דלתיים סגורות לרווחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דלתיים סגורות לרווחה

דלתיים סגורות לרווחה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: פרדס הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 255 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 15 דק'

תקציר

הספר עוסק ביחסה של המדינה כלפי אמהות הנאבקות למניעת הוצאת ילדיהן מחזקתן. הוא בוחן תהליכים של הפקעת אמהוּת ואת האמצעים המופעלים על ידי מערכות הרווחה והמשפט במהלכם. בספר נחשפת עוצמת רשויות המדינה והיעדר מנגנוני פיקוח וביקורת משמעותיים על התנהלותן. מאבקיהם של פעילות וארגונים חברתיים, לשינוי מדיניות ‘ההשמה החוץ ביתית’ ולמען השקעת משאבים במשפחה ובקהילה, נהדפים בעזרת מנגנוני השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו.

סיפוריהן של שתי אמהות: קרן (שם בדוי), ובתיה סעדה ז”ל ושל פוליטיקאית אחת, ד”ר מרינה סולודקין ז”ל, הם הציר המרכזי של הספר. קורותיהן של קרן ובתיה רוויים בכאב, ייסורים וזעם, אך גם באומץ לב ובמסירות אין קץ לילדיהן. מעורבותה של מרינה במאבק לשינוי מדיניות הרווחה הייתה לסמל של מסירות ואומץ יוצאי דופן בזירה הפוליטית.

הספר מתבסס על פעילות חברתית־פמיניסטית, מזה כשלושה עשורים, בליווי אמהות במאבקיהן נגד הפקעת אימהותן. הוא מבוסס גם על מחקר מתמשך המלווה בפעילות למען שינוי מדיניות הרווחה בסוגיית ‘ילדים ונוער בסיכון’.

פרופ' אסתר הרצוג היא אנתרופולוגית חברתית, מרצה וחוקרת במכללה האקדמית צפת. נושאי מחקרה הם: ביורוקרטיה ומגדר בהקשרים של קליטת עלייה, רווחה, חינוך, פרויקטים של פיתוח, שואה ועוד. היא חיברה ספרים על הקליטה הביורוקרטית של עולי אתיופיה ועל פרויקטים של העצמת נשים בנפאל וכן ערכה והשתתפה בעריכת ספרים על נשים ומשפחה בשואה, על המחקר האנתרופולוגי, על חינוך ומגדר ועל המאבק נגד תעשיית המין. היא פרסמה מאמרים אקדמיים רבים ומאות טורי דעה בעיתונות היומית והדיגיטלית.

אסתר היא פעילה חברתית ופמיניסטית מאז סוף שנות ה־80. בין השאר הקימה את תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים, את פרלמנט נשים ושתי מפלגות נשים. היא הייתה שותפה להקמת פרלמנט נערות, ע.ל.י.ה – עמותה לזכויות ילדים והורים, אתר ‘אקטיביסטית’ והקואליציה נגד פורנוגרפיה.

פרק ראשון

דלתיים סגורות לרווחה:
אלימות שלטונית כלפי אמהות וילדים

הקדמה
נשאבתי לתוך העיסוק במדיניות הרווחה בישראל ביחס לקטינים 'בסיכון', בכתיבה ובפעילות חברתית וציבורית, לפני כמעט שלושים שנה. ככל שחלפו השנים נחשפתי לסוגיות ולהיבטים הולכים ומתרבים הקשורים למושגים כמו 'השמה חוץ ביתית', 'אימוץ', 'משמורת על קטינים', 'טובת הקטין' ונוספים. למעשה, כך הבנתי בהדרגה, מדובר בהתערבות המדינה במערכת המשפחתית ובאופן קונקרטי בהפקעת משמורת הורים על ילדים ובפגיעה של המדינה בזכויות אדם של הורים וילדים.

על אף שכתבתי, מאז תחילת שנות התשעים, מאמרים אקדמיים ופובליציסטיים רבים, הקשורים באופן ישיר ועקיף למדיניות הרווחה ביחס למה שמערכת הרווחה מכנה 'קטינים בסיכון', הלכה והתחזקה בי בעשור האחרון הכוונה לכתוב ספר על הנושא. ההבנה שהכתיבה והפעילות החברתית המתמשכות לא יביאו לשינוי במדיניות הרווחה ובהתנהלותה אל מול משפחות, ובעיקר אל מול אמהות מוחלשות, עוררה בי את התקווה שספר עשוי להשיג השפעה משמעותית יותר. ההערכה שמדיניות הרווחה, המפקיעה את אמהותן של נשים רבות ועושה בתינוקות ובילדים כבשלה, הולכת ומתעצמת, התחזקה בי בהדרגה. נוכחתי איך מערכת הרווחה מעבירה פעוטות מאם לאב, מאם אחת לאם אחרת ומאם למוסדות בחסות המדינה. עקבתי בהתמדה אחר הדרכים שבהן המדינה, באמצעות מערכות הרווחה, המשפט והכנסת, מפתחת ומוסיפה חוקים המחלישים את מעמד ההורים, מגדילה את מספר מוסדות הרווחה, חוסמת את גישת ההורים לתקשורת ומונעת פיתוח של מנגנוני בקרה.

סלי רביד ז"ל, אמה של אורנה כלתי, שנפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, אמרה לי שכדי להשפיע על המצב ולשנות אותו כדאי לכתוב מחזה. לטענתה, למחזות יש עוצמה מיוחדת בהשפעה על קהליה ועל מעצבי דעת הקהל. היא סברה שיחד נוכל לכתוב מחזה (שכבעלת כישורים אמנותיים ויכולות יצירתיות, היא הייתה עשויה לכתוב אותו). לאחר מותה, חזרתי והרהרתי ברעיון זה כמה פעמים, ומאחר שאיני יכולה לכתוב מחזה, חשבתי שאולי כתיבת ספר תתרום לתחילתו של שינוי משמעותי.

כעת, כשאני מנסה להעלות על הכתב את סיפורו של מאבק ההורים, ובעיקר של האמהות ועוד יותר של אמהות חד־הוריות, גובר בי הספק גם ביחס ליכולת השפעתו של ספר. אף כי הספר אמור להיות נגיש לכול ולא 'אקדמי' במהותו, עליי להודות שהסיכוי שהוא יצליח להשפיע על 'קובעי המדיניות' ועל העובדים ב'שטח', יותר מהפעילות המתמשכת שלי, בכתיבה פובליציסטית (פרסמתי מאמרי דעה ב'דעות', במעריב, בשנים 2008-1992, [הרצוג 2004א'] ב'דעות' בווינט, בשנים 2014-2008), ואקדמית (הרצוג 1991, 1996, 2004 ב', 2009, 2018, 2020; Hertzog 2015) ובמעורבות רבה במאבקי הורים, הוא ככל הנראה דל, אם בכלל. יותר מכך, בשנים האחרונות גברו מאוד קולות הביקורת והזעם של אמהות ושל פעילים חברתיים. עם צמיחת הרשתות החברתיות באינטרנט נחשפות במלל, בתמונות ובסרטונים דרכי ההתנהלות של מערכות הרווחה והמשפט ועובדיהן. אף כי ביקורת נוקבת ולעתים בוטה מתפרסמת ברשתות והזעם מגיע לעתים לתקשורת המרכזית, אין סימן של שינוי משמעותי במדיניות ובהתנהלות רשויות ומוסדות הרווחה. מדי פעם בפעם מצליחים פעילים חברתיים, המתגייסים לטובת הורים, למנוע מימוש החלטה על הוצאת ילד מחזקת הוריו/אמו לאימוץ, למשפחת אומנה או למוסד בחסות הרווחה. אך אין בהצלחה זו כדי לערער את יסודות המבנה ואת עוצמתו. אדרבה, נראה ש'ויתור' במקרה אחד עשוי להרפות את הלחץ של הפעילים על עובדי המערכת, לפחות לזמן־מה. 'ויתור' כזה גורם להתעסקות אינטנסיבית של הפעילים במשא ומתן עם הפקידים, המנסים בתוך כך לרכך את כעסם ולרכוש את לבם, בניסיון להרחיקם ממעורבות לצד ההורים, או להרתיעם בדרכים שונות. עוד התברר לי במרוצת השנים שככל שהצלחתה של ביקורת ציבורית באמצעות התקשורת רבה יותר, כך תגובת הנגד של המערכת היא עוצמתית יותר ומייצרת, בסופו של דבר, תוספת תקציבים, תקנים, מוסדות וחוקים פוגעניים.

