ביאפרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביאפרה
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

השנה היא 1968. במסגרת שליחות הצלב האדום נשלח צוות כירורגי ישראלי לאזור הקרבות העקוב מדם בביאפרה, כדי לתת סיוע הומניטרי לשבט האיבו במלחמתו להשתחרר מעול השלטון הניגרי, ולהקים מדינה חופשית שבירתה אנוגו. 
מחבר הספר, אז בן 21 בלבד, חייל, אח חדר ניתוח, נמנה עם הצוות שיצא לביאפרה לטובת מפעל הומניטרי שיזם ארגון הצלב האדום הבין-לאומי. ספר ראשון מסוגו, אותנטי, סוחף ומסמר שיער, ששופך אור על יבשת, שעד כה המידע עליה היה מוגבל – אזור שבו אנשים מתים כזבובים, איש אינו פוצה פה, ובימים שגרתיים מתחוללות בה מהפכות והפרות זכויות אדם חדשים לבקרים.  
יחזקאל רובין, יליד פולין ודור שני לשואה, מתאר לפרטים אירועים שונים ומיוחדים, מתאר את מסע ההתמודדות היום-יומית בכאוס של קרבות וסכנת חיים, את חוסר הוודאות, את הייאוש לצד התקווה, ובעיקר את סיפורו של שבט שרצה להיות עם, נלחם, סבל, כאב ושילם במחיר דמים – על הזכות הבסיסית להיות חופשי.

יחזקאל רובין,  נשוי ואב לשני בנים ובת, סב לשמונה נכדים, חבר בארגוני התנדבות – שימש נשיא לשעבר ב"שולחן עגול" ובארגון ה"רוטרי". 
זהו ספרו הראשון. 

פרק ראשון

פרק 1 
רקע

זה היה חודש ספטמבר, שנת 1968. משלחת רפואית הומניטרית יצאה מטעם משרד החוץ הישראלי ומגן דוד אדום, לתמוך בנפגעי המלחמה בביאפרה ולטפל בהם. המשלחת מנתה שלושה אנשי צוות. כירורג — ד״ר יורם לונדון, רופא בכיר בבית חולים העמק בעפולה; מרדימה — ד״ר הלנה מגדלן, רופאה בכירה במחלקת הרדמה בבית חולים רמב״ם בחיפה; ואנוכי, יחזקאל רובין, כאח חדר ניתוח.
הצלב האדום הבין-לאומי פנה בצינורות המקובלים למשרד החוץ של מדינת ישראל בבקשת עזרה הומניטרית דחופה, שתכלול בעיקר מומחים לטיפול בנפגעי טראומה ופצעי מלחמה. בתקופה זו נפוצו שמועות על מלחמה עקובה מדם הגובלת בהשמדת עם, עימות המתנהל בין ניגריה כמדינה ריבונית לבין מיעוט בדרום-מזרח ניגריה, שמרד בשלטון המקומי והכריז על עצמו כמדינה עצמאית בשמה החדש — ביאפרה. המלחמה שהשתוללה בעקבות זאת, בין 6 ביוני 1967 ל-15 בינואר 1970, התפרסמה בעולם בשם “מלחמת ביאפרה.״ אלה היו שנתיים וחצי של אירועים טרגיים, ובהם נפגעים רבים, בעיקר אזרחים, נשים, זקנים וטף חפים מפשע. מלחמה שבה ניסו בני שבט האיבו מחבל ביאפרה להשתחרר מעול השלטון הניגרי ולהקים מדינה חופשית שבירתה אנוגו. 
ניגריה באותם הימים הייתה מדינה שסועה, ובין השבטים השונים בה שררו מתחים כלכליים, תרבותיים, אתניים ודתיים. אנשי שבט האיבו הרגישו עצמם כבעלי נתונים אינטלקטואליים גבוהים ביחס לשאר האוכלוסייה. רובם הגדול מילאו משרות בכירות במשרדי הממשל. המודרניזציה יצרה פערים בין אזוריה ועמיה השונים של ניגריה, שאת עצמאותה קיבלה בשנת 1960 מהבריטים. רבים מבני האיבו, רובם נוצרים, עזבו את מקומותיהם המסורתיים וחיפשו עבודה בצפון המדינה, שם התגוררו ביישובים נפרדים מחוץ לערים. שש שנים לאחר קבלת העצמאות התחוללה הפיכה שבה נהרגו מנהיגים צבאיים צפוניים. אנשי שבט האיבו הואשמו במעשה, והמונים זועמים, בעיקר משבט ההאוסה, הרגו מאות מהם. בהמשך אותה שנה התחוללה הפיכה נוספת, ובעקבותיה הותקפו יישוביהם של בני האיבו. היישובים נבזזו ונשרפו, ואלפים נטבחו. האירוע הטראומטי הזה הפך למניע העיקרי לפרישה מהממשל הפדרלי של ניגריה. בה בעת התרחשה השתלטות מוסלמית על צפון המדינה, שביטלה את עצמאות כל החבלים האוטונומיים והפכה אותם למסגרת פדרלית אחת. פעולה זו ליבתה ביתר שאת את התנגדות החבל הדרום-מזרחי. ב-30 במאי 1967 הכריז קולונל צ׳וקוואמקה אוז׳וקו על פרישה של המזרח מניגריה ועל הקמת הרפובליקה של ביאפרה. כעבור שישה ימים פרצה מלחמת האזרחים בין בני שבט האיבו לבין הממשל הפדרלי.
