נחש בעץ הזית

פתח דבר

בשעה שלוש ומחצה לפנות בוקר, שלושים לחודש יוני שנת 1944, פרצו לפתע שני כלי רכב מאופלי פנסים לחצר הקדמית של הבית האחרון בכפר הנידח בדרום צרפת. הבית היה מבודד מעט מהאחרים וגבל ביער עבות. מכונית סיטרואן, מאותן השטוחות דמויות הקרפדה שהיו בשימוש הגסטפו, מאיימת ושחורה, צלחות וחישוקי גלגליה צבועים בצהוב צעקני. ומייד, כמעט בצמוד לה, רכב צבאי שעליו מוטבע היה סמל הצלב השחור שווה־הזרועות של הוֶהרמַאכט.

בָּבּוּ, כלבת השמירה, שלעת ערב היה רוברט אוזק בשרשרת למלונתה, אומנם זינקה ממרבצה למשמע חריקת הבלמים שהפריעה את דממת הלילה, אלא שנביחותיה המבועתות נקטעו באִיבָּן כי הקרפדה, אשר לשנייה אחת הפעילה את אורותיה, דרסה אותה בגלגליה וריסקה את מפרקתה תוך כדי בלימת פתע.

חמישה אנשים - שני חיילים חמושים בתת־מקלעים, שני אנשי מיליציה צרפתית חבושים כומתות כחולות רחבות שוליים ואיש גסטפו במעיל עור ארוך - זינקו באחת מהרכבים בלי לטרוח לטרוק את דלתותיהם. שלושת האחרונים אחזו אקדחים שלופים בידיהם.

חלף זמן־מה עד שהגיעו לבית עצמו שעמד בראשה של תלולית. יושביו יכלו לשמוע את צעדיהם הקרבים לאורך שביל האבנים המתפתל בין עשבי הבר.

רוברט ירד לקומת הקרקע. היה עליו להיאבק במנעול דלת הכניסה בידיו שרעדו למשמע החבטות שחבטו בה בקַתוֹת הרובים.

לבסוף נפתחה. אחד החיילים השתלט עליו מייד בלי שרוברט הראה כל התנגדות. חברו העיף מבט סיבובי מהיר במטבח כמו לוודא שאין שם אדם נוסף, וזינק במעלה מדרגות העץ לקומה העליונה, בעקבותיו אחד מאנשי המיליציה. פקודות נזרקו לאוויר בערבוביה, שקשוקים מתכתיים של נשקים נדרכים, הלמות מגפיים בגרם המדרגות. לא חלפו שניות אחדות ואיש המיליציה והחייל שעטו למטה, כשהם דוחפים לפניהם את ג׳ינֶט כשרק כותונתה לעורה.

על תנור הברזל היצוק נח לו סיר מרק מארוחת הערב. שעון הקיר, בעל הקישוט הנאיבי, צלצל את מחצית השעה. החתול מצא לו מחבוא תחת גרם המדרגות. "גברת, את יהודייה, אנחנו עוצרים אותך!" נבח מעיל העור הארוך במבטא גרמני כבד כשהוא מדגיש במפגיע - "גברת". רוברט פער את פיו כדי למחות. "אתה, סתום את פיך!" גער בו איש המיליציה שנותר במטבח, "אנחנו יודעים שאתה קומוניסט, חזיר שכמותך. אבל הלילה היהודונים על הכוונת שלנו. עוד מילה נוספת ואנחנו מעלים גם אותך."

עתה ניסה רוברט להשתחרר מאחיזת החייל: "אנחנו איכרים פשוטים, זו אשתי..." אולם לא הספיק לסיים את המשפט ואיש הגסטפו צעד לעברו והנחית על לחיו סטירה איומה. "אתה משקר! יהודייה איכרה, אין דבר כזה." חתם בצווחה. ברקע נשמעה מכיוון החצר המיית יונה משכימה. איש הגסטפו חכך בידיו ופקד: "קחו את שניהם. שתי ציפורים במכה אחת, חה־חה־חה..." צהל.

שני הרכבים התניעו ועלו על הכביש עוד בטרם יצאו את ביתם המשכימים מבין האיכרים לשדות ולטיפול בבהמות. הם כבר היו הרחק מהכפר כאשר הפציעו מעבר לגבעות גווניה הראשונים הוורודים־חיוורים של הזריחה. יום קיץ נאה עמד להתעורר על השפלה.

ולמרות הכול, למרות שבתי הכפר הנם את שנתו נותרו חשוכים, נמצא עד בלתי צפוי להתרחשויות. היה זה גִ׳ילוּ, הילד שהוריו שלחוהו לכפר מביתם שבעיר השכנה כדי שיבריא קצת, שיקבל צבע, שיעלה מעט שומן על גפיו הדקיקות, שייהנה מעט משפעו היחסי של הכפר בעיתות קשות אלה של מחסור.

לאחר שבערב השתדל להושיט עזרה בכוחותיו הדלים לשכן הנחמד רוברט בטיפול בפרות, צנחה עליו יגיעה כבדה והוא נרדם כבּול עץ על ערמת החציר שברפת. נביחתה של בּבו, חריקת הצמיגים על אבני החצץ בחצר ושאון צעדים חפוזים, העירו אותו משנתו. אף שבחשכת הלילה קפא על מקומו באימה וחשש לזוז ולנשום שמא יתגלה, שמע וראה הכול: את ההמולה בתוך הבית שדלת כניסתו נותרה פתיחה והטילה אלומת אור בחצר; את הריצה במדרגות; את השכנים רוברט וג׳ינֶט נדחפים על ידי החיילים; ואת המכוניות שהתניעו ונעלמו חיש מהר אל תוך הלילה.

אבל ג׳ילוּ לא סיפר לאיש דבר. לא לאיכר שאליו נשלח "להוסיף קצת במשקל" ואף לא לגָ׳אנוֹ, הילד היחיד שאליו התחבר בכפר. לא חדל לקנן בו הפחד שכעונש על אשר ראה, יילקח גם הוא באישון לילה ליעד נעלם, שלא הטיל ספק כי נורא הוא.

ואף כאשר הסתיימו עבורו ימי ההבראה ואימו באה לאסוף אותו, כה שמח לקראתה עד כי שכח לספר לה את אשר ראו עיניו באותו ליל בעתה.

ג׳ינֶט הייתה שרועה על רצפת הרכב הצבאי המכוסה ברזנט. המראה האחרון שראתה מהחצר היה פגרהּ המוטל של הכלבה בָּבּוּ, טובל בשלולית דם שכבר השחיר. רוברט היה דחוק במושב האחורי של הסיטרואֶן בין שני אנשי המיליציה חובשי הכומתות. מאותו רגע בו הופרדו, שוב לא התראו עוד.

חלק ראשון:

פרקי חיים א׳
 

1.

הגר:

 

וגם בלילה הזה, כמו בלילות רבים אחרים בשנים האחרונות, התעוררתי בבהלה למלט עצמי מחלום בלהות חוזר שבו שב ונשנה באוזניי קול מוכר, מוכר מדי, של צעדים נחפזים ובעת ובעונה אחת נוכחות כמעט מוחשית של אבי בתוך החדר. שוב אותה חריקת סוליות מגפי עור על אבני חצץ, שנדמתה לי מוכרת כל כך משמיעה חוזרת ונשנית. אשר לאבי, אף שהייתי מודעת לחלוטין בעודי חולמת שהוא נטש אותי באופן כה חד ופתאומי מזה זמן רב, הִנה שבה וחזרה בחלומי אותה תחושה ברורה של נוכחותו הגשמית בחדר.

וכמו בכל אחד ואחד מאותם חלומות רעים, היה משרה עליי תחושת קור, ריחוק וניכור, ניכור עד כדי כאב. ותמיד נדמה היה לי כממתין לשאלה הגורלית, שהתעוררותי הפתאומית מחלומי לא הותירה בידי זמן להציגה בפניו ולגלות את פתרונה, אף שבכל פעם ממש עמדתי לעשות זאת. וכמו בכל אחת מהפעמים בצאתי מהחלום, גם בפעם הזאת מצאתי עצמי נשטפת כולי בתחושת ייאוש וחוסר אונים גמור, על כי חרף מאמציי הנואשים להיאחז בקוריו הנמוגים במהירות, נותרתי נטולת מושג באשר לעצם מהותה של השאלה שכבר עמדה על קצה לשוני.

*
את כל שעות אחר הצוהריים והערב של יום האתמול ביליתי בחברתו של רמי. על שפת הים, בבית הקפה האהוב עליי, הנטוע על החוף. והוא, את כל הדרך מירושלים עשה על מנת לפגוש אותי. אהבתי את זה. עתה, עם הכביש הרב־מסלולי, אם אין פקקים אפשר בהחלט לעשותה בפחות משעה. אף ששעון החורף עוד טרם נגזר עלינו, הורגשה כבר היטב התקצרותו של היום. אך דווקא שעה שרמי הגיע, הכתה שמש לוהטת וטורדנית על ראשינו.

יום קודם לכן אירע פיגוע רב־נפגעים בירושלים. ואולי, במקרה או שלא במקרה, דווקא כשהייתי אמורה לפגוש את רמי.

בתנועה אופיינית לירושלמים היורדים לתל אביב, מחה את אגלי הזיעה שניגרו על מצחו, תוך שהוא משלח אליי מבט של טרוניה, כאילו אני אחראית לשמש הקופחת וללחות התל אביבית.

"חם אצלכם בשפלה," היו המילים הראשונות שהואיל להוציא.

 

רמי... יובלות שאני מכירה אותו. אפשר לומר שהוא חברי הטוב ביותר, מבין השלושה או הארבעה שלהם אני מצמידה את התואר הזה. הידידות בינינו היא מהסוג המתמשך והיפה, שמשייכים לאפלטון. יאמרו מה שיאמרו, חברות אמיתית על טוהרת האפלטוניות בין המינים, היא אחרי הכול חיזיון נדיר למדי.

שנינו היינו בגילאי העשרים - הוא מעט פחות, אני מעט יותר - שעה שהכרנו או נכון יותר לומר נתקלנו זה בזה בעת השירות הצבאי. אין זמן טוב מזה כדי להניח בו אבן פינה לידידות אמיתית, איתנה ובת קיימא, מושתתת היטב על חוויות משותפות, עוצמתיות, מכוננות.

שם, היה כמעט בלתי נמנע שייקשרו לא פעם קשרים איתנים, שאותם היה הֶמפרי בּוגַרט בחיוכו המסתורי אולי מכנה תחילתה של ידידות מופלאה. שם - בנוף ההוא של המשרדים המעופשים אפורי הארונות, של האיקליפטוסים החיוורים, של האבנים המשוחות בסיד ושל הריח האופייני והכבד של המדים - באווירה הזאת נולדה הידידות האמיצה בין רמי לביני.

לא פעם נקשרו קשרים, חלקם חפים מתמימות וחלקם אף מעבר לזה, בין קצינים בדרגות שונות ובין חיילות. בעיקר בדרגות הביניים. במקרה שלנו בעלת הדרגות הייתי דווקא אני. כן, דווקא אני, הבחורה, האישה הצעירה, ולא הוא, האיש, הזכר הדומיננטי כביכול. ליתר דיוק, הייתי אז בדרגת סגן, ולקראת הסוף, בתמורה לחתימה על שנת שירות נוספת, מצאתי את עצמי נושאת פס שלישי על הכתף. כמובן שהדבר ליטף לי את האגו, בעיקר בהתחלה, לשמוע את הצירוף בעל הצלצול הנעים "סרן מירה" (אז עוד הייתי מירה) או לצפות על פני הניירת בהצמדת הדרגה החדשה לשמי. "סרן מירה נבון" ואפילו מלבב עוד יותר היה לשמוע את אלה שהתחכמו ובחצי חיוך פנו אליי כ"קפטֶן נבון".

לימים היה רמי לחובש קרבי. את שלושת הפסים שלו היה עליו לתפור בעצמו על שרוול חולצתו המהוהה בין המרפק והכתף, וזאת אחרי ימים שהצמידם באמצעות סיכת ביטחון.

איכשהו מלכתחילה משך את תשומת ליבי הרם הזה, רמי מהפלוגה המסייעת (זו של הקשוחים, כך לפחות טענו חייליה). רם ברגר, רמי בשביל החבר׳ה שמתוך נטייה אירונית ובהפוך־על־הפוך הדביקו לו גם את הכינוי "כּושי" על כי עורו היה בהיר ומנומש ושיערו בלונדיני ואף נוטה לאדמוני, ממש כשלי (כאילו היה אחי הקטן האמיתי בעוד זה שגדל איתי היה דווקא שחור־שיער כאבינו).

מעמדי כקצינה לא הרתיע אותו כלל. כלפי דרגות הקצונה שהחיילים היו מכנים בּרזֶלָנים - ההיררכיה הצבאית שאוחזת בגרונך מייד עם הגיוס כמו רֵיחם של המדים - היה רמי מפגין אדישות גמורה. היה לו חבר אחד בפלוגה, חבר קרוב, עמי קראו לו. ענק ממדים, ארון קיר של ממש. חברים מילדות הם היו. גן, בית ספר עממי. סיימו תיכון יחד והתגייסו באותו יום ובדרך נס

זכו להיות באותו הגדוד, באותה פלוגה. רמי ועמי. רעים להתרועע.

בנוסף, לרמי תמיד היה ספר בכיס הצד של מכנסי הדגמ״ח. לא נפרד ממנו גם באימונים. זאת כנראה הסיבה שבניגוד לאחרים לא הֵצר אותם ולא הצמידם להבליט את שרירי הרגליים כמצוות האופנה הצבאית של אותם ימים. בשעות המתות, שעוּן בגבו על גזע איקליפטוס או שרוע שלוב רגליים על מיטת שדה, היה שקוע בקריאה. כשמישהו מהחבר׳ה היה זורק לכיוונו "כושי! תזיז ת'עצמך לשקם!" תשובתו הקבועה הייתה סירוב ובקשה שיביאו לו תפוזים מוגז ובַּפלות, בלי שהואיל להרים את עיניו מדפי הספר. "אינטליגַנט" קראנו לו, רומנטיקן.

בדרכנו חזרה, עמוסים כל טוב כמסרבים להיפרד ממתיקות ילדותנו, רק זרוע כחושה עם יד פשוטת אצבעות גרומות מושטת לעברנו, ומבט חטוף אחד בעת מלמול מילת התודה.

את האורנג׳דה שלו היה לוגם בלגימות קטנות, אדישות, בלי שהפריע את קריאתו ותוך כדי לעיסת הוופלות, שביד מגששת היה דולה אחת אחת מאריזתן עד שכילה את כולן. ולמרות זאת נשאר רזה כמו מקל לאורך כל שנות השירות. הדבר לא מנע ממנו להתחיל לגדל כרס לקראת הארבעים, כמו מרבית הגברים שלנו.

 

אילולא הייתי עוברת באחד הימים, לבדי, ליד העץ המועדף עליו, בשעות הלוהטות של צוהרי היום, בחום יולי־אוגוסט, ייתכן שהדברים היו נראים אחרת. רמי היה שקוע, כמובן, בתוך דפי ספר. לא יכולתי להתאפק ופלטתי: "אתה באמת קורא או עושה את עצמך?"

"נרקיס וגולדמוּנד," השיב בלי להרים את ראשו, ואחרי שהייה קצרה תהה לעברי, "קראת?"

לא, לא קראתי. ומשלא עניתי המשיך מייד: "מכירה את הרמן הֶסֶה?"

"כן, ברור," מיהרתי הפעם להשיב, "קראתי את סידְהַרטָא ואת זאב הערבות, אבל את זה שאתה קורא עכשיו טרם הספיקותי," הוספתי בבת־שחוק, וסוף־סוף עלה בידי להעלות על פניו האדישות מראה של חיוך.

לפתע, שלף עט ופנקס קטן מכיס חולצתו ורשם דבר־מה. "אני כותב לפניי משפטים שמוצאים חן בעיניי באופן מיוחד, כאלו שחשוב לי לזכור." אמר בתגובה להרמת הגבות המופתעת שלי. "תקשיבי לזה: 'הטעות החוזרת תמיד של בני האדם החושבים שהאושר טמון בהגשמת חלומותיהם, נגלתה אז לפניו במלוא עוזה'. יפה, לא?"

"זה מתוך הספר שאתה קורא?"

"לא, זה דווקא מטולסטוי, אנה קרנינה, אבל מצא חן בעיניי במיוחד כי נדמה לי שבאמת כולנו שוגים באשליה הזו."

"אתה יודע מה, גם אני האמנתי בזה." מיהרתי להודות. זכור לי שבאותו רגע חשבתי שהוא בוודאי היחיד מכל הגדוד ואולי מכל החטיבה שעורך לעצמו רשימות כאלה.

"אני אוהב ספרים על ימי הביניים. הם לא תמיד כל כך אפלים כמו שמלמדים בבית הספר. זה על נזיר שנוטש את המנזר והופך לרודף נשים. מתחיל לחיות חיי הוללות."

"אֲהָהּ... אני... אני יותר בענייני סרטים עכשיו."

"ראית את '400 המלקות'?" כמו ניסה לאתגר אותי.

"איך לא. ואת 'עד כלות הנשימה' ראית?" החזרתי לו, "השתגעתי על השחקן."

"אוקיי, אז אולי נלך לסרט יחד ערב אחד." הוא חזר ושקע בספרו.

שנינו, התברר, אהבנו סרטים של הגל החדש הצרפתי. ואכן הלכנו יחד באחד הערבים ל"ג'ול וג'ים". סרט על חברות, חברות מיוחדת, שרק המוות משחרר ממנה.

כך התחילה החברות שלנו, של רמי ושלי.

 

הנסיבות היו כאלה שלא התראינו במשך כשנתיים, רמי ואני. כן, שנתיים ימים. אבל שנתיים חולפות מהר, בגילנו.

 

2.

 

"חם אצלכם בשפלה..." היו מילותיו הראשונות אחרי שקינח אגלי זיעה ממצחו ובטרם חיבק אותי בחיבוקו הגדול. עוד הוא מחבק אותי פתח ב"מירה..." וכשבתנועה חדה השתחלתי החוצה מזרועותיו, הכה בכף ידו על מצחו כמתנצל: "הגר, הגר, כמובן, זה רק בגלל שכל כך הרבה שנים, כל כך הרבה שנים..."

"מתי נחתת?"

"רק אתמול ואני הרוגה, אבל יותר מתה לראות אותך. זה בסדר, רק תעריך את זה."

כל אחד מאיתנו חי את חייו שלו. כך רצו הנסיבות, ששנתיים תמימות חלפו מאז התראינו, רמי ואני.

 

זמן רב מאוד לקח לרמי לשלוף מעצמו ולספר את הסיפור שהיה לו לספר לי ואשר על מנת להשתחרר ממשאו המעיק טרח לצאת ממאורתו הירושלמית ולרדת לשפלה. זמן רב לאחר שהכול נגמר, נגמר ונחתם, אך לא נמחה מזיכרונו. גם זמן רב מאז שנלקחה ממנו בדרך כה אכזרית בילי האהובה שלו, בילי של כולנו. אף כי כפי שחזר וטען באוזניי פעמים רבות בהמשך, הרי שמבחינתו "הסיפור התרחש בחיים אחרים", קשה היה לי לעכל שידידות גדולה ועמוקה כשלנו סבלה שמירת סודות שלא חלקנו. הלא באותם "חיים אחרים" היינו כבר חברים קרובים מאוד.

 

"למה חיכית כל כך הרבה שנים כדי לשתף אותי בעניין? לזה אתה קורא חברות?" אמרתי בציניות מעושה ובכעס לא אמיתי, אחרי שכבר סיים לספר את סיפורו, או אולי נכון יותר לומר, לשפוך את וידויו לפניי.

אכן הייתה זו לא מעט באשמתו, ואולי קצת אף באשמתי, לידה קשה וארוכה. אבל רק על מנת להביאה לידי סיום, החליט סוף כל סוף, הוא שלא כל כך אוהב לזוז ממקומו, לעשות את הדרך הארוכה מירושלים עירו הממוזגת לתל אביב עירי המיוזעת.

לקח לי קצת זמן להבין. מאחר שמדובר היה בסיפור ישן, שהסתיר ממני עד לאותו יום, ברור היה שזהו אומנם וידוי מאוחר אך מתוכנן מראש. בוודאי אמר לעצמו כל הדרך, התנין הזקן שלי בעל העפעפיים הצנוחים: "אספר לה היום או שלא אחלוק את זה עם איש, מעתה ועד עולם."

תחילה החלפנו קצת חדשות כפי שהיינו מורגלים, רק כדי להתעדכן, כשם שנהוג בין חברים ותיקים אשר לא התראו מזה זמן רב. שבע שנים חלפו מאז מותה הטרגי של בּילי. רמי שוב לא הזכיר זאת, אבל לא היה בליבי ספק שלא חדל לחשוב עליה מאז קטלו אותה המסמרים והברגים שהמתאבד מילא בהם את חגורת הנפץ שלו.

בת כמה הייתה צריכה להיות באותו יום קיצי, בו ישבה במקרה בבית הקפה הירושלמי ההוא? חמישים וארבע, לא קשה לחשב, היא הרי נולדה יחד עם המדינה, והיינו חוגגים, כל החברים, את שני ימי ההולדת באותו יום. אלא שדווקא באותה שנה, את יום ההולדת שלה, יום ההולדת האחרון, לא חגגנו. רמי הפתיע וחטף אותה מאיתנו לסוף שבוע ברומא, ממנו היא שבה זוהרת כמו כלה מירח דבש.

איך אפשר לשכוח את בילי? את הוד מעלתה המלכה בילי? זכורה לי היטב הפעם הראשונה שבה רמי הציג אותה בפניי. היינו עוד מתגוררים בירושלים, נֶרי ואני, נשואים מזה כשלוש שנים. אני כבר הייתי עורכת דין במשרד עֵינִי ואֶלֶרשטיין, ונרי בדיוק זכה בדרגת הסגן אלוף שכה השתוקק לה במשרד העלוב שלו במטה פיקוד מרכז.

כמעט שנתיים חלפו מאז נפילתו של אורי, אבל עדיין נמנענו ממועדונים ודיסקוטקים שהיו אז מאוד באופנה. לאמיתו של דבר כולנו ליקקנו עוד, פחות או יותר, את הפצעים המדממים והמוגלתיים של מלחמת כיפור.

היינו נוהגים לשבת, כמה חברים, סביב שולחן בבית קפה שקט עם צביון של ביסטרו פריזאי. רבים מתלמידי בצלאל היו פוקדים אותו באותם ימים. אם אני זוכרת היטב, באותו ערב ירושלמי חורפי ישבנו ארבעה זוגות, עישנוּ ושתינו יין חם, תוך המתנה לרמי. פרט לי ולנרי, היו שם אלינור, שרק התחילה את התמחותה במחלקה הכירורגית בהדסה עין־כרם והחבר שלה באותם ימים, רווק מזדקן ומעט מוזר בשם שֶׁלי. הוא נראה מבוגר ממנה בהרבה, לא נאה במיוחד אבל היה בו איזה קסם גברי שאף שקשה היה להגדירו לא ניתן להתעלם ממנו. ודני עוזר, ששירת בקבע ת״פ נרי בעלי, יחד עם אשתו דליה, אשר ירדו בינתיים לארצות הברית.

הזוג הרביעי לא היה יכול להיות אחר מאשר מייק, שתדיר נצמד אלינו, אף שאלינור נפרדה ממנו זה מכבר, ורונית שהייתה כבר אז ארוסתו, אך בזה איני בטוחה. אפופים בענני עשן היינו דנים בדוד אלעזר, האם התפטר או התפוּטַר.

 

היה זה הרגע שבו עשה רמי את כניסתו לחלל בית הקפה, כניסה תיאטרלית עבורו, המופנם בדרך כלל. כך פתח את הדלת לפרץ אוויר קר עם חיוך מאוזן לאוזן, בלוריתו האדמונית משתלשלת על מצחו ושולחת תלתל עד לעיניו. הוא היה מלווה באישה שיופייה עצר את נשימת כולנו. גבוהה ממנו ושחורת שיער. עורה היה בגוון כהה שניכר בו כי הוא טבעי ולא מקרני החמה. הדהים אותנו שלבשה שמלה בעוד שכולנו בג׳ינס מרופטים.

"תכירו, זוהי בילי," אמר רמי ולא יסף, לָקוני כדרכו. לחיצת ידה הייתה חזקה וכנה. מייד הפכה לאחת מאיתנו, ללא היסוס, ללא רגע של אי־נעימות. נכבשנו כולנו בתנועותיה הגדולות מלאות הביטחון, באנרגיה שקרנה מתוכה, בחיוך פיה הרחב שגילה שיניים גדולות ובולטות מעט, כאילו בכל רגע רצתה לטרוף בהן מישהו, או את החיים כולם. אהבתי וכמעט חמדתי את האופן שבו השתרגו שרירי ירכיה הארוכות מבעד לבד השיפוני הדק של שמלתה.

לפתע הפסקנו לדבר על ועדת אגרנט ועל דוד אלעזר ומייד הייתה לי תחושה שברגע זה הכרתי את אשתו לעתיד של מי שעוד מימי היכרותנו הצבאית התייחסתי אליו כאל אח קטן, נוסף.

 

למוחרת, בשיחת הטלפון שמיהרתי לעשות, היה עליי להתאמץ על מנת לסחוט מהקרוקודיל השתקן שלי יותר פרטים. אבל לפתע כבמטה קסם בקע ממנו מעיין בלתי נדלה של אינפורמציה. נראה שהתלהבותו ממנה התירה בו את כל הכבלים. כאילו לחצתי על כפתור נסתר שרק אני ידעתי את מיקומו. סיפר לי שהחברה החדשה שלו היא בת עשרים ושש בסך הכול, שהוא הכיר אותה בקמפוס (רמי סיים באותה שנה את הדוקטורט שלו בספרות), שבו עבדה במזכירות. שלא מכבר שבה מטיול ארוך שעשתה לבדה בדרום אמריקה. שכאשר הגיעה לסוף העולם, לקצה הדרומי של פטגוניה, באכסנייה סמוכה לארץ האש, התאהב בה עד כדי שיגעון איזה בחור מאורוגוואי, שהצהיר בפאתוס האופייני לאבות אבותיו הספרדים, שישלח יד בנפשו אם לא תיענה לחיזוריו. הדבר הבהיל אותה עד כי החליטה לפנות אחורנית ולשוב ארצה במהירות האפשרית. עד היום אין לה מושג אם הלטיני המאוהב עד שיגעון אכן מימש את איומו.

הוא גם יידע אותי שהוריה נתנו לה את השם "בלהה" לזכרה של סבתא מצד האב, אלא שבשום אופן אסור לקרוא לה כך כי היא פיתחה כלפי השם, שנשאה אחת ממשרתות יעקב, איבה של ממש; שאף שאביה הוא יֶקה מברלין, היא מחשיבה עצמה לבת ירושלים אמיתית בזכות אימהּ שמשפחתה השתקעה בעיר הקודש לפני דורות רבים. זה מה שמסביר, וכאן לבש טון דיבורו של רמי שלי גוון חולמני, את הצירוף המיוחד של צבע האמרלד של עיניה עם גוון עורה הכהה. לבסוף הדגיש באוזניי במלוא הרצינות, שבלי רצון לפגוע בי (כן, הוא באמת אמר את זה, החבר התמים שלי), הוא סמוך ובטוח שהפעם הוא מאוהב באמת. את כל הפרטים האלה סחטתי בעורמה מרמי הקמצן במילים, בלחיצה על אותו כפתור שרק אני הכרתי את קיומו ואת מקום הימצאו.

 

לא חלפה שנה ורמי ובילי נישאו כדת וכדין, חרף האתאיזם המוצהר של אביה.

 

3.

 

מאוחר יותר הצטרפו שניהם לתנועת "שלום עכשיו". צירוף שתי המילים במציאות השוררת נשמע כאוקסימורון ילדותי שדורש סיפוק מידי. עם הזמן, נטה השיח שלהם יותר ויותר שמאלה עד כי נעשו פעילים מיליטנטים של ממש.

הם שבו מחופשה של חודש ימים באירופה. ביקרו בה ביעף בכעשר מדינות, בחיפושית ישנה שקנו ונטשו כדרך הצעירים באותם ימים. הם התכוונו לעזוב את ירושלים, שדמתה יותר ויותר למבצר של קיצונים ימניים ודתיים, אלא שבסופו של דבר התוכנית לא התממשה. רמי הפך למורה לספרות באחד מבתי הספר התיכוניים היוקרתיים בעיר.

מקץ שנים אחדות, מיואש מהתקווה הנכזבת "לבנות דור חדש שיגלה יותר עניין בספרות יפה מאשר בטיפוח שנאת האחר", זנח את שרכש בעמל רב באקדמיה. הוא פתח בית מלאכה למסגור תמונות, אומנות שבאופן מעט מפתיע הצטיין בה ונחל בה הצלחה רבה. מלאכתו נודעה כמוקפדת לעילה ולעילה. השינוי הדרמטי הזה באורח חייו של רמי היווה הפתעה לכולנו, הגם שלא פגם בתאוותו לקריאת ספרים. נדמה לי שהיה לממסגר התמונות הטוב בירושלים ובוודאי היחיד שהיה גם מורה לספרות בעל תואר דוקטור. בילי מצידה זכתה לקידום מרשים והועלתה לדרגה גבוהה בהנהלת הקמפוס. אשר לי, פִיתחתי את ניסיוני המשפטי והבוסים שלי לא הסתירו את שביעות רצונם ממני.

לאחר מותה הטרגי של אשתו לא עלה על דעתו של רמי להיכנס לזוגיות חדשה. הוא חי בגפו ומסתדר עם זה בהחלט לא רע. בעוד קצת יותר משנה יֵצא לגמלאות. עד אז ימשיך ליצור מסגרות אומנותיות באותו בית מלאכה קטן שברחוב אגריפס, שרכש לו מוניטין רב בעיר השמרנית. איני חושבת שהוא מצטער על הוויתור להכיר לצעירים את טשרניחובסקי ועגנון, שממילא מתעניינים בהם פחות ופחות, למען יצירת מסגרות נאות לתמונות יפות שכן הקפיד לסרב לאלו שלא נשאו חן בעיניו.

 

"ומה שלום הילדים?" נזרקה לאוויר השאלה הבלתי נמנעת, אף שמובן היה שכולם עברו מזמן את גיל הילדות. אני היא ששאלתי אותה. לרמי היו ארבעה, בהפרשי גיל קטנים יחסית. מלכתחילה תכננו בילי והוא שתהיה משפחה גדולה.

רמי התמתח בכיסאו והחל לסקור את מסדר צאצאיו, "ילדים... נו, הם כבר מזמן לא ילדים. אלון, את יודעת, עם ה'שׁוּשׁוּ׳ים'..."

תמיד עורר בי פליאה, שדווקא אלון, שכולם קראו לו לוֹני, בנו של רמי מ"שלום עכשיו", יהיה "שׁוּשׁוּ". בוודאי הערתי על כך לא פעם אחת עד כי הכרתי בעל פה את תגובתו של רמי. הפעם, דווקא נמנעתי מכך.

אף על פי כן רמי סיפק לי תשובה, "כן, בשב״כ, עדיין," אמר בקול נמוך כאילו לא נוח לו עם זה. "דיברנו על כך די והותר, איתך כמו עם בילי. מי יודע, אולי בעצם ההתגייסות המיידית שלו לשרת שם אחרי השחרור מהצבא, ביקש לאותת על המרד שלו נגדנו, ההורים. הרי כבר כאילו סימַנוּ לו את הדרך שמאלה בלי להיוועץ בו, לשאול לדעתו, בעוד הימין לאט־לאט משתלט על כל חלקה טובה בארץ הזאת. "האמת," המשיך באותו קול נמוך, "אין בי שום כעס עליו" (לא היה לי ספק שכאן שיקר לי, או יותר נכון שיקר לעצמו), "הוא עושה את עבודתו ולאימו היה עוד יותר קשה לעכל את העניין מאשר לי. הוא מעולם לא דיבר על זה יותר מדי, אולי מתוך התחשבות בנו ואולי כי רצה למנוע התלקחות ויכוחים בבית. עם יד על הלב," הוסיף כשהוא מישיר אליי מבט, "אני לא חושב שהוא בין אלה שמתעמר בעצורים סתם כך בעת שחוקר אותם. איני רוצה אפילו להעלות על דעתי את האפשרות הזאת, גם אחרי האסון שהכה במשפחתנו."

 

אשר לשלוש הבנות, חזר רמי וסיפר לי דברים שרובם כבר היו ידועים לי, "ליאור הבכורה סיימה לימודי רפואה, התמחתה בפסיכיאטריה בארצות הברית ופתחה לעצמה מרפאה בניו־יורק. היא חיה שם עם חבר מהפקולטה בתל אביב, שירד יחד איתה מהארץ ועוסק במחקר באימונולוגיה. יש להם בן שאמור להיות עכשיו בן שש, שרמי בקושי מכיר. אסנת, שכולם קראו לה אוסי, הבת השנייה, עדיין חיה בעמק הסיליקון בקליפורניה עם בעלה. היא התחתנה לבסוף עם מהנדס ההי־טק הזה, את יודעת, זה שהכירה במועדון הים התיכון. גם להם יש ילד וגם אותו אני כמעט ואיני מכיר. "שתי אלה, לא נראה לי שאי־פעם תשובנה ארצה," פסק רמי בחיוך מריר. הוא נאנח והוסיף, "לדידי, זאת לא פחות מגלות מחודשת. לא, מחודשת אינה המילה הנכונה! הגלות מעולם לא חדלה מלהתקיים ולעולם לא תחדל, אנחנו בסופו של דבר לא הנחנו בצד את מקל היהודי הנודד." ולאחר רגע שתיקה הוסיף, הפעם כמעט בלחש, כמדבר אל עצמו: "אולי לא היינו בשלים עדיין למדינה, אולי מוטב היה שנמתין עוד דור אחד או שניים, שנסבול עוד קצת כדי להבין, כדי לעכל ולהעריך נכונה אחרי עשרים מאות של שכחה, את הערך האמיתי של מדינה משלנו." ושוב אחרי הפסקה קצרה שבה סובב הלוך ושוב את ספל הקפה שלו ובמבט מושפל, מלמל: "והנכדים שלי? אבודים עבורי, אבודים עבור הארץ הזאת."

רמי אומנם פתח בלוֹני, אבל שנינו ידענו שלפניו היה מקום ריק. המקום שגידי השאיר אחריו בלכתו.

על גידי יש כמעט הסכם שבשתיקה, שעליו אין מדברים. לא אחיו, לא אחיותיו, אפילו לא רמי בעצמו. למעט פעם אחת, כאשר רמי חלק עימי את השערתו, שאם לוני הוא בחור כל כך מסוגר, ששתיים מבנותיו נטשו לאמריקה, אם עינת הקטנה היא כפי שהיא, ואם בילי בסוף חייה לא הייתה עוד בילי הקורנת, אין ספק שכל זה קשור לגידי. גידי, הבן והאח האבוד שכל כך משתדלים לא לחשוב עליו. אבל איך אפשר בכלל לשכוח בן או אח?

*
זה קרה בעת הטיול המסורתי, במהלך אותו טקס התבגרות שעורכים כמעט כולם כאן אחרי השחרור מהצבא, במיוחד אם שרתו בו ביחידה קרבית, כאילו ההתגייסות עצמה מהירה מדי, כפויה מדי, פתאומית מדי אחרי סיום התיכון והם עדיין כל כך צעירים. מעין פיצוי עצמי על חָסָך בהתבגרות ההדרגתית הנורמלית, שהצבא גזר עליה להפוך באחת להתבגרות אינסטנט, ואולי מאז שנת 67, גם דרך להיטהר מהזוהמה שדבקה בצעירים בשירות בימי כיבוש, שכופה על רבים מהם מגע מתמשך עם אוכלוסייה אזרחית ועם טרור.

כך יוצא שהמשוחררים הטריים בוחרים לברוח לשנה או שנתיים למקום מרוחק ושונה מהמציאות שהכירו. האקזוטיות של הודו, מסיבות סמים בלילות ירח בגואה, מסוממים שזופים, חולות לבנים בתאילנד, טרקים לרגלי ההימליה בנפאל, תמונות במרחבים האינסופיים של אוסטרליה ובגייזרים של ניו־זילנד או ביקור ארוך באותן תרבויות מסתוריות ומדאיגות של אמריקה, המתגלות מדרום לקליפורניה ולניו מקסיקו. דווקא אל המקומות האלה נמשך גידי בחיפושיו. "אני צמא לאוויר צח," כפי שאמר לכולם כשעמד לעזוב.

גידי בחר לנסוע לביקור ארוך באותן תרבויות מסתוריות ומדאיגות. הוא לא דיבר על הבוז שרחש לסכנה ואפילו לא על החיבה המסוימת לסיכון, שאותם טיפח ביחידה שבה שירת - אחת מאלה שמגיעים אליהן אחרי מסע ארוך ומפרך, ושכינויין התמים והבלתי מזיק לכאורה על גבול הגיחוך, עומד ביחס הפוך למהותן. זו של גידי זכתה לכינוי "זרזיר". נראה שהייתה מעורבת בפעולות שהשתיקה יפה להן. גידי אף פעם לא סיפר דבר לאיש, אולי רק ללוני אחיו, מעריצו ללא סייג. מכל מקום, השלים את שלוש השנים ללא אף שריטה.

לאחר שמחק את היום האחרון מבין האלף ארבע מאות עשרים וחמישה בטבלת הייאוש, הכריז שבכוונתו לנסוע לפרו, לבקר שם את מָאצ'וּ פּיצ'וּ. באופן מקרי, היה זה אותו אתר שיוני שלי השתוקק כל כך לבקר. הוא, והתשוקה הזאת, היא שהביאה להיכרותנו. אלא שבניגוד ליוני, לא הייתה סיבה למהר לשוב ארצה, שום נערה לא המתינה כאן לגידי, לפחות ממה שידענו. הוא צלצל הביתה בפעם האחרונה מקְוִויטוֹ, באֶקוָודור. מישהו שחזר ארצה היה משוכנע שפגש אותו בפונדק הרים בבּוליביה, אחר עוד קודם לכן זיהה אותו בניקרגואה. אולם הכול היה בגדר סימני שאלה. העובדה הבטוחה היחידה הייתה שהוא לא חזר הביתה.

בשיחת הטלפון האחרונה שלו, זו מאקוודור, אמר לבילי: "אימא, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה יפה פה. לא תיארתי לעצמי שיכול להיות בעולם טבע כל כך מדהים. יאללה, אימא, אל תדאגי... הכול בסדר איתי. תשמחי שאני נהנה. אתם חסרים לי, כמובן. אבל אני מאושר, ממש מאושר... וחופשי, את לא יכולה לתאר לעצמך. העולם כל כך גדול! נשיקות לכולם." אבל לא ציין בדיוק היכן גילה אותם, את האושר ואת תחושת החופש הבל יתואר.

היה רגע של דשדוש מחשבות. שנינו הסתגרנו בתוך עצמנו. אבל נראה לי שחשבנו על אותו הדבר.

היה זה רמי שהמשיך, "אשר לעינת, את בעצם מכירה אותה טוב ממני, לא כן?" עוד נותר אצלו משהו מהמורה לספרות.

עינת הייתה היחידה מבין ילדיו, שעמדה על כך שתמיד נקרא לה בשמה האמיתי, זה שניתן לה עם לידתה, תוך הדגשת הברתו השנייה. לכל האחרים היו שמות חיבה שכמעט השכיחו את המקוריים: בילי, לוני, אורי ואוסי. אבל לעינת, אסור היה לפנות בשם עינתי.

את עינת הכרתי היטב. היא נהגה לבקר אותי לעיתים קרובות בעת ההיא והתקרבה אליי מאוד. היה זה כאילו בחרה על דעת עצמה לאמצני כאם לאחר מות אימהּ, בלי לשאול לדעתי. עינת הייתה בת 19 כשאיבדה אותה. הייתי בגיל דומה כאשר אבי הלך לעולמו, ואמרתי לה זאת ומייד הצטערתי כי הבנתי שאין לזה משמעות ואין סיבה שהמקריות הזאת תנחם אותה על כאבה.

מכל ארבעת הילדים הייתה עינת, ללא ספק, בעלת האישיות הסבוכה ביותר. באותם ימים נדמה היה לי שאני מכירה אותה טוב מאשר אביה. וכלל לא התפלאתי כשסירבה להתגייס לצבא, דבר שלא נשמע עליו קודם לכן מעולם במשפחת ברגר.

"לעולם לא אהיה מוכנה לאחוז כלי נשק!" יצאה בהכרזה כאשר קיבלה את הצו הראשון, סיפר לי רמי, "אני פציפיסטית, אתם מבינים מה זה אומר פציפיסטית?" ואני כבר יכולתי לדמיין לעצמי את הסצנה, כאילו נכחתי בה באמת: "את מדברת שטויות, עינת! האם את באמת חושבת שאפשר להיות פציפיסטים בארץ הזאת?" בוודאי קפץ כנגדה כנשוך נחש אחיה, שכבר שירת בשב״כ. מבין שלושת אחיותיו, הייתה דווקא עינת הקטנה חביבתו של לוני. איך אפשר היה שלא לאהוב את החצופה החמודה הזאת, שעיניה השחורות כפחם ועצמות לחייה הבולטות עברו אליה בירושה היישר מסבָתהּ מצד בילי.