במהלך כתיבת הספר תהיתי לעתים קרובות ביחס ליכולתו להשפיע על שינוי מדיניות הרווחה בסוגיות של 'ילדים ונוער בסיכון', למעבר ממדיניות 'השמה חוץ ביתית' לפיתוח מענים ושירותים בתוך הקהילה. התשובה המוגבלת והמהססת שנתתי לעצמי הייתה שייתכן כי לריכוז של מקרים וביקורות שפורסמו ושכבר הגיעו לידיעת הציבור יש פוטנציאל השפעה רב יותר מאשר לפרסום, סנסציוני ומזעזע ככל שיהיה, של אירועים בודדים. יתר על כן, דברים הנראים ברורים מאליהם ואשר הביקורת הנרחבת מצד הורים ופעילים חברתיים הרבתה להצביע עליהם, עשויים, בזכות הריבוי וההצטברות, להעלות אל פני השטח משמעויות פחות גלויות, אך כבדות משקל. הסתכלות כזו, לאחר שנות מאבק רבות, לאחר איסוף וניתוח 'סיפורים', דיווחים בתקשורת המרכזית והמקוונת, השתתפות באירועים, בכנסים ובישיבות, עיון במסמכים וכיו"ב, עשויה להבהיר את הקשרים הסמויים בין השותפים השונים של מערך הרווחה ומדיניותה, הקשורים לנושא 'ילדים ונוער בסיכון'. קשרים אלו, כך נראה לי, הם שמניעים את התהליכים ומייצרים את החוקים ואת הקצאת המשאבים.

במהלך העיון החוזר ונשנה בחומרים הרבים שצברתי ובבחינת האירועים וההתנסויות שליוויתי או חוויתי, התברר לי כי הפגיעה האנושה באמהות היא חלק בלתי נפרד מהליכי ההשתלטות על צאצאיהן, לשם מימוש אינטרסים פוליטיים, מעמדיים ואחרים. לעתים הפקעת האמהוּת, או האיום בה, התבררה כמאפשרת להשתיק תביעות כלכליות ולעתים כמשרתת קידום אג'נדה מגדרית. הניסיון להחיל גם על הגברים־האבות את הניתוח התברר כמאולץ. מובן שגם אבות נפגעים מהפקעת הורותם, אך מדיניות הרווחה המתייחסת לסוגיית 'ילדים ונוער בסיכון', מופנית בפועל לאמהות, בייחוד כלפי אמהות מוחלשות ובעיקר אמהות במשפחות חד־הוריות עניות, אמהות המצויות בהליכי גירושין, אמהות בקהילות של עולים חדשים/ישנים ואמהות מקבוצות מוחלשות נוספות. יותר מכך, ארגונים מיליטנטיים של אבות גרושים מגייסים את היחס המסתייג, לעתים קרובות, של מערכות הרווחה והמשפט כלפי אמהות, כדי לנקום בגרושותיהם וכדי לבטל תשלומי מזונות.

אפשרות אחת להסברת הפגיעה הנרחבת באמהוּת היא שבפועל (לא במכוון או במוצהר) המדינה סוחרת בתינוקות ובילדים לצורכי תמיכה פוליטית ולמימוש אינטרסים אישיים, פרופסיונאליים וארגוניים. צרכים ואינטרסים אלו מושגים באמצעות השתלטות על ילדיהן של נשים מקבוצות מוחלשות, המתקשות להתגונן ולגונן על ילדיהן, הן מפני הרשויות והן מפני גרושיהן. כיוון נוסף להסבר הפגיעה במוסד ההורות, ובעיקר כאמור בזכות האמהוּת, הוא שאפשרות הפקעת חזקה על ילדים משמשת איום והרתעה, בין שביחס ל'עושי צרות' ו'חריגים חברתיים' (דוגמת חברי/ות בכתות) ובין שביחס לתובעי קצבאות (כמו קצבת ילדים). תובנה אפשרית נוספת שעלתה מתוך ההתנסות רבת השנים שלי היא שמערכת המשפט היא שחקן פעיל בתוך מבנה הכוח בחברה, כשם שהיא חלק ממנו, גם ביחס להחלטות על אימוץ והפקעת חזקת הורים על ילדיהם וגם ביחס למאבק הכוח המגדרי. ההכרה הנורמטיבית בזכות האמהוּת, שרווחה כל עוד נשים היו קשורות בטבורן למערכת המשפחתית והיו מורחקות לשולי הספירה הציבורית־תעסוקתית, הולכת ונשחקת. רבות מהחלטות בית המשפט מקדמות את תביעתם של אבות גרושים לחלוקה שוויונית בהורות, בטענה לשינוי המציאות המגדרית, ומייצרות מציאות של כפיית חלוקה שווה של זמני שהות של הילדים בין ההורים. השלכותיה של התנהלות זאת של מערכת המשפט הן קשות במקרים רבים גם עבור הילדים וגם עבור האמהות.

בספר אדון בנושא הפקעת ההחזקה על תינוקות וילדים מידי הוריהם (ובעיקר, כאמור, מאמהות מוחלשות) על ידי רשויות המדינה. אתבסס על מקרים שבהם הייתי מעורבת לאורך זמן, על מסמכים רבים, כמו חוות דעת של מומחים ופקידי סעד ופרוטוקולים מדיונים בכנסת, שאליהם נחשפתי, וכן על חומרים שכבר פרסמתי בעבר, במאמרי דעה ובמאמרים אקדמיים.

סיפוריהן של שלוש נשים הם הציר המרכזי של הספר: קיי סמיט, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל ובתיה סעדה ז"ל. סיפוריהן של קיי ובתיה הם סאגה של כאב, ייסורים וזעם רב. סיפוריהן הם מופת לאומץ לב, נחישות ומסירות של אמהות לילדיהן. סיפורה של קיי סמיט היה בעל השפעה עמוקה וארוכת טווח עליי. 'בזכותו' נכנסתי לפעילות בנושא וממנו למדתי רבות. תחילתו של קשר זה היה בתחושת ספקנות ותדהמה. התקשיתי להבין ולהאמין עד כמה ההתנהלות של מערכות הרווחה והמשפט כרוכה בניכור, באטימות ואף בהיעדר אנושיות בטיפולן באמהות ובהורים מוחלשים. סיפורה של בתיה סעדה הוא בעל חשיבות רבה ביותר מבחינתי גם בשל העובדה שהקשר איתה ועם בנה התפתח כקשר אישי־משפחתי עמוק. בנה, עידן, היה במסגרת אומנה במשפחתי במשך כשלוש וחצי שנים והקשר עם אמו עד מותה בשנת 2000 ממחלת הסרטן היה כמעט יום־יומי. ד"ר מרינה סולודקין ז"ל הייתה בעיניי מופת של מסירות יוצאת דופן ואומץ לב במישור הציבורי־פוליטי. העיסוק במעשיה ובדמותה של מרינה קשור לשני דברים: היותה דוגמה לדרך שבה אפשר וצריך לפעול למען שינוי המצב ברמה האישית ובמישור הפוליטי, וכן הערכתי העמוקה לדרכה ולאישיותה, שנבנתה על חברות ועל שיתוף פעולה לאורך שנים.

סיפוריהן של שלוש הנשים, שאותן ליוויתי כחברה וכפעילה חברתית, הם בסיס לתיאור ולניתוח של אובדן האנושיות כלפי ילדים ואמהות במדינת הרווחה הישראלית. לצד עוולות וערלות לב של פקידי הרווחה והמשפט נחשפתי גם לאומץ של קומץ פוליטיקאים ואנשי תקשורת ולמסירות והקרבה עילאיות של אמהות.

על מנת להימנע מפגיעה באנשים שונים המוזכרים בספר, ובעיקר בפרק השלישי, ניתנו להם שמות בדויים. כך גם ביחס לבתי ספר שמוזכרים בפרק זה וכן ליישוב שבו התגוררו בתיה ועידן. שמו של היישוב שונה לגבעת בתיה, מתוך כוונה לקשר אותו למאבקה של בתיה ולבטא את הערכתי הרבה לאישיותה. את שמותיהן של הנשים, גיבורות הספר, קיי סמיט, מרינה סולודקין ובתיה סעדה (וכן שמו של בנה, עידן), לא שיניתי. אני מקווה שבכך הן יזכו לכבוד שלו הן ראויות בעיניי על מאבקיהן ההרואיים למען ילדיהן ולמען ילדים בישראל בכלל.

