שמיים מגינים מעל

1

הוא הקיץ ופקח את עיניו. לחדר הייתה חשיבות מועטה מאוד בעיניו; הוא היה שקוע עמוק מדי בתוך אי־ההוויה שממנה הגיח זה עתה. לא היה בכוחו למקם את עצמו בזמן ובמרחב, וגם חסרה לו התשוקה לכך. הוא היה במקום כלשהו, הוא חזר משום מקום דרך מרחבים ריקים. בלב תודעתו שכנה ודאות של עצב אין־סופי, אך העצבות הרגיעה אותו משום שרק אותה הכיר. הוא לא נזקק לתנחומים מלבדה. זמן־מה שכב דומם לחלוטין בנוחות מוחלטת ובהרפיה מוחלטת, ואז שקע שוב באותה תנומה קלה הבאה בעקבות שינה עמוקה וממושכת. לפתע פקח את עיניו והביט בשעון שעל ידו. זו הייתה פעולה אוטומטית לחלוטין, כי כשראה מה השעה היה מבולבל ותו לא. הוא התיישב, התבונן בחדר חסר הצביון, הניח את ידו על מצחו, נאנח עמוקות ונפל שוב לאחור על המיטה. אבל עכשיו היה ער. לאחר שניות אחדות הוא ידע היכן הוא, ידע שעכשיו שעת אחר צהריים מאוחרת, ושהוא ישן מאז ארוחת הצהריים.

מן החדר הסמוך נשמעו צעדיה של אשתו בקבקבים דקי העקב שלה על המַרצפות החלקות, והצליל ניחם אותו כעת, משום שהגיע למישור תודעה אחר, שבו הוודאות עצמה של היות בחיים אינה מספקת. אבל היה לו קשה להשלים עם החדר הגבוה והצר שקורות עץ החזיקו את תקרתו, עם הצורות הענקיות וקרות המזג ששוכפלו בצבעים אדישים על הקירות ועם החלון הסגור שזגוגיתו אדומה־כתומה. הוא פיהק: אין די אוויר בחדר. מאוחר יותר, ברגע שיֵרד מהמיטה הגבוהה ויפתח את החלון לרווחה, הוא ייזכר בחלומו אף שלא יזכור פרטים, הוא יֵדע שחלם. מעברו האחר של החלון יהיו האוויר, הגגות, העיר, הים. רוח הערב תצנן את פניו כשיעמוד ויביט, והחלום יהיה נוכח בו ברגע. כעת היה ביכולתו רק לשכב כמות שהוא, נושם באיטיות, על סף הירדמות חוזרת, משותק בחדר המחניק, לא בציפייה לדמדומים אלא בשהייה כמות שהוא עד לבואם.

2

במרפסת קפה ד'אקמיל־נוֹאָזוּ ישבו כמה ערבים ושתו מים מינרליים; רק התרבושים שלהם בגוונים שונים של אדום הבדילו בינם ובין שאר אוכלוסיית הנמל. בגדיהם האירופיים היו בלויים ואפורים, והיה קשה לזהות את גזרתם המקורית. ילדים מצחצחי נעליים עירומים למחצה כרעו על תיבותיהם והביטו אל המדרכה, אפילו לגרש את הזבובים שזחלו על פניהם לא היה להם מרץ. בתוך בית הקפה האוויר היה צונן יותר אך בלא ניד וניע ורווי ריח של יין מעופש ושתן.