"את תתגייסי, עינת, ועוד איך תתגייסי." הניף לעברה אצבע מאיימת אך רק חצי רצינית, "תמלאי את חובתך כמו כולם, בדיוק כמו אחיותייך וכמוני. לכי תבדקי אצל הערבים אם הם חולקים את הרעיונות הנשגבים שלך. מכירה הרבה פציפיסטים ביניהם? ואני מתכוון לפציפיסטיים דו־צדדיים, לא כאלה שרוצים שרק אנחנו נפרוק את הנשק שלנו. ראית מפגינים שנושאים שלטים נגד המלחמה בדמשק, בביירות, בעמאן, ברמאללה?" כאן יכולתי לתאר לעצמי שהנמיך את קולו והפנה מבטים לצדדים, להיות בטוח שאביו אינו בסביבה, "כאלה שהולכים ברחוב ודורשים שלום עם השכנים ללא דיחוי, כמו הטמבלים האלה מ'שלום עכשיו'...?"

"שָׁם כמובן שלא. הם פשוט לא יכולים, גם אם היו רוצים," כך ודאי הגיבה עינת בלי להתבלבל, כפי שאני מכירה אותה, "אבל כאן אצלנו? האם הערבים שואפים לשלום, לדעת הפציפיסטית שלנו?" הטיח לוני.

עינת לא נותרה חייבת: "כן, אני מכירה הרבה. הם משתתפים בהפגנות, אפילו מארגנים כאלה, נגד הכיבוש, למען השלום, ונמצאים בקשר עם ארגוני שמאל בעלי שאיפות דומות ברחבי העולם."

"עינת, תקשיבי טוב, אין בשום מקום בעולם ארגון שמאל ששאיפותיו דומות לאלה של השמאל הישראלי. מהסיבה הפשוטה שאף ארגון כזה לא נמצא בישראל, במציאות הישראלית, עם אותם שכנים. לו היה, בהחלט ייתכן ששאיפותיו היו משתנות מן הקצה אל הקצה."

"אבל, לוני..."

"שום אבל. את לא מבינה כלום, אחותי המתוקה והתמימה," הסה אותה קרוב לוודאי לוני בטון שחציו כועס וחציו כשל אח גדול - אוהב, "הם אולי קוראים לעצמם פציפיסטים כדי שנניח את נשקנו, כדי שנאיבים כמוך יסרבו להתגייס. אולי הם פציפיסטים כלפי כולם חוץ מאשר כלפינו. ואת יודעת מה? אפילו זה לא! רק תראי איך הם שוחטים זה את זה. בכל מקרה, במה שנוגע לנו, הם רק רוצים לגרש אותנו מכאן. שלא נהיה פה וזהו. חסל סדר מדינת ישראל. ובעניין תנועות השמאל ברחבי העולם..." אצבעותיו של לוני סימנו מירכאות באוויר, "גם הן בדיוק כמוך, עם כל המילים היפות ולא מבינות דבר. אינסטינקטיבית הן נגדנו ולטובתם של אלו שאותם הן מגדירות כאַנדֶרדוֹגס, ולא חשוב מי הם, גם אם אכן מדובר ברוצחי ילדים..."

"גם אנחנו לא חפים מזה, לוני. למרות שכאשר מדובר בהם אתה תמיד מתעקש לומר שהם 'נהרגו' (כאן היה התור של עינת לעשות את התנועות הסמליות של האצבעות), ולא ש'הרגנו', ולחזור ולומר שזו מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה..." (שוב אותן התנועות), "ובכלל, למה להתעקש תמיד לקרוא להם מחבלים? מבחינתם הם לוחמים את מלחמת העצמאות שלהם."

לוני עשה עצמו כלא שומע והמשיך בשלו, "שרק תבואנה לחיות כאן, תנועות השמאל שלך מרחבי העולם. הייתי רוצה לראות אותן כשהערבים יאיימו על הבתים הנוחים שלהן בשוויצריה או בשוודיה. ואגב, זה לא בלתי אפשרי שהדבר עוד יקרה להן, שיראו סביבן יותר מסגדים מאשר כנסיות. אני מבטיח לך שאם זה יתממש, יפסיקו אחת ולתמיד להטיף להושיט את הלחי השנייה."

אבל עינת עדיין לא הרימה ידיים, "שמע, לוני, אולי לא שמת לב אבל אחותך הקטנה כבר גדולה ובקרוב תהיה לי גם זכות הצבעה. עם כל הכבוד אתה אח שלי, נכון, אח שלי הגדול, אבל לא אבא שלי. וההורים, אתה יודע טוב מאוד, נוטים לשמאל, בלשון המעטה. נכון או לא?"

"ברור, יודע גם יודע, אבל אבא ואימא חכמים מדי מכדי להצטרף לאותו שמאל מטורף שאיבד את הכיוון," הטיח כנגדה לוני ששכח לרגע את השתייכות הוריו לאלה שכינה בשם טמבלים, "כאילו יש לו נטיות אובדניות. כי אני מבטיח לך שבבוא היום הנורא, לא יהססו הערבים הפציפיסטים לעזור לו להגשים את נטיותיו."

בסופו של דבר היו אלו ויכוחי סרק. לא רק שהקטנה מצאה דרך פתלתלה על מנת לזכות בפטור מהגיוס, אלא שבנוסף ולמגינת ליבם של ההורים, הסבים, האחים והאחיות, מרוב הפגנות והנפת כרזות בכל צומת אפשרי, הזניחה את לימודיה ונחלה כישלונות חרוצים בבחינות הבגרות.

*
רצח אִימהּ בפיגוע טרור היה הקש ששבר את גב הגמל. עבור עינת, לבד מהמכה הנוראה של האובדן, עצם המאורע היווה סטירת לחי קשה לאמונות המעוגנות שהחזיקה בהן עד לאותו יום גורלי.

בעת טקס ההלוויה קרע בכייה את הלב. לוני חייב היה לאחוז בה בחוזקה, פן תתפרץ ותשתרע על הארון כאשר עמדו להורידו אל הבור. אבל עת יצאו מבית העלמין, השתתקה לפתע. לא ביכתה עוד את מות אימהּ בפומבי, לא לאורך ימי השבעה וגם לא מאוחר יותר, כאשר הייתה במחיצתי.

עינת הביעה התנגדות נמרצת לתמיכה הפסיכולוגית שהוצעה למשפחות נפגעי מעשי הטרור ואף סירבה להיכנס לאיגודי שכולים שקראו לנקמה. תוך זמן קצר נטשה את בית המשפחה כדי לעבור לחיות בתל אביב עם חבר שהכירה באחת ההפגנות, בחור מזוקן ופרוע עם שיער בסגנון אַפרו, שבקושי השתכר למחייתו כמתופף ואמון על מערכת הקול בלהקה סוג גימל.

 

בתקופה שבה הרבתה לבקר אצלי, הקשר בינינו התהדק יותר ויותר. בני אורי כבר עזב את הבית מזמן ועמד לקבל את הסמכתו כרואה חשבון. ביקוריה התכופים של עינת שברו עבורי בדידות, שלמען האמת לא סבלתי ממנה. הייתה באה לשוחח, לספר, כמו שאומרים לפתוח את סגור ליבה, אולם לא הייתה מוכנה לקבל ממני עצות יותר משהייתה פתוחה לאלה שאביה השיא לה או הוראות שאחיה ניסה להטיל עליה. היא אף סירבה לגלות את המקום שבו חיה עם המוסיקאי שלה. ידעתי רק שהדירה נמצאת במקום כלשהו בסביבת רחוב סָלָמֶה, בדרומה של העיר, בין התחנה המרכזית הישנה לחדשה, שכבר נראתה גרועה מקודמתה. האזור התמלא יותר ויותר במהגרים בלתי חוקיים ומבקשי עבודה מדרום מזרח אסיה וכמעט מכל מדינות אפריקה. הרצל חוזה המדינה, לו היה נקלע לשם, לא היה מאמין לאשר עיניו רואות, ואולי בעצם היה רואה בכך התגשמות מוקדמת של חזונו לאחרית הימים.

כך, בניתוק מכוון ממשפחתה ניהלה עינת חיים על הגבול הפרוע. הייתה לובשת שמלות ארוכות שהשתרכו לקרקע, ויתרה על חזיות, כיסתה את ראשה באינסוף צמות קטנטנות שקלעה עבורה שכנה גּאנָאית, חוררה את לשונה, את טבורה, את אחת מגבותיה ואת אחד מנחיריה - להעביר דרכם עגילים, על כתפה השמאלית קועקעה יונה במעופה, סמל להיותה בת־חורין ואולי לשאריות הפציפיזם שעדיין קיננו בלבה, והייתה מרבה לעשן ג׳וינטים שהמתופף שלה היה משיג ללא קושי. למחייתה מצאה עבודה כברמנית באחד הברים של שכונת פלורנטין, שלקוחותיו לא היו בררניים באשר לדיוקן של התערובות שרקחה להם.

"תוך כדי שתייה הם בולעים אותך בעיניים שלהם, מציצים לך לתוך המחשוף, כמעט בלי לשים לב מה יש להם בכוס. יכולה למזוג להם את האלכוהול הזול ביותר כאילו הוא תוצרת חוץ, והם תמיד יזמינו לפחות סיבוב אחד נוסף. אם במקרה הם שוכחים, אני מציעה, ולא נעים להם לסרב. זה העיקר, לא?" כך סיפרה לי בנימה קלילה כאילו אלה דברים מובנים מאליהם.

אלא שעד מהרה הילדה מאסה בתעסוקה, שדרשה התייצבות בשעה מדויקת ועבודה עד אור הבוקר. בגחמה של רגע החליטה ערב אחד לא לשוב לשם, בלי שטרחה אפילו להודיע לבעל המקום ("ממילא," הסבירה, "חייתי על טיפים ולא הייתי מקבלת משכורת. שלא לדבר על פיצויים"), ונרשמה לעבוד אצל טיפוס מוזר שהיה מוכר שיחות ארוטיות באמצעות הטלפון.

עינת ספרה לי על כך בטבעיות גמורה, כאילו מדובר היה בטַלפָּנות בשירות המודיעין של חברת "בזק" או של חברת ביטוח, תוך פירוט היתרונות הבולטים של מטה לחמה החדש.

"זאת עבודה קלה, את יודעת," אמרה בקול שניסה להיות משכנע כאילו רצתה לגייס גם אותי, "צריך פשוט לזרום איתם בפנטזיות שלהם. אני מצידי לא צריכה להפעיל שם דמיון ולא טורקים לך את הטלפון בפנים כמו לאוספות התרומות."

"תגידי לי, הם לא דוחים אותך, הסוטים הזקנים?"

"היי היי, לא כל כך מהר. ואם כבר את מדברת ככה, אז גם

סוטות לא חסר. ואת יודעת מה? בניגוד למה שאת חושבת, זה לא רק שוּק של זקנים."

ניסיתי להיות צינית, "נו, מי יודע אם לא תפגשי שם את אהבת חייך! ממש לחתן כזה אבא שלך מייחל! מעניין מה תעני לו כשישאל היכן נפגשתם... ואומן התופים שלך, איך הוא מתייחס למקצוע החדש של החברה שלו? מוצא חן בעיניו?"

עינת לא התבלבלה, "קודם כל זה לא מקצוע. זאת דרך קלה להרוויח משהו, ואפילו לא רע. לא יותר דוחה מלשטוף כוסות בבר ולפתות את הלקוחות למשקה נוסף. והחבר שלי, הוא ממש לא שָׂם על זה. אל תדאגי, אף אחת מהבחורות לא הידרדרה משם לכלום.

ותסלחי לי, הגר, את לא חושבת שאת קצת מגזימה עם השאלות שלך? שואלת קושיות של זקנים! אבל אם את כבר מתעניינת, זאת עבודה מאוד־מאוד נוחה. תקשיבי, הגר, כדי שתהיינה לי ידיים חופשיות, פשוט התרגלתי לקבע את השפופרת בין הכתף לסנטר, תוך כדי השמעת אנחה מפעם לפעם ובלבד שההוא ידע שאני עוד על הקו. באותו זמן אני יכולה לשטוף כלים, כמובן נזהרת שלא יהיה יותר מדי רעש של מים וצלחות, לקצוץ ציפורניים, לבשל, לקרוא ספר, לטאטא את הדירה, לראות טלוויזיה, כמובן לא שואב אבק, ובעיקר, מה שהכי חשוב, לנסות להתכונן שוב לבגרות הארורה הזאת. הא כן, לא סיפרתי לך, החלטתי סוף־סוף להצליח לקבל אותה הפעם, ויהי מה, את התעודה הדפוקה הזאת. צריך, לא? למרות שאת בעצמך רואה... אבא... עם הדוקטורט שלו."

אבא. כמובן שלא פרח מזיכרוני של מי היא הבת, אבל האמת שבעת ההיא לא ראיתי בעובדה שלא שיתפתי אותו בכל הפרטים הקטנים בחייה של בת זקוניו, בגידה בידידותי עם רמי.

*
היה חם מאוד עדיין. טמפרטורות גבוהות לעונה, כפי שמתבטאים החזאים, אבל בריזה קלה ונעימה עלתה מהים. נראה היה שרמי מתחיל להרגיש יותר טוב. מלצרים התרוצצו בין השולחנות. לפתע נחתה עדת יונים על החול לרגלינו במשק כנפיים.

"נכון שהייתי פוגשת אותה לעיתים די קרובות," אישרתי, נזכרת באותם פרטים משעשעים, "אבל באמת חלף די הרבה זמן מאז ראיתיה לאחרונה."

"אז מן הסתם אינך מודעת לשינוי הגדול בחייה של סרבנית הגיוס השמאלנית, הפציפיסטית הקטנה שלי," אמר רמי.

ודאי שהייתי מודעת. התברר שקלעתי היישר למטרה עת סיפרה לי על אודות תעסוקתה המיוחדת, כאשר התלוצצתי עימה על האפשרות ששם יימצא החתן לרמי. עינת דרשה מהגאנאית לפרק את צמותיה האפריקאיות וגילחה את שיערה כמעט עד לעור הקרקפת, לפני שכיסתה את ראשה בשביס. טבעות המתכת שחוררו אזורים שונים בגופה הוסרו והושלכו לפח. אשר ליונה המקועקעת, אם התעופפה ממש או רק התכוונה לעשות זאת, רק בעלה יודע, וגם זה בספק, כי יותר לא גילתה את כתפיה. את החצאיות הארוכות שמרה כי הן דווקא תאמו לחלוטין לאורח החיים החדש שבחרה.

ולחיים החדשים הללו, הגיעה לגמרי בדרך מקרה. דווקא בעקבות הֲפָרָה של הדיבר הראשון והחשוב מכולם לעוסקות בתחום, שמעבידה מוכר הפנטזיות הטלפוניות ניסה להחדיר למוחה: לעולם, אבל לעולם, אל תקבעי פגישה עם לקוח!

 

דניאל היה שמו של בחיר ליבה של עינת. הוא נטש את משפחתו המתבוללת בלונג־איילנד כדי לעשות עלייה לארץ ישראל. התחושה שהשכינה מצויה עתה ממש מעל לראשו היא שדחפה את דניאל לעשות לעצמו רב ולהיצמד עד מהרה לקיום מצוות של יהודי חרדי, לכל תרי״ג המצוות כולן. מהקטנה שבהן ועד לאלה שהפרתן דנה את היהודי החרדי ללא עוררין להישרף באש גיהינום, כמו שפיכת זרע לשווא או איסור מגע עם טמאה בנידתה.

באיזו מידה סייעו לתהליך החזרה בתשובה של דניאל ייסורי מצפונו על חטא קניית הפנטזיות אצל עינת, ועל החטא בל יעבור עוד יותר, שללא ספק בא בעקבותיה, ברגע נורא של כניעה ליצר, של בדידות קשה וריחוק מהמשפחה? האם אי פעם זכו אלו להתגשם? ועד כמה השפיעה מכירתן לו על התחזקותה שלה? על כך מלאה עינת את פיה מים. מה שבטוח הוא שהיא הפקירה בלא היסוס את המוסיקאי שלה, שלפתע פרצה מתוכו קנאה שכנראה הייתה אצורה בו מאז החלה בעבודתה כטלפנית סקס. כמתופף, בחר לשחק את "הגבר" הקוּל, והיא נטשה אותו על תופיו ועל מערכות הקול שלו והלכה בעקבות חובש הכיפה הטרי בכל אשר הלך.

בעקבות אהבתה החדשה צעדה בדרך החתחתים והמהמורות הקשה אל חיק היהדות המתחרדת. עינת השקיעה את כל מרצה, שאותו לא רתמה לפני כן כמעט לכלום, במה שיש הקוראים "התחזקות", והיא הצליחה בכך מעל למשוער.

כיום עינת ברגר הפכה לעינת בר־נריה, אשתו בפני הקב״ה של דניאל, שהמיר את הבירנבוים של דרכונו האמריקאי בשם מקורב יותר לתורה. שניהם חיים עם ילדיהם בשטחים, בהתנחלות ששמה עוברַת שוב, לאחר שניתן לה שֵׁם ערבי במשך דורות רבים, והוחזר השם הקדמוני של בני עֵבֶר כפי שהוא מופיע בתורה או כיד דמיון המתנחלים הטובה עליהם. את הבגרויות לא השלימה. לא היה לה צורך בכך.

אף שהדברים היו ידועים לי מזמן, שב רמי וסיפר לי באותו מעמד על נכדיו, יוצאי חלציהם של עינת ודניאל.

"את מאמינה? יש להם פאות ארוכות ולא בא בחשבון לקצץ את שערם לפני שמלאו להם שלוש שנים ובטרם חלפו שלושים ושלושה ימים מהפסח, ועל קברו של רבי שמעון בר־יוחאי כמובן.

אני יודע שאני לא מחדש לך כלום, והגרוע מכל הוא שהם מסרבים לטעום כל דבר־מאכל בביתי. עינת, הבת שלנו, בשר מבשרנו, היא שהורתה להם לנהוג כך. ענייני בשר וחלב, כלים, וכל הכרוך בזה. ניסיתי להבין, לקבל, להסתיר את תדהמתי, אבל האמת היא שזה כאב לי ועדיין כואב, למרות שאם היא מאושרת..."

לא יכולתי אלא לנדב לו חיוך עצוב, לרמי שלי. כמובן שאת הסיפור של עינת הכרתי היטב, אף שלא ביקרה כמעט בתל אביב, ואני מצידי נמנעתי מלבקר באזור שלה, מסיבות אידיאולוגיות או אחרות. ובעצם, אין לכך חשיבות.

 

4.

רמי:

 

ישבנו על שני ספלי אספרסו בבית הקפה שהגר - אני עדיין מתקשה לקרוא לה בשם החדש שבחרה לעצמה, אם כי אין זה מאתמול והיא מסרבת בתוקף לענות כשפונים אליה בזה שנטשה - הייתה מורגלת בו, על שפת הים ממש.

היה זה מקום מפגשנו הקבוע באותן הפעמים שבהן ירדתי לתל אביב. הן נעשו מעט תכופות יותר מאז שבילי נלקחה מאיתנו. איך קרה שיכולנו לתת לשנתיים לחלוף מבלי שהתראינו?

היה זה באחד הימים היפים ביותר של הסתיו, בהם שעות היום עדיין מתארכות ונאחזות. קיץ שהתרכך וכאילו מבקש להישאר עוד קצת. העננים דמו לפיסות צמר גפן שיד גחמנית השתעשעה לפזר בשמיים הכחולים.

הים היה בגוון כחול־אפרפר יפהפה, מתמזג באופק עם השמיים, עם גלים גבוהים מספיק לסיפוק הנאתם של חובבי הגלישה לסוגיה, עם או ללא מפרש, שעלו וירדו ורכבו על גבם מול עינינו.

למרות שימי החום הלח, שאנו הירושלמים מתעבים כל כך, היו מאחורינו, זכור לי שדווקא אחר הצוהריים הזה היה חם במיוחד וכבר התחלתי להגיר אגלי זיעה גדולים כשסגרתי את דלת הרכב. הגר דפדפה בעיתון בעודה ממתינה לי, "אתה תמיד, אבל תמיד, חייב לאחר..." התריסה.

העיתון היה גדוש בכותרות ענק שחורות, נדושות עד כאב בניסוחן, על הפיגוע שהתרחש יום קודם לכן: "שוב נשפך דמם של חפים מפשע. עד מתי?" בכותרת משנה הופיע שם הארגון שנטל עליו אחריות, מלווה בהכרזתו: "נקמה על רציחתם בחודש שעבר של השהיד אחמד זַהר פַרחַאן ושומרי ראשו בידי צבא הכיבוש".

כתמיד ובאופן בלתי נמנע הוצגו בעמוד הראשון תמונות הקורבנות ("חפים מפשע שלא הכירו איש את רעהו ושהגורל האכזר איחד אותם במותם", שוררה הכותרת), סופר סיפורם האישי ותועדו נסיבות אותו גורל אכזר, שהביא אותם דווקא אתמול להימצא בדיוק בשעה 15:53 על אותה מדרכה בה התפוצצה הפצצה. והאמירות הבלתי נמנעות, הנדושות, של הפוליטיקאים, להזכיר את קיומם לקהל בוחריהם, צוטטו גם הן בעיתון היומי.

עבורי, כמו תמיד באופן בלתי נמנע, בכל פעם שבה מאורע כזה קורה, שוב בילי, שוב דמותה של בילי לנגד עיניי, או יותר נכון, מה שראיתי ממנה בטרם כיסו אותה שוב. ושוב התמונה שאנשי העיתונות ביקשו ממני בדחילו ורחימו לספק להם, תוך שהם מביעים את מילות צערם הנדושות, התמונה של בילי מחייכת היישר למצלמה, זו שהופיעה למוחרת רציחתה באותן נסיבות בעמוד הראשון.

"לעולם לא יהיה לזה סוף..." אמרה הגר בתנועת סנטר קטנה לעבר הכותרות, בעודי מתיישב על כיסא מולה. בניגוד לכל האחרים, לא הייתה מניחה בהזדמנויות הללו את היד על כתפי, ונהגה כאילו היא מתעלמת מהקשר האישי שלנו לאירועים מעין אלה. גם אני השתדלתי לנהוג כך. כך נהגה גם כאשר העיתונים הודיעו על נפילתו של חייל, חרף הקשר האישי שלה.

"מה אפשר לעשות. זוהי דרכם להתנגד. אולי נדמה להם שמיצו את כל האחרות," עניתי תוך פליטת אנחה אף כי לא נתבקשה שום תשובה.

"שמע, רמי, אל תתחיל עכשיו עם הנאומים החבוטים של השמאל. מי כמוך יודע שאני מכירה אותם בעל פה. האם לא הפגנו כתף אל כתף בכיכר שלפני העיריה, זו ששמה הוחלף מ'מלכי ישראל' ל'כיכר רבין', למרות שעכשיו רוב העם מחפש את מלך ישראל דווקא בכיוון אחר, אתה זוכר?" מבטים הופנו לעברנו.

"את יודעת היטב שאני ממשיך להפגין עדיין, כשאין לי משהו אחר לעשות... לומר את האמת, אני עצמי כבר איני רואה כמעט תועלת בכך." נגד רצוני הרגשתי שאני מתחיל להיגרר.

"תקשיב טוב, רמי. אתה הרי חבר שלי מזה עידן ועידנים.

אתה מכיר את הנטיות שלי, הייתי שמאלנית גם אני, בדיוק כמוך, כן או לא?"

"היית?" הרמתי קולי בפליאה שגרמה לכמה מהמסובים לסובב את ראשם.

"כן או לא? נכון או לא נכון? תגיד, אני שואלת אותך!"

אבל לא נתנה לי אפילו לענות על שאלתה והמשיכה, "אל תדאג, כושי. לא הלכתי עדיין להתפקד באחת ממפלגות הימין. לא ולא. ומי כמוך יודע שלא פעם הייתי מעורבת בהגנה משפטית על ערבים ישראלים, על פלסטינים, על אנשי שמאל. והאמן לי, לא תמיד קל להגן עליהם במציאות שבה אנו חיים, באווירה האופפת אותנו. הדבר אינו מובן מאליו כלל. והמשלחות ההומניטריות שהייתי מתלווה אליהן, כדי לבדוק מקרוב את המצב בשטחים, אתה זוכר, בחברת העיתונאי הזה, נו, השמאלני הזה, פרח לי שמו..."

"ממשיכה ללכת לשם?"

באצבעות עצבניות שלפה הגר סִיגָרילו ארוך ודק מקופסה מתכתית בגוונים של כתום. בידה השנייה הופיע מצית זול ששלתה ממעמקי תיקה. נזקקה למספר ניסיונות לפני שהצליחה להפיק ממנו להבה ועוד כמה וכמה עד שעלה בידה להצית את הסיגרילו, שהתהדר בטבעת מוזהבת סמוך לפייתו. משפתיה הקפוצות הפריחה סילון דק של עשן. עכשיו שתקה, כמו חולמת.

 

עקבתי אחר מבטה, שהיה מרותק בזוג שהסב לשולחן לא הרחק מאיתנו, כולו מואר בקרני השמש, כאילו זרקור כוון אליו מהשמיים. היא, נאה מאוד, עדינה, בשמלה קיצית דקיקה, תכולה עם הדפסים קטנים בלבן, שחשפו את גבה עד לנקודתו הצרה ביותר. הוא, אפשר לומר הגבר הישראלי הקלאסי, די גבוה ורחב, לא מגולח, משקפי שמש מורמים על פדחתו שהקריחה בטרם עת. היה בו יופי גברי מחוספס, כזה שנדמה שיוצרו התכוון לשמר בו את האיכות הפרימיטיבית של החומר. אצבעות כף ידו הרחבה פרטו אחת לאחת על חוליות שדרתה, כמו על קלידי פסנתר, בעוד כף רגלה נוגעת לא נוגעת בשוקו, ששריריה השתרגו כשל סוס מרוץ. תיארתי לעצמי את ניגוד כפות רגליהם מתחככות זו בזו, בזמן מעשה האהבה. אולי מחשבה דומה חלפה גם בראשה של הגר.

"את חולמת, הגר. לא ענית לי. ממשיכה ללכת לשם?"

"לאן?"

"נו, לשטחים, לשליחויות ההומניטריות, שהן גם קצת פוליטיות. לא?"

הגר השיבה אליי את מבטה מהזוג שהתמקד בו, "לא, הפסקתי עם זה. הרי סיפרתי לך. פשוט חדלתי להאמין בו, בסיפור ההתנדבות הזה שלנו. גם נמאס לי מכל מראית העין הזאת של סולידריות מאולצת. פתאום נראה היה לי שמתחת לפני השטח של הנחמדות והאחווה, מסתתרת לה מעין התנהגות פטרונית, מעין מבט מלמעלה למטה, שאף הפלסטינים הישראלים שבינינו לא היו חפים ממנו כלפי אחיהם שמעבר לקווים."

"והפליטים שלהם..." שאלתי כאילו בהיסח הדעת את הגר, שיחד עם שינוי שמה היה נראה שסטתה מעט בדעותיה.

מטוס נוסעים גדול חלף ממש מעל לראשינו בדרכו לנחות בשדה דב, ברעש מחריש אוזניים. למרות ממדיו ועוצמתו נראה גחונו פגיע כבטנו הלבנה של לווייתן. יכולתי לתאר לעצמי את הנוסעים מאחורי החלונות, צופים בחוף החולף לנגד עיניהם במהירות הבזק, מכניסים בחופזה לתיקם ספר או מחשב נייד, לפני חבטת הגלגלים על מסלול הנחיתה.

"מה התחלת לומר?" שאלה לאחר שהמטוס נעלם מעבר לארובה של תחנת החשמל.

"הפליטים שלהם, מה את מציעה לעשות איתם?"

הגר התיישרה בכיסא שלה ומעכה את קצה הסיגרילו באצבע תוקפנית, האזכור כאילו העיר אותה, "פליטים? אתה יודע מה? בוא נדבר על זה. גם אנחנו, במידה יותר ממסוימת, היינו פליטים. ומה ההבדל? ובכן, ההבדל הוא בזה שאנחנו מצאנו בתוך עצמנו את הכוחות, מכלום, מאפר, את הכוחות ובעיקר את הרצון, כי זה מה שבאמת חשוב, הרצון, לבנות את עצמנו מחדש. פשוט כי סירבנו להישאר פליטים לנֶצַח נצחים. והפליטים שלהם, אתה שואל? אלה שרוצים לעזוב את המדינות בהן הם נמצאים, לחדול אחת ולתמיד להיות פליטים נצחיים, הם ובניהם ובני בניהם, שישובו למחצית העוגה שתינתן להם, אני מקווה בסופו של דבר, ויסתפקו בה, כפי שאנו ניאלץ להסתפק במחצית שלנו".

אבל משהו בקולה, איזה רטט, רָמַז שאינה בטוחה בטיעוניה, שאולי גם היא שואלת את עצמה מה הקשר בין היותנו פליטים, ואפילו ממדינות ערביות, לבין מצבם שלהם כפליטים והאם הדבר מובן מאליו שרוצים אותם כאזרחים במקומות שאליהם ברחו או גורשו.

 

הפעם היו אלה הטונים הגבוהים של הגר שגרמו להפניית מבטים לעברנו, במעין תוכחה. אנשים הגיעו מכל פינות העיר לשבת על החוף. מהסיפורים האלה, מכל הסיפורים, ומהוויכוחים האינסופיים שהם גררו, כבר היה להם די והותר. הפיגוע כבר שייך ליום האתמול, לעבר ההולך ומתרחק. התקשורת, העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה שעצרה את נשימתה והקדישה שעות שלמות למעשה הטרור, הרוו כבר את המוחות ופסחו לחדשות אחרות. עבור הבאים לכאן, לא היה זה אלא פן אחר של חייהם, קיים ומוחשי, אך כזה שיש רצון להניחו, לפחות מזמן לזמן, בצל. ולשכוח. בדיוק לצורך זה הם באו לחוף, לנוח מהעולם הסובב ולחזות בשקיעה הזוהרת ונשנית מידי ערב, חרף כל אשר התחולל.

"נו־נו, מתוקה שלי, לאט לך, יא שמאלנית בוגדנית שכמוך. הרי את יודעת בדיוק כמוני שקיימים שני נרטיבים. שלנו ושלהם. לכל אחד מהצדדים יש את האמת שלו, בה הוא מאמין כאילו אין בלתה, ועבורה הוא מוכן להקריב את ילדיו," אמרתי תוך שאני שואל את עצמי איך נסחפנו לדיון הזה, הרחוק כל כך ממה שתכננתי. השיח האובססיבי של הישראלים.

"אז מה היית מציע לעשות?" התריסה לעומתי.

נראה שעניתי בקול נמוך מאוד, כמעט בלחש, כי הגר התכופפה לעברי ועיגלה את כף ידה מסביב לאוזנה כדי לשמוע.

"אני לא מציע כלום," אמרתי, "קטונתי. אני רק משוכנע בשני דברים: שהכיבוש משחית את הכובש באותה מידה שהוא משפיל את הנכבש. ושהשלום הוא ריקוד יפה שמחוללים לפחות בשניים, וכנראה ביותר מזה."

השמש שלזמן מה התחבאה מאחורי רצועת עננים וקישטה את שוליה בתחרה מוזהבת נתגלתה לפתע שוב והאירה את החוף באור חדש. נדמה שהאוויר נעשה פחות לח. הגר הציעה שנעבור משולחן בית הקפה למיטות השיזוף. הכחול הבוהק שלהן היה כצבעו של הים בציורי ילדים.

בטרם פסעה לכיוון החול, השילה את נעליה השטוחות. כפות רגליה, אף כי זקנו וורידים התבלטו על גבן, היו עדיין יפות מאוד, עדינות מאוד, מעוצבות כשל רגלי קַריָאטידות. התפרקדנו בדממה זה לצד זו, בוהים במרחב המים שהקסים את שנינו באותה מידה, חרף הירושלמיות שלי. זאת, עד שהגר הסתובבה לעברי, שעוּנה על משען היד של המיטה.

"לא, רמי ידידי, בגדול לא ממש השתניתי. אבל נכון, כבר שנים אני חשה אכזבה. מעין אובדן אמונה. ליבי נשאר בשמאל, אבל מרגישה כאילו גופי כבר בימין."

"...'ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' שר יהודה הלוי, יותר מארבע מאות שנה לפני שקולומבוס הרחיק בהרבה את אותו הסוף."

הגר המשיכה בלי להראות סימנים כי התרשמה מגיחתי החוזרת לשירה העברית הקלאסית, "ואני לא יכולה להימנע מלחשוב על הגורל שההיסטוריה הועידה לאלה שנותרו עם לב ללא גוף, הארמנים, הצוענים..."

לרגע נותרה מהורהרת, כאילו נזכרה במשהו, "כן, הצוענים, וכמובן אנחנו - היהודים. פשוט הפכתי להיות יותר ריאליסטית, וכפועל יוצא מזה, אולי גם יותר פסימית." היא הסתובבה לעברי עוד, עכשיו ממש הייתה שרועה על צידה, ולחשה לי כמו מתוך תא וידוי של כומר: "ואני מודה ומתוודה, נדמה לי שגם ליבי מתחיל עכשיו לנטות מעט ימינה כי הוא חפץ חיים, מבקש להמשיך לפעום. אני רוצה להבטיח זאת גם לבן שלי ולילדיו אחריו. אם תשאל אותי מה נותר שם במקומו..." כאן הניחה הגר את כף ידה על הצד השמאלי של חזה, "ובכן, זו כאילו ריקנות, אובדן תקווה, זה מה שאני מרגישה, ועוד יותר כשאני חושבת על בילי."

לפתע נזכרתי לשאול, "ומה עם הבן שלך, מה עם אורי? לא סיפרת לי עליו."

"הוא חי את חייו, כאן בארץ, אבל רחוק ממני. מצלצל לאימא שלו מזמן לזמן."

*
ליציאתו של רמי ממבצרו הירושלמי לא היה קשר לפיגוע הטרור, שהפך לחלק מהחיים. הוא ירד לשפלה כדי לפגוש ידידת נפש, שלא ראה מזה שנתיים ימים. הוא התכוון לחלוק עימה סוף־סוף סיפור ישן נושן, ישן אבל חשוב ומכונן, ששמר בליבו ורבץ בו כמשא כבד. סיפור של אהבה שכאב בצדה, סיפור שלא חָלַק עם איש, אפילו עימה, כל השנים.

אבל הפיגוע העיר והחיה, בעיקר אצל הגר, את מחשבות הקיום בארץ, אותן מחשבות קבועות, גם אם לרגעים נדמה שהן שוקעות בתרדמה ובתוך טרדות היום־יום נשכחות מהלב. הסכסוך, הנכּבה של הפלסטינים, שואת יהודי אירופה שמוזכרת ללא הרף אם צריך או לא צריך כאילו אין מדובר בהשמדת חלק ניכר מהעם אלא בקלף מיקוח, השטחים הכבושים, הפילוג ההולך וגובר בדעת הקהל בישראל.

הגר זרקה לאוויר את השקפותיה, פלטה אותן כשם שעוקרים חץ מורעל. סיפרה על הסכסוכים הפנימיים המדירים שינה מעיניה והספקות שאינם מאפשרים לה מנוחה. רמי נגרר לשיחה יותר מאשר תכנן, אך עבורו הפיגוע היה כתמיד תזכורת, חדה כלהב ממורט, צורבת כברזל מלובן לאשר אירע לבילי, ובעקבות זה לו ולילדים. זה לא היה עוד אותו רמי של ההפגנות בכיכר 'מלכי ישראל'. אף שלא הסגיר כמוה את צפונות ליבו ולבטיו, הייאוש כרסם גם בתוכו.

רמי הרים את ראשו והביט להגר בעיניים. שאלותיה האחרונות הותירו אותו ללא מענה. אותה לֵאות השתקפה עכשיו בעיני שניהם. ומאחר שנמנעו מלהעלות את המלחמות ואת מחירן, את המלחמות האמיתיות של חיילים מול חיילים ולא של חיילים מול אזרחים, ממילא לא הוזכר המחיר האישי הכבד, שכמו רבים אחרים בארץ הזאת, גם הגר נושאת על כתפיה.

 

ממרחק החל נשמע טרטור שלא הרפה. רעש הולך ומתגבר כמו איום שנוכחותו מתממשת יותר ויותר, עד שהפך לשאון כמעט בלתי נסבל. שני מסוקים שחורים ומזרי אימה, שבליטות חורגות בהם מכל צד, כשתי צרעות ענק שולפות מחושים ומשושים, כמפלצות חסרות גפיים הזוממות נקמה נוראה על כי נקטעו אבריהן, חלפו נמוך מעל החוף, מתקדמים לאיטם ונעלמים גם הם לבסוף יחד עם שאונם המתעמעם מאחורי המבנים והארובה הגבוהה של תחנת הכוח.

ואז, כמו לסכם את חילופי הדברים העיקריים הללו, אך גם לפשט אותם עד כדי גיחוך, הגר פלטה, "ריבונו של עולם, שיחיו ויתנו לנו לחיות, לכל הרוחות. מי הגאון שהגה את המשפט הזה...?"

 

5.

הגר, זיכרונות:

 

הזיכרונות הרחוקים ביותר השמורים אצלי הם אלה של המושב. אני חושבת שהייתי אולי בת שלוש או ארבע, אולי קצת יותר. כולם קראו לי אז מימי, חוץ מאבא. הוא משום מה תמיד נמנע מלקרוא בשמות חיבה, כאילו במפגיע. בשבילו הייתי מירה. רק מירה. עם מתיחה ארוכה למדי של ההברה הראשונה.

זיכרונות עמומים, שרויים במעטה ערפילי, שחלקים מסוימים בהם נותרו ברורים יותר בעוד אחרים כאילו אפופים ברדיד חלבי אטום וכמעט בלתי חדיר. אין לי ספק שאחדים מהם מתערבבים עם זיכרונות טריים יותר ועם סיפורים שסיפרו לי...

שורת בתים לבנים נמוכים, מרובעים כמעט, שקירותיהם נראו מאובקים תמיד; גגות רעפים בגוון אדמדם דהוי נוטה לחוּם; דלתות הכניסה היו מהצד והיה צורך לטפס שתיים־שלוש מדרגות כדי להגיע אליהן; רשתות נגד יתושים שהיו מתוחות על פני כל החלונות ועל דלת נפרדת לפני דלת הכניסה; ריח הלשלשת והקרקור הבלתי פוסק של התרנגולות הלבנות, שהיו רצות אחוזות בהלה מצד לצד בין רשתות הלול כשהייתי מלווה את אימא שלומית (כך משום מה הייתי קוראת לה: "אימא שלומית", או רק שלומית, תוך הדגשת ההברה האחרונה כפי שהיה מקפיד לעשות זאת אבא) ומשליכה לעברן מלוא החופן גרעינים. כשהדלי התרוקן היינו מניחות בו בזהירות את הביצים שאספנו.

אבא היה יוצא מוקדם בבוקר בפורד פֶּרפֶקט השחורה לעבודתו בבית החולים. עדיין מכורבלת תחת השמיכה הייתי שומעת את טריקת דלתה. חריקת הגלגלים על השביל הייתה עבורי האות שהגיע הסוף להתפנקות הנעימה במיטתי. לא פעם הרעשים האלה היו מעירים אותי משנתי. ואף שמצד אחד שמיעתם הייתה גורמת לי לחוש תמיד איזו צביטה מוזרה בחזה, מן הצד השני הכרתי להם תודה כי לעיתים היו מחלצים אותי מביעותים חוזרים, מחלומות זוועה, שהיו בהם יערות אפלים וקרים ופרידות קורעות לב. דמות אישה הייתה שבה ומופיעה בחלומותיי מידי פעם, דמות שנותרה עבורי זרה ובלתי מוכרת.

אימא סיפרה על הוריה. על סבתי חיה, על סבי אַברוּם. לוּ נשאר באוקראינה ארץ הולדתו, אולי היה נעשה רב, אך הרבה יותר סביר שכדור של חייל גרמני או רוצח אוקראיני היה מפלח את עורפו כשהוא כורע על שפת תעלה שבמו ידיו חפר לעצמו. זה בדיוק מה שאירע לשאר בני משפחתו ולמרבית יהודי עירו, אלא שבבחרותו אחזה בו לפתע התזזית הציונית, והמערבולת הרגשית שחש שכאילו אין הוא שולט בה, שהכתה בו כמשב רוח פתאומי, הצילה את חייו. היא שגרמה לו לוותר על לימודיו ולהגר לפלסטינה בגל העלייה השני.

השנה הייתה 1908 ואברום היה בן עשרים ואחת. שלא כרבים אחרים - שהגעגועים הביתה, המחסור, התנאים הקשים ויתושי הקדחת - השיבו עד מהרה לכור מחצבתם, הוא התגבר ונשאר, למד לעבד את האדמה, מצא לעצמו אישה בדמות חיה סבתי, והיה לאיכר בארץ ישראל. מאוחר יותר נמנו בין מייסדי המושב. אלא שסבתא חיה שבקה חיים שנים מעטות לאחר שנולדה דודתי נוֹמי, מסיבוכי מחלת לב שגרונית, כך הבנתי הרבה יותר מאוחר.

