שמיים מגינים מעל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שמיים מגינים מעל
מכר
מאות
עותקים
שמיים מגינים מעל
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שמיים מגינים מעל

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"השמיים כאן מאוד מוזרים. כשאני מתבונן בהם, לעיתים קרובות יש לי תחושה 
שיש שם למעלה משהו מוצק שמגן עלינו ממה שמאחוריהם."
[...] "אבל מה יש מאחוריהם?" קולה היה חרישי מאוד.
"כלום, אני משער. רק אפלה. לילה מוחלט."

פורט וקיט מורסבי, בני זוג מניו יורק, יוצאים למסע תעתועים בסהרה כדי לא ליפול למדבר שבתוכם ולתהום שביניהם. הם מתעלמים לחלוטין מהאותות ומהסימנים שהם מקבלים לאורך הדרך בנוגע למנהגים, לשפה ולתרבות של בני המקום ומגיעים לקצה החד של הארץ. 
שמיים מגינים מעל הוא רומן אקזיסטנציאליסטי, מהפנט ורב־עוצמה כמו נופי הפרא המתוארים בו. מאז ראה אור ב־1949 הוא היה לספר פולחן. ברנרדו ברטולוצ'י עיבד אותו לסרט מרתק ב־1990. זהו ספרו הראשון והידוע ביותר של פול בולס והראשון מספריו המתורגם לעברית.

"הספר מביא את הקורא במגע פתאומי ומפתיע עם כישרון בעל בשלות אמיתית ותחכום [...] כנראה רבים וטובים יקראו את הספר ויהיו מרותקים אליו בלי לחשוד שהוא משקף את מה שמפחיד ונסתר ביותר בסהרה של ניהיליזם מוסרי, שגזע האדם נודד אליו בעיוורונו." טנסי ויליאמס, ניו יורק טיימס

פרק ראשון

1

הוא הקיץ ופקח את עיניו. לחדר הייתה חשיבות מועטה מאוד בעיניו; הוא היה שקוע עמוק מדי בתוך אי־ההוויה שממנה הגיח זה עתה. לא היה בכוחו למקם את עצמו בזמן ובמרחב, וגם חסרה לו התשוקה לכך. הוא היה במקום כלשהו, הוא חזר משום מקום דרך מרחבים ריקים. בלב תודעתו שכנה ודאות של עצב אין־סופי, אך העצבות הרגיעה אותו משום שרק אותה הכיר. הוא לא נזקק לתנחומים מלבדה. זמן־מה שכב דומם לחלוטין בנוחות מוחלטת ובהרפיה מוחלטת, ואז שקע שוב באותה תנומה קלה הבאה בעקבות שינה עמוקה וממושכת. לפתע פקח את עיניו והביט בשעון שעל ידו. זו הייתה פעולה אוטומטית לחלוטין, כי כשראה מה השעה היה מבולבל ותו לא. הוא התיישב, התבונן בחדר חסר הצביון, הניח את ידו על מצחו, נאנח עמוקות ונפל שוב לאחור על המיטה. אבל עכשיו היה ער. לאחר שניות אחדות הוא ידע היכן הוא, ידע שעכשיו שעת אחר צהריים מאוחרת, ושהוא ישן מאז ארוחת הצהריים.

מן החדר הסמוך נשמעו צעדיה של אשתו בקבקבים דקי העקב שלה על המַרצפות החלקות, והצליל ניחם אותו כעת, משום שהגיע למישור תודעה אחר, שבו הוודאות עצמה של היות בחיים אינה מספקת. אבל היה לו קשה להשלים עם החדר הגבוה והצר שקורות עץ החזיקו את תקרתו, עם הצורות הענקיות וקרות המזג ששוכפלו בצבעים אדישים על הקירות ועם החלון הסגור שזגוגיתו אדומה־כתומה. הוא פיהק: אין די אוויר בחדר. מאוחר יותר, ברגע שיֵרד מהמיטה הגבוהה ויפתח את החלון לרווחה, הוא ייזכר בחלומו אף שלא יזכור פרטים, הוא יֵדע שחלם. מעברו האחר של החלון יהיו האוויר, הגגות, העיר, הים. רוח הערב תצנן את פניו כשיעמוד ויביט, והחלום יהיה נוכח בו ברגע. כעת היה ביכולתו רק לשכב כמות שהוא, נושם באיטיות, על סף הירדמות חוזרת, משותק בחדר המחניק, לא בציפייה לדמדומים אלא בשהייה כמות שהוא עד לבואם.

2

במרפסת קפה ד'אקמיל־נוֹאָזוּ ישבו כמה ערבים ושתו מים מינרליים; רק התרבושים שלהם בגוונים שונים של אדום הבדילו בינם ובין שאר אוכלוסיית הנמל. בגדיהם האירופיים היו בלויים ואפורים, והיה קשה לזהות את גזרתם המקורית. ילדים מצחצחי נעליים עירומים למחצה כרעו על תיבותיהם והביטו אל המדרכה, אפילו לגרש את הזבובים שזחלו על פניהם לא היה להם מרץ. בתוך בית הקפה האוויר היה צונן יותר אך בלא ניד וניע ורווי ריח של יין מעופש ושתן.

