תמאם מכחול המנוחה

1

15 במאי 2013

"דמעות, ג'וואד? אתה בוכה?" מלמלה סלמא בתדהמה. היא הייתה מבולבלת ואובדת עצות. אחר כך עלה על שפתיה חיוך סתמי חסר משמעות. "מה קרה לך? חדשות רעות? קרה משהו?"

היא קמה ממושבה בסלון וקרבה אל בעלה באיטיות התואמת מסע של למעלה מיובל שנים רצופות אירועים ומהמורות, מטה את גופה לעבר ראשו. היא נגעה בעדינות בגבו וחפנה את פניו בכפות ידיה, ואז חשה שדמעות מרטיבות אותן. רעד עבר בגופה, והיא קראה בבהלה: "זה בכי אמיתי? קרה משהו למישהו מהקרובים?"

הוא הניע את ידו לאות שלילה.

"טוב, אז בוא שב על הספה! תנוח רגע, קח נשימה עמוקה."

היא אחזה בידו והובילה אותו משולחן הכתיבה בסלון המרווח לעבר הספה שבפינת הישיבה בקצהו האחר. הוא לא הוציא הגה, רק ישב בשקט ובהה בחלל. אחר כך מחה את עיניו בגב ידו. שקט אפוף תדהמה השתרר בחדר.

סלמא הביאה מפיות נייר, ניגבה את דמעותיו ואז רכנה שוב לעברו ונשקה לו על מצחו. היא הייתה מופתעת ממצבו. אמנם התרגלה זה כבר לעיניו הנדיבות בדמעות ולהתרגשות שאוחזת בו כשהוא צופה בסרטים ובסדרות בטלוויזיה או קורא ברומן מרגש, אבל סערת נפש פתאומית כל כך ובעוצמה כזאת?! שום דבר לא הכין אותה למחזה שכזה.

"מה פשר הדמעות היקרות שזולגות על הפנים היפות האלה?" אמרה בנזיפה מפנקת. בשנים האחרונות התגבשה בה המסקנה שהגבר שאיתה הולך ומזדקן, חוזר ונעשה ילד קטן, ועליה, בת זוגו, להקל עליו את מעמסת הימים בפינוקים מעין אלה. "שום דבר לא שווה את הדמעות שלך, יא זַלַמֶה! חצי האלף חמש מאות.1 רק תגיד לי מה הבעיה, לכל תסבוכת יש אלף מתירי פתרונות."

"רק למוות אין!" אמר בנחרצות, ושוב החל להזיל דמעות על אף ניסיונו לעצור בעדן.

רעד הכה בגופה: "מוות? מי מת?"

"תמאם מתה!"

"תמאם? מי זאת תמאם? אללה יוּסתוּר!"

הוא שתק והרכין את ראשו, ורק הביט סביבו כאילו משהו ניעור בקרבו, המשיך לבהות בחלל. סלמא עדיין לא הבינה מה קורה לאיש שלה.

"מי זאת תמאם?" שאלה בנועם, כאם המנסה להציל מפי ילדהּ מה מעיק עליו.

"תמאם מַכְּחוּל!"

היא התאמצה להיזכר, אך מעולם לא נתקלה בשם זה. חרדתה גברה. "טוב, תמאם מכחול! אבל מי זאת תמאם מכחול?"

הוא שתק, הליט את עיניו בידיו, עדיין מנסה לכבוש את דמעותיו.

מי היא אותה תמאם מכחול שמחוללת בלב בעלה שיברון לב שכזה? חשבה סלמא. וליבה אמר לה שסערה שאינה מבשרת טוב ממשמשת ובאה.

שתיקתו התארכה, והיא חזרה ושאלה, הפעם ביובש: "מי זאת תמאם מכחול? למה אתה לא עונה לי?"

הוא מלמל משהו לא ברור, ומקץ רגע של שתיקה שקע כל אחד בעולמו. אבל היא לא יכלה להרפות, הרימה את ראשה ושאלה שוב בתקיפות: "תגיד לי, מי זאת התמאם הזאת?"

הוא אמר, מנסה להתנער מהמבוכה שאחזה בו: "שום דבר, כלום."