אברום נותר לבדו, מקדיש עצמו לגידול שתי בנותיו ולטיפול בלול בן כאלף מטילות. אולם גם הוא לא האריך ימים. בשנתו החמישים וחמש, בלי להשאיר כל מילת הסבר, תלה את עצמו על חבל שכרך סביב קורת התקרה במחסן.

שנים הסתירו ממני הוריי את נסיבות מותו. אימא שלומית סיפרה לי שהדבר התרחש בתחילת שנת 1942. שמועות על רציחות המוניות של יהודי אירופה החלו להתפשט ברחבי הארץ, "ואני חושבת," אמרה, "שסבא לא יכול היה לעמוד בזה." זה היה ההסבר ההגיוני ביותר והפחות מכתים של מעשהו.

אימא שלומית בדיוק חגגה את יום הולדתה העשרים ושמונה. זה לא כבר הכירה רופא צעיר ומלא קסם. שלומית התאהבה בו על אף שהיה בעיניה מעט רציני יתר על המידה, כך התוודתה בפניי כשסיפרה לי ביום בהיר אחד על הרומן שלה עם אבא. שמו היה דוד נבון, שם המשפחה שבחר להמיר בו את קליגֶר, בעל הצליל הגלותי.

מקץ שישה חודשים הם נישאו כדת וכדין. הדוקטור עזב את הדירה שהיה שוכר בסביבה, והם עברו לגור בביתו של אברום במושב, הבית שנוֹמִי האחות הצעירה עזבה מספר שנים קודם לכן למען חיים חדשים בצרפת. כך נעשה, פרט לעבודתו כרופא פנימי בבית החולים, גם הרופא של המושב.

 

באותה מידה ששלומית הייתה עבורי, בתה היחידה, האהבה האימהית בהתגלמותה היפה ביותר, סוככת וסולחת, מבינה ומקבלת, כל אישיותה מצטיירת בקווים מעוגלים ומעודנים, כך מנגד הייתה דמותו של אבא בעיניי הילדיוֹת משורטטת בקווים חדים וזוויתיים. קפדן היה ובמיוחד במה שקשור לשפת הדיבור וסגנונו. חשוב היה לא לדבר מהר מדי, לא בקול רם מדי, לא כל עוד המבוגרים מדברים אלא אם כן את מוזמנת לעשות זאת, ובעיקר, חובה קדושה מעל כולן - לדבר עברית נכונה. כמעין מנטרה קבועה הייתה שגורה בפיו: "זוהי שפתנו, שפת אבותינו, היא המכנה המשותף המאחד את כל פזורותינו, היא ההוכחה הניצחת לשייכותנו לארץ הזאת, לאזור הזה, שפת אחות לערבית, על כן אנו חייבים לדבר בה נכון ולהכירה על בוריה."

העברית שלו הייתה גבוהה משהו, מוקפדת, למרות שלא עלה בידו להשתחרר ממבטאו המרכז־אירופאי. חרף מאמציו מעולם לא הצליח לבטא נכונה את העין והחית, כפי שידע שצריך, כפי שרצה.

אף שלא הקפיד במצוות הדת, הרבה לצטט מהתנ״ך שאותו העריך כבסיס מוסר העם, כמיתולוגיה וכמראה מקום של מושבותינו, כאן בארץ בימי קדם, ולא פחות מדברי חז״ל. באותה מידה הקפיד מאוד על נימוסי השולחן. "אל תניחי עליו את מרפקייך, הקפידי שיישארו קרובים לגופך כאילו את אוחזת בספרים תחת בתי שחייך..." היה נוהג לומר, וזה תמיד הצחיק אותי. "השתמשי במפית, אל תתחילי לאכול לפני הורייך, ואל תקומי מהשולחן בלי לבקש רשות." כך חינך אותנו, אותי ובהמשך גם את בנו, בתקופה שבמרבית המשפחות בארץ התייחסו אל הילדים כאל ניצנים שכמו בדרך נס הנצו מגדם עץ כרות ושרוף, שכאילו מתבקש היה להביט באושרם בעיניים כלות כמו היו נסיכים קטנים.

 

בעוד כולם בכפר קראו לאימא בשמה הפרטי - שלומית, הרי שלאבא היו הכול פונים כ"דוקטור נבון" או סתם "דוקטור" והוא מצידו מעולם לא הראה כוונה לשנות זאת. משפחה משלו לא הייתה לו. בסוף שנות השלושים חש בסכנה הממשמשת ובאה וכשהוא כבר מצויד בתואר דוקטור מטעם הפקולטה לרפואה בפראג, עלה ארצה בגל העלייה החמישי. כל בני משפחתו הושמדו באזור גליציה, כך ששלומית הייתה היחידה לפנות אליו בשמו הפרטי.

זכור לי שערב אחד, הייתי אז בת שבע או שמונה, קלטתי קטעים של שיחה בין שלומית לבין אבא, שבקעו מעבר לקיר הדק של חדרי. נדמה היה לי ששמעתי את שלומית אומרת: "דּוּדי, אני מבקשת ממך מעט רוך... הרי אתה יודע עד כמה היא זקוקה לזה, יותר מכל אחד אחר..." והיא המשיכה, ממש בקול מתחנן: "דּוּדי, בבקשה ממך, תעשה מאמץ."

לראשונה התעוררה בי תחושה באותו ערב שאבי ואימי מסתירים ממני סוד כמוס שגירה את סקרנותי. האם יש להם קרובת משפחה או מכרה בסוף הכפר או בעיר השכנה שאבא לא מתנהג אליה יפה? וזכור לי שריגש אותי עד דמעות שם החיבה הזה "דּוּדי" בו היא פנתה לאבא. שמעתיו אז לראשונה וכבמטה קסם הוא ריכך באחת את דמותו בעיניי. התברר לי שאבא - "דוקטור נבון" - הוא לא רק דַּוִד בפיה של אימא שלומית, אלא אפילו, בהזדמנויות מיוחדות, פשוט "דּוּדי". מאותו יום, בליבי פנימה, אבל רק בליבי, שמרתי לי על הזכות הייחודית לחשוב עליו ככה, כדוּדי, רק אני בין כל אלה שהכירו אותו, מלבד שלומית.

אכן לא נותרו בזיכרוני הרבה תמונות של גילויי חיבה בין אבא לאימא. למעשה, זכורה לי אחת בלבד.

היינו במעין פיקניק, ארוחה על הדשא, כשם התמונה הנפלאה של מָאנֶה. היכן בדיוק, איני זוכרת. כנראה לא רחוק מאוד מהמושב כי אף שלאבא הייתה מכונית, השחורה ההיא, אחריותו הרפואית לא הרשתה לו להרחיק.

סיימנו לאכול את הסלט ואת הביצים הקשות שאימא הכינה ואפילו פתחנו קופסת סרדינים טעימים להפליא, שדודה נוֹמי שלחה לנו היישר מהאוקיינוס, ואכלנו מהעוגה שאבא פרס. הייתי אולי בת שתים־עשרה. אורי בן השנתיים נשאר לשחק סמוך להורים ואני התרחקתי מעט, צועדת בין שורות העצים הראשונות של הפרדס הקרוב, מתבשמת מניחוח הפריחה. כשחזרתי נתגלתה לעיניי תמונה שנחרתה בזיכרוני. אימא ואבא נמנמו, חבוקים. אורי עדיין שיחק לידם במכונית העץ שאהב ולא נפרד ממנה.

אני זוכרת שאימא לבשה שמלה קיצית אפורה מנוקדת בלבן. רגליה היו חשופות מעט מעל הברכיים. את תשומת ליבי משכה ידו של אבא, ידו הרחבה והמוכרת כל כך, שהייתה מונחת על חזה, מתחת למחשוף השמלה. מונחת ברכות שלא תיאמן, שטרם הכרתי, כאילו היא נעדרת משקל. התמונה הזאת, ייחודית כל כך עבורי, כה נעמה לי, העבירה בי גל כה נעים של חום וחיבה, כאילו אני היא הזוכה למגע החם והנעים, המגע שמעט ממנו הרגשתי באותו יום שחומי עלה, ואבא, אבא שהיה יותר מרופא, אחז בידי. הבטתי בהם בחטף, מתוך חשש ומתפללת שאורי לא ירעיש מדי, שמא יתעוררו ותתפוגג התמונה שבעיניי נראתה כה מקסימה, ושבתי להלך בין העצים. הייתי מאושרת. ואולי היה זה רק חלום.

*
והיה השכן שלנו יגאל. יגאל הצטיין בעיני ילדותי בכפות רגליו הגדולות ובראשו הקטן. אבל בהחלט ייתכן שאי ההתאמה הזו הייתה רק בעיניי ונבעה מכך שתמיד הייתי רואה אותו מלמטה למעלה, כשהוא רכוב על הטרקטור הכחול שלו עם גלגליו האימתניים. הוא היה מתקדם לאיטו, משתעל ומשתנק ופולט עשן שחור, כמפלצת שרק רגליו הגדולות של יגאל השכן מסוגלות להשתלט עליה ולרסנה.

מלבד הראש הקטן והרגליים הגדולות היו לו ליגאל שפם־ אדירים, שנראה כמו מטאטא אפרפר שהסתיר לחלוטין את שפתו העליונה ואוזניים גדולות ושעירות. בקיץ כמו בחורף לבש מכנסיים קצרים שהכיסים היו מבצבצים מהם, חולצה כחולה מקופלת שרוולים פתוחה על גופייה אפורה נוטפת זיעה, וכאשר לא נעל סנדלים, היו רגליו נתונות בנעליים שחורות ענקיות, תמיד מטונפות בבוץ ובזבל.

באופן מוזר, שמור עמוק בתוכי זיכרון הקשור בו. היה זה באחד הטיולים הרגליים הנדירים שהיו לי עם אבא. הייתי אולי בת חמש. כנראה באחת השבתות הנדירות שבהן לא עבד או שלא נאלץ להיות בכוננות בבית צמוד לטלפון. פסענו לאיטנו לאורך שביל אדמת החמר האדמוני, שגבל בפרדס. אבא אחז בידי. כמו היה זה אתמול זכור לי עדיין מגע כפו המסוקסת בכף ידי. קשה להאמין, אבל אני עוד מסוגלת לזכור ולחוש את אושרי באותו יום שטוף שמש. אני חושבת עכשיו שזה הזיכרון המוקדם ביותר שלי של אושר. אושר שונה מאשר עם אימא שלומית.

מולנו התקדם, בתוך ענן של אבק ועשן, הטרקטור של יגאל. אבא סימן לו לעצור בתנועת יד ואז הניף אותי אל־על ובקול גדול, כדי לגבור על שיעולי המנוע, קרא לעבר השכן: "זאת הבת שלנו, מירה." בחלוף השנים שאלתי את עצמי לפשר ההצהרה הזאת, כמו אין הדבר מובן מאליו שאני הבת של אבא שלי.

 

ריחות ילדות.

הטובים: הסוכרי של התאנים ("את חייבת לפתוח אותן קודם לבדוק שאין בתוכן צרעה. זה עלול להיות מסוכן מאד!"); זה של האבטיח שבוקעים על מנת 'לאכול את הלב' האדום שלו; ניחוחות האֶתֶר של קליפות התפוזים שמקלפים לאחר שסודקים אותם מכל צד בקצה הסכין כדי שהפרי לא ייפצע; בשרם הכתמתם, החמוץ־מתוק, של פירות השסק שהיינו מלעיטים עצמנו בהם בחופשת הפסח, והגלעינים החלקים כל כך על הלשון; המתוק של האנונות על גרעיניהן השחורים שהיינו מפרידים בפה מהבשר החלבי ומתחרים מי יירק אותם יותר רחוק; חמיצות מתוקה של הפיטנגו; הריח הדבשי של העוגה שאימא שלומית הייתה מכינה לשבת; החם והשמן והביתי של לביבות חנוכה; המוכר כל כך של הפרוסה, עירית קצוצה על גבינה לבנה, ששלומית הייתה עוטפת בזהירות לפני שהייתה מכניסה אותה לתיק האוכל.

הייחודיים: הניחוח הכה מיוחד של הגויאבות; החלב שהחלבן על העגלה עם החמור היה שופך לכלי שהיינו מחזיקים בידינו; העשן המתקתק בניחוח תפוחים מהמקטרת של אבא; שרף האורנים הזקנים בחצר שהיה נדבק לאצבעות ולשיער; הריח של מעמקי תיק העור של בית הספר; הניחוח החם של הלחיים של אימא שלומית כשמנשקים אותה.

הרעים: לשלשת העופות בלול; זה של הגבינה שדודה נומי בחופשות הקיץ בביתה בצרפת הייתה מכריחה אותנו לאכול כי היא אהבה אותה; צחנת בור השופכין כשהיו מנקזים אותו, ויותר מאוחר כשעברנו לעיר: ריח שמן הטיגון של הפלאפל שכולם אהבו חוץ ממני; העשן הנפלט מאוטובוס מספר 5...

*
יום אחד, הייתי כמעט בת עשר, אימא חזרה הביתה עם יצור אדום וצרחני שהגיח מבטנה שהלכה ותפחה לנגד עיניי בחודשים האחרונים, הבטן שאותה הרשתה לי ללטף בערבים לפני נשיקת הלילה טוב. "אורי נקרא לו," אמרה שלומית. האח שכל כך ציפיתי לו.

סמוך להגעתו של אורי מת אחד הילדים בכיתה לאחר מחלה קצרה. זכור לי קולה השקט של מורתנו, כשסיפרה לנו על כך וכאשר על הלוח השחור, במקום לכתוב כמידי בוקר את התאריך העברי, כתבה "מוקי ז״ל" ופירשה לנו את משמעות ראשי התיבות שמעתה ילוו את שמו. עוד ביקשה שנעמוד לזכרו לדקה דומייה. דומיית בכורה. הראשונה מבין כל כך הרבה דקות דוממות. הדקה הראשונה הזאת ארכה כנצח. הייתה זו פגישתי הראשונה עם המציאות של המוות, שלא נהירה לילדים החיים כמעט רק את ההווה בלי להיות מודעים לזמניותו, והִנה היא באה סמוך כל כך לפגישתי עם זו של חיים חדשים. כשגדלתי מעט אבא סיפר לי שמוקי מת מדיפתריה.

זמן קצר לאחר מכן נטשו הוריי את הבית של סבא במושב יחד עם הלול והמחסן שבו בחר לשים קץ לחייו, ועברנו לגור בעיר אשר בפאֲתיה שכן בית החולים שבו אבא עבד. אימא שלומית פתחה מרכז קטן לטיפול בילדים עם מוגבלויות. אבל קטעי הזיכרונות שנותרו בי מחיי המושב, העצים בחצר, הפרדס ששלומית הייתה מזהירה ומפחידה אותי שמייד אחריו נמצא הגבול, יללות התנים בלילות, הם שגרמו לכך שבאותם ימים, אף שכבר גרנו בעיר, ראיתי את עצמי כמושבניקית אמיתית, כפרייה לכל דבר, קצת פראית, קצת חצי־בן שיודעת לטפס על עצי תות ושסק ועל עצי אורן דביקים משרף לצפות בגוזלי יונים בקנם, ואף להפיל פירות צבר לקופסת פח הצמודה למקל ארוך ולקלפם ולאכול את בשרם ולהישמר מקוציהם. ידעתי אפילו לבנות ולהעיף עפיפונים כמו הבנים וכמוהם לגלף מקטרות קטנות מענפי קיקיון.

מאוחר יותר, כבר נערה, ואחרי שכבר עברנו לעיר, אהבתי להרשים את הבנים ביכולתי לכבות את בדלי הסיגריות הבוערות הראשונות שלהם, בעור המעובה של עקביי. הייתי אומרת להם בגאווה: "זה מרוב שהייתי רגילה ללכת יחפה, במושב."

*
 

רמי:

 

אכן כזאת הייתה התדמית שהיה חשוב למירה הילדה להציג לעיני כול. המצגת שלה, חלון הראווה. כל כך השתדלה עד שזו נטמעה בה לחלוטין.

אבל אני, רמי, שמכיר אותה היטב, יכול לומר בביטחון מוחלט וללא שום היסוס שמאחוריה הסתתרו פחדים וחרדות רבים מספור. מירה אחרת לגמרי. מירה של החדר האחורי, אבל מירה האמיתית. אף שמעולם לא התוודתה בפניי על כך כי התביישה בזה, ידעתי שהייתה חרדה מפני אנשים שלא הכירה, ובפני קהל של יותר מחמישה־שישה אנשים קרובים הייתה קופאת במקומה וכמעט ניתק ממנה הדיבור.

אין בליבי ספק שהדבר הִקשה מאוד על דרכה כעורכת דין, לפחות בראשית הדרך. מעניין מדוע בחרה דווקא במקצוע הזה. אולי כהתרסה נגד אותה חרדה, ואני מנחש שבוודאי הוקל לה מאוד כאשר זכתה להתרומם ולשבת על כס השופטת. המעמד חיפה על חולשתה. אפילו המרת שמה ממירה להגר, שאת סיבתה האמיתית לא חלקה עימי מעולם, אבל תמיד חשדתי שהצעד המוזר נטע בה את האשליה המטורפת כי תהיה בזכותה לאישה אחרת, חזקה כפי שרצתה להיות, וחלון הראווה יהיה למציאות.

אולם גם הצעד הדרמטי ההוא ספק אם ריפא אותה ממוגבלותה הבלתי נראית, למגינת ליבה; אני יודע שפחדה קצת ממים אף שלא הודתה בכך אלא בעקיפין, בדרך ההלצה, כשהדגישה שהיא חיה יבשתית שזימיה התנוונו זה עידן ועידנים, ושגם מהחשיכה היא פוחדת, עד היום. תיקנים וחרקים אחרים, שרצים או מתעופפים, היו מעוררים בה אימה נטולת כל מידה, דבר מוזר כשלעצמו לגבי מושבניקית שוודאי נתקלה בהם רבות בנוף ילדותה.

כילדה די גדולה הייתה עוד נתקפת חרדה כאשר ההורים היו עוזבים אותה לבדה ויללות תנים היו מקפיאים את דמה, אף שחזרו והבטיחו לה אין ספור פעמים שאין הם תוקפים אנשים אלא דווקא פוחדים מהם. עיניהן הגדולות של הפרות במושב, שהיו עוצרות את רעייתן או את העלאת גרתן ושולחות בה את מבטן כשחלפה לידן, היו מדאיגות אותה במיוחד. כך התוודתה בפניי יום אחד ברגע של אמת או חולשה ואני סמוך ובטוח שפחדה מלא־מעט דברים נוספים שהסתירה ממני, אף שהייתי ידידה הקרוב ביותר.

 

6.

הגר, זיכרונות:

 

עוד טרם מלאו לי שמונה־עשרה כאשר חוויתי את הדרמה הראשונה בחיי. בגיל הזה עוד לא חושבים על האסונות שעלולים להתרגש עלינו. הדבר אירע באחד מערבי סוף אוקטובר. למרות שמזג האוויר היה עדיין יפה, נעשו הלילות קרירים יותר ויותר. ימים מספר קודם לכן שבתי, הפעם לבדי, משהות קיצית אצל הדודה נומי בצרפת, שכן הייתי אמורה להתגייס במחצית נובמבר ועמדו לפניי עוד אי אילו הכנות.

שלומית הבטיחה לא להתעכב גם היא יותר מדי אצל אחותה בעיירת הקייט סוּלָאק, שלחוף האוקיינוס, כדי להיות נוכחת ביום שבו אעטה מדים לראשונה, ואורי לא יכול היה לאחֵר יותר מדי לתחילת הלימודים בבית הספר.

ישבתי וקראתי ספר בחדרי. אבא עמד לשוב בכל רגע מעבודתו והיינו אמורים לסעוד יחדיו את ארוחת הערב שטרחתי להכין. השולחן כבר היה ערוך. חזרתי המוקדמת מחו״ל הולידה, זו הפעם הראשונה, ארוחה בשניים, זה מול זו. המעמד נראה לי מוזר ונדמה שאבא ניסה להסתיר את אותה תחושה בדיוק. מעולם לא הטלתי ספק באהבתו אליי אבל האמת שלא היה לנו הרבה מה לומר זה לזו, או יותר נכון ייתכן שהיה, ואפילו אולי דברים רבים, אלא שלא ממש ידענו כיצד לעשות זאת.

השעה הייתה כבר שמונה ואבא עוד לא שב. נראה לי שנמנמתי כאשר העיר אותי לפתע צלצול הטלפון. קול של גבר, שלֵו מאוד, הזדהה כדוקטור שינפלד, מנהל חדר המיון בבית החולים שבו אבא עבד.

"אפשר לדבר בבקשה עם הגברת נבון?"

"גברת נבון כרגע בחו״ל. מדברת מירה, אני בתה," עניתי.

"אל תיבהלי, מירה, שום דבר רציני," התרכך הקול, "פשוט אבא חש ברע בדרך הביתה ושב לבית החולים. אִבחנוּ בעיה קטנה בלב, שום דבר רציני. אבל ליתר ביטחון, נשאיר את אבא להשגחה. את מוזמנת להגיע לכאן מייד, אם את יכולה."

 

בדרך לבית החולים ניקרו במוחי מיני שאלות: מדוע אמר "להגיע לכאן מייד" אם המצב אינו חמור? מדוע "אם את יכולה" ולא "אם את רוצה"? ואם זה "שום דבר רציני", מדוע אבא לא התקשר בעצמו?

כאשר הגעתי לבית החולים, שהיה במרחק הליכה לא גדול, אבא כבר הועבר מהמיון לחדר טיפול נמרץ של מכון הלב. כשהבחין בי, עשה לעברי תנועה קלה בידו וחיוך דקיק הצטייר על שפתיו. כאילו ביקש להתנצל על כי פגם במהלך התקין של הדברים. מעולם קודם לכן לא ראיתי את אבא בחולשתו, נזקק לטיפול שבדרך כלל היה מעניק לאחרים. בפיג׳מה התכולה עם הדפס סמלי בית החולים נדמה היה לי פתאום כה פגיע וחסר אונים. שתי צינוריות פלסטיק ירקרקות שקופות הזרימו חמצן לנחיריו. צינור נוסף ערה נוזל לשקע מרפקו. חולצת הפיג׳מה הייתה פרומה בחלקה העליון ומהמדבקות הקטנות על עורו החשוף רצו חוטים שהתחברו למסך מעל לראשו. תרשים ירוק ומנצנץ הזדחל עליו ללא הרף, נעלם בצד אחד כדי להופיע מייד שוב בצידו האחר, מלווה בצליל מונוטוני.

התיישבתי לצידו ולקחתי את ידו בידי. אני חושבת שהייתה זו הפעם הראשונה מאז טיולינו הנדירים בשבילי המושב כילדה קטנה, שבה אחזתי בידו. זכר ניחוח פרחי ההדרים שליווה אותם, עלה באפי לשנייה. אלא שהפעם הייתה זו כף ידי שלי שכיסתה את כף ידו כמגוננת עליה, ושוב לא נדמתה לי כה קשה כבעבר. להפך, רכותה ושבירותה הפתיעו אותי.

הוא הפנה אליי את פניו ובקול לאה וצרוד שלא הכרתי אצלו ניסה להרגיעני שזה כלום, באמת שום דבר, שבחלוף יום־יומיים של מנוחה הכול ישוב להיות כמקודם והוא יחזור לעבודתו. "ועכשיו חזרי הביתה, תאכלי משהו, בוודאי לא הספקת. נסי להתקשר לאימא..." הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו חסר לו אוויר, ולאחר הפסקה קצרה המשיך: "תרגיעי אותה, אמרי לה שזה לא רציני ושאין צורך שתקדים את בואה. שתנשק את אורי בשמי. אין צורך אפילו לספר לו. כשיחזור, הכול יהיה מאחוריי..." אבא שוב נטל לעצמו הפסקה כדי לשאוף אוויר, "תעברי מחר אם יהיה לך זמן. בוודאי יש לך הרבה סידורים. לא, לא, מירה, אינני זקוק לדבר. הו, כן, סליחה, תביאי לי בבקשה את תיק כלי הרחצה שלי, זה שבאמבטיה, ואת הספר שאני קורא. הוא מונח על שולחן הלילה, אבל קחי את הזמן, שום דבר אינו בוער. ממילא אהיה בבית בעוד יומיים־שלושה."

בקצה שפתיו שלח לעברי נשיקה באוויר. מעולם לא ראיתיו עושה את המחווה הקטנה הזו קודם לכן.

 

זמן רב התהפכתי במיטתי, תרה אחר השינה. לפנות בוקר שוב העיר אותי צלצול הטלפון. קול אישה, מתנשף מעט, ביקש שאבוא. בטרם הספקתי לברר דבר וכבר טרקה את השפופרת.

בחוץ הנץ אור ראשון, השמיים היו מעוננים. כשהגעתי בריצה לפתח בית החולים כבר ירדו טיפות גשם גדולות. ליבי הלם כה חזק עד כי היה נדמה לי שהלמותו נראית מבעד לבגדיי. בכניסה לטיפול נמרץ המתינו לי רופא ואישה שלא לבשה חלוק. לצווארה היה צעיף סגול. הרופא נראה תשוש. לא היה זה אותו רופא שפגשתי בערב. בלא אומר, הובילו אותי לחדר צר מידות בקצה המסדרון. היו בו שולחן משרדי לבן, שלבד ממכשיר טלפון לא היה מונח עליו דבר, שני כיסאות ומיטת בדיקה מכוסה בשעוונית, לבנה גם היא. ליבי ניבא לי רעות. הרגשתי ילדה קטנה שזקוקה נואשות לאימהּ.

הרופא בעל תווי הפנים היגעים הזמין אותי לשבת והתיישב מולי. מכונסת בתוך מעיל של אבא, שהורדתי בחופזה מהקולב, הרגשתי שאני רועדת כולי אף שלא היה לי קר. הרופא קירב את כיסאו. על צווארו היה תלוי סטטוסקופ בעל זרועות מבריקות, דומה לזה של אבא המונח על שולחנו בבית.

הוא כחכח בגרונו, יישר מבט לעיניי ואמר בקול נמוך, כמעט בלחש: "לאביך היה אירוע נוסף בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר. לצערנו הרבה יותר רציני מהקודם. הוא... עשה דום־לב... את מבינה? כלומר, הלב שלו... הוא הפסיק לפעום."

"הוא נפטר? אבא מת?" השאלה שלי הדהדה באוזניי כאילו באה ממישהו אחר. בלי להתייחס אליה, הרופא המשיך: "הצוות עשה הכול. ניסינו לבצע החייאה, כמובן, כל מה שאפשר, את זה אני יכול להבטיח לך. קראנו אפילו לכירורג חזה שניסה עיסוי לב פתוח..." הוא הפסיק לדבר ומבטו העייף עבר לאישה שעמדה שעונה על המיטה, ושוב אליי. נראה היה כי הוא מתקשה להמשיך, "אבל כל מאמצינו היו לשווא. לא הצלחנו להשיבו, למרות כל המאמצים. צר לי מאוד לבשר לך ש..."

"אז... אז הוא מת?"

"כן, הוא נפטר. אני מצטער, מצטער נורא. נאלצנו לקבוע את מותו לפני כחצי שעה." ולפתע, בטון אחר לגמרי, הרבה יותר ענייני, "האם ידעתם שהוא סובל מתעוקת לב? מזה מספר שנים? הוא סיפר לנו את זה אתמול בקבלה. הבעיה היא שהוא לא ממש נבדק ולא קיבל טיפול לאורך השנים."

נענעתי בראשי לשלילה. לא. לא ידעתי. אפילו לא ידעתי בדיוק מה היא תעוקת לב. אולי לשלומית סיפר. מכורבלת במעיל העור, מעיל העור הכבד שצפן את ריח המקטרת של אבא, ידיי תחובות עמוק בכיסיו, למרות שהחדר היה מחומם, לא יכולתי להתגבר על הצמרמורת שאחזה בי.

 

האישה בצעיף הסגול שעד כה לא הוציאה הגה, עשתה צעד לעברי. היא הציגה עצמה כעובדת סוציאלית. הניחה יד על כתפי, כל כך קלה עד שכמעט לא הרגשתי אותה. שאלה אם אני לבד, היכן אימי. הסברתי לה. שאלה אם אני רוצה לשכב מעט על המיטה, אם אני רוצה כדור הרגעה.

לא. לא רציתי מאום. ניסיתי להתרכז, התאמצתי לעצור את דמעותיי.

"רק קצת מים. האם... האם יש אפשרות... לראות אותו?"

הרופא השפיל את מבטו. היסס לרגע קצרצר, "כן, הוא בחדר ליד, נלווה אותך."

"לא, תודה. זה בסדר," ואני לא יודעת מהיכן גייסתי את האומץ לומר שאני מבקשת להיכנס לבדי.

 

סדין עם הדפסי לוגו, דומים לאלה שהיו מוטבעים על הפיג׳מה מאתמול, כיסה את אבא עד לסנטר. צינור העירוי נותר תלוי מיותם באוויר. המסך מעליו היה שחור ואילם כארובתו הריקה, מנוקרת העין, של קיקלוֹפּ מיתולוגי. פניו של אבא היה שלוות, לא שונות בהרבה מהמראה שנותר בי מלפני מספר שעות, רק חיוורות מאוד. ומאחר שהסירו את משקפיו, הדבר הבליט כיסים תחת עיניו שלא נתתי דעתי אליהן קודם לכן. נראה היה כישן. חשתי צורך לגעת בו והושטתי יד מהססת, אך נרתעתי מייד למגע הלחי הדוקרנית והקרה.

המשקפיים במסגרת הקרן היו מונחים, מקופְּלֵי זרועות, על הארונית בצד המיטה. במגירה מצאתי את השעון של אבא. סַייקוֹ דיגיטלי. הכנסתי אותו יחד עם המשקפיים לכיס המעיל. ואז העליתי את הסדין וכיסיתי את פניו, כפי שראיתי שעושים בסרטים.

 

בדרך הביתה, נבעו הדמעות כמעיין שופע. הגשם פסק, עלה כבר אור היום, האוויר נמלא בקריאות עורבים ובהמיית יונים, וההתייפחות שפרצה מתוכי הייתה קולנית ובלתי נשלטת. בשעה המוקדמת הזו עוד לא היו אנשים ברחובות. יכולה הייתי לתת דרור לכאב, לייבב כאוות נפשי, ללא צורך להסתיר את פניי. אמרתי לעצמי שאבא עזב אותי בלי שנפרדתי ממנו, בלי שאימא ואורי שלא ראו אותו מעל לחודשיים נפרדו ממנו. מבחינתי, בלי שהספקתי להכיר אותו ממש, בלי שהתאמצתי מספיק להתקרב אליו. נותר תלוי בינינו ריחוק בלתי מוסבר, כמו תהום שלעולם לא תגושר. הרגשתי מוצפת באשמה, בצער שהכפיל ושילש את הכאב.

הוכחתי את עצמי. לא הייתי צריכה לעזוב אותו לבדו בחדר הזה אמש, ואף על פי כן נעניתי לבקשתו לשוב הביתה, כמעט בתחושת הקלה. מי יודע, לו הייתי נשארת לידו, אוחזת בידו החלשה כל כך, לא היה קורה ההתקף השני, הקטלני. אימא שלומית, לו הייתה כאן במקומי, לעולם לא הייתה נוטשת אותו. הרי בשיחת הטלפון מאמש הייתי צריכה לגייס בקולי את כל מרותו של אבא על מנת לשכנעה להישאר עם אחותה, לא לשוב מייד עם אורי כפי שלחשו לה תחושותיה.

ואז עלו בי מחשבות מעשיות: איך לבשר לאימא, לאחי הקטן. חזרתם החפוזה. ההלוויה. השבעה. איך?

 

7.

רמי:

 

בדרך כבר נדמה היה לי שאתחרט, שהִנה אני עומד לוותר. אף על פי שמספר ימים קודם לכן, החלטתי לממש את כוונותיי וקבענו את הפגישה בטלפון. בפתחו של שביל הנסיגה התחלתי כבר לגבב בראשי טיעונים מטיעונים שונים כפי שנוהגים לעשות כאשר פוסחים על שני סעיפים, פעם נוטים לזה וברגע שאחריו על האחר והנפש כבר נקעה מהיעדרה של החלטה. והִנה עכשיו, בכניסה לעיר שללא סיפוחם של שטחים ונפשות תמיד נראתה בעיניי גדולה ומעתירה מעירנו, כמעט גמלה בי החלטה שלא לספר לה את אשר היה בכוונתי, או לפחות לא ביום המיוחד הזה, יום שלמוחרת פיגוע, אף שמי כמונו בקיאים באומנות החזרה המהירה לשגרת חיינו.

מצד שני חשתי שאני מוכרח לשתף מישהו בסיפור שלי. ידעתי שהגר תהיה לי אוזן קשובה, שלא תשפוט אותי יתר על המידה, הגם שמידה מסוימת של שיפוט הייתי מוכן לקבל ואולי ייחלתי לכך. חשוב היה לי לראות את עצמי מככב בו מהצד, בסיפור החיים השני שלי, בעיניים של מישהו אחר, אולי אפילו לגלות בו ממד חדש. חשבתי שמאחר שהיא נעלמה מחיי, ומאחר שבילי כבר איננה עימנו, אני רשאי לחלוק את הפרשה עתירת השנים שזמן כה רב שמרתי בתוכי כסוד.

ומכיוון שהסיפור הזה שלי לא ממש זכה לסוף, אלא לסוג של השלמה שכמו עדיין מבקשת לעצמה אישור, ייתכן שהדבר ישחרר אותי מהמעמסה שעדיין רובצת על ליבי. ואולי מה שבאמת חפצתי בו הוא פשוט לשוב ולגולל את הסרט, להעלות אותו באוב מתוך כדור הבדולח למען עצמי, כמו כדי לחוות אותו שוב, יותר מאשר למען מישהו אחר.

*
שעות אחר הצוהריים חלפו להן לאיטן, השמש כבר הנמיכה מאוד מעל האופק שהאפיר והווריד, והים שעמד לבלוע אותה נראה עתה כמרבד של זהב. ואני, טרם פתחתי את סגור ליבי. אישה. מדובר כמובן באישה.

נדמה לי שככל שאני מתאמץ לא לחשוב עליה עוד, כך היא משתלטת יותר על מחשבותיי. הדבר מוזר בעיניי. הלא חלף זמן כה רב מאז שפיזית היא נעלמה מחיי. מוזר שדווקא מותה של בילי העניק לסיפור, שבעת שהתרחש נראה לי תמים באמיתיותו ובכנותו, נופך של חוסר הגינות, תחושה שגבלה כמעט בציניות. היום היא נראית לי כה בלתי מציאותית, כה לוטה בערפל, כה בלתי נתפסת כמו מים שלשווא רוצים לשמר בתוך אגרוף קמוץ. אני שואל את עצמי לפעמים אם בכלל הייתה קיימת אי פעם. בכל זאת נותרה בזיכרוני אותה מגירה סודית בלתי נעולה. האם בכוונה תחילה השארתיה פתוחה למחצה? האם ביודעין איבדתי את המפתח?

 

כעשרים שנה חלפו. עשרים שנה מאז בחרה להיעלם, או אולי להסתתר, להשתנות עד לבלי היכר בעבורך בלבד. בחרה? האומנם הבחירה הייתה בידה? ככל שאתה חושב על זה, אין דבר שנראה פחות מובן מאליו. ואולי רק כופפה את ראשה בפני המוסכמות, גם היא, אפילו היא. ומי יודע אם אינם מסתתרים, תווי הפנים שפעם הזכירו לי שחקנית ידועה ופעם נסיכה מימים עבָרו, מתחת לאחד מאותם כיסוים המסתירים אותן מעיני כול, חיגָ'אב, או ניקָאבּ, או כימָאר, או אולי אפילו בּורְקָה? והאצבעות הדקות, הקרירות, המרפרפות, מי יודע אם אינן כלואות בתוך כפפות שחורות...

מי יודע. אפשר שמזה עשרים שנה היא רואה אותך מידי פעם, ככה במקרה, כאשר דרכיכם מצטלבות. הרי הארץ כל כך קטנה. ומי יודע אם אין זה מתוך כוונה שהיא המוסתרת מחפשת לראות אותך הגלוי שאינו מבקש להסתתר. אומנם אתה נמנע מלהסתובב בשטחים, אבל לא בירושלים עצמה. אולי חזרה לעיר המאוחדת. ואז היא צופה, רואה ואינה נראית, בהזדקנות האיטית והבלתי מתפשרת שלך, במשא השנים עליך, בשערך המלבין, בגבך המשתופף, בידך המתגיידת, בעוד שעבורך היא נותרה ותיוותר בלתי משתנה, יפה וצעירה כפי שאתה זוכר אותה, כמו שנותרה חרוטה בזיכרונך דמותו הצעירה לעד של הבן הנעלם.

חלפו עשרים שנה מהיום שבו נעלמה ויותר מארבעים מאז נפגשתם לראשונה. כמעט אפשר לומר חיים שלמים אם מקצצים מהם את ההתבגרות נטולת הדאגות ואת הגלישה העגומה אל הזקנה. לא קשה לחשב. זה היה מייד אחרי המלחמה הקצרה בהיסטוריה, שנמשכה שישה ימים בלבד, והיחידה שהניצחון בה היה מוחלט וכולו שלנו, ללא עוררין. המלחמה שעצם השם שניתן לה לא היה עבור כולנו פחות מזר עלי דפנה. מי יכול היה לנבא באמצע אותו חודש יוני של 1967 שיהפוך לזר קוצים על מצחנו הלאומי?

אבל כן! גמלה בליבי ההחלטה. היום, חרף החדשות הרעות

שהתרגשו עלינו, אשפוך בפניה, בפני הגר שלי, את סיפורי לכבוד הידידות רבת השנים שלנו, שאותה לא היססה לשלוף בפניי כנשק אחרון כדי לסחוט ממני וידויים. הגר הטובה והמזקינה שלי, אכן היחידה שתוכל להבין, ואם תשפוט את מעשיי יהיה זה כשופטת המקצועית שהייתה, ללא משוא פנים. ובכל מקרה, חיזקתי את עצמי, כשנגיע לגשר, נראה אם יהיה יציב מספיק כדי שאעז לעבור עליו בבטחה, מעל הערוץ שמימיו עדיין גועשים בתוך ליבי.

 

8.

רמי, זיכרונות:

 

חיי הסטודנט בירושלים של שנות השישים התנהלו על מי מנוחות. רק מעטים מאיתנו, אם בכלל, ידעו ממש את מהפכות המין והחופש שחוו מקבילינו בארצות הברית ובאירופה. העיר הייתה קטנה ומוגבלת. מתגלה לפתע פתאום לעיני הבא אליה, נטועה על ההר מעל הכפר הנטוש ליפתא, מעבר לעיקול האחרון של הדרך העולה ומתפתלת ובאותה פתאומיות נחנקת כגחמת המלחמות במעבר מנדלבאום, בגדרות התיל וחומות הלבנים של 'מָמילא', ומעבר לימין משה ועמק רפאים. החלוקה של העיר, החיילים הירדנים אדומי הכפיות המפטרלים על החומה הקרובה והרחוקה כל כך, האזור המפורז, כל אלה היוו חלק מתפאורת חיינו ונראו לנו כמעט נורמליים. כולנו פחות או יותר נולדנו לזה.

קמפוס גבעת רם היה עדיין חדש יחסית. בהפסקות אהבנו להתפרקד על המדשאות סביב פסל האישה מברונזה של הנרי מוּר, וכאשר שמש נעימה נטתה לנו חסד, לא נקף מצפוננו אם ויתרנו על שיעור אחד או שניים כדי להוסיף וליהנות מחמימותה. בימים כתיקונם היינו הולכים לאכול במֶנזָה שבקצה הקמפוס אך אם אפשרו זאת הזמן והמעות בכיסינו, היינו קופצים על אוטובוס למרכז העיר, משולש הרחובות יפו־בן יהודה־קינג ג׳ורג׳, ומענגים עצמנו בארוחות המוזלות והמפנקות ביותר של 'טָרָבּלוס', בלביבות נוטפות השמן של 'פנינת המזרח' או בחומוס של 'טעמון'. נטינו חיבה מיוחדת לסרטי המלחמה האמריקאים שהציגו חיילים במדים מרופטים עם סיגריה בזווית הפה, אך לעולם אמיצים ונכונים להקרבה, נלחמים בגבורה נגד הגרמנים על מדיהם וקסדותיהם השנואים. ואולי תוך כדי צפייה היו רבים כמוני מהרהרים בתוך עצמם בזעם עצור: "הא, אילו רק היה צבאנו המפואר קיים אז, איזו מכה היינו מחטיפים לחזירים האלה". ואיך להימלט מהמחשבה שבאותם ימים ממש שבהם התחוללו מעללי הגבורה שראינו על המסך, היו בני עמנו מוכים, מושפלים, מורעבים ומשועבדים עד מוות, כה פגיעים וחסרי אונים, כה אנטי־גיבורים במדי העבדות המפוספסים שהולבשו בהם.

 

9.

תל אביב, סוף הקיץ, 1966
הגר, זיכרונות:

 

חודשים מספר חלפו מאז יוֹני ואני החלטנו לשים סוף לקשר בינינו, תוך הסכמה משותפת שהייתה מהולה בצער רב, אצלי כמו אצלו. בכך חתמנו מערכת יחסים סוערת שארכה כמעט שלוש שנים.

