לחישות הסבתא

1

רפאל יושב מולי על כרית רחבה, אוחז בידיו כד קטן ובו משקה בגון אדמה. בשימת לב רבה הוא מוזג ממנו לכוס קטנה ומגיש לי אותה כשעל פניו חיוך ברכה. אני מקרב את הכוס בזהירות לשפתיי ולוגם, מחליט לבלוע הכול באחת.

טעמו של השיקוי כטעם הגיהינום ואני כמעט נחנק. שתיתי משקאות גרועים בחיי, אבל דבר לא הכין אותי לחוויית השתייה הזו. אני מלעלע ובולע בלא להשאיר טיפה, מנסה להתגבר על הבחילה.

האורות כבים בידי העוזרים וחשכה גמורה צונחת על האוהל. אלה הכללים, כל אדם מתייחד עם עצמו ונמנע מכל קשר עם האחרים, העיניים החיצוניות מתבקשות לפנות את מקומן לעיניים הפנימיות. אני אוהב זאת ושמח על הדממה.

כשעה חולפת, ואז עולה אוושה חרישית בקרב האנשים. רפאל אמר בדברי ההקדמה כי זהו הזמן לערך עד להתחלת השפעת המשקה והופעתה של האַיָאוָוסְקָה בפני הנוכחים. איני חש בכל דבר מיוחד ולרגע חולפת בי אכזבה פן לא אחווה דבר.

החשכה כנגד עיניי מלאה ואני מביט לתוכה. לפתע סובבות עיניי, ואולי זה מוחי, משהו מתרחש שאיני שולט עליו. המבנה שבו אנו נמצאים נעלם, ואני רואה את גופי שוכב עירום לגמרי על צדו, ושני טרקטורים קטנים עם כפות קדמיות מבקעים חתך ארוך מהמותניים ועד שקע הצוואר. מהחתך הפתוח נשפכות כמויות עצומות של טבליות תרופה לבנות. אני מעריך כי יש שם עשרות אלפי טבליות, וכולן נאספות בכפות הטרקטורים המפנים אותן למקום הנעלם מעיניי. אני צופה בעבודות הנעשות, שקט ורגוע באופן מפתיע, אין בי כל רתיעה ממראה גופי המבוקע.

רק לקראת סיום עבודות הפינוי, כשמפלי הטבליות הלבנות מתחילים לקטון, אני קולט כי הדבר שאותו אני רואה הוא כנראה ניקויו של גופי מכל התרופות שהכנסתי אליו במרוצת השנים. לפני התחלת עבודתה מבקשת האיאווסקה לפנות את השטח כדי שייפתח עבורה מקום.

גם אם כל מה שצפיתי בו הוא דימוי, עדיין כמות הכדורים שגלשו מגופי בלתי נתפסת, עשרות אלפים במספר. לא ייתכן שבלעתי בימי חיי כמות כה עצומה. מוחי מאיץ ואני מתחיל לחשב. בעקבות ניתוח שעברתי כעשרים שנים קודם לכן אני נדרש לקחת חמש תרופות מדי יום ביומו. התרגלתי לכך ובליעתן אוטומטית לגמרי. אני מכפיל במוחי את המספר חמש בימי השנה ובשנים שחלפו, ונדהם לגלות כי עד עתה צרכתי לפחות עשרים ואחד אלף כדורים, וזאת מבלי למנות את מאות ואולי אלפי הכדורים הנוספים במהלך השנים שקדמו. אין כל הגזמה במה שראיתי.

תחושת הודיה עמוקה מתעוררת בי, המחזה מבטא ריפוי אמיתי, ואף אם לא, זהו דימוי הנושא עמו נחמה והבטחה לחיים טובים יותר. מחשבותיי נמשכות שניות אחדות בלבד, ואז אני נחטף כהרף עין מהמקום שבו הייתי וכל שאני מכיר שוב איננו עוד.

הכול החל כשלושה שבועות קודם לכן. רועי, תלמידי לשעבר, הגיע להתייעץ בנוגע לשיעור שהכין לכיתתו, וסיפר שבסוף השבוע האחרון השתתף בטקס שמאני שבו שתה משקה שהובא מהאמזונס ומשמש לריפוי ולמסעות נשמה. הוא סיפר לי על טעמו הנורא של המשקה ואמר שחווה בחילות קשות ובצדן רגעים של בלבול וחרדה. למרות זאת הייתה זו בעבורו התנסות רבת עוצמה שהשפיעה עליו עמוקות.