אבל ראשה של סלמא התמלא באלף מחשבות. לנגד עיניה קפצו ועלו אין־ספור תרחישים. מאישה אוהבת החלה להיעשות לאישה זועמת. כשעדיין מיאן לדבר, מיקדה את מבטה בספר שנח על קצה הספה.

ואז, כאילו נזכרה במשהו, הפנתה את עיניה אל שולחן הכתיבה. היא קמה ממקומה והתיישבה על הכיסא שהוא ישב עליו קודם. על השולחן היה מונח עיתון פתוח בעמוד מודעות האבל. היא החלה לקרוא, ומבטה החל להיטשטש. זו הייתה מודעת אבל:

 

"כל המאמין בי הוא יוסיף לחיות גם במותו." הורי המנוחה, אחיה ואחיותיה, כל משפחת מכחול, קרוביה ומחותניה, בארץ ובחו"ל, מודיעים בצער וביגון על פטירת יקירתם תמאם מכחול והיא בת חמישים וחמש. הלוויית גופתה הטהורה תצא מבית אביה בעיר העתיקה אל הכנסייה ומשם למקום מנוחתה האחרון בבית העלמין הישן. שלא תדעו צער.

 

מנוסח הדברים הבינה סלמא כי המנוחה לא הייתה נשואה ולא הקימה משפחה. נראה שהיא יוצאת מהחיים מאותו הבית שממנו הגיחה אליהם.

היא חשה מועקה בחזה שרק הלכה וגברה, ועכשיו התאמצה להבין את תגובתו של ג'וואד למודעת האבל. בלי ללכת סחור־סחור אמרה: "מה הקשר שלך איתה?"

"סתם!"

הוא התכווץ כעלה נידף בכורסה המרווחת. אם קודם ריחמה, כעת כעסה עליו. ניחוח של בגידה עלה באפה ופשׂה ברחבי הבית — בגידה שמתרחשת בביתה עם אישה שמעולם לא שמעה עליה, וכעת היא פוגשת אותה לראשונה רק במודעת אבל על דפי עיתון.

"אבל מתי זה היה?"

"מזמן! הרבה לפני שהכרנו!"

היא שתקה וגם הוא, כל אחד הצטנף בכורסתו, כאילו הם שני עולמות, קרובים אך מנוגדים. הוא היה מוצף בצער, ואילו היא קרסה מעוצמת ההשפלה. מנַיין צצה פתאום תמאם זו? מי היא ומה היא? נצח לא שמעה עליה, ופתאום היא מופיעה במדור האבל בעיתון וממוטטת הכול, פורצת כמו סופת פרא והורסת את הנקרה בדרכה.

הבית היה רחב ידיים, וזה אך הגביר את המועקה שהשתררה על שני יושביו. אילו היה מלא בילדים, לא היה זמן לחשוב על העניין הזה. אילו כך היה, אולי העומס של מטלות העבודה ושל צורכי המשפחה לא היה מאפשר לו להתפנות לשקוע בעניין מותה של אישה לא מוכרת זו. "חוסר המעש מלמד רקמה", נזכרה בפתגם, ובליבה הוסיפה: ואת הגברים מלמד טיפשות והזיות.

אילו היו איתה כאן היום שלושת ילדיה, המצב היה שונה. אך כולם כבר עזבו את הבית. אוסאמה, הקטן, לומד באוניברסיטה בתל אביב, חוזר הביתה אחת לשבועיים, אולי אחת לחודש. שאדי, האמצעי, החליט לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה לצאת לעבודה בחוץ־לארץ; "החיים כאן מחניקים," נהג לומר. סִהאם, הבת הבכירה, סיימה לימודי רפואה בטכניון, ובבית החולים בחולון הכירה רופא צעיר, ושם היא גרה, קרוב למקום עבודתה.

והנה עכשיו היא מרגישה בדיוק מה שהרגיש שאדי ערב נסיעתו לחוץ־לארץ, תחושת מחנק, ובוודאי תמשיך להרגיש כך. תחושת המחנק עולה בה מבפנים. כל אימת שהיא מביטה בבעלה גוברים בה עוד ועוד הכעס וחוסר האונים.

