כישור הזמן 1 - עין העולם חלק א
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כישור הזמן 1 - עין העולם חלק א
מכר
מאות
עותקים
כישור הזמן 1 - עין העולם חלק א
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כישור הזמן 1 - עין העולם חלק א

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס, צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים

תקציר

כישור הזמן סובב לו, עידנים באים ועידנים חולפים ומשאירים אחריהם זיכרונות שהופכים לאגדה. האגדה נמוגה והופכת למיתוס, ואף המיתוס נשכח בסופו של דבר, בזמן שהעידן שהפיח בו רוח חיים חוזר שוב. בעידן השלישי, עידן הנבואה, גם העולם וגם הזמן נמצאים על כף המאזניים. אשר היה, אשר יהיה, אשר הווה – כל אלה עלולים ליפול לידי הצל.

כאשר כפר שדה אמונד מותקף בחג הבל טיין על-ידי טרולוקים, יצורים מפלצתיים הנחשבים לסיוט מסיפורי האגדות, שלושה נערים צעירים מוצאים את עצמם נמלטים מאדון האופל. בעזרת אאס סדאי, עוצר ודמויות נוספות החוברות אליהם, הם יוצאים למסע בריחה כאשר יצורי האופל דולקים אחריהם בכל צעד, לפעמים אפילו לפניהם, לפעמים אפילו בשנתם. 

כך מתחיל ״עין העולם״, הספר הראשון בסדרת המופת ״כישור הזמן״. הסופר רוברט ג׳ורדן טווה חוטים של עולם עשיר בעל היסטוריה ארוכה ודמויות מרתקות. הצטרפו אל רנד, אגווין, מאט ופרין שעוזבים את הכפר הקטן שלהם ומוצאים עולם מסוכן ומופלא, מלא בקסם, במפלצות, באגדות ובנבואות.

זוהי מהדורה מחודשת של הספר ״עין העולם״, הספר הראשון בסדרת ״כישור הזמן״.

פרק ראשון

פרק 1

דרך ריקה

כישור הזמן סובב לו, עידנים באים ועידנים חולפים ומשאירים אחריהם זיכרונות שהופכים לאגדה. האגדה נמוגה והופכת למיתוס, ואף המיתוס נשכח בסופו של דבר, בזמן שהעידן שהפיח בו רוח חיים חוזר שוב. באחד העידנים, שיש הקוראים לו העידן השלישי, עידן שטרם בא, עידן שכבר חלף, עלתה הרוח מהרי הערפל. הרוח לא הייתה ההתחלה. אין התחלות ואין קיצים בסיבובו של כישור זמן. אבל זאת הייתה התחלה, אחת מני רבות.

מתחת לפסגות מחופּות העננים שנתנו להרים את שמם, נשבה הרוח מזרחה, על פני גבעות החול שהיו פעם, קודם לשבירת העולם, חופו של אוקיינוס גדול. משם פנתה הרוח לשני נהרות, אל היער הסבוך הקרוי יער המערב, והכתה בשני גברים שפסעו עם עגלה וסוסה במורד הנתיב זרוע הסלעים — הוא דרך המחצבה. האביב היה אמור להגיע חודש קודם לכן, אבל הרוח נשאה עימה צינה, והיה נדמה שהיא מעדיפה להביא בכנפיה שלג.

משבי הרוח הדביקו את גלימתו של רַנְד אַלְ'תוֹר לגבו, העיפו את הצמר החום סביב רגליו, ואז גררו את הגלימה לאחור. הוא הצטער שמעילו אינו עבה יותר, או שלא לבש עוד חולצה. כל אימת שניסה להחזיר את הגלימה למקומה מאחורי גבו, היו שוליה מסתבכים באשפת החיצים התלויה על מותנו. בכל אופן, לא היה טעם לנסות ולהחזיק את הגלימה ביד אחת; בידו השנייה אחז רנד בקשת, כשחץ על המיתר מוכן לדריכה.