ההתפכחות: מאבקה של קיי על בתה הפעוטה

בית המשפט מוביל שינוי מגדרי — לערעור מעמד האמהוּת
מאז תחילת שנות התשעים אני מעורבת במאבק נגד הוצאת ילדים מהבית ולמען שינוי מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים ונוער בסיכון, או "ההשמה החוץ ביתית", בשפת מערכת הרווחה. תחילת הפעילות הייתה בפנייתה של ורדה שוורץ ז"ל, עיתונאית במקומון חדשות נתניה. ורדה הכירה אותי מפעילותי הפמיניסטית, שהחלה עם הקמת תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים, ב-1989 ושהייתה אינטנסיבית מאוד באזור השרון ובפרט באזור נתניה. היא הפנתה אליי אישה בשם קיי סמיט, לאחר שפרסמה כתבה על טיפולה הכושל של מחלקת הרווחה בעיר בתלונתה על חשד לפגיעה מינית של גרושה בבתם המשותפת בת השנתיים. לאחר פנייתה של ורדה נפגשתי עם קיי לשיחה ממושכת שלאחריה באו שיחות רבות ויום־יומית ששאבו אותי למעורבות גורפת בסיפורן של קיי ובתה. פגשתי אישה צעירה בתחילת שנות העשרים, שערה בהיר ומתולתל ועיניה כחולות. אישה חיננית בגובה בינוני עם נטייה לעגלגלות, בעלת הומור ציני. קיי הייתה עולה חדשה מדרום אפריקה, שהגיעה בגיל תשע־עשרה לארץ ללא משפחה. היא נישאה לגבר מקיבוץ בדרום הארץ ולשניים נולדה תינוקת. הם התגרשו כשנה לאחר נישואיהם.

הגננת דיווחה לקיי: "היא [הילדה] סיפרה שזה התחיל מאמבטיה, שאבא רוחץ אותי ואני רוחצת את אבא, אנו מתרחצים יחד. הוא רוחץ לה את הטוסיק. כשהיא נגעה באיבר המין של אחד הילדים בגן שאלנו למה היא עושה זאת והיא ענתה שהיא עושה זאת גם לאביה, ואבא אוהב אותה... האוננות הייתה גם עם חפצים זרים. היא ניסתה להחדיר חפצים לאיבר מינה... היא מספרת שהוא [האב] נוגע לה באצבע בפיפי, וכששאלנו אותה אם זה כואב היא אמרה 'באצבע לא אבל עם הבולבול כן'".

ורדה סברה שלאחר פרסום הכתבה היא לא תוכל לסייע עוד לקיי, ולפיכך פנתה אליי בהנחה שאתגייס למאבק של קיי למען בתה. הביקורת שהשתמעה מכתבתה של ורדה על טיפול כושל בתלונה הכעיסה, כך נראָה, את מחלקת הרווחה. עובדות המחלקה בעיר ניסו להוכיח שהיא 'אם לא ראויה' ו'אם מכה' וביקשו להכריז על הילדה כ'קטינה נזקקת'. בסופו של דבר, בדיון שהתנהל בבית המשפט לנוער בתל אביב החליט השופט חיים פורת על העברת הילדה לחזקת אביה. כך, אף שחוות הדעת של חוקרת הנוער (שהיא עובדת סוציאלית המבצעת חקירות ילדים) הצביעה על אפשרות שהילדה עברה אירוע מיני ואף שחוות הדעת של הפסיכיאטרית הצביעה על אפשרות שהאב מסוגל לאבד את תפיסת הגבול בין 'מותר' ל'אסור', בקשריו עם הילדה.

סיפורה של קיי התברר לי בהמשך כפרשה המייצגת מגמות ותהליכים כלליים מעבר למקרה הפרטי של קיי ובתה. בעת שישבתי בדיון שהתנהל בבית המשפט והאזנתי לשופט חיים פורת כשפרש את השיקולים העולים מחוות הדעת ומההמלצות שהיו לפניו, נראָה שהחלטתו תהיה להשאיר את הפעוטה במשמורתה של קיי. אך משהגיע לסיכום דבריו השמיע החלטה שהדהימה אותי ואשר עמדה בסתירה בולטת לרוח הדברים שאמר קודם לכן. בהחלטתו קבע פורת כי הילדה תעבור למשמורת אביה משום שהוא ובת זוגו מגלים יתר מודעות למצבה של הילדה ולקשיים הכרוכים בטיפול בה. במרוצת השנים הבנתי שלנגד עיניי התנהלה תפנית מכוונת של השופט פורת, שהיה, בפועל, ממובילי שינוי חברתי מגדרי במערכת המשפט: ערעור על זכות האמהות כמובנת מאליה.1

השופט פורת קבע, בהתייחסו להמלצות פקידות הסעד ותוך התבססות על חוות דעת פסיכולוגית של ד"ר אביגיל גולומב, שהאם סובלת מתסמונת הסימביוזה (הרחבה תבוא בהמשך) ולפיכך רואה בילדה חלק מישותה ומזיקה לה. כמו כן, הוסיף, בהמשך לחוות דעתה של הפסיכולוגית, קיי אינה מודעת לבעיותיה ולפיכך אינה מסוגלת לשנות את היחסים בינה לבין בתה. לעומתה, הוסבר בחוות דעתה של הפסיכולוגית, האב ובת זוגו מבינים את הקשיים ולפיכך מסוגלים יותר להתמודד איתם.

בשיחותינו הרבות היה דיבורה של קיי שוטף ולעתים נשמעו דבריה מעט מבולבלים. היא הייתה נסערת וכואבת. בציטוט דבריה של קיי בכתבה של ורדה שורץ בעיתון, נכתב: "הם פשוט אומרים לי בפנים שאני מדמיינת ושגם בתי מדמיינת והציעו לי לעבור בדיקות פסיכיאטריות" (חדשות נתניה, ינואר 1991). התקשיתי להבין למה רוצים לקחת את בתה של קיי ממשמורתה ולהעבירה למשמורת אביה ובת זוגו. במשך חודשים הייתי גם אני נסערת ומבולבלת.

מאחר שלמדתי לתואר שני בעבודה סוציאלית ואף עבדתי במשך כשלוש שנים (בין 1979 ל-1982) עם משרד העבודה והרווחה בפיתוח שירותי כוח עזר לצד עובדים סוציאליים, במסגרת ארגון א.ס.י,2 היה בי אמון במשרד הרווחה ובעובדיו. לכן סברתי שחייב להיות הסבר למעשיהן של עובדות מחלקת הרווחה בנתניה ולתמיכתן בהוצאת הפעוטה מחזקת אמה. יותר מכך, במהלך שנות עבודתי ב־א.ס.י, הרביתי לפגוש אנשים בתפקידי ניהול בכירים במשרד הראשי בירושלים, במשרדים המחוזיים ובמחלקות הרווחה המקומיות. התיידדתי עם חלקם ואף רחשתי להם הערכה. על רקע זה לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שאנשים אלו פעלו באופן שנראה כעומד בסתירה למערכת הערכים שעליה התחנכו ושלה הם מחויבים. יותר מכך, את מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה כיום (מאז 1998), שהייתה מנהלת מינהל החינוך והרווחה באותה תקופה, הכרתי בראשית שנות השמונים, כאשר במסגרת עבודתי כאסיסטנטית של ד"ר הלל שמיד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ביקרתי במחלקות רווחה ברחבי הארץ כדי ללמוד על צורכי השתלמות של עובדים סוציאליים. פגשתי אז את מרים, שהייתה עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בנתניה, כשהצטרפה לפגישתי עם מנהל המחלקה. זמן־מה אחר כך השתתפתי במפגש נשים, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, אשר בפניהן הופיע יואל אלרואי, שהתמודד על ראשות העיר נתניה.3 שאלתי אותו אם בכוונתו למנות את מרים פיירברג, שהיא עובדת בולטת במחלקת הרווחה, למנהלת המחלקה אם ייבחר לראשות העיר. לאחר שאלרואי נבחר לראשות העיר נתניה הוא מינה את מרים למנהלת מחלקת הרווחה, עם או בלי קשר לשאלתי. בתקופה מאוחרת יותר (ב-1988) מינה אלרואי את מרים לראש מינהל חינוך, רווחה ובריאות בעיריית נתניה. רקע זה משמש כדי להבהיר שההיכרות הראשונה שלי עם פיירברג עוררה בי הערכה כלפיה. לכן, כאשר שמעתי את סיפורה של קיי התקשרתי למרים ואמרתי לה שאני רוצה להבין מה עומד מאחורי העמדה העוינת של המחלקה כלפי קיי והכוונה להוציא את הילדה מחזקתה. מרים ענתה לי בקור שהדברים הם חסויים ושאני מנועה מלהתערב. השבתי שאני לא יודעת מה ערכה של ההתערבות שלי, אבל בכוונתי להתערב. באותם ימים עוד האמנתי שביכולתי להשפיע על החלטות של עובדות מחלקת הרווחה ולו רק בזכות יחסי הידידות והאמון שהיו לי איתן.