אל שולחן בפינה האפלה ביותר ישבו שלושה אמריקנים — שני גברים צעירים ובחורה — ושוחחו בשקט, כפי שמשוחחים אנשים שיש להם כל הזמן שבעולם לכל דבר ועניין. אחד מהם, הרזה שקלסתר פניו אירוני ונסער מעט, קיפל כמה מפות צבעוניות שאותן פרס על השולחן לפני רגע. אשתו עקבה אחר תנועותיו המוקפדות בשעשוע ובטינה; אותה מפות שיעממו, ואילו הוא תמיד נעזר בהן. גם בתקופות הקצרות והמעטות שבהן היו חייהם יציבים, מאז נישואיהם לפני שתים עשרה שנה, הוא אך ראה מפה ומיד התחיל לחקור אותה בלהט, ואז, על פי רוב, החל לתכנן טיול חדש ובלתי אפשרי שלעיתים נהיה לבסוף למציאות. הוא לא חשב את עצמו לתייר; הוא היה טייל. ההבדל ביניהם נעוץ בחלקו בזמן, הוא הסביר. בעוד התייר ממהר בדרך כלל לחזור הביתה לאחר כמה שבועות או חודשים, הטייל אינו שייך למקום זה או אחר, הוא משוטט לאט למשך תקופה של שנים ממקום אחד על פני האדמה למשנהו. אכן, לו נדרש להצביע היכן בדיוק מבין המקומות הרבים שחי בהם הרגיש הכי בבית, היה מתקשה בכך. לפני המלחמה זה היה באירופה ובמזרח הקרוב, במשך המלחמה — במערב הודו ובדרום אמריקה. ואשתו הצטרפה אליו בלי שהתלוננה לעיתים קרובות מדי או במרירות רבה מדי.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1939 שהם חצו את האוקיינוס האטלנטי עם מטען מזוודות רב ובכוונה להימנע עד כמה שאפשר ממקומות שהמלחמה נגעה בהם. שכן, הוא טען, קיים הבדל נוסף בין תייר לטייל, הראשון מקבל את התרבות שלו בלי תהיות; לא כן הטייל, המשווה אותה לאחרות ודוחה את היסודות שאינם לרוחו. והמלחמה הייתה אחד מאותם היבטים של התקופה הממוכנת שהוא העדיף לשכוח. בניו יורק התברר להם שצפון אפריקה היא אחד המקומות היחידים שאפשר להפליג אליו. בביקוריו המוקדמים, בימיו כסטודנט בפריז ובמדריד, היא נראתה לו מקום נחמד להעביר בו שנה בערך; על כל פנים, היא קרובה לספרד ולאיטליה, והם יוכלו תמיד לחצות את הים לשם אם לא יסתדרו. יום לפני כן פלטה אותם ספינת משא קטנה מהלוע הנוח שלה אל החוף, אל הרציף הלוהט, מזיעים וזועפים ממתח. זמן רב חלף עד שמישהו הבחין בהם בכלל, וכשעמד שם, תחת השמש הקופחת, הוא התפתה לחזור לסיפון ולבדוק אם יש אפשרות להמשיך את ההפלגה לאיסטנבול, אבל היה לו קשה לעשות זאת בלי שיאבד מכבודו, מפני שהוא זה ששידלם לבוא לצפון אפריקה. הוא סקר את הרציף למלוא אורכו במבט ענייני, ציין כמה נתונים הגיוניים ולא מחמיאים על המקום והניח לכך, ובינו לבין עצמו החליט להתחיל במסע אל פנים הארץ כמה שיותר מהר.

האיש השני ליד השולחן, כשלא דיבר, שרק לעצמו באקראי מנגינות זעירות. הוא היה צעיר בכמה שנים, בעל מבנה גוף חסון יותר ויפה תואר להפליא — כפי שאמרה לו הבחורה לעיתים קרובות — בסגנון העכשווי של אולפני פרמאונט. פניו החלקות היו בדרך כלל כמעט חסרות הבעה, אך תווי פניו עוצבו כך שבשעת מנוחה הם הביעו שביעות רצון כללית.

הם התבוננו ברחוב המאובק בבוהק של אחר הצהריים.

"המלחמה בהחלט הותירה כאן חותם," אמרה הבחורה. היא הייתה קטנה, ולה שיער בלונדיני וגוֹן עור בצבע זית. עזות מבטה חיפתה על חינניותה. ברגע שראו את עיניה, נהייתה יתרת פניה סתמית, וכשניסו להיזכר בדמותה אחר כך, נותרה רק אלימותן הנוקבת והחקרנית של העיניים הפקוחות לרווחה.

"ברור. עברו כאן גייסות במשך שנה או יותר."

"מוכרח להיות איזה מקום בעולם שלא נגעו בו," אמרה הבחורה. בעצם כדי לרצות את בעלה, מפני שהתחרטה על שהתרגזה בעניין המפות רגע לפני כן. הוא הבחין במחווה שלה, אך לא הבין מדוע עשתה אותה, ולכן לא השית את ליבו לכך.

הגבר האחר הצטרף וצחק בהתנשאות.

"לתועלתך האישית, אני מניח?" אמר בעלה.

"בשבילנו. אתה יודע שאתה שונא את כל העניין כמוני."

"את כל העניין?" הוא תבע בהתגוננות, "אם את מתכוונת לערבוביה חסרת הצבע הזאת שקוראת לעצמה עיירה, אז כן. אבל אני בכל זאת מעדיף להיות כאן מאשר לחזור לארצות הברית המחורבנת."

היא מיהרה להסכים. "אה, כמובן. אבל לא התכוונתי למקום הזה או למקום מסוים אחר. התכוונתי לכל הדבר הנורא הזה שקורה אחרי כל מלחמה בכל מקום."

"בחייך, קיט," אמר הגבר האחר, "את לא זוכרת שום מלחמה אחרת."

היא התעלמה מדבריו. "אנשים בכל ארץ נהיים דומים לאנשים בכל ארץ אחרת. אין להם לא אופי, לא יופי, לא אידאות, לא תרבות — כלום־כלום."