אל שולחן בפינה האפלה ביותר ישבו שלושה אמריקנים — שני גברים צעירים ובחורה — ושוחחו בשקט, כפי שמשוחחים אנשים שיש להם כל הזמן שבעולם לכל דבר ועניין. אחד מהם, הרזה שקלסתר פניו אירוני ונסער מעט, קיפל כמה מפות צבעוניות שאותן פרס על השולחן לפני רגע. אשתו עקבה אחר תנועותיו המוקפדות בשעשוע ובטינה; אותה מפות שיעממו, ואילו הוא תמיד נעזר בהן. גם בתקופות הקצרות והמעטות שבהן היו חייהם יציבים, מאז נישואיהם לפני שתים עשרה שנה, הוא אך ראה מפה ומיד התחיל לחקור אותה בלהט, ואז, על פי רוב, החל לתכנן טיול חדש ובלתי אפשרי שלעיתים נהיה לבסוף למציאות. הוא לא חשב את עצמו לתייר; הוא היה טייל. ההבדל ביניהם נעוץ בחלקו בזמן, הוא הסביר. בעוד התייר ממהר בדרך כלל לחזור הביתה לאחר כמה שבועות או חודשים, הטייל אינו שייך למקום זה או אחר, הוא משוטט לאט למשך תקופה של שנים ממקום אחד על פני האדמה למשנהו. אכן, לו נדרש להצביע היכן בדיוק מבין המקומות הרבים שחי בהם הרגיש הכי בבית, היה מתקשה בכך. לפני המלחמה זה היה באירופה ובמזרח הקרוב, במשך המלחמה — במערב הודו ובדרום אמריקה. ואשתו הצטרפה אליו בלי שהתלוננה לעיתים קרובות מדי או במרירות רבה מדי.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1939 שהם חצו את האוקיינוס האטלנטי עם מטען מזוודות רב ובכוונה להימנע עד כמה שאפשר ממקומות שהמלחמה נגעה בהם. שכן, הוא טען, קיים הבדל נוסף בין תייר לטייל, הראשון מקבל את התרבות שלו בלי תהיות; לא כן הטייל, המשווה אותה לאחרות ודוחה את היסודות שאינם לרוחו. והמלחמה הייתה אחד מאותם היבטים של התקופה הממוכנת שהוא העדיף לשכוח. בניו יורק התברר להם שצפון אפריקה היא אחד המקומות היחידים שאפשר להפליג אליו. בביקוריו המוקדמים, בימיו כסטודנט בפריז ובמדריד, היא נראתה לו מקום נחמד להעביר בו שנה בערך; על כל פנים, היא קרובה לספרד ולאיטליה, והם יוכלו תמיד לחצות את הים לשם אם לא יסתדרו. יום לפני כן פלטה אותם ספינת משא קטנה מהלוע הנוח שלה אל החוף, אל הרציף הלוהט, מזיעים וזועפים ממתח. זמן רב חלף עד שמישהו הבחין בהם בכלל, וכשעמד שם, תחת השמש הקופחת, הוא התפתה לחזור לסיפון ולבדוק אם יש אפשרות להמשיך את ההפלגה לאיסטנבול, אבל היה לו קשה לעשות זאת בלי שיאבד מכבודו, מפני שהוא זה ששידלם לבוא לצפון אפריקה. הוא סקר את הרציף למלוא אורכו במבט ענייני, ציין כמה נתונים הגיוניים ולא מחמיאים על המקום והניח לכך, ובינו לבין עצמו החליט להתחיל במסע אל פנים הארץ כמה שיותר מהר.

האיש השני ליד השולחן, כשלא דיבר, שרק לעצמו באקראי מנגינות זעירות. הוא היה צעיר בכמה שנים, בעל מבנה גוף חסון יותר ויפה תואר להפליא — כפי שאמרה לו הבחורה לעיתים קרובות — בסגנון העכשווי של אולפני פרמאונט. פניו החלקות היו בדרך כלל כמעט חסרות הבעה, אך תווי פניו עוצבו כך שבשעת מנוחה הם הביעו שביעות רצון כללית.

הם התבוננו ברחוב המאובק בבוהק של אחר הצהריים.

"המלחמה בהחלט הותירה כאן חותם," אמרה הבחורה. היא הייתה קטנה, ולה שיער בלונדיני וגוֹן עור בצבע זית. עזות מבטה חיפתה על חינניותה. ברגע שראו את עיניה, נהייתה יתרת פניה סתמית, וכשניסו להיזכר בדמותה אחר כך, נותרה רק אלימותן הנוקבת והחקרנית של העיניים הפקוחות לרווחה.

"ברור. עברו כאן גייסות במשך שנה או יותר."

"מוכרח להיות איזה מקום בעולם שלא נגעו בו," אמרה הבחורה. בעצם כדי לרצות את בעלה, מפני שהתחרטה על שהתרגזה בעניין המפות רגע לפני כן. הוא הבחין במחווה שלה, אך לא הבין מדוע עשתה אותה, ולכן לא השית את ליבו לכך.

הגבר האחר הצטרף וצחק בהתנשאות.

"לתועלתך האישית, אני מניח?" אמר בעלה.

"בשבילנו. אתה יודע שאתה שונא את כל העניין כמוני."

"את כל העניין?" הוא תבע בהתגוננות, "אם את מתכוונת לערבוביה חסרת הצבע הזאת שקוראת לעצמה עיירה, אז כן. אבל אני בכל זאת מעדיף להיות כאן מאשר לחזור לארצות הברית המחורבנת."

היא מיהרה להסכים. "אה, כמובן. אבל לא התכוונתי למקום הזה או למקום מסוים אחר. התכוונתי לכל הדבר הנורא הזה שקורה אחרי כל מלחמה בכל מקום."

"בחייך, קיט," אמר הגבר האחר, "את לא זוכרת שום מלחמה אחרת."

היא התעלמה מדבריו. "אנשים בכל ארץ נהיים דומים לאנשים בכל ארץ אחרת. אין להם לא אופי, לא יופי, לא אידאות, לא תרבות — כלום־כלום."

בעלה התקרב אליה וליטף את ידה. "את צודקת. את צודקת," הוא חייך, "הכול מאפיר ויאפיר עוד יותר. אבל יש מקומות שיתמודדו עם החולי טוב יותר משאת חושבת. את תראי, כאן בסהרה..."