חולשתו עוררה את חמתה, הרגיזה אותה המחשבה שדווקא החלש הוא חזק, מפני שאינך יכולה להטיח בפניו את עוצמות כעסך. חולשה היא הסוג המתסכל ביותר של הכוח; הרי אינך יכולה להתמודד עם חלש כמו שהיית מתמודדת עם חזק. מבחינה מוסרית החולשה מגוננת על החלש. היה בה כעס על החלשים אשר בורחים מהשלכות מעשיהם ומסתתרים מאחורי חולשתם, בשעה שהחזק חייב להתמודד עם התוצאות, יהיו מה שיהיו.

 

ג'וואד קרא שוב את מודעת האבל. תמאם שבה לחייו בדיוק כאשר היא עוזבת את החיים. משעה שראה את מודעת האבל, רדפה אותו מחשבה עיקשת והורתה לו להשתתף בהלוויה. שוב ושוב ניסה להשליך את הרעיון מהדלת, ובכל פעם הוא חוזר אליו מהחלון. ובינו לבין עצמו תהה: בתור מה אשתתף בהלוויה? הרי איני מכיר את משפחתה, לא את הוריה ולא את אחיה ואת אחיותיה. אז איך אוכל להידחף למקום לא לי?

אמנם בחברה הערבית ההשתתפות באבל אינה כרוכה בהכרח בהיכרות קרובה עם המנוח או עם משפחתו, ורבים אימצו את ההרגל לקחת חלק בכל הלוויה, ואפילו לבקר בכל בתי האבלים, גם בעיירות רחוקות; אך הוא חש משום־מה שהשתתפותו בהלוויה זו תמקד בו את תשומת הלב ואולי אף תעורר תהיות אשר לעצם נוכחותו. היה נדמה לו שהמבטים ירדפו אותו, שיינעצו בו כאילו הוא אשם במשהו, אם כי התקשה לקבוע במה.

הוא ניסה להפעיל את ההיגיון כדי להתגבר על מחשבותיו הטורדניות. במה יאשימו אותו? בכך שהיא מתה? הרי כל האנשים סופם למות, אם לא בגילה הרי בעוד כמה שנים. האם יאשימו אותו שבגללו מתה? הרי הוא רחוק ממנה כבר שלושים שנה. לא משנה, אמר לעצמו, העיקר כאן הוא שהוא שבר דבר־מה עמוק בנפשה. המילה "שבר" שעלתה בדעתו העבירה צמרמורת בכל גופו.

ארבע שעות נותרו עד מועד ההלוויה, והן היו שעות של עינוי. האם ישבור את הניכור מאז נעלמה מחייו לפני שלושים שנה ועד ששבה אליו פתאום כרעם ביום בהיר, כמכת גורל שאין לדחות את בואה ולו לרגע אחד? האם יש בכוחו למחוק את הימים ההם מזיכרונו? האם יחדש את הקשר עם סיפורה של אישה שהסעירה את חייו זמן־מה והותירה בו פצע שהיום מתברר שמעולם לא הגליד? עצב כבד רבץ על חזהו. הוא חש צורך לשוחח עם מישהו על רגשותיו, בלבול מהול בחוסר אונים. מדוע הדבר קורה דווקא לו? הוא תהה אם מישהו מלבדו חווה אי־פעם חוויה כזו.

עם חלוף הזמן מתה האהבה בליבם של אנשים, אבל הנה אהבתו הראשונה שבה אליו מקץ זמן כה רב, דווקא כשהוא שרוי בעונה של קמילת הגוף, הצהבת העלים ונשיבת רוחות הכיליון.

אחר כך הגיע לתובנה שההתעוררות הפתאומית והמוזרה שלו נובעת מסימפתיה לאישה שאמנם הייתה זוהרת אך לקתה בהערכת יתר לעצמה, וזו הועידה לה גורל עגום: היא נשארה לבד, בלי בעל ובלי בן או בת.

הוא, ולא רק הוא, הרגיש שהיא קשה להשגה, והיא מצידה לא ניסתה כלל לסתור הנחה זו. באותם ימים הרושם שהותירו התנהגותה ודבריה כאשר נפגשו היה מעורר בו כעס. עכשיו, כאשר הוא בפתח עונת הזִקנה, הוא תופס את התנהגותה כגאווה של אישה ביופייה ובנשיותה. ועכשיו גורם לו הדבר עצב עמוק, שכן הוא מבין שבזמן אמת קצרה ידו מהכיל את הגאווה הזו שלה, גם אם לפעמים פגעה ברגשותיו.