בעלה התקרב אליה וליטף את ידה. "את צודקת. את צודקת," הוא חייך, "הכול מאפיר ויאפיר עוד יותר. אבל יש מקומות שיתמודדו עם החולי טוב יותר משאת חושבת. את תראי, כאן בסהרה..."

מעבר לרחוב השמיע רדיו צווחות היסטריות של סלסולי סופרנו. קיט הצטמררה. "בואו נמהר ונגיע לשם," היא אמרה, "אולי נוכל להתחמק מזה."

הם האזינו מוקסמים בעוד האריָה המתקרבת לסיומה מכינה את עצמה באדיקות לתו הסיום הגבוה והבלתי נמנע.

עתה אמרה קיט: "עכשיו, כשזה מאחורינו, אני מוכרחה עוד בקבוק של אוּלְמס."

"או, אלוהים, עוד מהגז הזה? את תרחפי."

"אני יודעת, טאנר," היא אמרה, "אבל אני לא יכולה להסיח את דעתי ממים. לא משנה על מה אני מסתכלת, אני נעשית צמאה. אני מרגישה, לשם שינוי, שהייתי יכולה להתנזר ממשקאות חריפים ולהתמיד בזה. אני לא יכולה לשתות בחום הזה."

"עוד פרנו?" שאל טאנר את פּורט. קיט כרכמה את פניה. "אם זה היה פרנו אמיתי —"

"הוא לא רע," אמר טאנר כשהמלצר הניח בקבוק מים מינרליים על השולחן.

1"Ce n'est pas du vrai Pernod?"

"",Si, si, c'est du Pernod2 אמר המלצר.

"בואו נזמין עוד," אמר פורט. הוא הביט באטימות בכוסו. איש לא דיבר כשהמלצר הסתלק. הסופרנו החלה עוד אריָה.

"היא סיימה!" קרא טאנר. רעש החשמלית שעברה מחוץ למרפסת וצלצול הפעמון שלה הטביעו את המוזיקה לרגע. מתחת לסוכך הם הציצו בכלי התחבורה הפתוח החולף על פניהם באור השמש. הוא היה עמוס באנשים בבגדים מרופטים.

פורט אמר: "היה לי חלום משונה אתמול בלילה. אני מנסה להיזכר בו ורק הרגע הצלחתי."

"לא!" קראה קיט בקול, "חלומות הם כל כך משעממים! בבקשה!"

"את לא רוצה לשמוע אותו," הוא צחק, "אבל אני אספר לכם בכל מקרה." המילים האחרונות נאמרו באכזריות מסוימת שעל פני השטח נראתה מעושׂה, אבל כשקיט הסתכלה עליו היא הרגישה שלהפך, הוא מסתיר את האלימות שהוא מרגיש. היא לא ביטאה את מילות התוכחה שעמדו על קצה לשונה.

"אעשה את זה מהר," הוא חייך, "אני יודע שאת עושה לי טובה שאת מקשיבה, אבל כדי שאזכור אותו לא מספיק לי רק לחשוב עליו. היה יום והייתי ברכבת שנסעה יותר ויותר מהר. חשבתי לעצמי: 'אנחנו הולכים לפלס נתיב לתוך מיטה גדולה שיש עליה סדינים בצורת הרים.'"

טאנר אמר בלגלוג: "חפש במילון החלומות הצועניים של מדאם לה היף."

"שתוק. וחשבתי שאם ארצה, אוכל לחיות שוב — להתחיל מבראשית ולהגיע עד ההווה, יהיו לי אותם חיים בדיוק, לפרטי פרטים."

קיט עצמה את עיניה בצער.

"מה העניין?" הוא תבע לדעת.

"אני חושבת שמאוד חסר התחשבות ואנוכי מצידך להתעקש, כשאתה יודע עד כמה זה משעמם אותנו."

"אבל אני כל כך נהנה," הוא קרן, "ואני בטוח שטאנר בכל זאת רוצה לשמוע. נכון?"

טאנר חייך. "חלומות הם כוס התה שלי. אני מכיר את מילון לה היף בעל פה."

קיט פקחה עין אחת והביטה בו. המשקאות הגיעו. "אז אמרתי לעצמי: 'לא! לא!' אני לא מסוגל להתמודד שוב עם כל הפחדים והכאבים הנוראים האלו, עם כל הפרטים שלהם. ואז סתם ככה הבטתי מהחלון על העצים ושמעתי את עצמי אומר: 'כן!' כי ידעתי שאהיה מוכן לעבור שוב את הכול רק כדי להריח עוד פעם את ניחוח האביב של ילדותי. אבל אז הבנתי שמאוחר מדי, כי כשחשבתי 'לא!' הושטתי את היד ושברתי את השיניים החותכות כאילו היו עשויות מגבס. הרכבת עצרה והחזקתי את השיניים שלי ביד והתחלתי לבכות. אתם יודעים, בכי נורא כזה של חלומות שמזעזע אותך כמו רעידת אדמה?"

קיט קמה בגמלוניות מהשולחן והלכה לדלת שכתוב עליה "גברות". היא בכתה.

"תן לה ללכת," אמר פורט לטאנר, שפניו הביעו דאגה, "היא מותשת. החום מדכדך אותה."

