המשפט האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המשפט האחרון
מכר
מאות
עותקים
המשפט האחרון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המשפט האחרון

3 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: אריה ניר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 430 עמ' מודפסים
  • קריינות: יקיר אביב
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 56 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"סיפור מרתק, דמויות מהפנטות וחוויית קריאה רצופת הנאה."
- פורבס

אלחנדרו "סנדי" סטרן הוא עורך דין מבריק העומד לפרוש לגמלאות בבריאות רופפת אך ברוח איתנה. כאשר ידידו הוותיק ד"ר קיריל פאפקו, חתן פרס נובל לרפואה, מואשם ברצח, בשוחד ובמרמה ובסחר במניות תוך שימוש במידע פנים, מחליט סטרן שזה יהיה המשפט האחרון שלו ומקבל עליו את תפקיד ההגנה.
במהלך המשפט סטרן נאלץ לנבור מתחת לפני השטח של חיי חברו. ככל שהמשפט מתקדם, הוא מפקפק יותר ויותר בכל מה שחשב שידע עליו. האם פאפקו אכן חף מפשע כפי שהוא חוזר וטוען? עד כמה ירחיק סטרן לכת כדי להציל אותו? והאם אי־פעם יגלה מה קרה באמת ומי כמעט גרם למותו?

בכתיבה קולחת המאופיינת ביכולת הבחנה מדויקת, מתאר סקוט טורו הן את האמיתות האפלות של נפש האדם והן את מורכבותה של מערכת המשפט הפלילי. ביד אמן דן טורו בנושאים שונים כגון יחסי אבות ובנים, אהבה ונאמנות, הזדקנות ונישואים, ומוכיח פעם נוספת את יכולתו לכתוב מותחנים משפטיים עוצרי נשימה.
סקוט טורו הוא סופר אמריקני ועורך דין פלילי שספריו הרבים הפכו לרבי־מכר, עובדו לסרטים, תורגמו ליותר מארבעים שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם.

"תיק משפטי מורכב ומסקרן עם שפע הפתעות שיטלטלו את הקורא."
- ניו יורק טיימס

"מגע הזהב של סקוט טורו לא מכזיב."
- וול סטריט ג'ורנל

"דרמת בית משפט שהיא הישג ספרותי יוצא דופן."
- דניאל סילבה

פרק ראשון

1
הסוף

גבירותיי ורבותיי המושבעים," אומר מר אלחנדרו סטרן. כבר קרוב לשישים שנה הוא פותח כך את נאום ההגנה שלו, והיום נוספת למילים הללו נימת עגמומיות שצובטת את ליבו. אבל הוא כאן. אנחנו חיים בהווה נצחי, והוא יודע בוודאות גמורה — תורו הגיע.

״זה הסוף,״ הוא אומר. ״בשבילי.״ בלי לגרוע את עיניו מהמושבעים הוא מגשש על בטנו לפרוף את כפתור המקטורן שלו, כמנהגו תמיד אחרי מילות הפתיחה הראשונות. ״אתם חושבים, בלי ספק, 'הסנגור זקן כל כך.' ואתם צודקים, כמובן. עמידה במשפט מול המדינה התובעת את דוקטור קיריל פַּאפְקוֹ, כשהחופש של אדם טוב כמו לקוחי מוטל על הכף, היא משימה כבדה מדי לאדם בגילי. זאת תהיה הפעם האחרונה שאני עושה את זה.״

מאחוריו, על דוכן השופטים, פולטת נשיאת בית המשפט סוניה קלוֹנְסקי מין קול חנוק, כאילו היא מכחכחת בגרונה. אבל כמי שמכיר את סוני היטב כבר קרוב לשלושים שנה, סטרן מבין אותה כאילו אמרה דברים ברורים. אם ימשיך לדבר על מצבו האישי, השופטת תקטע אותו בנימוס.

״אבל לא יכולתי לסרב לקחת את התיק הזה,״ הוא מוסיף.

״מר סטרן,״ אומרת השופטת קלונסקי, ״אולי כדאי שתיגש לראיות.״

סטרן נושא את עיניו אל דוכן עץ האגוז המעוגל, ומרכין את ראשו בקידה קלה. זו מחווה שהוא מורגל אליה מאז ימי נעוריו בארגנטינה, משם הביא עימו גם שמץ של מבטא זר, שמביך אותו עד היום כשהוא מאזין להקלטות שלו.