עם זאת, כעבור זמן קצר אמר לעצמו: "אני מנסה לשחזר את העבר אבל תוך שינוי מקומן של הדמויות במחזה. הרי שוב אינני אותה דמות שהייתי לפני שלושים שנה. אז הייתי עמית שלה, היינו אחד מול אחד. אז הייתי שווה לה, אבל היום אני בגיל של אביה ועדיין רואה אותה כצעירה בת עשרים וכמה.

מחשבה זו הניחה את דעתו במידת־מה, אך תחושת האבל לא סרה ממנו ואף העמיקה את אחיזתה בו. ועוד חשב שאם לא ילך להלווייתה שלה יהיה כמי שמפקיר אותה שוב: בפעם הראשונה כאשר עזב אותה בכעס לפני שלושים שנה ולא חזר, והיום, כשהוא נוטש אותה בלי להיפרד גם כאשר היא בדרכה האחרונה.

מקץ שעה של מחשבות והתלבטויות התקשר לחברו אַדְהַם סעיד, בן לווייתו הקבוע במסעי הלוויות ובביקורים בבתי אבלים.

"תמאם מכחול?"

"כן, תמאם מכחול!"

"זאת שרצית אותה פעם?"

"כן."

"מה איתה?"

"נפטרה היום."

"אוי, אבל היא צעירה."

"כן, רק חמישים וחמש."

"מסכנה, ירחם עליה אלוהים. או־קיי, ולמה אתה מתקשר?"

"עוד מעט ההלוויה שלה."

"נו?"

"אני רוצה ללכת להלוויה! מה דעתך שנלך יחד?"

"כן, נלך! למה לא?"

"טוב מאוד."

שעה לפני מועד ההלוויה נעצרה מכוניתו של ג'וואד על המדרכה מול ביתו של אדהם.

"נו, מה קורה?" שאל אדהם, שהגיע בעודו מתקין את עניבתו. "החיים מלאים אסונות. הנה אתמול אשפזו את החבר שלנו אבו חסן בבית חולים. רמת הסוכר שלו עלתה באופן מסוכן."

אחרי שתיקה של רגע אמר ג'וואד: "יש הרבה פקקים. כדי להגיע לסמטה הצרה של בית המנוחה כדאי לנו לקחת את הדרך המתפתלת שמובילה לשם."

והוסיף כמי שנזכר במשהו: "ייתכן שנצטרך לחנות רחוק מהבית, כי בטח יהיו פקקים אחרי שתצא ההלוויה מהבית."

אדהם שאל בהפתעה מסוימת: "אז למה לא ללכת ישר לכנסייה? יש שם מגרש חניה גדול, אין בעיה לחנות שם, מה גם שזה קרוב לבית הקברות. למה לנו כל הבלגן הזה של הבית?"

"עדיף ללכת לבית, זה יותר מכובד."

"על איזה כבוד אתה מדבר? אנחנו בקושי מכירים את המשפחה, והפעם האחרונה שראית את המנוחה הייתה לפני כשלושים שנה. חוץ מזה, איך נציג את עצמנו כשאנחנו באים לנחם את הקרובים שלה? מה, נגיד שאנחנו ידידים או מכרים של המנוחה?"

"..."

אדהם תמה על השתיקה העמוקה שירדה על ידידו ג'וואד. הוא לא ידע אם עליו לשאול מה הסיבה לכך ומדוע הוא נראה מנותק כאילו אינו שם. מצבו של ג'וואד התחיל להדאיג אותו, הוא הרגיש שחברו נאנח בלי קול כאילו הר שלם מעיק על כתפיו.

החברות בין אדהם סעיד ובין ג'וואד עבדאללה נמשכת כבר קרוב לארבעים שנה. אף על פי כן אדהם אינו מסוגל ברגע זה להבין את חברו, כל מילה שאינה במקומה, חושב אדהם, עלולה לפגוע עמוקות ברגשותיו של ג'וואד ולהמיט אסון על ידידותם.