סקירות וביקורות

בשבח המסע הפרוזה של פול בולס אינה מחליקה בגרון, אבל לספרו 'שמיים מגינים מעל' יש כוח משיכה ניכר

הרומן המפורסם למדי הזה ראה אור במקור ב-‭.1949‬ עלילתו מתרחשת בצפון אפריקה, שבה (בטנג'יר) גם גר, מ-‭1947‬ ועד מותו, מחבר הרומן, האמריקאי פול בולס (‭.(1999-1910 ‬

הרומן מספר, בגוף שלישי, על פורט וקיט, בני זוג אמריקאים, שיוצאים למסע בצפון אפריקה. הם לא תיירים, אומר פורט, כי אם טיילים. ההבדל? "בעוד התייר ממהר לחזור הביתה לאחר כמה שבועות או חודשים, הטייל אינו שייך למקום זה או אחר, הוא משוטט לאט למשך תקופה של שנים ממקום אחד על פני האדמה למשנהו". לטייל, אם כך, אין בעצם בית, הוא תלוש. תלוש גם מבחינה רוחנית: "שכן, הוא טען, קיים הבדל נוסף בין תייר לטייל, הראשון מקבל את התרבות שלו בלי תהיות; לא כן הטייל, המשווה אותה לאחרות ודוחה את היסודות שאינם לרוחו". הזרות והתלישות של פורט וקיט כלפי תרבותם נובעות בחלקן מהמלחמה שאך זה נגמרה, מניכור כלפי תרבות המערב: ‭'"‬אירופה הרסה את כל העולם', אמר פורט". אך התלישות של פורט וקיט נולדה גם מתחושות אקזיסטנציאליסטיות חריפות, מתודעת המוות: ‭'"‬כשהייתי צעירה ‭ ' –‬ 'כמה צעירה?' 'בת פחות מעשרים, אני מתכוונת. נטיתי לחשוב שהחיים הם משהו שצובר תנופה כל הזמן. הם יעשירו ויעמיקו משנה לשנה. אתה ממשיך ללמוד עוד ועוד, מחכים, צובר עוד תובנות וחודר עמוק יותר אל האמת ‭ ' –‬היא היססה. פורט פרץ בצחוק.  'ועכשיו את יודעת שזה לא ככה. נכון? זה יותר כמו לעשן סיגריה. השאיפות הראשונות טעימות להפליא, ואת לא מעלה על דעתך שהיא תיגמר. ואז פתאום את מבינה שהיא נשרפה כמעט עד הקצה. ואז את נהיית מודעת לטעם המר שלה'. 'אבל אני תמיד מודעת לטעם הרע ולסוף המתקרב', היא אמרה. 'אז את צריכה לוותר על העישון'".

הפרוזה של בולס אינה מחליקה בגרון, היא מעט  חתחתית. אבל לרומן יש כוח משיכה ניכר. חלק מהעניין שהרומן מעורר נובע לאו דווקא מהפילוסופיה, כי אם מהפסיכולוגיה, דהיינו מאופיים של פורט וקיט. השניים הם טיפוסים שרוטים באופן מסקרן, שהקשר ביניהם חזק מאוד ושברירי מאוד  בו-זמנית. כלומר, הם מעניינים כל אחד לחוד  ומעניין מאוד גם הקשר ביניהם. "מפני שעבור פורט לאהוב משמעו לאהוב אותה – לא  הייתה כל אפשרות למישהי אחרת". אבל אימות שנולדות על קו התפר שבין האקזיסטנציאליסטי לנוירוטי מאיימות לרסק תדיר את יכולתו לאהוב. הנה תיאור של אימה כזו, בקטע שהעניק לרומן את שמו: ‭'"‬השמיים כאן מאוד מוזרים. כשאני מתבונן בהם, לעיתים קרובות יש לי תחושה שיש שם למעלה משהו מוצק שמגן עלינו ממה שמאחוריהם'. קיט נרעדה קלות כשאמרה: 'ממה שמאחוריהם?'. 'כן'. 'אבל מה יש מאחוריהם?' קולה היה חרישי מאוד. 'כלום, אני משער. רק אפלה. לילה מוחלט'". מטרת המסע מבחינתו של פורט היא גם להתקרב אל קיט. אבל הכל פריך כל כך. קיט סובלת מחרדות אובססיביות. ואילו פורט אמנם יכול לאהוב רק אותה, אבל הוא לא נמנע מנשים מקומיות המוכרות את גופן. קיט מצידה לא נמנעת מלשכב עם טאנר, אמריקאי  יפה תואר ולא מתוחכם, גלגל חמישי, שהסתפח אליהם ביוזמת פורט.

כל זה דחוס מאוד, פסיכולוגית ופילוסופית, אבל כאן נחלצות לעזרת הרומן האנרגיה והתנועה של המסע, מסעם של שלושת האמריקאים אל לב הסהרה. הנוירוזות וההרהורים הקיומיים נתונים בתזוזה תמידית, נטועים בתפאורה לעיתים מסתורית: "מפעם לפעם נתקלו בקבוצת גברים כהים רוכבים על גמלי מהארה. הם אחזו ברסן בגאווה. עיניהם המאופרות בכחל בהקו מעל לצעיפי האינדיגו שהסתירו את פניהם. לראשונה היא חשה רטט חלש של התרגשות. 'זה די נפלא', היא הרהרה, 'לרכוב על פני אנשים כאלה בעידן האטומי'". אחת התובנות המעניינות ברומן היא התובנה של פורט על כך שדרוש חוסן פנימי על מנת להרהר במשמעות ובאי-משמעות הקיום ("דרוש מרץ לחקור את החיים ואת משמעותם"). והמסע הוא שמעניק לרומן הקיומי הזה את המרץ הדרוש: "הרעיון שמרגע לרגע הוא חודר עמוק יותר אל תוך הסהרה, שהוא עוזב מאחוריו את הדברים המוכרים, המחשבה המתמדת הזאת השאירה אותו במצב של התרגשות מענגת".

