הג'וק

1

בבוקר ההוא, כשהקיץ ג'ים סאמְס — נבון אך בהחלט לא עמוק — מחלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו ליצור ענקי. שעה ארוכה נשאר שכוב על גבו (לא התנוחה האהובה עליו) והביט בתדהמה בכפות רגליו הרחוקות, במיעוט גפיו. ארבעה בלבד כמובן, וכמעט חסרי יכולת תנועה. רגליו שלו החומות הקטנות, שעל זכרן כבר החל להתרפק מעט, היו מנפנפות עתה באוויר בחדווה, אם גם בחוסר אונים. הוא שכב במקומו, נחוש שלא להיתפס לבהלה. איבר כלשהו, גוש בשר חלקלק, נח פחוס ולחלוחי בפיו — דוחה, בייחוד כשהתנועע על דעת עצמו לחקור את מערת פיו העצומה ושם, הוא הבחין בחרדה מהוסה, החליק לאורך המוני שיניים. הוא השקיף מטה אל גופו. צבעו, מהכתפיים ועד לקרסוליים, היה תכלת, עם שוליים דקים כחולים סביב הצוואר ופרקי הידיים, וכפתורים לבנים בשורה אנכית בדיוק במרכז בית החזה העשוי מקשה לא מקוטעת. האדווה הקלילה שנשבה לפרקים לאורכו ונשאה ריח לא בלתי נעים של אוכל מרקיב ושל אלכוהול דגנים הייתה, כך הסיק, הבל פיו. שדה ראייתו הוצר להגביל — עין מורכבת, אייך! — וכל מה שראה היה נגוע בצבעוניות מעיקה. הוא התחיל להבין שמכוח איזה היפוך נלעג, בשרו הפגיע נמצא עתה מחוץ לשלד, וזה בתורו נסתר לחלוטין מעיניו. כמה מנחם יהיה לראות שמץ מאותו חום פניני מוכר.

כל זה היה מדאיג כשלעצמו, אך כשהוא המשיך להתעורר נזכר שהוא בעיצומה של משימה חשובה, שליחות יחידים שלעת עתה לא הצליח לזכור מה היא. אני אאחר, חשב וניסה להרים מהכר ראש ששקל לבטח חמישה קילוגרמים. זה כל כך לא הוגן, הוא אמר לעצמו. זה לא מגיע לי. קרעי החלומות שחלם היו עמוקים ופרועים, רדופים קולות צעקניים, מהדהדים בהתנגדות תמידית. רק עכשיו, כשצנח ראשו לאחור, הוא התחיל לראות מבעד לשינה אל עברה האחר ולהעלות פסיפס של זיכרונות, רשמים וכוונות שנפוצו לכל עבר כשניסה לאחוז בהם.

כן, הוא יצא בנעימים את ארמון וסטמינסטר המתפורר ואפילו לא אמר שלום. כך היה צריך להיות. הסודיות מעל לכול. הוא ידע זאת בלי שנאמר לו. אבל מתי בדיוק יצא לדרך? אחרי השקיעה, ללא ספק. בליל אמש? שלשום? הוא ודאי יצא דרך החניון התת־קרקעי. כלומר חלף על פני מגפיו המצוחצחים של השוטר בכניסה. עכשיו הוא נזכר. הוא נשאר בגבולות הביב ונחפז לפנים עד שהגיע לקצה מעבר החציה המבעית בכיכר הפרלמנט. לנוכח שורת מכוניות משתרכות, להוטות לרקע אותו לתוך האספלט, הוא שעט אל הביב הנגדי. אחר כך נדמה שחלף שבוע שלם עד שחצה עוד כביש מבעית והגיע לצד הנכון של דרך וייטהול. ואז מה? הוא ודאי רץ בכל כוחו מטרים רבים ואז נעצר. למה? הזיכרון התחיל לחזור עכשיו. ליד צינור ביוב מיטיב הוא עצר למנוחה, מתנשף בכל צינוריות גופו, וזלל ממשולש פיצה מושלך. הוא לא הצליח לאכול הכול, אבל עשה כמיטב יכולתו. רצה המזל והפיצה הייתה מרגריטה. הסוג השני הכי אהוב עליו. בלי זיתים. לא על המשולש הזה.