לאחר שמשב רוח חזק במיוחד העיף את הגלימה מידו, הביט רנד באביו מעל לגבה של הסוסה החומה והמדובללת. הוא חש מטופש מעט כשרצה לוודא שטַאם עדיין שם, אבל זה היה אחד הימים האלה. הרוח ייללה, אך מלבד זאת העיק השקט הסובב אותם. חריקת היצולים החרישית נשמעה חזק מאוד בשקט הזה. לא נשמעה שירת ציפורים ביער, גם לא נשמעו קולות סנאים מבין הענפים. הוא לא ציפה לשמוע אותם, למען האמת; לא באביב הזה.

רק העצים ששמרו על עליהם או על מחטיהם בחורף, הציגו מראה ירוק כלשהו. קוצים יבשים מהשנה שעברה כיסו בסבך חום את הסלעים מתחת לעצים. העשבים היחידים שלִבלבו היו סִרפדים. פרט להם, הוריקו רק כמה קוצים דוקרניים וצמחים מבאישים שהשאירו מעטה של ריח רע על מגף לא זהיר שדרך עליהם. כתמי שלג לבנים עדיין כיסו את הקרקע במקומות צפופי עצים שהטילו את צילם. אך אור השמש לא הביא איתו כוח או חמימות למקומות שנגע בהם. השמש החיוורת נחה מעל העצים ממזרח, אבל אורה היה עמום, כמו נמהל בצל. זה היה בוקר מעיק שנועד למחשבות לא נעימות.

בלי לחשוב, נגע רנד בחריץ החץ שבקשתו; הוא היה מוכן להרים את החץ ללחיו ולדרוך את הקשת בתנועה חלקה אחת, כמו שלימד אותו טאם. החורף היה קשה למדי בחוות, גרוע אפילו מהחורפים שזכרו הזקנים, אך בהרים בוודאי היה קשה יותר, ומספר הזאבים שפלשו לשני נהרות העיד על כך בבירור. זאבים תקפו את מכלאות הצאן וחדרו לאסמים בדרכם לבָּקָר ולסוסים. אפילו דובים ניסו להגיע לצאן, ועוד במקומות ששנים רבות לא נראה בהם דוב. כבר לא היה בטוח לשהות בחוץ לאחר רדת החשכה. אנשים נטרפו גם הם, ממש כמו הכבשים, ולא תמיד אחרי השקיעה.

טאם פסע בצעדים מדודים מצידה השני של בֶּלָה, השתמש בחנית כמקל הליכה והתעלם מהרוח שנופפה את גלימתו החומה כדגל. מדי פעם נגע קלות בסוסה והזכיר לה להמשיך ללכת. בחזהו הגדול ובפניו הרחבות היה טאם עמוד איתן של מציאות בבוקר הזה, כאבן באמצע חלום טרוף. אומנם לחייו צרובות השמש היו חרושות קמטים, ובשערו נשארו קווצות שחורות מועטות, אבל היה בו משהו מוצק, משהו שהשיטפון יכול לעבור מעליו בלי לעקור את רגליו מהקרקע. הוא פסע במורד הדרך בקור רוח. זאבים ודובים, כל זה יפה מאוד על-פי דרכו, וכל אדם שמגדל כבשים צריך להיזהר מפניהם, אך כדאי מאוד שלא ינסו למנוע מטאם אל'תור להגיע לשדה אמונד.

בתחושת אשם קלה חזר רנד להביט בצד הדרך. התנהגותו השלווה של טאם הזכירה לו את חובתו. הוא היה גבוה מאביו בראש, גבוה מכל אדם אחר במחוז, ולא דמה לטאם במבנה גופו, אולי חוץ מרוחב הכתפיים. העיניים האפורות והגוון האדמדם בשערו באו מאימו, כך אמר טאם. היא הייתה זרה, לרנד כמעט לא היו זיכרונות ממנה חוץ מפנים מחייכות, ובכל זאת הניח פרחים על קברה בכל שנה בחג בֶּל טַיְין, באביב, וביום השמש, בקיץ.

שתי חביות קטנות של ברנדי התפוחים של טאם נחו על העגלה המיטלטלת, וגם שמונה חביות גדולות יותר של שיכר תפוחים, שרק החל להבשיל לאחר שעמד בחביות כל החורף. בכל שנה הביא טאם לפונדק מעיין היין כמות זהה לכבוד החג והצהיר שיהיה צורך במשהו רציני יותר מזאבים או ממזג אוויר קר כדי לעצור אותו השנה. אבל הם לא היו בכפר כבר כמה שבועות. אפילו טאם לא הִרבה לנסוע בימים אלה. אבל טאם כבר נתן את מילתו בעניין הברנדי והשיכר, אפילו שחיכה ליום האחרון לפני החגיגות עד שיצא לדרך. לטאם היה חשוב לקיים את הבטחותיו. רנד פשוט שמח לצאת מהחווה, כמעט כמו ששמח על בל טיין.

