ג’ונאם

פרק 1

חינוך לכבוד

חוֹנֶה מוֹנדֶה - הזיכרון האישי

“חוֹנֶה מוֹנדֶה”, פירושו "נשארה בבית.” סבתא שלי, טאוס ז"ל, הייתה חונה מונדה. בגיל 14 היא עדיין לא התחתנה. במונחים של איראן, בעידן שבו שלט השוביניזם, היא הייתה סוג של בושה למשפחה. בעידן ההוא, בתרבות ההורית, הילד/ה היו קניין של בעל הסמכות, בעל הכוח במשפחה. קולם לא נשמע, דעתם לא נחשבה והם לא הוגדרו כסובייקטים. הזכויות שלהם, הפגיעות שלהם, היו נחלתם של אדונם, בדרך כלל אבי המשפחה.

חונה מונדה - "נשארה בבית": לא לקחו אותה, הייתה סוג של חפץ... לא ביצעה את תפקידה, לא הניבה את הפירות הדרושים לבעל הסמכות. זה סוג של אות קלון, סוג ב', "מה יגידו השכנים?"

בגיל 14, כשהיא כבר נחשבה "זקנה", שידכו לה את סבא שלי, שהיה אלמן בן 35 עם שני ילדים (שרה ויוסף). תחשבו על ילדה בכיתה ח' שמקבלת שני ילדים ובעל (זקן באמת) אלמן, שבת זוגו, אהובתו, נפטרה.

בתסריט הדמיוני שלי את המציאות הזו שלה, של סבתי בגיל 14, אני רואה פחד.

המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא איך היא קיימה אתו יחסי אישות? מה היא הרגישה שם, ברגע הזה?

ועוד מחשבה שהעסיקה אותי היא איך הוא התנהג אליה כבן זוג ובכלל, כאדם.

מההיכרות העמוקה שלי עם סבא שלי ז"ל, הוא היה אדם מיוחד במינו. המילים "כבוד לאדם" ובכלל, "כבוד" לכל דבר, היו חלק ממנו. הוא תמיד נהג בה בכבוד, זה היה ערך עליון עבורו.

היא רק בת 14 והיא הופכת להיות אימא לשני ילדים כמעט בני גילה. ילדה שהופכת להיות אימא של ילדים.

מכאן היא מתחילה את חייה הבוגרים. נולדו לה עוד שבעה ילדים, אחד מהם נפטר בידיה של אימי (אחותו הגדולה) כשהיה תינוק. אימא שלי שמרה עליו, כילדה בת 8. הוא נחנק מחתיכת מלון והיא חשבה שהוא ישן.

בהמשך אספר גם את סיפורה של אימי ואת סיפור התמודדותה עם מצבים בלתי אפשריים.

סבתא מגדלת שמונה ילדים, עושה איתם עלייה לארץ. אחד מילדיה, שמעון רבי ז"ל, חלה בפוליו והפך להיות משותק ונכה מאוד. טיפלו בו בבית, במסירות אין-קץ. היא הפכה לסבתא לנכדים ולנינים והייתה עבורי “אם כל חי". בארץ היא נפרדת מארבעה מילדיה פרידת עולמים. גם סבא נפרד ממנה. הייתי שם, בכל הפרידות הקשות האלו, זוכרת היטב את מבטה הכואב, את הלב שלה, שמנסה להירגע, ואת הכאב הגדול שניבט מעיניה הירוקות. בשתיקה שלה, בטוהר שבה, במבט העיניים שלה, הבנתי הכול.

היא לא הוציאה מילה רעה בחייה, לא ריכלה מעולם על אף אחד, פשוט התמודדה עם מציאות חייה.

היא הייתה מין מכל ענק, שסופג הכול פנימה, מכיל בלי סוף. אני זוכרת את עצמי מסתובבת איתה ברחובות השכונה כשהיא מוכרת הלבשה תחתונה מבית לבית לפרנסתה. תמיד הייתה לבושה בסוודר עם כיסים ותמיד היו שם עבורי כמה שקדים או אגוזים.

אני מניחה ויודעת שהתרבות הזו הייתה נחלתן של עדות נוספות, תרבויות נוספות. כאם לבנות וגם לבנים, אני מברכת על הקדמה, ההבנה והשינוי שהביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים כיום. וכן, יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות כחברה גם בעת הזו. בעיקר בעולם המיניות שהפך להיות פרוץ ולא פתוח, עולם שבו מתבגרות בנות 14 מקיימות יחסים ולצערי אין שם מספיק כבוד כמו שסבי נתן לסבתי. אני נאחזת בתקווה ובאמונה שנשכיל להתבונן במציאות של ימינו ולהתאים את הקודים החברתיים ואת התרבות כך שייטיבו עם המתבגרים שלנו ואיתנו.