אך בשליש האחרון של הרומן המתח מתרפה והאנרגיה נחלשת. אם בשני השלישים הראשונים היו גיבורי הרומן פילוסופיים ונוירוטיים - מצבי תודעה מעניינים - הרי השליש האחרון גולש לשני מצבי תודעה בעייתיים מאוד מבחינה ספרותית: ההזיה והפסיכוזה. אני נמנע מספוילר ולא מפרט מי הוא ההוזה ומי הוא הפסיכוטי, רק אומר שמפני שאלה שני מצבים שבהם התודעה פורקת מעליה אילוצים - הכל יכול לעבור בראשו של ההוזה ובראשו של הפסיכוטי - "העלילה" הופכת לקפריזית ושרירותית. נלקח ממנה היופי של המסתבר או ההכרחי. כך שסיימתי את הקריאה ב'שמיים מגינים מעל' ברגשות מעורבים.

אריק גלסנר 7 לילות 18/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

בשבח המסע הפרוזה של פול בולס אינה מחליקה בגרון, אבל לספרו 'שמיים מגינים מעל' יש כוח משיכה ניכר

הרומן המפורסם למדי הזה ראה אור במקור ב-‭.1949‬ עלילתו מתרחשת בצפון אפריקה, שבה (בטנג'יר) גם גר, מ-‭1947‬ ועד מותו, מחבר הרומן, האמריקאי פול בולס (‭.(1999-1910 ‬

הרומן מספר, בגוף שלישי, על פורט וקיט, בני זוג אמריקאים, שיוצאים למסע בצפון אפריקה. הם לא תיירים, אומר פורט, כי אם טיילים. ההבדל? "בעוד התייר ממהר לחזור הביתה לאחר כמה שבועות או חודשים, הטייל אינו שייך למקום זה או אחר, הוא משוטט לאט למשך תקופה של שנים ממקום אחד על פני האדמה למשנהו". לטייל, אם כך, אין בעצם בית, הוא תלוש. תלוש גם מבחינה רוחנית: "שכן, הוא טען, קיים הבדל נוסף בין תייר לטייל, הראשון מקבל את התרבות שלו בלי תהיות; לא כן הטייל, המשווה אותה לאחרות ודוחה את היסודות שאינם לרוחו". הזרות והתלישות של פורט וקיט כלפי תרבותם נובעות בחלקן מהמלחמה שאך זה נגמרה, מניכור כלפי תרבות המערב: ‭'"‬אירופה הרסה את כל העולם', אמר פורט". אך התלישות של פורט וקיט נולדה גם מתחושות אקזיסטנציאליסטיות חריפות, מתודעת המוות: ‭'"‬כשהייתי צעירה ‭ ' –‬ 'כמה צעירה?' 'בת פחות מעשרים, אני מתכוונת. נטיתי לחשוב שהחיים הם משהו שצובר תנופה כל הזמן. הם יעשירו ויעמיקו משנה לשנה. אתה ממשיך ללמוד עוד ועוד, מחכים, צובר עוד תובנות וחודר עמוק יותר אל האמת ‭ ' –‬היא היססה. פורט פרץ בצחוק.  'ועכשיו את יודעת שזה לא ככה. נכון? זה יותר כמו לעשן סיגריה. השאיפות הראשונות טעימות להפליא, ואת לא מעלה על דעתך שהיא תיגמר. ואז פתאום את מבינה שהיא נשרפה כמעט עד הקצה. ואז את נהיית מודעת לטעם המר שלה'. 'אבל אני תמיד מודעת לטעם הרע ולסוף המתקרב', היא אמרה. 'אז את צריכה לוותר על העישון'".

הפרוזה של בולס אינה מחליקה בגרון, היא מעט  חתחתית. אבל לרומן יש כוח משיכה ניכר. חלק מהעניין שהרומן מעורר נובע לאו דווקא מהפילוסופיה, כי אם מהפסיכולוגיה, דהיינו מאופיים של פורט וקיט. השניים הם טיפוסים שרוטים באופן מסקרן, שהקשר ביניהם חזק מאוד ושברירי מאוד  בו-זמנית. כלומר, הם מעניינים כל אחד לחוד  ומעניין מאוד גם הקשר ביניהם. "מפני שעבור פורט לאהוב משמעו לאהוב אותה – לא  הייתה כל אפשרות למישהי אחרת". אבל אימות שנולדות על קו התפר שבין האקזיסטנציאליסטי לנוירוטי מאיימות לרסק תדיר את יכולתו לאהוב. הנה תיאור של אימה כזו, בקטע שהעניק לרומן את שמו: ‭'"‬השמיים כאן מאוד מוזרים. כשאני מתבונן בהם, לעיתים קרובות יש לי תחושה שיש שם למעלה משהו מוצק שמגן עלינו ממה שמאחוריהם'. קיט נרעדה קלות כשאמרה: 'ממה שמאחוריהם?'. 'כן'. 'אבל מה יש מאחוריהם?' קולה היה חרישי מאוד. 'כלום, אני משער. רק אפלה. לילה מוחלט'". מטרת המסע מבחינתו של פורט היא גם להתקרב אל קיט. אבל הכל פריך כל כך. קיט סובלת מחרדות אובססיביות. ואילו פורט אמנם יכול לאהוב רק אותה, אבל הוא לא נמנע מנשים מקומיות המוכרות את גופן. קיט מצידה לא נמנעת מלשכב עם טאנר, אמריקאי  יפה תואר ולא מתוחכם, גלגל חמישי, שהסתפח אליהם ביוזמת פורט.

