מגדלנה 3 - הזמן שחלף בינתיים

1.
היֹה היה לפני שנים רבות

השער לא היה מזמין במיוחד.

מצידו האחד הוצמד שלט שהכריז בכתום זוהר על גבי שחור: שטח פרטי, אין כניסה!

מצידו השני הכריז השלט: המעבר אסור בהחלט!

השלטים הללו קישטו את העץ הצבוע והמתקלף של הגדר הלבנה, הרעועה, שמשני צידי השער, לכל אורכה, במרווחים משתנים אך תכופים.

"שומר המגדלור האחרון של מגדלנה היה קצת נרגן," מלמל המתווך, שישב לידי ברכב השטח שלו והסיע אותנו דרך השער הפתוח.

הסתכלתי דרך השער אל המגדלור שלפנינו.

מקרוב נראו המבנים שסביב המגדלור — שלא כפי שנראו ממרחק — רעועים כמו הגדר. הצבע הלבן ופס העיטור השחור שהקיף אותם היו מתפוררים ודהויים, חלק מרעפי העץ האדומים שעל הגג היו מעוקמים או חסרים לגמרי.

המגדלור, לעומת זאת, היה לבן בוהק (עם פס עיטור שחור מבריק) לפיד יפיפה שהתנשא לגובה של חמש קומות. שתי הקומות העליונות היו מוקפות לגמרי חלונות זכוכית. חלונות נוספים, בצורות שונות, היו פזורים פה ושם במורד היקפו. ובתחתיתו, צמח עשב ירוק עוצר נשימה בין צוקי אבן אפורים שהובילו אל הים הכחול כשהשמיים הכחולים עם ענני הנוצה ששימשו תפאורת רקע למראה המרהיב.

ולפתע, כשראיתי את כל זה מקרוב כל כך, התחלתי סוף־סוף להתרגש מן ההרפתקה הזאת.

זה סימן, יקירתי. זה לא יכול להיות שום דבר אחר. את צריכה להיות במיין. וכאשר אני לא אהיה עוד; כאשר תכתבי את סוף הפרק הזה של חייך — שם יתחיל הפרק הבא. זה שיוביל לסוף טוב.

זה מה שפטריק אמר לי יומיים לפני שנפטר.

ומעצם העובדה שפטריק נפטר, אפשר להבין שלפרק המסוים הזה לא היה סוף טוב.

הוא אמר את זה בשלב שבו היה מסומם כהוגן בשל הכאב שגרם לו הסרטן שאכל את גופו, בעיקר את מוחו. במשך שבועות צלילות המחשבה שלו לא הייתה בדיוק משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל ברגעים שבהם הוא אמר לי את זה, קולו היה תקיף ועיניו היו צלולות.

"זה אוטומטי עכשיו," אמר המתווך, וקטע את מחשבותיי.

הסתכלתי עליו וראיתי שחנינו ושהוא פותח את הדלת ומחלץ את גופו הגדול מן המכונית.

עשיתי כמוהו, פתחתי את הדלת שלי, טרקתי אותה וקראתי, "סליחה? מה?" הוא הסתכל אליי מעבר למכסה המנוע. "המגדלור. הוא אוטומטי עכשיו."

"אה," מלמלתי, הרוח הקלה בידרה את שיערי ואת הצעיף שלי לכול הכיוונים, הדביקה את הז'קט לגופי, נשאה את קולי שנשמע רק בקושי ופיזרה אותו הרחק משם.

"הפכו אותו לאוטומטי בשנת 1992," הוא שיתף. "ואז הבעלים הקודמים הפך להיות נרגן. לתחזק מגדלור זה לא הדבר הכי קל בעולם. אבל כאשר הפכו אותו לאוטומטי, כל מה שהיה צריך לעשות הוא לשמור עליו במצב טוב ולדאוג שהגנרטור יהיה מלא בדלק במקרה של הפסקת חשמל. אחרי שנים שבהם היה לו עיסוק, עיסוק חשוב, לפתע לא היה לו מה לעשות. בגלל מה שקרה לו, אני אומר לאשתי, לא איכפת לי לסדר ארונות מטבח. רק תני לי משהו לעשות עד יום מותי."

הוא חלק איתי את דברי החוכמה האלו ואז החל לצעוד לעבר דלת העץ הצבועה בשחור מבהיק שבצידו של הבית.