הוא נוכח שראשו המגושם מסוגל להסתובב מאה ושמונים מעלות כמעט בלי מאמץ. הוא הפנה אותו עתה לצד אחד. החדר היה חדר שינה קטן בעליית גג, שטוף באור הבוקר הטורדני, כי הווילונות לא הוגפו. לצד מיטתו היה מכשיר טלפון, לא, שני מכשירים. מבטו המוגבל נע לאורך השטיח ונעצר על הספינים ועל החרך הצר שבשוליהם התחתונים. הייתי יכול להידחק לשם ולחמוק מאור הבוקר, הוא חשב בעצב. הייתי יכול להיות מאושר. בקצה הנגדי של החדר עמדה ספה ולידה, על שולחן נמוך, כוס זכוכית מלוטשת ובקבוק ויסקי ריק. על כורסה נחו חליפה וחולצה מכובסת ומקופלת. על שולחן גדול יותר ליד החלון נחו שני ארגזי מסמכים, זה על גבי זה, אדומים שניהם.

הוא התחיל לפתח שליטה בעיניו, עכשיו שהבין איך הן נעות בתיאום חלק בלי עזרתו. במקום להניח ללשונו להשתרבב מחוץ לשפתיו, ששם טפטפה מעת לעת על חזהו, הוא נוכח שנוח יותר לשכּנה בתוך גבולות פיו הזולג. מחריד. אבל הוא הלך והתרגל לתפעול דמותו החדשה. הוא למד מהר. מה שהטריד אותו היה הצורך להתחיל בעבודתו. עליו לקבל החלטות חשובות. לפתע צדה את תשומת ליבו תנועה על הרצפה. היה זה יצור קטן, דמותו — הדמות שהייתה לפנים שלו, ללא ספק בעליו המנושל של הגוף שהיה עתה משכנו. הוא צפה במידה של עניין מגונן ביצור הזעיר שנאבק לחצות את סיבי שטיח הפלומה בכיוון הדלת. שם השתהה, ומחושיו נדו בהיסוס, בכל סרבולו של הטירון הגמור. לבסוף אזר אומץ, השתחל מתחת לדלת בתנועות מגושמות והתחיל בירידה הקשה והמסוכנת. ארוכה הדרך חזרה לארמון, וסכנות רבות בה. אך אם יגיע לשם בלי להירמס הוא ימצא, מאחורי חיפויי הקירות של הארמון או מתחת ללוחות רצפותיו, ביטחון ונחמה במחיצת מיליונים מאחיו. הוא איחל לו דרך צלחה. אבל עכשיו עליו לטפל בענייניו שלו.

ולמרות זאת, ג'ים לא זע. הכול היה חסר פשר, כל תנועה — חסרת טעם כל עוד לא חיבר את פיסות המסע, את האירועים שהובילו אותו לחדר שינה לא מוכר. אחרי אותה ארוחה מזדמנת הוא רץ לדרכו, כמעט לא מודע להמולה שמעליו, עסוק בענייניו שלו, צמוד לצללי תעלת הניקוז, אף כי לכמה זמן ולאיזה מרחק הוא לא זכר. דבר אחד ידע בוודאות, הוא הגיע לבסוף למכשול שהיתמר מעליו, הר גללים קטן, עדיין חמים ומעלה אד דק. בכל זמן אחר זה היה משמח אותו. הוא החשיב את עצמו לאנין טעם. הוא ידע ליהנות מהחיים. את הסחורה הזאת הוא זיהה מיד. מי יכול לטעות בארומה האגוזית המתובלת בנגיעות נפט, קליפת בננה וסבון אוכפים. משמר הסוסים! איזו טעות הייתה לאכול בין הארוחות. המרגריטה לא השאירה לו שום תיאבון לצואה, טרייה ומכובדת ככל שתהיה, וגם לא חשק, בשל התשישות המצטברת, לטפס מעליה. הוא השתופף בצל ההר, בשיפוליו הקפיציים, ושקל את האפשרויות. אחרי הרהור של רגע היה ברור מה עליו לעשות. הוא התחיל לטפס על קיר הגרניט האנכי של אבן השפה כדי להקיף את הערמה ולרדת מעברה האחר.