סיפורים מבית הוריי שמעתי המון. לפעמים אנחנו צריכים "לחלוב", לשאול, כדי לפתוח את תיבת הסודות שהם הדחיקו אי שם בילדותם. גם כששמעתי את הסיפורים האלו לאורך השנים, לא הייתי מסוגלת להבין את משמעותם במציאות. זה קשה לעיכול ולא נתפש. לסיפורים האלו יש המון כוח. לפעמים הם ההסבר לשיפוטיות, לביקורת, לקורבנות של הדור הזה, לחוסר ההבנה שלהם אותנו. זזנו מקיצון אחד לקיצון שני. כמו שזה קשה לנו לעיכול, המצב של היום קשה להם לעיכול ולהבנה. קיצון הוא תמיד מקום לא בטוח. לפעמים זה גם מקום של בדידות, שחור או לבן, בלי פשרות, חד וחלק. תזוזה למרכז, לגווני האפור, יכולה להיות נוחה יותר לכולנו.

סבתא שלי, טאוס סולימניאן ז"ל, נפטרה בשנתה בבית אבות לפני שלוש שנים, יומיים אחרי שחגגנו לה יום הולדת, כשהיא נושקת לחגיגות ה-100 עם כל חבריה בבית האבות. הגענו לחגוג לה, כל הנכדים והנינים. זו הייתה הפעם הראשונה שחגגו לה יום הולדת. היא הייתה קפואה, משהו בה נשבר ונשאר סגור.

המעבר לבית האבות לא היטיב עימה. כשהגעתי למסיבה משהו בבטן שלי כאב. הרגשתי רע מאוד ובכיתי בלי הפסקה, לא יכולתי לעצור את עצמי. משהו במבט שלה, בתקשורת איתה, לא היה לי ברור.

בסיום החגיגה נפרדתי ממנה בצער, עם כאב עמוק בליבי. לא תיארתי לעצמי שזו פרידת עולמים. נישקתי אותה והצטלמתי איתה. היא הניחה את ידה על ראשי ובירכה אותי בברכת הכוהנים בשארית כוחותיה. עד היום מגע היד שלה זכור לי, כמו גם הריח שלה ומבט עיניה הירוקות, השקטות, מלאות החמלה והטוב.

סבתא שלי הייתה הסנדקית בברית של בני נעם. תמיד הייתה במבטה נחמה גדולה והמון כוח שנובע מבפנים, מתוך הנשמה, נקי ומלא באמונה. דמותה ונפשה נצורים בנשמתי לנצח.

כבוד בתוך המשפחה

מַאדָרֶה בַּאצָּ'ה - האימא של הילדים

כשסיפרו לי את סיפורה של סבתי, על חתונה של ילדה בת 14 עם גבר בן 35, אלמן עם שני ילדים, הרגשתי איך מתכווצת לי הבטן, ואם זה לא מספיק כואב אז יש גם סיפורים קשים יותר: סבתא רבתא שלי חותנה בגיל 9 וברחה דרך החלון ביום חתונתה. הרגשות שהציפו אותי היו בעיקר בוז ולעג.

מיד קפצו לי כל הדימויים שספגתי בילדותי על הפרסים. קראתי להם פרימיטיביים.

פירשתי את המנהגים האלו כמנהגים פטריארכליים. ואכן, מנהגים אלו אכן שייכים לתרבות פטריארכלית שבה לנשים אין קול, דעתן הייתה פחות נחשבת ואפילו מושתקת ומבוטלת, והן הפכו לכלי שרת בידי אדונן.

בעקבות הסיפור על סבתא טאוס קיבלתי המון תגובות. לצד הקולות הקשים, הזעזוע, האימה שהייתה גם חלק ממחשבותיי, עלו לא מעט קולות של בני הדור ההוא שהסבירו שחיתון נשים בגיל צעיר נבע מהצורך לשמור על הבנות בעיקר מפני הגויים בארצות הגולה.

סיפורים על חתונה מוקדמת מאוד ניתן למצוא גם בתרבויות נוספות ולצערי, אפילו היום, בימינו אנו.

ניתן לשפוט את ההחלטות הללו, ואני בוחרת לבדוק דווקא מה היה שם נכון ומה ניתן לקחת משם לעולמנו שלנו, למקום שבו אנחנו מגדלים ילדים בתפקיד הורי מורכב, בגיל ההתבגרות החדש.

יש לי המון זיכרונות מהבית של סבא וסבתא. ביליתי איתם לא מעט בילדותי ויש לי מהם בעיקר זיכרונות טובים, זיכרונות של כבוד, חמלה והמון אהבה.

סבא נהג לכנות את סבתא "מַאדָרֶה בַּאצָּ'ה" - האימא של הילדים.

לכינוי הזה יש מקום של כבוד גדול מאוד לאישה בתוך הבית. "האימא של הילדים", פירושו העמוק יותר הוא "עמוד התווך של הבית", מרכז הבית.

הדרך שבה הוא דיבר אליה, הכבוד שלו אליה כאדם וכאישה, ואפילו המבטים שלו, חקוקים בזיכרוני ושמורים היטב, עם טעם של עוד. הוא כיבד אותה ודרש מכולנו לתת תמיד כבוד להורינו. "כבד את אביך ואת אימך" היה אחד הערכים החשובים ביותר עבורו.