סקרנותי התעוררה. מאז ומתמיד הייתה בי משיכה לצמחים מרחיבי תודעה. בצעירותי קראתי את ספריו של קָרְלוֹס קָסְטָנֵדַה שבהם תיאר כיצד חצה בעזרת צמח הפִּיוֹטֶה את גבולות המציאות המוכרת. היה בתיאוריו קסם רב, ובזמנו חשבתי להתנסות באכילת הקקטוס המסתורי, אך ככל שחלפו השנים פניתי למחוזות אחרים והדברים נשתכחו ממני.

סיפורו של רועי עורר בי שוב רצון להתנסות בחוויה וביקשתי כי יקשר אותי עם האיש שהנחה את הטקס.

בשיחת הטלפון ענה לי קול נעים. מתברר כי רועי הכין אותו לקראתי, והוא אמר כי ישמח להיפגש ולהסביר על המשקה והשפעותיו. ביקשתי מאיילת, בת זוגי, שתצטרף אליי.

את פנינו קיבל גבר מתולתל כבן ארבעים שישב בצד שולחן גדול וגס קווים ופיצח אגוזי פקאן. הוא הזמין אותנו בנעימות להצטרף אליו והציג את עצמו כרְפָאֵל.

הבטתי בו בסקרנות. לא היה ברפאל כל דבר יוצא דופן, פניו היו רגועות וחיוכו שובה לב. הוא אמר שהגענו בזמן טוב כי ילדיו בבית הספר ונוכל לשוחח בלא הפרעות. דריכותי רפתה ונדמה לי שגם זו של איילת. ראיתי את העובר במוחה: אם הוא מגדל משפחה סימן שהוא מחובר למציאות ומתנהל בתוכה.

רפאל הציע קפה ואנו הסכמנו בשמחה. אחרי הלגימה הראשונה ביקשתי את רשותו לפתוח בשאלות. הוא השיב על הכול בפתיחות מלאה. הדגיש כי מבחינתו הטקס נועד למרפא, והוא רואה את תפקידו כמשרת את אלה המבקשים סעד ועזרה.

בפעם הראשונה שמעתי על דרך הכנתו של השיקוי. הוא נרקח משני צמחים: גפן הצָ’אגוּבִּי וצמח הצָ’קָרוּנַה שמקורם ביערות האַמָזוֹנַס. זמורות הגפן נקצצות ומבושלות יחד עם עלי הצ’קרונה במשך שעות ארוכות. הידע להכנת המשקה מוכר זה אלפי שנים ומועבר בידי שָמָאנִים מדור לדור.

רפאל עצמו פגש בו בראשונה בפֶּרוּ ומאז התנסה ולמד עם כמה מורים. כמה שנים לאחר מכן קיבל את הסכמתה של האיאווסקה, והחל לערוך את הטקסים ולהגיש את המשקה. אמר כי איאווסקה היא צמח טבעי הגדל באגן האמזונס, אך בה בעת היא ישות על-טבעית בעלת כוחות אדירים, השולטת במשתתף בטקס ומובילה אותו לאורך התהליך כולו.

רפאל כינה אותה בשם "סָבְתָא" והוסיף כי זהו כינויה בין השבטים שבהם למד. אין בה הרבה מהסבתא המתוקה והמלטפת, ומקור הכינוי מיוחס לחוכמתה העצומה ועתיקותה המופלגת.

ביקשתי כי יתאר מה קורה אחרי השתייה, אבל הוא אמר שאין טעם בכך. לכל אחד צורת מפגש משלו עם האיאווסקה והיא מתגלה בצורות רבות מכדי שיוכל לתארן. מוטב כי אחכה לטקס ואגלה את הדרך שבה תופיע. בעוד שבועיים מתוכננת התכנסות, ואם ארצה בכך ישמח לקבלני אליה.