האזור הדרום-מזרחי עשיר במשאבי טבע וידוע כבעל מרבצים ענקיים של נפט. עובדה זו הפכה את הסכסוך לפוליטי ובעל אינטרס בין-לאומי. מדינות אפריקה מעטות הכירו בעצמאות ביאפרה — גבון, האיטי, חוף השנהב, טנזניה וזמביה — אך רק צרפת ודרום אפריקה סיפקו לה סיוע צבאי חשאי. לעומתן רוב מדינות אפריקה האחרות התנגדו בשתיקה לפרישה ממדינה קיימת. בריטניה וברית המועצות היו אלה שסיפקו ציוד צבאי והביעו תמיכה גלויה בממשלה הפדרלית.
מדינת ביאפרה הצעירה השכילה בראשית דרכה לבנות מנגנון שלטוני אזרחי וצבאי, בדגש על גיבוש חברתי של בני האיבו. חייליה הצליחו להדוף את ההתקפות הקרקעיות של ניגריה ואף להתקדם ולהשתלט על שטחים נוספים שבשליטת השלטון הפדרלי. הישג מרשים היה כיבוש העיר בנין בדרום, המרוחקת כמאתיים קילומטר מלאגוס הבירה.
כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה הפעילה ניגריה כוחות מיוחדים וכבשה את עיר הנמל פורט הרקורט, שם נמצאים מצבורי 
הנפט הגדולים. היא הטילה סגר ימי ויבשתי של יבוא סחורות ונשק לביאפרה והפציצה אווירית את השדות החקלאיים שבתוך המדינה הצעירה, כדי להרעיב את האוכלוסייה המקומית, ולהכריח אותה להיכנע. פעולות אלו סגרו וכיתרו את המדינה מכל עבריה, ללא יכולת אספקה מבחוץ. המצב החדש הוביל לאסון הומניטרי, שהתבטא במספר המתים במלחמה מצד אחד, וברעב ובמחלות 
מצד אחר. מניין המתים הוערך במיליון נפש בתוך זמן קצר. הביאפרים טענו כי ניגריה מנסה לנצח את המלחמה בדרכים לא אנושיות ואכזריות שנוגדות את כל האמנות הבין-לאומיות. לטענתם, הממשלה הפדרלית אסרה על משלוחי מזון של הצלב האדום 
ושל ארגוני זכויות אדם בעולם, ואף הורתה לפגוע במטוסים שהביאו אותם. ביאפרה המשיכה לטעון כי הניגרים מבצעים באוכלוסייתה רצח עם. המלחמה קיבלה כיסוי תקשורתי נרחב רק אחרי שפורסמו ושודרו ברחבי העולם צילומי זוועה של ילדים רעבים, חלקם 
שלדי עצמות ואחרים עם הבטן הנפוחה, על רקע גוויות מפוזרות לפני קברי אחים. הטבח באוכלוסייה שעליו דיווחה התקשורת 
גרם לזעזוע עמוק בתודעה הציבורית. על אף הפרסום הרב, התמונות לא הצליחו לחולל איחוד בין-לאומי שיעצור את מרחץ הדמים. 
דיווחים איומים ונוראיים המשיכו להגיע משם. התנאים הסניטריים היו בלתי נסבלים. בעקבות בריחת רוב האוכלוסייה מהערים לתוך היערות נוצרה צפיפות שלא אפשרה לקיים תנאי חיים אנושיים בסיסיים. חוסר מזון ומים לשתייה היו בעיה אפידמיולוגית. מחייה ללא חשמל, חוסר בתרופות, נפגעי קרבות שלא מקבלים טיפול נאות, מערכת הבריאות שקרסה — כל אלו חייבו התערבות חיצונית וגיוס דחוף של צוותי רפואה. 
לאור הפרסומים היה ארגון הצלב האדום הבין-לאומי, היושב בז׳נבה שבשווייץ, הראשון שהתגייס והרים את הכפפה בסיוע הומניטרי ראשוני, וששלח תרומות של ציוד אישי ומזון, תרופות וצוותים רפואיים. הצלב האדום החל בהתארגנות ובגיוס כספים למען מטרה זו, וגם הצליח לעודד מדינות נוספות בעולם להשתתף במאמץ. הפנייה למשרד החוץ הישראלי הגיעה באפריל 1968 והועברה מיידית למשרד הבריאות, לצורך איתור וגיוס של אנשי מקצוע בתחום הרפואה. הבקשה הייתה ספציפית וברורה מאוד: “אנא שלחו בעיקר צוותים כירורגיים ובדחיפות.״ 
באותם ימים, בישראל, זו הייתה תקופת האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל הותקפה בשלוש חזיתות בידי צבאות שתכננו לכבוש אותה. שישה ימי לחימה הביאו לניצחון רב-רושם, הביטחון האישי והלאומי הרקיע שחקים והכלכלה החלה לפרוח לאחר שנים של מיתון. החברה הישראלית הייתה מלוכדת ומלאת שמחת חיים מאי פעם. המעמד הבין-לאומי של מדינת ישראל, כמדינה שצברה ניסיון בהתמודדות עם מצבי לחץ, הפך לשם דבר, ישראל הפכה בן לילה לאומה חזקה ונחשבת בתחומים 
רבים. 
תחום הרפואה, בדגש על הטיפול בנפגעי טראומה, היה אחד מהם. היכולות במתן עזרה ראשונה, בטיפול בנפגעי קרב תחת לחץ ותחת אש, כשהמאמץ מתמקד בשיטות פינוי מהיר ויעיל לתחנות איסוף חטיבתיות ולבתי חולים שדה — העמידו אותנו בחזית הקדמה בעולם כולו. הפינוי בהטסות ישירות לבתי החולים מקו החזית, היה גורם מכריע בהצלת חיים. הוא רק חיזק את ההילה שהייתה לישראל בכלל ולחיל האוויר הישראלי בפרט. זו אחת הסיבות שמספר הפצועים שנפטרו לאחר שהגיעו למתחם רפואי כלשהו, היה מהנמוכים ביותר בעולם.
