חטא הקדושים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חטא הקדושים
מכר
מאות
עותקים
חטא הקדושים
מכר
מאות
עותקים

חטא הקדושים

4.5 כוכבים (64 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניקה

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה. היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

ספריה פרש המוות, כולנו חיות, דואט בין הזיה לפיכחון וסדרת מלחמת המינים זכו להצלחה מסחררת ולביקורות נלהבות בקרב קהל הקוראים.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

ראשית, אלוהים ברא את הטוב, אך הטוב אינו יכול להתקיים ללא הרוע.
לאחר מכן הוא ברא את האהבה, אך היא אינה יכולה להתקיים ללא השנאה.
כשהוא ברא את המעשים הטובים, נולדו איתם גם החטאים.
כשעלו השמיימה המלאכים, באותו הרגע צנחו לשאול גם השדים.
אבל כשהוא העניק לה חיים היא החליטה לגנוב אותם, ולהפוך אותם לשלה בדרך היחידה שידעה.

קללה רובצת על בלקולור אומברה פרמי, קללה שברטימאוס אבנו שם לעצמו למטרה לגרש. הוא מבין שכדי להגיע לאמת שלה עליו לעבור דרך מפותלת, אפופת שקרים והזיות. כדי לעורר את בלקולור להיפתח אליו אין לו ברירה אלא להיפתח אליה גם כן.
האם השדים שלה ינצלו זאת כדי לחדור אליו ולרסק את אמונתו?
האם אמונתו תהיה חזקה דיה גם לאחר שיפקח את עיניו ויכיר בטומאה?
והאם בלקולור תמצא את הגאולה שליבה מבקש?

חטא הקדושים הוא חלקו השני של הדואט בין הזיה לפיכחון. זו פנטזיה פסיכולוגית אפלה, ובה סיפור כואב ומטריד המבוסס על אמת.
האם תצליחו להבדיל בין האמת לבדיה?

פרק ראשון

ברטימאוס

"בזאת אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש. אמן." האפיפיור חותם את התפילה וטובל את גופי בתוך המים הקדושים.

בניגוד לחיי הקודמים, אני לא זקוק לשאיפת אוויר לפני הטבילה. אני שואף את המים הקדושים לריאותיי בשעה שראשי בתוך המים, ומתמלא בהם. הם מטהרים אותי מבפנים ואני שולח תפילה חרישית למלאכים הקדושים שיראו לי את הדרך. זאת שהאפיפיור טוען שסטיתי ממנה כשחייתי עמוק בתוככי הגיהינום.

זאת שאיבדתי לאחר שליברטו קילל אותי.

האפיפיור ציין שאליס מצא אותי במצב קשה, כמעט אנוש, אבל אלוהים לא תבע אותי חזרה אליו, אולי משום שטרם מילאתי את הייעוד שהעניק לי. שאותו עליי עוד למלא.

נשימה אחת אחרונה שתטביע את היגון, שתהיה כחותם על ליבי, שהפך שחור משחור. צלילי האורגן מרעידים את המים, מזמור ההלל של המקהלה ממלא את ליבי הדומם. אבן הקבר הכבדה נסגרת מעליי לאיטה, מציפה אותי בחשכה עד שאני נבלע בתוכה. אני עוצם את עיניי וסופר את צלצולי הפעמונים. הם רבים כל כך, רמים כל כך, עד שהמים בתוך קברי רועדים וצלילי הבס מכים בי בעוצמה משתקת.

צלצול.

בל מחייכת וקורצת אליי כשהיא נכנסת אל תוך היכל הנשפים באקדמיית השדים.

צלצול.

בל מקמרת את גבה כשאני שואף אליי את ריחה ושותה אותה לשוכרה. זכר לטעם תשוקתה עדיין על לשוני כגחלים גוועות המשוועות לחמצן, כמו במדורה שדעכה זה מכבר.

צלצול.

בל גונחת את שמי כתפילת הלל ואני רוצה להעניק לה את כל מה שליבה מבקש. הכול, כולל את הנשמה המזוינת שלי.