שתיקתו לא נמשכה זמן רב, וכאשר התעשת ג'וואד ואמר: "אנשים מתים היום גם כאשר הם בשיא כוחם. אתה אומר למישהו ערב טוב והכול טוב ויפה, בבוקר אתה שומע הודעת אבל ברדיו או רואה מודעה על לוח המודעות," השיב לו: "אלה הם חיינו, מתים הרבה אנשים שאתה מכיר, עוד ועוד מחלות ממאירות, עוד ועוד מוות. הרבה באים לחיים והרבה עוזבים."

"כן, נכון, הרבה מגיעים, הרבה הולכים."

"ככה עוד נמצא את עצמנו כמו באירופה וביפן. יותר עוזבים ממגיעים, ואנחנו עלולים להיכנס לעידן של מאזן דמוגרפי שלילי."

"אתה מתכוון לעידן של מאזן הזהב? שיהיה, אהלן וסהלן לעידן השלילי. לפחות ניפטר ממגפת הצפיפות. הצפיפות בבניית בתים, הצפיפות של הולכי רגל בכיכרות ושל מכוניות בכבישים, צפיפות התלמידים בבתי הספר. ואז המשאבים יתחלקו בין פחות אנשים. ויהיו יותר הזדמנויות לעבודה וישתפר מצב החינוך והדיור לטובת הדורות הבאים."

"וכך אולי גם נצמצם את המלחמות והטירוף, וגם את מספר העדות והעמים, ואולי אז גם יתאיידו המחלוקות שמביאות למלחמות מלכתחילה."

כך המשיכו ג'וואד ואדהם בדיאלוג שלהם, ענף ספורט מנטלי חסר תועלת שעניינו העלאת גירה בעניינים העומדים ברומו של יקום. ג'וואד תיאר את המיומנות הזו באבחון בעיות החברה וחולייה, על פי רוב בהגזמה פרועה, כמחלה חסרת תקנה בפני עצמה.

אך הפעם ריחפה רוחה של תמאם מעל שיחתם, ואדהם שאל פתאום: "מעניין! מי הודיע לך על מותה?" והוסיף מהורהר, כמדבר אל עצמו: "אישה ממש יפה הייתה תמאם, מין אריסטוקרטית כזאת, תמיד התלבשה יפה, אפילו שלמשפחה שלה לא היה כסף. אבל היא טיפה החזיקה מעצמה."

"טיפה? ים של טיפות!" תיקן אותו ג'וואד, אחר כך כמו התעשת והוסיף: "אבל הגיע לה להרגיש מיוחדת."

"תגיד, היא התחתנה?"

"אין לי מושג. לפי ההספד נראה שלא התחתנה."

"אם כך, היא נשארה לבד כל השנים האלה, והיום היא יוצאת לדרכה האחרונה לא מביתה ולא מבית ילדיה או בעלה."

ברגע שיצאו הדברים מפיו הרגיש אדהם שהם עלולים להעציב את ג'וואד ואולי לפגוע בו, והוא נחפז לשנות כיוון. "בכל זאת, איך ידעת שהיא נפטרה?"

"סתם. ראיתי היום את מודעת האבל בעיתון."

בטרם השלים את דבריו נתקף הרגשת מחנק שניכרה בפניו, והמילה האחרונה שהגה נשמעה כחרחור יותר מדיבור. ג'וואד חשש להמשיך, פחד שיקרה מה שקרה לו בבוקר עם אשתו, כשעיניו בגדו בו והזילו דמעות.

אדהם ניסה לחפות על המבוכה: "ההשתתפות באבל היא הדבר הטוב ביותר שנשאר ממנהגי הערבים."

"גם זה ייגמר כמו כל דבר יפה אצלנו, ובמקומו יבואו הרגלים אחרים שרק אלוהים יודע מאיפה צצו."

 

החצר המרווחת של הבית הייתה גדושה בעשרות כיסאות פלסטיק שסודרו במעגל; לפני הכיסאות הוצבו שולחנות קטנים, ועליהם חפיסות של שלושה סוגי סיגריות וכן בקבוקי מים וכוסות פלסטיק.