אין פלא אפוא שהבקשה לעזרה ולתמיכה מארגונים בין-לאומיים הופנתה גם לישראל. כמדינה הומניטרית נעתרה ישראל מיד לבקשת הצלב האדום, אם כי מבחינה פוליטית, הייתה כאן רגישות מסוימת מפאת הצורך לשמור על ניטרליות מול ניגריה, ולכן רשמית, כל התיאומים נעשו דרך ארגון מגן דוד אדום בארץ, שלימים היה לארגון לאומי רשמי ועצמאי בוועד הבין-לאומי של הצלב האדום בשווייץ. מגן דוד אדום שלח ללא היסוס מטוס מלא בסיוע מישראל, 18 טונות של מזון וציוד רפואי, כמחווה למען העם בביאפרה. בראש המשלחת עמדו המנכ״ל והטייס אייבי נתן. בה בעת החלה להתארגן משלחת רפואית כירורגית. התקבלה החלטה עקרונית לשלוח רק צוות כירורגי אחד, ובו מנתח, מרדים ואח חדר ניתוח. תאריך מוגדר לא נקבע. מעט מאוד מידע עמד בפני מקבלי ההחלטות, וגם זה שהגיע היה חלקי מאוד ומוגבל. בחירת אנשי המשלחת נעשתה במהירות, אך מבחינה טכנית לא ניתן היה להתארגן בהכנת ציוד או להכין תוכניות פרטניות לעבודה בשטח, כדי לאפשר פעילות בטוחה ופרודוקטיבית כשנגיע. ההנחיה שהתקבלה העמידה אותנו במצב של מוכנות תמידית לתזוזה בהתראה קצרה. 
כחבר במשלחת היה ברור כי יהיה עליי לעמוד בניסיון אישי לא פשוט ובלחצים נפשיים בשטח עוין. הייתי חייב לעבור הכשרה והכנה מקצועית ופסיכולוגית מתאימה. בדיעבד, אני יכול לומר בוודאות שלולא ההכשרה המתאימה, לא הייתי חוזר מהתופת בביאפרה כאדם שפוי. תפקידי במשלחת היה לשמש זרוע השלישית של הצוות הכירורגי, תוך כדי הניתוח, ובנוסף לעסוק בתפעול השוטף והרציף של חדר הניתוח. במציאות, המשמעות הייתה לשמש עוזר מנתח בכל שלב ובכל תהליך. מאחר שרופא בודד לא מסוגל לבצע ניתוח מסובך ללא עזרה נוספת, תפקידי היה לשמש לו כאסיסטנט. כאן עמד לצידי המקצוע שרכשתי שהיה ראשוני וייחודי בארץ. שונה לחלוטין מתהליך ההכשרה המקובל של אח חדר ניתוח.

***

לתחום הפארה-רפואי נחשפתי לפני גיוסי לצה״ל. הוצע לי להירשם לקורס טרום-צבאי, שהתקיים בבית החולים תל השומר. מטרתו נועדה להכשיר את המשתתפים בו, להתמחות בכל הפעילות והתפעול של חדר ניתוח, הכוללת השתתפות פעילה בצוות המנתח. הלימודים היו אינטנסיביים מאוד, תאורטיים ומעשיים כאחד, נמשכו 24 חודשים רצופים והתמקדו בתחום הכירורגיה ובעבודת חדר ניתוח. תקופת ההכשרה נעשתה בבית החולים במסגרת אזרחית, בחסות הצבא. כל מסיימי הקורס התגייסו לצה״ל בתום הכשרתם לתפקיד רפואי מקצועי ועברו קורס קציני רפואה מזורז, הכולל שירות של שלוש שנים בצבא כמקובל. הביקוש היה לגברים בלבד והתבסס על קונספט צבאי, שהתגבש לאחר מלחמת סיני (קדש) בשנת 1956. צה״ל הפעיל במלחמה זו כוחות צנחנים שפעלו מעבר לקווי אויב, ונוצר הצורך לבנות סגל מקצועי גברי בבית חולים שדה מוצנח. תפקידנו היה להחליף את הנשים שפעלו אז בתפקידי סיעוד שונים, בעיקר בחדר ניתוח, שבו עד אז פעלו אחיות בלבד. תפקיד הבוגרים בקורס היה אחד המרכיבים המרכזים בהפעלת בית חולים שדה. בסך הכול התקיימו בישראל שלושה מחזורים שבהם סיימו כשלושים איש. הלימודים התקיימו במסגרת פנימייה, מגורים בתוך בית החולים, כלכלה ואף דמי כיס. היחס היה אישי ומלטף. הצוות המקצועי, ובעיקר האנושי, אפשר לנו להפוך את חדר הניתוח לבית, ואנחנו התמסרנו ללימודים ולעבודה במלוא המרץ והרצינות. 
מחצית השנה ראשונה הוקדשה כולה ללימודים תאורטיים. כל מקצועות הכירורגיה הועברו על ידי מיטב המרצים, רופאים בכירים ומנהלי מחלקות, בעלי ותק עצום, כל אחד בתחומו. אנטומיה, למשל, למדנו מפי ד״ר אנקילביץ (אגמון), רופא צבאי שקיבל אות הצטיינות על התנהלותו תחת אש מעבר לקווי אויב לאחר הצניחה במתלה במלחמת סיני. ד״ר אגמון הציל את חייו של מאיר הר ציון, מוותיקי חטיבת הצנחנים. מנהלי מחלקות הרביצו בנו את תורת הכירורגיה בכל התחומים והמקצועות; כירורגיה כללית וכלי דם, אורתופדיה, נוירוכירורגיה, חזה, אף אוזן גרון ועיניים, אורולוגיה וגינקולוגיה ועוד כהנה וכהנה. עם כניסה לפרטי הפרטים של כל מהלכי הניתוח ועל כל רקמה אנטומית המעורבת בו.