זה היה הדדי מאוד ביניהם, ה"חזית" שלהם אל מול ילדיהם הייתה מאוד אחידה, היה שם משהו מאוד יציב שאפשר לילדים להבין היטב את הגבולות ואת המרחב המאפשר. גם אם הוא היה נוקשה, מצומצם ומיושן, הוא עדיין היה מאוד ברור. הכבוד לאישה, ובכלל לאדם, היה ערך בעל משקל בדרכי החינוך שלהם.

המקום הטהור והעוצמתי הזה של כבוד, חמלה לאחר וגם כבוד וחמלה לעצמנו כהורים, התערער לו בשנים האחרונות ואת מקומו תפסה התחרות, ההשוואתיות והאלימות - אלימות בכלל ואלימות נגד נשים בפרט. כולנו עדים למקרי הרצח האכזריים, למקרי האלימות וגם לסיפורי האונס הקשים בשנים האחרונות.

במפגשים שלי עם הורים ובני ונוער אני פוגשת המון אלימות לצד שיח של ביטול, ניכור, גלגולי עיניים וזלזול, שגם הם מתפרשים לעיתים כניצנים של אלימות שהופכת להיות נוכחת ומקבלת גיבוי ונרמול דרך ביטויים של "זה גיל ההתבגרות", "זה הדור הזה", "כולם ככה" ועוד.

כאם למתבגרים ולמתבגרות, כואבת לי הבטן רק מהמחשבה על כך שבני ינהג בחוסר כבוד לאשתו או לכל אדם באשר הוא, או מנגד, שבתי תיאלץ להתמודד עם סיטואציה של אלימות או החפצה כלפיה.

ילדים ובני נוער חשופים כיום לאלימות על כל גווניה - מינית, פיזית, נפשית, מילולית - במרחבים השונים במציאות שלהם. הם חשופים בעיקר דרך המסכים, המכשירים הניידים, האפליקציות, הסרטונים והתמונות. חשופים לכך לאורך כל שעות היממה, אין להם רגע דל של שקט, רגע אחד של מחשבה או אפילו רגע של דמיון.

גם רגע אחד של שעמום אין להם. המוח מוצף בגירויים ובמצבים אלימים במשך כל שעות היממה.

תקופת הקורונה אפילו העצימה את המציאות הזו, או שאולי רק שמה זרקור על המציאות שלהם. מתבגרים חשופים כיום למסכים במשך כל שעות היממה, והאלימות נוכחת בכל מרחבי המציאות שלהם.

הדבר דומה לרעל שמוזרם להם ישירות למוח, שטיפת מוח שמנרמלת אלימות. בפרשנות שלהם וגם שלנו, האלימות הנוכחת במרחב התודעתי הופכת להיות "בסדר", "בקטנה".

כהורים בעידן הזה, שבו אנחנו בתפקיד של מחנכים ומעצבי הדור הבא, אנחנו נדרשים לנקוט עמדה פרו-אקטיבית נגד אלימות ולחנך לערך של כבוד, כבוד לאחר וכבוד עצמי. חובתנו ההורית והחינוכית באה לידי ביטוי בכמה מישורים:

1. "ממנו תראו וכך תעשו" - דוגמה אישית ונוכחות פיזית

כהורים, אנחנו חייבים להיות מגדלור נוצץ ומואר בתוך הבית, המקום שאליו ילדינו מרימים את העיניים ותמיד רואים אור, המקום שממנו הם שואבים את הערכים ואת הדרך הנכונה עבורם למציאות החיים העכשווית והבוגרת שלהם.

לפני הכול, אנחנו חייבים להיות, פשוט להיות נוכחים בחייהם, בזמן פיזי שבו מתקיימת שיחה של פנים מול פנים, שיחה שבה המתבגרים שלנו קוראים את תווי הפנים, את הבעות הפנים ואת המימיקה ולמדים על יחסים ותקשורת בין־אישית.

האונה הפרונטלית (המצחית) במוח מתפתחת לאורך גיל ההתבגרות. החלק במוח שאחראי על המוסר, על הבנת המשמעות, על החמלה, על ראיית הסכנה, אינו מפותח דיו בגיל ההתבגרות.

המוח לומד את המוסר, החמלה, משמעות והבנת האחר, דרך קריאה של הבעות פנים, דרך תקשורת בין־אישית אמיתית, פיזית, נוכחת, עם דופק ונשימה.

כיום הוחלפה התקשורת הפיזית בהודעות כתובות, במדבקות למיניהן ובעיקר באמוג'י, שהפכו להיות סימנים מוסכמים לתחושות עצב, שמחה, כעס, עלבון או כל תחושה אחרת.

רגשות הפכו להיות סמלים קרים, בלי נשמה, בלי רוח חיים, והדבר משפיע ישירות על היכולת של המתבגרים לסגל תחושות חמלה, מוסר והבנה כלפי עצמם וכלפי זולתם.