רנד הביט בצד הדרך, הוא חש שמישהו מתבונן בו. הוא ניסה להתעלם מהתחושה. אבל התחושה לא נמוגה, אלא הלכה וגברה. השיער על זרועותיו סמר. עורו עִקצץ וגירד.

הוא העביר את הקשת מיד ליד כדי לגרד את זרועותיו והורה לעצמו להפסיק לשגות בדמיונות. לא היה דבר ביער לצידו, וטאם היה מדבר לו היה רואה משהו בצד השני. הוא העיף מבט לאחור... ומצמץ. במרחק עשרים טפחים מאחור הייתה דמות עטופה בגלימה, רכובה על סוס, שעקבה אחריהם. הסוס והרוכב נראו שחורים, עמומים.

הוא המשיך לצעוד לאחור, כמתוך הרגל בלבד, והתקדם ליד העגלה בעודו מוסיף להתבונן.

גלימתו של הרוכב כיסתה אותו עד למגפיו, וברדסו המורם הסתיר את פניו. רנד חשב במעומעם שיש משהו משונה בפרש, אבל פתחו האפלולי של הברדס משך את עיניו כבחבלי קסם. הוא ראה רק קווי מתאר כלליים ומעורפלים של פנים, אך הרגיש שהוא מביט היישר בעיניו של הרוכב. והוא לא יכול להתיק את מבטו. בחילה הציפה את קיבתו. הוא ראה רק צל בתוך הברדס, אך חש שנאה, חש אותה בחדות, ממש כאילו ראה פרצוף מתעוות מכעס, שנאה לכל דבר חי. ובעיקר שנאה כלפיו, יותר מכול דבר אחר.

עקבו נתקע לפתע באבן והוא מעד וניתק את עיניו מהפרש האפל. הקשת נפלה על הדרך, ורק ידו המושטת, שאחזה במושכותיה של בלה, מנעה ממנו ליפול על גבו. הסוסה נעצרה בנאקה מופתעת וסובבה את ראשה לראות מי אחז בה.

טאם הקדיר את פניו לעברו מעל גבה של בלה. "אתה בסדר, נערי?"

"פרש", אמר רנד בקוצר נשימה וקם על רגליו. "זר, עוקב אחרינו".

"איפה?" הגבר המבוגר הרים את חניתו רחבת הלהב והביט לאחור בדריכות.

"שם, במורד ה..." מילותיו גוועו בפיו כשהסתובב להצביע. הדרך מאחוריהם הייתה ריקה. הוא הביט בתדהמה אל היער משני צידי הדרך, אבל לא ראה כל זכר לפרש או לסוסו. הוא פגש במבטו החוקר של אביו. "הוא היה שם. גבר בגלימה שחורה על סוס שחור".

"אני לא מפקפק בדבריך, נערי, אבל לאן הוא נעלם?"

"אינני יודע. אבל הוא היה שם". הוא הרים את הקשת והחץ מהקרקע, בדק בחיפזון את נוצות הזנב של החץ, החזיר אותו למיתר ודרך מעט את הקשת לפני שהרפה שוב מהמיתר. הוא לא ראה כל מטרה. "הוא היה שם".

טאם נד בראשו האפור. "אם אתה אומר, נערי. בוא. סוס משאיר טביעות פרסה אפילו על הקרקע הנוקשה הזו". הוא פסע לצידה האחורי של העגלה, וגלימתו התנופפה ברוח. "אם נמצא עקבות, נדע בוודאות שהיה שם. אם לא... ובכן, ימים כאלה יכולים לגרום לאנשים לחשוב שהם רואים דברים".