אלה היו לימודי רפואה כירורגית ברמה הגבוהה ביותר. רכשתי ידע וערך מוסף בפן המקצועי שלא כל אחד בתחום זה זוכה להם. העבודה המעשית בחדרי הניתוח הייתה גולת הכותרת. בתוך חודשים אחדים השתלבנו בעבודה השוטפת, והתחלנו להתרחץ לניתוחים ולהחליף את האחיות. בכל יום השתתפתי באופן פעיל בארבעה או חמישה ניתוחים לפחות. גם הצטרפתי בהתנדבות לתורנויות ערב ולילה, שנמשכו עד הבוקר. לילות ארוכים התבצעו ניתוחים דחופים שנכנסו ללא הפסקה, בעקבות פציעות של תאונות דרכים או פציעות ירי. ניתוחים דחופים מצילי חיים היו שגרת חיינו. מבחינתי, כל רגע בחדר הניתוח היה רגע של סיפוק ואהבה. הרגשתי חיוני וראיתי בזאת את ייעודי בחיים. 
לקראת סוף השנה השנייה ללימודים, ביוני 1967, החלה מלחמת ששת הימים. אין ספק כי מלחמה זו הייתה רגע מכונן בהתקדמותי המקצועית. כל חבריי לקורס מילאו תפקידי מפתח בחדר הניתוח. כולנו שובצנו לכל הניתוחים 24 שעות ביממה. פצועים רבים פונו אלינו דרך האוויר בהליקופטרים, והיו גם שהגיעו באמבולנסים מהשטח לאחר שטופלו בדרך. חיל הרפואה התפרס באופן יוצא דופן בכל נקודות האיסוף בארץ. הטיפול בתחנות הגדודיות ללא ספק הציל את חייהם של רבים מהפצועים. גם תחנות טיפול נוספות של פלוגות חטיבתיות ובתי חולים שדה פעלו ביעילות רבה. בזכות מערך זה יש לומר, מספר הצלות החיים ומזעור הנזקים מבין הפצועים היה מהגבוהים בעולם. את שיטת הפריסה הזו ניסינו בהמשך ליישם גם בביאפרה. 
תוך כדי המלחמה החלו מתנדבים, אנשי מקצוע רפואיים מהעולם הרחב, להגיע ארצה, ובהם רופאים מומחים בעלי שם מארצות הברית ואירופה. כל אחד בתחומו הציג שיטות עבודה וחשיבה כירורגית שהרחיבו את אופק המידע שלי ועזרו לי בהמשך ליעל את עבודתי, דבר שבא לידי ביטוי באיכות התוצאות בשטח. מלחמת ששת הימים, הציבה בפנינו אתגרים חדשים בתחומים שלא עסקנו בהם הרבה בימים רגילים, והיא ההתמודדות עם פציעות ייחודיות שלא הכרנו בעבר, בעיקר כוויות מטנקים שנשרפו מאש אויב, בתקופה שבה טרם היו סרבלים חסיני אש. הטיפול כלל השתלות עור, שיקום איברים וניתוחים פלסטיים רבים, לצד טיפול בפציעות ראש, וכמובן כירורגיה כללית.
הניסיון שרכשתי בתקופה זו לא יסולא בפז. ניסיון זה אִפשר לי לבצע וליישם פעולות שדרשו אלתור ואומץ בתקופה שבה שהיתי בביאפרה. במהלך המלחמה התעצבה תודעתי ולמדתי לחשוב מחוץ לקופסה. זאת בעזרת מתנדבים נוספים מחו״ל, אנשים פארה רפואיים בעלי התמחות ספציפית באורתופדיה ושיקום, שהביאו עמם טכניקות חדישות וניסיון מוכח. מהם למדתי שיטות עבודה חדשות, אופציות חשיבה וגווני אלתור, ניתוח מצבים בעיקר במצבי לחץ. תכונה חשובה והכרחית הייתה שמירה על קור רוח. מבחינתי, בית חולים שיבא היה בית ספר להכשרה מקצועית, אך לא פחות מכך, הוא היה בית ספר לחוכמת החיים.
את שירותי הצבאי התחלתי בתוך מערך חיל הרפואה. לאחר קורס קציני רפואה קצר, הוצבתי בבית חולים שדה לשעת חירום. את עיקר הזמן הקדשתי לעבודה בחדר הניתוח של בית החולים הצבאי רמב״ם בחיפה. בתוך זמן קצר קיבלתי הצעה שהיה קשה לסרב לה: התמחות בהפעלת מכונת לב ריאות בניתוחי לב פתוח. ניתוחים אלו היו רק בראשית דרכם ברמב״ם. מבחינתי זה היה קידום וכרטיס כניסה לתחום העתיד. ההתפתחות הטכנולוגית בנושא הייתה מהירה ומבטיחה, והכול ציפו לפריצות דרך משמעותיות. 
אחת לשבוע התקיימה במעבדת בית החולים פעולת ניסוי על בעל חיים. שכל כולה עסקה בפיתוח הטכנולוגיה בניתוחי לב פתוח. לביצוע תהליך הניסוי היה צורך לבצע ניתוח הכנה ולחברו אל מכונת הלב והריאות. רק בשלב זה הוזמנו הרופאים לביצוע הפעולה אותה ביקשו לבדוק. תפקידי היה לבצע את ניתוח ההכנה. התייחסתי אליו ברצינות כאילו שמדובר בניתוח אמיתי לכל דבר ועניין. ההרדמה וכל התהליך הכירורגי היו זהים למהלך ניתוח בבני אדם, ובכלל זה כניסה לבית החזה, חיבור עורקי הלב והוורידים לצנרת המכונה, הפעלת המכונה ווידוא שכל המערכות מתפקדות היטב. 