״בהחלט, כבודה,״ הוא עונה ופונה שוב אל המושבעים. ״מרתה ואני גאים לעמוד לצידו של דוקטור פאפקו ברגע גורלי זה בחייו הארוכים והמכובדים. מרתה, אם תואילי.״

מרתה סטרן מתרוממת לאט מכיסאה שמאחורי שולחן ההגנה ומברכת את המושבעים בחיוך נעים. בעיניו של אביה, מרתה היא אישה יוצאת דופן שבגיל העמידה נראית טוב יותר משנראתה כאישה צעירה — היא בריאה ובכושר טוב, שערה מעוצב בתספורת יקרה והיא חשה בנוח עם עצמה. סטרן, לעומתה, דועך מזקנה ומחולי. אבל גם עכשיו אינו צריך לציין שהיא בתו. שניהם נמוכים ובעלי מבנה גוף רחב, ולשניהם אותן פנים רחבות עם אותו הרכב מביך של תווים. מרתה מנידה את ראשה וחוזרת לשבת ליד שולחן ההגנה לצד פינקי, נכדתו של סטרן המסייעת לו במשפט הזה.

סטרן רומז עכשיו בידו ללקוחו.

״קיריל, בבקשה.״ גם ד״ר פאפקו נעמד. תנועותיו נוקשות מזקנה, אבל הוא עדיין זקוף ומקפיד על הופעתו החיצונית. ממחטת משי לבנה מבצבצת מכיס החזה של הבלייזר, מעל לשתי השורות של כפתורי הזהב. שְׂער השיבה שלו, מצהיב קמעה ומקריח כמעט לגמרי בקודקוד, משוך לאחור בתסרוקת גנדרנית, וניסיונו לחייך חיוך מקסים חושף שני טורי שיניים קטנות ועקומות. ״בן כמה אתה, קיריל?״

״שבעים ושמונה,״ עונה קיריל מיד. השאלה שמפנה סטרן ללקוחו בשעה שרק עורכי הדין אמורים לדבר חורגת בבירור מהמקובל, אבל מניסיונו הרב יודע סטרן שמוזס אפלְטון, פרקליט המדינה והתובע במשפט זה, יעדיף לוותר על התנגדויות בעניינים שוליים כדי שהמושבעים לא יחשבו שיש לו מה להסתיר. סטרן רוצה שהמושבעים יתרשמו מקולו של קיריל, כדי שיתאכזבו פחות אם הוא לא יעלה על דוכן העדים להעיד להגנתו, כפי שסטרן מקווה.

״שבעים ושמונה,״ חוזר סטרן ומניד את ראשו בפליאה מעושה. ״ממש צעיר,״ הוא מוסיף, וארבעה־עשר המושבעים, וביניהם השניים החלופיים, מחייכים. ״תרשו לי לומר לכם משהו על מה שניתן יהיה להסיק מהראיות הקשורות לקיריל פאפקו. הוא בא לארצות הברית מארגנטינה לפני קרוב לחמישים שנה, כדי להשלים את השכלתו הרפואית, יחד עם אשתו דונָטֶלה שיושבת כאן מאחוריו בשורה הראשונה.״ דונטלה פאפקו, המבוגרת מסטרן בשנתיים והיא בת שמונים ושש או שמונים ושבע, אישה בעלת הדרת פנים, יושבת שלווה לגמרי, שערותיה הלבנות אסופות בפקעת הדוקה, פניה מאופרות וראשה זקוף. ״יש לו שני ילדים. בתו, דָארָה, יושבת לצד אמה. את בנו, דוקטור ליאופולדו פאפקו, המכונה לֶפּ, תפגשו מאוחר יותר כעד במשפט הזה. לֶפּ ודארה העניקו לדונטלה ולקיריל חמישה נכדים. במפתיע, גם נכדיו של קיריל יוזכרו בעדויות שהנכם עומדים לשמוע.

״כמובן, רוב הראיות נוגעות לחייו המקצועיים של קיריל. אתם תלמדו שבנוסף להיותו רופא, דוקטור לרפואה, לקיריל פאפקו יש גם דוקטורט בביוכימיה. במשך למעלה מארבעים שנה הוא פרופסור מוערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת איסטון, כאן במחוז קינדל, שם הוא מנהל את אחת המעבדות החשובות ביותר בעולם לחקר הסרטן. במקביל הוא ייסד חברה בשם פאפקו תרפויטיקס, שמיישמת את תוצאות מחקריו ומייצרת תרופות מצילות חיים לחולי סרטן.

