבודתם.50 הדור שאחרי פרויד פיתח שיטות טיפוליות מתוחכמות יותר; עכשיו, טענו, הם יכולים לחשוף נוירוזות של מטופלים בדיבור על פעילויות יומיומיות ועל פנטזיות בזמן העֵרות.

זמן לא רב לאחר מכן הטיל חוקר המוח אלן הובסון צל נוסף על מורשתו של פרויד.51 הובסון היה מתנגד מפתיע לפרויד; בלימודיו לתואר ראשון הוא התלהב מהתיאוריה הפסיכואנליטית, בלע טקסטים של פרויד ואפילו כתב תזה מתקדמת על פרויד ודוסטויבסקי. אבל זמן קצר אחרי תחילת לימודיו בבית הספר לרפואה של הרווארד - שם החליט להתמחות בפסיכיאטריה, ותכנן קריירה קלינית - הוא איבד את האמונה שבה החזיק עד אז. הרעיונות של פרויד לא עלו בקנה אחד עם מה שלמד על הביולוגיה של המוח, וככל שספג את האתוס האמפירי של הפקולטה המדעית בהרווארד הוא היה מסוגל פחות ופחות להסכין עם המתודולוגיה הלא־מוקפדת של פרויד ועם ההעדפה לאינטואיציה האישית שלו על חשבון נתונים. הוא גם סלד מה"יהירות" של מוריו לפסיכואנליזה, שנטו לנתח בשחצנות את כל הנקרים בדרכם, אפילו את הסטודנטים שלהם.52 במקביל התחיל הובסון להעריך יותר ויותר את חשיבות השינה: כסטודנט מותש לרפואה, שלמד מסביב לשעון, הוא תפס את עצמו בשגיאות הנובעות מחוסר מחשבה, ותלה את האשמה בחוסר שינה כרוני. חלומותיו הפכו להיות שוקקי חיים, כפי שקורה לעתים קרובות כשאנשים ישנים במקבצים קצרים במקום לישון שינה אחת רצופה.

הובסון ופסיכיאטר נוסף, רוברט מקַרלי, פרסמו בשנות השבעים תיאוריה חדשנית על חלומות, שלפיה הם לא יותר מאשר תגובה לתהליך עצבי אוטומטי. הובסון ומקרלי השתילו מיקרואלקטרודות בגזע המוח של חתולים - אותו חלק של המוח שאז נחשב לזה שמפעיל שנת רע"מ - ועקבו אחרי פעילות תאי העצב שלהם לאורך היום. כשהחתולים היו ערים, מוחותיהם היו מוצפים סרוטונין, הממלא תפקיד חשוב בקבלת החלטות ולמידה, ובנוראפינפרין, העוזר לשמור על מיקוד ותשומת לב. אבל כשהחתולים שקעו ברע"מ מוחם הפסיק לשחרר את הכימיקלים האלה, והפריש במקומם אצטילכולין, מוליך עצבי המעורב ברגשות ובדמיון חזותי. האיזון הנוירו־כימי המשתנה גרם לשידור שצף קצף של אותות משובשים מאזור הגשר של גזע המוח למוח הקדמי.

חלומות, כך שיערו הובסון ומקרלי, הם תוצר לוואי של ניסיונו של המוח להמציא סיפור שיעלה בקנה אחד עם השילוב הייחודי הזה של כימיקלים. לפי המודל שלהם, מצבו הפיזיולוגי של המוח הוא שקבע את תוכן החלום, ולא זיכרונות מודחקים או תשוקות עמוקות הם שעשו זאת. המוח אולי חושב שרודף אחריך, נניח, מפלץ נושא סכין, אבל לא בגלל חרדת סירוס, אלא כיוון שמרכזי הפחד הופעלו באופן אקראי. "המוח הקדמי אולי עושה כמיטב יכולתו במצב קשה כשהוא מפיק תמונות חלום עקביות בצורה חלקית אפילו מהאותות הרועשים יחסית שנשלחים אליו מגזע המוח," כתבו הובסון ומקרלי.53 לפי תיאוריית "סינתזת ההפעלה", הסיבה לכך שאנחנו שוכחים את רוב החלומות, היא לא טאבו שקשה להעלות על הדעת - אלא כיוון שהכימיקלים הנדרשים ליצירת זיכרון נעדרים.