כל זה דחוס מאוד, פסיכולוגית ופילוסופית, אבל כאן נחלצות לעזרת הרומן האנרגיה והתנועה של המסע, מסעם של שלושת האמריקאים אל לב הסהרה. הנוירוזות וההרהורים הקיומיים נתונים בתזוזה תמידית, נטועים בתפאורה לעיתים מסתורית: "מפעם לפעם נתקלו בקבוצת גברים כהים רוכבים על גמלי מהארה. הם אחזו ברסן בגאווה. עיניהם המאופרות בכחל בהקו מעל לצעיפי האינדיגו שהסתירו את פניהם. לראשונה היא חשה רטט חלש של התרגשות. 'זה די נפלא', היא הרהרה, 'לרכוב על פני אנשים כאלה בעידן האטומי'". אחת התובנות המעניינות ברומן היא התובנה של פורט על כך שדרוש חוסן פנימי על מנת להרהר במשמעות ובאי-משמעות הקיום ("דרוש מרץ לחקור את החיים ואת משמעותם"). והמסע הוא שמעניק לרומן הקיומי הזה את המרץ הדרוש: "הרעיון שמרגע לרגע הוא חודר עמוק יותר אל תוך הסהרה, שהוא עוזב מאחוריו את הדברים המוכרים, המחשבה המתמדת הזאת השאירה אותו במצב של התרגשות מענגת".

אך בשליש האחרון של הרומן המתח מתרפה והאנרגיה נחלשת. אם בשני השלישים הראשונים היו גיבורי הרומן פילוסופיים ונוירוטיים - מצבי תודעה מעניינים - הרי השליש האחרון גולש לשני מצבי תודעה בעייתיים מאוד מבחינה ספרותית: ההזיה והפסיכוזה. אני נמנע מספוילר ולא מפרט מי הוא ההוזה ומי הוא הפסיכוטי, רק אומר שמפני שאלה שני מצבים שבהם התודעה פורקת מעליה אילוצים - הכל יכול לעבור בראשו של ההוזה ובראשו של הפסיכוטי - "העלילה" הופכת לקפריזית ושרירותית. נלקח ממנה היופי של המסתבר או ההכרחי. כך שסיימתי את הקריאה ב'שמיים מגינים מעל' ברגשות מעורבים.

אריק גלסנר 7 לילות 18/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
שמיים מגינים מעל פול בולס

1

הוא הקיץ ופקח את עיניו. לחדר הייתה חשיבות מועטה מאוד בעיניו; הוא היה שקוע עמוק מדי בתוך אי־ההוויה שממנה הגיח זה עתה. לא היה בכוחו למקם את עצמו בזמן ובמרחב, וגם חסרה לו התשוקה לכך. הוא היה במקום כלשהו, הוא חזר משום מקום דרך מרחבים ריקים. בלב תודעתו שכנה ודאות של עצב אין־סופי, אך העצבות הרגיעה אותו משום שרק אותה הכיר. הוא לא נזקק לתנחומים מלבדה. זמן־מה שכב דומם לחלוטין בנוחות מוחלטת ובהרפיה מוחלטת, ואז שקע שוב באותה תנומה קלה הבאה בעקבות שינה עמוקה וממושכת. לפתע פקח את עיניו והביט בשעון שעל ידו. זו הייתה פעולה אוטומטית לחלוטין, כי כשראה מה השעה היה מבולבל ותו לא. הוא התיישב, התבונן בחדר חסר הצביון, הניח את ידו על מצחו, נאנח עמוקות ונפל שוב לאחור על המיטה. אבל עכשיו היה ער. לאחר שניות אחדות הוא ידע היכן הוא, ידע שעכשיו שעת אחר צהריים מאוחרת, ושהוא ישן מאז ארוחת הצהריים.

מן החדר הסמוך נשמעו צעדיה של אשתו בקבקבים דקי העקב שלה על המַרצפות החלקות, והצליל ניחם אותו כעת, משום שהגיע למישור תודעה אחר, שבו הוודאות עצמה של היות בחיים אינה מספקת. אבל היה לו קשה להשלים עם החדר הגבוה והצר שקורות עץ החזיקו את תקרתו, עם הצורות הענקיות וקרות המזג ששוכפלו בצבעים אדישים על הקירות ועם החלון הסגור שזגוגיתו אדומה־כתומה. הוא פיהק: אין די אוויר בחדר. מאוחר יותר, ברגע שיֵרד מהמיטה הגבוהה ויפתח את החלון לרווחה, הוא ייזכר בחלומו אף שלא יזכור פרטים, הוא יֵדע שחלם. מעברו האחר של החלון יהיו האוויר, הגגות, העיר, הים. רוח הערב תצנן את פניו כשיעמוד ויביט, והחלום יהיה נוכח בו ברגע. כעת היה ביכולתו רק לשכב כמות שהוא, נושם באיטיות, על סף הירדמות חוזרת, משותק בחדר המחניק, לא בציפייה לדמדומים אלא בשהייה כמות שהוא עד לבואם.

2

במרפסת קפה ד'אקמיל־נוֹאָזוּ ישבו כמה ערבים ושתו מים מינרליים; רק התרבושים שלהם בגוונים שונים של אדום הבדילו בינם ובין שאר אוכלוסיית הנמל. בגדיהם האירופיים היו בלויים ואפורים, והיה קשה לזהות את גזרתם המקורית. ילדים מצחצחי נעליים עירומים למחצה כרעו על תיבותיהם והביטו אל המדרכה, אפילו לגרש את הזבובים שזחלו על פניהם לא היה להם מרץ. בתוך בית הקפה האוויר היה צונן יותר אך בלא ניד וניע ורווי ריח של יין מעופש ושתן.