מספר הניתוחים שביצעתי היה מרשים. למדתי את כל הטכניקות המקובלות בתחום הכירורגיה. עם הידע והיכולת הזו, ידעתי ואף הייתי מוכן לכך שאם אאלץ במצב חירום כלשהו, בשטח אויב או בכל מקום נידח אחר, כשאין רופא בשטח, לבצע ניתוח מציל חיים בבני אדם. למשל טרכאוסטומיה, שמשמעותה פתיחת נתיב אוויר, אוכל לעשות ללא היסוס ובהצלחה. במבט לאחור, אני בטוח שתהליכים אלו ואופן קבלת ההחלטות, הכשירו אותי לעבודת הצוות במשלחת שהתארגנה לצאת לביאפרה.

עוד על הספר

ביאפרה יחזקאל רובין

פרק 1 
רקע

זה היה חודש ספטמבר, שנת 1968. משלחת רפואית הומניטרית יצאה מטעם משרד החוץ הישראלי ומגן דוד אדום, לתמוך בנפגעי המלחמה בביאפרה ולטפל בהם. המשלחת מנתה שלושה אנשי צוות. כירורג — ד״ר יורם לונדון, רופא בכיר בבית חולים העמק בעפולה; מרדימה — ד״ר הלנה מגדלן, רופאה בכירה במחלקת הרדמה בבית חולים רמב״ם בחיפה; ואנוכי, יחזקאל רובין, כאח חדר ניתוח.
הצלב האדום הבין-לאומי פנה בצינורות המקובלים למשרד החוץ של מדינת ישראל בבקשת עזרה הומניטרית דחופה, שתכלול בעיקר מומחים לטיפול בנפגעי טראומה ופצעי מלחמה. בתקופה זו נפוצו שמועות על מלחמה עקובה מדם הגובלת בהשמדת עם, עימות המתנהל בין ניגריה כמדינה ריבונית לבין מיעוט בדרום-מזרח ניגריה, שמרד בשלטון המקומי והכריז על עצמו כמדינה עצמאית בשמה החדש — ביאפרה. המלחמה שהשתוללה בעקבות זאת, בין 6 ביוני 1967 ל-15 בינואר 1970, התפרסמה בעולם בשם “מלחמת ביאפרה.״ אלה היו שנתיים וחצי של אירועים טרגיים, ובהם נפגעים רבים, בעיקר אזרחים, נשים, זקנים וטף חפים מפשע. מלחמה שבה ניסו בני שבט האיבו מחבל ביאפרה להשתחרר מעול השלטון הניגרי ולהקים מדינה חופשית שבירתה אנוגו. 
ניגריה באותם הימים הייתה מדינה שסועה, ובין השבטים השונים בה שררו מתחים כלכליים, תרבותיים, אתניים ודתיים. אנשי שבט האיבו הרגישו עצמם כבעלי נתונים אינטלקטואליים גבוהים ביחס לשאר האוכלוסייה. רובם הגדול מילאו משרות בכירות במשרדי הממשל. המודרניזציה יצרה פערים בין אזוריה ועמיה השונים של ניגריה, שאת עצמאותה קיבלה בשנת 1960 מהבריטים. רבים מבני האיבו, רובם נוצרים, עזבו את מקומותיהם המסורתיים וחיפשו עבודה בצפון המדינה, שם התגוררו ביישובים נפרדים מחוץ לערים. שש שנים לאחר קבלת העצמאות התחוללה הפיכה שבה נהרגו מנהיגים צבאיים צפוניים. אנשי שבט האיבו הואשמו במעשה, והמונים זועמים, בעיקר משבט ההאוסה, הרגו מאות מהם. בהמשך אותה שנה התחוללה הפיכה נוספת, ובעקבותיה הותקפו יישוביהם של בני האיבו. היישובים נבזזו ונשרפו, ואלפים נטבחו. האירוע הטראומטי הזה הפך למניע העיקרי לפרישה מהממשל הפדרלי של ניגריה. בה בעת התרחשה השתלטות מוסלמית על צפון המדינה, שביטלה את עצמאות כל החבלים האוטונומיים והפכה אותם למסגרת פדרלית אחת. פעולה זו ליבתה ביתר שאת את התנגדות החבל הדרום-מזרחי. ב-30 במאי 1967 הכריז קולונל צ׳וקוואמקה אוז׳וקו על פרישה של המזרח מניגריה ועל הקמת הרפובליקה של ביאפרה. כעבור שישה ימים פרצה מלחמת האזרחים בין בני שבט האיבו לבין הממשל הפדרלי.
האזור הדרום-מזרחי עשיר במשאבי טבע וידוע כבעל מרבצים ענקיים של נפט. עובדה זו הפכה את הסכסוך לפוליטי ובעל אינטרס בין-לאומי. מדינות אפריקה מעטות הכירו בעצמאות ביאפרה — גבון, האיטי, חוף השנהב, טנזניה וזמביה — אך רק צרפת ודרום אפריקה סיפקו לה סיוע צבאי חשאי. לעומתן רוב מדינות אפריקה האחרות התנגדו בשתיקה לפרישה ממדינה קיימת. בריטניה וברית המועצות היו אלה שסיפקו ציוד צבאי והביעו תמיכה גלויה בממשלה הפדרלית.
מדינת ביאפרה הצעירה השכילה בראשית דרכה לבנות מנגנון שלטוני אזרחי וצבאי, בדגש על גיבוש חברתי של בני האיבו. חייליה הצליחו להדוף את ההתקפות הקרקעיות של ניגריה ואף להתקדם ולהשתלט על שטחים נוספים שבשליטת השלטון הפדרלי. הישג מרשים היה כיבוש העיר בנין בדרום, המרוחקת כמאתיים קילומטר מלאגוס הבירה.
כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה הפעילה ניגריה כוחות מיוחדים וכבשה את עיר הנמל פורט הרקורט, שם נמצאים מצבורי 
הנפט הגדולים. היא הטילה סגר ימי ויבשתי של יבוא סחורות ונשק לביאפרה והפציצה אווירית את השדות החקלאיים שבתוך המדינה הצעירה, כדי להרעיב את האוכלוסייה המקומית, ולהכריח אותה להיכנע. פעולות אלו סגרו וכיתרו את המדינה מכל עבריה, ללא יכולת אספקה מבחוץ. המצב החדש הוביל לאסון הומניטרי, שהתבטא במספר המתים במלחמה מצד אחד, וברעב ובמחלות 
מצד אחר. מניין המתים הוערך במיליון נפש בתוך זמן קצר. הביאפרים טענו כי ניגריה מנסה לנצח את המלחמה בדרכים לא אנושיות ואכזריות שנוגדות את כל האמנות הבין-לאומיות. לטענתם, הממשלה הפדרלית אסרה על משלוחי מזון של הצלב האדום 
ושל ארגוני זכויות אדם בעולם, ואף הורתה לפגוע במטוסים שהביאו אותם. ביאפרה המשיכה לטעון כי הניגרים מבצעים באוכלוסייתה רצח עם. המלחמה קיבלה כיסוי תקשורתי נרחב רק אחרי שפורסמו ושודרו ברחבי העולם צילומי זוועה של ילדים רעבים, חלקם 
שלדי עצמות ואחרים עם הבטן הנפוחה, על רקע גוויות מפוזרות לפני קברי אחים. הטבח באוכלוסייה שעליו דיווחה התקשורת 
גרם לזעזוע עמוק בתודעה הציבורית. על אף הפרסום הרב, התמונות לא הצליחו לחולל איחוד בין-לאומי שיעצור את מרחץ הדמים. 
דיווחים איומים ונוראיים המשיכו להגיע משם. התנאים הסניטריים היו בלתי נסבלים. בעקבות בריחת רוב האוכלוסייה מהערים לתוך היערות נוצרה צפיפות שלא אפשרה לקיים תנאי חיים אנושיים בסיסיים. חוסר מזון ומים לשתייה היו בעיה אפידמיולוגית. מחייה ללא חשמל, חוסר בתרופות, נפגעי קרבות שלא מקבלים טיפול נאות, מערכת הבריאות שקרסה — כל אלו חייבו התערבות חיצונית וגיוס דחוף של צוותי רפואה. 
לאור הפרסומים היה ארגון הצלב האדום הבין-לאומי, היושב בז׳נבה שבשווייץ, הראשון שהתגייס והרים את הכפפה בסיוע הומניטרי ראשוני, וששלח תרומות של ציוד אישי ומזון, תרופות וצוותים רפואיים. הצלב האדום החל בהתארגנות ובגיוס כספים למען מטרה זו, וגם הצליח לעודד מדינות נוספות בעולם להשתתף במאמץ. הפנייה למשרד החוץ הישראלי הגיעה באפריל 1968 והועברה מיידית למשרד הבריאות, לצורך איתור וגיוס של אנשי מקצוע בתחום הרפואה. הבקשה הייתה ספציפית וברורה מאוד: “אנא שלחו בעיקר צוותים כירורגיים ובדחיפות.״ 
באותם ימים, בישראל, זו הייתה תקופת האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל הותקפה בשלוש חזיתות בידי צבאות שתכננו לכבוש אותה. שישה ימי לחימה הביאו לניצחון רב-רושם, הביטחון האישי והלאומי הרקיע שחקים והכלכלה החלה לפרוח לאחר שנים של מיתון. החברה הישראלית הייתה מלוכדת ומלאת שמחת חיים מאי פעם. המעמד הבין-לאומי של מדינת ישראל, כמדינה שצברה ניסיון בהתמודדות עם מצבי לחץ, הפך לשם דבר, ישראל הפכה בן לילה לאומה חזקה ונחשבת בתחומים 
רבים. 
תחום הרפואה, בדגש על הטיפול בנפגעי טראומה, היה אחד מהם. היכולות במתן עזרה ראשונה, בטיפול בנפגעי קרב תחת לחץ ותחת אש, כשהמאמץ מתמקד בשיטות פינוי מהיר ויעיל לתחנות איסוף חטיבתיות ולבתי חולים שדה — העמידו אותנו בחזית הקדמה בעולם כולו. הפינוי בהטסות ישירות לבתי החולים מקו החזית, היה גורם מכריע בהצלת חיים. הוא רק חיזק את ההילה שהייתה לישראל בכלל ולחיל האוויר הישראלי בפרט. זו אחת הסיבות שמספר הפצועים שנפטרו לאחר שהגיעו למתחם רפואי כלשהו, היה מהנמוכים ביותר בעולם.