מעל לדלת הייתה תלויה מנורת קיר שחורה, ישנה ומרהיבה, בעלת זרוע מעוגלת.

ברצינות, גם אם הנכס הזה לא היה פשוט נפלא — והוא היה — הייתי קונה אותו בגלל המנורה.

"כך שבמובן הזה," המשיך המתווך בזמן שהכניס מפתח מאסטר (כן, מפתח מאסטר) לתוך חור המנעול שבדלת, "אם את מחליטה ללכת על זה, זה לא קשה." הוא פנה אליי לפני שפתח את הדלת. "יש דברים אחרים, שתצטרכי להתמודד איתם, במלוא הכנות — לא שלא תביני בעצמך ברגע שתכנסי — זאת עלולה להיות חוויה מפוקפקת."

ואז הוא פתח את הדלת אבל הרגשתי כאילו לא פתח. האפלולית שבפנים זלגה החוצה והייתה כל כך סמיכה, עד שממש נרתעתי מפניה.

הוא נכנס פנימה והצללים עטפו אותו בין רגע. בלית ברירה, נכנסתי אחריו.

המקום אכן היה אפל.

ומלוכלך.

וטחוב.

למעשה הפנים היה חשוך, מעופש והריח כמו לבנים רטובות ורקבובית.

"הזקן מת לפני שנים," אמר המתווך בזמן שגישש באפלה. "כל הילדים שלו עזבו גם הם לפני שנים. הם ממילא חיו עם אישתו אחרי הגירושין. זה לא מקום לגדל משפחה. היא ידעה את זה. אבל הוא לא היה מוכן לעזוב."

הוא הסית משהו שנראה כמו וילון ויניל ארוך. מצמצתי בשעה שאור השמש חדר במאמץ עילאי דרך שורת חלונות שחבקה מחצית מהיקף המגדלור. הווילון התפרק לגמרי למגעו, נפל בקול אוושה אל המשטח שמתחתיו והעלה ענן אבק.

"אופס," מלמל.

כאשר הצלחתי למקד שוב את מבטי ראיתי קודם כול את המראה המושלם (למעט הלכלוך) של הים, שגם מבעד ללכלוך עצר את נשימתי.

אחר כך ראיתי את עיניו של המתווך בוחנות אותי בסקרנות.

כיוון שמצבי המשפחתי הוא לא עניינו, לא אמרתי דבר בתשובה לסקירתו האילמת.

"בכל אופן," המשיך, משקלט את הרמז שבשתיקתי. "אף אחד מהילדים שלו לא רצה את המקום. אבל הוא נתן לו להתדרדר כל כך," הוא החווה בידו סביב, "שגם אף אחד אחר לא רצה בו. הוא עמד למכירה במשך תשע שנים. כל שנה מאז מותו נערך משאל תושבים בשאלה אם על העיר לקנות אותו, אבל העירייה לא יכלה לעמוד במחיר ובעלויות התחזוקה. עכשיו המשפחה הורידה את המחיר לסכום כל כך נמוך עד שזה גובל בפשע ועוד עם שמונת הדונמים של אדמת חוף שכלולים בנכס. צריך להביא בחשבון שיש נספח לשטר המכר, העוסק בעובדה שזה אתר היסטורי. בניינים קיימים יכולים לעבור שיפוץ על פי שיקול דעתו של בעל הנכס אם הם שומרים על המראה החיצוני המקורי שלהם, אבל אסור לבנות שום דבר אחר והמגדלור חייב להישאר."

"אז האוטומציה עובדת היטב, אם מביאים בחשבון שאיש לא גר פה זמן רב," ציינתי. הוא נענע בראשו. "יש לנו מתנדבים ששמרו על המקום מאז. לא שהיה להם הרבה מה לעשות, אבל המגדלור הזקן שלנו צריך להמשיך להאיר אז צריך לדאוג לו. למעשה, המצב החמיר עד כדי כך שהעיר שילמה כדי שיצבעו אותו מחדש לפני כמה שנים. חוץ מזה, כמו שאת יכולה לראות..."

הוא לא סיים את המשפט. במקום זה החווה שוב בידו סביב כדי להצביע על המהפכה ששררה בחדר הגדול, העגול, שבו עמדנו.