״עכשיו אני מתנצל בפניכם, כי במשפט הזה תשמעו הרבה דיבורים על סרטן. כפי שלמדנו במהלך הוְוּאַר דִיְר,״ אומר סטרן, כשהוא משתמש במונח המשפטי להליך השימוע שנערך לכל אחד מהמושבעים לפני בחירתו, ״לרבים מאיתנו יש ניסיון מעציב עם סרטן, בין שמדובר בסבלו של אדם יקר ובין שמדובר״ — כאן סטרן נוגע בהפגנתיות בדש מקטורנו — ״בעצמנו. אם נשווה את המלחמה בסרטן למלחמת עולם, אז קיריל פאפקו הוא אחד הגנרלים המהוללים של המין האנושי, וכפי שיעלה מהראיות, אחד מגיבורי המלחמה המעוטרים ביותר.״

כשהוא נשען על מקל ההליכה עם גולת השנהב בראשו, מתקרב סטרן אל המושבעים.

״למרות כמה הערות מבודחות שלי,״ אומר סטרן, ״אני בטוח שאתם מבינים כי מבחינתו של דוקטור פאפקו, המשפט הזה הוא עניין רציני לגמרי. שמעתם נאום פתיחה מעולה מעמיתי, מוזס אפלטון.״ סטרן מחווה בידו לעבר שולחן התביעה העמוס שלידו הוא עומד, שם מוזס, גבר חסון בחליפה תעשייתית זולה, מעקם בחשדנות את שפתיו ואת שפמו הדק. ניכר בו שהוא מקבל את המחמאה של סטרן כמהלך טקטי, כמות שהיא — אבל גם חושב שהיא כנה. אחרי חצי תריסר משפטים שבהם הופיע מול מוזס במרוצת השנים, סטרן יודע שפרקליט המדינה העצור והמדבר גלויות אינו תוקף או פוסל שום מושבע בהליך השימוע, פרט לגזענים הבוטים ביותר.

״מר אפלטון סיכם עבורכם את הראיות, כפי שהמדינה הייתה רוצה שתראו אותן. לדבריו, במשך יותר מעשר שנים חברת פאפקו תרפויטיקס, המכונה בדרך כלל פּי־טי, פיתחה תרופת פלאים לסרטן בשם ג'י־ליוויה. עד כאן הכול נכון. מה שלא נכון הוא טענתו של מר אפלטון, שהתרופה קיבלה את אישורו המהיר של מִנהל המזון והתרופות האמריקאי, האף־די־אֵיי, רק משום שדוקטור פאפקו זייף את נתוני הניסויים הקליניים בג'י־ליוויה כדי להסתיר שורה של מקרי מוות לא צפויים. אתם תלמדו שקיריל פאפקו לא עשה דבר כזה. אבל לפי טענתו של מר אפלטון, ה'תרמית' המדומיינת הזאת העלתה את ערך המניות של דוקטור פאפקו בפי־טי והוא הרוויח כמה מאות מיליוני דולרים, למרות קיצור חייהם של שבעה חולי סרטן ששמותיהם מוזכרים בכתב האישום.

״עקב כך התביעה מתייחסת אל המדען בן השבעים ושמונה הזה, שרוחשים לו כבוד רב בכל העולם, כאילו היה דון במאפיה. בסעיף הראשון של כתב התביעה המדינה מאשימה אותו בפשע מוזר שנקרא 'שוחד ומרמה', גיבוב של עבירות על חוקי המדינה ועבירות פדרליות. קיריל פאפקו מואשם עכשיו במעשי מרמה עם כל מיני שמות, בסחר במניות תוך שימוש במידע פנים, ואם כל זה לא מספיק, ברצח. רצח,״ חוזר סטרן ועומד רגע בלי נוע, ״עניין רציני בהחלט.״

כעת סטרן משתתק כדי להגביר את רושם דבריו ומעיף מבט חטוף לעבר מרתה, כדי לבדוק אם היא מרוצה ממנו. לפי מנהגם ארוך השנים, מרתה היא זו שאמורה לשאת את נאום הפתיחה בפני המושבעים. אבל הפעם היא ויתרה באבירות לאביה, בנימוק שמגיע לו לקבל זמן מרבי במרכז הבמה לכבוד ההשתחוויה האחרונה שלו. אבל סטרן חושד שלמען האמת מרתה לא רוחשת חיבה יתרה ללקוח שלהם, ומתייחסת למשפט כאל מעשה השטות האחרון של אביה, שיפוט מוטעה בגלל גיל או יוהרה או שניהם גם יחד. נוסף לכול, אולי זה גם מבחן שסטרן לא יהיה מסוגל לעמוד בו.