נפרדנו בחיבה הדדית ובתחושה שזוהי ראשיתו של קשר. הוא הותיר בידי הנחיות כיצד להכין את עצמי, ועיקרן שמירה על ניקיון הגוף והימנעות מאכילת מזון מן החי בימים הקודמים לטקס. אמר כי הם מתכנסים במבנה עגול דמוי כיפה. כל משתתף נדרש להביא עמו דלי להקאה, מזרן דק ובקבוק מים. הטקס נפתח בדברי ברכה והסבר, ולאחר מכן מוזמנים המשתתפים להיטהר בעשן, לקבל את השיקוי ולחזור למקומם. את הלילה עובר כל אחד בנפרד בלא כל מגע ודיבור עם האחרים.

בדרך חזרה התוודתה איילת כי אף על פי שהגיעה מוכנה למאבק נגד רפאל, התרשמה לטובה והופתעה ממידת קרקועו בחיים. היא לא חשה בו מוזרות ובסך הכול נראה לה שאני בידיים טובות.

הגנבתי אליה מבט חשדני. היא הגיבה טוב מדי. העובדה שלא הזכירה את פחדיה העלתה בי חשש כי הסערה עוד לפניי. הנהנתי לאות הסכמה, והוספתי שגם המחיר סביר לגמרי, פחות מטיפול פסיכולוגי.

גופה התקשה באחת. "אתה חושב שזה דומה לטיפול?"

כתגובה נדרכתי אף אני. "אני מרגיש תקוע... ואולי מפה תגיע תשובה."

"תשובה למה?" אמרה בטון תוקפני.

"לריקנות שיש בי זה תקופה ארוכה ולהרגשה שמתחיל להיגמר לי הזמן."

"כל מה שאתה צריך קיים בך עצמך."

ברור היה כי נכונותי להשתתף עוררה באיילת פחדים. "יכול להיות שלא יקרה שם כלום, אני פשוט חייב לבדוק."

"אתה חושב שהאיאווסקה תפתח בעבורך את הדרך לאלוהים?"

הופתעתי, האם זה הדבר שאני מצפה לו? השתהיתי, מבקש להשיב תשובה כנה. "רפאל דיבר על האיאווסקה כמרפאה, אבל אני מבקש להצליח לגעת במה שנמצא מאחורי המסך שאני חש כל הזמן על עיניי. המציאות הרגילה רק משכיחה ומסתירה אותו ממני, אולי האיאווסקה תוכל לעזור לי לקרוע אותו ולמצוא תשובות." הרגשתי את הדמעות נדחקות לתוך עיניי כמו בכל פעם שאני מעז לדבר בגלוי על הכאב והתשוקה הנואשת שאני נושא עמי מאז ומתמיד.

איילת החרישה והסבה את פניה לחלון. רגע ממושך חלף בשתיקה. ביקשתי לשכך את חששותיה, אך לא ידעתי מה לומר. "ממה את בדיוק מפחדת?"

"אתה פותח את עצמך למקומות מסוכנים ואי אפשר לדעת מה יקרה."

ביקשתי להרגיעה, אך גם בי הייתה חרדה קלה. ברור שיש בכך סיכון, אדם שפוי אינו יכול להתעלם מכך. אבל זו בדיוק הבעיה. אני כבר בן שישים ושבע, יותר מדי זמן התנהלתי בשפיות ולא הגעתי לדבר. ייתכן שהצמח הזה הוא הסיכוי האחרון שיש לי להיכנס לעולמות הנסתרים שאחריהם אני מחפש כל חיי.

שלחתי את ידי, מבקש את קרבתה. היא חלק מנשמתי, תמיד אמצא את הדרך לחזור אליה. שאפתי אוויר. "יכול להיות שאת צודקת, אבל אין לי ברירה. תני לי בבקשה את ברכת הדרך. אם יתברר שאין בכך כלום, אפסיק מיד."

איילת הביטה בי במבט קודר. "יש לך דרך לצאת מכל צרה בדיבור. ארצה שתספר לי את כל מה שקרה בטקס."

המזרן רך מתחת לגופי, ואני שרוע על גבי כשעיניי עצומות. איני יודע כיצד זה ייתכן, אך חיזיון עצום נפרש לפניי. עולם שלם עשוי חלקים, בדומה לקוביות לגו ובצבעים שמעולם לא ידעתי כי הם אפשריים. הם נעים בטורים כנחשים אדירים ומשנים את צורתם ללא הרף. כל העת הולכים ונאספים, יוצרים רשתות ומבנים שאין להם גבולות, נפרדים ומתחברים ללא הרף.