כשם שמועיד הגורל לזוגות רבים נפגשנו לגמרי במקרה. לנו הדבר קרה בסוכנות הנסיעות ברחוב אלנבי בתל אביב שבה עבדתי לפרק זמן מסוים אחרי שחרורי מהצבא, בטרם נפתחה שנת הלימודים באוניברסיטה העברית. נרשמתי ללמוד שם משפטים. באותה מידה יכלו גחמות המקריות לגרום שניפגש בקפה סְקָלָה או בהֶרלי, שגם שם הייתי מועסקת כמלצרית לעת מצוא.

יוני נכנס ביום בהיר אחד לסוכנות כדי לארגן לעצמו טיול ארוך, שתכנן לעשות בגפו, לארץ התרבויות של האצטקים, המאיה והאינקה במקסיקו, גוואטמלה ופרו. מבלי שחקרתי, הוא סיפר לי שזה עתה סיים את לימודיו בחוג להיסטוריה וגיאוגרפיה שהוא רוצה לראות הכול ולא להחמיץ דבר ושאין לו כמעט גרוש על התחת... כך הציג את הדברים, בדיוק באותן המילים, וכך סיפרתי ימים מאוחר יותר לידידי רמי.

שאבתי הנאה מיוחדת מלהשתפך בפניו: "תקשיב לי טוב, רמי שלי, אני רוצה לומר לך משהו. הבחור הזה מוצא חן בעיניי. באיזשהו מקום, הוא כבש את לבבי, אם להשתמש בלשון של הספרים והשירים, מרגע שהתיישב מולי בסוכנות, עם הידיים הענקיות שלו שאת כפותיהן שיטח לפניי על השולחן, לא לפני שהזיז לאחת הפינות את כל מה שהיה מונח עליו ופרש עליו מפה ענקית ודי מקומטת ששלף מקופלת מכיס מעילו. כשהבטתי בו יושב ככה לפניי, כל כך גדול, כל כך רחב, אתה מאמין לי שהרגשתי פרפרים מתעופפים לי בבטן? ושזה קורה לי, מירה! רגע אחרי שהכרתי אותו, כשם פרטי ולא יותר. אתה מבין למה אני מתכוונת? ליבי פשוט שאל את עצמו מה קורה כאן. אני לא מוצאת מילים אחרות להסביר את מה שחשתי באותו רגע."

"את מסבירה טוב מאוד, אהבת חיי, תמשיכי," בקע קולו של רמי מעבר לקו, קצר ואירוני משהו כדרכו.

השתדלתי להתעלם מכך שנשמע גם מעט משועמם וישנוני, "אוקיי. תאר לעצמך שכל המבטים במשרד פתאום הופנו לכיווני, כמו משועשעים. הוא פשוט השתלט על השולחן שלי עם מפת אמריקה המרכזית והדרומית שהצטייד בה, כאילו שחסרות כאלה בסוכנות. האמת, זה ממש לא הפריע לי. אמרתי לעצמי, שיסתכלו. אז מה?" (כאן מירה שיקרה במצח נחושה, אפילו לרמי. לאמיתו של דבר תמיד ייחסה חשיבות רבה למה שחושבים עליה, ורמי ידע זאת היטב). "למרות הכול, הייתה לי הרגשה שרק שנינו נמצאים במשרד, אני ופרא האדם הזה עם תווי הפנים הזוויתיים שלו והידיים הענקיות שהוא מניח בכבדות על המפה כמו איזה מג״ד בקבוצת פקודות. בן כמה יכול היה להיות? לא היה קשה לבדוק. לפי הדרכון שהראה לי הוא נולד ב־1934 בפולין. בן עשרים ותשע. בחור מזדקן שגדול ממני בכמעט שמונה שנים. הייתי מוכנה להתערב שהוא צבר בן צברים, כל כך לא גלותי. נשבעת לך שלא נראה פולני, אבל ממש לא, למרות העיניים הירוקות, ורחוק מלהיראות כפי גילו. שמונה שנים יותר ממני, די הרבה... מה אתה חושב על זה? לדעתי הוא יותר ממטר תשעים, אולי אפילו שניים. אתה מתאר לעצמך? מה מחפש אחד כזה, שבשקט יכול להיות כדורסלן מצטיין, בלימודי גיאוגרפיה והיסטוריה? לך תדע. זה בכלל לימודים של בנות, לא?"

מהצד השני של הקו טרם נשמע קול, אבל לא היה בליבי ספק שהוא שם, מקשיב.

"בכל אופן כמו שאתה מבין, רמי, הוא הדליק בי משהו. לא יכולה להגדיר בדיוק מה. מוכנה להודות שאפילו יותר מלהבה קטנה. וכמו שאתה מכיר אותי לא הלכתי סחור־סחור. סיכמנו שייתן לי יומיים־שלושה כדי למצוא דילים טובים לנסיעה שלו, ושיצלצל למשרד. ליתר ביטחון, רשמתי על פתק את מספר הטלפון שלו למקרה שיידרש לי אישורו המיידי לדיל שאסור לפספס." מירה עצרה לרגע את שטף דיבורה כדי לשאוף אוויר והמשיכה, "אתה כמובן מתאר לעצמך שצלצלתי אליו תכף למוחרת. אני הרי לא מאלה שתוקעות עיניים כמהות במכשיר האילם ומרימות כל שתי דקות את השפופרת לבדוק אם קיים צליל חיוג."

"ומה אמרה ללקוח שלה החברה העוגבנית שלי?" הגיעה לפתע השאלה מן העבר השני.

"אל תגזים, רמי. אתה יודע טוב מאוד שאני רחוקה מלהיות 'עוגבנית'. אגב, זו מילה שהמצאת? רוצה לדעת מה אמרתי לו? פשוט מאוד. הייתי כנה להפליא, וגם אמיצה או אולי טיפשה מספיק כדי להעמיד בסכנה את מקום עבודתי: קרועה בין חובתי המקצועית למצוא לו פתרונות טובים למסעו המתוכנן לבין משאלתי הכמוסה שהמסע הזה כלל לא יתקיים. כי את העיקר שכחתי לומר לך: הגוליבר שלי ביקש שאסדר לו טיסות הלוך בלבד. 'ומה עם החזור?' הקשיתי כשאלה מובנת מאליה. 'החזור? החזור?' חזר ושאל כאילו את עצמו. מתברר שבינתיים הוא לא חשב על זה. הוא יראה, הוא יחשוב. בכל מקרה, סביר שזה יהיה בעוד כשנה. הכול תלוי ביכולתו לממן לעצמו את המשך התוכניות התיירותיות שלו בעבודות מזדמנות שתיקרנה בדרכו. הרי אמר שאין לו גרוש על התחת, בקושי לטיסות."

*
יוני עזב את הארץ ביום המתוכנן על פי הכרטיס הזול ביותר, שבסופו של דבר ובכאב לב הזמנתי עבורו. היה זה ה־27 לחודש דצמבר, אני זוכרת בדיוק, התאריך שבו המריא מהארץ, וממני. אבל לא חלפו אפילו חודשיים ולפתע, ככה, ללא שום הודעה מוקדמת, בוקר בהיר אחד במשרד, בין הצלצולים המרובים שלא חדלו להגיע לסוכנות כתמיד, "מירה, איזה בחור מבקש אותך, אומר שזה אישי."

ואכן, קול גברי מהצד השני של הקו נשמע, "זה יוני." ככה פשוט, אפילו לא שאל אם אני זוכרת מי הוא, כאילו רק אתמול נפרדנו הוא ואני לשלום.

זה היה ב־19 לפברואר. גם התאריך הזה חרוט בזיכרוני. במילים קצרות סיפר ששב ארצה הרבה יותר מוקדם מהצפוי, אחרי שבקושי הספיק לבקר בקוּסקוֹ, במַאצ׳ו פּיצ׳וּ, בעמק הקדוש ובנהר אוּרוּבַּמבָּה, ולקבל מושג קלוש על קצה המזלג על תרבות האינקָה ועל זו של הקילקֶה שקדמה לה. כפי שהצהיר ערב נסיעתו, אכן ראה, אכן הספיק לחשוב, וכנראה הגיע לידי החלטה: החיים ארוכים, עוד תהיה לי הזדמנות לשוב לכאן.

בהמשך היום התקשיתי להתרכז. המושבניקית הקשוחה, הטומבוי שעושה מה שהיא באמת רוצה, הנערה שעבורה רגשנות היא עדות לחולשה, מתמוגגת ונמסה כמו חמאה תחת השמש עם חזרתו הבלתי צפויה של גבר גבוה שבקושי הכירה.

"אז מה ילדתי, מאוהבים?" זרק לי בטלפון בנימה לגלגנית ידידי מהצבא. רמי התחיל באותם ימים לשקוע בספרי פילוסופיה ואימץ לעצמו נטייה כפייתית להגדרתם של דברים ושל מצבים נפשיים.

*
יוני שאל אם אפשר להתראות כבר באותו ערב, לא לפני שהתוודה שעדיין לא יידע איש על חזרתו המוקדמת, לא את בני משפחתו ולא את מכריו. נדברנו להיפגש בקפה "תמר" לאחר שעות העבודה. כך יהיה עליי רק לעלות מעט ברחוב שינקין, מרחק הליכה קצר.

"מירה, הביטי בי, עני לי, דברי איתי..." אמרתי לפניי המשתקפות קרוב־קרוב במראה: "האם התאהבת הפעם באמת ובתמים, ועוד אהבה ממבט ראשון...?"

מעט לפני שיצאתי מהמשרד לפגישה עם יוני, נכנסתי לשירותים והסתגרתי בפנים. נשענת בשתי ידיי על הכיור הקטן, קרבתי פניי למראה עד כדי כך שאפי, גבותיי ושפתיי נגעו בבני דמותם המשתקפים ופניי במראה כוסו באדים שטשטשו אותם כמעט לחלוטין. עבורי זו מעין הזדמנות לספר לעצמי דברים שגם לרמי איני מספרת.

דיון ממושך קיימנו הפעם, דמותי במראה ואני, שנמשך חמש דקות תמימות לכל הפחות. אבל חמש דקות שבהן הצלחתי להריץ לא מעט מהסרט הרומנטי של חיי עד כה. עיניי החלו כואבות מרוב שננעצו זמן כה רב במראֵה דמותן, הימנית על השמאלית במראה, והשמאלית על הימנית. מסקנתנו הייתה: על אהבה שמענו רבות, קראנו ברומנים, צפינו בסרטים, ויחד עם זאת איננו יודעות בדיוק את פשר משמעותה, אף שיותר מפעם דימינו לחוות אותה.

שאלנו דמותי ואני: ההייתה זו אהבה שעמדה מאחורי הנשיקות הלוהטות שבגיל חמש־עשרה החלפנו, אני ונער שחור בלורית שהכרתי שם, על סיפון אוניית הנוסעים שחרטומה פילח את גלי הים התיכון בדרך לדודה נומי, בהותירה מאחוריה שובל מוכסף שהשתקפה בו הלבנה, כאשר שכורי התבגרות, סחרור ורוח ים, התחמקנו ממבטי הורינו לסיפון השומם, כשצלילי התזמורת של מסיבת הקברניט מתנגנים מאחורינו בסלון הגדול. חבוקים בין הירח במלוא זוהרו לבין השתקפותו בים, מוקסמים מהאיטיות המאיימת של תנועת הגלים על פסגותיהם המקציפים ותהומותיהם הירקרקים, גיששנו אחר שפתותינו. מעולם לא פגשתי בו שוב לאחר שנפרדנו לשלום על הרציף בנמל מרסיי בתום ההפלגה.

ואולי האהבה היא מערכת היחסים הארוכה הראשונה שלי עם אִיזי? איזי... היינו נחשבים ל"זוג". הוכחה צנועה של בגרות שהִנה עומדת בפתח. להיחשב לזוג בין החבר׳ה, משמע בראש ובראשונה שהבן הציע לך הצעת חברות רשמית. היינו משתמשים במונח הסתמי הזה, אבל בפינו, באותם ימים, הוא היה הקרוב ביותר לאהבה. הוא אִפשר לנו לעקוף את המילה המקודשת, הטומנת בחובּה כל כך הרבה מסתורין...

מאוחר יותר לימדנו את עצמנו, איזי ואני, לעשות אותה, את האהבה. צריך לומר שנדרשנו שנינו להרבה סבלנות. ואז פתאום אחזה בנו חרדה, התחלנו לחשב, ידענו כה מעט. איזי היה רציני מאוד, מרוכז מאוד כשעשינו אותה, אבל תמיד התמקד יותר במטרה שיש להגיע אליה, מאשר בדרך שטוב ללכת בה. עניינה אותו התחנה האחרונה, על פני הנאת הנסיעה עצמה ברכבת התענוגות והנופים שמזמנת האהבה למי שיודע לעשותה. אף לא נתן דעתו באם גלגליה שומנו כהלכה. וכן, חשתי מאוכזבת. לא ידעתי בדיוק איך זה צריך להיות, אבל משהו בי לחש שזה לא בדיוק זה.

ביכולתו של הגיוס לצבא לאחד או להפריד. בין איזי לביני הוא הפריד, למרות שעניתי ב"גם אני" כשלחש באוזני: "אני אוהב אותך" עת הלכנו באצבעות משולבות בגן קטן עתיר צמחיה באחת מפגישותינו הראשונות. איזי התגייס לנח״ל כהמשך ישיר לרעיונות שהולעט בהם בתנועה. מאמציי שלי להגיע לצנחנים, בעיקר בגלל הכומתה האדומה, הוכתרו בהצלחה. עד מהרה הכיר כל אחד מאיתנו חברים חדשים, ריגושים חדשים, והיו אילוצים ושבתות וחופשות רגילות, שלא תמיד חפפו.

שם, באחד הימים, פגשתי את רמי, "ספל התה שלי" כפי שנהגה לומר חברתי רחלי שישנה מיטה לצידי בטירונות. הוא מייד

התחבב עליי ואפילו עשינו אהבה, פעם אחת ויחידה, על מיטת השדה במשרד שלי, ששימש גם כחדר שינה, ועוד בלילה בו הייתי קצינה תורנית. למזלי היה זה האירוע היחיד באותו לילה, שהייתי צריכה להיות מעורבת בו.

עם רמי השתלשלות העניינים הייתה שונה. בשלב מוקדם מאוד נדחק קופידון הצידה בידי אפלטון. וטוב שכך, כי אולי בזכות זה התיישבה לה בינינו אותה ידידות עמוקה, עמוקה ויציבה לאורך שנים. כך אני מקווה.

לפתע, עודי צמודה לדמותי במראה, נזכרתי בדמותו התמירה של אלכס, המתנדב הנורבגי יפה התואר. אלכס הגבוה ושפעת שערו הבהיר כחיטה. זוכרת שהיה זה תורי להשתמש בג׳יפ שחלקתי עם הרופא של החטיבה.

בצד הכביש הבחנתי בו עומד ומבקש טרמפ בהרמה אלגנטית של האגודל. שאלנו את עצמנו אנוכי ובת דמותי המטושטשת במראה האם אפשר לקרוא "אהבה" ללילות המטורפים שחווינו יחדיו, אלכס הנורבגי ואני, על המיטה החורקת בחדר שהוקצה למתנדבים זרים בקיבוץ שלו, עודי מתאמצת לבטא "אני אוהבת אותך" בשפתו, והדבר שעשע אותו כפי שהצחיק אותי כשהיה מנסה לגלגל את אותן מילים בעברית, בעת עישון הסיגריה שאחרי התעלסותנו הראשונה, כשרגלינו היו משולבות זו בזו והיינו פתוחים ונכונים לומר זה לזו וזו לזה הכול. ברור היה לי שמדי הצבא שלי עם דרגות הקצונה עשו עליו רושם בל יתואר, במיוחד כשהיו פזורים על הרצפה. קפטן נחשב כנראה מאוד אצלם בארץ הפיורדים והנורבגי לא הסתיר שזו באמת חוויה עבורו לשכב עם קצינה מצבא העם הנבחר, ועוד מחיל הצנחנים.

בעת שהתעלסנו לא היינו חדלים להתפקע מצחוק, ללא סיבה

מיוחדת, ובמקום שהעליצות הזו תוציא אותנו מהריכוז היא רק הגבירה את תשוקותינו. מי יודע, אולי הייתה זו השפעת העשב שהיינו מעבירים מיד ליד לפני ובעת ואחרי מעשה, שחסכה מאיתנו את העגמומיות הקלה, המוכרת, של הרגע שאחרי. אולי בכל זאת הייתה כאן אהבה.

ונרי? כן, גם את נרי האקס שלי העלנו באוב אני וכפילתי במראה. אבל במה שנוגע לנרי ולאהבה לא היו שום חילוקי דעות. הסכמה מיידית הייתה בינינו כי לא, לא ולא! שום רגש ולו דומה לאהבה לא היה עם הנודניק הזה. שום דבר!

 

הבטתי בשעון ותפסתי את עצמי. מרוב קושיות מטופשות ביני לבין עצמי עוד אאחר לפגישה האינטימית הראשונה עם יוני ואחמיץ את מה שאולי באמת טומן בחובו אהבה ראשונה, אמיתית וגדולה. אחוזת חששות ותחושות אשם, רצתי כמעט כל הדרך במעלה שינקין עד לקפה תמר. נזכרתי שבדיוק כשיצאתי מהסוכנות נשמעו צלילי חדשות השעה שבע והקריין הודיע שהייתה הפיכה בסוריה ומפלגת הבעת' תפסה את השלטון. החדשה שעלולה הייתה להשפיע על כל האזור לא נגעה לי כהוא זה. חשוב היה לי לא לאחר יתר על המידה לפגישה. היום החשיך. היה אומנם די קריר, אך באוויר עמד כבר ריח של אביב.

מספר אנשים היו ישובים ליד השולחנות על המדרכה שלפני בית הקפה כאשר הגעתי אליו קצרת נשימה. מבט חטוף הספיק לי כדי לראות שיוני אינו ביניהם. כבר התחלתי לחוש התכווצויות בבטני כאשר לפתע הבחנתי בו בזווית העין ליד שולחן אחורי סמוך לחלון. נדמה היה לי שגבה עוד יותר משהיה לפני נסיעתו. אצבעותיו השלובות יצרו אגרוף ענק, כפול, על פני שולחן הפורמייקה הקטן.

 

10.

 

ברגע שהבחין בה נכנסת לבית הקפה, בצעד חפוז ומעט מתנשמת, הבזיקה ביוני המחשבה שעד כה לא ראה אותה אלא ישובה מאחורי שולחנה במשרד. עתה, בהיותה עומדת, נראתה לו תמירה הרבה יותר משדימה לעצמו וגם מעט יותר מלאה. בסגנון הליכתה, לעומת זאת, בתנועות הנמרצות של זרועותיה ובאופן שהניעה את אגנה ובדרך שבה הרימה את סנטרה משהבחינה בו, בניעור האנרגטי של שערה הבהיר, הנוטה לאדמוני, היה משהו אדנותי ומחוצף שבאחת שוב קנה את ליבו והיה עבורו כעין משוב חיובי להחלטת חזרתו המוקדמת, עבורה בלבד, מהמסע המתוכנן.

*
הגר, זיכרונות:

 

הוא לא קם מכיסאו לקראתי. התיישבתי על הכיסא מולו והנחתי את חפיסת הסיגריות ואת המצית שלי ליד אצבעותיו המשולבות. מלצרית חלפה ליד, העיפה מבט והמשיכה הלאה. משני רמקולים ישנים בפינות התקרה בקעה מוסיקת רקע. עוד בדרך עלה בי החשש שאולי יפריע לו שאני רק בקושי בת עשרים ושתיים. אמרתי לעצמי שאם נושא הגיל יעלה, אומר לו שנולדתי וגדלתי במושב, שדבר אינו מפחיד אותי, שאני סרן במילואים, שעזבתי את בית הוריי מאחר שאבי נפטר לפני כמה שנים (את מראית ההשתתפות המאוחרת בצער שהיה עוטה על פניו, כמקובל, הייתי משילה ממנו במילים כמו "זה בסדר", "תודה", "זה עבר..."). עוד אומר שאני עצמאית וחיה לבדי בתל אביב ומתפרנסת ממה שהוא יודע. ולמרות זאת, קינן בי הספק אם יהיה בי מספיק אומץ, אם תהיה בי היכולת לגבור על החרדות המובְנות שלי ולהיות מסוגלת להסוותן.

אבל לא. לא נראה שהוא מייחס לשנת לידתי חשיבות מיוחדת. הוא פשוט הביט בי ארוכות, באופן פיזי ממש, כמו עיוור הממשש תווי פנים, כאילו רצה לגלות בי משהו חדש, משהו שלא ראה לפני כן אצל אישה אחרת. זהו הרגע שבו הבנתי שאכן אני מאוהבת עד כדי שיגעון, או שלכל הפחות אני בדרך האל־חזור להתאהבות, ושהפעם זו עשויה להיות אהבה אמיתית והדדית. אחרת, איך ניתן להסביר את החרדה שאחזה בי לפני שמבטי קלט את דמותו יושבת בקפה, ולפרש את קיצור מסעו, את אותו ויתור על חקר תרבויות המאיה והאצטקים שכל כך עניין אותו, את העובדה שהוא חזר בשבילי ובעיקר את האינטימיות המוזרה שהתיישבה בינינו על אותו שולחן, שעליו נחו כפות ידיו הגדולות לצד חפיסת הפַּרליאַמֶנט שלי והמצית שהנחתי עליה כשהתיישבתי.

למרות שחשתי בקרבה המיוחדת שאפפה אותנו כבתוך קונכייה פרטית, לא עלה בידי להוציא מפי ולו מילה אחת, אפילו לא משהו כמו הבעת שמחה על העובדה שאני רואה אותו שוב, מולי, במקום זה. כדי למלא את החלל שנוצר, הושטתי יד לחפיסה. הצלחתי לשלוף סיגריה אחת ולהדליקה לאחר מספר ניסיונות עקרים ולבסוף לא מצאתי משהו יותר מתוחכם ופחות בנאלי מאשר לשאול אותו באם הוא נשוי. גבותיו התרוממו מעט כאילו הוא מתפלא על עצם השאלה, כאשר השיב לי במילת שלילה אחת ויחידה. התחרטתי עליה מייד מתוך מחשבה שהיא עצמה מסגירה את גילי הצעיר ואת תמימותי.

נראה שיוני חש במבוכתי. במקום להתעכב על השאלה הנדושה, צלל לתיאור האתרים השונים שביקר בהם, אתרים שאני הצבעתי עליהם עבורו בביקורו הראשון במשרד, מתוך הפלאיירים הרבים והספרים שהסוכנות הייתה משופעת בהם.

הוא סירב לסיגריה שהצעתי לו והמשיך לספר בקול צרוד,

מושך את המילים כמו כדי להסתיר פגם מסוים באופן דיבורו. פירשתי זאת כמידה מסוימת של חוסר ביטחון העומד בסתירה למראהו הפיזי. והִנה דווקא הסדק הקטן הזה שדימיתי לגלות באישיותו, כמו פגם מרגיע במשהו שנראה מושלם מכדי להיות אמיתי, הגביר בי את תחושת קרבתי אליו. הסתנן אליה מעין רגש אימהי. כאילו הוריד אותו במשהו לגובה העיניים שלי. הבטחתי לעצמי לחקור אותה, את הפרצה הזו, ואולי דרכה לגלות את הסודות הנסתרים מעבר לחזות החסונה שלו, מאחורי הורידים הבולטים המשתרגים בידיו הרחבות ומתחת לגבחת הגברית שהקדימה להופיע בראשו.

תוך כדי דיבור נראה שתהה על מבטי הבוהה המנסה לחדור את עיניו הירוקות. ואולי על מנת להשיב אותי למציאות, הניח את כף ידו על זרועי, קרוב לשקע המרפק. מגעה הבלתי צפוי על עורי היה חם ונעים להפליא במידה מפתיעה לא פחות, ויכולתי לחוש בכובדה אף כי ניסה לשוות לה קלילות אגבית.

די היה במגע הפשוט והתמים הזה כדי להצית במעמקי בטני תשוקה שהזדחלה בלתי נשלטת וצוברת עוצמה מתחת לעורי ועד לפטמות שָׁדיי. האם יוני מסוגל לחוש בה, בחמדה הזאת, מתחת לכף ידו שעתה רפרפה על ידי שלי? כך או כך קמנו שנינו כאחד ועזבנו את בית הקפה, כמו מתוך הבנה משותפת וסודית.

*
בריזה נעימה מכיוון מערב קדמה את פנינו בצאתנו. אינסטינקטיבית הובילו אותנו צעדינו לכיוון הים. חשתי קטנה לצידו. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו בחלוף שנים רבות, קשיש תמיר משכמו ומעלה, שִׁפעת שְׂערו לבנה כשלג, נעזר אומנם במקל הליכה המקנה דווקא אלגנטיות יתרה לאופן הליכתו, אינו נצרך אפילו למשקפיים, וגבו שחוח אך מעט, מספיק כדי לבטא את משא השנים בלי שיהיה עדיין ביטוי של חולשה.

בעוד אנו יורדים בשינקין ופונים מערבה באלנבי, המשיך עוד לתאר לי את קוּסקוֹ והמַאצ׳וּ פּיצ׳וּ שירד בו גשם שוטף עד כדי כך שהצטער שלא דחה את נסיעתו במספר חודשים כפי הצעתי, אף שלא הייתה לחוות הדעת המלומדה כביכול ששלפתי מהשרוול ברגע האחרון כל קשר עם תחזיות מזג האוויר המקומיות...

ואולם, ברגע שירדנו מהטיילת לחוף השתתק יוני לפתע כאילו די היה ביופיו הפשוט של המקום להאפיל על פלאיהם והדרם של האתרים הנשגבים שזה עתה חזר מהם.

הים היה רוגע. רק אדוות קטנים עם שוליים מעוטרים בתחרת קצף לבן שבו וחזרו באוושה קבועה ללחך את החול הרטוב. בגלל החשֵׁכה אפשר היה להבחין אך בקושי בסלעים הכהים של המזח, לא הרחק מהחוף. בתי הקפה כבר היו סגורים. החוף היה ריק מאדם. משמאלנו במרחק נצנצו האורות של יפו.

חלצנו את נעלינו. כפות רגליו הענקיות משכו את מבטי. אוחזים ידיים התקדמנו על החול ועל הקצף הקריר. הייתי לי הרגשה שכל זה מתרחש בסרט איטלקי שאני הגיבורה שלו. וכמו בסרט, כשרגלינו טובלות במים הקרירים, חבוקים בעמידה, החלפנו את הנשיקה הראשונה, ובעמידה התעלסנו בפעם הראשונה.

אבל איך במילים החבוטות האלה אתאר נכונה ובלי להיסחף את אשר עשיתי כדי לאלף את הגוף הגדול הזה, את אשר עשה הוא כדי לכבוש את גופי שלי?

החום שהפיקו פנינו בהתחככן ושפתינו שנגסו אלה באלה וגופינו שחיפשו זה את זה, נדמה היה שאנו מקרינים אותו סביבנו. לא חשתי עוד בצינת האוויר על עורי ובקרירות המים תחת כפות רגליי. שחפים חלפו נמוך מעל ראשינו בציוציהם החדים.

לראשונה בחיי, אני חושבת, נהניתי הנאה שלמה בלי להקדיש לכך כל מחשבה, כולי חושים בלבד, חופשיים מכל כבל. אבל אולי הייתה בזה גם אהבה, אהבה אמיתית.

כך, נישאת על גבי גלים מתחדשים של תענוג שכמו התחרו בנשימותיהם הקצובות של גלי הים סביב הגעתי לפסגות ללא שום מאמץ, יחד עימו, בלי שהייתי חייבת לשנן לעצמי חזור ושנן את המנטרה המוכרת: "נו מירה, תתרכזי, תתרכזי, את חייבת לגמור."

הוא אחז במותניי. אפשרנו לעצמנו לצנוח יחדיו כגוף אחד, צמודים זה לזה פנים אל פנים. לא החלפנו בינינו מילה מרגע שירדנו לחוף.

שרועים על החול המשכנו לשמור על שתיקה, קשובים לרחשי נשימותינו ולאלה של גלי הים. ההמייה החדגונית של העיר נשמעה מאחורינו, מופרעת מידי פעם בצפירותיהם של נהגים חסרי סבלנות, של אמבולנסים ומכוניות משטרה. תרתי בעיניי אחרי כוכבי העגלה הגדולה, מנסה למקם את כוכב הצפון. מעל לראשינו הזדקרה על רגלי העץ שלה תחנת ההצלה השוממת, שחורה ומאיימת כמפלצת דמיונית שהגיחה מן הים.

נראה לי ששקעתי בתנומה לפרק זמן קצרצר כי שמעתי בבירור את קולו המחמיר של אבא שב ומתריע בפני: "מירה, הישמרי מהגאות, הישמרי מהגאות!" ואותי עונה לו: "אבל, אבא, אין גאות בים התיכון, אנחנו לא בסוּלָאק."

הקול כאילו ירד ממרומי תחנת ההצלה. זכור לי היטב שבעודי חולמת חשבתי לעצמי: "אבל אבא נפטר כבר לפני ארבע שנים."

*
שאון מדחפיו של מסוק צבאי, שטס נמוך מאוד מעל החוף בדרכו לשדה־דב, מפלצת מבעיתה ואפֵלה יותר משמי הלילה, כמו עכביש ענק ממדים שיד נוראה ממנו עקרה את רגליו, החזיר אותי למציאות. כשפקחתי את עיניי הטרטור כבר התרחק וחשתי את ידו של יוני מרפרפת על בטני.

אני זוכרת שהוא פיזם את מילות השיר:

"Tell Laura I love her, tell Laura I need her, tell Laura not to cry, my love for her will never die…"

אני הייתי הלוֹרָה הזאת מהשיר, הנאהבת לנצח נצחים, כולי שרויה בתחושת נעימות נפלאה, צעירה וחופשייה. חשתי שזה עתה עליתי בדרגה מסוימת של התבגרות משוחררת מתמימות. ובעת ובעונה אחת חשבתי לעצמי שללא ספק קיימים בדיוק ברגע זה על חופים ברחבי העולם אלפי זוגות שמביטים בכוכבים אחרי האהבה, ושכמוני מדמים לעצמם שהם חווים רגע ייחודי, מוגנים בתוככי בועתם הפרטית שאין כמותה בעולם, בדיוק כמו בסרטים. מוצפת הייתי באושר האהבה, הן באושר הנתינה, אשר כדברי בלזאק הוא האושר הראשון שהיא מעניקה, והן בזה של קבלתה.

לא נשארנו יחד באותו לילה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאחֵר לעבודה בסוכנות הנפתחת בדיוק בשעה שמונה בבוקר. בשובי הביתה מיהרתי לפשוט את בגדיי. עירומה כביום היוולדי נעמדתי אל מול המראה, אבל לא כדי לדבר עם דמותי ועוד פחות כדי לשאול את עצמי קושיות. רק כדי להזין את עיניי בגופי, בגופי השבע שכמו הבשיל באחת, אף שלטעמי הוא נראה תמיד לבן מדי ומלא מדי. אכן נדמה היה לי שמשהו בו השתנה ולא היה עוד כתמול שלשום.

 

11.

ירושלים, חורף, 1967
הגר, זיכרונות:

 

בערבים הייתי נפגשת בתדירות די גבוהה עם יורם "הילד", כפי שכיניתי אותו, סטודנט למשפטים, צעיר ממני בשנה, שנתן לי תמיד להרגיש שהוא חש אליי מעין הערצה. אשקר אם אומר שלא החניפה לי. משום כך, וגם בשל איזו ילדותיות שהקרין בהליכותיו ובהופעתו, הדבקתי לו את הכינוי הזה בתוך תוכי אך לפעמים בפני החברים. בסך הכול היה צעיר ממני בשנה.

בסופי הערבים, בשעה מאוחרת ולא לפני שנתתי לו לשכנע אותי ארוכות, הייתי מביאה אותו לדירתי לבלות בה את הלילה. שם הייתי דורשת ממנו להיכנס על קצות אצבעותיו שמא יעיר את שותפי לדירה, שנחירותיו היו עולות מהחדר השכן. לטובת ההנאה החולנית כמעט מלצפות בו כשהוא רועד מפחד בכל פעם מחדש, הייתי לוחשת ליורם, בזמן פתיחת הדלת החורקת מעט על צירה: "ששש, רק חסר שיראה אותי מכניסה לכאן גברים. הוא אומנם בחור טוב אבל קצת תוקפן." כאילו לא ידעתי שזה היה הדבר האחרון שהדאיג את הגאון במתמטיקה שחלק עימי את הדירה. האמת שאכן היה רחב גרם ושעיר כקוף ואילו היה "הילד" פוגש אותו בלילה, בדרך לשירותים, עלול היה לאבד את הכרתו.

היה ברור שאתרצה לבסוף אך הייתה לי הנאה מיוחדת לדחות עוד ועוד את הסכמתי. מוזר שיורם אף פעם לא הבין זאת והיה מכפיל ומשלש את אמצעי השכנוע שלו.

הוא עצמו חי במעין דירת חדר עלובה בקטמונים, ברחוב שבו כל הבתים הרעועים בני שתי הקומות שנבנו בחופזה בשנות החמישים היו דומים זה לזה כשתי טיפות מים דלוחות. ביקרתי אצלו פעם כדי לשאול ממנו ספר לימוד. מאחר שהחורבה, שבעליה התעקש לכנות בשם מעורר ההשראה "סטודיו", לא הייתה אלא תוספת של בנייה בלתי חוקית על הגג והייתה עשויה כולה טלאים טלאים, שרר בה חום מעיק החל מחודש אפריל, שהחליף באחת את קור הכלבים של החורף הירושלמי.

תנור הפָיֶירסַייד, יותר משנתן תחושה מסוימת של חמימות, הפיץ ריחות כבדים של נפט. הריהוט הסתכם במיטת סוכנות, בשני כיסאות ובארון שאחת מרגליו התקצרה ונצרכה לפרוטזה מקרטון מקופל על מנת להתאזן במידת־מה.

בעל הבית, שיורם תיאר כרווק מזדקן וקמצן בעל מבטא פרסי כבד, ארגן עבורו כיריים גז ישנות ומקרר שבקושי נסגר. שולחן מתקפל קטן מצופה פורמייקה השלים את הריהוט. עליו היה יורם מערים את ספרי המשפטים שלו וחוברות הלימוד עם סמל האוניברסיטה. הקירות היו חפים מכל קישוט או תמונה והביטוי היחיד בחדר לאישיות הדייר היה בקבוק ישן ובתוכו תקוע נר שחלבו יצר על גביו נטיפים בגוון צהבהב.

מובן שלא היה קל לישון במאורה מעין זו ולארח בה לא בא בחשבון, מה עוד ששררה בה צחנה מקובעת של סיגריות הנוֹבּלֶס, מהן יורם היה מעשן מספר חפיסות ליום.

 

אני לעומת זאת, חלקתי דירת שלושה חדרים עם הסטודנט למתמטיקה. יחדיו ברחנו מהחדרים המרוהטים של פרוצה בדימוס, או קדֵשָׁה, שהייתה מתעקשת חרף גילה המכובד להמשיך להתלבש כאילו היא ילדה קטנה. ממרפסת דירתה בקומה הראשונה באחת הסמטאות, לא הרחק מהמבנה בו התקיימו ישיבות הכנסת הישנה, בחצאית קצרה ובחולצה ילדותית מקושטת

בסרטים צבעוניים, הייתה נטפלת בפה מחוסר־שיניים לסטודנטים שגדשו את העיר האוניברסיטאית היחידה בהצעות לדיור זול. מצחיק היה לחשוב שמאותה מרפסת הייתה מפתה יותר מרבע מאה קודם לכן חיילים של הוד מלכותו שהבדידות העיקה עליהם לעלות לדירתה לקנות באתנן את חסדיה. עצם המחשבה הרומנטית הזאת די היה בה להפיל אותי במלכודת.

אף כי מלכתחילה נראה העניין די חשוד, שכרתי אצלה חדר. עוד אני מבקרת בו לראשונה, נפתחה דלת החדר ממול וצצו משם פניו הישנוניות והבלתי מגולחות של הסטודנט למתמטיקה, שהיה עתיד להיות שותפי.

אלא שאחרי שניים או שלושה לילות נטולי שינה עקב עקיצות פשפשים מורעבים החלטנו שכני ואני כשותפים לצרה להימלט כל עוד נפשנו בנו ולתור יחדיו אחר מקום מגורים אחר, זאת חרף טענותיה הנמרצות של בעלת הבית שבמזרוניה מעולם לא היו "פִּשפוּשים", דבר שמייד עורר בי מחשבות על החוויות האחרות שבוודאי כן ידעו.

דירתנו החדשה הייתה ממוקמת בבית ישן מאבן ירושלמית, שרק מרחק קצר הפריד בינו לבין משולש הרחובות יפו־בן־יהודה־המלך ג'ורג', הלב הפועם של העיר.

 

באחת מפגישותיי עם רמי באותה תקופה סיפרתי לו על יורם. התקשיתי להסביר מדוע אני ממשיכה להשתעשע במעריץ הזה שלי. רמי כמו תמיד היה מנענע בראשו, מקמץ במילים, כאילו גמלה בו ההחלטה להשקיף כצופה מהצד על מהלך חיי. או שלא היה מביע דעה כלל או שהיה לוקח לו זמן להגיב, כשחקן שחמט שחישב מזה זמן את צעדו הבא אך נהנה ממתח ההמתנה שיצר אצל יריבו.

"כמובן שאני לא אוהבת אותו," השבתי לשאלתו המתבקשת, "לכל היותר נהנית מהערצתו אליי ואולי חשה גם מעט רחמים על חוסר הביטחון שלו. לא העז להזמין אותי לבוא אליו. לא יודעת אפילו היכן הוא גר, אתה מתאר לעצמך?"

"כפי שאני מכיר אותך, זה ממש מתאים לך." וכעבור זמן הוסיף ללא שמץ של קנאה, שאפלטון כבר השתלט סופית על יחסינו: "אז ככה, את שוכבת איתו מתוך רחמים."

*
הפעם היחידה שהוא ומירה עשו זאת, לפני זמן רב, הייתה בצבא. הם שירתו באותה יחידה, ושכבו זמן קצר אחרי שהכירו. שניהם היו מפוקחים דיים על מנת להבין שהאקט בא מתוך ידידות. אבל לא כזו שמובילה בהכרח למיטה, אלא ידידות שעם הזמן דמתה לאהבה. אהבה שצומחת מתוך ידידות.

"אולי מתוך רחמים על עצמי," המשכתי להצטדק בפניו, "אני המטומטמת שחוששת להישאר לבד. היית מאמין עליי, המושבניקית הכי עצמאית בעולם?" ומירה הצמידה את כף ידה בין צווארה לבין חזה כדי להדגיש הדגשת יתר את סימן השאלה.

"אז אולי זה בגלל יוני..." אמר רמי בהיסוס, "אולי את עדיין תחת השפעה, תחת השפעת הדמות שלו, דמות הרפאים של יוני שעדיין פוקדת אותך, מרחפת מעלייך ומסרבת להיפרד ממך. את מוכנה לעשות הכול כדי לשכוח, כדי להשתחרר ממנה. זה העניין. תודי בכך, מימי הקטנה שלי."

רמי ידידי האהוב, מדוע לא הלך ללמוד פסיכולוגיה במקום ספרות. לפחות היה עושה עם זה משהו...

 

12.

חורף־אביב, 1967
הגר, זיכרונות:

 

במהדורות החדשות היו מדווחים כמעט מידי יום על המתרחש בווייטנאם, על אינסוף נפגעים משני הצדדים. התערוכה הבינלאומית במוֹנטריאל הייתה אמורה לפתוח את שעריה ב־27 בחודש אפריל. כל זה נראה כה כך רחוק מאיתנו. אבל בשביעי באותו חודש, שמענו בחדשות שקרבות אוויר התרחשו מעל ים כנרת בין מטוסי חיל האוויר שלנו לבין מטוסים סוריים.

באותם ימים הייתי מעבירה ערבים ארוכים בקפה 'אלסקה', בריקון כוס אחר כוס של יין חם ומהביל בניחוח ציפורן וקינמון, בחברתו של "הילד" יורם וחברים אחרים מהאוניברסיטה. רמי לא אהב במיוחד את החבורה הזו ולא הצטרף. רובם התחילו את לימודיהם מייד לאחר שחרורם מהצבא והיו מעט צעירים ממני. היו שם שמוּלי, עם פאות לחייו הארוכות וזקנקנו הצרפתי; אסי הקיבוצניק לשעבר; חנה'לה שלא הפסיקה לדבר; ויעלי, שלהפך, שתקה מרבית הזמן אבל פרצה בצחוק בעקבות כל שטות. לא נעדר גם מקומו של מייק ידידי מהפקולטה, מייק הג׳ינג׳י עם הפה הגדול שכבר בשנה השנייה ללימודינו החשיב עצמו עורך דין גדול וניכס לו את ההליכות המתאימות. באחד הערבים הביא עימו את חברתו החדשה, צעירה דקיקה ותמירה, ששׂערה השחור כנוצת עורב היה אסוף גבוה על פני קודקודה בזנב־סוס ממנו נמלטו תלתלים מרדניים על עורפה. לבושה הייתה שמלה אוורירית קצרה מאוד, שגזרתה כמו נועדה להדגיש עוד יותר את דקות גווה וחשפה זוג ירכיים חטובות להפליא ובלתי נגמרות.