הובסון טיפח את תדמיתו כמתנגד לפרויד בשלל ראיונות והרצאות לציבור. הוא אפילו עשה דרמטיזציה של התיאוריה שלו בתערוכת מולטימדיה בשם Dreamstage בבוסטון - הוא ביקש ממתנדבים לישון בתא זכוכית, ומכשירי מעבדת שינה המירו את גלי המוח ואת תנועות העיניים שלהם לאורות כחולים וירוקים שהוקרנו על קיר בתצוגה זוהרת ודינמית. המתנדבים לא היו אמורים לישון בכלל מחוץ לתערוכה, כדי שיהיו עייפים מספיק ויירדמו על פי פקודה. להנחיה הזאת היו מדי פעם בפעם תוצאות לא רצויות; משתתפת מותשת אחת השתכנעה שהובסון מנסה לשטוף את מוחה באמצעות מכשיר האא"ג (אלקטרו־אנצפלוגרם).54 ובכל זאת, הובסון יצא לדרכים עם Dreamstage, ולימד כ-30 אלף אנשים שהחלומות הם רק תוצר ביולוגי.

בזמן שהובסון היה עסוק במערכה נגד תפיסת החלומות הפרוידיאנית, צמחה צורה חלופית של טיפול, עם עניין קטן בהרבה בסמלים ובלא־מודע. הפסיכואנליזה היא עניין ממושך ויקר, ואילו השיטה החדשה, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT, Cognitive Behavioral Therapy), מוגבלת במשכה, מוכוונת־תוצאות ומעוגנת במחקר מדעי. מטפלים נפשיים העובדים בגישה המסורתית עשויים להעביר שנים עם מטופליהם, לחזור לפצעי הילדות ולנתח את חלומותיהם בחפירה ארכיאולוגית בלא־מודע העלולה להימשך עד אינסוף, ואילו מטפלי CBT מתמקדים בהווה; מטרתם פשוט לעזור למטופלים להתגבר על דיכאון או על נוירוזה באמצעות יישום של הרגלים בריאים וזניחה של הרגלים מזיקים, ולא משנה מה מקורם. תרופות רבות עוצמה ולא יקרות נגד דיכאון ופסיכוזה יצאו לשוק, ופתאום נראה היה שכל הטיפול בדיבור מיותר.

אף שבעבר זכו להערצה, בשנות השמונים כבר היה אופנתי להוקיע את רעיונותיו של פרויד כפסבדו־מדע.55 פמיניסטיות תקפו אותו על התמקדות התיאוריות שלו בפין, ועל היחס הגרוע שלו, באופן אישי, לנשים. פסיכולוגים אקדמאים רבים, שהיו להוטים להיחשב מדענים אמיתיים, לא רצו שהמחלוקת תזהם את המקצוע שלהם. "כשתחום הפסיכואנליזה התפצל, החלומות נדחקו לשוליים," אומרת הפסיכולוגית מג ג'יי. דיונים בפרויד ובלא־מודע סולקו מה-DSM, התנ"ך של הפסיכיאטריה (מדריך האבחנות DSM, ראשי תיבות שלDiagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders). המימון הפדרלי שניתן לחקר חלומות בארצות הברית הידלדל.56

לא עזר שהתחום שחנכה האגודה למחקר על־טבעי עוד בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה צבר סוף־סוף תאוצה. הפאראפסיכולוגיה צמחה בשקט, בקצב לא אחיד, מאז המאה התשע־עשרה, ומוסדות שונים קבעו מדי פעם שחקירות של העל־טבעי ראויות לתמיכה. ב-1912 התחילה אוניברסיטת סטנפורד לקיים מחקרי מעבדה של "העברת מחשבות".57 כמה עשרות שנים לאחר מכן פתחה אוניברסיטת דיוק מרכז פאראפסיכולוגיה, שבו שאל הבוטניקאי לשעבר ג'וזף בנקס ריין שיטות חדשות מהפסיכולוגיה הניסויית והחיל אותן על חקר תופעות על־טבעיות.58 עמיתיו מצאו סיפורים על אנשים שהאמינו שהם יכולים לתקשר זה עם זה מתוך שינה, כמו זוג חברים שטענו שחלמו בו־זמנית שפגשו זה את זה ביער בוער.59 (קיומם לכאורה של חלומות משותפים נחשב כראיה לכך שעולם על־טבעי קיים לצדו של העולם הגשמי.)