זמן־מה לפני הדיון המשפטי אצל השופט פורת, קיי ואני פנינו לד"ר יצחק קדמן, שהיה אז מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בתקווה שיתגייס לסייע לקיי במאבקה למניעת הוצאת ילדתה ממשמורתה. את קדמן הכרתי משנת 1977. באותה עת שימשתי חברת מועצה והנהלה במפלגת ד"ש, בראשות פרופ' יגאל ידין.4 ביום ההצבעה במועצה על מינויו של ד"ר ישראל כץ לשר הסעד (הוא לא היה חבר כנסת) קיבלו כל חברי המועצה, ואני ביניהם, מברק מקדמן, שהיה אז מזכ"ל איגוד העובדים הסוציאליים, הקורא לחברי המועצה לתמוך במינויו של ישראל כץ לשר הסעד.5 בעקבות לחצם של אנשי קבוצת 'עודד', שהצטרפו לקבוצת תומכי יגאל ידין כשהקים את התנועה הדמוקרטית ושפעלו בשכונות ובעיירות הפיתוח למען קבוצות ממוצא מזרחי במצוקה, שילב אותי כץ במשרדו. ד"ר יצחק בריק, שהיה באותה עת משנה למנכ"ל משרד הרווחה, קיבל אותי לעבודה. הקמתי וניהלתי את עמותת א.ס.י, שלהקמתה היו שותפים משרד הרווחה והג'וינט ושבהנהלתה כיהנו עמי ברגמן ז"ל, נציג הג'וינט, ואריה גרבר ז"ל, מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים, נציג משרד הרווחה. כבעלת תודעה חברתית חשתי הערכה לתמיכתו הפעילה של קדמן במינויו של כץ כשר העבודה והרווחה בממשלת בגין (שאליה הצטרפה מפלגת ד"ש). באתי במיוחד למשרדו בבית הוועד הפועל כדי להביע את הערכתי על התמיכה הפעילה במינויו של ד"ר כץ לשר הסעד. לכן, כאשר נוכחתי לדעת שהישועה לא תבוא מעובדות המערכת, בכירות ככל שיהיו, הצעתי לקיי שנפנה ליצחק קדמן. הצעתי לה לגולל את הסיפור באנגלית, שפת האם שלה, כדי שתוכל לתאר את הדברים בפירוט ובבהירות. קיי כתבה מכתב ארוך של יותר מעשרה עמודים ושלחה אותו לקדמן. חלפו יותר משבועיים, אך תשובה לא הגיעה. לפיכך התקשרתי למשרדי המועצה לשלום הילד וביקשתי לדבר עם קדמן. על הקו הייתה מזכירה שסירבה לקשר אותי עם קדמן. בסופו של דבר קדמן היה על הקו. שאלתי אותו אם קיבל את המכתב של קיי. הוא השיב בחיוב ואמר שבדק את הנושא אל מול חוקרת הנוער בנתניה (אף היא עובדת סוציאלית), שעל שיקול דעתה הוא סומך לחלוטין, ושהיא הבהירה לו שהנושא מטופל היטב ושאין חשש לשלומה של הילדה. הוספתי ושאלתי את קדמן מדוע לא השיב על המכתב של קיי ואז הוא טרק בפניי את הטלפון. מעבר ל'בדיקה' אל מול חוקרת הנוער לא הייתה כל התערבות נוספת בנושא מצד קדמן. וזו הייתה הפעם האחרונה במשך שנות פעילותי הרבות שפניתי אל יצחק קדמן. במשך השנים סיפרו לי הורים שפנו אליו שאף הם לא זכו להסתייע בו ובמועצה לשלום הילד.

במקביל לשליחת המכתב לקדמן פניתי לעדנה גרוס, שהייתה מנהלת מחוז תל אביב והמרכז במשרד הרווחה ושהכרתי היטב מעבודתי ב־א.ס.י. נפגשתי איתה כמה פעמים כאשר בחנתי את היישובים המתאימים להיכלל בפרויקט ניסוי של המשרד והג'וינט, שהובלתי במסגרת העמותה. מטרת הפרויקט הייתה "לאגם" בתוך מערך אחד את כל סוגי העובדים, למעשה עובדות, הסמך־מקצועיים (חונכות, סומכות, מטפלות בזקנים ועובדות שכונתיות), כך שכולן יוכלו לקבל בסיס הכשרה משותף ולהשתלב בסוגי טיפול שונים, ולא להיות מוגבלות רק לסוג מסוים של עבודה עם 'לקוחות' של מערכת הרווחה. עדנה נחשבה אז בעיניי אישה נבונה והגונה. על רקע זה התקשרתי אליה והסברתי לה עד כמה אני מתקשה להבין את המתרחש בעניינן של קיי ובתה הפעוטה. שאלתי אם יש איזה הסבר לדברים וביקשתי ש"תעשה משהו". היא הציעה שקיי תכתוב לה מכתב שבו היא תפרט את הדברים. מאחר שקיי התקשתה בכתיבה בעברית, סייעתי לה לכתוב את המכתב. חלפו כמה שבועות ולא התקבלה כל תשובה מעדנה. התקשרתי אליה לשאול מדוע היא אינה מגיבה על המכתב. עדנה אמרה שבדקה את העניין וש"הכול בסדר. אין מה לדאוג. אולי נעשה עוול לאם, אז היא יכולה לפנות לבג"ץ". ימים ספורים לאחר מכן התקשרה אליי קיי וביקשה שאקשיב לבתה. הילדה, שהייתה כבר בת שלוש, תיארה בלשונה פגיעה מינית של אביה.

כניסתי לנושא 'בזכות' המקרה של קיי ובתה לימדה אותי במהירות דברים רבים שבמשך השנים התרבו הדוגמאות להם וכך התרחבו ההתעניינות והתובנות שלי בנושא.

כל ציפיותיי מהאנשים הבכירים במערכת הרווחה ובסביבתה, שאליהם פניתי, נכזבו. מאחר שהכרתי אנשים אלו בהקשרים חיוביים, הנחתי שיפעלו לתיקון המצב. קיוויתי גם שבשל ההיכרות האישית הם ייענו לפניותיי, יבדקו ביסודיות את המתרחש וינקטו צעדים כדי לתקן את העוול. אך כולם הגיבו בחוסר עניין, בהתנשאות ובאטימות. הדבר עורר בי תמיהה עמוקה וכעס. בהמשך, כשהגיעו אליי פניות נוספות, הבנתי יותר ויותר שאין מדובר בהתנהגות מקרית של אנשים שהכזיבו אלא בהתנהגות ובדפוסים עקביים של מי שמחויבים למערכת שבתוכה הם פועלים ושממנה הם משתכרים. יותר מכך, התברר לי כי מדובר בהתנהגות טיפוסית ל'פקידים', בעלי כוח ושליטה בגורלם של אחרים. כך התבררה לי העובדה שאנשים אלו, בתפקידים ובמעמד בכירים, או בעלי סמכויות נרחבות, יכולים להתעלם מפניות של 'לקוחות' שלהם. אך ההתעלמות אינה רק ביחס לבעלי מעמד חלש, התלויים בהחלטותיהם של אנשי המקצוע ובעלי התפקידים. היא התגלתה גם ביחס אליי, על אף שהייתי בעבר קולגה וידידה ואף על פי שאיני מזוהה עם אוכלוסייה חלשה. הגעתי למסקנה כי ההתנהגות המאכזבת של אנשים אלה צומחת מתחושת כוח ועליונות, התנהגות של אנשים שלא חלים עליהם כללי התנהגות 'רגילים', למשל להתייחס לפניות אליהם, ללא קשר למעמד החברתי של הפונים. תמהתי פעם אחר פעם על יכולתם של הפקידים הסוציאליים ליצור מרחק מאנשים הפונים אליהם ולתפוס אותם כ'מטרידים'. תהיתי איך מייצרים העובדים חיץ רגשי בינם לבין אחרים, התלויים בהחלטותיהם. חיפשתי הסבר לכך שאנשי טיפול, המחויבים לערכי תמיכה וסיוע לנזקקים, עושים מעשים הפוגעים פגיעה עמוקה באחרים תוך הצדקת המעשה כ'עזרה', כמעשה צודק ומיטיב. גם היום, לאחר שלושה עשורים של פעילות וכתיבה על הנושא, אני מתקשה להבין את מעשיהם של אנשים במערכת הרווחה, המתחנכים על ערכים של רגישות חברתית ומחויבים לאכפתיות ביחס לאנשים הנזקקים לעזרתם, ובאופן מיוחד מקבוצות מוחלשות. הקושי להבין מתעצם עוד יותר בשל העובדה שמדובר בנשים, המתחנכות להיות 'נחמדות', סובלניות, מבינות, מכילות ורגישות לסבלו של הזולת, שהוא לעתים קרובות אישה כמותן.