הדבר משפיע ישירות גם על התפתחות המוח ועל היכולת להפנים מוסר וחמלה. המוח לא לומד את הבעות הפנים, את טון הדיבור ואת שפת גוף, ומתפתח בצורה מוגבלת, שטחית - סוג של שחיקת רגש. הילדים סגורים במשך שעות מרובות בתוך החדר, בבדידות, מול פיקסלים, והחמלה נשחקת לאיטה ונעלמת. הם הופכים להיות קהי חושים, לעיתים חסרי חמלה, ולא רק הם, גם אנחנו ובכלל, האנושות כולה עוברת שינוי ביכולת לתקשר ולנהל שיח בין־אישי.

דמיינו לעצמכם שאם כל בוקר, לפני שהייתם יוצאים מהבית, הייתם רואים את אבא נותן סטירה לאימא. כנראה הייתם למדים שזה נורמלי ומקובל.

אם כך, חשבו לרגע על ילד שמשחק במשחק מחשב שבו יורים על חזה של אישה, אונסים ורוצחים נשים וגברים כל יום, וזה אפילו מצחיק, משעשע ונחשב להצלחה.

בנוסף, ילדינו חשופים גם לפורנוגרפיה במרחב שלהם (פירוט על השפעת הפורנו - בהמשך). פורנוגרפיה היא לא ה"סרטים הכחולים" שאנחנו ראינו בזמננו, בשנות השמונים. כיום היא שונה ואלימה מאוד.

כל אלו מנרמלים אלימות, מקדשים חוסר כבוד ומאפשרים זלזול בסמכות ובזולת.

לדוגמה האישית שלנו, כהורים, יש משקל מכריע ביכולת שלנו "לצבוע" את המציאות שלהם, לייצר עבורם תמונת מציאות מכבדת, חומלת ומוסרית, לזרוע ולטפטף להם הבנה ומציאות של כבוד. שיח מכבד בתוך הבית, בין בני הזוג, הוא מודל משמעותי לזוגיות נכונה ומכבדת. כמו לזרוע להם הבנה בסיסית של מה נכון, בשכבה הראשונה והבסיסית של ההבנה של הנפש שלהם.

שכבת המגן הזו היא כמו שכבת נקודת ייחוס בסיסית של כבוד לזולת היא כמו מגן שנמצא שם, בתוך נפשם, ומוקיע כל התנהגות אלימה ולא מכבדת. זהו חלק מהחוסן הנפשי, וזה חייב להיות בסדר הנכון.

שכבת המגן הראשונה חייבת להיות דוגמה אישית לחמלה וכבוד.

לשכבת המגן הזו שני תפקידים מרכזיים:

לשמור עליהם ולאפשר להם להיות חומלים לעצמם ולזולתם, להגן על עצמם ולהבין מה נכון וטוב עבורם.

לאפשר להם לפרש נכון כל סוג של אלימות או חוסר כבוד המופנים כלפיהם ולהוקיע אותם.

כשאין את שכבת מגן הנפש, נוצר ואקום שדרכו נשאבים המתבגרים לתוך הסכנה מבלי יכולת לשפוט את המציאות.

שכבת המגן הזו נמצאת שם כנקודת ייחוס ועוגן שדרכם הם מפרשים את המציאות על בימת החיים.

כאשר הסדר הפוך ושכבת המגן לנפש, ההבנה הבסיסית, היא אלימות וחוסר כבוד, היא הופכת להיות שכבת המגן שמזלזלת בכבוד ובמוסר ומייצרת אלימות.

חשבו איך הייתם רוצים שילדיכם יתנהגו בבגרותם ואיך הייתם רוצים שיתנהגו אליהם, ותהיו אתם המציאות שלהם בתוך הבית.

דברו אליהם בכבוד. הם שווי ערך לנו. אנחנו, כהורים, לעיתים מתבלבלים בין שוויון ערך לשוויון זכויות. בתגובות שלנו אנחנו מייצרים חוסר כבוד לדעות, לרצונות, לצרכים שלהם. מרוב אהבה וידענות אנחנו לעיתים מחפיצים אותם, מחליטים עבורם וחושבים עבורם.

הדרך שבה ננהג אנחנו בבני הזוג שלנו תהווה את הדוגמה להורות שלהם ולזוגיות שלהם ותיצור עבורם מודל נכון וראוי שמורכב מערכים מרכזיים. ערכים וחינוך בילדות צובעים אותנו כמו הטבע והם חזקים ושורשיים, כמו תווית שטמונה בנו להמשך חיינו, כמעין קוד אתי שתמיד נמצא ומסייע לנו להמשיך את חיינו, תוך מתן כבוד לסובבים אותנו וגם לעצמנו.

דוגמה אישית של כבוד לזולת בתוך הבית, עם נוכחות הורית פיזית, מאפשרת להם לעצב את האישיות הבוגרת שלהם עם הערכים שאנחנו ננכיח בתוך המגרש הביתי שלנו.