פי הולך ומתייבש ואני זועק לאוויר. ואז מופיעה האיאווסקה. לא בצורה נראית לעין, אלא כנוכחות איומה ביפעתה. חרדה עצומה עולה בי, וגופי נאנק מרוב יראה בניסיון להכיל את הכוחות ששופעים ממנה. עולם הלגו משנה את צורתו, ועתה יש בו מה שנדמה לי כגלילים עצומים. הכרתי אובדת ושוב איני רואה את המראות. אני נע ביקומה של האיאווסקה כגרגר אבק שאין לו כל קיום מלבד לרצונה של מלכה כבירה. כניעתי היא דרישתה המוחלטת, כל ניסיון להתנגד ולבקש אחר רצון ובחירה יהיה מגוחך ואף מסוכן.

אני גונח ביגון ומצוקה ואחת מעוזרותיו של רפאל מופיעה לצדי. לא נוגעת בי ואף לא מדברת. כיודעת את העובר עליי היא יורדת לשבת לצדי ונותרת בלא תנועה.

אני פוקח את עיניי ומביט בצלליתה. דמעות הודיה מציפות את עיניי, היא משמשת מגדלור של יציבות ואני נצמד אליו בכל כוחי, חש בקיומי בשני מישורים.

ואולם כוחה של האיאווסקה הולך ונמשך ואני טובע. רעידות מתחילות בכל גופי ואני עוקב אחריהן ומנסה להרפות את שריריי. החשכה מקיפה את המעגל ואיני רואה דבר. משהו רוחש בבטני, סובב וחותך. אני מוצא את עצמי מתקפל וצועק כשהייסורים חוצים את גבולותיי. חש את התנועות מהלכות בתוך הבטן ואז מתקרבות לחזי.

פחד איום עובר בי. באחת הכתבות שקראתי על האיאווסקה הוזהרו חולי לב מפני האצת דופק הלב שעלולה להתרחש ונקראו לנקוט משנה זהירות.

אני חש בלבי הולם בכל הכוח, ועמו צפה הכרה כי ייתכן שאני חווה התקף לב ואין דבר שביכולתי לעשות. אין בי כוח לזוז והמחשבה לקרוא לעזרה נראתה לי מופרכת. מה אעשה אם יפנו אותי לבית חולים, אספר שאני בעיצומו של התקף בהשפעת הגפן מדרום אמריקה?

הפחד והכאבים מתערבבים לבלי הפרד, ואני רואה מול עיניי חזיונות של אפלה וסכנת מוות שגורמים לי לגנוח כה בחוזקה, עד שהסייעת המוכרת לי קרֵבה ומבקשת כי אנמיך את קולי.

אני נותר לשכב על צדי, מנסה להרחיב את עצמי כדי להכיל את גלי הייסורים שאינם חדלים ולו לרגע.

התמונה לנגד עיניי משתנה, ואני רואה את הגלילים העצומים מעולמה של האיאווסקה דוחקים אותי לתוך אמבט של חומר שכל מהותו ייסורים וכאב.

"מה את רוצה לומר לי?" זועק קול ילד מבוהל מתוכי. כל חיי ברחתי מכאב וסבל שנדמו בעיניי ללהבות עצומות שֶׁיְּאַכְּלוּ אותי אם רק אניח להן לעלות.

הפעם אין לאן לברוח. תולעים איומות שורצות סביב טבורי, חופרות ומתכננות להישאר ככל שינתן להן.

חיזיון של קטר רכבת מופיע לפתע, נוסע על פסים וגורר אחריו שורה ארוכה של קרונות משא. על כולם תיבות גדולות וארוזות, שבדרך עלומה אני יודע כי הן מכילות מטעני כאב. אחת התיבות מתפרקת והחומר שנחשף בתוכה צמיגי ומעורר סלידה. הרכבת נושאת מאות ואלפי טונות של ייסורים וכולם הצטברו לאורך חיי.

איני יכול להאמין למראה עיניי. יש עשרות קרונות וכל קרון מכיל חלק מלבי ופיסה מהיסטוריית חיי. דימויים ומציאות מתערבבים לבלתי הפרד, וזו הצגה ברורה ואיומה של הכאבים שאני נושא בקרבי.