סקרתי את המהפכה ששררה בחדר הגדול, העגול, שבו עמדנו ותחילה לא ראיתי דבר מלבדה — ריהוט מרקיב, אח מאבן מכוסה פיח, מטבח שנראה כאילו הותקן בשנות הארבעים, הוא לא היה בשימוש בתשע השנים האחרונות ונראה כאילו לא נגעו בו בתשע־עשרה האחרונות (או יותר מזה).

אחר כך ראיתי דברים נוספים.

את המעקה המגולף לתפארת של מדרגות העץ הלולייניות שנצמדו להיקפו המעוגל של המבנה. את קירות הלבנים האדומות. את רצפת קורות העץ.

"פעם, לפני שנים רבות," אמר המתווך לפתע בקול מהורהר, "מישהו אהב את המקום הזה. השקיע את האהבה הזאת בבנייה שלו. השקיע את האהבה הזאת בתחזוקה שלו. כבר יותר מתשע שנים, לאיש לא איכפת ממנו ועדיין אפשר לראות שפעם המקום הזה קיבל הרבה אהבה."

הו כן.

אפשר היה לראות את זה.

"יש לו מרתף, יותר כמו חלל נמוך תחת הבית," הכריז המתווך והפתיע אותי בשינוי המהיר בחזרה לנימה עניינית ורשמית. ״הכבשן נמצא שם למטה. אפשר לרדת דרך פתח ברצפה. הכבשן הוכנס לשם כבר מזמן וגילוי נאות — אף על פי שבדיקה תגלה זאת — נראה שצריך יהיה להחליף אותו."

בזמן שדיבר בהיתי באח, שלאחר שיקורצף יהיה ודאי מרהיב ביופיו ושמתי לב שלא הייתה לו ממש ארובה, אלא פתח אוורור בקיר שנראה שהעשן יצא דרכו.

"לקומה הזאת יש חדר שירותים מתחת למדרגות," המשיך המתווך. "את יכולה להעיף בו מבט, אבל אם את רוצה לחסוך לעצמך את זה, אני פשוט אומר לך — הם סתומים."

החלטתי להאמין לו ואמרתי לו את זה.

נראה שהוקל לו והוא הכריז, "לבית יש חנייה מקורה, לשתי מכוניות. היא לא במצב טוב, בטח ראית בעצמך. אבל היא קרובה לבית ויש שביל מקורה עד לדלת הזו.״ הוא הצביע לעבר דלת שהייתה מול הדלת שנכנסנו בה. "זה אומר שעלול להיות לך קר אבל לא תירטבי, אלא אם יורד גשם באלכסון וזה קורה מדי פעם."

מאחר שהרוח הדביקה את הז'קט שלי לגופי ביום שמשי של תחילת אביב — לא הטלתי בזה ספק. "לחנייה יש עליית גג מעליה, שניתן לשפץ ולהפוך לסטודיו להשכרה אם יש לך כוונה לעשות משהו כזה. באשר לנכס עצמו, יש לו גם מחסן שבו מאוחסנים הגנרטורים," המשיך המתווך. "החלל שם מרווח ויש חיבור למכונת כביסה ומייבש. המבנה מיועד לאחסון. שזה דבר טוב כי אין כאן הרבה חללי אחסון לכלי עבודה וקישוטי חג מולד וכאלה."

העפתי מבט סביבי ונוכחתי לדעת שהוא צודק. לא היו אפילו מספיק ארונות כדי לאחסן את הדברים, שכל מי שאוהבת לבשל תזדקק להם במטבח. אם כי היה מקום לארונות. למעשה, אם מצליחים להסתכל מבעד לאפלולית המדכאת, אפשר היה לראות שיש כאן לא מעט מקום.

"ויש מקום בחוץ, שאפשר לקרוא לו סטודיו ואפשר לקרוא לו ביתן אורחים," שיתף המתווך. "מה שלא יהיה, הוא מרווח, שני חדרי שינה, מטבח גדול. אפשר לשפץ אותו ולהפוך אותו ליחידת אירוח. או כמו שאמרתי, סטודיו — אם את יצירתית. או שאת יכולה להשכיר אותו כמו איר־בי־אנד־בי. אני אראה לך את הכול, אחרי שנראה את המגדלור."

"תודה," עניתי.

"ועכשיו, מאחר שהזכרתי את הגילוי הנאות, את חייבת לדעת הכול," המשיך המתווך. הפניתי אליו את מבטי לאט.