מרתה הייתה אומרת שהתיק הזה כבר כמעט הרג את סטרן פעם אחת. במרס, לפני שמונה חודשים, הוא חזר מסדרת ראיונות עם עדים בפי־טי, ונסע בכביש הבין־מדינתי במהירות גבוהה כשמכונית פגעה בו מהצד. הקדילק של סטרן התדרדרה לתעלה, וסטרן עצמו נחבל בראשו והיה מחוסר הכרה כשהאמבולנס הגיע לבית החולים, שם אובחן כסובל מהֶמטומה סוּבּדוּרלית — דימום במוח — ועבר ניתוח דחוף. הוא היה מבולבל במשך ימים רבים, אבל עכשיו הנוירוכירורג אומר שהבדיקות שלו תקינות ״בשביל אדם בן שמונים וחמש״. ההסתייגות הזאת מטרידה את מרתה, אבל לא את קיריל, שלמרות כל ההשכלה הרפואית שלו ממשיך להתעקש שידידו הוותיק יְיַצג אותו. בבית המשפט סטרן תמיד במיטבו. אבל גם הוא יודע שכאן האמת תצא לאור במאבק איתנים בין הצדדים, שיביא אותו לקצה גבול היכולת.

אולם במשך חמישים ותשע שנה סטרן מתייחס לכל תיק כמעט כאילו הוא, ולא רק לקוחו, עומד למשפט. הוא משקיע בו את כל נשמתו; הוא ישן שינה טרופה, כי העדים משתלטים על חלומותיו. הרגע הגרוע ביותר, כמו תמיד, מגיע בבוקר הזה, היום הראשון של המשפט עצמו, והוא תמיד דומה להצגת בכורה של מחזה. החרדה היא עכבר שמכרסם את ליבו והמשרד נראה כמו בית משוגעים. פינקי, נכדתו של סטרן, מתלוננת על טעויות בשקפים של המצגת לנאום הפתיחה של סטרן. מרתה נכנסת אל חדר הישיבות ויוצאת ממנו ומחלקת הוראות של הרגע האחרון לארבעת עורכי הדין הצעירים שמשרד סטרן את סטרן קיבל בהשאלה לצורך עריכת המחקר המשפטי. ווֹנְדרה, העוזרת האישית של סטרן, פולשת פעם אחר פעם למשרדו לבדוק את תכולת התיק שהוא לוקח לבית המשפט, בעוד שאר אנשי צוותו של סטרן עמלים במסדרון על עגלת יד ארוכה שעליה יבנו פירמידה של תיקים ומסמכים וציוד נוסף שיידרש בבית המשפט. ברגעים המעטים שהוא נשאר לבדו, סטרן מתרכז בנאום הפתיחה שלו ומשתדל לחקוק את כולו בזיכרונו, והמאמץ נקטע באמצעו כשקיריל ודונטלה מגיעים לתדרוך אחרון, שבמהלכו סטרן נדרש להקרין שלווה גמורה.

אף על פי כן, אלה הם החיים שהוא מתקשה לעזוב. הוא לא ממשיך לעבוד בגלל אגו או בגלל כסף, כגרסת הצהובונים למניעים שלו. הסיבות הרבה יותר אישיות ומורכבות, כי יהיו אשר יהיו התסכולים התדירים שמזמנת העבודה המשפטית, האמת היא שמר אלחנדרו סטרן פשוט אוהב אותה: את ההתרוצצויות, את השיחות הטלפוניות, את נקודות האור הקטנות בתוך תסבוכות האגו והתקנות. ואת הלקוחות, הלקוחות שלו! מבחינתו, שירת הסירנות ביָם לא יכלה להיות ערבה לאוזן יותר מטלפון נואש של אדם בצרות — בשנותיו הראשונות זה היה חוליגן בתא מעצר של תחנת משטרה, או מה שאופייני יותר לימים אלה, איש עסקים שסוכן פדרלי מידפק על דלתו. הוא תמיד עונה בשלווה מלכותית של גיבור־על, ״אל תדבר עם אף אחד. אני אהיה שם בעוד רגע.״

אז מה זה צריך להיות? מה פשר המסירות המטורפת הזאת לאנשים שלעיתים תכופות הם נוכלים שמקווים להימלט מעונש, ואפילו סטרן יודע שהעונש הזה מגיע להם. אנשים שלא משלמים את שכרו בזמן, שמשקרים לו דרך קבע ובזים לו כשהוא מפסיד במשפט? הם זקוקים לו. זקוקים לו! הטיפוסים החלשים, הפגועים, או אפילו המוקיונים האלה, צריכים את הסיוע של מר אלחנדרו סטרן כדי להיחלץ מצרתם. חייהם עומדים על פי תהום. הם בוכים במשרדו ונשבעים שירצחו את עמיתיהם הבוגדניים. אחרי שהתיישבה דעתם, הם מספיגים את עיניהם ומחכים באומללות שסטרן יגיד להם מה לעשות. ״עכשיו,״ הוא אומר להם חרש. העבודה של שישה עשורים מתמצָּה בכמה מילים.

