פתאום נועם

1

הסיפור הזה מתחיל בפקק. כביש 4, שעת אחר צהריים מוקדמת, כמה דקות של גשם — וכל הארץ משתגעת. פקקים לאורך קילומטרים, צפירות מכל כיוון אפשרי, הבהובי פנסים עצבניים, כל הבלגן הישראלי המוכר.

נכון, אם להיות מדויקים, הפעם זה לא סתם גשם אלא שבר ענן רציני, מהסוג שיכול להוריד בפרק זמן מינימלי כמויות משקעים שמספיקות לעונה שלמה ואולי אפילו למלא לבדו את הכינרת. ועדיין, נראה לי סביר לצפות שאחרי כל כך הרבה שנות עצמאות יהיה פה איזה מנגנון שימנע את הקריסה המוחלטת של התנועה בכל פעם שהגשם מחליט להפתיע ולרדת דווקא בחורף. בפועל זה לא ממש קורה, וכך יוצא שֶמִקְטע, שבכל יום אחר היה לוקח לי לכל היותר עשר דקות לעבור, מתארך למה שמרגיש כמו שעה ויותר.

בתוך כל העונג הזה, הווייז מבשר לי בענייניות יבשה על עיכוב נוסף בהגעה ליעד. אני יושב חסר סבלנות ברכב, מדליק ומכבה את הרדיו בעצבנות, מביט ימינה ושמאלה וסופר את הדקות הנוקפות בייאוש. בעיקר אני אוכל עם עצמי סרטים איך אני מספיק לאסוף את הילדה בזמן. הפעילות בצהרון מסתיימת ב־16:30 על השעון, ולא ממש בא לי למתוח את החבל ולראות איך תגיב הסייעת כשאתייצב שם, עם הלשון בחוץ, ב־16:32 או חלילה ב־16:34. מה גם שכמוני, גם היא בטח לחוצת בית ולא מגיע לה להיענש רק מפני שמזג האוויר החליט להתחרפן.

לפחות הגדוֹלה שלי בישרה לי בחגיגיות שהיא הולכת היום לחברה אחרי בית הספר, אז יש לי דאגה אחת פחות על הראש, אני חושב, בזמן שאיזה נודניק מאחוריי מתחרה עם הנהגת שלידו מי יכול לצפצף חזק יותר ולמשך פרק זמן ממושך יותר. ביני לבין עצמי אני די מרחם עליו (או על שניהם), ולכן אני מואיל בטובי להתקדם עוד כמה סנטימטרים ולסגור את הפער ה"מהותי" שנוצר ביני לבין הרכב שלפניי, בזמן שהעזתי לשקוע במחשבות למשך יותר משלוש שניות. אין ספק שהמרחק המיקרוסקופי הזה הוא מה שיסייע לכולנו להגיע הביתה כמה שיותר מהר...

בזמן שכל הדרמה הזו מתחוללת מאחוריי אני חוזר ומסתכל על הווייז שעל מסך הטלפון ושוב על השעון, ומקלל את מי שהגה את המושג "שעת שיא". שיא זו מילה שמתחברת בעיניי להישג מזהיר, להצלחה מטאורית. במקום זה אני חווה שיא של עייפות, שיא של לחץ ושיא של עצבים.

מחוץ לרכב מנשבות עכשיו רוחות אימתניות. הן שורקות בחוזקה, מטלטלות את העצים בצידי הדרך וגם את המכונית שלי, מפגינות נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. הגשם אומנם נפסק, אך השמיים הקודרים רומזים שהוא ישוב בהקדם.

לפתע מתחולל מול עיניי מופע ברקים שכמותו לא ראיתי מעולם. בשיאו, שני ברקים מזוגזגים נפגשים חזיתית בעוצמה אדירה, מלווים ברעם מחריש אוזניים, ויוצרים מסך של אור מסמא עיניים. אני חש כאילו בבת אחת נדלקו מול פניי אלף זרקורים. אני ממצמץ בעיניי במהירות, משפשף אותן, שמח לגלות שלא התעוורתי מההבזק חסר הרחמים. אני מביט סביבי לראות כיצד הוא השפיע על הנהגים האחרים, אבל לא רואה אצלם כל סימן שיעיד שגם הם ראו עכשיו מופע אור־קולי של טריליוני ואט. כאילו הוא נוצר אך ורק בשבילי.