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, בתקופה שבה הפסיכולוגים התרחקו מהעיסוק בחלומות, צמח התחום בזכות אקלים של פתיחוּת תרבותית והתנסות רוחנית. מערביים עם ראש פתוח ניסו כמיטב יכולתם להשיל מעליהם ערכים שאיתם גדלו, עסקו ביוגה ובפילוסופיה מהמזרח, בבודהיזם ובמדיטציה. ג'ון קבט־זין, מיקרוביולוג מניו יורק, הקים ב-1979 באוניברסיטת מסצ'וסטס מרפאה להפחתת לחץ ולימד מטופלים של מרפאת הכאב של בית החולים על מיינדפולנס ומדיטציה.60 אמריקאים התחילו לארגן שחזורים מלאים של טקסים אינדיאניים, בהשראת דיווחים של אנתרופולוגים. היו שניסו להיטהר בבקתות הזעה, שחוממו לטמפרטורות המשנות את התודעה. הם קראו על מסעות חזון ויצאו ליערות כדי לחפש חיות טוטם משל עצמם. אמריקאים ילידיים הועלו על נס בשל "התנגדותם העיקשת לריבונות הלבנה, והשמירה על ערכי קהילה מסורתיים," כתב ההיסטוריון פיליפ ג'נקינס בספרו Dream Catchers (לוכדי חלומות, איך הזרם המרכזי של אמריקה גילה את הרוחניות הילידית). 61 "לא מפתיע שעידן חדש של ניאו־אינדיאניזם מסונוור מרוב פליאה מאפיין את העשור שאחרי 1965, תקופת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, התנקשויות והתפרעויות בערים, מחסור בנפט ואיום באסונות אקולוגיים...62 לאורך ההיסטוריה האמריקאית, הדימויים האינדיאניים הרומנטיים מבוקשים ביותר בתקופות של ניכור ומשבר."63 תיירים שנסעו לדרום־מערב ארצות הברית רכשו חפצי נוי ומלאכות יד מהילידים. ילדים הכינו לוכדי חלומות מנוצות וחוטים.

בינתיים, בעולם האקדמי, נפתחו מעבדות פאראפסיכולוגיה באוניברסיטאות קליפורניה, וירג'יניה ופרינסטון. הסי־אַי־אֵיי מימן מחקר חשאי על האפשרות של שימוש בתפיסה על־חושית כנשק. מונטגיו אולמן, יו"ר המחלקה לפסיכולוגיה במרכז הרפואי היוקרתי מיימונידס בברוקלין (הקרוי על שם הרמב"ם), שכנע ב-1962 את מעסיקיו להקים מעבדה לחקר חלומות על־טבעיים. אולמן המציא חוקים מורכבים, והיה נחוש בדעתו שהספקנים לא ימצאו מה לבקר.64 הוא מיין את המתנדבים על פי יכולת על־טבעית והעביר אותם מבחן שיש בו 50 אחוזי כישלון. כל מי שביקש להיות נבדק צריך היה להעביר לילה מקדים במעבדת השינה כשעוזר מחקר נועץ מבט באחת מתריסר תמונות ומנסה לשדר אותה לתודעתו. רק אם התמונה המיועדת הופיעה בשש התוצאות הראשונות יכול היה המשתתף לעבור הלאה, לניסוי אמיתי.

מי שעברו את המכשול הזה והוכיחו בכך את עוצמתם העל־טבעית, זכו לישון במעבדה בזמן שחוקר יושב בחדר אחר, מתמקד בציור אקראי ומנסה לשדר להם טלפתית את התמונה. כשהמכשירים הורו על כך שהמתנדב שקע בשנת רע"מ, היו מעירים אותו ושואלים על מה חלם. יותר מ-60 אחוזים מהזמן החלומות המדווחים תאמו לציורי המטרה65 - לפי אמות המידה של אולמן (חלום על ארוחה, למשל, יכול להיחשב כתואם לציור של הסעודה האחרונה של ישו). באחד המחקרים המפורסמים ביותר שלהם, אולמן ועמיתיו סטנלי קריפּנר וצ'רלס הונורטון ביקשו מאלפיים אנשים שנכחו במופע של להקת גרייטפול דד לנסות לשדר תמונה (אדם בתנוחת לוטוס, עם צ'קרות זוהרות לאורך עמוד השדרה) למלקולם בסנט, שטען שהוא מדיום וישן במעבדה שלהם. בסנט דיווח על חלום על "איש צף באוויר" וציין "עמוד שדרה". אולמן ראה בכך הצלחה.66