אם מישהו מהדמויות המרכזיות בחייו — קלרה, אשתו הראשונה ואֵם ילדיו, שהתאבדה ב-1989; או פיטר, בנו הבכור; או לעיתים נדירות יותר הלן, שהותירה את סטרן אלמן בשנית לפני שנתיים — היה נוכח במקום ושומע את שירי התהילה של סטרן על הלקוחות שלו, בן המשפחה הזה היה שואל במרירות, ״ומה איתי?״ האשמה, שלמרבה האירוניה סטרן אינו יכול להתגונן מפניה. העובדה המצערת היא שלעיתים קרובות כל האנרגיה ותשומת הלב שלו מושקעות בבית המשפט, מה שמשאיר מהן פחות מכפי שהיה רוצה לאנשים שהוא טוען שהוא אוהב. כך שבתגובה להאשמה הוא יכול רק לומר בגילוי לב: אלה החיים שאני צריך לחיות. בגיל שמונים וחמש הוא כבר בטוח שללא הופעותיו בבית המשפט, הוא לעולם לא היה יודע מי הוא באמת.

עוד על הספר

  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: אריה ניר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 430 עמ' מודפסים
  • קריינות: יקיר אביב
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 56 דק'
המשפט האחרון סקוט טורו

1
הסוף

גבירותיי ורבותיי המושבעים," אומר מר אלחנדרו סטרן. כבר קרוב לשישים שנה הוא פותח כך את נאום ההגנה שלו, והיום נוספת למילים הללו נימת עגמומיות שצובטת את ליבו. אבל הוא כאן. אנחנו חיים בהווה נצחי, והוא יודע בוודאות גמורה — תורו הגיע.

״זה הסוף,״ הוא אומר. ״בשבילי.״ בלי לגרוע את עיניו מהמושבעים הוא מגשש על בטנו לפרוף את כפתור המקטורן שלו, כמנהגו תמיד אחרי מילות הפתיחה הראשונות. ״אתם חושבים, בלי ספק, 'הסנגור זקן כל כך.' ואתם צודקים, כמובן. עמידה במשפט מול המדינה התובעת את דוקטור קיריל פַּאפְקוֹ, כשהחופש של אדם טוב כמו לקוחי מוטל על הכף, היא משימה כבדה מדי לאדם בגילי. זאת תהיה הפעם האחרונה שאני עושה את זה.״

מאחוריו, על דוכן השופטים, פולטת נשיאת בית המשפט סוניה קלוֹנְסקי מין קול חנוק, כאילו היא מכחכחת בגרונה. אבל כמי שמכיר את סוני היטב כבר קרוב לשלושים שנה, סטרן מבין אותה כאילו אמרה דברים ברורים. אם ימשיך לדבר על מצבו האישי, השופטת תקטע אותו בנימוס.

״אבל לא יכולתי לסרב לקחת את התיק הזה,״ הוא מוסיף.

״מר סטרן,״ אומרת השופטת קלונסקי, ״אולי כדאי שתיגש לראיות.״

סטרן נושא את עיניו אל דוכן עץ האגוז המעוגל, ומרכין את ראשו בקידה קלה. זו מחווה שהוא מורגל אליה מאז ימי נעוריו בארגנטינה, משם הביא עימו גם שמץ של מבטא זר, שמביך אותו עד היום כשהוא מאזין להקלטות שלו.

״בהחלט, כבודה,״ הוא עונה ופונה שוב אל המושבעים. ״מרתה ואני גאים לעמוד לצידו של דוקטור פאפקו ברגע גורלי זה בחייו הארוכים והמכובדים. מרתה, אם תואילי.״

מרתה סטרן מתרוממת לאט מכיסאה שמאחורי שולחן ההגנה ומברכת את המושבעים בחיוך נעים. בעיניו של אביה, מרתה היא אישה יוצאת דופן שבגיל העמידה נראית טוב יותר משנראתה כאישה צעירה — היא בריאה ובכושר טוב, שערה מעוצב בתספורת יקרה והיא חשה בנוח עם עצמה. סטרן, לעומתה, דועך מזקנה ומחולי. אבל גם עכשיו אינו צריך לציין שהיא בתו. שניהם נמוכים ובעלי מבנה גוף רחב, ולשניהם אותן פנים רחבות עם אותו הרכב מביך של תווים. מרתה מנידה את ראשה וחוזרת לשבת ליד שולחן ההגנה לצד פינקי, נכדתו של סטרן המסייעת לו במשפט הזה.

סטרן רומז עכשיו בידו ללקוחו.