"מוזר," אני ממלמל לעצמי.

***

טוב, אז אמרתי שהסיפור הזה מתחיל בפקק. אבל אולי היה עדיף שההתרחשות המוזרה שנחתה עליי כרעם ביום בהיר (או ליתר דיוק כמכת ברק ביום חורפי) הייתה תופסת אותי במקום אחר, ולא בקטע כביש מתסכל שבין תמרור מעוטר גרפיטי לעוד תחנת דלק גנרית עם סניף של ארומה. למשל, בזמן הפסקת הצהריים, בעודי מתענג על קפה מספר אני־לא־יודע־כמה שלי לאותו יום (הפוך חזק עם סויה וכפית סוכר גדושה). או אולי בשירותים המרווחים של העבודה, בזמן הפוגה יזומה מיום נוסף של באגים במוצר, שאותה בוודאי הייתי מבזבז על גלילה אינסופית במעמקי פיד הפייסבוק שלי. מה שבטוח, אז הייתי יכול להיות מוכן להתמודד עם הדברים, לפחות מבחינת המנח הפיזיולוגי שלי.

כי בעצם הסיפור הזה מתחיל בהודעת ווטסאפ. כן כן, תוך כדי עצבים, מעבר תזזיתי וחסר טעם בין תחנות הרדיו וריקוד אינסופי של גז־ברקס גז־ברקס, אני קולט שהיא מסמסת לי. ב"היא" אני מתכוון כמובן לאשתי, מורן. ולא סתם הודעה אחת, אלא שרשרת של הודעות בזו אחר זו, מהסוג שאי אפשר להתעלם מהן גם אם ממש רוצים, כי ברור שאם תתעלם, מיד תקבל עוד הודעה, עם הסימן התובעני "?" — כאילו היא יודעת שאני קורא ורואה הכול תוך כדי הנסיעה, גם אם אני לא פותח באופן אקטיבי את ההודעה.

דינג דינג דינג. ההודעות זורמות בזו אחר זו.

הודעה ראשונה. "אני עדיין תקועה כאן עם המצגת, לא נראה לי שאהיה בבית לפני..." היא כנראה כתבה משהו מעבר לזה, אבל הגלקסי מתקמצן על מקום בתצוגת המסך שלו, מה שמאלץ אותי להשלים את ההמשך בדמיון. היא לא תהיה בבית לפני 18:00? כפרות. נשים לילדה משהו בטלוויזיה, ננקה קצת את הראש עם איזה פלייליסט בספוטיפיי ונתחיל להיערך לארוחת ערב. היא לא תהיה בבית לפני 19:00? הזדמנות מצוינת לאסוף גם את הגדוֹלה בנחת, להזמין פיצה ולתפור לשלושתנו ארוחת ערב במינימום מאמץ. היא לא תהיה בבית לפני 20:00? מבאס, אבל גם עם זה נסתדר. בסך הכול מזג האוויר עושה קולות משמעותיים של חורף, ככה שאפשר בכיף לוותר על מקלחות יום אחד.

דינג. "אתה זוכר שדניאלה אצל חברה היום?" היא שואלת בהודעת המשך. נו, ברור שאני זוכר. הילדה כתבה לי את זה ממש לפני שעה קלה: "אבוש, אני אצל תמר היום." אז נכון שאני גבר ושעל פי הסטריאוטיפ אני לא אמור לבצע כמה משימות במקביל, או לזכור יותר מדבר אחד בכל פעם, אבל כמה סנילי אני יכול להיות?

דינג נוסף. "אתה מספיק להגיע בזמן לצהרון כדי לקחת את מאיה?" כן, אוף, ברור שכן. ובכל מקרה, כבר סיכמנו שגם אם לא, אני זה שאספוג את מבטי השטנה של הסייעת ולא את, אז מה הלחץ?

דינג דינג. "אתה זוכר גם שאתה אוסף את נועם מהמטפלת?"