במחקר אחר העביר הפסיכיאטר רוברט ואן דה קאסל שמונה לילות במעבדה של אולמן וקריפנר.67 בלילה אחד - שבו היה גאה במיוחד - החוקר התרכז בעותק של ציור של סלבדור דאלי, "גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס", שבו נראה קולומבוס נערי יורד לחוף החדש, ומריה הבתולה והילה מעל ראשה סופקת כפיים על דגל המתנוסס לצדו. החלומות של ואן דה קאסל בלילה ההוא כללו "דמות גבר צעיר למדי", "אישה מאטלנטיק סיטי או מאטלנטיק ביץ'" ו"אנשים לבושים גלימות לבנות". בזכות הישגים כאלה העניקו לו אולמן וקריפנר את הכינוי "נסיך התפיסה".

"במבט לאחור אני מופתע שקיבלנו תמיכה כה רבה," הודה קריפנר לאחרונה.68 "לא היתה לנו בעיה להציג מאמרים בכנסים בנושאי שינה וחלומות, בכנסים פסיכולוגיים, וכן הלאה." בשנות השבעים זכה הצוות מבית החולים מיימונידס במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית - חותם אישור יוקרתי.69 "65 אחוזים מהחוויות העל־חושיות מתרחשות בחלומות," אמר אחד החוקרים הראשיים לכתב של "ניו יורק טיימס", שלא ערער על דבריו.

במקביל, באירופה, פסיכיאטרים ניסו להשתמש בחלומות לניבוי אסונות טבע ואירועים בינלאומיים. "משרד התחזיות" הראשון נוסד בלונדון בתגובה לאסון בעיירת כורים ולשית קטנה בשם אַבֵּרפָן.70 תל ענקי של שיירי פחם שהצטבר לגבעה, התמוטט בבוקר יום שישי באוקטובר 1966 על בית הספר המקומי הסמוך, ומחץ יותר ממאה ילדים. הקהילה שקעה באבל ואנשים בכל רחבי בריטניה שמעו על הטרגדיה. היו כאלה שטענו שהרגישו שדבר מה ממשמש ובא בימים או בחודשים לפני המקרה.

הפסיכיאטר האנגלי ג'ון ברקר - שטיפח עניין בתופעות על־טבעיות זה שנים - נסע לאברפן ברגע ששמע על התאונה, כדי לגלות אם מישהו באמת חזה את האסון. הוא פרסם מודעות בעיתונים ארציים, ושבעים ושישה אנשים כתבו לו על התחושות המקדימות שעלו בהם.71 כחצי מהן התרחשו בחלומות. אנשים מכל רחבי אנגליה סיפרו לברקר על סיוטיהם - ילדים נטושים במבנים או מתים במפולות. אישה אחת - אמה של ילדה בת עשר שנהרגה במפולת - אמרה שיום לפני התאונה בתה התעקשה שהיא תקשיב לסיוט שממנו התעוררה: "חלמתי שהלכתי לבית ספר ולא היה שם בית ספר. משהו שחור ירד על כולו." אישה אחרת סיפרה שחלמה בלילה על גוש שחור שהתקרב אט־אט לבית הספר בכפר. ברקר פרסם את התוצאות - שנראו לרבים מסתוריות - בכתב העת Journal of the Society for Psychical Research, יחד עם קריאת גיוס: כדי למנוע את האסון הבא יש להקים משרד מרכזי שיתחיל לאסוף בשיטתיות חלומות ולחפש בהם סימני אזהרה. הוא וכתב לענייני מדע לקחו על עצמם להקים את משרד התחזיות הבריטי, ומשרד מקביל בניו יורק - מרשם התחזיות המרכזי - נפתח בשנה שלאחר מכן.

