חטא הקדושים

ברטימאוס

"בזאת אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש. אמן." האפיפיור חותם את התפילה וטובל את גופי בתוך המים הקדושים.

בניגוד לחיי הקודמים, אני לא זקוק לשאיפת אוויר לפני הטבילה. אני שואף את המים הקדושים לריאותיי בשעה שראשי בתוך המים, ומתמלא בהם. הם מטהרים אותי מבפנים ואני שולח תפילה חרישית למלאכים הקדושים שיראו לי את הדרך. זאת שהאפיפיור טוען שסטיתי ממנה כשחייתי עמוק בתוככי הגיהינום.

זאת שאיבדתי לאחר שליברטו קילל אותי.

האפיפיור ציין שאליס מצא אותי במצב קשה, כמעט אנוש, אבל אלוהים לא תבע אותי חזרה אליו, אולי משום שטרם מילאתי את הייעוד שהעניק לי. שאותו עליי עוד למלא.

נשימה אחת אחרונה שתטביע את היגון, שתהיה כחותם על ליבי, שהפך שחור משחור. צלילי האורגן מרעידים את המים, מזמור ההלל של המקהלה ממלא את ליבי הדומם. אבן הקבר הכבדה נסגרת מעליי לאיטה, מציפה אותי בחשכה עד שאני נבלע בתוכה. אני עוצם את עיניי וסופר את צלצולי הפעמונים. הם רבים כל כך, רמים כל כך, עד שהמים בתוך קברי רועדים וצלילי הבס מכים בי בעוצמה משתקת.

צלצול.

בל מחייכת וקורצת אליי כשהיא נכנסת אל תוך היכל הנשפים באקדמיית השדים.

צלצול.

בל מקמרת את גבה כשאני שואף אליי את ריחה ושותה אותה לשוכרה. זכר לטעם תשוקתה עדיין על לשוני כגחלים גוועות המשוועות לחמצן, כמו במדורה שדעכה זה מכבר.

צלצול.

בל גונחת את שמי כתפילת הלל ואני רוצה להעניק לה את כל מה שליבה מבקש. הכול, כולל את הנשמה המזוינת שלי.

דממה.

חשכה.

נותרנו רק אני וזכר דמותה הרדופה.

שעה רודפת שעה. יום רודף יום. חודש נוסף ועוד אחד אחריו.

כמה זמן עבר? שנה? מי יודע, אולי אפילו יותר.

כל יום מענה יותר מקודמו, ואני יודע שאין דבר שיוכל לסלק את שרידיה של בל מגופי, מנפשי. היא חדרה לכל מקום.

אין גירוש שדים עז מספיק כדי לגרש אותה מתוך ליבי.

אז אני ממתין בסבלנות.

ממתין וממתין עד שניפגש שנית.

חמדתי אותה לעצמי ואין דבר שיוכל לעצור אותי עד שאתבע אותה. גם אם זה יכלה אותי.