במרוצת השנים נתקלתי בפליאה ובחוסר אמון של אנשים רבים, שאיתם שוחחתי על הדברים, גם בעלי מודעות ואכפתיות חברתיות, ביחס להשלכות ההרסניות של החלטות עובדי הרווחה ושל מעשיהם. הליווי של קיי לאורך זמן ובאופן אינטנסיבי עורר בי את הצורך להבין את פשר האדישות, ההתנכרות והאטימות של בני אדם כלפי זולתם. הפורמליות, שמאחוריה ניצבו אנשים שהכרתי כבני אדם סבירים ולמעלה מזה ושל אנשים המזדהים עם מחויבות לצדק חברתי ודאגה לזולת, התגלתה בהתייחסותם לקיי ולרבים אחרים כמאפשרת להם לגרום עוול משווע לאנשים שנאלצו להזדקק להתערבותם, כנציגי הרשויות.

עוד על הספר

  • הוצאה: פרדס הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 255 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 15 דק'
דלתיים סגורות לרווחה אסתר הרצוג

דלתיים סגורות לרווחה:
אלימות שלטונית כלפי אמהות וילדים

הקדמה
נשאבתי לתוך העיסוק במדיניות הרווחה בישראל ביחס לקטינים 'בסיכון', בכתיבה ובפעילות חברתית וציבורית, לפני כמעט שלושים שנה. ככל שחלפו השנים נחשפתי לסוגיות ולהיבטים הולכים ומתרבים הקשורים למושגים כמו 'השמה חוץ ביתית', 'אימוץ', 'משמורת על קטינים', 'טובת הקטין' ונוספים. למעשה, כך הבנתי בהדרגה, מדובר בהתערבות המדינה במערכת המשפחתית ובאופן קונקרטי בהפקעת משמורת הורים על ילדים ובפגיעה של המדינה בזכויות אדם של הורים וילדים.

על אף שכתבתי, מאז תחילת שנות התשעים, מאמרים אקדמיים ופובליציסטיים רבים, הקשורים באופן ישיר ועקיף למדיניות הרווחה ביחס למה שמערכת הרווחה מכנה 'קטינים בסיכון', הלכה והתחזקה בי בעשור האחרון הכוונה לכתוב ספר על הנושא. ההבנה שהכתיבה והפעילות החברתית המתמשכות לא יביאו לשינוי במדיניות הרווחה ובהתנהלותה אל מול משפחות, ובעיקר אל מול אמהות מוחלשות, עוררה בי את התקווה שספר עשוי להשיג השפעה משמעותית יותר. ההערכה שמדיניות הרווחה, המפקיעה את אמהותן של נשים רבות ועושה בתינוקות ובילדים כבשלה, הולכת ומתעצמת, התחזקה בי בהדרגה. נוכחתי איך מערכת הרווחה מעבירה פעוטות מאם לאב, מאם אחת לאם אחרת ומאם למוסדות בחסות המדינה. עקבתי בהתמדה אחר הדרכים שבהן המדינה, באמצעות מערכות הרווחה, המשפט והכנסת, מפתחת ומוסיפה חוקים המחלישים את מעמד ההורים, מגדילה את מספר מוסדות הרווחה, חוסמת את גישת ההורים לתקשורת ומונעת פיתוח של מנגנוני בקרה.

סלי רביד ז"ל, אמה של אורנה כלתי, שנפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, אמרה לי שכדי להשפיע על המצב ולשנות אותו כדאי לכתוב מחזה. לטענתה, למחזות יש עוצמה מיוחדת בהשפעה על קהליה ועל מעצבי דעת הקהל. היא סברה שיחד נוכל לכתוב מחזה (שכבעלת כישורים אמנותיים ויכולות יצירתיות, היא הייתה עשויה לכתוב אותו). לאחר מותה, חזרתי והרהרתי ברעיון זה כמה פעמים, ומאחר שאיני יכולה לכתוב מחזה, חשבתי שאולי כתיבת ספר תתרום לתחילתו של שינוי משמעותי.

כעת, כשאני מנסה להעלות על הכתב את סיפורו של מאבק ההורים, ובעיקר של האמהות ועוד יותר של אמהות חד־הוריות, גובר בי הספק גם ביחס ליכולת השפעתו של ספר. אף כי הספר אמור להיות נגיש לכול ולא 'אקדמי' במהותו, עליי להודות שהסיכוי שהוא יצליח להשפיע על 'קובעי המדיניות' ועל העובדים ב'שטח', יותר מהפעילות המתמשכת שלי, בכתיבה פובליציסטית (פרסמתי מאמרי דעה ב'דעות', במעריב, בשנים 2008-1992, [הרצוג 2004א'] ב'דעות' בווינט, בשנים 2014-2008), ואקדמית (הרצוג 1991, 1996, 2004 ב', 2009, 2018, 2020; Hertzog 2015) ובמעורבות רבה במאבקי הורים, הוא ככל הנראה דל, אם בכלל. יותר מכך, בשנים האחרונות גברו מאוד קולות הביקורת והזעם של אמהות ושל פעילים חברתיים. עם צמיחת הרשתות החברתיות באינטרנט נחשפות במלל, בתמונות ובסרטונים דרכי ההתנהלות של מערכות הרווחה והמשפט ועובדיהן. אף כי ביקורת נוקבת ולעתים בוטה מתפרסמת ברשתות והזעם מגיע לעתים לתקשורת המרכזית, אין סימן של שינוי משמעותי במדיניות ובהתנהלות רשויות ומוסדות הרווחה. מדי פעם בפעם מצליחים פעילים חברתיים, המתגייסים לטובת הורים, למנוע מימוש החלטה על הוצאת ילד מחזקת הוריו/אמו לאימוץ, למשפחת אומנה או למוסד בחסות הרווחה. אך אין בהצלחה זו כדי לערער את יסודות המבנה ואת עוצמתו. אדרבה, נראה ש'ויתור' במקרה אחד עשוי להרפות את הלחץ של הפעילים על עובדי המערכת, לפחות לזמן־מה. 'ויתור' כזה גורם להתעסקות אינטנסיבית של הפעילים במשא ומתן עם הפקידים, המנסים בתוך כך לרכך את כעסם ולרכוש את לבם, בניסיון להרחיקם ממעורבות לצד ההורים, או להרתיעם בדרכים שונות. עוד התברר לי במרוצת השנים שככל שהצלחתה של ביקורת ציבורית באמצעות התקשורת רבה יותר, כך תגובת הנגד של המערכת היא עוצמתית יותר ומייצרת, בסופו של דבר, תוספת תקציבים, תקנים, מוסדות וחוקים פוגעניים.

במהלך כתיבת הספר תהיתי לעתים קרובות ביחס ליכולתו להשפיע על שינוי מדיניות הרווחה בסוגיות של 'ילדים ונוער בסיכון', למעבר ממדיניות 'השמה חוץ ביתית' לפיתוח מענים ושירותים בתוך הקהילה. התשובה המוגבלת והמהססת שנתתי לעצמי הייתה שייתכן כי לריכוז של מקרים וביקורות שפורסמו ושכבר הגיעו לידיעת הציבור יש פוטנציאל השפעה רב יותר מאשר לפרסום, סנסציוני ומזעזע ככל שיהיה, של אירועים בודדים. יתר על כן, דברים הנראים ברורים מאליהם ואשר הביקורת הנרחבת מצד הורים ופעילים חברתיים הרבתה להצביע עליהם, עשויים, בזכות הריבוי וההצטברות, להעלות אל פני השטח משמעויות פחות גלויות, אך כבדות משקל. הסתכלות כזו, לאחר שנות מאבק רבות, לאחר איסוף וניתוח 'סיפורים', דיווחים בתקשורת המרכזית והמקוונת, השתתפות באירועים, בכנסים ובישיבות, עיון במסמכים וכיו"ב, עשויה להבהיר את הקשרים הסמויים בין השותפים השונים של מערך הרווחה ומדיניותה, הקשורים לנושא 'ילדים ונוער בסיכון'. קשרים אלו, כך נראה לי, הם שמניעים את התהליכים ומייצרים את החוקים ואת הקצאת המשאבים.