כמה מהמוחות המבריקים ביותר של התקופה נסחפו בשיגעון. מאמצע אוקטובר 1964 עד לתחילת ינואר 1965 תיעד הסופר ולדימיר נבוקוב בדקדקנות את חלומותיו, בתקווה להוכיח שיש בהם רמזים לעתיד.72 הפרויקט שלו היווה השראה לספר בשם "ניסוי בזמן" שבו טען מהנדס בריטי שהזמן יכול לנוע לאחור ושבחלומות אנחנו עוזבים את "הגוף הישן ביקום אחד" ו"משוטטים לאחר", נעים הלוך ושוב בין העבר לעתיד, חוזרים לזיכרונות ישנים ורואים להרף עין את העתיד לבוא. לפי הספר הזה חלומות כוללים "תמונות מחוויות עבר ותמונות מחוויות עתיד המשולבות יחד בשיעור שווה לערך."

לא מפתיע במיוחד שנבוקוב היה מוכן לצאת לארץ לא נודעת זאת; הוא מעולם לא יכול היה לראות בשינה מובן מאליו. נבוקוב נאבק כל חייו בנדודי שינה קשים עד מאוד, שלא נכנעו אפילו בפני כדורי השינה החזקים ביותר. לילה אחד הוא תיעד ביומנו תשע "הפרעות שירותים" נפרדות. בלילה אחר, אירוע ראוי לציון: "בפעם הראשונה זה שנים" הוא הצליח לישון שש שעות ברצף.

נבוקוב נהג זה מכבר לרשום את חלומותיו, לילותיו היו פעילים עד כדי סחרחורת, ותיאוריו היו רהוטים כרגיל אצלו. "בחצי חלום מר גורל ראיתי פסים פזורים של אור קלוש בין חריצי התריסים"; "חוויתי חזיונות עשירים ומשונים, זכרתי אותם בין שתי תהומות שינה." חלק מחלומותיו הם תרחישים קלסיים; הוא מאבד את המזוודה או מפספס את הרכבת. אחרים משקפים את העניין המפורסם שהיה לו בפרפרים, בספרות וביחסי מין אסורים. בחלום "אירוטי עמוק" הוא הבחין שאחותו "צעירה ורפת איברים במידה משונה." הוא שתה תה עם טולסטוי ורדף אחר פרפר בעזרת כף ענקית. בסיוט חוזר ונשנה הוא מצא את עצמו "רודף אחר פרפרים מעניינים," אבוד בלי הרשת שלו ומנסה לתפוס אותם בידיו בלבד.

נבוקוב לא היה צריך לחכות זמן רב למה שנחשב בעיניו תוצאה חיובית. בליל 17 באוקטובר - כמה ימים בלבד אחרי תחילת הניסוי - הוא חלם שהוא נפגש עם מנהל מוזיאון מחוזי. שניהם פטפטו לצד מגש עמוס דגימות של קרקע נדירה ויקרה, ונבוקוב הבין - לזוועתו - שלאורך שיחתם הוא אכל מבלי משים כמויות קטנות מהדגימות. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר 20 באוקטובר, הוא הפעיל את הטלוויזיה וראה סרט לימודי על מדעי הקרקע - גיאולוגים ניתחו מגש דגימות, שהיו מסודרות "בשקיות קטנות ומעוררות תיאבון." הוא החליט שהסרט היה המקור לחלום שקדם לו. בעיניו הדבר היה "ברור כשמש."

לפי החוקרת הבריטית סו לואלין, לא מטורף לחלוטין לחשוב שהחלומות נבואיים באופן מצמרר. כשאנחנו חולמים המוח עובד מהר, מעבד שברירי מידע שקלטנו ומשתמש בהם לעריכת ניחושים לגבי העתיד. "אם יש דפוסים אסוציאטיביים באירועים, אפשר להשתמש בהם כדי לנבא מה יקרה הלאה," כתבה לואלין בכתב העת Aeon. 73 "חלק מהדפוסים דטרמיניסטיים והגיוניים. לדוגמה, היום בא אחרי הלילה. חלק מהדפוסים הרבה פחות ברורים מאליהם. אנחנו קוראים להם 'הסתברותיים' כי הם מבוססים על אירועים שיש להם נטייה בלבד להתרחש, כך שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים באותה המידה בניבוי שלהם." בזמן עֵרות, הסבירה לואלין, "אנחנו מצטיינים באיתור דפוסים הגיוניים ודטרמיניסטיים," ואילו "במהלך רע"מ אנחנו טובים יותר באיתור האסוציאציות שהן פחות ברורות מאליהן, או 'רחוקות', כאלה המנבאות אירועים הסתברותיים."