ואז הוא פצח בנאום. "כמו שאמרתי, זה אוטומטי. וכמו שאמרתי, לא תצטרכי להטריד את עצמך בתפעול של זה כמעט, אלא אם תהיה הפסקת חשמל, אבל אז הגנרטורים יתחילו לפעול אוטומטית. יש שניים. אבל תצטרכי לדאוג שיהיה מספיק דלק כדי שיוכלו להמשיך לפעול במקרה שהפסקת החשמל תמשך זמן רב. ואני רוצה לציין שזה אזור החוף של מיין. יש לנו מזג אוויר סוער. הפסקות חשמל יכולות להיות ממושכות.״

כשהנהנתי כדי לאשר שהבנתי, הוא המשיך.

"ואם את, נאמר, יוצאת לחופשה, במקרה כזה את צריכה לוודא שמישהו מגבה אותך."

"או. קיי," עניתי כשהפסיק לדבר, וחשבתי שזה לא כל כך טוב מאחר שאני לא מכירה אף אחד במיין (או לפחות אף אחד שרוצה להכיר אותי) ולכן אין לי אף אחד שאוכל להיעזר בו במקרה כזה.

כמו כן, לא היו לי הרבה ציפיות שאצליח למצוא חברים ולהתחבב על אנשים. לא הייתה לי הצלחה רבה בתחום הזה בחיי.

ולבסוף, אף על פי שפטריק האמין בכך לגמרי, לא הייתה לי שום סיבה להאמין שהסיבה שבגללה הגעתי לשם למיין תתממש.

כלומר, הסוף הטוב שלי.

כלומר, מה שפטריק חשב שצריך להיות הסוף הטוב שלי.

כשהכוונה היא שיהיה לי מישהו, מישהו מסוים, או למעשה שניים (לפחות), אף על פי שידעתי שזה לעולם לא יקרה.

בכל אופן, אם אקנה את המקום הזה וארצה לחזור לדנוור כדי לבקר את המשפחה, אוכל לשלם למישהו כדי שישגיח עליו.

המתווך הנהן, לא מודע למחשבותיי הקודרות והמשיך, "יש אנשים שלא מביאים את זה בחשבון, אני רק אומר, יש אור חזק שבוקע מראש המבנה הזה ומסתובב במעגלים בלילה או בזמן ערפל והוא משלים סיבוב כל חמש־עשרה שניות. תצטרכי לתלות וילונות האפלה על כול החלונות אם גם את — כמו כל אחד אחר בעולם בערך — מתקשה לישון כשאור חזק מכה בחלונות פעם ברבע שעה.״

"אני מניחה שלא יהיה לי קשה למצוא וילונות האפלה," אמרתי, וכנראה שיש אפשרות שגם יהיו יפים, או לפחות כך קיוויתי.

"נראה שלא יהיה קשה למצוא," הסכים. "אבל כל מי שרוצה לגור כאן ולא להשתגע או להפוך לזקן נרגן וקמצן, בעל מזג רע — וזה אולי נשמע כאילו אני מגזים, אבל השומר הזקן שלנו, הוכיח שלא — כדאי שישים חלונות חדשים. הלבנים האלו אטומות. דבר לא חודר דרכן." הוא הטה ראשו כלפי קיר. "אבל כאשר צופר־ערפל נשמע, הוא נשמע ועוד איך. אז חלונות אטומים לרעש או פנלים אקוסטיים שאת יכולה לשים כדי לחסום את הרעש, יכולים להיות דרך טובה להשיג מעט שקט."

"נראה שגם זה לא יהיה מסובך." ציינתי.

"זה לא יהיה, אבל יהיה צורך לייצר אותם על פי מידה כך שזה לא יהיה זול." הנהנתי.

כסף לא היווה בעיה.

הודות לפטריק, היה לי כל הכסף שבעולם.