במהלך העיון החוזר ונשנה בחומרים הרבים שצברתי ובבחינת האירועים וההתנסויות שליוויתי או חוויתי, התברר לי כי הפגיעה האנושה באמהות היא חלק בלתי נפרד מהליכי ההשתלטות על צאצאיהן, לשם מימוש אינטרסים פוליטיים, מעמדיים ואחרים. לעתים הפקעת האמהוּת, או האיום בה, התבררה כמאפשרת להשתיק תביעות כלכליות ולעתים כמשרתת קידום אג'נדה מגדרית. הניסיון להחיל גם על הגברים־האבות את הניתוח התברר כמאולץ. מובן שגם אבות נפגעים מהפקעת הורותם, אך מדיניות הרווחה המתייחסת לסוגיית 'ילדים ונוער בסיכון', מופנית בפועל לאמהות, בייחוד כלפי אמהות מוחלשות ובעיקר אמהות במשפחות חד־הוריות עניות, אמהות המצויות בהליכי גירושין, אמהות בקהילות של עולים חדשים/ישנים ואמהות מקבוצות מוחלשות נוספות. יותר מכך, ארגונים מיליטנטיים של אבות גרושים מגייסים את היחס המסתייג, לעתים קרובות, של מערכות הרווחה והמשפט כלפי אמהות, כדי לנקום בגרושותיהם וכדי לבטל תשלומי מזונות.

אפשרות אחת להסברת הפגיעה הנרחבת באמהוּת היא שבפועל (לא במכוון או במוצהר) המדינה סוחרת בתינוקות ובילדים לצורכי תמיכה פוליטית ולמימוש אינטרסים אישיים, פרופסיונאליים וארגוניים. צרכים ואינטרסים אלו מושגים באמצעות השתלטות על ילדיהן של נשים מקבוצות מוחלשות, המתקשות להתגונן ולגונן על ילדיהן, הן מפני הרשויות והן מפני גרושיהן. כיוון נוסף להסבר הפגיעה במוסד ההורות, ובעיקר כאמור בזכות האמהוּת, הוא שאפשרות הפקעת חזקה על ילדים משמשת איום והרתעה, בין שביחס ל'עושי צרות' ו'חריגים חברתיים' (דוגמת חברי/ות בכתות) ובין שביחס לתובעי קצבאות (כמו קצבת ילדים). תובנה אפשרית נוספת שעלתה מתוך ההתנסות רבת השנים שלי היא שמערכת המשפט היא שחקן פעיל בתוך מבנה הכוח בחברה, כשם שהיא חלק ממנו, גם ביחס להחלטות על אימוץ והפקעת חזקת הורים על ילדיהם וגם ביחס למאבק הכוח המגדרי. ההכרה הנורמטיבית בזכות האמהוּת, שרווחה כל עוד נשים היו קשורות בטבורן למערכת המשפחתית והיו מורחקות לשולי הספירה הציבורית־תעסוקתית, הולכת ונשחקת. רבות מהחלטות בית המשפט מקדמות את תביעתם של אבות גרושים לחלוקה שוויונית בהורות, בטענה לשינוי המציאות המגדרית, ומייצרות מציאות של כפיית חלוקה שווה של זמני שהות של הילדים בין ההורים. השלכותיה של התנהלות זאת של מערכת המשפט הן קשות במקרים רבים גם עבור הילדים וגם עבור האמהות.

בספר אדון בנושא הפקעת ההחזקה על תינוקות וילדים מידי הוריהם (ובעיקר, כאמור, מאמהות מוחלשות) על ידי רשויות המדינה. אתבסס על מקרים שבהם הייתי מעורבת לאורך זמן, על מסמכים רבים, כמו חוות דעת של מומחים ופקידי סעד ופרוטוקולים מדיונים בכנסת, שאליהם נחשפתי, וכן על חומרים שכבר פרסמתי בעבר, במאמרי דעה ובמאמרים אקדמיים.

סיפוריהן של שלוש נשים הם הציר המרכזי של הספר: קיי סמיט, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל ובתיה סעדה ז"ל. סיפוריהן של קיי ובתיה הם סאגה של כאב, ייסורים וזעם רב. סיפוריהן הם מופת לאומץ לב, נחישות ומסירות של אמהות לילדיהן. סיפורה של קיי סמיט היה בעל השפעה עמוקה וארוכת טווח עליי. 'בזכותו' נכנסתי לפעילות בנושא וממנו למדתי רבות. תחילתו של קשר זה היה בתחושת ספקנות ותדהמה. התקשיתי להבין ולהאמין עד כמה ההתנהלות של מערכות הרווחה והמשפט כרוכה בניכור, באטימות ואף בהיעדר אנושיות בטיפולן באמהות ובהורים מוחלשים. סיפורה של בתיה סעדה הוא בעל חשיבות רבה ביותר מבחינתי גם בשל העובדה שהקשר איתה ועם בנה התפתח כקשר אישי־משפחתי עמוק. בנה, עידן, היה במסגרת אומנה במשפחתי במשך כשלוש וחצי שנים והקשר עם אמו עד מותה בשנת 2000 ממחלת הסרטן היה כמעט יום־יומי. ד"ר מרינה סולודקין ז"ל הייתה בעיניי מופת של מסירות יוצאת דופן ואומץ לב במישור הציבורי־פוליטי. העיסוק במעשיה ובדמותה של מרינה קשור לשני דברים: היותה דוגמה לדרך שבה אפשר וצריך לפעול למען שינוי המצב ברמה האישית ובמישור הפוליטי, וכן הערכתי העמוקה לדרכה ולאישיותה, שנבנתה על חברות ועל שיתוף פעולה לאורך שנים.

סיפוריהן של שלוש הנשים, שאותן ליוויתי כחברה וכפעילה חברתית, הם בסיס לתיאור ולניתוח של אובדן האנושיות כלפי ילדים ואמהות במדינת הרווחה הישראלית. לצד עוולות וערלות לב של פקידי הרווחה והמשפט נחשפתי גם לאומץ של קומץ פוליטיקאים ואנשי תקשורת ולמסירות והקרבה עילאיות של אמהות.

על מנת להימנע מפגיעה באנשים שונים המוזכרים בספר, ובעיקר בפרק השלישי, ניתנו להם שמות בדויים. כך גם ביחס לבתי ספר שמוזכרים בפרק זה וכן ליישוב שבו התגוררו בתיה ועידן. שמו של היישוב שונה לגבעת בתיה, מתוך כוונה לקשר אותו למאבקה של בתיה ולבטא את הערכתי הרבה לאישיותה. את שמותיהן של הנשים, גיבורות הספר, קיי סמיט, מרינה סולודקין ובתיה סעדה (וכן שמו של בנה, עידן), לא שיניתי. אני מקווה שבכך הן יזכו לכבוד שלו הן ראויות בעיניי על מאבקיהן ההרואיים למען ילדיהן ולמען ילדים בישראל בכלל.

ההתפכחות: מאבקה של קיי על בתה הפעוטה

בית המשפט מוביל שינוי מגדרי — לערעור מעמד האמהוּת
מאז תחילת שנות התשעים אני מעורבת במאבק נגד הוצאת ילדים מהבית ולמען שינוי מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים ונוער בסיכון, או "ההשמה החוץ ביתית", בשפת מערכת הרווחה. תחילת הפעילות הייתה בפנייתה של ורדה שוורץ ז"ל, עיתונאית במקומון חדשות נתניה. ורדה הכירה אותי מפעילותי הפמיניסטית, שהחלה עם הקמת תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים, ב-1989 ושהייתה אינטנסיבית מאוד באזור השרון ובפרט באזור נתניה. היא הפנתה אליי אישה בשם קיי סמיט, לאחר שפרסמה כתבה על טיפולה הכושל של מחלקת הרווחה בעיר בתלונתה על חשד לפגיעה מינית של גרושה בבתם המשותפת בת השנתיים. לאחר פנייתה של ורדה נפגשתי עם קיי לשיחה ממושכת שלאחריה באו שיחות רבות ויום־יומית ששאבו אותי למעורבות גורפת בסיפורן של קיי ובתה. פגשתי אישה צעירה בתחילת שנות העשרים, שערה בהיר ומתולתל ועיניה כחולות. אישה חיננית בגובה בינוני עם נטייה לעגלגלות, בעלת הומור ציני. קיי הייתה עולה חדשה מדרום אפריקה, שהגיעה בגיל תשע־עשרה לארץ ללא משפחה. היא נישאה לגבר מקיבוץ בדרום הארץ ולשניים נולדה תינוקת. הם התגרשו כשנה לאחר נישואיהם.