בשינה אנחנו בוחנים גושים אדירים של מידע, שהיה בלתי אפשרי לחשוב עליהם באופן מודע. זוהי ממלכת האינטואיציה, ידע שנמצא ברשותנו בלי שאנחנו מודעים לכך. לפעמים גוף יכול לתת לנו רמז: איומים שבקושי אפשר להבחין בהם עולים באופק, והלב הולם מהר יותר, או ששערות העורף סומרות. ולפעמים תחושות הבטן מומחשות בחלומות, הופכות מניחושים בלבד לסיפורים מלאי חיים שתובעים את תשומת הלב.

מתי לסמוך עליהם? התשובה לכך היא יותר אמנות ממדע. עבור אנשים שמסוגלים להבדיל בין חלום חשוב לצירוף מקרים אקראי, חלומות יכולים להוות מערכת התראה מוקדמת מצילת חיים. התיאולוג פול טיליש, יליד גרמניה, עזב את מולדתו לאמריקה ב-1933, כאילו ידע מראש מה עתיד להתרחש. הוא אמר פעם שסיוטים עזרו לו לזהות את חומרת המשבר הפוליטי שהתפתח סביבו. "במשך חודשים חלמתי על זה, פשוטו כמשמעו... והתעוררתי בהרגשה שקיומנו משתנה," אמר. "במצב מודע הרגשתי שנוכל להימנע מהגרוע ביותר, אבל תת־המודע שלי ידע יותר."74 גרמנים רגילים רבים אחרים הרגישו לראשונה באיום הרודנות בחלומותיהם. בין 1933, אז התמנה היטלר לקנצלר גרמניה, לבין 1939, אז ברחה העיתונאית שרלוט בֶּרָט לאמריקה, היא ראיינה יותר משלוש מאות אזרחים כמוה, ביניהם יהודים רבים, על חלומותיהם. כדי להגן על המחקר שלה במשטר שהחיל הגבלות רבות יותר ויותר, היא המציאה שיטת קצרנות סודית - היטלר היה דוד הנס, גרינג היה דוד גוסטב - ופיזרה דוחות חלום מוצפנים באמצעות שליחתם בדואר לחברים שונים בארצות אחרות. כעבור עשרים שנה היא פרסמה את תוצאות המחקר שלה בספר נשכח אך מרתק בשם The Third Reich of Dreams (הרייך השלישי של החלומות). 75

בתחילת הפרויקט של ברט, כאשר היקפן של תוכניות ההשמדה של היטלר עדיין לא היה ידוע, האנשים שראיינה הבחינו בסכנה ממשמשת ובאה בחלומותיהם. הפסיכולוג ברונו בטלהיים ציין שרבים מהחלומות האלה נרשמו ב-1933, כשהיטלר רק עלה לשלטון: "החולמים כאילו חזו את מה שעתיד להתרחש, זמן רב לפני שקרה."76 החלומות חשפו פחדים כמוסים של אובדן פרטיות או של התמודדות עם בירוקרטיה עוינת שדרכיה נסתרות. רופא בגיל העמידה חלם שהוא נשכב לנוח עם ספר, וקירות ביתו התפוגגו סביבו. תחושת אימה חדשה חלחלה לחיי היום־יום והחדירה אימה לסצנות ביתיות. עקרת בית חלמה שהתנור שלה מתגלה כמתקן ריגול, וחוזר על כל מה שאמרה בקרבתו. ירקן חלם שכרית ספה העידה נגדו. גבר חלם שהרדיו שלו התחיל לשדר בקולי קולות "בשם הפיהרר, בשם הפיהרר" בחזרה אינסופית.