הגשם מתחדש. המגבים זזים מצד לצד. פוליטיקאי כלשהו מתווכח עם שדרנית על ענייני ממשל תקין. הגשם הולם חזק יותר ויותר על השמשה. הווייז מחשב מסלול מחדש. טיפה בודדת של זיעה לא קשורה זולגת לי על המצח, ואני ממהר לכבות את החימום.

דינג דינג דינג. ומיד אחרי זה, כמה צפוי: "?"

עכשיו, לך תסביר לאשתך האהובה שהכול טוב ויפה, שאין לי בעיה שהיא מתעכבת בעבודה, שאני מתואם עם דניאלה לגבי החברָה ושאני מגיע בזמן (כנראה) לצהרון של מאיה — אבל, וזה אבל גדול במיוחד, אין לי מושג מי זה נועם.

2

דניאלה הגיחה לאוויר העולם לפני קרוב לעשר שנים. הייתי שם, עם מורן, בחדר הלידה. שתים־עשרה שעות החזקנו ידיים, תרגלנו נשימות, לחצנו לחיצות, עיסינו עיסויים בשמנים כאלה ואחרים. הלידה התארכה והתארכה, הרופאים חששו מסיבוכים, אבל אנחנו התעקשנו לא ללכת לקיסרי. בסוף היא יצאה בדרך המלך, כלומר דרך התעלה הרגילה, וכעבור זמן קצר כבר התחילה לפזר חיוכים לכל עבר, מרוצה מכך שהביסה את המערכת.

מאז ועד היום החיוך לא יורד מפניה. היא הייתה תינוקת שובבה, נעשתה פעוטה ממזרה, וגדלה להיות ילדה חדה ותחמנית. בערך מגיל שמונה התווסף לאופייה איזה מרד נעורים לא מוסבר, מהסוג שלכאורה אמור להתחיל בגיל ההתבגרות, אלא שאצל דניאלה זה הקדים בשנה־שנתיים, או אפילו ארבע. אין דבר שהיא לא מתווכחת עליו, אין סוגיה שאין לה דעה נחרצת לגביה. כשטוב לה, היא גם יודעת לפרגן ולהמטיר לכל עבר את הקסם האישי הידוע שלה. אבל כשמשהו לא בא לה בטוב, אתם לא רוצים להיות בסביבתה.

דניאלה פורצת גבולות ונלחמת בטחנות רוח דמיוניות מהרגע שהגיחה לעולם. למורים שלה זה עושה לפעמים כאבי ראש. אני חושב שזה יעזור לה כשתגדל. חוץ מזה, היא קוראת לי "אבוש", שזה בערך הכינוי הכי נדוש שאפשר לחשוב עליו, אבל אני חייב להודות שיש בזה משהו חינני — ובכל פעם שאני רואה את השם הזה באחת מאינספור הודעות הווטסאפ שהיא משגרת אליי, הלב שלי מתרחב בעוד כמה מילימטרים.

מאיה היא כבר אופרה אחרת. בת חמש וחצי אבל חכמה ממניין שנותיה. מאופקת, מעודנת, יודעת להשיג את מה שהיא רוצה בעזרת חצי מבט וטיעונים מנומקים להפליא. לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי שדניאלה היא האחות הבכורה ולא מאיה, שבין שתיהן מגלה בגרות יתרה. אם מישהו רצה אי־פעם הוכחה לכך שהגנטיקה משמשת פקטור גדול יותר בקביעת האישיות מאשר החינוך, הוא מוזמן אליי הביתה. אותו חינוך, אותם הורים, שני עולמות שונים בתכלית.

מורן ואני התלבטנו במשך זמן רב מאוד אם להביא לעולם ילד שלישי או להשאיר את האיזון ההרמוני העדין שהצלחנו לבנות בין שתי הבנות. בשנים הראשונות של מאיה, האופציה הזו אפילו לא עמדה על הפרק. למי בכלל יש ראש לילד נוסף כשצריך לתמרן בין תינוקת חייכנית, פעוטה תובענית ושתי קריירות? מאוחר יותר, כשזה כבר צץ כרעיון, תמיד קרה משהו שהוריד אותו מסדר היום. שינויים במקומות העבודה, השתלמות חשובה של כמה חודשים שחייבים להתחיל כאן ועכשיו, טרדות במשפחה הרחבה שדרשו התייחסות. נו, אתם יודעים. החיים עצמם. אחר כך, כשכבר אמרנו שננסה ונראה מה יקרה, ניסינו וכלום לא קרה, ועל פני השטח אמרנו שאולי זה לטובה.