הגננת דיווחה לקיי: "היא [הילדה] סיפרה שזה התחיל מאמבטיה, שאבא רוחץ אותי ואני רוחצת את אבא, אנו מתרחצים יחד. הוא רוחץ לה את הטוסיק. כשהיא נגעה באיבר המין של אחד הילדים בגן שאלנו למה היא עושה זאת והיא ענתה שהיא עושה זאת גם לאביה, ואבא אוהב אותה... האוננות הייתה גם עם חפצים זרים. היא ניסתה להחדיר חפצים לאיבר מינה... היא מספרת שהוא [האב] נוגע לה באצבע בפיפי, וכששאלנו אותה אם זה כואב היא אמרה 'באצבע לא אבל עם הבולבול כן'".

ורדה סברה שלאחר פרסום הכתבה היא לא תוכל לסייע עוד לקיי, ולפיכך פנתה אליי בהנחה שאתגייס למאבק של קיי למען בתה. הביקורת שהשתמעה מכתבתה של ורדה על טיפול כושל בתלונה הכעיסה, כך נראָה, את מחלקת הרווחה. עובדות המחלקה בעיר ניסו להוכיח שהיא 'אם לא ראויה' ו'אם מכה' וביקשו להכריז על הילדה כ'קטינה נזקקת'. בסופו של דבר, בדיון שהתנהל בבית המשפט לנוער בתל אביב החליט השופט חיים פורת על העברת הילדה לחזקת אביה. כך, אף שחוות הדעת של חוקרת הנוער (שהיא עובדת סוציאלית המבצעת חקירות ילדים) הצביעה על אפשרות שהילדה עברה אירוע מיני ואף שחוות הדעת של הפסיכיאטרית הצביעה על אפשרות שהאב מסוגל לאבד את תפיסת הגבול בין 'מותר' ל'אסור', בקשריו עם הילדה.

סיפורה של קיי התברר לי בהמשך כפרשה המייצגת מגמות ותהליכים כלליים מעבר למקרה הפרטי של קיי ובתה. בעת שישבתי בדיון שהתנהל בבית המשפט והאזנתי לשופט חיים פורת כשפרש את השיקולים העולים מחוות הדעת ומההמלצות שהיו לפניו, נראָה שהחלטתו תהיה להשאיר את הפעוטה במשמורתה של קיי. אך משהגיע לסיכום דבריו השמיע החלטה שהדהימה אותי ואשר עמדה בסתירה בולטת לרוח הדברים שאמר קודם לכן. בהחלטתו קבע פורת כי הילדה תעבור למשמורת אביה משום שהוא ובת זוגו מגלים יתר מודעות למצבה של הילדה ולקשיים הכרוכים בטיפול בה. במרוצת השנים הבנתי שלנגד עיניי התנהלה תפנית מכוונת של השופט פורת, שהיה, בפועל, ממובילי שינוי חברתי מגדרי במערכת המשפט: ערעור על זכות האמהות כמובנת מאליה.1

השופט פורת קבע, בהתייחסו להמלצות פקידות הסעד ותוך התבססות על חוות דעת פסיכולוגית של ד"ר אביגיל גולומב, שהאם סובלת מתסמונת הסימביוזה (הרחבה תבוא בהמשך) ולפיכך רואה בילדה חלק מישותה ומזיקה לה. כמו כן, הוסיף, בהמשך לחוות דעתה של הפסיכולוגית, קיי אינה מודעת לבעיותיה ולפיכך אינה מסוגלת לשנות את היחסים בינה לבין בתה. לעומתה, הוסבר בחוות דעתה של הפסיכולוגית, האב ובת זוגו מבינים את הקשיים ולפיכך מסוגלים יותר להתמודד איתם.

בשיחותינו הרבות היה דיבורה של קיי שוטף ולעתים נשמעו דבריה מעט מבולבלים. היא הייתה נסערת וכואבת. בציטוט דבריה של קיי בכתבה של ורדה שורץ בעיתון, נכתב: "הם פשוט אומרים לי בפנים שאני מדמיינת ושגם בתי מדמיינת והציעו לי לעבור בדיקות פסיכיאטריות" (חדשות נתניה, ינואר 1991). התקשיתי להבין למה רוצים לקחת את בתה של קיי ממשמורתה ולהעבירה למשמורת אביה ובת זוגו. במשך חודשים הייתי גם אני נסערת ומבולבלת.

מאחר שלמדתי לתואר שני בעבודה סוציאלית ואף עבדתי במשך כשלוש שנים (בין 1979 ל-1982) עם משרד העבודה והרווחה בפיתוח שירותי כוח עזר לצד עובדים סוציאליים, במסגרת ארגון א.ס.י,2 היה בי אמון במשרד הרווחה ובעובדיו. לכן סברתי שחייב להיות הסבר למעשיהן של עובדות מחלקת הרווחה בנתניה ולתמיכתן בהוצאת הפעוטה מחזקת אמה. יותר מכך, במהלך שנות עבודתי ב־א.ס.י, הרביתי לפגוש אנשים בתפקידי ניהול בכירים במשרד הראשי בירושלים, במשרדים המחוזיים ובמחלקות הרווחה המקומיות. התיידדתי עם חלקם ואף רחשתי להם הערכה. על רקע זה לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שאנשים אלו פעלו באופן שנראה כעומד בסתירה למערכת הערכים שעליה התחנכו ושלה הם מחויבים. יותר מכך, את מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה כיום (מאז 1998), שהייתה מנהלת מינהל החינוך והרווחה באותה תקופה, הכרתי בראשית שנות השמונים, כאשר במסגרת עבודתי כאסיסטנטית של ד"ר הלל שמיד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ביקרתי במחלקות רווחה ברחבי הארץ כדי ללמוד על צורכי השתלמות של עובדים סוציאליים. פגשתי אז את מרים, שהייתה עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בנתניה, כשהצטרפה לפגישתי עם מנהל המחלקה. זמן־מה אחר כך השתתפתי במפגש נשים, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, אשר בפניהן הופיע יואל אלרואי, שהתמודד על ראשות העיר נתניה.3 שאלתי אותו אם בכוונתו למנות את מרים פיירברג, שהיא עובדת בולטת במחלקת הרווחה, למנהלת המחלקה אם ייבחר לראשות העיר. לאחר שאלרואי נבחר לראשות העיר נתניה הוא מינה את מרים למנהלת מחלקת הרווחה, עם או בלי קשר לשאלתי. בתקופה מאוחרת יותר (ב-1988) מינה אלרואי את מרים לראש מינהל חינוך, רווחה ובריאות בעיריית נתניה. רקע זה משמש כדי להבהיר שההיכרות הראשונה שלי עם פיירברג עוררה בי הערכה כלפיה. לכן, כאשר שמעתי את סיפורה של קיי התקשרתי למרים ואמרתי לה שאני רוצה להבין מה עומד מאחורי העמדה העוינת של המחלקה כלפי קיי והכוונה להוציא את הילדה מחזקתה. מרים ענתה לי בקור שהדברים הם חסויים ושאני מנועה מלהתערב. השבתי שאני לא יודעת מה ערכה של ההתערבות שלי, אבל בכוונתי להתערב. באותם ימים עוד האמנתי שביכולתי להשפיע על החלטות של עובדות מחלקת הרווחה ולו רק בזכות יחסי הידידות והאמון שהיו לי איתן.