2. מה שלום הלב שלך ? - שיח רגשות אמפתי

כולנו נמצאים בטרפת של עידן השפע. אנחנו מוצאים את עצמנו מתקתקים את היום, קמים עם רשימת מטלות ומשימות אין־סופית, חושבים כבר מהבוקר איך נסיים את היום, מתי יהיה לנו רגע אחד של לבד עם קפה בשקט שלנו.

כמו במרוץ עכברים, אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו.

בגיל ההתבגרות שלהם אנחנו, מחד, מרגישים קצת שחרור, כי הינה, הם כבר גדולים ואנחנו יכולים להתפנות מההשגחה הצמודה שמחייבת אותנו לשמור עליהם - הם כבר יכולים לחצות כביש לבד, ללכת לחברים לבד, יוצאים לקנות בגדים עם חברים ועוד, וכן, זה בהחלט נפלא לתת להם את היכולת הזו להיות מסוגלים ועצמאיים, לגדול ולהתנסות בחיים - אבל מאידך, לעיתים אנחנו מתבלבלים ונכנסים לתוך מערבולת בספירלה יורדת ומעגלית שבה אנחנו שחררנו, התפנינו לעבודה, לקריירה ולשפע, והשארנו אותם לבד, הם כבר גדולים ויכולים.

נכון, אנחנו כבר לא צריכים לשמור עליהם במעבר החציה, אבל אנחנו צריכים להשגיח עליהם בגיל ההתבגרות כל הזמן, בעיקר על הנפש שלהם ועל הרגשות שלהם, שנמצאים במערבולת ובסערה כל שעות היממה.

אנחנו עסוקים בהתפתחות האישית, בקריירה, בשפע, בחיים, ואולי השארנו את המתבגרים שלנו לבד קצת יותר מדי, התרחקנו מהם, אנחנו בקושי מקיימים איתם שיח של רגשות, של מחשבות, של אהבה, של התעניינות בהם, ברצונות שלהם, בצרכים שלהם ובמי שהם.

אני פוגשת הורים בקליניקה ושואלת: "מיהם, המתבגרים שלכם? חוץ מאגוצנטריים, טורקי דלתות, מעצבנים וכולי, מיהם? מה טוב בהם? במה אתם גאים בהם? מה החוזקות שלהם? החולשות שלהם?" וכולי.

לא מעט פעמים משתררת שתיקה בחדר, מבט מבויש, צחוק של מבוכה ורצון להפעיל חזק את המוח ולומר עליהם משהו טוב.

השיח שלנו איתם הפך להיות שיח של "מה עדיין לא עשית", "מתי כבר יהיה בסדר", "כמה פעמים אני צריכה לחזור על זה", שיח שבו אנחנו בעיקר מנסים לתקן ולשפר אותם ומלמדים אותם כמה הם מאכזבים.

ואז יש לנו רגשות אשם ונקיפות מצפון ואנחנו מתחילים בפיצוי, בקנייה של דברים חומריים בצורת מותגים וחפצים, וכדי לנקות את מצפוננו אנחנו גם מספקים שירותים מיותרים. אנחנו מגייסים את "נקיפות המצפון" ככדור הרגעה עבורנו, ומלמדים אותם שהם מסכנים, שצריך לפצות אותם ושאנחנו אשמים כי אנחנו לא נמצאים במרחב שלהם.

אנחנו נשאבים לא מעט למתן שירותים מיותרים - שירותי הסעות, ניקוי ופינוי כלים מהחדר, פינוי כביסה, חדרנות, כספומט ועוד. בדרך זו אנחנו מבטלים את עצמנו, את הסמכות שלנו וגם קצת את הכבוד שלנו.

אז קחו לכם משימה של פעם ביום לשיחה של "מה שלומך?" על רגשות.

שיחה של "איך את/ה מרגיש/ה היום? האם יש מישהו שמציק לך? האם יש משהו שקשה עבורך? ראיתי שאת/ה מאוד שמח/ה כש... אני רוצה לשתף אותך ב... חשבתי עליך היום כשהיה לי קשה, טוב שיש לי אותך כי..."

שיחה שבה אין אכזבה, תיקון, הערות, שיפוט וביקורת.

שיחה שבה אנחנו מספרים להם כמה טוב שהם נולדו והגיעו לעולם וכמה טוב שהם שלנו.

כיום אנחנו מדברים איתם בערך שבע דקות ביום, וגם השיחה הזו היא בדרך כלל שיחה של בדיקת ביצועים ולא של שיח רגשי.

במציאות שבה הם וגם אנחנו חיים, מציאות של אמוג'י ומדבקות של דימויים, בעיקר פוגעניים, אנחנו חייבים להדליק את האור במגדלור שלנו ולייצר איזון, לזרוע זרעים של חמלה בנפשם.

ללמד אותם הבעות פנים, רגש, לב פועם, מבט עיניים, מגע גוף, התרגשות במציאות, בלייב, להטמין מילים של כבוד, הרגלים של שיחה מכבדת, הבנה של שפת גוף וטון דיבור.