אין פלא אפוא שהבקשה לעזרה ולתמיכה מארגונים בין-לאומיים הופנתה גם לישראל. כמדינה הומניטרית נעתרה ישראל מיד לבקשת הצלב האדום, אם כי מבחינה פוליטית, הייתה כאן רגישות מסוימת מפאת הצורך לשמור על ניטרליות מול ניגריה, ולכן רשמית, כל התיאומים נעשו דרך ארגון מגן דוד אדום בארץ, שלימים היה לארגון לאומי רשמי ועצמאי בוועד הבין-לאומי של הצלב האדום בשווייץ. מגן דוד אדום שלח ללא היסוס מטוס מלא בסיוע מישראל, 18 טונות של מזון וציוד רפואי, כמחווה למען העם בביאפרה. בראש המשלחת עמדו המנכ״ל והטייס אייבי נתן. בה בעת החלה להתארגן משלחת רפואית כירורגית. התקבלה החלטה עקרונית לשלוח רק צוות כירורגי אחד, ובו מנתח, מרדים ואח חדר ניתוח. תאריך מוגדר לא נקבע. מעט מאוד מידע עמד בפני מקבלי ההחלטות, וגם זה שהגיע היה חלקי מאוד ומוגבל. בחירת אנשי המשלחת נעשתה במהירות, אך מבחינה טכנית לא ניתן היה להתארגן בהכנת ציוד או להכין תוכניות פרטניות לעבודה בשטח, כדי לאפשר פעילות בטוחה ופרודוקטיבית כשנגיע. ההנחיה שהתקבלה העמידה אותנו במצב של מוכנות תמידית לתזוזה בהתראה קצרה. 
כחבר במשלחת היה ברור כי יהיה עליי לעמוד בניסיון אישי לא פשוט ובלחצים נפשיים בשטח עוין. הייתי חייב לעבור הכשרה והכנה מקצועית ופסיכולוגית מתאימה. בדיעבד, אני יכול לומר בוודאות שלולא ההכשרה המתאימה, לא הייתי חוזר מהתופת בביאפרה כאדם שפוי. תפקידי במשלחת היה לשמש זרוע השלישית של הצוות הכירורגי, תוך כדי הניתוח, ובנוסף לעסוק בתפעול השוטף והרציף של חדר הניתוח. במציאות, המשמעות הייתה לשמש עוזר מנתח בכל שלב ובכל תהליך. מאחר שרופא בודד לא מסוגל לבצע ניתוח מסובך ללא עזרה נוספת, תפקידי היה לשמש לו כאסיסטנט. כאן עמד לצידי המקצוע שרכשתי שהיה ראשוני וייחודי בארץ. שונה לחלוטין מתהליך ההכשרה המקובל של אח חדר ניתוח.

***

לתחום הפארה-רפואי נחשפתי לפני גיוסי לצה״ל. הוצע לי להירשם לקורס טרום-צבאי, שהתקיים בבית החולים תל השומר. מטרתו נועדה להכשיר את המשתתפים בו, להתמחות בכל הפעילות והתפעול של חדר ניתוח, הכוללת השתתפות פעילה בצוות המנתח. הלימודים היו אינטנסיביים מאוד, תאורטיים ומעשיים כאחד, נמשכו 24 חודשים רצופים והתמקדו בתחום הכירורגיה ובעבודת חדר ניתוח. תקופת ההכשרה נעשתה בבית החולים במסגרת אזרחית, בחסות הצבא. כל מסיימי הקורס התגייסו לצה״ל בתום הכשרתם לתפקיד רפואי מקצועי ועברו קורס קציני רפואה מזורז, הכולל שירות של שלוש שנים בצבא כמקובל. הביקוש היה לגברים בלבד והתבסס על קונספט צבאי, שהתגבש לאחר מלחמת סיני (קדש) בשנת 1956. צה״ל הפעיל במלחמה זו כוחות צנחנים שפעלו מעבר לקווי אויב, ונוצר הצורך לבנות סגל מקצועי גברי בבית חולים שדה מוצנח. תפקידנו היה להחליף את הנשים שפעלו אז בתפקידי סיעוד שונים, בעיקר בחדר ניתוח, שבו עד אז פעלו אחיות בלבד. תפקיד הבוגרים בקורס היה אחד המרכיבים המרכזים בהפעלת בית חולים שדה. בסך הכול התקיימו בישראל שלושה מחזורים שבהם סיימו כשלושים איש. הלימודים התקיימו במסגרת פנימייה, מגורים בתוך בית החולים, כלכלה ואף דמי כיס. היחס היה אישי ומלטף. הצוות המקצועי, ובעיקר האנושי, אפשר לנו להפוך את חדר הניתוח לבית, ואנחנו התמסרנו ללימודים ולעבודה במלוא המרץ והרצינות. 
מחצית השנה ראשונה הוקדשה כולה ללימודים תאורטיים. כל מקצועות הכירורגיה הועברו על ידי מיטב המרצים, רופאים בכירים ומנהלי מחלקות, בעלי ותק עצום, כל אחד בתחומו. אנטומיה, למשל, למדנו מפי ד״ר אנקילביץ (אגמון), רופא צבאי שקיבל אות הצטיינות על התנהלותו תחת אש מעבר לקווי אויב לאחר הצניחה במתלה במלחמת סיני. ד״ר אגמון הציל את חייו של מאיר הר ציון, מוותיקי חטיבת הצנחנים. מנהלי מחלקות הרביצו בנו את תורת הכירורגיה בכל התחומים והמקצועות; כירורגיה כללית וכלי דם, אורתופדיה, נוירוכירורגיה, חזה, אף אוזן גרון ועיניים, אורולוגיה וגינקולוגיה ועוד כהנה וכהנה. עם כניסה לפרטי הפרטים של כל מהלכי הניתוח ועל כל רקמה אנטומית המעורבת בו.
אלה היו לימודי רפואה כירורגית ברמה הגבוהה ביותר. רכשתי ידע וערך מוסף בפן המקצועי שלא כל אחד בתחום זה זוכה להם. העבודה המעשית בחדרי הניתוח הייתה גולת הכותרת. בתוך חודשים אחדים השתלבנו בעבודה השוטפת, והתחלנו להתרחץ לניתוחים ולהחליף את האחיות. בכל יום השתתפתי באופן פעיל בארבעה או חמישה ניתוחים לפחות. גם הצטרפתי בהתנדבות לתורנויות ערב ולילה, שנמשכו עד הבוקר. לילות ארוכים התבצעו ניתוחים דחופים שנכנסו ללא הפסקה, בעקבות פציעות של תאונות דרכים או פציעות ירי. ניתוחים דחופים מצילי חיים היו שגרת חיינו. מבחינתי, כל רגע בחדר הניתוח היה רגע של סיפוק ואהבה. הרגשתי חיוני וראיתי בזאת את ייעודי בחיים. 