בקצה החצר, מתחת למדרגות המובילות לאחת הדירות, התאספו כמה צעירים שטיפלו בגחלים במנגל גדול ולצידו עוד מנגל קטן יותר ועליו התחממו כמה קומקומים בגדלים שונים; באחדים מהם התבשל קפה מר לא ממותק, ובאלה שהורחקו מהגחלים נשמר חום הקפה שכבר בושל. מישהו מבני הבית מזג את הקפה לכוסות קרטון, והן הוגשו לבאי הבית. אחד מהיושבים לחש באוזנו של זה שלצידו: "ואללה, זה קפה אמיתי! משפר את המצב רוח ומעיר את הבנאדם."

בחצר הגדולה נאספו עשרות מבני המשפחה, קרובים ביחסי חיתון, חברים שהגיעו מעיירות שונות, קרובות ורחוקות. כולם חיכו לארונה של המנוחה. הארון היה אמור להגיע שעה לפני יציאת מסע ההלוויה מהבית אל הכנסייה, ששם תתקיים תפילת האשכבה בטרם תצא ההלוויה אל מקום מנוחתה הסופי.

"אבל שעה אחת לא תספיק! ואללה, איך תספיק?! איך כולם יספיקו להיפרד ממנה בשעה?" אמר בן אחיה של המנוחה, נער בן ארבע עשרה; הוא דיבר ברצינות ובקול רם, צערו ניכר בקולו, והיה על סף דמעות.

"יספיקו, יספיקו," השיב דודו, אחיה הגדול של תמאם, והסביר: "אנחנו לא רוצים שזה יתארך מדי, כל רגע כאן הוא נצח, הצער גורר עוד צער ומביא עוד דמעות. כמה כבדה שעת הפרֵדה!" והמשיך, הפעם בנימה של הבנה ואמפתיה לנער: "לא שעה ולא הרבה שעות יספיקו בשביל להיפרד ממנה. אבל כשאנחנו נפרדים, נבטיח לעצמנו שנזכור אותה ונתפלל למענה שתשהה באושר עם הצדיקים."

הוא טפח על גב אחיינו הצעיר וחיבק אותו, והנער בכה בכי צורב כשהעלה בדמיונו את דודתו האהובה תמאם בין הצדיקים בעולם דומם וחסר חיים.

מדי פעם בפעם הופנו המבטים לעבר הרחוב הסמוך, בוחנים את כלי הרכב החולפים. כל אחד מהם עשוי להיות זה שמביא את גופתה של המנוחה.

כך באותן שעות עצובות עלה מפלס המתח שכרוך בהמתנה. ודווקא אז גברה התנועה בחדר, כאילו באמצעותה מנסים הנוכחים לגמד את העצב ולהרחיקו.

וכמבקשים לשכך את הצער הגדול, גילו הגברים פעלתנות.

"תיגש לאנשים, תציע עוד קפה."

"תתקשרו לכומר, תראו אם כבר יצא מהבית. למה הוא לא מגיע?"

"מי אחראי פה על הסיגריות? שיבדוק אם אזלה איזו חפיסה."

"שילך מישהו מבוגר לדבר עם הנשים! לא רוצים לשמוע פה בכי וזעקות." "תְפַדַּל, שכן! תעלה למעלה, הגברים יושבים למעלה. כן, מכאן."

כרגיל, לנשים הוקצה מקום נפרד מן הגברים. הן ישבו בקומה הראשונה, בבית המשפחה עתיק היומין, ואילו הגברים תפסו את הקומה השנייה, אצל אחיה הבכור של המנוחה.

ובחצר ישבו שניים ושוחחו: "אללה יִרְחַמהא, תמיד הייתה טובה לכולם."

"אבל איך היא מתה?"

"התקף לב, זה גורלה, לחיות רק עד הגיל הזה."

"אבל לא הייתה לה שום מחלה. רק לפני שבוע ראיתי אותה בבנק, הייתה בסדר גמור, וכמו תמיד עם גב זקוף, אפילו ביקשה ממני לבוא לתקן לה את המקרר."

"אלמלא שיברון הלב של המשפחה, נראה לי שהיא נפטרה בצורה הטובה ביותר. אתה עוצם את העיניים, והופ! אתה כבר בעולם הבא, בלי בתי חולים ובלי ניתוחים, בלי דיאליזה ובלי אלצהיימר."

"אבל לא הייתה לה מחלת לב?" תהה האחר, אלא שבן שיחו לא ענה וכבר קם לחבק אחד מקרובי משפחת המנוחה.