״קיריל, בבקשה.״ גם ד״ר פאפקו נעמד. תנועותיו נוקשות מזקנה, אבל הוא עדיין זקוף ומקפיד על הופעתו החיצונית. ממחטת משי לבנה מבצבצת מכיס החזה של הבלייזר, מעל לשתי השורות של כפתורי הזהב. שְׂער השיבה שלו, מצהיב קמעה ומקריח כמעט לגמרי בקודקוד, משוך לאחור בתסרוקת גנדרנית, וניסיונו לחייך חיוך מקסים חושף שני טורי שיניים קטנות ועקומות. ״בן כמה אתה, קיריל?״

״שבעים ושמונה,״ עונה קיריל מיד. השאלה שמפנה סטרן ללקוחו בשעה שרק עורכי הדין אמורים לדבר חורגת בבירור מהמקובל, אבל מניסיונו הרב יודע סטרן שמוזס אפלְטון, פרקליט המדינה והתובע במשפט זה, יעדיף לוותר על התנגדויות בעניינים שוליים כדי שהמושבעים לא יחשבו שיש לו מה להסתיר. סטרן רוצה שהמושבעים יתרשמו מקולו של קיריל, כדי שיתאכזבו פחות אם הוא לא יעלה על דוכן העדים להעיד להגנתו, כפי שסטרן מקווה.

״שבעים ושמונה,״ חוזר סטרן ומניד את ראשו בפליאה מעושה. ״ממש צעיר,״ הוא מוסיף, וארבעה־עשר המושבעים, וביניהם השניים החלופיים, מחייכים. ״תרשו לי לומר לכם משהו על מה שניתן יהיה להסיק מהראיות הקשורות לקיריל פאפקו. הוא בא לארצות הברית מארגנטינה לפני קרוב לחמישים שנה, כדי להשלים את השכלתו הרפואית, יחד עם אשתו דונָטֶלה שיושבת כאן מאחוריו בשורה הראשונה.״ דונטלה פאפקו, המבוגרת מסטרן בשנתיים והיא בת שמונים ושש או שמונים ושבע, אישה בעלת הדרת פנים, יושבת שלווה לגמרי, שערותיה הלבנות אסופות בפקעת הדוקה, פניה מאופרות וראשה זקוף. ״יש לו שני ילדים. בתו, דָארָה, יושבת לצד אמה. את בנו, דוקטור ליאופולדו פאפקו, המכונה לֶפּ, תפגשו מאוחר יותר כעד במשפט הזה. לֶפּ ודארה העניקו לדונטלה ולקיריל חמישה נכדים. במפתיע, גם נכדיו של קיריל יוזכרו בעדויות שהנכם עומדים לשמוע.

״כמובן, רוב הראיות נוגעות לחייו המקצועיים של קיריל. אתם תלמדו שבנוסף להיותו רופא, דוקטור לרפואה, לקיריל פאפקו יש גם דוקטורט בביוכימיה. במשך למעלה מארבעים שנה הוא פרופסור מוערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת איסטון, כאן במחוז קינדל, שם הוא מנהל את אחת המעבדות החשובות ביותר בעולם לחקר הסרטן. במקביל הוא ייסד חברה בשם פאפקו תרפויטיקס, שמיישמת את תוצאות מחקריו ומייצרת תרופות מצילות חיים לחולי סרטן.

״עכשיו אני מתנצל בפניכם, כי במשפט הזה תשמעו הרבה דיבורים על סרטן. כפי שלמדנו במהלך הוְוּאַר דִיְר,״ אומר סטרן, כשהוא משתמש במונח המשפטי להליך השימוע שנערך לכל אחד מהמושבעים לפני בחירתו, ״לרבים מאיתנו יש ניסיון מעציב עם סרטן, בין שמדובר בסבלו של אדם יקר ובין שמדובר״ — כאן סטרן נוגע בהפגנתיות בדש מקטורנו — ״בעצמנו. אם נשווה את המלחמה בסרטן למלחמת עולם, אז קיריל פאפקו הוא אחד הגנרלים המהוללים של המין האנושי, וכפי שיעלה מהראיות, אחד מגיבורי המלחמה המעוטרים ביותר.״

כשהוא נשען על מקל ההליכה עם גולת השנהב בראשו, מתקרב סטרן אל המושבעים.

״למרות כמה הערות מבודחות שלי,״ אומר סטרן, ״אני בטוח שאתם מבינים כי מבחינתו של דוקטור פאפקו, המשפט הזה הוא עניין רציני לגמרי. שמעתם נאום פתיחה מעולה מעמיתי, מוזס אפלטון.״ סטרן מחווה בידו לעבר שולחן התביעה העמוס שלידו הוא עומד, שם מוזס, גבר חסון בחליפה תעשייתית זולה, מעקם בחשדנות את שפתיו ואת שפמו הדק. ניכר בו שהוא מקבל את המחמאה של סטרן כמהלך טקטי, כמות שהיא — אבל גם חושב שהיא כנה. אחרי חצי תריסר משפטים שבהם הופיע מול מוזס במרוצת השנים, סטרן יודע שפרקליט המדינה העצור והמדבר גלויות אינו תוקף או פוסל שום מושבע בהליך השימוע, פרט לגזענים הבוטים ביותר.