לקראת סוף השנה השנייה ללימודים, ביוני 1967, החלה מלחמת ששת הימים. אין ספק כי מלחמה זו הייתה רגע מכונן בהתקדמותי המקצועית. כל חבריי לקורס מילאו תפקידי מפתח בחדר הניתוח. כולנו שובצנו לכל הניתוחים 24 שעות ביממה. פצועים רבים פונו אלינו דרך האוויר בהליקופטרים, והיו גם שהגיעו באמבולנסים מהשטח לאחר שטופלו בדרך. חיל הרפואה התפרס באופן יוצא דופן בכל נקודות האיסוף בארץ. הטיפול בתחנות הגדודיות ללא ספק הציל את חייהם של רבים מהפצועים. גם תחנות טיפול נוספות של פלוגות חטיבתיות ובתי חולים שדה פעלו ביעילות רבה. בזכות מערך זה יש לומר, מספר הצלות החיים ומזעור הנזקים מבין הפצועים היה מהגבוהים בעולם. את שיטת הפריסה הזו ניסינו בהמשך ליישם גם בביאפרה. 
תוך כדי המלחמה החלו מתנדבים, אנשי מקצוע רפואיים מהעולם הרחב, להגיע ארצה, ובהם רופאים מומחים בעלי שם מארצות הברית ואירופה. כל אחד בתחומו הציג שיטות עבודה וחשיבה כירורגית שהרחיבו את אופק המידע שלי ועזרו לי בהמשך ליעל את עבודתי, דבר שבא לידי ביטוי באיכות התוצאות בשטח. מלחמת ששת הימים, הציבה בפנינו אתגרים חדשים בתחומים שלא עסקנו בהם הרבה בימים רגילים, והיא ההתמודדות עם פציעות ייחודיות שלא הכרנו בעבר, בעיקר כוויות מטנקים שנשרפו מאש אויב, בתקופה שבה טרם היו סרבלים חסיני אש. הטיפול כלל השתלות עור, שיקום איברים וניתוחים פלסטיים רבים, לצד טיפול בפציעות ראש, וכמובן כירורגיה כללית.
הניסיון שרכשתי בתקופה זו לא יסולא בפז. ניסיון זה אִפשר לי לבצע וליישם פעולות שדרשו אלתור ואומץ בתקופה שבה שהיתי בביאפרה. במהלך המלחמה התעצבה תודעתי ולמדתי לחשוב מחוץ לקופסה. זאת בעזרת מתנדבים נוספים מחו״ל, אנשים פארה רפואיים בעלי התמחות ספציפית באורתופדיה ושיקום, שהביאו עמם טכניקות חדישות וניסיון מוכח. מהם למדתי שיטות עבודה חדשות, אופציות חשיבה וגווני אלתור, ניתוח מצבים בעיקר במצבי לחץ. תכונה חשובה והכרחית הייתה שמירה על קור רוח. מבחינתי, בית חולים שיבא היה בית ספר להכשרה מקצועית, אך לא פחות מכך, הוא היה בית ספר לחוכמת החיים.
את שירותי הצבאי התחלתי בתוך מערך חיל הרפואה. לאחר קורס קציני רפואה קצר, הוצבתי בבית חולים שדה לשעת חירום. את עיקר הזמן הקדשתי לעבודה בחדר הניתוח של בית החולים הצבאי רמב״ם בחיפה. בתוך זמן קצר קיבלתי הצעה שהיה קשה לסרב לה: התמחות בהפעלת מכונת לב ריאות בניתוחי לב פתוח. ניתוחים אלו היו רק בראשית דרכם ברמב״ם. מבחינתי זה היה קידום וכרטיס כניסה לתחום העתיד. ההתפתחות הטכנולוגית בנושא הייתה מהירה ומבטיחה, והכול ציפו לפריצות דרך משמעותיות. 
אחת לשבוע התקיימה במעבדת בית החולים פעולת ניסוי על בעל חיים. שכל כולה עסקה בפיתוח הטכנולוגיה בניתוחי לב פתוח. לביצוע תהליך הניסוי היה צורך לבצע ניתוח הכנה ולחברו אל מכונת הלב והריאות. רק בשלב זה הוזמנו הרופאים לביצוע הפעולה אותה ביקשו לבדוק. תפקידי היה לבצע את ניתוח ההכנה. התייחסתי אליו ברצינות כאילו שמדובר בניתוח אמיתי לכל דבר ועניין. ההרדמה וכל התהליך הכירורגי היו זהים למהלך ניתוח בבני אדם, ובכלל זה כניסה לבית החזה, חיבור עורקי הלב והוורידים לצנרת המכונה, הפעלת המכונה ווידוא שכל המערכות מתפקדות היטב. 
מספר הניתוחים שביצעתי היה מרשים. למדתי את כל הטכניקות המקובלות בתחום הכירורגיה. עם הידע והיכולת הזו, ידעתי ואף הייתי מוכן לכך שאם אאלץ במצב חירום כלשהו, בשטח אויב או בכל מקום נידח אחר, כשאין רופא בשטח, לבצע ניתוח מציל חיים בבני אדם. למשל טרכאוסטומיה, שמשמעותה פתיחת נתיב אוויר, אוכל לעשות ללא היסוס ובהצלחה. במבט לאחור, אני בטוח שתהליכים אלו ואופן קבלת ההחלטות, הכשירו אותי לעבודת הצוות במשלחת שהתארגנה לצאת לביאפרה.