מייק, בתנועות גדולות של עורך דין בבית משפט, הציגהּ בפנינו

בשם אֵלי. והיא, בהושיטה לכל אחד מאיתנו יד ארוכת אצבעות אמרה: "זה למעשה אֵלינוֹר אבל כן, אֵלי, אלי זה בסדר גמור." באותו ערב חשתי שנובטת בי משיכה מסוימת, חדשה ובלתי מוכרת אל אותה יפהפייה שחורת שיער ובהירת עור שישבה מרבית הערב שקטה ושלובת רגליים כתלמידת בית ספר. שמתי לב לברכיה, חלקות ומפוסלות כחלוקי נחל ולקישורי הגידים העדינים משני עברי הפיקה. כמעט שלא נטלה חלק בשיחה, אבל הייתה מקבעת את עיני השקד המלוכסנות שלה בדובר כאילו רצתה לאמוד את ערכו תוך שהיא מסובבת בין שתי אצבעות את הרגל הדקה של כוס היין.

באותה שנה החלה ללמוד רפואה. מפעם לפעם התרוממו מעט זוויות פיה בחיוך דק ומסתורי. בהיכנסה לקפה, גבוהה, צנומה, עם קווצות שערה המסולסל, הזכירה לי משום מה את דמויות הנשים המצוירות בשחור על פני כדים יווניים עתיקים וסדוקים, המוצבים במוזיאונים בתוך תיבות זכוכית.

השיחות היו סובבות על הכול ועל לא כלום. על המרצים ועל ההרצאות, על מוסיקה ועל קולנוע, על ספרים שקראנו, על דא ועל הא. מעט מאוד על פוליטיקה. לא נראו בחירות באופק הקרוב ולו התקיימו, איש לא הטיל ספק שמפא״י תנצח. פוליטיקה לא ממש עניינה אותנו. ויתרנו עליה מראש והשארנו אותה ואת גורלנו בידיהם של זקנים כמו אשכול או ספיר, בורג או גולדה מאיר. למתלהמים מימין ומשמאל ממילא לא הייתה כל השפעה. קורה היה שלפתע מישהו נזכר שמקרינים סרט טוב בקולנוע אוֹריון או בעֵדֶן, ואז תוך שאון הזזת כיסאות ושולחנות היינו קמים באחת, אוספים את חפיסות הסיגריות הפזורות והמציתים ויוצאים אל תוך הלילה, הקר או המחניק, של ירושלים. בתום ההקרנה אם לא היינו עייפים מדי היינו נכנסים למועדון בַּכְּחוס לרקוד רוק לצליליו של אלביס או להתנועע צמודים באיטיות על פי אלה של הפלֵייטרס. נשמרנו מלאחר בנשף יתר על המידה שכן היה על מרביתנו לעבוד למימון לימודינו. שמוּלי היה משכים בחמש לפנות בוקר לחלק עיתונים לפני תחילת יום הלימודים; חנה׳לה הייתה עולה על אוטובוס, פעמיים בשבוע בשעות הערב, נוסעת למושב סמוך בכביש היורד מירושלים כדי ללמד את העולות החדשות מארצות המַגרֵב את יסודות העברית; ואסי היה אוסף דוגמיות שתן לצורך איזה מחקר שהתנהל בבית חולים הדסה. מידי פעם היה נותן מנה מדמו לבנק הדם, גם כן תמורת כסף. רק יעלי השתקנית, בתו של עורך דין די מוכר בירושלים, הייתה משוחררת מדאגות כספיות.

אשר לי, מצאתי עבודה חלקית בסוכנות נסיעות במרכז העיר. בעלת הבית העריכה מאוד את הניסיון שרכשתי בתל אביב, העיר הגדולה. בנוסף הייתי עוזרת בצרפתית הבסיסית שרכשתי בביקורים החוזרים אצל דודה נומי לתלמיד בטלן משכונת טַלבּיֶה, שהיה מקבל שיעורי עזר בכל מקצוע ומקצוע שנלמד בכיתה, לבד מציור, שבו דווקא הצטיין.

כשהייתי יורדת לשפלה, מידי סוף שבוע שני או שלישי, הייתה אימא תוחבת לי מעטפה לתיק, כשעמדתי כבר לפני הדלת: "קחי, מימי, כדי שתאכלי כמו שצריך ובשביל הסיגריות שלך, אבל באמת תשתדלי לעשן פחות..." הייתה אומרת.

פעמים, בצאתנו מהמועדון היינו נתקלים במישה. מישָׁה המשוגע. הוא נראה בעינינו זקן מאד אף שכנראה לא עבר את גיל השישים. כחוש, יבש כעץ שקמל, זיפי זקן פזורים על לחייו השקועות, הצהבהבות, שפמו העבות מוכתם בניקוטין וניגר משני צדדי סנטרו הקוצני. מישה נראה תמיד שיכור למחצה, אבל פיכח דיו כדי להלעיטנו בסיפורים מעברו. עומדים היינו במעגל סביבו ובתמורה לכמה סיגריות שהיה מעשנן בזו אחר זו, היה מספר לנו על ירושלים של עלומיו, על האנגלים, על ארגוני אצ״ל ולח״י, המצור על העיר והרעב ושיירות המזון שהיו נקלעות למארבים בבַּאב אל־וואד. עוד סיפר על אודות המחסור במים, ועל קושי הקרבות האבודים למען הרובע היהודי, שסופם הטרגי היה הנפת פיסת בד לבנה ומכלימה של כניעה וגירוש. ותמיד כאשר היה מישה מגיע לקטע הזה, היה גרונו נשנק, מילותיו כאילו היו נקלעות זו בזו ודמעות כבדות היו זורמות לאורכן של הלחיים השקועות.

אומנם היינו עדיין רווקים ורווקות אך לרובנו היו בני או בנות זוג. אני הייתי תקועה עם יורם, במין מצב של לא לבלוע ולא להקיא. חשוב היה לי לשכוח את יוני, חודשים מספר לאחר פרידתנו. נרי, קצין הקבע שלי מהשירות בצבא, עדיין היה מאוהב בי כמעט כמו במדיו ובדרגות שנשא על כתפיו. מידי פעם היה מתקשר ואף מנצל את אימוני החטיבה שלו בקרבת יריחו כדי לקפוץ לבקר. הרגשתי שהוא להוט אחריי, אבל אינו ממהר, עיקש כזיקית האורבת לטרפה.

 

הקשר שלי עם רמי נמשך ברקע והיה שונה בתכלית. קיננה בי כבר התחושה שהידידות שלנו תהא ארוכת שנים, אלא אם כן יקרה משהו כואב ובלתי צפוי בדרך. את החברות שלנו אפשר היה לדמות למימיו השקטים של נחל הזורם לו לאיטו, אדיש למתרחש מעבר לגדותיו. מתראים היינו מפעם לפעם, בתדירות לא גבוהה, כמעט תמיד בקומה העליונה של קפה 'עטרה' שבמעלה רחוב בן־יהודה. רמי התחיל אז את לימודי הספרות והפילוסופיה שלו.

"מעט תלוי באוויר, לא?" הערתי בחצי קריצה כשסיפר לי על לימודיו. "נכון שראשך היה תמיד קצת בעננים... אבל מה תעשה עם הדיפלומות האלה, בהנחה שתצליח?" הוספתי בנימה של רשעות אוהבת.

"למען האמת, אין לי שום מושג," השיב לי כהרגלו אחרי שהות־מה אבל ללא שמץ של עלבון, "תמיד אהבתי לקרוא. ייתכן שיבוא יום וגם אני ארצה לכתוב משהו... אולי רומן, מי יודע. אבל בסך הכול אני נהנה מאוד לשמוע את ההרצאות, והמטלות אינן מכבידות עליי. הן משאירות לי זמן לקרוא ספרים. זאת לא סיבה מספקת?"

"אולי כן, אבל השאלה אם זה יספיק לקניות במכולת," אהבתי לעיתים לשחק עם רמי את תפקיד האחות הבכירה, "רמי, מותק, הרי החלומות הרומנטיים שלך להנחיל את אהבת הקריאה והספרות יתנפצו מול כיתות של זבי חוטם, שהספרות היפה שלך תעניין אותם כשלג דאשתקד. הם ישליכו עליך מכל הבא ליד ברגע שתסובב אליהם את גבך." הוספתי בנימה של לעג שנמהלה בצער אמיתי.

אשר לי, זנחתי את הרעיון להיות כל ימיי סוכנת נסיעות או מוכרת כרטיסים לחלומות, כדברי אימא שלומית, ששמחה מאוד על החלטתי. נרשמתי לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. אבא, לו היה חי, היה בוודאי מעדיף את זו של הרפואה.

 

13.

הגר, זיכרונות:

 

באפריל של אותה שנה חוויתי טריפ של אל־אס־די בחברתם של מַייק ואלינור. היה זה עבורי כמובן הראשון, וגם האחרון. שמענו אז על טִימוֹטִי לִירִי ועל החומר המופלא שיודע להצמיח כנפיים למשתמשים בו. משהו חדש שנושא אותך, כך שמענו, לעולמות אחרים, ומעניק לך כוחות שאפילו לא חשדת בקיומם.

מייק הכול־יכול השיג את החומר. כדורים תכלכלים בכף ידו המושטת, אותה פתח לנו בדירתו. היינו שלושה: אלינור, הוא ואני. על תהייתנו באשר למקורם, הגיב בחיוך מסתורי. השעה הייתה בערך עשר בבוקר, כאשר במקום ללכת לאוניברסיטה בלענו כל אחד מספר כדורים שֶׁחָלַק עימנו. קראו לי אז עוד מירה. הגר לעולם לא הייתה עושה זאת.

השתרענו על המזרונים שמייק דאג לפרוש על הרצפה. הצתנו סיגריות ובינות להתפרצויות צחוק בלתי נשלטות, הצצנו זה בזה כאורבים לסימנים הראשונים של ההשפעות הצפויות והבלתי צפויות של האָסיד.

"ולפתע נדמה היה לי שאצבעותיי האוחזות בסיגריה אינן שייכות לי עוד. לא עוד היד שלי, הזרוע שלי, האצבעות שלי. אתה מאמין לי? הם לא שלי... אינם מחוברים עוד לגופי, אלא צומחים מהפינה המרוחקת של החדר ולאט לאט מקרבים אותה לשפתיי. איך להסביר לְךָ..." התקשיתי, בחלוף מספר ימים של התאוששות, לתאר לרמי על אותן התחושות הראשונות של השפעת הסם, לרמי ידידי, שישב מולי בקפה 'עטרה' כששפתו התחתונה משורבבת בתדהמה. מה גם שידעתי שיהיה זה רק תיאור יבש ודו־ממדי לעומת הממדים החדשים שנגלו לי תחת ההשפעה.

"נסה לתאר לעצמך, רמי, כאילו ניתַק הקשר הפיזי בין זרועותיי לבין גופי. ואשר לסיגריה עצמה, איזו רוֹיָאל מחורבנת... אני זוכרת שהיו לה טעמים וניחוחות נפלאים, מעין תערובת מתוקה של דבש־תפוחים וארומות של טבק המקטרות, שריחפו בילדותי מחדרו של אבא. חשתי שאני עצמי מרחפת במצב של היעדר משקל, גבוה־גבוה מעל הכול, כמו על פניו של ענן, ממנו יכולה הייתי להשקיף על דמויותיהם המִיטַּשטשות של מייק ואֵלי. מזמן לזמן, נדמה היה לי שאני שוב נוחתת נחיתה רכה על המזרן בחדר, ואז הן הפכו להיות שוב ברורות ואמיתיות והייתי מסוגלת לדבר איתן ולהחליף חוויות לרגע חולף. הרגשתי כאילו אני נודדת באופן נשלט ובלתי נשלט בעת ובעונה אחת בין שני מצבים: האחד, מרחפת מעבר לכוח הכבידה, בספֶרות עליונות שלא אוכל עוד לשוב מהן לעולם, כי בכוח מסתורי הושלכתי לממד שונה בתכלית, לגלקסיה אחרת; והשני, שיבה למציאות של העולם של מטה, ואז לגלות פי כמה היא מושכת יותר מזו שחייתי בה עד כה, מציאות שבה לסיגריה יש טעם מתוק והצבעים פי אלף יותר בוהקים. צמרת עץ הדקל העייף והמאובק שהציצה מבעד לחלון הדירה של מייק בקומה השלישית, הפכה מול עיניי הנדהמות לצמחיית יער־עד אָמָזוֹני כה שופעת, כה נוטפת מים, כה בוהקת בשמש באלף גוונים של ירוק, עד שאיימה בכל רגע לפלוש ולכבוש את חלל החדר. במשך כל הזמן הזה הייתי שרויה בתחושת נועם בל יתואר, שכמותו מעולם לא חוויתי קודם לכן, אשר אף שהתמקד באזור האגן, לא היה בו שום דבר מיני, אלא משהו שונה. לגמרי שונה."

"מירה, את לא מגזימה קצת?" הטיח בפניי רמי בטון כמעט מתחנן, רמי הלָקוני והספקן, שלמרות אהבתו לספרות רגליו תמיד מוצבות היטב על האדמה.

הפעם לא נתתי סיכוי קטן לספקנות שלו, הרגילה. נדמה היה לי שהמבט מלמעלה למטה, זה שתקעתי בו, הפתיע אפילו אותו, "אתה יודע מה, רמי? אתה באמת לא האיש לחלוק עימו חוויות כאלה. בעיה של חוסר דמיון. די מוזר לגבי מישהו שרוצה ללמוד

ספרות. מוכנה להתערב שאתה לא היית מעז לבלוע את החומר."

"חברתי הטובה ביותר אפילו לא מצאה לנכון להציע לי ללוותה בהרפתקאותיה האסורות," הטיח בי רמי, "את זה היא שומרת למערכות היחסים החשודות שלה. כך שבהימור היא זכתה מראש, כמובן."

חייכתי, "תן לי להמשיך לספר. בשביל זה יש חברים, לא? תקשיב טוב, רמי, לא רק את יערות העד של האמזונס ראיתי בעיניי. תאמין או לא, ממש חוויתי מחדש מחזות מילדותי, אבל לא כאלו שאנו מנסים לשחזר כאשר נשלפים מנבכי הזיכרון בהתקף של נוסטלגיה, אלא יותר כמו חלום בהקיץ, חלום שאני חיה אותו בעודי ערה לחלוטין, אתה מבין? אתה קולט מה שאני אומרת?"

"לא בדיוק, אבל אני מקשיב לך, בדיוק כפי שמצופה מידיד אמת."

"להבדיל מחלומות בהקיץ, שהם עניין של מה בכך עד כי הפכו למטבע לשון... אני, רמי, ממש חייתי את החלומות האלה כפי שנדמה שקורה לנו מתוך שינה. האסיד כמו אחז בידי והוביל אותי לימי החופשות ליד האוקיינוס בצרפת, לווילה הטובלת בפרחים בכפר הנופש סולָאק שעל האוקיינוס. שוב התרוצצתי חופשייה על החול הרך בחופים האינסופיים בשעות השפל בחברת מוֹריסוּ, השכן הקטן שהייתי חצי מאוהבת בו, מתחרים מי ימצא צדף נדיר יותר, כזה שאם מצמידים אותו לאוזן אפשר לשמוע את שירת בנות הים. ומי האוקיינוס היו כה כחולים, בכחול היפה ביותר שראיתי מימיי, כחול שלא מהעולם הזה. מפרשים לבנים כמו ריחפו על פניהם, והחול... החול היה זרוע קסדות חיילים."

"קסדות חיילים?" התפלא רמי.

"כן, אני בטוחה בזה. קסדות של חיילים גרמנים כמו אלה שרואים בסרטים על מלחמת העולם ועל השואה, אבל אכולות חלודה ושקועות למחצה בחול, ליד שרידים של מבצרי הבטון שעל חרכי הירי המאיימים שלהם הכתה רוח ים. את הביצורים ראיתי פעמים רבות כשהייתי כבר נערה, על תותחיהם הפונים לאוקיינוס."

"כן, הגרמנים ביצרו את כל החוף, בהמתנה לפלישה הבלתי נמנעת." חיווה רמי דעתו.

"אלא שבהדרגה הפך האוקיינוס לגועש, ונחשולי ענק מזרי אימה החלו נשברים על סלעי החוף. המפרשים הלבנים נעלמו באחת כאילו נבלעו בגלים ואילו תכול המים הפך לפתע לגוון מאיים של דיו סגול, כמעט שחור, כצבעם של העננים הנמוכים בשמיים שהתקרבו אליי במהירות הבזק מן המערב. הרוח התעצמה והתחלתי לרעוד מרוב קור, או אולי מחרדה. גם מראה היער בחלון השתנה והפך להיות צפוף, מאיים, אפל ומסתורי, יער של עצים שחורים ושגיאים שנדמה היה לי שאני נשאבת לתוכו עד שאני הולכת בו לאיבוד. במצב הזה של המציאות החצויה שבה הייתי שרויה כל העת, נוכחתי שצחוקם של מייק ואלינור גווע והשתתק. שניהם הביטו בי אבל נדמה היה שאינם רואים אותי כלל. עכשיו אני חושבת שאף הם נמצאו בוודאי על דרך החתחתים הקשה, דרך החזרה ממסעותיהם שלהם. כנראה שאחד מהם הגיף את התריס מחמת הקור, שמן הסתם אחז בהם כמו בי, שכן היער נעלם פתאום. אכן איבדתי את תחושת הזמן ונראה היה שהלילה כבר ירד. כשעצמתי את עיניי חשתי שאני שוקעת בתהום אפלה, נסחפת לתוך ליבה של מערבולת בטבורו של אגם זפת צמיגה בנוף ירחי שכולו סלעים אפורים וקודרים. רציתי לזעוק לעזרה אבל לא עלה בידי להפיק שום קול מגרוני. אני מניחה שנרדמתי, איני יודעת. אבל כאשר התעוררתי באור של בוקר חדש, מצאתי את עצמי שרועה על מזרון זרוק על הרצפות בדירה זרה. איש לא היה בה מלבדי. לא אלינור ואף לא מייק. המזרונים שלהם נותרו פרושים על הרצפה, מיותמים."

"זהו?" שאל רמי לבסוף.

"זהו. הספיק לי. אפשר אפילו לומר שהיה אפילו גדול עליי. לא אחזור על זה יותר. הטיסה הייתה מעניינת אבל הנחיתה קשה מדי."

 

14.

ירושלים, תחילת יוני, 1967
הגר, זיכרונות:

 

העם כולו כאיש אחד שרוי היה בעיצומם של ימי המתח, שזכו לכינוי תקופת ההמתנה. באותם ימים אחרונים של אביב ותחילתו של קיץ אחזה בנו חרדה לאומית וקולקטיבית, פשוטו כמשמעו, בפני הצפוי לנו מטבעת האיומים שהלכה והתהדקה סביבנו, על ארצנו, מכל הכיוונים. ביומני החדשות ברדיו נדחקו מלחמת וייטנאם והמהפכה התרבותית בסין לקרן זווית. אבל בין המהדורות המתחדשות מידי מחצית השעה, לא ויתרו על היום־יום הרדיופוני והשמיעו לנו עדיין את השירים החדשים של החיפושיות ואת שוּלי נתן מזמרת בקולה הגבוה את הרך הנולד של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שלא ידע עדיין לאלו ימים יפים הוא נועד, אלו זרים יעטרו את ראשו. כבר אז השיר הזה חימם את הלבבות המפרפרים שלנו, לצד הפגנת סולידריות ברחובות פריז. אי־שם מעבר לחרדה, כולנו סמכנו על אנשי הצבא שלנו יותר מאשר על מנהיגינו שנשמעו כל כך מבולבלים. איך זה ייתכן שאין להם שפן בכובע?

לעומתם הכריז הרמטכ״ל על ביטחונו המלא בכוחו של צה״ל להגן על המולדת. בעוד שמן הצד השני ברית הגנה הדדית נחתמה בין עיראק למצרים, שתי המעצמות הגדולות מיהרו לשלוח ספינות מלחמה לשיט בים התיכון.

אשר לי, אף שחלפו מספר שנים טובות מאז סיימתי את השירות, כולל התקופה הנוספת שעליה חתמתי כקצינה במִפקדת חטיבת הצנחנים, היה לי מאוד חשוב להתגייס למילואים ולחוש שאני נוטלת חלק במאמץ הכללי. הדבר לא היה פשוט. אבל קשרים מימי השירות ולחצים במקומות הנכונים אפשרו לי לבסוף לשלוף את המדים מהארון ולהשחיל על כותפותיהם את דרגות השדה של הסרן שרבצו להן באחת המגירות. מוניתי בשלב ראשון לשמש קצינת קישור במחנה שְנֶלֶר שברחוב שבטי ישראל, בפאתי שכונה חרדית, לא הרחק מקו הגבול שחצה את העיר.

 

בבוקר החמישה ביוני הייתי עסוקה בנבירה ברשימות אנשי מילואים במשרד הקטן שהועמד לרשותי. שולחן, ארון מגירות מתכתי ואפור של המשרדים הצבאיים, שני כיסאות, מאפרה גדושה בבדלי סיגריות, כאשר לפתע - צפויה מזה שבועות ולמרות זה מזרה אימה ותופסת בגרון, הולכת ומתגברת ומחרישת אוזניים כזעקתה של חיה פצועה, נחלשת לרגע כדי לגבור שוב וביתר שאת - נשמעה צפירת אזעקה.

הורגלנו באזעקות ניסיון אך אמיתותה של זו הקפיאה את דמי. חשתי את ליבי הולם בחוזקה כאילו התרוצץ חופשי בבית החזה. אכן, הייתה זו אזעקת אמת, אזעקת האמת העולה ויורדת.

השעה הייתה בערך עשר. כאחוזת אָמוק קפצתי על הטרנזיסטור. הקול שבקע ממנו, כאילו מתקשה היה להישמע רגוע ובוטח, הודיע שהצבא הירדני פתח באש לאורך הגזרה כולה, כולל מירושלים המזרחית. זהו, הִנה הגיע סיומה הצפוי של ההמתנה. ברגע זה פרצה עבורנו המלחמה. על פעולת המנע של מטוסי חיל האוויר שלנו, שכבר החלה עוד קודם לכן נגד חילות האוויר של מדינות ערב הסובבות אותנו - עדיין לא ידענו דבר.

כך, מרגע זה היינו מדינה במלחמה. דווקא בקיץ של 67, הקיץ של הבּיטְלס, של "עשו אהבה ולא מלחמה", כעת היא נמצאת כאן איתנו, תלויה באוויר, פרושה על הקרקע, עלולה להתבטא בכל רגע בפיצוץ, ביריות, במשהו קטלני שייפול עלינו מהשמיים. מצד שני, כמעט פלטנו אנחת רווחה על כי הסתיימה ההמתנה מורטת העצבים, החרדה ואי הוודאות. מי יכול היה באותו יום לחזות שהאנחה העצורה הזו בתוכנו תצא תוך ימים מספר לאוויר העולם כפרץ של שמחה.

 

הביטוי הראשון הממשי של המלחמה היה עבורי בדמות פצוע שהובא בטעות למרפאת הבסיס, שבקושי הייתה מצוידת לטיפולים בהתקררות, בפטרת ברגליים, ולכל היותר בשריטות קטנות של הג׳ובניקים שגדשו את המחנה. למשמע ההמולה שפרצה יצאתי מהמשרד לבדוק מה ארע. האיש נפגע כנראה מרסיס של פגז. אחת מרגלי מכנסיו הייתה ספוגה בדם. הוא שכב ללא תנועה על האלונקה שהונחה על רצפת המרפאה. אצבעותיו אחזו בחוזקה בשוליה כאילו חשש להחליק ממנה ולא פסק מלזעוק. הרופא משום מה לא נכח והייתי הקצינה הגבוהה במקום. נראה שבכלל פוּנה לכאן בטעות.

היה רגע של בלבול, אבל עד מהרה התעשתנו. אם צריך היה

או לא, מישהו קשר לו חוסם עורקים, ליתר ביטחון, ובלי לאבד זמן העמסנו אותו בחזרה על הרכב שהביאו והפצוע פוּנה לבית החולים.

 

עוד באותו יום, כאילו נוכחותי המקרית באותו אירוע הכשירה אותי לפן הרפואי של המלחמה, סופחתי למשרד הצבאי במרכז הרפואי. הכותרת בהוצאה המיוחדת של ידיעות אחרונות הודיעה באותיות מאירות עיניים: "קרבות שריון וקרבות אוויר מתנהלים בחזית הדרום". כמו ב־56, היינו במצב מלחמה, אבל אז הייתי עוד ילדה, והיא התנהלה הרחק הרחק מאיתנו.

 

15.

 

את אולם הכניסה הסבו לחדר מיון רחב ידיים לקליטת נפגעי קרבות שהתנהלו בירושלים ובסביבותיה. לאחר בדיקה ראשונית, מיון, טיפולים דחופים, הם הופנו על פי הצורך לחדרי הניתוח שפעלו ללא הפסקה. באולם הכניסה אלונקות הונחו זו לצידה של זו, שורות שורות על גבי המרצפת. רופאי ואחיות המחלקות השונות, מרצים מבית הספר לרפואה, מתמחים, סטודנטים לרפואה מהעתודה האקדמאית שחוילו בהליך מזורז, היו כורעים לידן, בודקים את הפצועים, גוזרים מדים מגואלים בדם ובאבק, ממיינים אותם על פי סוג וחומרת הפציעה ומעניקים טיפול ראשוני.

על רקע הגניחות וזעקות הכאב של הפצועים שלא חדלו להגיע, הייתי מופקדת יחד עם הצוות שלי שכלל מספר חיילים וחיילות, על רישומם, על הדאגה לכל צורכיהם מעֵבר לטיפול הרפואי, ועל הקשר עם היחידות והמשפחות.

רבים מהלוחמים ביחידת המילואים שהופקדה על הגנתה היו צעירים תושבי העיר. חלקם היו סטודנטים שגויסו במשך ההמתנה. המלחמה התנהלה סמוך מאוד לבתיהם, לאוניברסיטה שבה למדו, לאורך הקו המפריד בין שני חלקיה. מטבע הדברים גיליתי מכרים בין הפצועים. ובין ההרוגים הראשונים היה שמוּלי, מהחבורה שלנו של יושבי 'אלסקה'.

בערבו של היום הראשון, בסביבת השעה שמונה, הורדו שני נפגעים מאותו רכב פינוי. הראשון היה קצין לגיון מצבאו של חוסיין. איש גבוה, לא צעיר, עם שפם קטן, מאפיר ומוקפד בסגנון קלַארק גֵּייבּל, או אולי יותר עומַר שַׁריף, שלולא גוון עורו השחום יכול היה להידמות לקצין בצבא הוד מלכותה. על ראשו חבש כומתה ירוקה עם סמל מעוטר בכתר המלוכה ההאשמית. עוד שלושה כתרים מוזהבים עיטרו את כותפותיו. גופו היה עטוי מעיל צבאי ארוך מאריג עבה, שהזכיר את ה"שינֶלים" ממלחמת השחרור, ונראה חריג בחמימות הערב הקיצי. רגלו האחת בצבצה מהאלונקה שהייתה קצרה עבור גופו, בעוד השנייה כפופה הייתה בתנוחה מוזרה. רופא מזקין וכסוף־שיער (מאוחר יותר נודע לי שהיה מרצה לאנטומיה בבית הספר לרפואה) ניסה בתנועות מגושמות לקבע את השבר הפתוח בירכו עד שיועבר לחדר הניתוח.

הפצוע שכב ללא ניע. זריקת המורפיום שקיבל כנראה עשתה את שלה כי בקושי עיוות את פניו כאשר אחזו ברגלו הפגועה להניחה ולמתחה על הסד. לפצוע השני שיחק המזל הרבה פחות. חייל ישראלי צנום, צעיר מאוד, שנראה כמעט ילד. רסיסי פגז ריסקו את שתי רגליו. או אולי היה זה מוקש. שׂערו השחור ושאריות של פסי הסוואה כהים הבליטו את חיוורון פניו. על אף משככי הכאבים היה באי־שקט, נשען בשתי ידיו על מוטות האלונקה בניסיונות נואשים להרים את גוו ובכה ללא הרף: "בבקשה, בבקשה תצילו לי את הרגליים, תצילו את הרגליים שלי..."

כורעת בינו לבין הקצין הירדני, התאמצתי ככל יכולתי להחזיק בו על האלונקה בעזרת שני סטודנטים. רופא צעיר נאבק להרכיב לו עירוי נוסף ולהוסיף זריקת מורפיום נוספת. על כורחי הסטתי את מבטי הצידה. לא יכולתי לשאת את מראה פלג גופו התחתון, מה שהיה פעם הרגליים של הילד הזה, ועתה גוש נטול צורה, בשר מדמם שפיסות בד קרועות שנותרו ממכנסי מדיו דבקו בו. דמעות זלגו על לחייו ואלה גררו אחריהן פסים שחורים מצבע ההסוואה.

לפתע, כמעט והשתתק, הניח את גוו על האלונקה ועצם את עיניו, כמו מתוך ויתור וכניעה לגורלו. המורפיום פעל את פעולתו.

*
למוחרת, השכם בבוקר, עליתי לבקרו במחלקה האורתופדית לשם נלקח מחדר ההתאוששות לאחר הניתוח שעבר. השמיכה הייתה מופשלת. שני עירויים הזליפו נוזלים לוורידיו. מה שהותירו מרגליו, היה נתון בשתי חבישות ענק במחצית הירכיים. כשנכנסתי לחדר היה ער לחלוטין ושקט, בוהה בתקרה, כנראה תחת השפעת משככי כאבים. באותו רגע לא היה איש לידו. מבעד לחלון נשקף הנוף הפסטורלי האפרפר־סגלגל של הרי ירושלים, ומעליהם שמיים תכולים ללא רבב. הדי המלחמה לא הגיעו לכאן.

נטלתי את ידו ודקלמתי, כמו שהייתי נוהגת לגבי שאר הפצועים: "אני מירה, הנציגה של הצבא בבית החולים. אני יודעת שקוראים לך שִׁימִי, הייתי נוכחת כשהביאו אותך אתמול. הודעתי לבני המשפחה שלך. הם בוודאי בדרך עכשיו, אני יכולה לעזור לך במשהו כרגע?" אולם מייד חזרו אליי כבּומרנג האירוניה והגיחוך הבלתי רצוניים שבשאלה. ידו של הפצוע נותרה רפה בתוך ידי. הוא לא הגיב לדבריי ולשאלתי, אבל מבטו, שלרגע התעכב עליי, נדד מייד לעבר רגליו, לעבר רגליו החסרות, ונתקבע שם.

דמעות נקוו בין ריסי עיניו השחורים, הארוכים. הוא בכה ללא הפסקה, בכי חרישי, בלי להשמיע קול. הרגשתי שגרוני נשנק. נדרש ממני מאמץ עילאי כדי לעצור את דמעותיי שלי, כדי להמשיך לשחק כפי שצריך את תפקיד הקצינה. אבל ידעתי שהדבר יפרוץ מתוכי אם אנסה לומר ולו מילה נוספת אחת. בלעתי את רוקי ושוב לחצתי את ידו. הפעם חשתי בתגובה קלה. עזבתי את החדר, לפצוע אחר ברשימה שבידי.

 

חזרתי לבקר את שימי למוחרת, וביום שאחרי ובכל יום ויום בהמשך. בין הפצועים הרבים נקשרתי משום מה אליו בלי שאבין את הסיבה, אף שדאגנו כמובן לסעוד את כל הנפגעים באותה מידה רבה של חום ותשומת לב. שימי היה בן עשרים ושלוש (מייד חשבתי: בדיוק בן גילו של רמי...). הוא לא היה ירושלמי אלא מבית שמש שלרגלי ההרים, שם עבד כמכונאי במוסך שבפאתי העיירה. אביו היה טוניסאי בעל גוף וכפות ידיים גדולות ושעירות, ששיבה זרקה בשׂערו. הייתה לו נגרייה שייצר בה בעיקר מטבחים, שפִּרנסה בכבוד את משפחתו. האיש הזה, בעל בעמיו, התחבב עליי מייד. היו לנו שיחות ארוכות בחדר ההמתנה של המחלקה, באותם ערבים מתמשכים כשבני המשפחה התחלפו במשמרות.

שימי היו בנו היחיד, בן הזקונים, לאחר שלוש בנות. חבריו כבר הדביקו לו את הכינוי הקנטרני הבלתי נמנע "אַבּו ל־בַּנַאת". לבסוף הגיע הבן, מושא הגאווה, היורש. "הנסיך", קראו לו במשפחה. הבנות היו רבות ביניהן מי תפנקו יותר. האב טיפח את התקווה שיבוא יום ויעלה בידו לשכנע אותו לעבוד עימו בנגרייה ולרשת את העסק ביום מן הימים. הוא האמין שלבנו ידיים חזקות.

האיש המגודל שנראה כה איתן, עמוד התווך של המשפחה כולה, היה לפרקים מליט את פניו בכפות ידיו ופורץ בבכי מר, שהרעיד את כתפיו הרחבות. כשזה היה קורה לו היה ממהר להתרחק מהמקום כדי שאשתו ובנותיו לא תראינה אותו מזיל דמעות, את האב הגדול שאמור להיות מקור חוסנן. בפניי היה חוזר ואומר: "רק שלא יאבד אמון, שלא יתייאש הילד שלי. והחברה שלו... הם הכירו עוד בבית הספר... את חושבת שהיא תסכים להישאר איתו? שהאהבה תנצח כמו שאומרים?"

דיברתי איתה, עם החברה של שימי. למדה בסמינר למורות. גם היא הייתה פוקדת אותו בקביעות בתורנות, יחד עם האם והאחיות, כאילו היא כבר בת משפחה. מבחינתה, אמרה לי באחד הערבים, דבר לא השתנה. הם יינשאו כמתוכנן בעוד שנה או שנתיים, כשתסיים את לימודיה ותתחיל לעבוד כמורה. מאוחר יותר נודע לי שהם נפרדו.

 

המשכתי לבקר אותו גם אחרי ששוחרר מהמחלקה והועבר לשיקום, ובהמשך כשכבר התאימו לו תותבות ולימדו אותו ללכת. שימי סיפר לי שדווקא הוא היה זה שהחליט לנתק את הקשר, לוותר על האהבה הראשונה. "היא הכירה אותי שלם," הסביר, "לא מוכן שהיא תישאר איתי מתוך רחמים."

כעבור שנתיים נישא לאחות מהשיקום, אותה אחות שבסבלנות אין קץ לימדה אותו להלך על רגליו החדשות. לאחר שנים פגשתי אותו במקרה שוב. הפעם היה זה בהפגנת נכים בתל אביב, בה הם חסמו את התנועה במגמה למחות על תנאיהם הירודים. היו שם גם נכי מלחמה. כל המלחמות. הוא היה על כיסא גלגלים. כנראה כבר התקשה ללכת על הרגליים שהתקינו לו. שימי הכיר אותי. הוא אמר לי, בלי חיוך: "איזה ניצחון זה היה, זוכרת?" ולא ידעתי אם היה ציני או תמים.

*
לאורך כל היום השני של המלחמה עבדנו ללא הפסקה. זרם הנפגעים לא חדל. לא יצאנו מבית החולים. על מה שקורה "בחוץ" ידענו רק מההודעות הלקוניות ברדיו ומכותרות ההוצאות המיוחדות של עיתוני הערב. ה"מפה לאוזן" היה אף הוא מקור מידע לא זניח, אף כי נתון לעיוותים ולפרשנות מכל הסוגים. ההודעה הרשמית ששודרה כי קרבות אוויר ושריון מתנהלים בחזית הדרום, עצרה את נשימתנו. אך מהקשרים שלי יכולתי להבין ששדות הקרב הם בסיני שלהם ולא בנגב שלנו כפי שניתן היה לחשוש מלשון ההודעה. וכשזה נודע ברבים כולנו נאנחנו אנחת רווחה.

תחילתה של ההרפיה בתנודתיות הרגשית שהארץ כולה חוותה, באה לידי ביטוי רשמי בכותרות היום השישי לחודש: "צה״ל כבש את העיר עזה", ובכותרת שריגשה אותנו, תושבי ירושלים, באופן מיוחד: "שוחררה העיר העתיקה". כולנו הכרנו את התמונה הכואבת מלפני תשע־עשרה שנה, שהנציחה את תושבי הרובע היהודי נוטשים אותו כשדגל לבן בידיהם. נזכרתי גם בסיפוריו של מישה. אבל כותרת משנה ציננה את התלהבותנו: "מעל חמש מאות פצועים". על הרוגים עוד לא דיברו.

קרבות נמשכו לא הרחק מאיתנו. אולם למוחרת ובימים הבאים, חרף המגע היום־יומי עם הפצועים ומראה גופות ההרוגים המכוסים בשמיכות, השתלטה עלינו תחושות מוזרות של אופוריה ושאננות. הידיעות על הצלחות צה״ל רדפו אלה את אלה, מהירות יותר מיכולותינו לקלוט את מה שנשמע כלא פחות מניסים, חילות האוויר של אויבותינו הושמדו על הקרקע, תמונות האודים העשֵׁנים על המסלולים היו שוות אלף מילים. רמאללה, טול כרם, שכם, ג׳נין וחברון נפלו לידינו, הפסקת אש הוכרזה בחזית הירדנית, הצבא המצרי נסוג בסיני. בנוסף, העמדות הסוריות על רמת הגולן, שאיימו על היישובים מצפון ומזרח לכנרת, נכבשו. אבל דבר - בין אם היית יהודי מאמין או כופר כמוני וכמו חבריי הקרובים, וגם אם סירבת באופן מוחלט להדביק לכך משמעות מיסטית - דבר לא ריגש אותנו כמו התמונה של חיילי היחידה של מוטה גור לרגלי הכותל. זו מילאה את העמודים הראשונים בכל העיתונים. העובדה שמילותיה של נעמי שמר נכתבו ונוגנו שבועות לפני המלחמה, האֶדירה ופיארה את משמעותן מאה מונים.

כמעט לא עצמתי עין מאז פרוץ המלחמה. בערבו של היום השלישי התמסרתי ברצון לכירורג צעיר שפגשתי במקרה במעלית. נדמה היה לי שזה אותו רופא שעזרתי לו להחדיר עירויים לשִׁימי, כאשר רק הובא למיון, אך לא הייתי בטוחה בכך. לא נראה עליו שהוא מזהה אותי, ואולי כמוני, לא ייחס למפגש חשיבות.

התעלסנו כאחוזי טירוף או ייאוש באחד הפרוזדורים הארוכים והחשוכים למחצה, בקומת המרתף, לשם המעלית הורידה אותנו יחד, במקרה ובלי שביקשנו, כאילו מתוך הזמנה לדבר עבירה, בין קופסאות קרטון של ציוד רפואי שנערמו באי־סדר. אני חושבת עכשיו שהעייפות שלי, בתוספת ההתרגשות של הימים האחרונים והסיכון שנופתע בכל רגע, תרמו ללא ספק לכך שאֶחווה הנאה קצרה אומנם אך לא פחות משמימית.

תחושותיו שלו באותו רגע, אם חווה אותו עונג, מה חשב, מה הרגיש, ממש לא הטרידו אותי. מעורו החם והחלק להדהים, מתחת לחולצה הירוקה, עלה ריח משכר של חומרי חיטוי. לא החלפנו מילה. רק גניחות אנוכיות שהיו עבורי כמו תרכיז של מעשה אהבה. אחזתי באיברו הבוער כבקרש הצלה, באותה מידת אנרגיה של תקווה שבה נאחזים בבליטה על מצוק ובלבד שלא להישאב לתהום.

כשהתנתקנו זה מזה ומצאתי את עצמי צועדת לבד במסדרון, התייחסתי אל המאורע בסלחנות מפליגה כלפי עצמי, כאל שחרור מלחץ, הרפיית המתח שהצטבר בי מזה תקופה ארוכה, היחלצות מחלום רע. הייתי פתוחה לייחס גם לו את אותן נסיבות מקלות. הרחקתי לכת עד כדי לומר לעצמי שאפשר לראות במגע המאולתר הזה בין שני זרים סמל לסיום הבלתי צפוי והנפלא של הדרמה שהארץ זה עתה חוותה. משגל משחרר של העם כולו לאחר התאפקות ארוכה.

*
למוחרת הצטלבו דרכינו באחד הפרוזדורים. חלפנו זה מול זה כאילו לא אירע דבר. יותר לא נתקלתי בו. הוא לא ידע את שמי. בסערת הרגשות לא ניסיתי אפילו לפענח את שמו שלו על התג שהיה מוצמד לחולצתו.

כותרות העיתונים באותו יום עדכנו על האבדות: "285 הרוגים בחזית הדרום ו־180 בחזית המזרחית". שום מידע לא נמסר לגבי חזית הצפון. ידעתי שרמי גויס כבר חודש לפני פרוץ המלחמה, בתחילת תקופת ההמתנה, ושבוודאי השתתף בקרבות בירושלים המזרחית או בסביבותיה, מאחר שהיה שייך לאותה יחידה. אבל לא שמעתי ממנו דבר עד ליום החמישי.