החיזיון סובב לפתע ובמקומו מופיע מעבה יער עצום. זווית ראייתי מתרחבת ואני מוצא את עצמי מסתכל בעולם כולו. בכל מקום שאליו אני מביט נעים קרונות ארוכים נושאי ייסורים. התמונה ענקית בהיקפה, ועד מהרה אני מבין כי האיאווסקה מראה לי את ייסוריה שלה, את כאבו של כדור הארץ כולו.

אין ביכולתי להאמין כמה עצום כאבה. הרכבת שראיתי קודם לכן עם המטענים מחיי נראית עתה כה זעירה. עולה בי משפט: "גם עלה נושר נושא כאב הנטמן בלבה של האיאווסקה." אלוהים אדירים, איך ניתן לשאת כל כך הרבה סבל וכאבים?

לבי מתחיל להתפרק ושוב איני יכול להכיל את הצער שאני חש. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי. זה אינו בכי רגיל. אני בוכה על ייסוריה של הישות האדירה האוחזת בלבה את כל החיים על פני הכוכב.

שעות חולפות. מפעם לפעם קרבה אליי אחת המסייעות בבקשה כי אנמיך את קול אנחותיי, ואני נזכר בסובבים אותי ועושה מאמץ לשקוט כשהתולעים בבטני חותכות בבשרי. "תתמסר או תמות." מצווה האיאווסקה, ואני מרפה את גופי וממתין עייף עד מוות שיסתיים שיעורה.

כרכרה שחורה מגיחה מתוך מנהרה אפלה, חולפת תחת גשר אבן וקרבה אליי. זו כרכרת מתים מהמאות הקודמות. צבועה בשחור ובתוכה ארון מתים. זהו ארונו של אבי שמת עליי לפני חמש-עשרה שנים. אני יודע זאת בוודאות. העגלה נוסעת באטיות ואני מלווה אותה במבטי.

לפתע מכה בי ההכרה כי לא התאבלתי על אבי ולו לרגע אחד. שמונה חודשי גסיסה ארוכים קדמו לפטירתו. אמי, שמצאה אותו חסר הכרה בכורסתו, הזעיקה ניידת לטיפול נמרץ ולמזלו הרע הצליח הצוות הרפואי לחדש את פעולת לבו.

הנזק שנגרם למוחו היה בלתי הפיך, ומהרגע שבו חזר הלב לפעול ועד פטירתו שכב כצמח, אינו מבין דבר ואינו מתקשר עם הסובב אותו. רק פעולות גופו הבסיסיות המשיכו להחזיקו בחיים. היה לאוטומט שאינו יודע כי תם תפקידו.

אמי צללה לתהום והיה עליי לתמוך בה בכל רגע פנוי. אשפזנו אותו בבית אבות סיעודי ומדי יום היינו באים לבקרו. בבוקר היו האחים מעבירים את החולים חסרי ההכרה לכיסאות גלגלים וקושרים אותם ברתמות לבל ייפלו. אחר היו מסיעים אותם אל המבואה מוצפת האור ומניחים להם להמתין בחצי מעגל עד בוא המבקרים.

שמונה חודשים נהגתי להסיע את אמי אל המקום. היינו מטפסים במדרגות ונכנסים אל אותה מבואה. תמיד פחדתי להסתכל בעת כניסתנו על פניה של אמי, ובמקום זאת הייתי מחפש בעיניי את אבי.

נהגתי להניע את מבטי באטיות, והיו פעמים לא מעטות בהן לא זיהיתי אותו ונאלצתי לחזור ולעבור אחוז חרדה על המעגל עד שמצאתיו. לא היה זה מקרה, ככל שעברו הימים הלכו תווי פניו והתרפו, והוא איבד את תוויו הייחודיים ודמה עד זוועה לשאר המטופלים שישבו מצדיו. אמי הייתה שרויה בשלב הזה באובדן וצער עמוקים לבלי די, ואני הייתי אוחז בידיות כיסא הגלגלים ויוצא עמו אל המרפסת המקיפה, לבלות את זמננו ביחד.

את התמונות הללו ניסיתי בכל כוחי למחוק. אין שום סיבה בעולם שזו תהיה הדמות שאזכור מאבי. עד גיל ארבע-עשרה הערצתי אותו ושאפתי להידמות אליו. ראיתי אותו כבן מלך שנלכד בידי אמי שכישפה אותו לוותר על חלומותיו, ולא הבנתי דבר על מורכבות חייהם של ניצולי המלחמה ששימשו לי כהורים.