תגעו בהם, תריחו אותם (גם כשיש להם ריח של גיל ההתבגרות), תנשמו אותם, תראו לה אהבה בלי תנאים, קבלה מלאה והכלה.

הם צריכים את זה גם אם הם אומרים לכם: "אימא, די... בלי פדיחות". בתוך נפשם הצעירה מבצבץ לו חיוך ענק ורווחה גדולה שאנחנו שם ושאנחנו סתם ככה, בלי תנאי, אומרים להם: "ילד/ה שלי, אני ממש אוהבת אותך".

3. היכרות עם השותפים שלנו בתודעה שלהם - "ארגז החול" החדש

חינוך ילדים הוא משימה הורית מתמשכת, ארוכה, שלעולם לא נגמרת.

חינוך מתרחש במרחב שלנו כל הזמן. יש לנו אחריות לחנך גם בתגובות שלנו למצבים וגם בשיח ובנקיטת עמדה שלנו לדברים שקורים במרחב.

מתבגרים חיים כיום בעולם מהיר, מלא במסרים, בגירויים ובעיקר במצבים מאתגרים ואלימים.

העולם שלהם שונה מאוד מהעולם שבו אנחנו גדלנו, בינינו לבינם יש תהום ענקית של דורות, שינויים וקדמה שהאבולוציה לא מכירה.

הסביבה שלנו מנוכרת להם, לא ברורה עבורם. הם קוראים לנו "עתיקים", ומנגד אנחנו לא מכירים את העולם שלהם, את הרגלי המציאות שאליה הם נולדו. הם נולדו לעולם מצולם ומתועד 24/7, לשיח ברשת, לפגישות בצ'אט, למשחקים ברשת ולחשיפה בלי הגנה ברשת.

מנגד, אנחנו שיחקנו קלאס, חבל וגומי. התראינו פיזית, הקודים החברתיים שלנו ועוגני ההשפעה היו שונים ובעיקר מצומצמים יותר, היינו שמורים יותר וחשופים פחות.

"ארגז החול" הוחלף לו בארגז חדש. אני אוהבת לחנך אותם גם דרך "ארגז החול" שלהם, דרך העולם שלהם, שמאפשר לנו להגיע אליהם ממקום מוכר וידוע. דרך העולם שלהם קל יותר להנכיח את ההורות שלנו ולזרוע שם את זרעי החמלה ובעיקר את זרעי הערכים שלנו, הערכים העיקריים שלאורם אנחנו רוצים לגדל אותם לחיים הבוגרים.

ב"חצר שלהם" יש פחות התנגדות, ושם אני שמחה תמיד לפתח שיח על כבוד, ובכלל, על כל ערך שאני חושבת שהוא חשוב ונחוץ בחינוך ילדים.

ברמה האישית, אני לא אוהבת את תוכניות הריאליטי רוויות הרכילות ומעודדות השנאה והקנאה. אני גם פחות מתחברת לסדרות אלימות מאוד בנטפליקס וגם קשה לי עם אפליקציות שונות וחדשות שצצות להן יום יום ושהילדים שלנו נמצאים בהן לא מעט.

מנגד, אני מתקשה לראות אותנו מנצחים במלחמה שבה אנחנו מנסים לסגור עבורם את המסך. המסך הוא צינור האינפוזיה שלהם בעידן הנוכחי, במציאות זה חזק מאיתנו. לכן יש מקומות שבהם אני בוחרת להיעזר בהם כדי לחנך.

אני בוחרת לצפות איתם יחד בתוכניות שלהם, "האח הגדול", "הישרדות", "הצינור" או כל תוכנית אחרת שבה הם צופים. יש לא מעט סדרות בנטפליקס שבהן הם צופים ולמדים מהן לא מעט דברים.

ויש טוב ורע בכל דבר.

אני בוחרת סיטואציה מהמסך ואוהבת לפתח איתם שיחה על כל ערך שמוביל את החינוך בביתי.

שיחה על כבוד, על כבוד וחמלה, לצד שיחות על מערכות יחסים, עמדות, סיטואציות, דילמות מוסריות שלהם ועוד.

דרך השיח הזה אני מטפטפת להם טיפות של חינוך. כל פעם טיפה ועוד טיפה, עד שאמלא את ה"כוס" שלהם במשנה ההורית והחינוכית שלי, משימה שאינה נגמרת לעולם ויש בה המון טיפות של כבוד.

כשאני מנסה למלא את הכוס בעודי עומדת לידם ולא מולם, אני מצמצמת התנגדות, וכנראה שאצליח למלא אותה מהר יותר. תהיה כנראה יותר הקשבה, וגם אצליח כנראה למזוג שם מים מתוקים של כבוד וחמלה שישרתו אותם בהמשך חייהם. זה כמו להטמין להם בתודעה כרטיסיות של הבנה או אג'נדה חינוכית, ערכים, עמדות ועוד. בזמן הנכון הם ישלפו מהזיכרון את ההנכחה ההורית הזו לחיים עצמם.