כאשר כבר נוצר בינינו קשר טלפוני, הוא קיצר בדברים, כהרגלו. בסגנונו הטלגרפי סיפר שהיחידה שלו חוותה קרב קשה בגבעת התחמושת, צפונית לירושלים, שהייתה מתחם חרוש בתעלות קשר של הלגיון הירדני. סיפר שהאבדות היו קשות. הוא יצא ללא פגע. לא היה לו מושג קלוש מתי הכול ייגמר. בדבריו הקצרים לא היה רמז לאופוריה הכללית שתפסה אצלנו את מקומה של החרדה. הוא לא אמר אף מילה על הכותל המערבי, שעל כיבושו מחדש שרה העיתונות שירי הלל.

על יוני לא היה לי עדיין שום מידע. גם לרמי לא.

 

16.

 

בעיתונים החלו להופיע המסגרות השחורות של מודעות האבל הראשונות. עמודים שלמים, שאך לפני ימים היו גדושים בפרסומות לדברי מתיקה, חומרי ניקוי וציוד חשמלי לבית, הוקדשו להן בלבד. בארץ הקטנה הזאת לא יכולת שלא להכיר מישהו או מישהו שמכיר מישהו שנהרג או נפצע. ביניהן הייתה גם המודעה על נפילתו של שמוּלי. אבל אחת מהן, בעמוד השלישי של גיליון "מעריב", הייתה כמו מיועדת לעיניי אישית - "יונתן... יונתן דרוקר..." ומתחת: "יושבים שבעה ב..."

עיניי נותרו מקובעות במלבן העטור שחור עם שמו של יונתן מלווה באותיות הי"ד. ידי, שאחזה בעיתון, רעדה. רגליי לא נשאו אותי עוד. הכול התערפל סביבי. האנשים המתרוצצים באולם המיון רחב הידיים, הפצועים השרועים על האלונקות, מחיצות הזכוכית האטומות. אפילו שאון ההמולה ששרר במקום כאילו התעמם והיה לזמזום אחיד וכמו מרוחק. רק השם המפורש של יוני, שמו המלא והרשמי בשחור על גבי לבן, עמד ברור וצלול אל מול עיניי מבלי שאהיה מסוגלת להסיט ממנו את מבטי.

 

הייתי חייבת להתבודד. נכנסתי לשירותים וקירבתי את פניי למראה שמעל לכיור, כמו בערב פגישתי הראשונה עם יוני. תמונות נשלפו מזיכרוני וחלפו אל מול עיניי, עמומות וחיות גם יחד. חזרתו המוקדמת ארצה, הערב הראשון, אהבתי אליו, אהבתו אליי, ידיו הגדולות כל כך, מגעו הראשון על עורי המצטמרר, הקשיים שנתגלעו, חולשתנו לעמוד בפניהם, כישלוננו לפתור אותם, כאב הוויתור, ייאוש הפרידה, אובדן אשליית האהבה הגדולה, ניסיונותיי הנואשים בחודשים האחרונים לשכוח. ולפתע, אף שהתאמצתי להצמיד את עפעפיי כדי לעצרן, פרצו הדמעות, ובהתפרצן הן טשטשו את בבואתי.

הדלת נפתחה ואחת החיילות שלי נכנסה. מבעד למראה ראיתי אותה מהססת מעט, ואז שאלה: "יש בעיה, מירה?"

"בעיה?!" הדהדה המילה בראשי במלוא האירוניה שבה ומייד התעשתי: "לא לא, הכול בסדר. טיפה עייפות, לא יותר."

לא היה לי את מספר הטלפון של ההורים של יוני. מעולם לא פגשתי אותם, ובכל מקרה ברור שלא הייתי מתקשרת. ישבתי ליד המכשיר במשרד והתקשרתי לשלומית. כן, היא כבר ידעה. ראתה את המודעה.

"היו לנו הרבה הרוגים, את יודעת, מימי." - "כן, אני יודעת." אמרתי. איך אני לא אדע? פרצתי בבכי ממושך, לא עשיתי שום מאמץ לעצור דמעות בתוכי, לא כמו בפעם הראשונה ההיא בשירותים. היה זה כאילו בכיתי על כתפה החמה של אימא שלומית מהצד השני של הקו, מריחה את הריח המוכר כל כך שלה.

"תבכי, מימי, זה יעשה לך טוב..." הגיע אליי הקול האהוב, רך ושבור וחרישי. ואחר היסוס: "עבר זמן מאז שנפרדתם, לא?" לא עניתי לשאלה ורק חזרתי ואמרתי: "כן, היו לנו הרבה הרבה הרוגים. ויוני ביניהם."

 

הרוג אחד מבין ההרוגים. שבע־מאות שבעים ותשעה, הודיע דובר צה״ל לאחר הספירה הסופית. אֵבֶל אחד מבין כולם. אולם האבל הזה יהיה גם האבל האישי שלי, כמו אבלם האישי של אלפי האחרים שקראו מודעות או קיבלו טלפונים, או גרוע מכול, פתחו את דלתם בפני נושאי הבשורות המרות.

נפרדתי משלומית ב"שלום" חרישי. הנחתי את השפופרת על כנה. דמעותיי יבשו. לחלוטין.

 

17.

 

מטבע הדברים היה הכאב על נפילתו של יוני כרוך בהצפה בלתי רצונית של זיכרונות, שעד כה עלה בידי איכשהו, לא בלי מאמצים, לדחוק לתוך אחת המגירות בראשי ולסגרה מהר בשני סיבובי מפתח, בטרם יאיימו לפרוץ החוצה שוב, להטריד את מנוחתי ולהטריף את לילותיי. לא רק שהן נפתחו עכשיו לרווחה, אלא שתוֹכנן לבש ממדים חדשים, תוך העצמת מידות עקשניות ובלתי מבוטלות של רגשי אשם שהיו צפונים עמוק בתוכי.

היה זה חודשים מספר לפני אותה מלחמה, שכולם, אחרי מעשה, היו משוכנעים שזו תהיה האחרונה. התוודיתי, בדמעות כמעט, לפני רעי הקרוב לי כאח: "תקשיב לי טוב, רמי," אמרתי לו בכל הנחישות שהייתי מסוגלת לגייס, "הפעם זה באמת גמור עם יוני. חאלס, סופי. לומר לך את האמת, לא יכולה איתו יותר."

בדיוק יצאנו מסרט, באחת מאותן פגישות ששנינו התייחסנו אליהן כאל השקיה קבועה, משוכללת, חיונית, של הצמח היפה של ידידותנו. למרות בתי הקפה, היין החם, הבירות ואפילו ההתנסות בסם, ובניגוד למה שרמי חשב, לקחתי את הלימודים די ברצינות, ואת מרבית זמני החופשי ביליתי בחברתו של יוני. זנחתי עבור הקשר עימו את כל האחרים ואפילו במידת מה את החבר׳ה של 'אלסקה' שבלשון המעטה לא היו "ספל התה שלו", כפי שנהג לומר, כשם שגם לא היו של רמי. אבל באותו יום הכרזתי על החלטתי באופן כה אנרגטי, עד כי רמי התפלא שעלה בידי להמתין עד סוף הסרט כדי ללדת בפניו את צרתי.

"נו, מה הפעם? משהו חדש...?" מה זה כבר יכול היה להיות, אם לא אני ויוני, יוני ואני...

"הכי כואב לדעת שיוני אוהב אותי. אני בטוחה בזה. כלומר, שאנחנו אוהבים."

עברנו בסמטה צרה מאחורי בית הקולנוע, שלרוב הייתה ריקה מאדם, ושם עמדנו מלכת. חומות אבן נמוכות של בתים חד־קומתיים ישנים תחמו אותה משני צדדיה. נשענתי בגבי על אחת מהן. הבית מאחור נראה עזוב. עמוד תאורה בודד פיזר אלומת אור בגוון צהוב מלוכלך. פרפרי לילה התעופפו בה, נכונים לחרוך את כנפיהם למענה. בפני רמי הרגשתי חופשייה לשחרר את רחמיי העצמיים. דמעות נקוו בעיניי ובמקום למחותן רק משכתי באפי. הדלקתי סיגריה. ידי קצת רעדה. נשפתי סילון עשן עצבני.

רמי, שלא היה מעשן, הרחיקו בתנועה עצבנית של כף היד: "ואת, את באמת אוהבת אותו, את בטוחה?"

"אני? אני באמת לא יודעת. כבר לא יודעת כלום. אני שואלת את עצמי אם אני בכלל מסוגלת לאהוב למשך זמן רב."

הדמעות יבשו. קינחתי אפי בחוזקה. חזרתי להיות מירה הגיבורה: "אבל אולי תאמר לי אתה, הפילוסוף, האם באמת יכולה להתקיים אהבה מתמשכת בין אנשים? האם ייתכן שבני זוג יאהבו באותה מידה, באותו עומק, לאורך זמן רב, עשרות שנים, חיים שלמים, למרות שכולנו כל כך משתנים לאורך השנים ויחד איתנו גם מושא אהבתנו, אלא במחיר של אינסוף ויתורים...? בשבילי," המשכתי בלי לאפשר לקרוקודיל החכם שלי שהות להשיב, "האהבה היא מין ניצוץ שמצית להבה שמגביהה כלפי מעלה כדי לרדת תוך זמן פחות או יותר קצר, וממשיכה לחיות כאש קטנה, לא משתנה, קבועה בגובהה, ולבסוף די משמימה. הופכת להיות למה שקוראים - שגרה וקבלת היש."

אבל כשחדלתי לרגע משטף דיבורי ומבטי נפל על רמי ידידי הטוב והיחיד, הוא נראה לי מעט מרוחק כמו מרחף בעולם אחר. כשמבטינו נפגשו התעשת, הניע את ראשו מצד לצד כמו נֵיעור מחלום וזרק, חוזר למשפט האחרון ששמע, "אהבה מתמשכת? לְמה את בדיוק מתכוונת?"

"לאהבה בין שני אנשים שנמשכת לאורך זמן רב. מה לא ברור? בין שני אנשים כמוך, כמוני, כמו יוני, בין שני אנשים שונים. וזאת אם לוקחים בחשבון שהם משתנים משנה לשנה, מחודש לחודש, אפילו מיום ליום. האם לא לימדו אותנו בביולוגיה שאנו מורכבים מתאים שמתים ואחרים מופיעים במקומם כדי למות גם הם?" ומאחר שרמי עמד בשתיקתו, המשכתי, "תאים מתים ומתחדשים, כן, ואנחנו איננו אלא סכום של התאים האלה, לא? ומאחר שכבר איננו בדיוק אותם אנשים למוחרת יום האתמול, מה הערך של ההצהרות שלנו, ההבטחות שניתנות בין נשיקה לנשיקה בעת האהבה, שהופכות כמעט בִּן יום למילותיו של מישהו אחר, מישהו שהיה ואיננו עוד. אותן הצהרות אהבים שנזרקות לאוויר בפסגות ההנאה, בשיאם של החום והקִרבה, עד שנדמה לנו שאנו היחידים ביקום שמצטופפים בתוך הפקעת התמימה כל כך של האהבה. כל ההבטחות וההצהרות אינן אלא אשליות ששני אנשים חולקים, במלכודת שנסגרת לאיטה על הנאהבים כולם. האם אני אותה מירה שהתרגשה כל כך מהפגישה ביום שובו מארץ האינקה? והוא, האם זה באמת אותו יוני של הפעם הראשונה בקפה 'תמר'? בוודאי שלא, אבל לקח לנו זמן לקלוט את זה, להבין שכל ההבטחות וההצהרות אינן אלא אשליות ששני אנשים חולקים ביניהם. ואפילו לא להבין, אלא במרבית המקרים רק לשאת בתוצאות, בשורה האחרונה, מבלי אף לנסות להתעמק בזה. הפקעת הנסגרת לאיטה על הנאהבים, על הנאהבים כולם, מתגלה עם הזמן לעיניהם המבועתות של האוהבים כלא יותר מאשליה. אשליה הגובלת באווילות. לא, אין דבר כזה אהבה מתמשכת, שיודעת לשמור על גובה הלהבות."

השתתקתי. לקחתי אוויר. השתעשעתי בקצה סנדלי באבן שהתגלגלה שם. ואז עלתה בי מחשבה נוספת, שנדמה לי שראיתי באיזה מקום: "ולמה שלא לקבל גם את האפשרות הברורה, כי מאחר שנוצרנו משני יצורים שונים, הרי שבי, בך, בו, בכל אחד מאיתנו שכביכול אינו בר־חלוקה, תתבלט מדי פעם תכונה זו או אחרת מאותן שירשנו מהורינו, וניהפך, גם אם לזמן קצר, לאדם אחר שלא הוא זה שנשבע את שבועת האהבים, ויהווה הפתעה גמורה, רעה, לבן או לבת הזוג."

"אבל, מירה, אולי האהבה היא בדיוק זה..." אמר רמי בשקט, כמעט בביישנות, "לקבל את הפנים השונות של בן או בת זוגנו ולשקוע יחד בתוך מה שאת מכנה, שלא בצדק לדעתי, 'השגרה', או גרוע ממנה - 'המלכודת'. ליהנות משהייה משותפת, לחיות רגעי אושר, לאגור יחדיו את הכוחות שיהיו בוודאי נחוצים בשביל לשרוד את הימים הטובים פחות, ולא לחשוש ממה שעלול יום אחד לקרות לאהבה הזו. יותר מכך, לראות דווקא בפשרות ובוויתורים שדיברת עליהם, את עצם ההוכחה ליכולת שלנו לחוות אהבה מתמשכת." כה אמר חכם רמי.

 

משכתי לריאותיי שאיפת עשן אחרונה לפני שהשלכתי את הבדל וריסקתי אותו תחת סוליה עצבנית. רשרוש קצרצר וריח חריכה אמרו שאחד הפרפרים התאבד מרוב חום ואור. אנשים בדיוק חלפו על פנינו והשיחה נקטעה. ממילא לא היה לי יותר מה לומר.

רק לאחר שנפרדנו הוכחתי את עצמי: מירה, הרי לא סיפרת לרמי שלך את האמת לאמיתה. לכך לא היה בך די אומץ, חרף הידידות האמיצה.

 

18.

 

שניהם, מירה ויוני, חוו את שנראה להם כאהבה מושלמת. אלא שבשמיים הזכים של אהבתם עמד ענן, שמקטן ונוצתי הפך בהדרגה לשחור ומאיים. "הבעיה המינית", כך שניהם התייחסו אליה במחשבתם בלי להעלותה על דל שפתיהם, משל היה בעצם בהעלאת הבעיה כדי להחמירה. אבל אכן הייתה זו אולי אבחנה כוללנית מדי למה שהיה לא יותר מעניין קטן, מוכר, חולף וכמעט בנאלי. הבעיה האמיתית של מירה ויוני, בעייתם היחידה מן הסתם, הייתה אי יכולתם או אולי ויתורם לנסות לצמצמה למידתה הנכונה. לשנות את התייחסותם אליה, ואולי לכוונן מעט אחרת את וַסָּתֵי אהבתם.

באחת הפעמים, כאשר האירוע, או נכון יותר כישלון האירוע, חזר על עצמו זו הפעם השלישית או הרביעית, תגובתו של יוני הייתה טיפוסית, נדושה, ויחד עם זאת כמעט פתטית בתיאטרליות שלה. כמיליוני בני מינו לפניו, ואין ספק שגם אחריו, הוא התיישב לפתע במיטה תוך שהוא משליך מעליו בתנועה חדה את הסדין, אף כי דאג להשאיר פיסה ממנו על מה שחשב, בטעות קרוב לוודאי, כי הוא לא רק מושא הבעיה אלא גם מקורה.

הוא שילב את רגליו הארוכות בתנוחה מזרחית ודקלם למירה, מקפיד שלא להביט בה, את הדברים השגורים בפי מרבית הגברים באותם רגעים מביכים, בנימת קול של ייאוש, את אותו משפט שנשמע כאילו היה מוכן כמו כדור בבית הבליעה של כלי ירייה: "אני לא מבין את זה, אני אוהב אותך, אני חושק בך בטירוף כאן וכאן וכאן (הצביע בזה אחר זה על ראשו, על חזהו, על בטנו), אבל כאן (בהצביעו על האזור היחיד בגופו שנותר מכוסה), כאן לכל הרוחות זה לא הולך. אני לא יודע... זה כאילו... כאילו שנחסם דווקא ברגע ש..."

לזעקת הלב הזכרית הזו שמקוריותה לא עלתה על זו של האהבה עצמה, מירה, שהייתה צעירה מיוני בשנים אך לא פחות צפויה, הגיבה אף היא במשפטים המוכרים לאותם מצבים, כאילו גם הם היו מוכנים בפיה: "אין דבר, אהובי", "תירגע, אתה בטח קצת מתוח", "הכי חשוב שאנחנו אוהבים, לא?" ועוד כהנה וכהנה. אולם באותם רגעים, בעודה שרועה על המיטה ובעוד מבטה נעוץ בחריצים של הטיח המתקלף על התקרה, החל עמוק בתוכה לנבוט הזרע המורעל. תחושות עלבון וכעס קר נסמכו בחרדה הנשית כל כך להיות בלתי נחשקת, בלתי נאהבת, חרף היותה בשיא עלומיה ובשיא יופייה. דבר לא יכול היה לגרום לה להאמין באותם רגעים עגומים, שלא קיים שום קשר בין מה שקורה ליוני, לבין מראה גופה, למשהו שאינו בסדר בה. בדיעבד, מירה חשה קריאה הרת־גורל שצעקה לתוך אוזנה, ששום דבר לא יהיה יותר כפי שהיה, ששום דבר אינו בטוח עוד. אי־שקט מאיים החל מרחף מעל אהבתם, והייתה זו אכן תחילתו של הסוף. שכן אם קיימת תשוקה ללא אהבה לא קיימת אהבה ללא תשוקה. כך אמרה לעצמה מירה.

אצל יוני, הבעיה הייתה שונה בתכלית. לאמיתו של דבר לא מדובר היה בהפרעה זניחה שפותרים ואפילו מלַווים בצחוק גדול וכובש. כאשר התופעה המביכה התבטאה שוב ושוב, לקתה תגובתו בחוסר כנות משווע, שכן יוני ידע היטב שלא מדובר כאן בהפתעה בלתי נעימה אלא בכשל מוכר וצפוי החוזר על עצמו. כשל שכבר הביא להרס קשר רומנטי שהיה לו עם חברה מהפקולטה, ואף לסיומו של קשר נוסף שקדם לו.

מסעו המתוכנן הארוך לאמריקה הדרומית היה, בין השאר, אמור להיות ארוכה לפצעי גבריותו המדממים. אבל כאשר מירה הופיעה בחייו היא הפכה חשובה לו עד כדי כך, וכה עמוקה ובטוחה הייתה אהבתו־תשוקתו אליה, שהיא מחתה באחת את הזיכרונות העגומים של כשלי העבר ופינתה מקום בליבו לתקווה גדולה נטולת דאגות.

כבר בערב הראשון על החוף נתקבע ביניהם סוג של אמון הדדי, שיחד עם תאוות בשרים ראשונית וללא רבב הולידו משהו ששניהם הגדירו כאהבה גדולה. ולאחר שמעשה האהבה הגיע לסיום מוצלח, מוצלח פי כמה מבחינת יוני, בתוככי הקִרבה החמימה ששניהם היו שרויים בה, החלו הווידויים ההדדיים והמתקות הסודות.

מירה סיפרה לו על ילדותה במושב, על הרוך והסלחנות של אימא שלומית, שהיו מרככות במידת־מה את חומרתו הכמו־פרוסית של אביה. הרופא שהיה כה קשוב למטופליו כאשר התלוננו על מכאוב כלשהו, היה נוהג לחזור ולשנן לה, מול כל דאבה, כי "זה יעבור". אבל מירה זוכרת שבאחת הפעמים, כשהייתה באמת חולה, הייתה אז בת עשר או אחת־עשרה, חוּמה טיפס לארבעים והיא שכבה מכורבלת ורועדת תחת השמיכות שאימה שלומית ערמה עליה, אביה התיישב למראשותיה על המיטה ונטל את ידה כמו כדי למדוד לה דופק. מירה עצמה עיניה אך לא באמת ישנה. זכור לה היטב מגע כף ידו, אבהית, כפי שהייתה בפעמים הנדירות שבהן טיילו יחדיו בשדות. מעט קשה אך חמימה על פרק כף ידה.

וכאשר התכופף אליה ללחוש באוזנה, חשה בנשימתו על שׂערה, על לחייה הבוערות מחום: "מירה..." ומאחר שלא הגיבה המשיך ללחוש: "מימי, מימי..." בקול נעים ומתוק עד שהתקשתה להאמין שזהו קול אביה, שלרוב היה כה חמור ומנוכר. בליבה התפללה שכך זה יימשך תמיד.

 

מכורבלת כנגד גופו של יוני, נהנית מהליטוף הנעים של רוח הים שצינן את עורה לאחר האהבה, המשיכה מירה בתיאור פרקים מימי ילדותה כאילו המתינה להזדמנות זה זמן רב. יוני חיבק אותה והקשיב ללא אומר.

היא התוודתה שמעֵבר לחומרתו של אביה, שהרכות של שלומית לא תמיד יכלה לה, נדמה היה לה תמיד שמחיצה בלתי נראית מתוחה בינה לבין הוריה. הרי אפילו במראה הם היו כה שונים ממנה. לא לאביה ולא לאימהּ היה עור בהיר כשלה, שיער בלונדי נוטה לאדמוני כשלה, עיניים כחולות־ירוקות כשלה. ופעם אחת כאשר ביטאה בקול את פליאתה על כך, זרק לה אביה בטון מלעג: "את בטח הבת של מחלק המכתבים." הדבר נראה לה מוזר כי לדוור דווקא היה גוון שחום, אבל הספיק כדי שתחדל להקשות קושיות. מה עוד שמרבית בני כיתתה הצברים היו שונים מהוריהם, שנדף מהם עדיין ריחה הכבד והעגום של הגלות.

סיפרה לו גם על הגעתו של האח קטן שכה ציפתה לו, שעכשיו הוא בן אחת־עשרה. עליו אי אפשר אי אפשר היה לחשוד שהוא בנו של מחלק המכתבים, כה דמה לאביו. ועל חופשות הקיץ הנהדרות בצרפת לחוף האוקיינוס אצל דודה נומי ודוד אלברט, שהיו ממתינים להם לבושי לבן על הרציף בנמל מרסיי, והנסיעה הארוכה לרוחב המדינה במכוניתם עד לסוּלָאק, תמיד באותה וילה שהיו שוכרים לימי הקיץ. והמשחקים האינסופיים עם מוֹריסוּ הבן של השכן.

לבסוף סיפרה גם על הטרגדיה של מות אביה הרופא מהתקף לב, שאירע תוך נסיעה שגרתית לביתו בחזרה מבית החולים. הייתה אז נערה בת שמונה־עשרה ועמדה להתגייס.

*
כשמירה סיימה לספר ושרתה ביניהם דממה, הגיעה שוב לאוזניהם הנשימה הקצבית של גלי הים המלחכים את החוף. מירה הסתובבה על צידה והתבוננה ארוכות בצדודיתו הגדולה והזוויתית של יוני על רקע השמיים הליליים.

ואז, לאחר רגעים ארוכים של שקט, התחיל יוני מספר על עצמו, כשטר שעליו לפרוע. מירה הבינה מייד שעבורו סיפורי העבר כבדים הרבה יותר. הוא דיבר לאט, כאילו היה עליו לטחון את המילים במוחו בטרם עלה בידו להפיקן מגרונו.

סיפורו של יוני העלה בזיכרונה כהבזק את האיש שהופיע לפתע יום בהיר אחד בביתם בלי הודעה מוקדמת, בז׳קט ובכובע קסקט אפורים ומהוהים. הוריה כינו אותו רק בשם "הדוד בֶּר". למירה לא היה ברור איך הוא הדוד שלה. הרי לא היו ידועים לה לא אח של אימא ולא אח של אבא. והיא לא שאלה. אמרו לה רק שהוא אחד מהניצולים ששרד מ'שם'. באמתחתו היו זיכרונות קשים מהמלחמה אותם היה פולט בחצי פה בתערובת של אידיש, גרמנית ופולנית, בחצאי משפטים שהיה מסיים באנחה, תוך שהוא לוגם לגימות קטנות וקולניות מכוס התה הרותח שאימא שלומית הייתה מגישה לו. בין אצבעותיו הגרומות היה מחזיק קוביית סוכר ומידי פעם היה נוגס בה לפני לגימה. מירה לא יכלה לנחש שהענק הזה, שגופו חובק את גופה שלה, גם הוא כמו "הדוד בֶּר", ניצול משם. כה שונה היה במראהו.

"לא, אין לי מספר מקועקע על הזרוע. למה להם, הרי ממילא הילדים היו ברוב המקרים מובלים היישר לתאי הגזים. את יודעת, אצל הנאצים הכול היה מסודר גם בתוך הגיהינום. אבל לי היה מזל, למחנות לא הגעתי."

"שמעת פעם על 'ילדי טהרן'?" שאל.

"אני חושבת שהיו אלה ילדים שהגיעו ארצה לבדם, בלי ההורים, אחרי המלחמה, דרך טהרן... אבל זה היה לפני קום המדינה, לא? אתה היית בין הילדים האלה?" שאלה מירה תוך שהיא לוחצת בחוזקה את כף ידו של יוני.

מבטו היה נעוץ בשמי הלילה שנפרשו מעליהם כחופת משי כחולה־שחורה זרועה בכוכבים מנצנצים. "לא אחרי המלחמה, בזמן המלחמה. ב־43... פברואר 1943." תיקן יוני כשהוא מושך את המילים, מתקשה לשולפן מגרונו, "בטח עוד לא נולדת..."

"דווקא כן, הייתי בת שנה," העמידה מירה דברים על דיוקם.

"אמרו לנו, לפני שהורידו אותנו מהרכבת בעתלית, שאנחנו צריכים לשמוח, כי הגענו בדיוק בערב חג פורים."

"אז גם אתה הגעת בדרך הזאת," שוב לחצה את ידו, "וההורים שלך?"

"אף אחד לא הגיע עם הוריו. חלק מהילדים, הרוב בעצם, ידע שאיבדו אותם, שאינם עוד בחיים. אבל אני לא ידעתי בדיוק. שנה קודם לכן, ההורים שלי הצליחו להכניס אותי למעין בית יתומים פולני, או אולי היה זה מנזר, לא יודע בדיוק, בכל אופן היו שם הרבה ילדים. אולי חשבו לבוא לקחת אותי יום אחד כשהמלחמה תסתיים ואולי איבדו כל תקווה להינצל. טבעת המוות סגרה על היהודים באזור שלנו. המשגיחים שלנו במוסד היו כמרים ונזירות. אבא ואימא הזהירו אותי שלא אגלה שאני יהודי בשום מצב, בשום פנים ואופן. ואני הבטחתי להם ועמדתי בהבטחה. לא סיפרתי לאיש, אפילו לא ברמז. הייתי רק מנענע את שפתיי כשכמו כולם כרעתי על ברכיי בעת התפילה. אבל כנראה שהילדים האחרים בכל זאת חשדו במשהו. הם היו מציקים לי, רודפים אחריי ומקללים. באחד הלילות פשוט ברחתי. טיפסתי באישון לילה על החומה וקפצתי לצד השני. רצתי בכל כוחי עד שיצאתי מהעיר והגעתי ליער. היערות בפולין אפלים ומפחידים. בדיוק כך תיארתי לעצמי את היערות מסיפורי המכשפות והענקים שאוכלים ילדים..."

התיאור של היער עורר במירה רעד. יוני חשב שקַר לה, הסתובב אליה וחיבק אותה בזרועותיו.

"...ואז, כשהתחלתי להתנשם וחדלתי לרוץ, מצאתי את עצמי בודד בחשכת הלילה בין העצים הגבוהים. נתקפתי בהלה. הצטערתי על המעשה שעשיתי ורציתי לשוב על עקביי אבל הכול כבר התבלבל אצלי ולא ידעתי לאיזה כיוון לפנות. אחת מנעליי אבדה תוך כדי הריצה המוטרפת והייתי שרוט כולי. בסופו של דבר המזל האיר לי פנים. לא חיילים גרמנים עם כלבי זאב אלא דווקא פרטיזנים פולנים הם אשר מצאו אותי, אף שמיהרתי למצוא מסתור מאחורי שיח עבות כששמעתי לפתע קולות אנשים וצעדים. הם היו קבוצה די גדולה של לוחמים שחיו במעבה היער. פגשתי בקרבם עוד ילדים יהודיים יתומים כמוני.

עם הזמן הקבוצה חברה איכשהו ליחידות צבא פולניות בפיקודו של הגנרל אנדֶרס ולבסוף הגיעה עד טַשקֶנט. שמעת פעם על טשקנט? זאת עיר באוזבקיסטן, בברית המועצות. העיר הייתה מוצפת פליטים. לא היה מה לאכול. אנחנו, הילדים, היינו מחטטים בערמות אשפה בחיפוש אחרי אוכל, מתחרים על כל פיסת מזון עם העכברושים שהיו מתרוצצים בין רגלינו.

יום בהיר אחד הם ריכזו מאות ילדים ושלחו אותם לטהרן. הייתי ביניהם. ושם, בטהרן, הגיהינום הפך כבמטה קסם לגן עדן. לא עוד רעב ועכברושים. קיבלו אותנו אנשים טובים שהאביסו אותנו בדברי מאכל. עד היום, כשמזכירים את העיר הזאת, עולה בי זכר טעמם של כל המטעמים הטובים שהספקתי לשכוח מאז שהוריי נפרדו ממני. עד כדי כך שהתחלנו לסבול מכאבי בטן. הפשיטו אותנו מהסחבות הבלויות וחילקו לנו מלבושים אמיתיים. היו שם אנגלים, אני זוכר, וגם שליחים מארץ ישראל. הם לקחו אותנו תחת אחריותם ולבסוף העלו אותנו על אונייה. הפלגנו למסע ארוך בים עד למצרים, ומשם, מהעיר סואץ, ברכבת לפלסטינה."

"ואתה זוכר את כל הדברים האלה, את כל הפרטים?"

"כן. לא, אבל כן. את הדברים העיקריים, אלה שנתקעו לי בזיכרון. לא את כל הפרטים. חלק מהם סיפרו לנו כשנגמר הכול. את שם העיר טשקנט שמעתי רק מאוחר יותר. עבורי זה רק היה מקום שלא היה לנו בו מה לאכול."

כשהוא שרוע על גבו ומבטו מקובע בכוכבים, בטון שלֵו ואחיד,

כאילו כל זה אירע בחיים אחרים, סיפר לה יוני את שזכר, דלה בדלי זיכרון ותיאר מנוסה נואשת בפני התקדמות הווֶהרמכט ויחידות האס־אס שהתלוו אליו לעבר מזרח פולין, זו עדיין הייתה בשליטת הרוסים. שם הוריו מסרו אותו למוסד הראשון שהיה מוכן לקבלו. בהמשך חשף בפני מירה זיכרונות מעט יותר בהירים מהימים בין הפרטיזנים ועם הצבא הפולני.

"לא הייתי עדיין יוני, וגם לא יונתן. הייתי יָאנֶק..."

 

אולם מה שיוני נמנע מלספר היה הסוד ששמר בליבו מאז, הסוד שלא רצה לחלוק עם איש. לו עצמו לא היה ברור מדוע חש צורך לנצור אותו כל כך. עבור הילד הקטן יָאנֶק, ושנים לאחר מכן עבור האיש הגדול יוני, היה זה הסוד על האיש השמן. כן, "האיש השמן", זו הדמות שנותרה חקוקה ומוסתרת אצלו עמוק בנבכי זיכרונו. האיש השמן היה מופיע מידי לילה בעת שהיה עם הפרטיזנים הפולנים במעמקי היער, באותם לילות שבהם לא נתקלו בגרמנים, כאשר דממת היער הייתה עבור יָאנֶק מאיימת יותר משריקות הכדורים.

כשהכול כבר היו נמים את שנתם, היה האיש השמן מזדחל ומשתרע לידו, בשקט, בלי להשמיע רחש. בזיכרונו של יוני שמורים עדיין הצחנה החמוצה של זיעתו, ריח הבצל של הבל פיו שחש קרוב־קרוב לפניו, המגע המסוקס של מעילו.

יוני לא ישכח לעולם את כפתורי הנחושת של המעיל, את הכומתה ללא סימני דרגה או סמל כלשהו. האיש השמן היה נצמד אליו, נשימתו כבדה, ידו חמה, ויָאנֶק לא מעז לפלוט הגה. נותר מאובן במקומו מאימה ומקור, וליבו הולם בחוזקה כאילו מבקש להימלט מחזהו. באותו זמן נדדה היד הגדולה וחיממה את גופו הקפוא. כשהיה האיש השמן נוטש אותו, היה משאיר לו קוביית שוקולד תוך שהוא משביע את יָאנֶק לא לחלוק אותה עם איש, וגם

לא לספר דבר, שאם יעשה זאת יחנוק אותו באותן הידיים.

כשלילה שלם חלף ולילה נוסף עבר והאיש השמן לא הופיע, ועוד לילה ושבוע שלם חלפו גם הם והאיש השמן נעלם, כמו נבלע ביער, יָאנֶק אמר לעצמו שוודאי נהרג באחת ההיתקלויות. כן, חשב, בוודאי הוא מת ולעולם לא ישוב. עבור יָאנֶק הייתה זו הקלה עצומה כי בכל לילה התפלל שהאיש לא יבוא, אך שמחתו נמהלה ברגש אשם מסוים על כי שמח על מותו של מי שאינו גרמני.

*
שפתיהם היוקדות השיבו אותם לרגע קצר למציאות של חוף הים הלילי, אל פגישתם, אל אהבה חדשה שאין לה עניין בזיכרונות עגומים.

מירה שחררה בעדינות את חיבוקה, "וההורים שלך? הצלחת לפגוש אותם אחרי המלחמה? הם עוד בחיים?"

"כן. הם שרדו כנגד כל הסיכויים. הם היו בין הניצולים המעטים, והם עוד כאן איתנו. אחרי שהפקידו אותי בידי הנזירות, כבר לא הספיקו לברוח. הגרמנים לכדו אותם בתחילת מנוסתם מזרחה, כאשר רק הגיעו לביילורוסיה. אבל שיחק להם מזלם, לא ירו בהם מייד אלא שלחו אותם למחנה ריכוז ושם הסלקציה קבעה במחי אצבע שהם כשירים לעבודה ועדיין לא לחדרי הגזים. התנועה הקטנה הזאת הותירה להם סיכוי, סיכוי קלוש. את יודעת, כמו מרבית ניצולי השואה, הם כמעט אף פעם אינם מדברים על זה. הרכבתי את הפאזל ממשפט פה, משפט שם, שכאילו סחטו מעצמם. כמו הייתה קיימת אצלם מעין בושה על כך שהצליחו לצאת מהתופת בחיים, בזמן שרבים כל כך נותרו מאחור ונרצחו. גם הם עצמם היו צריכים להרכיב פאזל ממה שאירע לי כי גם אני בקושי דיברתי. את יודעת, המחנות היו בעצם מכלאות ענק של עבדים. לרובם היו צמודים אמצעים טכניים יעילים, כמו שהגרמנים יודעים לעשות, כדי להיפטר מהיהודים כשהם כבר הפכו להיות שלדים חיים, בלתי כשירים עוד לשום עבודה. אבל ההורים שלי הצליחו להחזיק מעמד, עד הסוף, עד היום שבו הרוסים פתחו את שערי המחנה ושילחו את שרידי הכלואים בו לחופשי. תקראי לזה נס? לאמיתו של דבר מדובר במקריות, במקריות בלבד. לאחר שהתאוששו קצת, התחילו לחפש אותי במקום שבו השאירו אותי, אבל אמרו להם שאני לא שם, שברחתי."

"ואתה, מה קרה איתך במשך הזמן הזה?" לחשה מירה לאוזנו.

"אני? אני כבר הייתי קרוב לשנתיים אצל משפחת אומנה כאן בארץ, אלא שאבי ואימי עדיין לא ידעו דבר. הם עצמם הגיעו עם אוניית מעפילים יחד עם עוד כמה מאות ניצולים. האנגלים ששלטו בארץ ידעו היטב שמדובר בעופות חול ששרדו מהתופת, אבל הדבר לא מנע מהם להתייחס אליהם כאל מהגרים בלתי חוקיים. ברגע שירדו מהאונייה הם נעצרו ושלחו אותם למחנה מעצר בקפריסין. שוב מחנה, מחנה עם מגדלי שמירה, גדרות תיל וכל מה ששודד את החופש מהאדם, למרות שבעיניהם, אחרי מה שעבר עליהם באירופה, זה ודאי נראה כקייטנה. עובדה, אחותי הקטנה באה שם לאוויר העולם."

"ואז?" הקשתה מירה כאילו היה מדובר בסיפור מתח.

"לבסוף הם שוחררו. הרי ב־47 האנגלים יצאו סופית ושנה לאחר מכן המדינה הוכרזה. הם איתרו אותי, וזהו. זה כל הסיפור."

*
כאשר הדבר קרה לו שוב עם מירה, השתרשה ביוני התובנה, נכונה או לא, שמסיבה מסתורית הוא לעולם לא יהיה מסוגל לשלב בתוכו באופן מתמשך אהבה ותשוקה. בקרוב יהיה בן שלושים ושתיים, עדיין צעיר בשנים אך כבר זקן בעיני עצמו. האם נדון הוא לשאת את הצלב הזה עד סוף ימיו? האם לא סבל דיו בילדותו? האם אפשר למחוק את העבר?

בדרך חסרת המוצא הזו, שבה היה מגשש את דרכו כעיוור, עמדו לפניו רק שתי אפשרויות: לבקש עזרה מקצועית שאולי תסייע לו להבין ולמצוא פתרון לבעייתו, או פשוט להיכנע, לראות במה שקורה לו מכת גורל ולוותר. הייתה באישיותו מידה מספקת של רצון טוב כדי לבחור באפשרות הראשונה בה ראה את הסיכוי היחיד להציל את הקשר עם מירה. בצר לו לא לקח יוני בחשבון את הפער הקיים בפסיכולוגיה בין הבנת הבעיה לבין פתרונה.

אלא שהנזק למערכת יחסיהם כבר נעשה ללא דרך חזור. הם נשארו יחד עוד כמעט שנה, אוהבים, בלי שהיו מסוגלים לעשות אהבה. אף שעשו יחדיו את המאמץ הנפשי שהיה כרוך בטיפול אצל בעל מקצוע ששמו יצא לפניו כמומחה בנושא, שניהם חשו היטב שהתהום ביניהם הולכת ונפערת. הם היו מזינים את עיניהם בגופם, כה יפים וכה קרובים ויחד עם זאת כה מרוחקים ומנוכרים, ממש כמו החופים עם החול הלבן ועצי הקוקוס בתמונות הפרסומות הפרושות על קירות סוכנות הנסיעות שמירה עבדה בה.

בסופו של דבר אירע הבלתי נמנע. בלי שהביעה זאת, השתלטה כבר על מירה המחשבה שהִנה הלהבה הגבוהה של האהבה־תשוקה הונמכה נגד רצונם לזו של אהבה בלבד, מצב שמִירה בעמקי נשמתה לא יכלה לקבלו, וכי המתג שהנמיכהּ הוא חד־כיווני. ככלות נשימתם, בהחלטה משותפת, החליטו מירה ויוני להיפרד, או יותר נכון, לקרוע עצמם זה מזה נגד רצונם. היה זה בראשית שנת 1967. מתחים החלו להיווצר בגבולות, הגיעה תקופת ההמתנה ולאחריה המלחמה. הכול נדחק לקרן זווית, או לפחות כמעט הכול.

 

19.

הגר, זיכרונות:

 

הקרבות שנמשכו שישה ימים בלבד ונתנו את שמם למלחמה הזו הסתיימו. אולם הכניסה לבית החולים חזר ללבוש בהדרגה את מראהו האזרחי מימים ימימה. אף שעדיין לא שוחררתי נטלתי לעצמי חופשה קצרה כדי לערוך ביקור תנחומים אצל משפחתו של יוני.

הצלחתי ליצור שוב קשר עם רמי. נתתי לו תחילה לספר במספר מילים על מלחמתו שלו. הוא לא הוסיף הרבה על אשר אמר לי בשיחתנו הקודמת. ואז בלעתי את רוקי וסיפרתי לו על יוני. הוא לא ידע מכך, לא שם לב למודעת האבל בין מאות האחרות. "אני מצטער לשמוע," אמר, "אני נורא מצטער בשבילך, מירה, איזה אסון!"

"תודה," השבתי, "אתה הרי יודע שנפרדנו, שהפסקנו להתראות, שלא ראיתי אותו בחצי השנה האחרונה." ומייד התחרטתי על המשפטים הללו, כאילו הורדתי כביכול את יוני בעבורי לדרגתם של כל המתים האחרים. כאילו הייתה לי כוונה נסתרת, תת־הכרתית, להוציא את עצמי מתוך קהל המתאבלות בשחורים שאיבדו את אהוביהן, רק את אהוביהן, את אהוביהן הבלתי מוכרזים; מִקהלן הגדול והדומם של אלמנות האהבה שלא יוכרו ככאלה, וכך כמו הוצאו כביכול מִקהלן של המתאבלות הרשמיות.