***

כשהגשם טיפה נרגע, אני עוצר בצומת מרומזר. הרמזור שלפניי אומנם פועל כסדרו ובוהק באדום, אך חלק מהרמזורים שלידו מהבהבים בצהוב ואחד מהם אף מושבת כליל, הסבר אפשרי לעומס הלא הגיוני.

"בייב," אני מסמס לה שנייה אחרי שאני מביט ימינה ושמאלה לראות שאין לידי איזו ניידת סמויה, "את עושה צחוק?"

שיט. אולי לא הייתי צריך לכתוב את זה. שתיקה מביכה, הרמזור עדיין אדום, נהגים מהנתיב הנגדי חוצים בנסיעה איטית את הצומת, ומורן מקליד/ה, עוצרת ושוב מקליד/ה. או שיש באג בווטסאפ או שהיא כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת.

"מה, אתה לא מספיק לאיסופים?"

"מספיק, בטח מספיק," אני מקליד/ה לה בתגובה בביטחון, "סגרתי עם דניאלה את הפינה של תמר ולפי הווייז אני מגיע למאיה ב־16:34, אולי אפילו דקה או שתיים קודם. מת כבר לראות את הפרצוף של ימימה כשאני אדפוק כניסה לגן."

"אוקיי," היא כותבת, הפעם קצת מהר יותר. "ומה עם נועם? אתה זוכר שצריך לאסוף אותו מהמטפלת עד 17:00?"

שוב היא כותבת את השם הזה. נועם. זה איזשהו שם קוד שאמור להגיד לי משהו? אולי זה בן של חברה שנתקעה בלי סידור לילד שלה? ילד של אחד השכנים?

נועם, נועם... אני מגלגל את השם בראש שלי שוב ושוב, מנסה להבין למה מורן הקלידה אותו בכזו טבעיות, כאילו אני אמור לדעת במי מדובר ולא סתם להרגיש כמו איזה אידיוט.

הרמזור מתחלף לירוק ואני צריך לנסוע כדי לא לעכב את הלחוצים והלחוצות מאחוריי. "בייב, מי זה נועם הזה שאת כל הזמן מדברת עליו?" אני מקליט הודעה קולית לתוך הווטסאפ, מלהטט בין התנועה המזדחלת לכפתור ההקלטה, "ואיפה נמצאת המטפלת שלו שאני צריך להגיע אליה?"

שקט. אני מתקדם מהרמזור לתוך פקק נוסף. הגשם מטפטף עכשיו בקצב אחיד. מורן שולחת לי שלושה אימוג'ים נשפכים מצחוק. לפחות מישהו פה משועשע מהסיטואציה.

"גיחי גיחי," היא כותבת לי, למקרה שלא הבנתי למה התכוון המשורר.

אני כבר לא ממש יכול להקליד הודעות ארוכות כי בכל זאת יש כביש שצריך פה ושם לתת עליו את הדעת, אז אני משגר לה בתגובה אימוג'י צהוב וקטן עם פרצוף תוהה, שתראה שאין לי מושג מה היא רוצה מהחיים שלי.

"מה, נהיית לי סנילי?" מגיעה לבסוף התשובה, "שדרות פרס 14. צריך לקעקע לך את זה על המצח, נשבעת... ונחמד מצידך שאתה 'שוכח' את הבן שלנו, אבל אין לי זמן לבדיחות האלו עכשיו."

אני ממשיך לנסוע ומרגיש כמו בסרט מתיחות גרוע של יהודה ברקן משנות השמונים. עאלק "הבן שלנו". איזה בן בראש שלה? מאיפה הוא צץ פתאום? ומתי כבר יֵצא איש עם מצלמה נסתרת מתוך איזה שיח?

כדי לספק את הסקרנות, אני מגדיר לווייז להמשיך לשדרות פרס מיד אחרי שנאסוף את מאיה.