בשוכבו עתה בחדר השינה בעליית הגג הוא החליט שזה היה הרגע שבו נפרד מרצונו החופשי, או מהאשליה שיש לו רצון חופשי, ונכנס להשפעת כוח מנחה גדול יותר. הטיפוס על המדרכה היה התמסרות לרוח הקיבוצית. הוא היה מרכיב זעיר בתוכנית ששום פרט אינו יכול לתפוס את גודלה.

הוא משך את גופו לראש אבן השפה, והבחין אגב כך שהגללים כיסו שליש מרוחב המדרכה. ואז, משום מקום, נחתה עליו סערה פתאומית, רעם רבבת רגליים, שירה ופעמונים, משרוקיות וחצוצרות. שוב הפגנה פרועה. מאוחר כל כך בערב. אנשים גסים שעושים צרות במקום להיות בבית. ההפגנות האלה התקיימו עכשיו כמעט מדי שבוע, שיבשו שירותים חיוניים ומנעו מטיפוסים הגונים רגילים לעסוק בענייניהם החוקיים. הוא קפא על אבן השפה וציפה שיימחץ בכל רגע. סוליות נעליים ארוכות פי 15 מגופו הלמו בקרקע במרחק סנטימטרים אחדים מהמקום שבו השתופף והרעידו את מחושיו ואת המדרכה. למזלו הטוב הוא בחר להביט למעלה ברגע מסוים, מתוך פטליזם גרידא. הוא היה מוכן למות. אבל זה הרגע שבו הוא ראה הזדמנות — פִּרצה בתהלוכה. גל המפגינים הבא נמצא 50 מטרים משם. הוא ראה את הכרזות שלהם מתנופפות, את דגליהם המשתפלים, כוכבים צהובים על רקע כחול. היו גם דגלי יוניון ג'ק. מימיו לא רץ מהר כל כך. הוא הגיע לצד האחר, ליד שער ברזל כבד, מתנשף בכל קני הנשימה שבמפרקי גופו, שניות מעטות לפני שהם שוב אפפו אותו ברעמי רקיעה נוראה, ועכשיו גם בצעקות בוז ובהלמות תופים פראית. אחוז פחד מוות ותרעומת, תמהיל לא נוח, הוא זינק מהמדרכה, וכדי להציל את חייו נדחק מתחת לשער אל עיר המקלט ואל השלווה היחסית של רחוב צדדי, ושם מיד זיהה עקב מגף משטרתי תקני. מחזה מרגיע, כמו תמיד.

ומה אז? הוא המשיך לאורך המדרכה הריקה, על פני שורת בתי מגורים יוקרתיים. עכשיו יִישם את התוכנית, ללא ספק. התת־מודע הקיבוצי הפֵרומוני של בני מינו העניק לו הבנה אינסטינקטיבית של כיוון דרכו. אחרי חצי שעה של התקדמות חסרת אירועים הוא נעצר, כפי שנועד לעשות. הרחק משם, מעבר לרחוב, התגודדו כמאה צלמים וכתבים. בצד שלו הוא היה סמוך למפתן דלת שמחוץ לה עמד עוד שוטר. ובדיוק אז נפתחה הדלת ואישה בנעלי עקב יצאה וכמעט שיפדה אותו בין פרק הבטן התשיעי לעשירי. הדלת נותרה פתוחה. אולי אורח עמד להיכנס. בשניות המעטות ההן השקיף ג'ים פנימה אל מבואה מזמינה, מוארת באור רך, שלקירותיה ספינים מהוהים משהו — תמיד סימן טוב. מתוך דחף פתאומי, שעכשיו הוא ידע שלא היה שלו, הוא רץ פנימה.