״מר אפלטון סיכם עבורכם את הראיות, כפי שהמדינה הייתה רוצה שתראו אותן. לדבריו, במשך יותר מעשר שנים חברת פאפקו תרפויטיקס, המכונה בדרך כלל פּי־טי, פיתחה תרופת פלאים לסרטן בשם ג'י־ליוויה. עד כאן הכול נכון. מה שלא נכון הוא טענתו של מר אפלטון, שהתרופה קיבלה את אישורו המהיר של מִנהל המזון והתרופות האמריקאי, האף־די־אֵיי, רק משום שדוקטור פאפקו זייף את נתוני הניסויים הקליניים בג'י־ליוויה כדי להסתיר שורה של מקרי מוות לא צפויים. אתם תלמדו שקיריל פאפקו לא עשה דבר כזה. אבל לפי טענתו של מר אפלטון, ה'תרמית' המדומיינת הזאת העלתה את ערך המניות של דוקטור פאפקו בפי־טי והוא הרוויח כמה מאות מיליוני דולרים, למרות קיצור חייהם של שבעה חולי סרטן ששמותיהם מוזכרים בכתב האישום.

״עקב כך התביעה מתייחסת אל המדען בן השבעים ושמונה הזה, שרוחשים לו כבוד רב בכל העולם, כאילו היה דון במאפיה. בסעיף הראשון של כתב התביעה המדינה מאשימה אותו בפשע מוזר שנקרא 'שוחד ומרמה', גיבוב של עבירות על חוקי המדינה ועבירות פדרליות. קיריל פאפקו מואשם עכשיו במעשי מרמה עם כל מיני שמות, בסחר במניות תוך שימוש במידע פנים, ואם כל זה לא מספיק, ברצח. רצח,״ חוזר סטרן ועומד רגע בלי נוע, ״עניין רציני בהחלט.״

כעת סטרן משתתק כדי להגביר את רושם דבריו ומעיף מבט חטוף לעבר מרתה, כדי לבדוק אם היא מרוצה ממנו. לפי מנהגם ארוך השנים, מרתה היא זו שאמורה לשאת את נאום הפתיחה בפני המושבעים. אבל הפעם היא ויתרה באבירות לאביה, בנימוק שמגיע לו לקבל זמן מרבי במרכז הבמה לכבוד ההשתחוויה האחרונה שלו. אבל סטרן חושד שלמען האמת מרתה לא רוחשת חיבה יתרה ללקוח שלהם, ומתייחסת למשפט כאל מעשה השטות האחרון של אביה, שיפוט מוטעה בגלל גיל או יוהרה או שניהם גם יחד. נוסף לכול, אולי זה גם מבחן שסטרן לא יהיה מסוגל לעמוד בו.

מרתה הייתה אומרת שהתיק הזה כבר כמעט הרג את סטרן פעם אחת. במרס, לפני שמונה חודשים, הוא חזר מסדרת ראיונות עם עדים בפי־טי, ונסע בכביש הבין־מדינתי במהירות גבוהה כשמכונית פגעה בו מהצד. הקדילק של סטרן התדרדרה לתעלה, וסטרן עצמו נחבל בראשו והיה מחוסר הכרה כשהאמבולנס הגיע לבית החולים, שם אובחן כסובל מהֶמטומה סוּבּדוּרלית — דימום במוח — ועבר ניתוח דחוף. הוא היה מבולבל במשך ימים רבים, אבל עכשיו הנוירוכירורג אומר שהבדיקות שלו תקינות ״בשביל אדם בן שמונים וחמש״. ההסתייגות הזאת מטרידה את מרתה, אבל לא את קיריל, שלמרות כל ההשכלה הרפואית שלו ממשיך להתעקש שידידו הוותיק יְיַצג אותו. בבית המשפט סטרן תמיד במיטבו. אבל גם הוא יודע שכאן האמת תצא לאור במאבק איתנים בין הצדדים, שיביא אותו לקצה גבול היכולת.