כשדרכו רגליהם של שני החברים על רצפת החצר המרוצפת אריחים מחוספסים, ניגש אליהם צעיר אחד והציע להם קפה סאדה. הם נעצרו לרגע, לגמו את מעט הקפה שנמזג לספליהם והמשיכו בדרכם אל הכיסאות שפוזרו בחצר. אלא שאז חשו לעברם כמה צעירים והזמינו אותם לעלות למעלה ולשבת עם המבוגרים.

בדרך נזף אדהם קלות בג'וואד: "הלוא אמרתי לך, עדיף ללכת ישר לכנסייה. למה לנו המבוכה הזאת?"

ג'וואד, במלמול חרישי, ענה: "נשוחח אחר כך, זה לא הזמן."

ליד הספות בסלון הוצבו כמה כיסאות פלסטיק. במרכז החדר נח לו שולחן הסלון הענקי, מכוסה בסדין גדול שפוזרו עליו חפיסות סיגריות, בקבוקי מים וכרזות הספד שנותרו לאחר ההדבקה על לוחות המודעות, על עמודי החשמל והטלפון ועל גזע של עץ גדול במרכז העיר.

באוויר החדר עוד התנהל דיון בסידורים האחרונים למסע ההלוויה. בדיוואן הגברים שוררת בדרך כלל אווירה רצינית כאילו מדובר בעסקים ולא בחוויה כואבת של מוות או פרֵדה.

כניסתם של ג'וואד ואדהם חייבה אותם ללחוץ את ידי כל הנוכחים. וכאשר הגיעו לאיש זקן אחד, ציין מישהו בקול חרישי שזה אביה של המנוחה. ג'וואד האריך בלחיצת ידו של האב וחזר על המשפט "אללה ירחמהא וישמור על מי שנותר" כמה וכמה פעמים.

במעמד המסוים הזה לא היה אפשר לומר דברי תנחומים, כמו שנהוג לומר בדרך כלל, כמו: "מי שהביא ילדים לאוויר העולם לא נחשב כמת." גם לא היה ביכולתם לומר: "העץ ירוק," שהרי פה העץ לא נשא פרי ולא יישאר ממנו מאומה על פני האדמה. וברור שכאשר מן הנמנע לנחם בנוסחאות המקובלות האווירה נעשית כבדה ומעיקה יותר.

ג'וואד התבונן בפני הנוכחים והבחין שכל המבטים מופנים לעבר הנכנסים בניסיון לתהות על זהותם. השניים נראו זרים בנוף המשפחתי; היו כאלה שציפו שהאורחים יציגו את עצמם, יאמרו לפחות כמה מילים כדי לשבור את הקיפאון.

בקול רם אמר ג'וואד, כאילו נענה לרצון הכמוס בקרב היושבים שביקשו לשמוע משהו: "אללה ירחמהא, וישמור על הנשארים. זה דרכו של העולם."

אדהם, שלא תמיד הבחין ברגישויות שראוי להתחשב בהן, אמר: "אללה ירחמהא, עודנה צעירה."

הראשים בדיוואן הנהנו לאות הסכמה, ומישהו אמר: "אכן עוד צעירה. אבל ככה נכתב בגורל."

ואדהם הוסיף ושאל: "האם המנוחה הייתה חולה?"

מי שהתנדב להשיב היה האב: "לא, היא הייתה בריאה. לפעמים הייתה מתלוננת על כאבים בחזה, והיינו מפצירים בה לבקר אצל הרופא. אבל היא לא רצתה. הייתה אומרת שזה סתם דקירות קלות שייעלמו מעצמן. הפעם הדקירה הזאת חיסלה אותה."

"אח שלי, התקף לב הוא המחלה של ימינו," העיר אחד היושבים, "אכן כך, התקף הלב הוא האסון של ימינו, הוא קורה בלי שום אזהרה."

"נכון מאוד, ובכל זאת, כל אחד צריך ללכת להיבדק אצל רופא."

אחר כך השתררה שתיקה. ועדיין מדי פעם בפעם פנו כל העיניים לעבר המנחמים הזרים ובחנו את פניהם. וכמו שקורה כאשר נמשך השקט, כעבור זמן־מה ההתעניינות דועכת, וכל אחד מתעסק בדבר־מה מולו, זה במחרוזת, אחר בעיתון ואחר בסידור חפיסות הסיגריות.