דממה.

חשכה.

נותרנו רק אני וזכר דמותה הרדופה.

שעה רודפת שעה. יום רודף יום. חודש נוסף ועוד אחד אחריו.

כמה זמן עבר? שנה? מי יודע, אולי אפילו יותר.

כל יום מענה יותר מקודמו, ואני יודע שאין דבר שיוכל לסלק את שרידיה של בל מגופי, מנפשי. היא חדרה לכל מקום.

אין גירוש שדים עז מספיק כדי לגרש אותה מתוך ליבי.

אז אני ממתין בסבלנות.

ממתין וממתין עד שניפגש שנית.

חמדתי אותה לעצמי ואין דבר שיוכל לעצור אותי עד שאתבע אותה. גם אם זה יכלה אותי.

ניקה

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה. היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

ספריה פרש המוות, כולנו חיות, דואט בין הזיה לפיכחון וסדרת מלחמת המינים זכו להצלחה מסחררת ולביקורות נלהבות בקרב קהל הקוראים.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

חטא הקדושים ניקה

ברטימאוס

"בזאת אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש. אמן." האפיפיור חותם את התפילה וטובל את גופי בתוך המים הקדושים.

בניגוד לחיי הקודמים, אני לא זקוק לשאיפת אוויר לפני הטבילה. אני שואף את המים הקדושים לריאותיי בשעה שראשי בתוך המים, ומתמלא בהם. הם מטהרים אותי מבפנים ואני שולח תפילה חרישית למלאכים הקדושים שיראו לי את הדרך. זאת שהאפיפיור טוען שסטיתי ממנה כשחייתי עמוק בתוככי הגיהינום.

זאת שאיבדתי לאחר שליברטו קילל אותי.

האפיפיור ציין שאליס מצא אותי במצב קשה, כמעט אנוש, אבל אלוהים לא תבע אותי חזרה אליו, אולי משום שטרם מילאתי את הייעוד שהעניק לי. שאותו עליי עוד למלא.

נשימה אחת אחרונה שתטביע את היגון, שתהיה כחותם על ליבי, שהפך שחור משחור. צלילי האורגן מרעידים את המים, מזמור ההלל של המקהלה ממלא את ליבי הדומם. אבן הקבר הכבדה נסגרת מעליי לאיטה, מציפה אותי בחשכה עד שאני נבלע בתוכה. אני עוצם את עיניי וסופר את צלצולי הפעמונים. הם רבים כל כך, רמים כל כך, עד שהמים בתוך קברי רועדים וצלילי הבס מכים בי בעוצמה משתקת.

צלצול.

בל מחייכת וקורצת אליי כשהיא נכנסת אל תוך היכל הנשפים באקדמיית השדים.

צלצול.

בל מקמרת את גבה כשאני שואף אליי את ריחה ושותה אותה לשוכרה. זכר לטעם תשוקתה עדיין על לשוני כגחלים גוועות המשוועות לחמצן, כמו במדורה שדעכה זה מכבר.

צלצול.

בל גונחת את שמי כתפילת הלל ואני רוצה להעניק לה את כל מה שליבה מבקש. הכול, כולל את הנשמה המזוינת שלי.

דממה.

חשכה.

נותרנו רק אני וזכר דמותה הרדופה.

שעה רודפת שעה. יום רודף יום. חודש נוסף ועוד אחד אחריו.

כמה זמן עבר? שנה? מי יודע, אולי אפילו יותר.

כל יום מענה יותר מקודמו, ואני יודע שאין דבר שיוכל לסלק את שרידיה של בל מגופי, מנפשי. היא חדרה לכל מקום.

אין גירוש שדים עז מספיק כדי לגרש אותה מתוך ליבי.

אז אני ממתין בסבלנות.

ממתין וממתין עד שניפגש שנית.

חמדתי אותה לעצמי ואין דבר שיוכל לעצור אותי עד שאתבע אותה. גם אם זה יכלה אותי.