יוני מיעט לספר לי על משפחתו פרט למה שסיפר לי בקושי רב בערב הראשון שלנו על שפת הים של תל אביב. ידעתי שהם מתגוררים בנהריה, שם החזיקו מכולת שכונתית קטנה. ידעתי גם שזו הייתה תעסוקתם בפולין עד שהמלחמה גירשה אותם. ניסיונם להיקלט בקיבוץ ליד גבול הצפון נחל כישלון. יוני טען שלא הייתה בכך משום הפתעה שכן הקיבוצניקים באותה תקופה נתנו כתף קרה לעולים החדשים שלא ידעו דבר וחצי דבר בחקלאות שהייתה עיקר פרנסתם. משך כל תקופת חיינו יחד, לא הציגם בפניי, והאמת היא שלא ביקשתי זאת.

 

הנסיעה ברכבת עד לחיפה ולאחריה באוטובוס לנהריה, ארכה שעות ארוכות. התלבשתי אזרחית. בדרך אמרתי לעצמי שהיה זה אמצעי זהירות מיותר לחלוטין ואף מגוחך שהרי על דלת בית הוריו של יוני מלאכי המוות במדים כבר התדפקו, מסרו את בשורת איוב שלהם ובוודאי השאירוה פתוחה מאחורי היגון שנותר.

ברכבת כמו גם באוטובוס לצפון שררה אווירה מיוחדת שהייתה ניגוד גמור לניחום האבלים שהיה מטרת נסיעתי. אנשים דיברו הרבה, פנו זה לזה כמו הכירו מימים ימימה, העבירו איש לרעהו עיתונים ושבועונים. שיחות היו נקשרו בקלילות ובלב חפץ. האיש שישב לידי, קשיש עבדקן, לא סתם את פיו במשך כל הדרך. אף כי למעט הזקָן היה חף מכל סממן דתי, העלה את המיתוס של דוד וגוליית.

"גם הוא חטף באמצע המצח, הא, מה את אומרת?"

עד לאותו רגע לא הוצאתי מילה אבל לא יכולתי להימנע מלהגיב: "במה שנוגע לגוליית אני אולי מסכימה, אבל להשוות את הצבא שלנו לדָוִד עם הרוּגַטקָה שלו, עם כל הכבוד זה קצת מוגזם, אתה לא חושב?"

איך יכול היה לנחש שאני נוסעת לנחם את הורי אהובי. כתובתם שהעתקתי מהודעת האבל הייתה רשומה על קופסת הסיגריות שלי. התברר שהם גרים בשכונה צנועה מאוד, מאלה שהוקמו בחופזה בשנות החמישים לשכן בהן את גלי העלייה. שורות בתים זהים, בלתי מטופחים, נטולי חן, עם שתי דירות צרות ממדים בקומה היחידה ומקום לחנות קטנה בקומת הקרקע, שנפתחה אל חצר חולית. בזו של בית הוריו של יוני הייתה חנות מכולת. על דלתה הנעולה הייתה מודבקת מודעת אבל. יוני הי"ד.

עמדתי שם לרגע כמו משותקת, בוהה באותיות העבות המלוות בראשי התיבות שהם נחלת המתים. חיפשתי ומצאתי את השם דרוקר על אחת משתי תיבות הדואר הפרוצות שלרגלי גרם המדרגות. לא התקשיתי למצוא את דלת הדירה. כמנהג האבלות הושארה פתוחה למחצה. כל דכפין יֵיתֵי וינחם. דחפתי אותה קלות. מצאתי עצמי מייד במין סלון קטן, שבוודאי שימש גם כחדר אוכל. עמד בו ריח בלתי מאוורר של אוכל ושל זִקנה. אנשים תפסו כיסאות שנערכו לאורך הקירות. הגברים חבשו כיפות על ראשיהם. נותרו עדיין מספר כיסאות ריקים, כאילו ממתינים בסבלנות למנחמים. איך לגוף הגדול של יוני היה מקום להתנועע בבית כזה? שאלתי את עצמי.

עם היכנסי, הופנו אליי באחת כל המבטים. חלקם אדישים, חלקם שואלים, חלקם להפתעתי נראו לי זועמים. הכרתי מייד את האחות שיוני הציגהּ בפניי פעם בתל אביב, אף שלא פגשתיה מאז. כמוהו הייתה חיוורת פנים ותמירה, אך דקה כאותם קנים הצומחים על גדות נחלים, ועמידתה כפופה מעט. בגד בהיר, מעין שמלה קיצית, תלה על כתפיה הגרמיות כמו על קולב. מאחר שהייתה היחידה שהכרתי מקרב היושבים, ניגשתי אליה מייד בתקווה שתזהה אותי. נדמה היה לי במעומעם ששמה אֵלָה אך לא הייתי בטוחה, לכן לא פניתי אליה בשם.

היא אכן הכירה אותי, באה לקראתי. כשהתקרבה דיה לחשתי: "אני מצטערת, כל כך מצטערת..." כשאני מאמצת אותה אל חזי.

בתגובה הפנתה אותי בתנועת סנטר דיסקרטית לזקנים שישבו שפופים בפינת החדר, "ההורים שלי." וליוותה אותי בקול כמעט בלתי נשמע.

חציתי את החדר. הושטתי כף יד הססנית תחילה לישישה צמוקה וקמוטה כתאנה יבשה ולאחר מכן לישיש אמיתי חבוש כובע קסקט. התכופפתי לעברם ואמרתי להם בקול נמוך, "אני מירה. הייתי מאוד קרובה ליוני. הוא בטח סיפר לכם. אני משתתפת בצערכם, שלא תדעו עוד צער."

קרובה. מה יכולתי לומר?

 

הָאֵם היא שענתה. קולה הדהד באופן מוזר בחלל החדר. אנשים שהתלחששו זה עם זה הרימו ראשיהם. קולה יצא עבה ובלתי צפוי מגופה הזעיר. היה לה מבטא פולני כבד, "כן, אני יודעת. יָאנֶק סיפר לנו הרבה עלייך (מה סיפר? הבזיק לי בראש, על אהבתנו? על פרידתנו?) כל כך הרבה... אז את מבינה. שבי בבקשה." ברור שהבנתי מדוע לא ראתה אותי.

היא הצביעה על כיסא שהתפנה לידה. כל אותה עת הנהן האב

בראש בלי להוציא הגה. בעודי מתיישבת, הוסיפה בטון זהה, "אלי שבשמיים, לחשוב שביום כזה אני צריכה לראות אותך בפעם הראשונה..." שמתי לב שהשתמשה בשם יָאנֶק, זה של הילד הנס כל עוד נפשו בו ביער, ולא ביוני הגדול המתייר בפֶּרו ושוכב איתי על החוף. אולי אינה מודעת לכך שיוני ואני נפרדנו. הרגשתי שכל הנוכחים נועצים בי מבטי תוכחה.

שניהם נראו כבני שבעים, אולי קצת יותר. קשה היה לאמוד את גילם אבל מאחר שחישבתי שהבת צריכה להיות כבת עשרים, קרוב לוודאי שֶׁהָאֵם לא עברה את השישים. דווקא האימא נראתה קשישה מהאב. מתחת לקמטים יוני דמה לו. הוכיח זאת התצלום הגדול שלו, מעוטר בשחורים, שהיה מונח על השידה ונראה כאילו תוקע בעקשנות את מבטו בעיניי. שאלתי את עצמי כיצד הצליח רחמה של אישה קטנה להכיל ילדים שצמחו לממדים כמו של יוני ואחותו.

למרות שהקיץ היה כבר בעיצומו, החלון היחיד בחדר היה סגור, דבר שהגביר עוד את מועקת האווירה ששררה בתוכו. הנוכחים דיברו מעט ובלחש. שניים מהם קרבו ראשיהם זה לזה ודפדפו יחדיו באלבום תמונות ישן שפינותיו כבר היו מעוקמים. האחות הלכה וחזרה בין החדר והמטבח הקטן הצמוד, מגישה מים, מיץ תפוזים, עוגיות מתוקות ומלוחות. בשלב מסוים עצרה והציעה משקאות חמים - "תה? אולי קפה?", אולם איש לא ביקש. זוג מבוגר קם ונפרד, לחץ את ידי ההורים והאחות תוך לחישת הנוסחים המקובלים. מנחמים אחרים נכנסו במקומם מבעד לדלת הפתוחה למחצה.

ואז האם פלטה אנחה עמוקה ובפנותה אליי השיבה על שאלה שלא שאלתי: "הוא ניצל מהנאצים. את יודעת איך הגיע ארצה? הוא סיפר לך את הסיפור שלו? מפולניה לפרס ולארץ ישראל. תארי לעצמך. וכאן, דווקא כאן, בארץ שלנו, הם הרגו לי את הילד. ככה זה," ניגבה את הדמעות בעיניה בממחטה קטנה שהייתה גלולה ככדור בידה, "הלך למלחמה ולא שב, כאילו לא עשה אותה כבר, את המלחמה שלו, ועוד כילד קטן. אבל טוב... זה עדיף על הגרמנים יימח שמם, לא? לפחות נהנה קצת מהחיים. שלושים ושלוש, שלושים ושלוש שנה..."

האחות, שעמדה סמוך לדלת, ניסתה להרגיעה במילים רכות וריקות, "אימא, די, די."

הזקנה שקטה לרגע אך נאנחה שוב, "כן, ככה זה, שלושים ושלוש ועוד לא מצא לו אישה. האמת, אולי יותר טוב ככה... היה משאיר אחריו אלמנה ויתומים. היינו שואלים את עצמנו כל הזמן, נכון, הֶרשְׁ׳ל? למה, למה הוא לא מתחתן..." הפנתה את ראשה לבעלה שהיה חתום ומסוגר באֵלמו, ושוב חשתי במבטים המופנים אליי ובתחושה עמומה של אשמה, "הוֹ־הוֹ, היו לו כל כך הרבה תוכניות. לטייל, לראות עולם כמו שאומרים (האם הייתה מודעת לנסיבות היכרותנו?) היינו כל כך מאושרים כשסוף־סוף, נס, ממש נס, מצאנו אותו אחרי המלחמה. כמעט איבדנו תקווה. נכון, הֶרש׳ל, שלא האמנו שנראה את יָאנֶק אחרי הנאצים? והנה, עכשיו הוא אבוד לנו לתמיד. זהו, אלוהים החזיר לנו אותו ועכשיו אלוהים לקח אותו שוב לנצח. אדונָי נתן, אדונָי החזיר, אדונָי לקח. צריך להודות לו בכל זאת..." נאנחה, "הוא היה גיבור. בן טוב ואח טוב. נכון, אלה, שהיה אח טוב בשבילך? קחי, תראי את התמונות. הרש׳ל, תעביר לה את האלבום."

 

הנחתי אותו על ברכיי ודפדפתי בו. עיניי לכדו מייד צילום מצהיב שהציג קבוצת ילדים על רציף של תחנת רכבת. חשבתי שהתמונה צולמה קרוב לוודאי ביום הגעתם ארצה של אותם "ילדי טהרן" שיוני השתייך אליהם. נראה היה שאני מזהה אותו ביניהם אולם לא העזתי לשאול. התמונות האחרות אישרו את הנחתי שהילד שהיה מעט יותר גבוה מאחרים הוא אכן יוני. הוא נראה כבן עשר. בתמונה אחרת כבר נראה גדול יותר, לובש חולצה "רוסית" בעלת צווארון רקום הנרכס על הצד. ועוד אחרות: עם אחותו הקטנה, כבת שלוש, בין ההורים שהיו עוד צעירים; אוחז במעדר וחופר בגן ירק; וצילום בחברת ילד אחר, עם תיק גב, בעת טיול של הכיתה. בזו של סיום התיכון, נראה כבר רציני. ולבסוף, התמונה הבלתי נמנעת, הישראלית כל כך, של הטירון הכורע על ברך אחת במדיו המבהיקים ובנעלי הצבא המצוחצחות, עם הכומתה (עדיין ללא סמל), מכוון היישר אל המצלמה את לועו של רובה צ׳כי מיושן. כאן כבר דמה קצת יותר לבחור הגדול שהיה כשהכרתי אותו.

אף שלא הרמתי עיניי מהתמונות שבאלבום, הייתה לי תחושה שהאם השכולה מצליפה בי במבטה, כמו מאשימה אותי בכך שגזלתי ממנה את בנה (האם היא יודעת שחיינו שנים כזוג?), בנה שנוכחותו היחידה עבורי הייתה עכשיו עצם היעדרו.

*
בדרך חזרה, האווירה באוטובוס הייתה כעין תמונת הראי של זו שחוויתי בהלוך.

"הא, אילו רק ההורים שלי היו חיים עוד מספר שנים כדי לראות את מה שקורה," נאנח שכני שמבטאו והצלקת האופיינית שעל לחיו הסגירו את מוצאו העיראקי. "לא זכו לזה, מה לעשות."

לא הגבתי אך מנוד ראש קליל שלי עודדוֹ להמשיך.

"הם, שפחדו פחד מוות מהערבים... נו, עכשיו הם חטפו שיעור שלא ישכחו אחת ולתמיד, הערבּושים, וואלה אחת ולתמיד! כאן לא בגדד ולא דמשק וגם לא קהיר. אנחנו במדינת ישראל, אז שיישבו בשקט ויפסיקו עם ה'תפרעויות שלהם (לרגע תהיתי אם התכוון לומר התפארויות). לא יוכלו לנצח אותנו, עם כל היועצים שלהם, הרוסים החראות האלה והציוד דרגה זין שמכרו להם. למה, למה מכרו להם? כדי לחסל אותנו עד האחרון? למען השם, מה עשינו להם, לרוסים האלה, כדי שירצו לחרבן עלינו, אני שואל אותך. גם הם חטפו מהנאצים, לא? הם הצביעו בשביל המדינה ב־47, לא? מה שבטוח החטפנו להם וואחד מכה. המיגים שלהם לא היו מסוגלים להתרומם בכלל. ראית איך הם נראים, שרופים על המסלולים? כמו ג׳וקים שדרכו עליהם. והצרפתים עם הדה־גול שלהם שעזב אותנו ברגע האחרון? למכור לנו נשק בכסף טוב הם ידעו, אבל בדיוק כשהיו צריכים אותם, אמברגו." העיראקי לקח אוויר והמשיך את המונולוג שלו: "להגיד לך משהו? שדה־גול יישק לנו בתחת עם האמברגו שלו. אנחנו הדמוקרטיה היחידה באזור הזה, ואת זה האמריקאים הבינו טוב. הנשק שלהם פי אלף יותר משוכלל. ולהגיד לך עוד משהו? יום אחד אנחנו נייצר לנו נשק בעצמנו ואפילו נמכור אותו לאחרים, אבל לא לצרפתים, זה בטוח. ותקשיבי לי טוב, אף אחד, אף אחד, את שומעת??? לא ממש אוהב אותנו חוץ מהקדוש־ברוך־הוא. תכניסי לך את זה טוב טוב לראש! אף אחד לא יזוז סנטימטר בשביל להגן עלינו כמו שהאמריקאים עזרו לצרפתים כשהם היו עמוק בחרא ולא פעם אחת אלא פעמיים. אנחנו, רק על עצמנו יכולים לסמוך ועל הקדוש ברוך הוא."

הדברים הללו במבטא הטיפוסי שאהבתי את נגינתו היו לכל הפחות מעלים בי חיוך בעתות אחרות. אבל עכשיו בקושי הקשבתי להם. כאילו היו מגיעים לאוזניי מרחוק. זה מכבר הסתגרתי בתוך בועת הצער האישי שלי. נזכרתי בפגישתי האחרונה עם רמי לפני המלחמה. סיפרתי לו על הקשר עם יורם, על האופן הבלתי הוגן אולי שבו נהגתי כלפיו ועל כך שפלט כדרך אגב, את זה אני זוכרת היטב, שאני אולי תחת השפעה, תחת השפעת דמות הרפאים של יוני המרחפת סביבי וממאנת לעזוב.

אכן חלפו אז רק מספר חודשים מהיום שבו יוני ואני נפרדנו, מאז החלטנו יחדיו לנתק את הקשר, כמו שני האנשים הבוגרים (הוא בעיקר) שהיינו. נמנענו מלהתראות, אך הפצעים שנותרו לא ממש הגלידו עדיין. דמות הרפאים של יוני! רמי אמר זאת אולי בהיסח דעת ואפילו לא תיאר לעצמו עד כמה צדק. הייתה זו באמת דמות הרפאים של יוני שריחפה אז סביבי, מעבר לרצוני. מעכשיו, כאשר יוני יוזכר, שוב לא תהא זו עבורי דמותו של יוני, אלא רוחו. רוח הרפאים של יוני...

 

"יוני, יוני! אני מדברת אליך.

אתה שומע אותי בקבר שלך הזהה לזה של כל האחרים, בבית העלמין הצבאי שאליו לא ליוויתי אותך? שוב אני רואה אותך, עכשיו, ברגע שבו התרוממת במיטה, הרגע ששנינו קלטנו שהִנה אנו חווים את תחילתו של הסוף. כמה הדבר נראה עתה נטול חשיבות לעומת כל שהתרחש.

אומנם לא דיברנו על הדברים, אבל חשתי היטב שאתה לוקח את האשמה עליך, כאילו קיימים כאן בכלל אשם וקורבן. האמן לי, גם לי כאב, חלקתי איתך את ההשפלה שחשת, את כוס התרעלה שהפרש הגילים בינינו, לא ברור לי מדוע, העצים. הייתי צריכה להמציא, לדלות מתוכי עוד ועוד מילים מרגיעות, אבל חששתי שהם רק יעצימו את הכאב..."

ותיארתי את עצמי אלמנה צעירה, לו הדברים היו מתגלגלים אחרת, אלמנתו הצעירה של יוני שיושבת עליו שבעה, נשבעת לעצמי להיות לעולם נאמנה לזכרו, לעולם לא להתמסר לגבר אחר, לא להתחתן, לעולם לא ללדת ילדים. אלמנה כמו אימא שלומית, עם תמונה על השידה, אבל אלמנת מלחמה, הנאצלה מבין האלמנות כולן. ברוכה הבאה מירה למועדון אלמנות מלחמות ישראל!

 

"ואפשר שכבר היה לנו ילד, או אולי הייתי רק נושאת את הילד שלנו בבטני כשהורידו אותך מטה לקבר. או־אז הייתי יושבת עם הוריך בשבעת ימי האבלות. כיסא כבוד היו מציעים לי. עבורי היו המנחמים מחפשים לשווא את המילים הטובות. הייתה זו אני שהייתי נותרת לבדי לאחר שהאחרון בהם נפרד בחבקו אותי פעם נוספת בזרועותיו, בודדה באלמנותי ממך, בודדה בחברת התמונות משנות נעוריך, אלה שאימך אולי הייתה נעתרת לחלוק אותן עימי."

 

האוטובוס התנהל לאיטו בעלייה, בסיבובים האחרונים של הכביש הצר שהתפתל לירושלים. הוא השאיר מאחוריו, הרחק משמאל על קו הרקיע, את המגדל של מסגד נבי סמואל, שבן גוריון הורה לכבוש אף שעל פי תוכנית החלוקה היה אמור להישאר חלק מהמדינה הפלסטינית. ההתקפה, באפריל 48, כשלה. והנה, עתה הוא כלול בשטחים שנכבשו בקלות כה רבה. כבר אפשר היה להבחין בבתיה הראשונים של העיר, בשכונת רוממה ומתחתיה על צלע ההר, בכפר לִיפתָא שננטש מתושביו באותה מלחמה. מי חשב אז על הנכבּה.

 

המלחמה הסתיימה. מירה תשתחרר ותשוב ללימודיה בפקולטה

למשפטים. החברים ישובו להתראות. איש־איש יספר או ינצור בתוכו את אשר חווה, את ששת הימים שלו.

היא תפגוש את רמי בבית קפה, בוודאי ב'עטרה', כפי שהיו רגילים. הוא יספר על גבעת התחמושת, על חבריו שנפלו, בליווי ראשי התיבות הידועים. הם ידברו על יוני ז״ל, או אולי ימנעו מלעשות זאת. מירה ידעה שיורם לא גויס והחליטה לא לפגוש אותו שוב. יוני ישוב לכאן, אל מקום עמוק בתוכה. לבדו. החיים ישובו למסלולם, אבל מעבר לגאווה ולהתרוממות הרוח החולפת, דבר לא יהיה כפי שפעם היה. משהו בתוך מירה ניבא לה זאת.

 

20.

הגר, זיכרונות:

 

שנה לאחר המלחמה השלמתי את לימודי המשפטים. עלה בידי להתקבל כמתמחה באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים בירושלים, המשרד של עֵיני, אֶלֶרשטיין ושות', שהתמחותו הייתה בהגנה על אותם שהואשמו ב"עבירות הצווארון הלבן". שמי היה עוד מירה, מירה נבון. עם הניצחון והנסיקה הכלכלית שבאה בעקבותיו, הפכו עבירות אלה לשכיחות יותר ויותר, ומשרד עורכי הדין יכול היה להיות סמוך ובטוח כי מדובר בלקוחות שידם משגת. יחד עם זאת המשרד לא דחה גם מקרים שנחשבו פחות כבדי משקל ושכר טרחה ובתנאי שהעריכו אותם מראש כבַרֵי הגנה קלה יחסית או שהיו קשורים לאישיות מהשורה הראשונה, לא אחת אישיות פוליטית שנתפסה במלכודת הדבש המפתה כל כך של ההון והשלטון, דבר שללא ספק יאדיר את שמו בכלי התקשורת וירחיב את קהל לקוחותיו.

משרד עורכי הדין עיני, אלרשטיין ושות' היה ממוקם בבית ישן ונאה בנוי אבן ירושלמית אשר בוודאי היה שייך בעבר לאחד האֶפֶנדים הירושלמים. האם נרכש כדת וכדין או השתייך לנכסים שנכללו תחת השם הנתון במחלוקת או הציני "רכוש נטוש" לאחר שנעזבו מרצון או שלא מרצון על ידי בעליהם בזמן מלחמת 48...? עליי להודות שזו שאלה שלא העסיקה את דעתי באותם הימים.

 

שני עצי דקל נישאים עמדו כמשמר כבוד משני עבריה של מבואה מכובדת. הובילו אליה מספר מדרגות שיש. החלונות היו רחבים וגבוהים, החדרים שהוסבו למשרדים היו אף הם רחבי ידיים ורמי תקרה. אריחי הרצפה בסגנון מזרחי הדהימו ביופיים. מבין חמשת משרדי השותפים, היה משרדו של עיני המרשים מכולם.

לאחר שעבר דרך עמדת המזכירות והוזמן להיכנס למשרד של עיני, היה על הלקוח לפסוע כתריסר צעדים על שטיח קשמיר שהבליע כל רחש, בין שני ארונות עץ אקזוטי שקועים בקירות וגדושים בכרכים משפטיים שהעידו על בקיאותו של המשרד. רק אז הגיע לקודש הקודשים והוזמן להתיישב על אחת משתי כורסאות העור, מול זו של עורך הדין.

השולחן היה ענק, עשוי עץ מהגוני כהה וחף מכל חפץ למעט מכתבת עור משובח, מספיג דיו משיש קררה ומעמד לשני עטים נובעים יקרי ערך. מימין לשולחן קידם פסל בודהה תאילנדי בתנוחת לוטוס את פני הלקוח תוך שהוא מברך אותו בכפות ידיו היצוקות בארד. הצד השמאלי היה תפוס כולו על ידי צמח פילָדֶנְדרוּם עתיר־ממדים שעלוותו הבריקה כאילו נמשחה בשעווה. מנורות מוסוות היטב הפיצו אור מרוכך ודיסקרטי. הקירות היו ספונים עץ אקזוטי יקר ונדיר.

התפאורה הזו, יוקרתית ומעודנת תחת מעטה של פשטות כביכול,

תאמה לחלוטין את אישיותו של עורך דין עיני: אב־טיפוס של משפטן באופנה, מבריק, מבוקש, אלגנטי באורחותיו, מוקפד בלבושו ובנוסף גם בעל הופעה מרשימה למדי. מעולם לא ראיתיו, תהיה העונה אשר תהיה, אלא בחליפת שלושה חלקים גזורה ללא רבב ובעניבה תואמת. רק סוג הבד היה משתנה בהתאם לעונה, אלפָּקה קליל בקיץ ו"נסיך וולש" עבה בימי הקור. כאשר עטה את גלימתו, ובמיוחד שעה שהיה מסדר את קפליה על כתפו השמאלית בתנועה אופיינית, קשה היה שלא להתרשם, בין אם היה זה שופט המאזין לטיעוניו, לקוח ששפר גורלו וזכה להגנתו, או לחילופין פלוני שאיתרע מזלו ונצלב בחקירתו הנגדית.

דמי טרחתו לא היו בהישג יד של כל מאן דהו, אבל, וזה היה הביטוי לפסגת האלגנטיות והנדיבות שהמשרד דאג להבליט לעיני העמיתים והציבור הרחב, עשוי היה עורך דין עיני להעניק את שירותיו המזהירים בחינם אין־כסף לקֵייס שעניין אותו במיוחד, וסיבותיו היו שמורות עימו.

ארבעת המשרדים הנוספים בבניין, בממדים ובאופי צנועים הרבה יותר, היו מיועדים לארבעת שותפיו של עיני. אלרשטיין היה הבכיר ביניהם. עיני והוא הם שייסדו את המשרד בשובם מאנגליה כאשר בכיסם תעודות עורך הדין שלהם, ואנגליה עוד אחזה במנדט על ארץ ישראל. אלא שהכריזמה והשאפתנות של עיני האפילו עד מהרה על שותפו, שלא השתווה לו לא בכוח אישיותו ולא בכוח מרפקיו. היה זה אך טבעי שעיני יתמקם כמנהל הבלתי מעורער של המשרד, שעד מהרה זכה למוניטין הרבה מעבר לשערי ירושלים.

מלבדי, זכה להתקבל באותה עת מתמחה נוסף למשרד. רצה הגורל שיהיה זה דווקא מייק, מייק בַּרזֶל, אותו מייק שהיה מתרועע עימנו בערבים עוד בהיותנו סטודנטים בקפה 'אלסקה', ואשר באחד מהם הציג לנו את אלינור, חברתו דאז, חברתי הקרובה עד היום.

בין המשימות המשעממות של הכנת התיקים, הדפסתם במכונת כתיבה, שליחויות וצילומי מסמכים, היינו בהחלט מודעים לכך שכל יום במחיצתם של עורכי הדין מעשיר אותנו בעוד מנה של ידע וניסיון שלא יסולאו בפז. היינו שני צעירים שאפתניים שקלטו עד מהרה כי המציאות המשפטית עשויה להיות רחוקה מרחק רב מזו שדחסו למוחותינו בפקולטה, שהחוק הוא לאין ערוך פחות קשיח משיכולנו לעלות על דעתנו, וכי אומנותו של הסנֵגור היא לגלות את הבקיעים שכמעט ללא יוצא מן הכלל מסתתרים בו. עיני הוא שדאג להעביר לנו את אותן תובנות יקרות ערך.

 

21.

 

ימים אחדים לאחר הגעתי להיכלו, עדיין מהלכת כמעט באפס מעשה לאורך פרוזדורי המשרד, מזינה עיניים סקרניות באנשים שבאו ויצאו כשפניהם מביעות טרדה עמוקה, או להפך, סיפוק גלוי, ניגשה אליי יפָה, המזכירה הראשית. נראה היה עליה שימיה בתפקיד כימי המשרד. הזמינה אותי להיכנס למשרדו של עיני. הבנתי שאני עומדת בפני טקס חניכתי. ניסיתי לרסן את התרגשותי אך חשתי שברכיי רועדות במקצת כאשר פסעתי על פני השטיח בין שני טורי ארונות הספרים, כמו בעת מבחן הנהיגה.

עיני לא קם ממושבו בהיכנסי, רק הרים את מבטו מהמסמך שהיה שקוע בקריאתו וסימן לי לשבת על אחת מכורסאות העור השחורות. הוא בחן אותי ללא אומר במשך זמן ארוך. לא ידעתי מה לעשות עם ידיי, האם להניחן על משענות הכורסה או להצפינן בחיקי כמו ילדה טובה?

לפתע התרומם עיני ממושבו המלכותי. בתחילה הילך ללא אומר כשידיו שלובות מאחורי גבו והוא מקיפני מכל עבר כאריה מורעב בסוגר סביב טרף בטוח אשר מתוך טעות איומה נכנס לכלובו. מקץ כמה דקות שנדמו לי כנצח פתח בדברים. וכך אמר:

"כולי תקווה בשבילך, בתי, שלא אהבה טהורה לחוק ולמשפט הצדק היא שהביאה אותך לבחור בווֹקֵיישן שלנו. אבל אם כך הוא הדבר, אני מוכרח לומר לך שאת עלולה לחוות אכזבה עמוקה, התפכחות מכאיבה, שאפשר שתפגע פגיעה אנושה בנימי נפשך. אין בכוונתי לומר חלילה וחס שאין משפט ואין צדק. רחוק מזה. אלא שאין לקחת את החיבור בינינו המשפטנים לבינם כדבר מובן מאליו. אל נא תצפי לפגוש בו, במשפט הצדק, באותם מבנים קרים שהאמונים על החוק הקימו למענו. גם לוּ הצדק המוחלט היה באמת קיים, לוּ אכן הוא היה אחד מעמודי התווך שבלעדיו אין קיום לחברה, לולא היה במרבית המקרים רק אוטופיה בלתי מושגת, היינו אנו, עוטי הגלימה, האחרונים לרדוף אחריו. היפוכו של דבר. לא אחת מתפקידנו דווקא לגלות את הפגמים הקטנים שבחוק, את אותן פרצות שנותרו פתוחות, ולרתום אותם לטובת הקֵייס שלנו, שהרי סנֵגורים אנו. ומטבע הדברים ומתוך חובתנו המקצועית אנו מסנגרים דווקא על אותם המואשמים. אל יישכח ממך לעולם שלא על החוק את באה להגן, אלא על אותם שהציבור כולו יודע, ואנחנו כמובן, שפגעו במה שבחברה מתוקנת אמור להוות חומת הגנה איתנה לאזרח התם והישר, בהנחה שעדיין קיים כזה. בסופו של עניין, יחד עם זה שאנו יוצאים ידי חובתנו בקיומו של כלל הברזל המזכה כל אדם באשר הוא להגנה, הרי שבעת ובעונה אחת אנו למעשה גורעים ממשפט הצדק בכך שאנו מנסים להמעיט בעונש המגיע לאלה שכבר הוכח מעבר לכל ספק כי פגעו בו, והרי אלה מהווים את רוב הנזקקים לשירותנו. אני מניח שלמדת בפקולטה מהי עסקת טיעון. כאן את תראי עסקאות כאלה מתגשמות הלכה למעשה ובתדירות הולכת וגוברת. זוהי דרך מופלאה להקל הן על מלאכתם של השופטים והן על זו של עורכי הדין, ובעת ובעונה אחת להקל בעונשו של הנאשם, וכל זאת בלי לפגוע כהוא זה בשכר טרחתנו, כלומר שלוש ציפורים במכה אחת. הו, בוודאי שיקרה לך פה ושם גם להגן על לקוחות תמימים שנפלו קורבן לעוול נורא ובולט לעין. למותר לציין שלא תצמח לך טובה גדולה ממקרים שכאלה, שכן סוג זה של לקוחות, כאורחות אנשים ישרים, אין ידו משגת בדרך כלל לשלם שכר טרחה גבוה. היה ומעשי התנדבות מעין אלה יהפכו אצלך להרגל, כי אז לעולם לא תעפילי לפסגות המקצוע. יתרה מכך, הִנך דנה את עצמך להעלות עובש במשרד עלוב בחברתם המשמימה של מספר תיקים מעופשים."

עיני עמד במקומו, נראה מהרהר לרגע קל ומייד המשיך, תוך שהוא מניף כלפיי אצבע כמעט מאיימת, "ואל תתני ללקוחות שלך, מרשייך בעגתנו המקצועית, לשכנעך בחפותם מתוך מחשבה מוטעית שימצאו בך הגנה נמרצת יותר. מצד שני, אל תעודדי אותם להתוודות בפנייך על פשעיהם. זכרי, אינך כומר מוודה. עצרי אותם במחי יד, דרסי את הנחש בביצה: חפותם או אשמתם אינן מעניינך. עשויים הם להיות לבושים במיטב המחלצות, בעלי נימוסים טובים, עשירים כקורח, ברוכי כישרונות, אולם רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת. לכן, חבל על זמנך היקר, תרתי משמע, באותה מידה שעצם המודעות שלך לכך שאינם נקיים רק מצדיקה בעיניהם את שכר טרחתך, מרקיע שחקים ככל שיהיה. הננו אפוא חוליה במעגל הקסמים. הכרישים האמיתיים, אלה שמילאו כרסם בדגים הגדולים שבעצמם כבר שׂבְעו מן הקטנים, אלה אינם יודעים שובע. הם־הם לקוחותינו בכוח ואם יגיעו למסקנה שאת באמת רודפת את הצדק בהא הידיעה, או אז יברחו ממך כמו מחולי רע כי עד מהרה יבינו שלא את היא זו שתמשה אותם מבור המדמנה שאליו הפילו עצמם. וחלילה לך מלפתח רגשי אשם בנדון. חשוב כי תשכנעי את עצמך שלמערכת עצמה עניין בקיומם של עורכי דין ברמתנו. שווי בנפשך מה היה גורלה של המכונה הכלכלית והפוליטית המניעה קדימה את המדינה לו כל מפעיליה היו שרויים תחת סורג ובריח. מַרשֵׁך, יהיה אשר יהיה, אמור, מן השפה ולחוץ כמובן, להיות לעולם נורמטיבי באורחותיו. לא דבק בו רבב, תיקו בלתי מבוסס ואין סיכוי שיבשיל כי אין בו בשר, האמת תצא לאור ובסיכום הוא יימצא חף מכל פשע. שנני את האמירות הללו היטב, יַאנג לֵיידי, כי יהיה עלייך לחזור עליהן עוד ועוד, בעיקר בפני אנשי התקשורת שכה אוהבים לראיין עורכי דין, ובעיקר של ידוענים, בצאתם מאולם המשפט. לכן, בתי, הצעתי לך היא כי תגייסי מידה רבה של חוכמה ערמומית, מעליה ציפוי מכובד של פיקחות אמיתית, ומעל הכול מעטפת ראויה של ציניות ועור עבה, הן מפני מעשי השחיתות של לקוחותינו והן מפני עקיצותיהם המנומסות של חברינו המלומדים. וקדימה, לעבודה! הא, כמעט שכחתי, בתום פגישתך הראשונה עם הלקוח, אל נא תשכחי לומר לו ברצינות תהומית את משפטי הקסם: 'הקייס שלך מורכב (את יכולה להשתמש גם במילה 'עדין' בהתאם למקרה) באופן יוצא מן הכלל, אבל הֱיֵה סמוך ובטוח שהמשרד יעשה את מירב המאמצים על מנת להביאו לידי סיום שישביע את רצוננו'. אני מדגיש רצוננו, לא רצונךָ, כי לא אחת יֵצא עם מחצית תאוותו בידו, מטבע הדברים. 'הרי ברור לך שהִנך בידיים טובות, לא כן?' בכך תגבירי את ביטחונו של הלקוח הנמצא עדיין בשלב אובדן העשתונות, ובה בעת תהיה בכך הכנה לעמידתו בכבוד בדמי טרחתנו."

במשפטים פתלתלים אלו, פעמים ארוכים ומבלבלים, פעמים ערמומיים וסרקסטיים במידה המתבקשת, אשר יצאו מפיו בקצב איטי ובטון אחיד כשהוא מביט בי מלמעלה למטה מתוך מעין אבהות מזויפת כלפי עורכת הדין בראשית דרכה שהייתי אז, משך עורך דין עיני באחת את השטיח מתחת לצדק שביקשתי למצוא בלימודי המשפטים, כמו סוקרַטס את האמת בפילוסופיה או דיוגֶנס בעזרת העששית שלו את האיש ההגון באתונה.

פעם אחת אף הרשה לעצמו להניח יד מטופחת להפליא על כתפי ולהביט ישר בעיניי תוך שהוא משמיע באוזניי את האני מאמין שלו בעוד חיוך דקיק מצטייר על שפתיו. אני מניחה שגם מייק זכה לאותו מונולוג, אולי להבדיל, ללא הנחת היד על הכתף.

 

דממה השתררה בחדר בתום דבריו.

לא הגבתי. חשבתי כל העת מה אבא היה אומר, הוא שהיה ישר כפלס, על הנאום הזה של מעבידי לעתיד. לא היה לי ספק שהייתה נעימה לאוזנו השפה השקולה והמליצית משהו שבה נאמרו הדברים, אולם היה ודאי מתקומם קשות נגד תוכנם, וללא ספק מעל הכול נגד ה"בתי" הפטרנליסטי שהרשה לעצמו עיני.

כבר עמדתי על מפתן דלתו, מעורפלת עדיין ומעט המומה כאשר קרא לי, בעודו מרחיב את חיוכו: "ברור, מירה, שכל מה שנאמר כאן הוא בינינו, רק בינינו. בכל מקרה אכחיש. תמיד יש להכחיש, תמיד. לעולם לא להודות באשמה, never plea guilty, כי אין אשמה!" ובתנועה קלילה סימן לי שהשיחה הסתיימה.

*
אותו אירוע מכונן, אבן דרך בתחילת דרכי המקצועית, עלה וצף בזיכרוני הבוקר הזה ממש, בטיילי להנאתי בעיירת ימי הביניים שנחל מקיפהּ כמעט מכל עבריה. מרחק כרבע שעה נסיעה מהכפר הצרפתי שבו בחרתי לבלות קיצים ארוכים מאז צאתי לגמלאות. צוהרי היום כבר חלפו. מאחר שכבר נדבקתי במחלה הלאומית, שאחד מסימניה הבולטים הוא פרץ בלתי נשלט של רעב בהישמע הצלצול השנים־עשר של פעמוני כנסיות, הצטרפתי לתור שעד מהרה נוצר בתוך אחד מאותם מוסדות מכובדים, שמעל דלתו מתנוסס השלט מעורר התיאבון והחמדה: "בּולַנגְ'רי, פַּטיסְרי, סַנדְנוויצְרי" ואשר מדיף ניחוח בלתי ניתן לחיקוי.

מצוידת בכריך הכי קלאסי שיש: שני חצאי בָּגֶט מרוחים בחמאה הסוגרים על פרוסת קוֹתל חזיר דקיקה, הכול עטוף היטב בנייר בגוון צהוב־קָנָרי, התיישבתי על הספסל הפנוי הראשון שנקרה לעיניי. העיירה מלאה בהם לרווחתם של התיירים, האימהות וילדיהן, כמו גם לחסרי בית קבועים ולקשישות כמוני שעצמותיהן התשושות מתחננות מידי פעם למנוחה.

תוך כדי אכילה הרמתי את מבטי. הסתבר לי שיד המקרה הובילה את השופטת בדימוס להתיישב בדיוק מול בית המשפט העירוני. הבניין הזדקר מצידו השני של הבּוּלבַאר, כולו לובן, הוד והדר בסגנונו הניאו־קלאסי, ממש מול עיניי. הייתי כבר מודעת לכך שברחוב מקביל, לא יותר ממאה מטר במעוף הציפור מהיכל המשפט, עמד עדיין, בדיוק כפי שהיה באותם הימים הנוראים על פי צילומים ישנים מלפני יותר משבעים שנה, הבית הדו־קומתי שהחרים הגסטפו לצורך תחקור קורבנותיו בשיטותיו שנודעו לשמצה.

ואולי היה זה אור השמש הנעים של שעת הצוהריים שסנוור את עיניי עד כי קווי המתאר של הבניין החלו מיטשטשים והופיע לפניי זיכרון חיוכו המוכר של עורך דין עיני, דק וערמומי. הוא עטה אותו היטב על שפתיו באותו יום שבו נכנסתי עמוסת מסמכים להיכל העץ האקזוטי שלו כאשר הודיע לי חד וחלק, לאחר שכבר סיימתי את התמחותי והתקבלתי לעבודה קבועה כעורכת דין במשרד המהולל, ש"בתיק הזה, מירה, את היא שתטעני בפני בית המשפט."

אני זוכרת שהתחושה הראשונה שאחזה בי לא הייתה הגאווה המתבקשת על כך שהבוס שלי, מנהל המשרד, מביע בי אמון, מטיל עליי את יהבו, אלא התעוררותה מחדש של חרדה נטולת היגיון, כה ארורה וכה מוכרת.

אותה חרדה הגובלת בפאניקה שעוד כילדה הייתה לופתת את גרוני מול מבוגרים או קהלים זרים שתמיד משום־מה חשתי נמדדת ונשפטת בעיניהם. היא לא הרפתה ממני גם מאוחר יותר, בבית הספר, בצבא, בפקולטה, גם לא באבני הדרך במעלה חיי המקצועיים בהם ראיתי עצמי רשאית לצַפות, לקוות לפחות, לשיפור ביטחוני העצמי במקביל וכתוצאה ישירה מעליית מעמדי וצבירת ניסיוני.

אבל לא. באותו יום היא שוב צצה והופיעה, צצה והתמקמה לה בתוכי, החרדה הזו, כמו תמיד כשחשה את כר הפעולה שלה, וכמו תמיד הפכה בן רגע ללא פחות מסוג של בהלה.