ג'וואד הבחין בכיפוף קל בגוו של אבי המנוחה והעריך כי כבר עבר את גיל שמונים. עם זאת, בריאותו שלו נראתה טובה, והחליפה הנאה שלבש והעניבה לצווארו הצביעו על כך שהוא מקפיד בלבושו ובהופעתו החיצונית. וכאשר בחן בגנֵבה את תווי פניו, זיהה דמיון עם תווי פניה של תמאם כפי שזכר אותה, גם קומתו דמתה לקומתה. עצבותו שלו רק הלכה וגברה, הוא הרגיש שבהמולת הזמן חמק מבין אצבעותיו יצור נדיר.

ולפתע נשמע קול מתוח: "הארון הגיע."

אמנם לכך ציפו כולם, אך האווירה התחשמלה.

זעקה מצמררת פילחה את האוויר, ובעקבותיה עלה גל אדיר של יללות.

אחד הגברים קרא: "שמישהו ילך להרגיע את הנשים."

הבכי והאנחות פסקו, אך מדי פעם בפעם עלו זעקות רמות. בדיוואן הגברים, כאילו זו גלקסייה מרוחקת, שררה דממה כבדה.

כעבור שעה קלה בא האח הבכור ואמר בקול רם, סדוק מהתרגשות: "יאללה, יא ג'מאעה, בואו להיפרד מהמנוחה!"

זה אחר זה צעדו הגברים בטור ארוך ושקט. ראשון הלך האב ואחריו האחים. ג'וואד הצטרף, אדהם ניסה להוציא אותו מהטור ומלמל: "למה לנו להיכנס, בוא נחכה בחוץ!"

אולם התעקשותו של ג'וואד לא הותירה לו מקום לסגת, וגם הוא הצטרף. הגברים צעדו בשתיקה אל המקום שבו הונח הארון, מפלסים את דרכם בין הנשים שגדשו את המעבר. האווירה הייתה קודרת ומחניקה. יללות עלו ושככו לסירוגין, מפינות שונות בחדר הגדול עלו קריאות הנשים: "שלום לך, יא חביבתי!"

"תמסרי שלום לאימא!"

"דרישת שלום לאחותי פאטמה!"

אדהם סעיד הופתע מיכולתן העל־טבעית של הנשים להפיח אש בגחלי העצב, ללבות אותן ללהבה המשלחת ניצוצות לעבר הסובבים. ובעיקר נכמרו רחמיו על האב השכול, שמראהו שידר אומללות, ואדהם אמר לעצמו: "והנה הן זורות מלח על פצעיו."

האב קרב אל הארון כפוף קומה, נשק לפניה של המתה ולחש: "שיסלח לך אלוהים, יא בִּנתי, עזבת והשארת אותי לבד."

עיני הנוכחות הזילו דמעות בשפע, וג'וואד אמר לעצמו, אין קשה יותר מפרֵדת הורה מילדו, שכן הדבר מנוגד לחוקי הטבע. ומאחור זעקה אחת הקשישות: "זה חראם! תגיד לה לכי לשלום! תתפלל לאלוהים שיכפר על החטאים שלה."

"במה חטאה?" צעקה מישהי.

"כולנו חוטאים. תגידו: יסלח לה אלוהים ויכפר על כל חטאיה," עמדה הזקנה על שלה. הטור התקדם באיטיות.

כשהגיע תורו של ג'וואד, הביט בגופה שבארון. הוא הרגיש שהמוות לא פגם בזוהר פניה ולא פוגג את ההילה שאפפה אותן. הוא התבונן בפניה והבחין במחרוזת התלויה על צווארה. ופתאום נראה שמשהו באיש הזה אינו כשורה: ברך אחת צנחה לפנים, החזה נסוג לאחור ושתי ידיו רפו, כמו בסצנה קולנועית בהילוך איטי, האיש החל לקרוס.

"תחזיקו אותו, יש לו סחרחורת."

"מי זה?"

"לא יודע."

"החדר מחניק."

"כנראה מחסור באוויר?"

"אבל מי האיש?"

"מישהו זר."