החלומות יכולים אמנם לעזור לנו לזהות סכנות בשלב שבו הן מנצות, לפני שהן מתגלות לעין במלואן, אבל חלומות שנראים לכאורה נבואיים, אפשר בדרך כלל להסביר בעזרת סטטיסטיקה. אנחנו חולמים חלומות רבים כל כך - כארבעה בלילה - ולכן לא ממש מפתיע להבחין מדי פעם בדמיון בין החלומות למציאות. בספרו Paranormality: Why We See What Isn't There (פאראנורמליות: מדוע אנחנו רואים את שאינו קיים) העריך הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד ויסמן שמגיל חמש־עשרה עד שבעים וחמש האדם הממוצע חולם כ-87,600 חלומות במהלך 21,900 לילות. אבל אפילו בעלי יכולת מצוינת לזכור חלומות, שוכחים רבים מחלומותיהם אם הם לא נתקלים במשך היום במשהו שמעורר אצלם את הזיכרון. לפי ההסבר של ויסמן, "יש הרבה חלומות ונתקלים בהרבה אירועים. רוב הזמן החלומות לא קשורים לאירועים, ואנחנו שוכחים אותם. אבל מדי פעם בפעם אחד החלומות תואם לאחד האירועים.77 ברגע שזה קורה, פתאום קל לזכור את החלום ולשכנע את עצמך שהוא חזה בדרך קסם את העתיד. למעשה מדובר רק בפעולה של חוקי ההסתברות."

משרדי התחזיות לא הצליחו לנבא כמעט דבר, ונסגרו בתוך שנים מעטות. דורות של פסיכולוגים ניסו לשחזר את הממצאים של אולמן וקריפנר, אבל לשווא.78 (קריפנר, בן שמונים וחמש נמרץ שנודד בעולם לקידום כוח החלומות העל־טבעיים, מאשים סופות חשמליות בחסימת גלי האוויר העל־טבעיים של ממשיכיו.) "זה נראה טוב כל כך, אבל יש בו את כל הבעיות שיש במחקר של 'תשובה חופשית'," אומרת סוזן בלקמור, שכתבה כמה ספרים על תודעה ופאראפסיכולוגיה. כשאנשים מדווחים על חלומותיהם הם מפיקים חומר רב כל כך, עד שכמעט בלתי נמנע שתמונה או שתיים יהיו דומות למטרה. "העניין מסתמך במידה רבה מאוד על שיטת הרנדומליזציה. ואם לא יורדים לשורש הרנדומליזציה, אי־אפשר לדעת אם היא נעשתה כמו שצריך."

אבל המשאבים המעטים המוקצים לחלומות עדיין מתועלים לפעמים לבחינה של תיאוריות מפוקפקות. ב-1983 הוריש הסופר האירופי ארתור קסטלר את רכושו למחלקה בריטית לפאראפסיכולוגיה; "היחידה לפאראפסיכולוגיה על שם ארתור קסטלר" באוניברסיטת אדינבורו קיימת מאז.79 מי שעומדת כיום בראש היחידה, קרולין ואט, הסיטה את ההתמקדות של המרכז מהשאלה אם תופעות על־טבעיות קיימות בכלל, לסוגיה הרלוונטית יותר: מדוע אנשים רבים כל כך מאמינים בעיקשות שהן קיימות. במחקר אחד שנערך לאחרונה היא גילתה שיש סיכוי גדול יותר שאנשים יאמרו שסרטון מסוים דומה למשהו שהם חלמו אם הם מאמינים מלכתחילה בידיעה מראש; האמונה מחזקת את עצמה, ויוצרת אצל אנשים הטרמה שמעודדת אותם להבחין בקווי דמיון בין חלומות לבין אירועים המתרחשים לאחר מכן במציאות.80 במחקר אחר הוכיחה ואט שזיכרון סלקטיבי - הנטייה האנושית להתעלם מדברים הסותרים את ההנחות שלנו - עוזר להנציח את האמונה בחלומות על־טבעיים; אנשים שקוראים יומן חלומות ויומן רגיל של אותו אדם נוטים יותר לזכור את החלומות שעלו בקנה אחד עם אירועים שהתרחשו במציאות, לעומת אלה שלא.81

מחקרי החלומות העל־טבעיים זכו ליותר פרסום מאשר ביסוס. הקשר בין פסבדו־מדע לחלומות ולתיאוריות פסיכואנליטיות מיושנות ריתק את הדמיון התרבותי, והקשה עוד יותר על החוקרים המעטים שערערו על הדעה הרווחת לעסוק במדע החלומות הלא־פופולרי.