מעבר לרחוב השמיע רדיו צווחות היסטריות של סלסולי סופרנו. קיט הצטמררה. "בואו נמהר ונגיע לשם," היא אמרה, "אולי נוכל להתחמק מזה."

הם האזינו מוקסמים בעוד האריָה המתקרבת לסיומה מכינה את עצמה באדיקות לתו הסיום הגבוה והבלתי נמנע.

עתה אמרה קיט: "עכשיו, כשזה מאחורינו, אני מוכרחה עוד בקבוק של אוּלְמס."

"או, אלוהים, עוד מהגז הזה? את תרחפי."

"אני יודעת, טאנר," היא אמרה, "אבל אני לא יכולה להסיח את דעתי ממים. לא משנה על מה אני מסתכלת, אני נעשית צמאה. אני מרגישה, לשם שינוי, שהייתי יכולה להתנזר ממשקאות חריפים ולהתמיד בזה. אני לא יכולה לשתות בחום הזה."

"עוד פרנו?" שאל טאנר את פּורט. קיט כרכמה את פניה. "אם זה היה פרנו אמיתי —"

"הוא לא רע," אמר טאנר כשהמלצר הניח בקבוק מים מינרליים על השולחן.

¹"Ce n'est pas du vrai Pernod?"

"",Si, si, c'est du Pernod² אמר המלצר.

"בואו נזמין עוד," אמר פורט. הוא הביט באטימות בכוסו. איש לא דיבר כשהמלצר הסתלק. הסופרנו החלה עוד אריָה.

"היא סיימה!" קרא טאנר. רעש החשמלית שעברה מחוץ למרפסת וצלצול הפעמון שלה הטביעו את המוזיקה לרגע. מתחת לסוכך הם הציצו בכלי התחבורה הפתוח החולף על פניהם באור השמש. הוא היה עמוס באנשים בבגדים מרופטים.

פורט אמר: "היה לי חלום משונה אתמול בלילה. אני מנסה להיזכר בו ורק הרגע הצלחתי."

"לא!" קראה קיט בקול, "חלומות הם כל כך משעממים! בבקשה!"

"את לא רוצה לשמוע אותו," הוא צחק, "אבל אני אספר לכם בכל מקרה." המילים האחרונות נאמרו באכזריות מסוימת שעל פני השטח נראתה מעושׂה, אבל כשקיט הסתכלה עליו היא הרגישה שלהפך, הוא מסתיר את האלימות שהוא מרגיש. היא לא ביטאה את מילות התוכחה שעמדו על קצה לשונה.

"אעשה את זה מהר," הוא חייך, "אני יודע שאת עושה לי טובה שאת מקשיבה, אבל כדי שאזכור אותו לא מספיק לי רק לחשוב עליו. היה יום והייתי ברכבת שנסעה יותר ויותר מהר. חשבתי לעצמי: 'אנחנו הולכים לפלס נתיב לתוך מיטה גדולה שיש עליה סדינים בצורת הרים.'"

טאנר אמר בלגלוג: "חפש במילון החלומות הצועניים של מדאם לה היף."

"שתוק. וחשבתי שאם ארצה, אוכל לחיות שוב — להתחיל מבראשית ולהגיע עד ההווה, יהיו לי אותם חיים בדיוק, לפרטי פרטים."

קיט עצמה את עיניה בצער.

"מה העניין?" הוא תבע לדעת.

"אני חושבת שמאוד חסר התחשבות ואנוכי מצידך להתעקש, כשאתה יודע עד כמה זה משעמם אותנו."

"אבל אני כל כך נהנה," הוא קרן, "ואני בטוח שטאנר בכל זאת רוצה לשמוע. נכון?"

טאנר חייך. "חלומות הם כוס התה שלי. אני מכיר את מילון לה היף בעל פה."

קיט פקחה עין אחת והביטה בו. המשקאות הגיעו. "אז אמרתי לעצמי: 'לא! לא!' אני לא מסוגל להתמודד שוב עם כל הפחדים והכאבים הנוראים האלו, עם כל הפרטים שלהם. ואז סתם ככה הבטתי מהחלון על העצים ושמעתי את עצמי אומר: 'כן!' כי ידעתי שאהיה מוכן לעבור שוב את הכול רק כדי להריח עוד פעם את ניחוח האביב של ילדותי. אבל אז הבנתי שמאוחר מדי, כי כשחשבתי 'לא!' הושטתי את היד ושברתי את השיניים החותכות כאילו היו עשויות מגבס. הרכבת עצרה והחזקתי את השיניים שלי ביד והתחלתי לבכות. אתם יודעים, בכי נורא כזה של חלומות שמזעזע אותך כמו רעידת אדמה?"

קיט קמה בגמלוניות מהשולחן והלכה לדלת שכתוב עליה "גברות". היא בכתה.

"תן לה ללכת," אמר פורט לטאנר, שפניו הביעו דאגה, "היא מותשת. החום מדכדך אותה."