חינוך לכבוד הוא משימה חשובה בעידן שבו אנחנו מגדלים ילדים. זוהי משימה מורכבת שמצריכה מאיתנו עבודה רבה ובעיקר זמן, סבלנות, נחישות ואמונה בדרך שלנו.

כיום אנחנו נדרשים להיות ממוקדי מטרה ולבחון עם עצמנו מהם הערכים שמובילים אותנו בהורות שלנו, לאן אנחנו מובילים את "ספינת המשפחה" שלנו, באיזה כיוון ומה קצב הנסיעה.

לכל אלו יש משמעות רחבה על יכולתנו להיות משמעותיים בחייהם.

בגיל ההתבגרות מעוצבת אישיותם הבוגרת, ואם אנחנו רוצים להיות חלק מהיצירה הזו ולהטביע בה את הטאץ' שלנו, אנחנו חייבים להיות שם בנוכחות פיזית, עם אג'נדה חינוכית שיוצאת מתוכנו, עם אמונה עמוקה בדרך שלנו ליעד.

כשזה קורה במציאות, מתבצעת למידה משמעותית.

המציאות מספקת לנו לא מעט אירועים של אלימות וחוסר כבוד. לעיתים אני בוחרת לעצור ולחדד את המשנה ההורית שלי גם דרך הדוגמאות במציאות.

השיח על האונס באילת היה שיח תקשורתי מורכב וקשה. היינו בדיוק בחופשה באילת. ישבתי עם המתבגרים שלי בבריכה. לידנו התיישבה חבורה של מתבגרים - בנים ובנות, המון אלכוהול, ג'וינטים ועוד.

בחרתי לשוחח על הסיטואציה עם הילדים שלי. שאלתי אותם מה דעתם על שתייה מוגזמת, על לבוש פרובוקטיבי, ובכלל, אם היו נתקלים בסיטואציה שבה יש אונס או חוסר כבוד לאישה או לגבר, ניצול חולשה של חבר/ה, מה הם היו עושים?

הבן הצעיר שלי (13) אמר: "הייתי ממש מפחד ונראה לי שהייתי מתקשר אלייך". חייכתי לעצמי בתוך הנשמה ואמרתי לו: "זה באמת מפחיד ואני חושבת שלהתקשר אליי ולקבל תמיכה וייעוץ זה רעיון מצוין".

ראיתי שרווח לו, שהוא הבין שהפחד הזה הוא נכון, שהגוף שלו מאותת לו משכבת המגן שיצרתי שם שצריך להוקיע את זה. נקודת הייחוס שלו עבדה שם ברגע הנכון, היא הייתה עבורו עוגן.

הבן הגדול שלי (17) אמר: "זה לחץ חברתי מאוד קשה, ואני יודע שהייתי עף משם ומנסה להזעיק עזרה. לא בטוח שהייתי יכול לעצור את זה".

המציאות הקשה הזו היא הזדמנות לייצר שיח רגשי, כן ובעיקר מלמד ומכווין. זה פגש אותי כהורה ונגע לי בכפתור של הכבוד בכלל, כבוד במערכות יחסים בפרט ומניעת אלימות.

מניעת אלימות ופוגענות מחייבת הכנה והטמנה של "שכבת מגן" - חיבור לערכים של כבוד וחמלה.

את שכבת המגן הזו צריך "להשקות" כל הזמן ולשמר אותה חזקה ויציבה בתוך התודעה של ילדינו.

והינה תהיות הלב שלי בסמוך למקרה האונס הקבוצתי באילת. זה הוביל אותי לשיחה שלי עם המתבגר הגדול שלי (17), ברגע שבו הרגשתי שאני חייבת לתווך לו את המציאות שוב, ולטפטף עוד כמה טיפות של מוסר, יחסים וכבוד:

פוחדת, ממש פוחדת.

תמונות הגרפיטי המזעזעות מצטרפות לאירועים האחרונים ומעבירות אותי טלטלה רגשית גדולה מאוד.

אני מכירה הרבה מקרים ממש מקרוב,

לומדת את עולמם של בני הנוער בשנים האחרונות דרך העיניים שלהם, דרך החוויה שלהם את המציאות.

נחשפת אצלי בקליניקה ללא מעט בנות ובנים שמדווחים על סיטואציות חברתיות, שלפעמים מזל שאין זבובים באזור, כי אני נשארת פעורת פה.

סיפורים על ילדים בחטיבת ביניים שמתנסים במין, חרדה גדולה, פחדים, צורך בחיקוי, צורך לעשות את זה כדי להיות "אין".

חשוב להן/ם להיות זורמות/ים ולא סחיות/ים, שותות/ים, מקובלות/ים, שייכות/ים לחבורה, מחוזרות/ים...

הערך העצמי שלהן/ם נמדד ביכולת הזרימה שלהן/ם, הקבלה החברתית תלויה ביכולת שלהן/ם לעשות מה שכולן/ם עושות/ים, וזה סוג של כדור שלג שגדל וגדל והופך להיות כבד מאוד ובעיקר מסוכן, כואב ונפיץ.