אל שולחן בפינה האפלה ביותר ישבו שלושה אמריקנים — שני גברים צעירים ובחורה — ושוחחו בשקט, כפי שמשוחחים אנשים שיש להם כל הזמן שבעולם לכל דבר ועניין. אחד מהם, הרזה שקלסתר פניו אירוני ונסער מעט, קיפל כמה מפות צבעוניות שאותן פרס על השולחן לפני רגע. אשתו עקבה אחר תנועותיו המוקפדות בשעשוע ובטינה; אותה מפות שיעממו, ואילו הוא תמיד נעזר בהן. גם בתקופות הקצרות והמעטות שבהן היו חייהם יציבים, מאז נישואיהם לפני שתים עשרה שנה, הוא אך ראה מפה ומיד התחיל לחקור אותה בלהט, ואז, על פי רוב, החל לתכנן טיול חדש ובלתי אפשרי שלעיתים נהיה לבסוף למציאות. הוא לא חשב את עצמו לתייר; הוא היה טייל. ההבדל ביניהם נעוץ בחלקו בזמן, הוא הסביר. בעוד התייר ממהר בדרך כלל לחזור הביתה לאחר כמה שבועות או חודשים, הטייל אינו שייך למקום זה או אחר, הוא משוטט לאט למשך תקופה של שנים ממקום אחד על פני האדמה למשנהו. אכן, לו נדרש להצביע היכן בדיוק מבין המקומות הרבים שחי בהם הרגיש הכי בבית, היה מתקשה בכך. לפני המלחמה זה היה באירופה ובמזרח הקרוב, במשך המלחמה — במערב הודו ובדרום אמריקה. ואשתו הצטרפה אליו בלי שהתלוננה לעיתים קרובות מדי או במרירות רבה מדי.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1939 שהם חצו את האוקיינוס האטלנטי עם מטען מזוודות רב ובכוונה להימנע עד כמה שאפשר ממקומות שהמלחמה נגעה בהם. שכן, הוא טען, קיים הבדל נוסף בין תייר לטייל, הראשון מקבל את התרבות שלו בלי תהיות; לא כן הטייל, המשווה אותה לאחרות ודוחה את היסודות שאינם לרוחו. והמלחמה הייתה אחד מאותם היבטים של התקופה הממוכנת שהוא העדיף לשכוח. בניו יורק התברר להם שצפון אפריקה היא אחד המקומות היחידים שאפשר להפליג אליו. בביקוריו המוקדמים, בימיו כסטודנט בפריז ובמדריד, היא נראתה לו מקום נחמד להעביר בו שנה בערך; על כל פנים, היא קרובה לספרד ולאיטליה, והם יוכלו תמיד לחצות את הים לשם אם לא יסתדרו. יום לפני כן פלטה אותם ספינת משא קטנה מהלוע הנוח שלה אל החוף, אל הרציף הלוהט, מזיעים וזועפים ממתח. זמן רב חלף עד שמישהו הבחין בהם בכלל, וכשעמד שם, תחת השמש הקופחת, הוא התפתה לחזור לסיפון ולבדוק אם יש אפשרות להמשיך את ההפלגה לאיסטנבול, אבל היה לו קשה לעשות זאת בלי שיאבד מכבודו, מפני שהוא זה ששידלם לבוא לצפון אפריקה. הוא סקר את הרציף למלוא אורכו במבט ענייני, ציין כמה נתונים הגיוניים ולא מחמיאים על המקום והניח לכך, ובינו לבין עצמו החליט להתחיל במסע אל פנים הארץ כמה שיותר מהר.

האיש השני ליד השולחן, כשלא דיבר, שרק לעצמו באקראי מנגינות זעירות. הוא היה צעיר בכמה שנים, בעל מבנה גוף חסון יותר ויפה תואר להפליא — כפי שאמרה לו הבחורה לעיתים קרובות — בסגנון העכשווי של אולפני פרמאונט. פניו החלקות היו בדרך כלל כמעט חסרות הבעה, אך תווי פניו עוצבו כך שבשעת מנוחה הם הביעו שביעות רצון כללית.

הם התבוננו ברחוב המאובק בבוהק של אחר הצהריים.

"המלחמה בהחלט הותירה כאן חותם," אמרה הבחורה. היא הייתה קטנה, ולה שיער בלונדיני וגוֹן עור בצבע זית. עזות מבטה חיפתה על חינניותה. ברגע שראו את עיניה, נהייתה יתרת פניה סתמית, וכשניסו להיזכר בדמותה אחר כך, נותרה רק אלימותן הנוקבת והחקרנית של העיניים הפקוחות לרווחה.

"ברור. עברו כאן גייסות במשך שנה או יותר."

"מוכרח להיות איזה מקום בעולם שלא נגעו בו," אמרה הבחורה. בעצם כדי לרצות את בעלה, מפני שהתחרטה על שהתרגזה בעניין המפות רגע לפני כן. הוא הבחין במחווה שלה, אך לא הבין מדוע עשתה אותה, ולכן לא השית את ליבו לכך.

הגבר האחר הצטרף וצחק בהתנשאות.

"לתועלתך האישית, אני מניח?" אמר בעלה.

"בשבילנו. אתה יודע שאתה שונא את כל העניין כמוני."

"את כל העניין?" הוא תבע בהתגוננות, "אם את מתכוונת לערבוביה חסרת הצבע הזאת שקוראת לעצמה עיירה, אז כן. אבל אני בכל זאת מעדיף להיות כאן מאשר לחזור לארצות הברית המחורבנת."

היא מיהרה להסכים. "אה, כמובן. אבל לא התכוונתי למקום הזה או למקום מסוים אחר. התכוונתי לכל הדבר הנורא הזה שקורה אחרי כל מלחמה בכל מקום."