בהינתן הנסיבות החריגות, בשוכבו על המיטה הזרה, מרשים שנזכר בפרטים כאלה. היה טוב לדעת שמוחו, שהשכל שלו מתפקד כרגיל במידה רבה. אחרי ככלות הכול, עצמיותו המהותית נותרה כשהייתה. נוכחותו המפתיעה של חתול היא שגרמה לו לרוץ בכיוון המדרגות ולא אל ספיני הקיר. הוא עלה שלוש מדרגות והביט לאחור. החתול, חתול מפוספס בחום ובלבן, לא ראה אותו, אך ג'ים סבר שיהיה מסוכן לרדת. כך התחילה ההעפלה. בקומה הראשונה התהלכו יותר מדי אנשים בישורת המדרגות, יצאו מחדרים ונכנסו אליהם. עוד סיכון להירמס למוות. כעבור שעה, כשהגיע לקומה השנייה, השטיחים בדיוק נשאבו במרץ. הוא שמע על נפשות רבות שאבדו כך, נשאבו לאבדון מאובק. לא הייתה ברירה אלא להמשיך לטפס עד אשר — אבל עכשיו, פתאום, כאן בעליית הגג, מחק צלצול צורם של אחד הטלפונים ליד המיטה את כל מחשבותיו. אף על פי שהוא נוכח שהוא מסוגל לבסוף להזיז את אחד מגפיו, זרוע, הוא לא זע. הוא לא בטח בקולו. וגם אילו יכול לבטוח בו, מה יאמר? אני לא מי שאתם חושבים שאני? אחרי ארבעה צלצולים נדם הטלפון.

הוא נשכב לאחור והניח לליבו ההולם להירגע. הוא התאמן בהזזת רגליו. לבסוף הן זעו. אבל רק סנטימטרים מעטים. הוא ניסה שוב זרוע, והרים אותה עד שהיתמרה הרחק מעל לראשו. ובכן, בחזרה לסיפור. הוא גרר את גופו במעלה המדרגה האחרונה והגיע מתנשף לישורת העליונה. הוא נדחק מתחת לדלת הראשונה שנקרתה בדרכו אל דירה קטנה. בימים כתיקונם היה שם פעמיו היישר למטבח, אך במקום זה הוא טיפס על רגל מיטה וזחל, רצוץ ותשוש, אל מתחת לכרית. הוא ודאי ישן שינה עמוקה, כי — אבל עכשיו, לכל הרוחות, נשמע קול דפיקה, ולפני שהספיק להגיב כבר החלה הדלת להיפתח. אישה צעירה בחליפת מכנסיים בצבע בז' עמדה במפתן והנהנה הנהון חטוף לפני שנכנסה.

״ניסיתי להתקשר, אבל חשבתי שעדיף לעלות. ראש הממשלה, כמעט שבע וחצי."

הוא לא הצליח לחשוב על תשובה.

האישה, בבירור עוזרת מסוג כלשהו, נכנסה לחדר והרימה את הבקבוק הריק. חוסר הרשמיות שלה היה קצת מוגזם.

״חתיכת ערב, אני רואה."

שתיקה ארוכה מדי לא הייתה מתקבלת היטב. ממיטתו הוא ניסה להפיק צליל לא ברור, משהו בין גניחה לאנחה. לא רע. צליל גבוה משרצה ומלווה בצרצור קל, אבל אמין דיו.

העוזרת סימנה בכיוון השולחן הגדול, אל הארגזים האדומים. ״אני משערת שלא יצא לך, אה..."

ליתר ביטחון הוא הפיק שוב את אותו קול, הפעם בצליל נמוך יותר.

״אולי אחרי ארוחת הבוקר תוכל להעיף... אני צריכה להזכיר לך. יום רביעי היום. ישיבת קבינט בתשע. סדרי עדיפויות לממשלה ושאילתות לראש הממשלה בשתים עשרה."

שאילתות לראש הממשלה. כמה פעמים הוא רבץ מאחורי הספינים המרקיבים בחברת כמה אלפי מכרים נבחרים והקשיב להן מרותק? כמה היטיב להכיר את השאלות שצעק מנהיג האופוזיציה, את התשובות המבריקות והמופרכות, את קריאות הלגלוג הצוהלות ואת חיקויי הכבשים המחוכמים. גילום התפקיד הראשי באופרטה השבועית יהיה התגשמות חלום. אבל האם הוא מוכן כהלכה? לא פחות מכל אחד אחר, לבטח. לא אחרי שיציץ קצת במסמכים. כמו רבים מבני מינו, הוא חשב שיתפקד היטב בדוכן הקואליציה. הוא יהיה קל תפיסה וקל רגליים, גם עם שתיים בלבד.

במקום שפעם הייתה בו לסת נאה, נע עכשיו אותו גוש מחליא של רקמה דחוסה, ומילה אנושית ראשונה התגלגלה מפיו.