"וישנם גם התיירים," הוא אמר לי. "הסיבה שהשלטים האלו נמצאים שם היא לא רק מכיוון שהזקן היה רגזן, אלא מכיוון שאנשים חושבים שמגדלורים הם מקומות ציבוריים. הם מגיעים, דופקים בדלת ומחכים לסיור, רוצים להסתובב בשטח, לצלם. המגדלור הזה ניצב על קרקע פרטית, אבל העובדה ששביל החוף הוא ציבורי לא תורמת לעניין. הולכי רגל ורוכבי אופניים אמורים לעבור מחוץ לגדר, אבל לפעמים לא מתחשק להם לעשות את זה. כך שתצטרכי להיות ממש סבלנית, או ממש חברותית או שתצטרכי לבנות גדר רצינית. ואני מהמר שגם אם תבני כזו, תצטרכי עדיין להתמודד עם כמה מהעקשנים יותר."

ובכן...

זאת תהיה בעיה. אנשים הם לא הדבר החביב עליי.

למעשה, במשך שבע־עשרה השנים האחרונות בחיי, היו בדיוק ארבעה־עשר אנשים (לא כל הארבעה־עשר היו בחיי במשך כל שבע־עשרה השנים, ועכשיו אחד מהם נפטר אז היו רק שלושה־עשר), שחיבבתי באמת ורציתי לבלות בחברתם.

את היתר, סבלתי.

לא.

זה לא נכון. היתר סבלו אותי.

"האדמה שלך, הגדר שלך," הכריז המתווך. "ועם זאת, זה אתר היסטורי, ולכן אם את חושבת לקנות את המקום הזה ואז לבנות סביבו קיר של שלושה מטר ועליו גדר תיל, מועצת העיר תתנגד. הם חבורה של אנשים טובים שחושבים על האינטרסים של מגדלנה והתושבים שלה, אז אם תעשי משהו שישמור על הפרטיות שלך, אבל לא יהיה צורם, לא תהיה להם בעיה עם זה."

"אני צריכה לקבל מהם אישור לכול תוכנית שארצה לבצע?" שאלתי.

הוא הניד בראשו. ״לא אם היא לא חריגה. הנספח מפרט יחסית הרבה נושאים, ורובו נועד לשמר את המקום הזה בהתאמה לסביבה הימית, לחוף, לעיירה ולהיסטוריה שלה. כך שאם תקני את הקשיש הזה, תהיי מחויבת על פי חוק לשמר אותו על פי מגבלות הנספח. אם את בונה משהו שחורג מהן, בסמכותם לדרוש ממך להרוס אותו ולבנות משהו אחר. אם תשמרי על המגבלות, תהיי בסדר."

הנהנתי בהסכמה אבל הערתי, "זה נראה לי די גמיש יחסית לאתר היסטורי."

"כמו שאמרתי, מועצת העיר היא חבורה של אנשים טובים והיא כזאת זה זמן רב," אמר, וצעד לעברי. הוא נעצר במרחק מטר ממני. "אבל הם נחושים למדי לשמור על מגדלנה, שתישאר מגדלנה. לאחרונה, שינו את ייעודה של הקרקע ממערב ומדרום למגדלור, והיא כבר לא שטח עירוני. אבל שביל החוף שמוביל אליה כמו גם המגדלור, נותרו בתחום השיפוט של מגדלנה. העיירה מתבססת בעיקר על ענף התיירות והמגדלור הוא מוקד משיכה. אז אם את הודפת אותם, הם לא יהססו להידחף חזרה."

הייתי מופתעת מכך שהקרקע שדיבר עליה שינתה ייעוד ותהיתי בפיזור דעת למה זה קרה. הקרקע ברדיוס די גדול מסביב למגדלור לא הייתה מפותחת, מה שאפשר למגדלור לבלוט בלי הפרעה, לא רק מכיוון הים, אלא גם מכל כיוון על פני היבשה.

עם זאת, לא הייתי מופתעת מכך שמגדלנה התבססה על ענף התיירות. כשהגעתי יום קודם לכן, גיליתי שהיא נראית כמו גלוית חוף ענקית. מהשלט בכניסה לעיירה (שהיה כל כך יפה שיכול היה להיות על גלויה בעצמו), ולכל אורך הרחוב הראשי שעבר שימור קפדני וחצה את מפרץ מגדלנה (הכולל מזח).

אפילו העסקים והבתים, שהיו פזורים על המדרונות שמסביב, התאימו לאסתטיקה.

"רוצה לראות את השאר?" שאל המתווך. "כן בבקשה," עניתי.

הוא הוביל ואני הלכתי בעקבותיו במעלה מדרגות העץ הלולייניות שלא נראו רעועות כלל.

כן, המקום הזה נבנה באהבה.