זמן־מה לפני הדיון המשפטי אצל השופט פורת, קיי ואני פנינו לד"ר יצחק קדמן, שהיה אז מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בתקווה שיתגייס לסייע לקיי במאבקה למניעת הוצאת ילדתה ממשמורתה. את קדמן הכרתי משנת 1977. באותה עת שימשתי חברת מועצה והנהלה במפלגת ד"ש, בראשות פרופ' יגאל ידין.4 ביום ההצבעה במועצה על מינויו של ד"ר ישראל כץ לשר הסעד (הוא לא היה חבר כנסת) קיבלו כל חברי המועצה, ואני ביניהם, מברק מקדמן, שהיה אז מזכ"ל איגוד העובדים הסוציאליים, הקורא לחברי המועצה לתמוך במינויו של ישראל כץ לשר הסעד.5 בעקבות לחצם של אנשי קבוצת 'עודד', שהצטרפו לקבוצת תומכי יגאל ידין כשהקים את התנועה הדמוקרטית ושפעלו בשכונות ובעיירות הפיתוח למען קבוצות ממוצא מזרחי במצוקה, שילב אותי כץ במשרדו. ד"ר יצחק בריק, שהיה באותה עת משנה למנכ"ל משרד הרווחה, קיבל אותי לעבודה. הקמתי וניהלתי את עמותת א.ס.י, שלהקמתה היו שותפים משרד הרווחה והג'וינט ושבהנהלתה כיהנו עמי ברגמן ז"ל, נציג הג'וינט, ואריה גרבר ז"ל, מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים, נציג משרד הרווחה. כבעלת תודעה חברתית חשתי הערכה לתמיכתו הפעילה של קדמן במינויו של כץ כשר העבודה והרווחה בממשלת בגין (שאליה הצטרפה מפלגת ד"ש). באתי במיוחד למשרדו בבית הוועד הפועל כדי להביע את הערכתי על התמיכה הפעילה במינויו של ד"ר כץ לשר הסעד. לכן, כאשר נוכחתי לדעת שהישועה לא תבוא מעובדות המערכת, בכירות ככל שיהיו, הצעתי לקיי שנפנה ליצחק קדמן. הצעתי לה לגולל את הסיפור באנגלית, שפת האם שלה, כדי שתוכל לתאר את הדברים בפירוט ובבהירות. קיי כתבה מכתב ארוך של יותר מעשרה עמודים ושלחה אותו לקדמן. חלפו יותר משבועיים, אך תשובה לא הגיעה. לפיכך התקשרתי למשרדי המועצה לשלום הילד וביקשתי לדבר עם קדמן. על הקו הייתה מזכירה שסירבה לקשר אותי עם קדמן. בסופו של דבר קדמן היה על הקו. שאלתי אותו אם קיבל את המכתב של קיי. הוא השיב בחיוב ואמר שבדק את הנושא אל מול חוקרת הנוער בנתניה (אף היא עובדת סוציאלית), שעל שיקול דעתה הוא סומך לחלוטין, ושהיא הבהירה לו שהנושא מטופל היטב ושאין חשש לשלומה של הילדה. הוספתי ושאלתי את קדמן מדוע לא השיב על המכתב של קיי ואז הוא טרק בפניי את הטלפון. מעבר ל'בדיקה' אל מול חוקרת הנוער לא הייתה כל התערבות נוספת בנושא מצד קדמן. וזו הייתה הפעם האחרונה במשך שנות פעילותי הרבות שפניתי אל יצחק קדמן. במשך השנים סיפרו לי הורים שפנו אליו שאף הם לא זכו להסתייע בו ובמועצה לשלום הילד.

במקביל לשליחת המכתב לקדמן פניתי לעדנה גרוס, שהייתה מנהלת מחוז תל אביב והמרכז במשרד הרווחה ושהכרתי היטב מעבודתי ב־א.ס.י. נפגשתי איתה כמה פעמים כאשר בחנתי את היישובים המתאימים להיכלל בפרויקט ניסוי של המשרד והג'וינט, שהובלתי במסגרת העמותה. מטרת הפרויקט הייתה "לאגם" בתוך מערך אחד את כל סוגי העובדים, למעשה עובדות, הסמך־מקצועיים (חונכות, סומכות, מטפלות בזקנים ועובדות שכונתיות), כך שכולן יוכלו לקבל בסיס הכשרה משותף ולהשתלב בסוגי טיפול שונים, ולא להיות מוגבלות רק לסוג מסוים של עבודה עם 'לקוחות' של מערכת הרווחה. עדנה נחשבה אז בעיניי אישה נבונה והגונה. על רקע זה התקשרתי אליה והסברתי לה עד כמה אני מתקשה להבין את המתרחש בעניינן של קיי ובתה הפעוטה. שאלתי אם יש איזה הסבר לדברים וביקשתי ש"תעשה משהו". היא הציעה שקיי תכתוב לה מכתב שבו היא תפרט את הדברים. מאחר שקיי התקשתה בכתיבה בעברית, סייעתי לה לכתוב את המכתב. חלפו כמה שבועות ולא התקבלה כל תשובה מעדנה. התקשרתי אליה לשאול מדוע היא אינה מגיבה על המכתב. עדנה אמרה שבדקה את העניין וש"הכול בסדר. אין מה לדאוג. אולי נעשה עוול לאם, אז היא יכולה לפנות לבג"ץ". ימים ספורים לאחר מכן התקשרה אליי קיי וביקשה שאקשיב לבתה. הילדה, שהייתה כבר בת שלוש, תיארה בלשונה פגיעה מינית של אביה.

כניסתי לנושא 'בזכות' המקרה של קיי ובתה לימדה אותי במהירות דברים רבים שבמשך השנים התרבו הדוגמאות להם וכך התרחבו ההתעניינות והתובנות שלי בנושא.

כל ציפיותיי מהאנשים הבכירים במערכת הרווחה ובסביבתה, שאליהם פניתי, נכזבו. מאחר שהכרתי אנשים אלו בהקשרים חיוביים, הנחתי שיפעלו לתיקון המצב. קיוויתי גם שבשל ההיכרות האישית הם ייענו לפניותיי, יבדקו ביסודיות את המתרחש וינקטו צעדים כדי לתקן את העוול. אך כולם הגיבו בחוסר עניין, בהתנשאות ובאטימות. הדבר עורר בי תמיהה עמוקה וכעס. בהמשך, כשהגיעו אליי פניות נוספות, הבנתי יותר ויותר שאין מדובר בהתנהגות מקרית של אנשים שהכזיבו אלא בהתנהגות ובדפוסים עקביים של מי שמחויבים למערכת שבתוכה הם פועלים ושממנה הם משתכרים. יותר מכך, התברר לי כי מדובר בהתנהגות טיפוסית ל'פקידים', בעלי כוח ושליטה בגורלם של אחרים. כך התבררה לי העובדה שאנשים אלו, בתפקידים ובמעמד בכירים, או בעלי סמכויות נרחבות, יכולים להתעלם מפניות של 'לקוחות' שלהם. אך ההתעלמות אינה רק ביחס לבעלי מעמד חלש, התלויים בהחלטותיהם של אנשי המקצוע ובעלי התפקידים. היא התגלתה גם ביחס אליי, על אף שהייתי בעבר קולגה וידידה ואף על פי שאיני מזוהה עם אוכלוסייה חלשה. הגעתי למסקנה כי ההתנהגות המאכזבת של אנשים אלה צומחת מתחושת כוח ועליונות, התנהגות של אנשים שלא חלים עליהם כללי התנהגות 'רגילים', למשל להתייחס לפניות אליהם, ללא קשר למעמד החברתי של הפונים. תמהתי פעם אחר פעם על יכולתם של הפקידים הסוציאליים ליצור מרחק מאנשים הפונים אליהם ולתפוס אותם כ'מטרידים'. תהיתי איך מייצרים העובדים חיץ רגשי בינם לבין אחרים, התלויים בהחלטותיהם. חיפשתי הסבר לכך שאנשי טיפול, המחויבים לערכי תמיכה וסיוע לנזקקים, עושים מעשים הפוגעים פגיעה עמוקה באחרים תוך הצדקת המעשה כ'עזרה', כמעשה צודק ומיטיב. גם היום, לאחר שלושה עשורים של פעילות וכתיבה על הנושא, אני מתקשה להבין את מעשיהם של אנשים במערכת הרווחה, המתחנכים על ערכים של רגישות חברתית ומחויבים לאכפתיות ביחס לאנשים הנזקקים לעזרתם, ובאופן מיוחד מקבוצות מוחלשות. הקושי להבין מתעצם עוד יותר בשל העובדה שמדובר בנשים, המתחנכות להיות 'נחמדות', סובלניות, מבינות, מכילות ורגישות לסבלו של הזולת, שהוא לעתים קרובות אישה כמותן.

במרוצת השנים נתקלתי בפליאה ובחוסר אמון של אנשים רבים, שאיתם שוחחתי על הדברים, גם בעלי מודעות ואכפתיות חברתיות, ביחס להשלכות ההרסניות של החלטות עובדי הרווחה ושל מעשיהם. הליווי של קיי לאורך זמן ובאופן אינטנסיבי עורר בי את הצורך להבין את פשר האדישות, ההתנכרות והאטימות של בני אדם כלפי זולתם. הפורמליות, שמאחוריה ניצבו אנשים שהכרתי כבני אדם סבירים ולמעלה מזה ושל אנשים המזדהים עם מחויבות לצדק חברתי ודאגה לזולת, התגלתה בהתייחסותם לקיי ולרבים אחרים כמאפשרת להם לגרום עוול משווע לאנשים שנאלצו להזדקק להתערבותם, כנציגי הרשויות.