״בסדר."

״אדאג שהקפה יחכה לך למטה."

פעמים רבות הזדמן לו ללגום קפה באישון לילה על רצפת חדר התה. כששתה קפה הוא לא נרדם כל היום, אבל הוא נהנה מהטעם והעדיף אותו בתוספת חלב וארבע קוביות סוכר. הוא הניח שהצוות שלו מודע לכך.

ברגע שעזבה העוזרת את החדר, הוא דחף מעליו את השמיכה והצליח לבסוף להניף את גלילי רגליו אל השטיח. הוא עמד לבסוף בגובה מסחרר, מתנודד קמעה, ידיו הרכות החיוורייניות לחוצות אל מצחו, וגנח קלות. כעבור כמה רגעים, עת כשל לכיוון חדר הרחצה, החלו אותן ידיים לפשוט את הפיג'מה מגופו בתנועות זריזות. הוא הגיח מהפיג'מה ונעמד על אריחים מחוממים בנועם. די שעשע אותו להטיל מים בקול רועם אל אגן קרמיקה שהוכן במיוחד לכך, ורוחו התרוממה. אך כשפנה לעמוד מול המראה שמעל לכיור, רוחו שוב שקעה. לוחית הפנים הסגלגלה המתנודדת על גבעול צוואר ורוד עבה דחתה אותו. עיני הסיכה החרידו אותו. שולי הבשר הכהה הנפוח הסובבים שיניים בלבן עכור הגעילו אותו. אבל אני פה למען מטרה נעלה ואסכין עם כל דבר, הרגיע את עצמו כשראה את ידיו מפעילות את הברזים ונשלחות למברשת הגילוח ואל הסבון.

כעבור חמש דקות נתקף בחילה כשנעצר, עדיין מתנודד, לקראת ההתלבשות בבגדים שהוכנו לו. בני מינו התגאו גאווה גדולה בגופם הנוצץ והיפהפה ולא היו מעלים בדעתם לכסות אותו. תחתונים לבנים, גרביים שחורים, חולצה מפוספסת כחולה־לבנה, חליפה כהה, נעליים שחורות. הוא הביט בריחוק במהירות המוכנית שבה שרכו ידיו את שרוכיו ואחר כך, שוב מול המראה בחדר הרחצה, ענבו את העניבה. כשסירק את שערו החום־אדמדם הוא הבחין בפרץ געגועים שצבע השיער זהה לזה של שריונו הישן והטוב. לפחות משהו מהמראה שלי שרד, חשב עגומות כשניצב לבסוף בראש המדרגות.

הוא התחיל בירידה מסחררת, וסמך על רגליו שיישאו אותו מטה בבטחה כפי שסמך לפני כן על ידיו שיגלחו וילבישו אותו. הוא נאחז היטב במעקים והחניק גניחה בכל צעד. כשחצה את ישורות המדרגות, שבהן פניות חדות, הוא נאחז בשתי ידיים. היה אפשר לטעות ולחשוב שהוא אדם שסובל מחמרמורת. אבל הוא ירד בשבע דקות את הדרך שנדרשה לו שעה לעלות בה. בפרוזדור בתחתית המדרגות ציפתה לו קבוצה של גברים ונשים צעירים מאוד, שכל אחד מהם החזיק תיקייה. הם מלמלו ״בוקר טוב, אדוני ראש הממשלה" בהדרת כבוד ובמקהלה שקטה ולא אחידה. איש מהם לא העז להביט בו ישירות כשחיכו למוצא פיו.

הוא כחכח והצליח לומר ״בואו ניגש לעניינים." הוא לא הצליח למצוא עוד הערה, אבל למרבה המזל ברנש מבוגר מהאחרים ולבוש בחליפה שנראתה יקרה כמו זו שלו נדחק מבעד לקבוצה, אחז במרפקו של ג'ים והנחה אותו במורד המסדרון.

״חצי מילה."

דלת נפתחה והם עברו בה. ״הקפה שלך פה."