אולם במשך חמישים ותשע שנה סטרן מתייחס לכל תיק כמעט כאילו הוא, ולא רק לקוחו, עומד למשפט. הוא משקיע בו את כל נשמתו; הוא ישן שינה טרופה, כי העדים משתלטים על חלומותיו. הרגע הגרוע ביותר, כמו תמיד, מגיע בבוקר הזה, היום הראשון של המשפט עצמו, והוא תמיד דומה להצגת בכורה של מחזה. החרדה היא עכבר שמכרסם את ליבו והמשרד נראה כמו בית משוגעים. פינקי, נכדתו של סטרן, מתלוננת על טעויות בשקפים של המצגת לנאום הפתיחה של סטרן. מרתה נכנסת אל חדר הישיבות ויוצאת ממנו ומחלקת הוראות של הרגע האחרון לארבעת עורכי הדין הצעירים שמשרד סטרן את סטרן קיבל בהשאלה לצורך עריכת המחקר המשפטי. ווֹנְדרה, העוזרת האישית של סטרן, פולשת פעם אחר פעם למשרדו לבדוק את תכולת התיק שהוא לוקח לבית המשפט, בעוד שאר אנשי צוותו של סטרן עמלים במסדרון על עגלת יד ארוכה שעליה יבנו פירמידה של תיקים ומסמכים וציוד נוסף שיידרש בבית המשפט. ברגעים המעטים שהוא נשאר לבדו, סטרן מתרכז בנאום הפתיחה שלו ומשתדל לחקוק את כולו בזיכרונו, והמאמץ נקטע באמצעו כשקיריל ודונטלה מגיעים לתדרוך אחרון, שבמהלכו סטרן נדרש להקרין שלווה גמורה.

אף על פי כן, אלה הם החיים שהוא מתקשה לעזוב. הוא לא ממשיך לעבוד בגלל אגו או בגלל כסף, כגרסת הצהובונים למניעים שלו. הסיבות הרבה יותר אישיות ומורכבות, כי יהיו אשר יהיו התסכולים התדירים שמזמנת העבודה המשפטית, האמת היא שמר אלחנדרו סטרן פשוט אוהב אותה: את ההתרוצצויות, את השיחות הטלפוניות, את נקודות האור הקטנות בתוך תסבוכות האגו והתקנות. ואת הלקוחות, הלקוחות שלו! מבחינתו, שירת הסירנות ביָם לא יכלה להיות ערבה לאוזן יותר מטלפון נואש של אדם בצרות — בשנותיו הראשונות זה היה חוליגן בתא מעצר של תחנת משטרה, או מה שאופייני יותר לימים אלה, איש עסקים שסוכן פדרלי מידפק על דלתו. הוא תמיד עונה בשלווה מלכותית של גיבור־על, ״אל תדבר עם אף אחד. אני אהיה שם בעוד רגע.״

אז מה זה צריך להיות? מה פשר המסירות המטורפת הזאת לאנשים שלעיתים תכופות הם נוכלים שמקווים להימלט מעונש, ואפילו סטרן יודע שהעונש הזה מגיע להם. אנשים שלא משלמים את שכרו בזמן, שמשקרים לו דרך קבע ובזים לו כשהוא מפסיד במשפט? הם זקוקים לו. זקוקים לו! הטיפוסים החלשים, הפגועים, או אפילו המוקיונים האלה, צריכים את הסיוע של מר אלחנדרו סטרן כדי להיחלץ מצרתם. חייהם עומדים על פי תהום. הם בוכים במשרדו ונשבעים שירצחו את עמיתיהם הבוגדניים. אחרי שהתיישבה דעתם, הם מספיגים את עיניהם ומחכים באומללות שסטרן יגיד להם מה לעשות. ״עכשיו,״ הוא אומר להם חרש. העבודה של שישה עשורים מתמצָּה בכמה מילים.

אם מישהו מהדמויות המרכזיות בחייו — קלרה, אשתו הראשונה ואֵם ילדיו, שהתאבדה ב-1989; או פיטר, בנו הבכור; או לעיתים נדירות יותר הלן, שהותירה את סטרן אלמן בשנית לפני שנתיים — היה נוכח במקום ושומע את שירי התהילה של סטרן על הלקוחות שלו, בן המשפחה הזה היה שואל במרירות, ״ומה איתי?״ האשמה, שלמרבה האירוניה סטרן אינו יכול להתגונן מפניה. העובדה המצערת היא שלעיתים קרובות כל האנרגיה ותשומת הלב שלו מושקעות בבית המשפט, מה שמשאיר מהן פחות מכפי שהיה רוצה לאנשים שהוא טוען שהוא אוהב. כך שבתגובה להאשמה הוא יכול רק לומר בגילוי לב: אלה החיים שאני צריך לחיות. בגיל שמונים וחמש הוא כבר בטוח שללא הופעותיו בבית המשפט, הוא לעולם לא היה יודע מי הוא באמת.