הוא אהב אותי בכל לבו, אין לי ספק בכך. אהבתו קרנה אליי, אולם היה סגור בתוך עצמו בלא יכולת לבטא את רגשותיו במגע או במילים. מאורעות ילדותו חתמו את לבו והפכו אותו שורד. אמו נפטרה כשהיה בן שלוש ואביו גידל אותו לבדו. הם חיו בזאגרב, בירת קרואטיה של היום, וסביר להניח כי חי ופעל ככל הילדים. אך אז אירע המקרה שהפך עליו את כל חייו. בהיותו בן עשר לקח אותו אביו לחופשה בבית מלון, ומבלי לומר לו דבר השאירו לבד ונעלם לעשרים וחמש שנים.

אמי סיפרה לי כי במשך יומיים תמימים סבב אבוד במסדרונות המלון, עד שחדרנית נדיבת לב הבחינה בו ועזרה לו. אבי חזר לזאגרב, אבל איש אינו יודע כיצד התנהלו שם חייו. מעולם לא סיפר על כך דבר. רק זיכרון אחד אני מכיר, ואיני בטוח אם הוא שסיפר לי אותו או אמי.

הוא שוכב במיטה בחדר גדול עם עוד ילדים, אולי זה בבית יתומים. במיטה לצדו שוכב ילד מחרחר המתקשה עד מאוד בנשימה. אבי שכב ער כל הלילה רועד מפחד עד שהחרחורים פסקו. בבוקר הילד לא היה במיטה. האם מת? איני בטוח בכך, אף פעם לא העזתי לשאול אותו ישירות.

בגיל ארבע-עשרה עלה על האונייה האחרונה שיצאה מיוגוסלביה לפני הכיבוש הנאצי. פעם שאלתי אותו מהיכן מגיע האופי האופטימי כל כך שלו, הרי זה לא הגיוני עם הילדות שלו, והוא אמר בקולו השקול והשקט שהוא היחיד מכל כיתתו שנותר בחיים אחרי הכיבוש הנאצי. חשבתי אז כמה מטורף הדור של הוריי אם אחרי כל מה שעבר הוא רואה את עצמו בר מזל.

כל חיי כמהתי למגעו. אני חש זאת עדיין כתחושה פיזית של ממש. פעמים ספורות בחיי הניח את ידו על שכמי ואני זוכר היטב את החום שעלה ממנה. היום אני מבין כי ביסודו היה ביישן ואולי מבוהל מאהבתי העזה, והעדיף להמעיט במגע גוף כמה שיותר.

אוי, אבי, מדוע לא התעקשתי כשהיה בחייו, ואף כששכב חסר הכרה כצמח, להישאר עמו לבד ולחלוק את מחשבותיי? מדוע לא לקחתי את הזמן להיפרד ממנו?

צער גואה בתוכי, אולם יש משהו שונה בטבעו של הנחשול המאיים להטביעני. האיאווסקה מציעה כי אשלים את הפרדה ממנו ולא איבלע ברחמים עצמיים ואשמה.

המרכבה ממשיכה בדרכה ונעלמת והחיים חוזרים אליי כנחל ששבו אליו מימיו. הסכינים החותכות שהיו בבטני כל הלילה נעלמו, ולראשונה אני מבחין בקול השירה שהיה ברקע זה זמן מה. רפאל שר על האדמה ואהבתו אליה.

המילים הן בספרדית, אך הוא מתרגמן בחופשיות לעברית. אני שוכב נטול כוחות על המזרן, יונק מבקבוק המים, וחש דק ופריך כאחד שהצליח לעמוד כנגד כל הסיכויים ברוחות הסוערות שטלטלוהו.

מילות השיר מרחיבות על אהבה ומשהו מתרחש בלבי. אני פורץ בבכי. בגרוני עולות יפחות שנדמה כי לא יפסקו לעולם. על הוריי אני בוכה, ועל סבתי שלא הכרתי, על ילדיי ועל כל בני האדם באשר הם. הדמעות זולגות מעיניי, ואני נשכב על צדי ומתקפל כעובר. כולנו חווים כאב, תמיד ובכל זמן, זה טבעו של העולם ואין דבר שניתן לעשות כדי לשנות זאת.