הם היו בחדר הקבינט. במרכז השולחן הארוך, מול הכיסא הגדול ביותר, עמד מגש קפה, וראש הממשלה ניגש אליו בלהיטות כה רבה עד שבפסיעות האחרונות הוא פתח בריצה. הוא קיווה להגיע לפני בן לווייתו ולגנוב לעצמו רגע עם קערת הסוכר. אך עד שהרכין את גופו אל הכיסא, בגינונים מינימליים, הקפה כבר התחיל להימזג. לא היה סוכר על המגש. אפילו לא חלב. אבל בצל האפור שהטילה צלוחיתו, לעיניו בלבד, היה זבוב כחול גוסס. מדי כמה שניות כנפיו רעדו. במאמץ מסוים קרע ג'ים את מבטו משם והאזין. הוא התחיל לחשוב שאולי יתעטש.

״לגבי ועידת המפלגה השמרנית. החשודים המחורבנים הרגילים."

״אה, כן."

״אתמול בערב."

״כמובן."

כשכנפי הזבוב נרעדו הן הפיקו רחשוש הסכמה רפה מאין כמותו.

״אני שמח שלא היית שם."

אם אוכלים זבוב יותר מעשר דקות אחרי מותו, יש לו מרירות בלתי נסבלת. כשהוא על סף מוות או מת זה עתה יש לו טעם של גבינה. בעיקר סטילטון.

״כן?"

״זה מרד. ובכל עיתוני הבוקר."

לא היה מנוס. ראש הממשלה היה מוכרח להתעטש. הוא הרגיש את זה בא. כנראה המחסור באבק. הוא לפת את הכיסא. לרגע נפיץ אחד חשב שאיבד את הכרתו.

״לבריאות. היו דיבורים על הצבעת אי־אמון."

כשפקח את עיניו המכוסות עפעפיים חסרי תועלת, הזבוב לא היה שם. הועף. ״לעזאזל."

״ככה חשבתי."

״איפה ה...? כלומר, מה בכלל הטעם ב..."

״כרגיל. אתה שעוניסט בארון. לא מחויב למיזם. לא באמת מביא תוצאות. לא מעביר שום דבר בפרלמנט. אפס עמוד שדרה. כאלה דברים."

ג'ים משך אליו את הכוס והצלוחית. לא. הוא הרים את קנקן פלדת האל־חלד. גם לא מתחת לקנקן.

״אני היפוכיסט לא פחות מכל אחד מהם."

שתיקתו של היועץ המיוחד, אם זה מי שהוא, דמתה לאישור. ואז הוא אמר: ״אנחנו זקוקים לתוכנית. ומהר."

רק עכשיו נשמע בבירור המבטא הוולשי. ויילס? חבל ארץ קטן הרחק במערב, הררי, סחוף גשם, בוגדני. ג'ים נוכח שהוא יודע דברים, דברים אחרים. הוא ידע באופן אחר. הבנתו, כמו שדה הראייה שלו, הוצרה. חסר לו האיחוד הרחב והמידי עם כלל בני מינו, המשאב חסר הגבולות של אוקיינוס הפרומונים. אבל הוא נזכר סוף־סוף במלוא המשימה שהוטלה עליו.

״מה אתה מציע?"

דפיקה אחת רמה נשמעה, הדלת נפתחה וגבר גבוה שלסתו נדיבה, שערו השחור־בקבוק מסורק לאחור ולגופו חליפה מפוספסת צעד פנימה.

״ג'ים, סיימון. אפשר להצטרף? חדשות רעות. הרגע התקבל שגר מוצפן מ..."

סיימון קטע אותו. ״בנדיקט, זאת שיחה פרטית. הואל בטובך להתחפף."

בלי שינוי בהבעת פניו פנה שר החוץ לאחור, יצא כלעומת שבא וסגר את הדלת מאחוריו בקפידה מוגזמת.

״מה שחורה לי," אמר סיימון, ״בבוגרי בתי הספר הפרטיים האלה הוא התחושה שלהם שמגיע להם הכול. חוץ ממך, כמובן."

״בהחלט. מה התוכנית?"

״אתה אמרת בעצמך. אם תוותר לבלתי מתפשרים על שעל, הם רק ידרשו עוד. ברגע שתיתן להם את מה שהם רוצים הם ישתינו עליך. אם משהו ישתבש במיזם, הם יאשימו את כל מה שזז. בייחוד אותך."