בספר ללימוד פסיכולוגיה שדפדפתי בו בקדחתנות בספרייה הלאומית עוד בהיותי סטודנטית, בחיפוש אחר הסבר כלשהו, אחר סיבה אפשרית למכשלתי השקופה, לא מצאתי הגדרה מתאימה יותר לצרתי, מאשר זו המסורבלת של "חרדה בלתי רציונאלית מלהימצא במצב של מבוכה". "פוביה חברתית" או "ביישנות חולנית" נראו לי פשוטות יותר ולא פחות תואמות. בתוך תוכי עשיתי אפילו דֶּמוניזציה של אותה חרדה. כן, ברוב ייאושי התייחסתי

אליה כאילו הייתה פרי הבאושים של תעלולי שֵׁדִים המשתעשעים בתוכי פנימה, שואבים הנאה זדונית מעינויי נפשי.

 

כאשר בגרתי, הייתי מסוגלת לחפור באירועי ילדותי בניסיון להבין, למצוא הסבר שכלתני, מוּנעת בידי האמונה השגויה שהבנת הבעיה ופתרונה הולכים יד ביד. הייתי מגיעה במרבית המקרים להטלת האשמה על קפדנותו הקיצונית של אבי, על הרגלו להפסיק באופן חד את דבריי כדי לתקן את סגנונם והרכבם, כשהוא חוזר ומוכיח אותי: "המילה הזו אינה קיימת", "לא כך מדברים" או "זאת אינה עברית נכונה". למרות שהעברית בפי רהוטה. באותם ימים היו הערותיו של אבא מכעיסות ומביכות אותי עד דמעות.

בגבור הרחמים העצמיים הייתי משכנעת את עצמי שרבים מספור האומללים ממני, שלעומתם שפר עליי גורלי ואני רואה טוב, שומעת היטב, חושי הריח והמישוש שלי פועלים כהלכה ואיני זקוקה לעזרי הליכה. ואילו מומי שלי, לטובתי או להוותי, הוא מום שקוף, אומנם מורגש ומכאיב אך בלתי נראה. ומאחר שכזה הוא, איני יכולה לצפות או להתיירא מרחמים, וטוב שכך. או אולי דווקא חבל.

נתתי אפילו את דעתי על הצירוף המוזר שבין חוסר הביטחון של יוני בסקס לבין זה שלי המילולי בפני קהל. עלתה וצפה בי המחשבה שאלה אולי שתי פנים של אותה הפרעה הקיימת בשני אנשים שדרכיהם הצטלבו במקרה, והחשד שזה וגם זה, ככל שהם נראים שונים, אינם אלא הד חוזר, זדוני, למאורעות ילדות.

וכך אירע שכאשר עיני חזר ואמר שוב, תוך שהוא מניף לעברי את אצבעו במה שנראה לי לא פחות מאיום אבהי: "שימי לב, מירה, למדי היטב את התיק הזה, כי אני מפקיד את ייצוג ההגנה בידייך..." חשתי סומק עולה ומתפשט בלחיי, שיכול היה להתפרש לשני הכיוונים. ואיני יודעת מדוע היה נדמה לי שאולי עיני קלט את אותה חרדה שֶׁצִּלָּהּ הוטל למשך רגע קצרצר על חיוך הכרת התודה שלי, כאשר הוסיף: "יהיה עלייך לעטות את הגלימה", והיו אלה פניו החמורות של אבי שראיתי רוכנות וחולשות עליי. וגם בפעם הזאת הייתי חייבת לגייס את מלוא האנרגיות האצורות בי כדי להשתלט על השדים שבאותו רגע עשו בי כבתוך שלהם.

מאחר שהיה מדובר בהופעת בכורה, בפּרֶמיֶירה של חיי המקצועיים, המאמצים שהיה עליי להפיק מעצמי היו גדולים עוד יותר, מתישים לאין ערוך. בחרדת מוות הכנתי את התיק ואת טיעוניי ובחרדת מוות עברתי את מפתן אולם המשפט ביום המיועד.

אבל לאחר שיצאו מפי המשפטים הראשונים, עלה בידי להפתעתי ולשמחתי לאלף את ה"חרדה הבלתי רציונאלית" ואת השדים שראיתי בהם את שולחיה. הלמות ליבי שבה כמעט לקצבה הרגיל, ידיי האוחזות ברשימותיי התייצבו ולחלוחית ברוכה מנעה כבדרך נס מלשוני לדבוק לחכי. חשתי שברת מזל אני.

בתום הטיעון התיישבתי, ברכיי שוב לא רעדו, וראיתי את ראשו הנאה והמבושם קלות של עיני רוכן לעברי כדי ללחוש לאוזני: "יפה מאוד." מייק, מתחת לשולחן, לחץ את ידי. זכינו בקייס.

אומנם היה זה מקרה לא מסובך למדי שאפילו התפלאתי שהמשרד לקח על עצמו. אולם זכיתי בניצחון נוסף לניצחון המקצועי, ניצחון סודי קטן, גם בפעם הזו, כנגד שֵׁדַיי האישיים. אלא שלמגינת ליבי ידעתי שזהו ניצחון רק בקרב אחד בלבד, קרב אחד ולא יותר.

 

22.

הגר, זיכרונות:

 

נישאתי לנרי ביולי 71. עמדתי לפני יום הולדתי העשרים ותשעה. לא היה זה מוקדם מדי עבורו. הוא המתין לכך במשך שנים. מרבית חברותיי נישאו מזמן. חלקן כבר היו אימהות לילדים. אחת מהן הספיקה אפילו להתגרש ולהינשא שוב. מירה נבון הייתה למירה בר־אור.

שאלתי את עצמי: האם אי־פעם אהבתי את נרי, הקצין שהכרתי בצבא, ולוּ רק ביום נישואינו? האם שכנעתי את עצמי לאהוב אותו? האם לא הייתה זו אלא מעין פשרה במלחמת התשה?

על כך לא היה בפי מענה, לא לחברתי אֵלי ולא לידידי רמי, ששאלו אותי בדיוק את אותן שאלות מתבקשות. נאבקת בגלי הספקות הייתי מנחמת את עצמי, "הרי החיים הם בסופו של דבר סדרה ארוכה של פשרות. של החלטות שאינן אלא פשרות. ובזה אני רק מתחילה."

בדיוק סיימתי את שנת הסטאז׳ שלי. כבר שנתיים הייתה לי הזכות לעטות את הגלימה. אבל מצב רוחי היה בשפל. אומנם במשך היום העסיקה אותי העבודה במשרד, ואפילו הלהיבה, אלא שלקראת הערב, בשובי הביתה, הייתי חשה בנפילה. לא אחת מצאתי את הבית ריק מאדם כי נרי היה עוד מרותק לניירת הצבאית שלו. אבל שמתי לב שלנוכחותו או להיעדרו לא הייתה השפעה על אותה מועקה שהייתה משתלטת עליי בשובי. חיי הנישואים, החיים המשותפים, השרו עליי באופן פרדוכסלי תחושה עמוקה של בדידות. הפשרות, במקום להוביל להסתגלות, הובילו אפוא לשיממון. נראה היה לי שבמחושיה האימהיים, שלומית קלטה זאת אף כי לא העירה ולא שאלה דבר, והייתי אסירת תודה על כך. הייתי מודעת לחלוטין לכך שלא הייתה סימטריה ברגשות שחשנו זה כלפי זה, נרי ואני, לא בטיבם ולא בעוצמתם. אבל האם בכלל יכולה להתקיים סימטריה במערכת יחסים? חקרתי את עצמי. מצד שני, הייתי נחושה בהחלטתי ללדת ילדים ולייסד משפחה.

כל זה נותר אצלי מאחורי מסך של עמימות ובאופן מוזר לא נראה לי שנרי מילא בהחלטתי תפקיד ממשי, לא כבעל ולא כאב לעתיד. עבורו לעומת זאת, לשאת אותי סוף־סוף לאישה היה הישג חשוב. הוא לא הסתיר זאת, כעין מבצע צבאי שנוהל בהצלחה עד לסיומו המקֻווה. המטרה הבאה שסימן לעצמו הייתה לקבל דרגת סגן־אלוף. שני עלי הגפן הללו על כתפיו סימלו עבורו את פסגת ההצלחה. איני חושבת ששאף ליותר.

אילו שלוש או ארבע שנים קודם לכן היה מישהו בסביבתי מעלה את האפשרות שאנשא ביום מן הימים לאבנר בר־אור, אין ספק שהייתי צוחקת לו בפנים ושולחת אותו לכל הרוחות. אני? עם חולה הדרגות הזה? ועוד מהג׳ובניקים, מאלה הנהנים להתעסק בניירת, ממגדלי הכרס?! לזכותו של נרי יאמר שבטנו נותרה שטוחה, הנאת האכילה הייתה זרה לו. הוא היה כבר סרן כשהחל בחיזוריו אחריי, כדרכם של רבים מקציני הקבע אחרי חיילות, אבל משעלה בדרגה לא נראה היה שהוא קרוב לזכות בעלֶה השני. לפחות, בניגוד לאחרים, היה רווק רציני, שלא לומר "לחוץ" במידת־מה. הוא לא נטל חלק בהתבדחויות על חשבון החיילות, שהיו נפוצות דווקא בין הקצינים הנשואים. החיזור שלו היה כן ואמיתי, מכוון למשהו רציני ובר־קיימא ולא להרפתקה חולפת. גם זו הייתה, אני מוכרחה להודות, בנוסף להיעדר הכרס, נקודה לזכותו.

מכל מקום, כאשר הכרנו כבר היו מאחוריי כמעט שנתיים של

שירות חובה. התקרבתי לגיל עשרים ולא הייתי יכולה להיחשב טרף קל לאותם שכינינו אז בַּרזֶלָנים.

נרי הגיע לארץ בסוף 48 מקוֹנְסְטַנסָה שעל שפת הים השחור, עם הוריו ואחיו. הוא היה אז כבן עשר, אחיו היה צעיר ממנו בחמש שנים. המדינה הייתה בעיצומה של מלחמת השחרור. הוריו, האדון והגברת הֶרשקוֹ, ניסו תחילה כמו רבים אחרים להשתלב בחקלאות, זאת כפי שהמליצה להם הסוכנות היהודית, אך נטשו עד מהרה כדי לפתוח חנות הלבשה בתל אביב. העסק הכניס די רווחים כדי לכלכל את המשפחה.

הגיוס של אבנר, שבפי כול היה נֶרי, היה יום של שמחה גדולה להוריו. הייתה בהם הערכה גדולה למדים, ובנם הבכור ירש אותה. העובדה שהיו אלה מדיו של צבא הגנה לישראל, הצבא שלנו, עוד הוסיפה לגאוותם. ממצא רנטגני של צלקת ישנה בָּרֵיאה, קרוב לוודאי מזכרת משחפת שנרפאה, מנע מנרי, בצדק או לא, להישלח לאחת היחידות הלוחמות שהיה נכון להתנדב אליהן. אף־על־פי־כן סיים בהצלחה קורס קצינים. הודות להתמדתו ולדייקנותו, אך גם לכישרונו להעניק למפקדיו הרגשה טובה, אף זכה להיבחר לחניך מצטיין. דבר לא יכול היה להשתוות לגאוות הוריו בטקס הסיום כאשר רב־סרן שמנמן השחיל על כותפות מדיו את דרגות סגן המשנה. מאוחר יותר עבר קורס נוסף שהכשירו להיות קצין שלישות. לכבוד עלייתו בדרגה החליט נרי לשנות את שם משפחתו, מהרשקו לבר־אור, שנשמע לאין ערוך טוב יותר בישיבות מטה וסימל עבורו את הניתוק הסופי מהגלותיות שדבקה בו משך שנות ילדותו כעולה חדש. הוריו לא שמרו לו טינה על כך. להפך, הדבר הוסיף לגאוותם בו. הם עצמם שמרו על השם לזכר הוריהם שנרצחו בימי הטיהור האתני בבֶּסַרביה.

חיזוריו של נרי אחריי, שהחלו זמן קצר לאחר שהצטרף למטֶה היחידה, היו דיסקרטיים אך מתמידים ועקשניים, כאילו שקד על תוכנית חיזור קבועה מראש. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה. לא כחתול האורב אחרי העכבר, מחשל את כל שרירי גופו לקראת הקפיצה על טרפו שאפשר שיש לו עדיין סיכוי מזערי להיחלץ, אלא יותר כנחש הרובץ בשקט, לא זע ולא נע בפינת כלוב הזכוכית שלו, בטוח בזכייתו הבלתי נמנעת במכרסם הזעיר וחסר הישע שהושלך לתוכו.

הוא היה מודע להרפתקה הקצרה שלי עם רמי, אז חייל צעיר ממני בשנתיים מגדוד 215. לאחר שהשתחררתי המשיך להתקשר אליי מפעם לפעם בלי לגלות יתר על המידה את רגשותיו האמיתיים, כביכול על מנת לדרוש בשלומי, אולי עוד יותר כי ידע שאני יתומה מאב. הוא לא הרפה גם לאורך הקשר הממושך עם יוני. הרגשתי את נוכחותו המתמדת, נוכחות על אש קטנה ללא הטרדה או לחץ ממשי. אולי כיבד אותי יותר מדי מכדי לעשות זאת אבל הדבר גם לא היה באופיו. ואני חושבת שאולי קצת בזכות זה נעתרתי בסופו של דבר. התרגלתי אפילו לריח הבל פיו, שלא דחה אותי באופן בלתי נסבל.

מתוקף תפקידיו במלחמת ששת הימים אין לי ספק שהיה מודע לנפילתו של יוני בסיני בקרבות אבו־עגילה. אך הוא לא סיפר לי דבר, למרות שידע שלא הייתי אלא חברתו לשעבר וכי לא הייתה סיבה מיוחדת שהדבר ייוודע לי במועד הקרוב ביותר, כמו לבני המשפחה.

חשבתי על כך שאולי אפילו שאל את עצמו איך תשפיע הידיעה העצובה על הקשר שלנו - האם תקרב אותו אליי כי מעתה דבר איננו מפריד בינינו עוד? או להפך, תרחיקו ממני, מהמתבודדת ביגונה שמסתגרת באהבתה האבודה?

בהכירי אותו חשדתי שמחשבות כאלה אכן חלפו בראשו וכי נטה לאפשרות השנייה, ואם כך שהתחמקותו מלהודיע לי על נפילת יוני לא הייתה כלל ביטוי לעדינות נפש מצידו, אלא להיפך, מעין מורך לב. ושמרתי לו בליבי טינה על כך, אף שאולי לא בצדק.

 

23.

 

בתשעה עשר לחודש אוקטובר, מידי שנה מאז היום הארור ההוא של שנת 72, היו מירה ושלומית נוסעות לבית העלמין הצבאי בכפר סבא. לרוב היה נרי מצטרף אליהן. זאת, בנוסף ליום הזיכרון הכללי לנופלים במלחמות ישראל.

 

כאשר בבוקר הסתווי והיפה ההוא, בסביבת השעה שמונה, צלצל הפעמון בבית משפחת נבון, שלומית שאלה את עצמה מי זה כבר יכול להיות, כשמירה בירושלים ואורי בתחילת השנה השנייה לשירותו אי־שם. ליתר ביטחון הציצה מבעד לעינית שבדלת, דבר שאינה נוהגת לעשות בדרך כלל.

מה שראתה מול עיניה החשיך את עולמה באחת, כמו גרם לקצר חשמלי בתוך גופה. ברכיה החלו רועדות והיא חשה את המרצפת נשמטת תחת רגליה, כאילו עומדת לשקוע בתהום שנפערה תחתיהן. אינסטינקטיבית גיששו ידיה אחר הקיר להישען עליו כדי שלא ליפול. "אלוהים לא!" זעקה מישהי ללא קול מתוך החשֵׁכה בתוכה, "לא, לא זה! רק לא זה..." עד שהציצה שוב כשם שאדם צובט עצמו לוודא שאינו חולם חלום בלהות, עד שפרצה הזעקה מגרונה. עוד הספיקה להיאחז לשנייה ארוכה בתקווה המוטרפת, כפי שטובע אוחז בקרש הצלה. תקוותן של כל האימהות במצב הזה, אולי הם טעו בכתובת, לא ייתכן שזה יקרה לה.

*
הם היו שלושה: המשלחת המקובלת. קצין משופם בדרגת רב־סרן, קצין נוסף, ממושקף בדרגת סרן, וסגן קטנה אדומת שיער. המשופם דיבר ראשון, שאל מייד, כדי למנוע טעות איומה, "סליחה, את הגברת נבון?"

לאחר שקיבל את התשובה האילמת, את ההודאה שבשתיקה במנוד ראש כמעט בלתי נראה, הוציא מפיו את הפתיח לניסוח הגורלי - "אנחנו מצטערים להודיע לך..."

שתיקה שארכה כנצח.

"סליחה, גברת, את חיה לבד?" שברה אותה בלחש הסגן הג׳ינג׳ית, "אני העובדת הסוציאלית." אמרה בטון מתנצל כאילו מדובר בתפקיד מביש.

המילים פגעו בקורי נשמתה של שלומית כאילו היו קליעים טועים מחרישי אוזניים המגיעים מעולם אחר. היא עצמה לא הייתה בעולם הזה. ההודעה, השאלות כאילו הגיעו מאותו עולם אחר.

"מה אמרת...?"

"שאלתי אם את חיה לבד. אנחנו יודעים שאורי היה יתום מאב אבל הייתה לו אחות, נכון?"

"היה"... "הייתה"... שני קליעים נוספים פגעו היישר בליבה. שרועה על הכורסה הישנה בסלון, אצבעותיה משתרגות אלה באלה. כטומנת ראשה בחול כל אשר התרחש סביבה לא נגע בה, "אלוהים, עשה שזה יהיה חלום רע..." שלומית עצמה עיניה בחוזקה, שפשפה אותן, פקחה שוב, אבל הם עדיין היו כאן, שלושה קצינים במדים, ישובים מולה, מבטיהם הנטועים ברצפה מתרוממים מידי פעם להביט בה כאילו בהיחבא. "אורי... אורי הילד הקטן שלי... אלוהים, אם דוּדי היה כאן. דוּדי, שמעת מה הם אמרו? שמעת מה קרה לאורי?!"

פתאום אחזה בה תחושת אשמה כאילו הגיוס של אורי, מה שעשה בצבא, המקום שבו נמצא - היו תלויים בה. "הלכת מאיתנו ולא ידעתי להגן על הבן הקטן שלך... לא ידעתי לשמור על אורי! דודי, אתה שומע אותי...?!"

את רסיסי המשפטים האלה השמיעה בקול רם, כמעט בזעקה, והשמות של בעלה ובנה המתים התערבבו זה בזה בחלל החדר.

 

"דודי? האם מדובר בבעלך, במר נבון?" ניסתה העובדת הסוציאלית במדי הסגן לאמת, כבניסיון להשלים תַּצרף.

שלומית הנהנה בראשה באופן מכני, "בעלי, כן, בעלי, הוא כבר לא איתנו, הוא נפטר. אורי היה רק בן שמונה." שלומית הליטה את פניה בידיה ורק אז פרצה בבכי תמרורים.

"גברת, אולי את רוצה לשכב קצת על הספה? שאביא לך כוס מים? אולי כדור הרגעה? אני יכול לתת לך ואליום. אני רופא." הציע הקצין הממושקף, הצלע השלישית ההכרחית של משלחת מלאכי בשורות האיוב. בדרך כלל המטלה נופלת על רופא מילואים מזדמן. בלי להמתין לתשובתה של שלומית, כבר החל מחטט בתיק הרופאים שנשא עימו.

"לא תודה," השיבה והמשיכה לענות במשפטים שבורים, מתייפחת וממוללת ממחטה בידיה מול הקצינה הסוציאלית שהוסיפה לשאול שאלות, "הבת שלי, כן. יש לי בת, אחות של אורי, מירה. קוראים לה מירה, היא לא כאן, היא בירושלים, נשואה. שם הם גרים. הבעל שלה גם כן קצין בצבא, בטח כבר יודע. אתם יודעים הכול קודם. אבל אולי לא מוצא את המילים לבשר לה. אני צריכה, אני חייבת להודיע לה, היא תכף תגיע. לא תוכל לשאת את זה. אהבה אותו... העריצה אותו... התייחסה אליו כאל ילד קטן. עשר שנים הבדל, זה משהו. לקח לי... לקח לנו הרבה שנים עד שהצלחנו להביא אח למירה." הפסיקה לדבר ופרצה שוב בבכי מר, קורע לב.

עד לפני רגע הייתה שלומית אלמנה, עתה היא גם אם שכולה, שכולה אחת בין השכולות הרבות בארץ הזאת, מודעת למידת האנוכיות שבאופן בלתי נמנע קיימת באבלות האישית בעת אסונות שהמלחמה היא אחד מהם.

"אם את רוצה, גברת נבון, נעשה זאת במקומך, נתקשר לבתך. אם את רוצה בבקשה למסור לי את מספר הטלפון או את הכתובת שלה, אולי נשלח מישהו מקצין העיר..." אמרה בלחש העובדת הסוציאלית.

 

הרב־סרן החל מספר את נסיבות נפילת הבן בקול נמוך, לאט, בזהירות ובמילים שקולות, חושש כל רגע כי תיפלט לו מילה מיותרת. "זה אירע באחד המוצבים בגזרה הצפונית של קו בר־לב לאורך התעלה. אתם יודעים שאורי היה צלף..."

"אורי, אורי שלי, קו בר־לב... צלף...? לא, הוא מעולם לא אמר לנו, לא ידעתי...לא ידעתי שהוא בתעלה. רק שלשום התקשר אליי ואמר לי שהוא נמצא ממש קרוב אבל לא יכול לצאת," אמרה שלומית בקול שכמעט לא נשמע כשהיא בוהה נכחה.

הרב־סרן המשופם כחכח בגרונו, "כן, גברת נבון. אורי היה צלף..." ושוב השימוש הזה בזמן עבר משלח עוד חץ בליבה של שלומית. "אחד הטובים ביחידה. המג״ד שלו הוא שאמר לי את זה.

הוא כמובן יבוא לבקר אתכם בעצמו, בימים הקרובים, ברגע שרק יוכל, וכמובן גם המ״פ. אורי היה חייל מצוין, כולם אהבו אותו."

מבטה של שלומית נתקבע בנקודה לא מוגדרת בפינת הסלון.

הרב־סרן השמיע שיעול קטן, מנומס, כמו כדי להשיבה למציאות, "אורי היה בעמדה קדמית במוצב שלנו, מול התעלה. השבועות האחרונים עברו בשקט מוחלט. אפילו ללא תקרית קטנה ביותר. המשימה של אורי הייתה לצפות בעמדת האויב הנמצאת בדיוק ממול, מעברה השני של התעלה. זה מה שהוא היה אמור לעשות. לצפות, לגלות, לכוון למטרה ולצלוף במידה ש... כלומר היה מגלה איום כלשהו.

רובה הצלפים שלו היה מצויד במתקן מיוחד המאפשר לראות בלילה באותה בהירות כמו באור יום. אורי סיפר לחבר׳ה מהפלוגה שהוא גילה את התאום המצרי שלו. התכוון בכך לצלף כמוהו, מעמדתו בצד השני, שעקב אחרי תנועותיו.

במקום ההוא התעלה לא הייתה ממש רחבה, אולי מאתיים־מאתיים וחמישים מטר. מכוחה של השִׁגרה הדברים הגיעו לידי כך שנוצרה ביניהם איזו שפת סימנים. היו מגלים זה את זה באמצעות משקפותיהם מידי בוקר ומחליפים ברכות שלום בעזרת תנועות ידיים.

"אבל הבוקר, מוקדם מאוד הבוקר..."

שלומית הסיטה את מבטה והביטה לקצין ישר בעיניים.

הוא שוב השתעל מעט בטרם המשיך, "הבוקר, בחמש ועשר דקות, נורתה ירייה, ירייה בודדת, מהצד השני. אורי נפגע, לצערנו, מהכדור הבודד הזה, בדיוק מתחת לשולי הקסדה. המצרי הוא שֶׁיָּרָה..."

הקצין שתק. לא היה לו מה לומר עוד. הוא סיים למסור את הדין וחשבון שלו. הוא הרכין את ראשו.

דממה מעיקה השתררה בסלון על רהיטיו הישנים והכבדים, נחתכת מידי פעם בהתייפחויות הקצרות, המבוישות כמעט, של שלומית.

*
הגר:

 

במשך ימי השבעה ביקרו אותנו מפקדיו, חבריו ליחידה, החיילות ממפקדת הגדוד. נכנסים דרך הדלת הפתוחה למחצה, מתיישבים, והולכים כלעומת שבאו, אחרי שלחצו את ידינו או חיבקו אותנו.

כמובן שלא יכולתי שלא להיזכר בביקור התנחומים שלי אצל הוריו של יוני לפני כחמש שנים. המג״ד לקח את נרי בעלי הצידה וסיפר לו, כקצין לקצין, שאומנם אמרו לאימא שלומית "מתחת לשולי הקסדה" על מנת שלא לצערה, אבל למעשה אורי לא חבש כלל קסדה באותו בוקר. התרשלות חוזרת ונשנית שלו, למרות התראות מפקד המוצב.

"הוא סמך יותר מדי על מראית הידידות שכביכול נרקמה וייתכן שהמצרי גם הוא היה מסיר את קסדתו כסימן לאחווה, לביטחון ולאמון הדדי. שני נערים, מן הסתם בני אותו גיל, במדים אחרים, שבוודאי יש להם אימא ואולי גם אחות, שלימדו אותם לראות את זה שממול כאויב בן־מוות. ואולי... אולי, המצרי תכנן היטב את מהלכו. מכל מקום, הוא ירה ראשון. ואולי לא. אולי היה זה צלף אחר שירה. לך תדע." ואז הוא הוסיף, כאילו היה בזה כדי לנחם, "אנחנו כמובן הפגזנו אותם בתגובה במשך כל אותו יום במרגמות 120."

נרי סיפר לי את כל זה, מילה במילה, כולל עניין הקסדה. שאלתי את עצמי אם זו כנות שמקורה בקִרבה או בחוסר רגישות. אורי היה סמל כשנהרג. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון, כנהוג בצבא שלנו. כאילו זה משנה משהו.

הם היו מספיק נחמדים להיענות לבקשתה של אימא שלומית ולהביא לה את הקסדה של אורי, הקסדה שלא חבש, מוסווית כראוי ברשת, ושלמה. היא הניחה אותה על הקומודָה בחדרה, סמוך לתמונת בעלה המנוח.

 

24.

 

החוף התרוקן בהדרגה מיושביו. הים היה עתה משטח חלק כקטיפה, כאילו עטה על עצמו חלוק שלובשים לפני השינה. השמש הייתה תפוז דם ענקי משיק לקו האופק שטרם שקיעתו השליך על המים מרבד הבלחים מוזהבים. מצד אל צד חלפו על פניו צלליות של מפרשיות המאחרות לשוב למעגן. יאכטה לבנה ענקית, אצילית ושקטה, החליקה לכיוון המרינה. על שובר הגלים עמדו ללא נוע עוד מספר דייגים. שלושה או ארבעה זוגות של שחקנים התעקשו עדיין לשגר זה לזה את כדור הגומי במכות מחבט עצבניות, קשות ויבשות, כאילו האור האחרון מזריק לוורידיהם משנה מרץ. להקת יונים נחתה לרגלינו והחלה לנקר בחול. שני עורבים בחליפות מעט מרופטות בשחור ואפור נחתו גם הם בכבדות, ובדו־קיום מופתי סרקו את סביבתם בתנועות ראש חדות.

רמי ואני ישבנו יחדיו כבר שעות מספר. הספקנו להתעדכן בקורות בני משפחתנו ולקלף עד תום את שכבותיו האינסופיות של הסכסוך האזורי. חשתי שהגיע הרגע עבורו לפרוק מעל ליבו את הסיבה האמיתית לביקורו, זו שהייתה כבדה דיה על מנת שישאיר מאחוריו את הקרירות והיובש של עירו האהובה ויתמודד עם הלחות המעיקה של תל אביב.

 

כשעיניו מאחורי זגוגיות משקפיו עדיין צופות בשקיעה, פתח: "מוזר, דווקא אני בעל הזיכרון לתאריכים איני זוכר בדיוק באיזה תאריך זה קרה. ברור לי שזה היה ביוני 67, אחרי המלחמה, אבל אשר לתאריך המדויק? טוב, כמובן שלא ייתכן לפני השנים־עשר או השלושה־עשר..." רמי שתק לרגע, כמו נדרש למאמץ על מנת להמשיך, "למרות שאת מה שהתרחש באותו יום, לבטח גלגלתי מאות פעמים בראשי. ודאי לא לפני איחודה הבלתי רשמי של העיר, כמובן. לפתע הייתה אפשרות לכל מאן־דהוא שרק חפץ בכך לחצות את מה שנחשב פעם לקווי הגבול ולטייל כאוות נפשו כמעט בכל מקום בירושלים שלא הייתה ממש מאוחדת עדיין. לא התראינו לעיתים קרובות, את ואני, בשנה הבּיפולָרית, הדפרסיבית והמאנית, שהייתה עבור כולנו 1967. לדידי, ואני מניח שגם לרבים אחרים, היה זה המועד המכונן בו החלה הצִיקלותִימיָה הקולקטיבית שלנו, שלא נטשה אותנו למעשה עד עצם היום הזה. את, זה מכבר, ניתקת את קשרייך עם יוני והשקעת בלימודייך, בחבר׳ה שלך מהפקולטה שלא היו כל כך לטעמי ובבתי הקפה שהייתם מסבים בהם. אני, אחרי שלוש שנות השירות שלי, בהן בירכתי על כל יום שחלף, שקעתי בספריי."

 

שוב נטל לעצמו אתנחתה, בה הסיר את משקפיו, בחן היטב את זגוגיותיהם, העלה בהם אדים מנשיפות פיו ובתנועה האופיינית לו נגבם באחת מכנפות חולצתו, שהיה מותיר מעל למכנסיו להסתיר בהן את כרסו שתפחה מאז מותה של בילי.

אחד המלצרים התקרב אלינו. נשא על כתפו החשופה קעקוע של נערה מכונפת כמלאך, ישובה על סלע בסגנון בת הים בקופנהגן. נאמן לנוהג הישראלי היה פונה אלינו בכל עשר דקות - "הכול בסדר חברים?" הזמנתי קפה נוסף. רמי דחה אותו בתנועת יד כשבמשק כנפיים כבד נחת עורב לנגד עיניי על מסעד הכיסא של שולחן שכן, ממש מאחורי גבו של רמי.

הנחתי את ידי על פרק ידו ובשנייה סימנתי לו באצבע מורה אנכית, צמודה לפי, שרק יפנה מבטו בלא להשמיע קול. לאחר שבעינו השחורה סרק העוף את סביבתו, אדיש לחלוטין להמולת האנשים סביב, קיפץ עד לכלי שהכיל את שקיות הסוכר, שלף אחת מהן במקורו השחור, הפילהּ על השולחן והחל מנקר את הגרגרים שהשתחררו מהשקית בצוותא עם חבר, או אולי חברה שהוזמנה לסעודה, שהרי ידוע שהעורבים מנהלים חיי משפחה למופת.

 

המתנוּ עד שיסיימו ורק כאשר התעופפו בקריאות רמות, המשיך רמי בסיפורו תוך ששוב הוא מקבע מבטו לעבר נקודה באופק, כאילו הזיכרון צרור בה, "טוב, קשה לי להיזכר בתאריך המדויק ואף אין לזה חשיבות. את בטח שמה לב שגם אני מתחיל לאבד קצת מזיכרוני. מכל מקום, זה קרה באחד מהימים הראשונים, אחרי סיומה של המלחמה שבקושי החלה. יותר ויותר אנשים היו חוצים את שערי החומות כדי להסתובב בעיר העתיקה. שמות כמו שער יפו, שער שכם, שער ציון, נשמעו לנו לפתע מוכרים מימים ימימה. ראשונים היינו, כמובן, אנחנו החיילים. הרגשנו בטוחים לחלוטין. מנצחים. הייתה בכך הנאה שלא ניסינו להסתיר. כמו סיור בארץ אחרת שעד לפני מספר ימים הייתה עוינת ועכשיו כמו הורדה לפנינו על ברכיה. זוכרת את בקבוקי ה'פפסי' שהיינו קונים רק כי לא ניתן היה להשיגם אצלנו בגלל החרם של הליגה הערבית? איזו ליגה ואיזה חרם? חשבנו אז, ואת התלהבותנו מעֵטֵי הבִּיק הצרפתיים שניתן היה להשיגם בשחור, כחול, אדום ואפילו בירוק? ואת המבחר העצום של רָחַאת־לוּקוּם והבּקלָאווָה?"

"נו, ואז...?" לא הייתי מורגלת בנאומים ארוכים מצד רמי, והאמת שסבלנותי החלה לפקוע.

"ואז, בא לי להסתובב גם אני כמו כולם, להתבשם, להריח את המצב החדש הזה שנוצר מול עינינו המשתאות. ודווקא לבדי. את הרי יודעת שאיני זקוק לחברותא. אני אפילו בורח ממנה. גדוש כרימון בסקרנות לגלות את כל מה שהסתירו מעינינו עד אותו היום החומות, גדרות התיל, שטח ההפקר, ואולי בעיקר לראות לראשונה את האויב כבן אנוש מול עינינו ולא רק באופן שתואר לנו או דרך כַּוֶּנֶת הרובה.

על העיר ריחפה אווירה מוזרה מאין כמוה, מין אופוריה שנדמה כי גם הערבים חלקו איתנו. הבטתי בסוחרים הפלסטינים שפתחו מחדש את דוכניהם והציגו לראווה לעינינו הרעבות לחידושים את מרכולתם. שאלתי את עצמי האם באמת, בפן האישי, הם חשים מנוצחים? הרי היו כפופים עד היום לשלטון ירדני, אשר בלשון המעטה לא היה תמיד חביב אליהם. אולי הבינו כבר שאיננו אלא חיל החלוץ של המוני התיירים שללא ספק יגיעו, מלאי סקרנות ותאבי חידושים עוד יותר מאיתנו. השעה הייתה בערך שתיים בצוהריים. אף שהקרבות הסתיימו, עדיין לא שוחררנו. אבל ההרפיה והזחיחות הפתאומיות הולידו אנדרלמוסיה כה גדולה, שנראה לי אך טבעי להשאיר את הציוד שלי במחנה הארעי שלנו, להשיל את המדים המזוהמים ולהמירם בחולצת טי ובג׳ינס ששלפתי מתחתית הקיטבג ולתחוב במקומם את העוזי שלי."

"ממש התנהגות מופתית של סמל ראשון, דוגמה טובה לחיילים הפשוטים," אמרתי לו בטון שהשתדל להישמע כשל קצינה מהימים ההם, "אילו היית תחת פיקודי, לא היית יוצא מזה עם פחות משלושים וחמישה יום בפנים, בתנאי שהיית מוצא אותי במצב רוח טוב..."

"אבל לא הייתי. ואני מודה שהאווירה ששררה גרמה לי קצת לאבד את הראש, המפקדת." אמרתי בחיוך כמעט מבויש, נהנה להמשיך את המשחק.

"טוב, טוב, אל תחמיר את מצבך. עריקה בעת מלחמה, ועוד הפקרת נשק," המשכתי את ההצגה, "הלאה, תמשיך."

"נכון שלא שוחררנו אבל כבר אמרתי לך שהמלחמה נגמרה. היה יום יפהפה. אני זוכר היטב שלא אכלתי דבר מאז הקפה של הבוקר ופרוסת הלחם שנמרחה בריבה. אבל היה בי רק רעב לטייל, להסתובב, כמו תייר שנחת בעיר בלתי מוכרת. הכיוון: פאתי העיר העתיקה.

חשתי צער על כך שהחבר׳ה שנפלו בתעלות הקשר של גבעת התחמושת לא זכו לחיות את זה, להיות כאן יחד איתי ולחלוק את ההתרגשות הזאת בלי לתת את דעתי על כך שהמציאות הנוראה פי כמה היא שכל חייהם נִיטלו מהם באותן תעלות ארורות, שהם לא יראו עוד דבר, לא את העיר העתיקה ולא כל דבר אחר.

כן, מירה. סליחה, הגר (תיקן מייד אחרי שזכה ממני למבט שהיה כצליפת שוט), תביני, חייתי בחלום עד כדי כך שהתבלבל אצלי סדר החשיבות של רגשותיי. להיות לרגלי החומות, לראות כל כך מקרוב את מגדל דוד שהדור שלנו הכיר רק מבולי דואר או מגלויות ישנות, לצפות בירושלים שלנו, המערבית, כפי שהיו צופים בה חיילי הלגיון שהיו מסיירים על החומה מעבר לשטח ההפקר, טחנת הרוח של מוֹנטיפיורי, הצד המזרחי של מלון המלך דוד, מגדל ימק״א. להיות במקום הזה באותו יום היה בשבילי כמעט כמו לראות את פניו המוסתרות של הירח."

"הוא היה מלא?" שאלתי, ורמי חייך.

"חציתי את שער יפו," המשיך בלהט, "תמרור כתוב ערבית ואנגלית אמר לי שאני נמצא בכיכר עומר אִבּן־אל־חַטאב. הסתובבו שם כבר הרבה ישראלים, חלקם בלבוש אזרחי, אבל הרוב לבשו את מדיהם המרושלים של חיילי מילואים, ללא גומיות במכנסיים, עם העוזי המתנדנד על המותן. את רואה, המפקדת? לא הייתי היחיד שם. רחוק מזה. כמוני, הם נהגו כלא מאמינים למראה עיניהם, דיברו בקול רם ביניהם ובתנועות ידיים גדולות, הצביעו באצבעותיהם לכל כיוון.

מוכרי תָּמָראינדי, אוחזים כוס בידם, נשאו על גבם את מכל הנחושת הגבוה והציורי שלהם. מעשני נרגילה חבושים בטרבּוּשים אדומים כבר היו ישובים לפני בתי הקפה כאילו לא אירע דבר, מעבירים באצבעותיהם חרוזי תפילה. מצחצחי נעליים שכבר שנים נעלמו מהנוף שלנו, נהגי מוניות שעדיין לא ידעו אם מותר להם להתייחס אל הישראלים כאל כל תייר אחר, כל 'העמךָ' אשר ספק אם היה מסוגל להפנים את התוצאות מרחיקות הלכת של התבוסה, כשם שאנו לא חזינו את אלו של הניצחון.

באופן מוזר חשתי שהם סקרנים ואפילו מסבירי פנים כלפינו. האם היה זה ביטוי להכנסת האורחים המזרחית הידועה? אולי באמת הם לא הבינו עדיין כי אין מדובר בצבא שחרור שהגיע להסיר מהם את העול של תשע־עשרה שנות שלטון ירדני, אלא צבא הכיבוש של האויב שממול.

האם יכלו לתאר לעצמם שאחרי שנדמו התותחים, יתחיל כל כך

מהר בהסרת מחסומי התיל, בהרס חומות, בפתיחה מחדש של רחובות, בסיפוח של חלקי העיר שאבדו להם ב־48, בחלוקת התעודות הכחולות של הזהות הישראלית ובסופו של דבר בכפיית צורה אחרת של שליטה תחת סמלים אחרים שעם הזמן יהיו שנואים לא פחות ואולי יותר מאלה של שלטון השושלת ההָאשֵׁמית?

היו שכבר הזמינו אותנו בתנועות גדולות להיכנס לחנויות המזכרות, מעודדים אותנו בטְפַדַלוּ להתיישב במסעדות. איש צנום עם שפם עכברי וז׳קט מהוּהָ נטפל אליי בהצעה להיות לי למורה דרך בעיר העתיקה, להוביל אותי בדרך הקצרה ביותר אל מה שהיה פעם הרובע היהודי הישן ולכותל המערבי אשר לדידו היה מושא תשוקתי העזה ביותר."

"אבל אתה הרי כבר הספקת להיות שם, לא?" הקשתי בהציתי עוד אחד מאותם סיגרים קטנים שהרשיתי לעצמי, בלי לשאוף את העשן לריאותיי, מאז ויתרתי על הפרליאָמֶנט שהחליפו את הרויָאל מימי הלימודים. אהבתי את הארומה שלהם, ואולי עוד יותר את הפוזה.

"האמת שלא. ולא הרגשתי צורך מיוחד ללכת לשם. אולי כי סימל עבורי את התמונה שאינסטינקטיבית רציתי להדחיק. התמונה של אותם היהודים המתייפחים בבלוי סחבות מלפני הכניעה של 48.

דחיתי במחי יד חסר סבלנות את הצעותיו שנאמרו באנגלית רצוצה. הייתי צופה, כבר כמעט תייר, ולא רציתי לאבד אף טיפה מהמחזה שהתרחש סביבי. וסירובי זה הוא שגרם - אצבע הגורל - שעודי מטייל, או יותר נכון מגלה את שער יפו וסביבתו, משכה את עיני... זאת אומרת, שראיתי אותה בפעם הראשונה..."

הבנתי שהִנה זה מגיע. רמי שלי עומד ללדת את סודו כמו שיולדים ולד לאוויר העולם בצירים החזקים האחרונים. אבל מאחר שהסיגר הקטן שלי בדיוק כבה, הדלקתי אותו שוב, ורק אחרי שפלטתי סילון ארוך של עשן כלפי מעלה, פניתי אליו ושאלתי: "את מי?"

"אותה."