האם זה השיעור שייעדה לי האיאווסקה? להבין כי הכאב הוא בן לוויה שאין להפרידו מהבריאה? לקבלו כשותף מלא ולהפסיק לברוח ממנו?

החשכה מתמלאת בקולות שירה נוספים. צלילי מוזיקה עולים וחלל הכיפה הופך למקום של נחמה וברכה. העוזרים נעים ברחבי המעגל ומדליקים נרות המאירים באור יקרות את המקום.

אני סוקר את פני האנשים מסביבי. רובם נראים תשושים ופרועים בצורתם וניכר כי עברו חוויות קשות. קולות בכי וגניחות נשמעו לאורך הלילה וחלק מהמשתתפים הקיאו דקות ארוכות.

עתה הם מרוקנים ומותשים וכל בקשתם היא לנוח. אני מביט בהם בלא לשפוט או לבקר, רואה את עצמי מבעד לעיניהם. אין איש מאיתנו שיוצא בלא טלטלה. זוהי כנראה דרכה של האיאווסקה. היא מותחת את ראיית הנסתר שבנו, ובה בעת פוערת לרווחה את הפצעים שאנו מסרבים לראותם.

נדמה כי כל תא בגופי נסחט עד תומו. העייפות מכריעה אותי, ואני משתרע על המזרן, מחבק בזרועותיי את הכרית שהבאתי ונרדם.

כמה שעות מאוחר יותר אני במכוניתי, נוסע אל ביתי. איילת ציפתה לי במתח רב. אני רואה זאת על פניה ומחבק אותה בכל כוחי.

נפשי עדיין פריכה עד מאוד, ואני יודע כי כל תנועה או דיבור לא מתאימים יחדרו ויפצעו אותי. איילת חשה בכך, משיבה בעדינות לחיבוקי ומכינה את הקפה האהוב עליי. מתיישבת ומביטה בי בסבלנות.

אני מחייך אליה בתודה על רגישותה. "אני בסדר גמור, עברתי לילה קשה ומיוחד." ככל שאני מצליח לזכור אני מתאר את שהיה ומרחיב בתיאור החזיונות. איילת יושבת בלא תנועה ורק כפות ידיה מאוגרפות בחוזקה.

בסוף דבריי אני שואל אותה: "מה את אומרת?"

"מה יש לומר." איילת משתהה בחיפוש אחר המילים. "היה לי קשה להירדם, כעסתי עליך שהלכת, אבל עכשיו כשאני רואה את הברק בעיניך, ברור לי שתרצה ללכת שוב."

אני מביט בה בצער, מבקש לרצותה; איני רוצה את תחושת האשמה. אני מחפש אחר מילים מדויקות. "כשרפאל ביקש שאתכונן לקראת הטקס, חשבתי על חוסר השקט הקיים בי מאז שאני זוכר את עצמי, ואם אקבל לו תשובה כלשהי. מה שקרה בלילה היה התחלה של תנועה בכיוון. האיאווסקה אולי הרגה אותי בכאבים שעברתי, אבל חזרתי בשלום ואני רוצה להמשיך להתנסות איתה."

איילת מביטה בי. "כתבנו בנדרי הקידושים שנצעד יד ביד בדרך אל האלוהי. עכשיו אתה מתחיל ללכת בדרך משלך."

אני מופתע. "זה לא נכון. את כל מה שאלמד אביא לקשר בינינו."

"אני לא יכולה להיות איתך בזה, זה לא מתאים לי."

"תוכלי ללמוד מכל מה שיקרה לי. בהמשך אולי תצטרפי אליי."

מבטה של איילת ניצת. "אני לא רוצה את החומר הזה בגוף שלי. הוא נשמע מסוכן."

אני נזכר בהקאות שנשמעו לאורך הלילה. "אני לא חושב שהמשקה מסוכן, אבל את צודקת, המפגש הזה לא קל."

"הלוואי שלא הייתי מפחדת כל כך לאבד אותך." קולה של איילת שקט.

"נפתח לי שער, אני לא יכול לתת לו להיסגר. הוא מוביל אותי לאזורים מסוכנים, אבל גם מלמד ומרפא אותי."

איילת אינה משיבה ואני שולח את ידיי לחבקה.