״אז?"

״יש תנודה קטנה בהלך הרוח הציבורי. קבוצות המיקוד מספרות סיפור חדש. הסוקר שלנו מסר את התוצאות בטלפון אתמול בערב. יש תשישות כללית. פחד גובר מהלא נודע. חרדה מפני הדבר שהם הצביעו עבורו, הדבר שהם העירו מרבצו."

״שמעתי על התוצאות האלה," שיקר ראש הממשלה. היה חשוב שישמור על כבודו בשיחה.

״הנה העניין. אנחנו צריכים לבודד את הבלתי מתפשרים. הצבעת אמון בתחת שלי! נעכב את הדיון בפרלמנט לכמה חודשים. שישתגעו, הבני זונות. או עוד יותר טוב, לשנות סגנון. לסטות..."

״באמת?"

״כן־כן. אתה מוכרח לסטות..."

״בכיוון השעון?"

״כן! הפרלמנט ינשק את רגליך. יהיה לך רוב — דחוק."

״אבל רצון הע..."

״שיזדיינו כולם. חבורה של פתאים. זאת דמוקרטיה פרלמנטרית ואתה המנהיג. בית הנבחרים תקוע. המדינה נקרעת לגזרים. ראינו את ההיפוכיסט הקיצוני שערף את ראשו של חבר פרלמנט שעוניסט בסופרמרקט. ראינו את החוליגן השעוניסט ששפך מילקשייק על היפוכיסט בולט."

״זה היה מזעזע," הסכים ראש הממשלה. ״הז'קט שלו בדיוק חזר מניקוי."

״העסק יצא משליטה. ג'ים, הגיע הזמן לבטל." ואז הוא הוסיף בשקט, ״זה בסמכותך."

ראש הממשלה הביט בפני יועצו ובחן אותם בפעם הראשונה. היו אלה פנים צרים וארוכים שרקותיהם שקועות, עיניהם חומות קטנות ופיהם קטן וקפוץ כניצת הוורד. היו לו זיפים אפורים בני שלושה ימים, נעלי התעמלות, חליפת משי שחורה וחולצת טי של סופרמן.

״מה שאתה אומר מעניין מאוד," אמר ראש הממשלה לבסוף.

״התפקיד שלי הוא להשאיר אותך על הכיסא שלך, וזאת הדרך היחידה."

״זאת תהיה... זאת תהיה..." ג'ים חיפש את המילה. הוא הכיר כמה חלופות בפרומונית, אך אלה הלכו ודהו. ואז הוא מצא. ״פניית פרסה!"

״לא לגמרי. עברתי על כמה מהנאומים שלך. יש שם מספיק כדי לחלץ אותך. קשיים. ספקות. עיכובים. מסוג הדברים שהבלתי מתפשרים שונאים אותך בגללם. שירלי יכולה להכין את הקרקע."

״בהחלט מעניין מאוד." ג'ים נעמד והתמתח. ״גם אני צריך לדבר עם שירלי לפני הקבינט. ואני אצטרך כמה רגעים לבד."

הוא החל להקיף את השולחן הארוך בואכה הדלת. הוא התחיל להפיק הנאה מסוימת מפסיעותיו ולחוות תחושת שליטה חדשה. עד כמה שהדבר נראה בתחילה לא סביר, אפשר להרגיש יציב על שתי רגליים בלבד. כמעט לא הפריע לו להיות רחוק כל כך מפני הקרקע. ועכשיו הוא שמח שלא אכל זבוב כחול בנוכחות אדם אחר. אין לדעת איך דבר כזה היה מתעכל.

סיימון אמר: ״אז אחכה לשמוע את דעתך."

ג'ים הגיע לדלת והניח לאצבעות יד מוזרה אחת להשתהות קלות על הידית. כן, הוא יכול להפעיל את המכונה הרכה החדשה הזאת. הוא הסתובב, התענג על הסיבוב האיטי, עד שניצב בפניו אל היועץ שלא זז מכיסאו.

״אתה יכול לשמוע את דעתי כבר עכשיו. אני רוצה שמכתב ההתפטרות שלך יהיה על שולחני תוך חצי שעה, ואני רוצה שאתה תהיה מחוץ לבניין עד אחת עשרה."