צפיתי במתבגרים הפרטיים שלי ולא הייתה לי מנוחה, כל הפחדים צפו ועלו בי. חרדה לבנותיי, פחד עליהן, חרדה גדולה לבנים שלי. האם הם יצליחו לעצור, או לפחות לא להצטרף לכדור השלג הזה, שגדל לו במהירות מסחררת?

בני לומד בתיכון, והחלטתי לשוחח איתו על הסיפור של הגרפיטי, השלטים, האונס. זו לא השיחה הראשונה, נושא המיניות נמצא אצלנו בבית על השולחן, ועדיין, הייתי חייבת להרגיע את עצמי והייתי חייבת להעביר מסרים חשובים שהתחדדו לי במהלך הימים האחרונים. הקשיבו ללב שלכם, לתחושות הבטן, ושתפו אותם, זה אותנטי ומייצר קרבה ותחושת ביטחון.

אז קודם כול הכנתי לו משהו טעים לאכול (אפילו שהוא שף)

והתחלתי את השיחה בחיוך ואמרתי לו: "תקשיב, יקירי, רציתי לשתף אותך בפחדים שלי. אני בכנות נורא פוחדת, אני רואה מה קורה בתיכונים, רואה את כל ה'בני טובים', אני יודעת שיש לחץ חברתי מאוד גדול, לשתות, לעשן, להציק לבנות, לגעת, לשיח של זורמת-לא-זורמת...

ואני גם יודעת ומכירה אותך, שאתה לא שותה לפחות עד גיל 18, שחבריך הקרובים ואתה לא מעשנים ושיש לך כבוד לנשים, ובכלל כבוד לסביבה, לפחות ככה אני מקווה... יחד עם זאת, לתופעת העדר יש כוח, ואני רוצה שנסכם יחד דבר אחד חשוב:

אני פה, תמיד, בכל בעיה, בכל סיטואציה שבה אתה מרגיש מאוים, נסחף, לחוץ - תתקשר אליי או לאבא.

אני מתחייבת לא לכעוס, לא לשפוט, אני מתחייבת להגיע לשם.

אתה מתחייב לשמור את עצמך נאמן לערכים שעליהם גדלת בבית הזה.

אתה מתחייב להישאר יציב, ערכי, ולעצור את כדור השלג הזה כשהוא מתחיל להתגלגל.

יש לך כוח חברתי עצום, תשתמש בו לטובה.

גבר זה מי שעוצר את השיח הזה,

גבר זה מי ששומר על בחורה שהחליטה לשתות ולאבד את הדעת,

גבר זה מי שנמצא עם אישה ממקום של כבוד ואהבה ולא ממקום של ניצול ושופוני,

גבר זה מי שנאמן לעצמו ולא הולך כמו כבשה בעדר ועושה מֶההה,

גבר זה מי שכובש את יצרו גם אם מאוד קשה לו,

וכשיש אלכוהול, סמים, סיגריות, לחץ חברתי ובנות באזור, זה קשה עוד יותר,

אבל תהיה גבר, סומכת עליך, ואני פה תמיד, אוהבת".

"אימא, את חופרת, דיברנו על זה, נתתי לך את המילה שלי ואני עומד בה".

"יודעת, ובכל זאת פוחדת, דואגת והכי אוהבת".

שיח על מיניות, על כבוד וחינוך לערכים, קורה כל הזמן במרחב שלנו, במציאות. אנחנו לא מחנכים ומלמדים או מביעים דעה בשיחות שתיאמנו מראש ביומן. זה קורה כל הזמן - בזמן האוכל, בנסיעה ברכב, בזמן צפייה בתוכנית טלוויזיה, בשיחות יזומות ובעיקר במודלינג ההורי שלנו.

זו דוגמה לשיח של רגשות בשעת ערב בצורה ספונטנית.

לסיכום:

חינוך לכבוד הוא עוגן מרכזי ששומר קודם כול על המתבגרים שלנו. כשהם מכבדים את עצמם, הם חזקים יותר. נתחיל בזה שהם צריכים להכיר את עצמם ועל זה אפרט בהמשך. כשהם מכבדים את עצמם, הם יודעים לתת כבוד גם לאחר, לסביבה שלהם. הם לומדים לחיות במעגל חברתי שהם חלק ממנו והם שווים בתוכו, יציבים ומוגנים.

כשאין להם כבוד לעצמם ולזולת, הם בוחרים בכוח או בבושה, שלעיתים מובילה אותם למקומות אפלים. אנחנו יצורים חברתיים שמחפשים בחיינו שייכות כל הזמן. זה החמצן של האנושות. כשיש לנו כבוד בתוכנו, אנחנו משתייכים מבחירה ולא ממקום של ריצוי.

תודה לסבא שלי, עליו השלום, שהיה הדוגמה שלי במציאות לערך הקרוי כבוד, למשמעות שלו. דרכו למדתי עד כמה לכבוד יש כוח והשפעה חיובית על המון סיטואציות בחיי.