הגענו לקומה השנייה, שהייתה חדר אחד גדול ובו חלון אחד גדול למדי, עוד אח קטנה יותר מזו שלמטה וזה הכול. לא היה שם שום דבר אחר. לא שירותים. שום דבר. אם כי היה שולחן כתיבה ישן מפלדה שהבעלים שלו, מי שזה לא היה, בטח קנה אותו בלי לרצות אותו ממש.

עלינו לקומה השלישית ושם התחיל להיות מעניין.

היא הייתה מחולקת לשניים. בחלל שיכול היה להיות רק חלל שינה (אם לשפוט על פי המזרן הרקוב ומשענת הראש של המיטה), היו שני חלונות, אבל הם היו למעשה חצאי חלונות, בעלי צורה מוזרה כשל צדפה והם מוקמו — באופן משונה — נמוך, בצמוד לרצפה. עוד חלון כזה בדיוק, היה בחדר אמבטיה קטן עלוב למדי, בלי ארונות, בלי אמבט גדול, שקוע במשטח בנוי, שיכול להספיק לשניים. אבל אפשר היה להפוך את החלל בצורת חצי העיגול ליפה ושימושי, אם יהיה למישהו מספיק דמיון לעשות זאת.

לאזור חדר השינה הייתה גם עוד אח, אפילו קטנה עוד יותר מזו שבקומה השנייה, שעל אף מצבו העלוב, החדר היה שובה לב.

אחר כך עלינו אל הקומה הרביעית. וברגע שראיתי אותה, נשימתי נעתקה.

החלונות סביב היקפו של החלל אפשרו מבט פנורמי שהיה כל כך מהמם, עד שנראה כמו נס. ים, צוקים, חורש ירוק ומגדלנה המושלמת כמו ציור, היו פרושים וחשופים למבטי. כך התחוור לי, כשהתאוששתי מספיק כדי להסתובב על מקומי לאט.

"זה עובד עליהם בכל פעם," מלמל המתווך. "אפשר לשכוח את הבלגן שלמטה ברגע שרואים את זה. הבעיה היא שצריך לרדת בחזרה במדרגות כדי לצאת."

לא היה איכפת לי משלוש הקומות האחרות.

לא היה איכפת לי שידעתי בעמקי נשמתי שפטריק טעה, שזאת הייתה מטרה אבודה, להגיע לכאן כדי לתקן מערכות יחסים שהיו בלתי ניתנות לתיקון ולחיות את המשך הסיפור של חיי.

היה דבר אחד שפטריק צדק לגביו ושהחדר הזה, הנוף הזה הוכיחו. נועדתי לחיות במיין.

נועדתי לחיות בדיוק. כאן.

גם אם נגזר עליי לחיות חיים נטולי יופי — מלבד אהבתו של פטריק ובני משפחתו — המקום הזה נועד להיות שלי.

כיוון שפטריק אפשר לי אותו.

ידעתי באותה שנייה שהוא מחייך אליי מלמעלה, שמח כמו חתול שמלקק קערת שמנת וזחוח כהוגן, יודע שהוא צדק.

"לסטודיו יש מרפסת כך שיש לך שטח פתוח אם את מהאנשים שאוהבים לשבת בחוץ," המשיך המתווך. "אבל אני מניח שאף אחד לא צריך יותר שטח פתוח מזה. אני אומר לך, היו אי אלו פעמים כשהראיתי את הבית לאנשים, שחשבתי, שכאב הראש שכרוך בלסדר את המקום הזה שווה, רק כדי לשתות את הקפה של הבוקר כאן למעלה ולא איכפת לי לטפס שלושה גרמי מדרגות כדי להגיע לכאן.

הוא לא טעה בקשר לזה.

ובדיוק אז, החלטתי לשתות קפה שם למעלה, בכל בוקר למשך שארית חיי. "בכל פעם שהרעיון הזה עולה לי, אשתי מורידה אותי מזה," אמר.

לא יכולתי להבין למה.

היא כנראה מעולם לא עלתה לכאן.

"שם מעבר לכביש, זה 'בית לבנדר'," הכריז.

הסתכלתי 'מעבר לכביש' כפי שציין, כלומר מול השמש שנצנצה על פני הגלים הנשטפים אל המפרץ וראיתי בית יפה וישן העומד על ראש צוק. הוא היה רחוק מלהיות מרהיב כמו המגדלור, אבל מצד שני, בזמן שעמדתי היכן שעמדתי, היה רק טבעי שאחשוב כך.