"בחייך, קיט," אמר הגבר האחר, "את לא זוכרת שום מלחמה אחרת."

היא התעלמה מדבריו. "אנשים בכל ארץ נהיים דומים לאנשים בכל ארץ אחרת. אין להם לא אופי, לא יופי, לא אידאות, לא תרבות — כלום־כלום."

בעלה התקרב אליה וליטף את ידה. "את צודקת. את צודקת," הוא חייך, "הכול מאפיר ויאפיר עוד יותר. אבל יש מקומות שיתמודדו עם החולי טוב יותר משאת חושבת. את תראי, כאן בסהרה..."

מעבר לרחוב השמיע רדיו צווחות היסטריות של סלסולי סופרנו. קיט הצטמררה. "בואו נמהר ונגיע לשם," היא אמרה, "אולי נוכל להתחמק מזה."

הם האזינו מוקסמים בעוד האריָה המתקרבת לסיומה מכינה את עצמה באדיקות לתו הסיום הגבוה והבלתי נמנע.

עתה אמרה קיט: "עכשיו, כשזה מאחורינו, אני מוכרחה עוד בקבוק של אוּלְמס."

"או, אלוהים, עוד מהגז הזה? את תרחפי."

"אני יודעת, טאנר," היא אמרה, "אבל אני לא יכולה להסיח את דעתי ממים. לא משנה על מה אני מסתכלת, אני נעשית צמאה. אני מרגישה, לשם שינוי, שהייתי יכולה להתנזר ממשקאות חריפים ולהתמיד בזה. אני לא יכולה לשתות בחום הזה."

"עוד פרנו?" שאל טאנר את פּורט. קיט כרכמה את פניה. "אם זה היה פרנו אמיתי —"

"הוא לא רע," אמר טאנר כשהמלצר הניח בקבוק מים מינרליים על השולחן.

1"Ce n'est pas du vrai Pernod?"

"",Si, si, c'est du Pernod2 אמר המלצר.

"בואו נזמין עוד," אמר פורט. הוא הביט באטימות בכוסו. איש לא דיבר כשהמלצר הסתלק. הסופרנו החלה עוד אריָה.

"היא סיימה!" קרא טאנר. רעש החשמלית שעברה מחוץ למרפסת וצלצול הפעמון שלה הטביעו את המוזיקה לרגע. מתחת לסוכך הם הציצו בכלי התחבורה הפתוח החולף על פניהם באור השמש. הוא היה עמוס באנשים בבגדים מרופטים.

פורט אמר: "היה לי חלום משונה אתמול בלילה. אני מנסה להיזכר בו ורק הרגע הצלחתי."

"לא!" קראה קיט בקול, "חלומות הם כל כך משעממים! בבקשה!"

"את לא רוצה לשמוע אותו," הוא צחק, "אבל אני אספר לכם בכל מקרה." המילים האחרונות נאמרו באכזריות מסוימת שעל פני השטח נראתה מעושׂה, אבל כשקיט הסתכלה עליו היא הרגישה שלהפך, הוא מסתיר את האלימות שהוא מרגיש. היא לא ביטאה את מילות התוכחה שעמדו על קצה לשונה.

"אעשה את זה מהר," הוא חייך, "אני יודע שאת עושה לי טובה שאת מקשיבה, אבל כדי שאזכור אותו לא מספיק לי רק לחשוב עליו. היה יום והייתי ברכבת שנסעה יותר ויותר מהר. חשבתי לעצמי: 'אנחנו הולכים לפלס נתיב לתוך מיטה גדולה שיש עליה סדינים בצורת הרים.'"

טאנר אמר בלגלוג: "חפש במילון החלומות הצועניים של מדאם לה היף."

"שתוק. וחשבתי שאם ארצה, אוכל לחיות שוב — להתחיל מבראשית ולהגיע עד ההווה, יהיו לי אותם חיים בדיוק, לפרטי פרטים."

קיט עצמה את עיניה בצער.

"מה העניין?" הוא תבע לדעת.

"אני חושבת שמאוד חסר התחשבות ואנוכי מצידך להתעקש, כשאתה יודע עד כמה זה משעמם אותנו."

"אבל אני כל כך נהנה," הוא קרן, "ואני בטוח שטאנר בכל זאת רוצה לשמוע. נכון?"

טאנר חייך. "חלומות הם כוס התה שלי. אני מכיר את מילון לה היף בעל פה."

קיט פקחה עין אחת והביטה בו. המשקאות הגיעו. "אז אמרתי לעצמי: 'לא! לא!' אני לא מסוגל להתמודד שוב עם כל הפחדים והכאבים הנוראים האלו, עם כל הפרטים שלהם. ואז סתם ככה הבטתי מהחלון על העצים ושמעתי את עצמי אומר: 'כן!' כי ידעתי שאהיה מוכן לעבור שוב את הכול רק כדי להריח עוד פעם את ניחוח האביב של ילדותי. אבל אז הבנתי שמאוחר מדי, כי כשחשבתי 'לא!' הושטתי את היד ושברתי את השיניים החותכות כאילו היו עשויות מגבס. הרכבת עצרה והחזקתי את השיניים שלי ביד והתחלתי לבכות. אתם יודעים, בכי נורא כזה של חלומות שמזעזע אותך כמו רעידת אדמה?"

קיט קמה בגמלוניות מהשולחן והלכה לדלת שכתוב עליה "גברות". היא בכתה.

"תן לה ללכת," אמר פורט לטאנר, שפניו הביעו דאגה, "היא מותשת. החום מדכדך אותה."