"ישן כמעט כמו המקום הזה ויפה לא פחות בדרכו," הכריז המתווך. "גם הוא רכוש פרטי ותמיד היה, כמו המגדלור. ומאחוריו, הבית ההוא שנראה כאילו הוא מרחף מעל הצוק, זה 'קליפ־בלו'."

הפניתי את מבטי לעבר המקום אליו הצביע וראיתי בית עוצר נשימה שכמותו לא ראיתי מעולם. הוא היה הגרסה היִינית המודרנית של היאנג שהיה 'בית לבנדר', אבל על אף שהיה מודרני — איכשהו השתלב באופן מושלם במקום, כאילו תמיד היה שם.

"פרנטיס קמרון בנה אותו," אמר המתווך. "ואם את לא יודעת מי זה, חפשי בגוגל. מועצת העיר בררנית בנוגע לתוכניות חדשות שהיא מאשרת לבניה על רצועת החוף. אני חושב שהם טבעו בריר שהזילו, כשקמרון הגיע לעצב ולבנות את הבית. הוא מודרני אבל יפה כמו ציור. מושלם."

אחרי שאמר זאת, סיים לסקור את הנוף ופנה אליי ועל פניו הבעה שדרשה את תשומת ליבי — את כולה — כשהמשיך לדבר.

"ואני רק אומר, שאפילו במצבם הנוכחי, שלישיית המבנים האלו נושאים בגאווה בתואר — הדבר השני שמגדלנה הכי גאה בו, אחרי השמירה על העיר כפי שהיא צריכה להיות. אבל הם כולם רכוש פרטי והאנשים בעיירה מגוננים עליהם ועל הדיירים שלהם כאילו היו הבעלים, נראה לי. אז, מכיוון שזה חלל פתוח שאפשר לתצפת עליו בקלות, לא מוסתר על ידי עצים כמו 'בית לבנדר' ולא נמצא בשכונה פרטית כמו 'קליפ־בלו', עלולים להיות לך צופים סקרנים. אבל אם מישהו ישאל תושב מגדלנה, כולנו נעשה כמיטב יכולתנו לשמור על הפרטיות שלך."

"טוב לדעת," אמרתי בשקט.

הוא סקר אותי מלמעלה למטה, הפנה מבטו אל המרחבים ואז החזיר אליי מבט רציני.

"אני כבר זמן רב בעבודה הזאת. אני יכול לראות מתי קונה מעוניין ואני יכול לראות מתי קונה מעוניין במשהו שהוא יודע שהולך להיות פרויקט מטורף, אבל זה לא משנה לו מכיוון שהוא התאהב. ואני רואה שזה מה שקורה לך. אז קיבלת ממני שקיפות מלאה, עכשיו תקבלי כנות מלאה."

"זה..." היססתי כיוון שלא הייתי בטוחה שזאת האמת, "יתקבל בברכה." הוא לא היסס.

"את מבינה, יש כאן הרבה עבודה ואם את מסוגלת לשפץ את המבנה — מצוין. אבל יש כאן כמה בניינים, הרבה שטח. אפילו עם מכסחת דשא ממונעת, כנראה זה ייקח יום שלם רק לכסח את הדשא. ותושבי העיר ישתגעו אם תכסחי את הצבעונים שמכסים את השטח כשהאביב מגיע. איש לא יודע איך הצבעונים האלו הגיעו לכאן, אבל אם תחפשי 'מגדלור מגדלנה' בגוגל תראי אותם בכל התמונות."

אלוהים, כבר לא יכולתי לחכות לראות את התמונות והתכוונתי להיכנס לגוגל ברגע שאחזור לפונדק. "אבל את רבע עוף, וכנראה לבדך וזה יהיה לך קשה."

הוא הרים את ידו ונופף בה לעברי בעוד הוא מניד בראשו, והמשיך לדבר.

"אני לא סקסיסטי. כמו שאמרתי, אני כן. חוץ מזה, זה נראה שהעיירה קרובה לכאן וזה נכון, בערך, אם הולכים ישר בשביל החוף, זה מרחק של קצת יותר משני קילומטרים של הליכה. אבל בכבישים, מאחר שהם מתעקלים פנימה לתוך היבשה ואז מזרחה, זה מרחק של למעלה מחמישה קילומטרים ואין שום דבר בנוי בשני הקילומטרים הראשונים, בעיקר בגלל האור של המגדלור והצופר שסיפרתי לך עליו.

אבל גם כי מגדלנה אוהבת להשאיר את התצפית הזאת חשופה, אז הרבה מזה שטח פארק, כדי שהתצפית תישאר כזאת. זה אומר שהמקום הרבה יותר מבודד ממה שהוא נראה במבט מהעיירה."

זה לא היה מרתיע.

בעתיד, זאת עשויה להיות ברכה, אם הדברים ישתבשו (והם כנראה ישתבשו).

אני ארגיש צורך להיות מנותקת, נפרדת, להתבודד.

על כל פנים, הייתי אחד מאותם אנשים שלא מפריע להם להיות לבד. זה לא קרה לי הרבה בשנים האחרונות, עם פטריק ומשפחתו, אבל כשזה כן קרה ידעתי ליהנות מזה.

ואם המגדלור הזה יהיה רק שלי, יש לי הרגשה שאוכל ללמוד לאהוב אותו.

"כך שאני רק אומר שכדאי לך לשקול את כל הדברים האלו, כשאת שוקלת לקנות את הבית," ייעץ לי. "אבל אני אוסיף גם שאני יודע שאת מדנוור. ואני יודע שאנשי ניו־אינגלנד נחשבים לא חברותיים בעיני האנשים ממערב ארצות הברית. אבל זה לא נכון. אנחנו פשוט אחרים. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מכירים ואת מי שאנחנו מכירים. אנחנו תלויים בתיירים אבל אם לדבר בכנות, הם יכולים להיות לעיתים מטרד. אבל אם תעברי לכאן תהיי אחת מאיתנו. פשוט מאוד. וכדי להוכיח לך שזה נכון, אם אין לך מישהו שיגיע לכאן איתך כדי לעזור לך, אני אהיה הראשון לומר שאשמח לשמור על הקשיש כשאת לא כאן. פשוט תתקשרי אליי. ואם אני לא אוכל, אעזור לך למצוא מישהו שכן. אנחנו במגדלנה, שומרים על המגדלור הזה כבר שנים. אבל אם הוא מגיע יחד איתך, נשמור גם עלייך."

עמדתי שם, קפואה במקום ובהיתי בו. ובו זמנית הרגשתי דחף פתאומי לבכות.

הוא לא הכיר אותי. הוא לא הכיר את העבר שלי. הוא לא ידע כמה טיפשה הייתי. טיפשה בצורה שלא תיאמן.

הוא לא ידע.

כך שלא יכול היה לשפוט.

אולי זאת תוכל להיות באמת התחלה חדשה.

אולי פטריק ידע בדיוק מה הוא עושה, בכל מיני רמות.

נאבקתי בדמעות בעוד הוא מסכם, "וזאת לא תחבולה כדי לגרום לך לקנות. אין לך דרך לדעת אם אני אומר לך את האמת, עד שלא תעמידי אותי למבחן. רק אומר, תרגישי חופשייה לעשות את זה.

את תדעי בקרוב."

ניתקתי ממנו את מבטי ומצמצתי לעבר הנוף, לקחתי שאיפה עמוקה דרך האף בזמן שניסיתי להיזכר בשמו:

רוברט. רוברט קולי.

"את רוצה לראות את המבנים הנוספים עכשיו, או שתרצי לעלות להביט בעדשת המגדלור?" שאל. רציתי לעלות ולהביט בעדשה.

ואחר כך ללכת לראות את המבנים הנוספים. אבל לא אמרתי אף אחד מהדברים.

הבטתי בו שוב.

"אני אצטרך שם של קבלן טוב."

עיניו אורו בזמן שבחן אותי וצד אחד של שפתיו התרומם.

"תצטרכי להעיף מבט במבנים הנוספים, ילדה." ייעץ לי בזהירות.

״כן, אתה צודק,״ אמרתי לו. "אבל אצטרך גם שם של קבלן טוב." הוא המשיך לבחון אותי במבטו עד שחייכתי אליו.

וכאשר עשיתי זאת, התרוממו שני הקצוות של שפתיו ורוברט קולי חייך אליי בחזרה.