רנד הבין לפתע מה היה מוזר כל-כך בפרש, מלבד עצם נוכחותו שם. הרוח שהצליפה בטאם ובו לא הניעה כלל את הגלימה השחורה ההיא. פיו יבש לפתע. הוא בוודאי דמיין זאת. אביו צדק; זה היה בוקר שהעיק על הדמיון. אבל הוא לא האמין בכך. איך יוכל לומר לאביו שהאיש המסתורי, שנעלם כך באוויר, לבש גלימה שהרוח לא נגעה בה?

הוא הביט בדאגה אל היער שמסביבם, שנראה שונה מבעבר. רנד שוטט ביערות מאז למד ללכת. הוא למד לשחות בבריכות ובנחלים של יער הנהר, מעבר לחוות האחרונות שאחרי שדה אמונד. הוא חקר את גבעות החול — רבים מאנשי שני נהרות אמרו שהן מביאות מזל רע — ופעם הגיע אפילו עד למרגלות הרי הערפל, הוא וידידיו הקרובים, מַאט קוֹת'וֹן ופֶּרִין אַיְיבַּרָה. זה היה מרחק רב יותר מהמרחק שעברו רוב אנשי שדה אמונד; מבחינתם, מסע לכפר הסמוך, למעלה לגבעת התצפית או למטה למעבר דֶבֶן, היה מאורע גדול. והוא מעולם לא נתקל במקום שהפחיד אותו. אבל היום לא דמה יער המערב למקום שזכר. אדם שיכול להיעלם בפתאומיות שכזו יכול גם להופיע שוב בצורה דומה, אולי אפילו ממש לצידם.

"לא, אבא, אין צורך". טאם עצר בהפתעה, ורנד משך את ברדסו כדי להסתיר את הסומק שעלה על פניו. "אתה בוודאי צודק. אין טעם לחפש את מה שלא נמצא שם, לא כשנוכל לנצל את הזמן הזה כדי להגיע לכפר ולצאת מהרוח הזאת".

"אני בהחלט לא אתנגד למקטרת", אמר טאם לאיטו, "ולספל שיכר במקום חם". הוא חייך פתאום חיוך רחב. "ואני מניח שאתה להוט לראות את אֶגְוִוין".

רנד הצליח לחייך חיוך קלוש. בתו של ראש הכפר הייתה אחד הדברים האחרונים שרצה לחשוב עליהם באותו רגע. הוא לא היה צריך תסבוכות נוספות. בשנה האחרונה הוא נעשה יותר ויותר קופצני ועצבני כשהיה במחיצתה של אגווין. וגרוע מזה, היא כלל לא נראתה מודעת לכך. לא, הוא בהחלט לא רצה להוסיף את אגווין למחשבותיו.

הוא קיווה שאביו לא הבחין בחששותיו, אבל אז אמר טאם: "זכור את הלהבה, נער, ואת הרִיק".

זה היה דבר מוזר שטאם לימד אותו. התרכז בלהבה יחידה והזֵן לתוכה את כל תשוקותיך — פחד, שנאה, כעס — עד שתודעתך תתרוקן. היֵה אחד עם הרִיק, אמר טאם, ותוכל לעשות כל דבר. איש לא דיבר כך בשדה אמונד, חוץ מטאם. אבל טאם ניצח בתחרות הקליעה בקשת בכל שנה, בחגיגות בל טיין, בעזרתן של הלהבה והריק. רנד חשב שלו עצמו יהיה סיכוי לא רע השנה, אם יצליח לאחוז בריק. ואם טאם העלה את הריק כרגע, הרי שהוא הבחין. אבל לא הוסיף דבר.

טאם צקצק בלשונו כדי לזרז את בלה, והם המשיכו במסעם, הגבר המבוגר פסע כמו לא קרה דבר, כאילו אינו מצפה שמשהו יקרה. רנד קיווה שיוכל לחקות אותו. הוא ניסה ליצור את הריק בתודעתו, אבל התמונות של הפרש בגלימה השחורה שבו ועלו לעיני רוחו.

הוא רצה להאמין שטאם צודק, שהפרש היה פרי דמיונו בלבד, אבל הוא זכר את רגש השנאה בעוצמה רבה מדי. מישהו היה שם. והאלמוני הזה רצה לפגוע בו. הוא לא הפסיק להביט לאחור, עד שגגות הרעפים המשוננים של שדה אמונד הקיפו אותם.

הכפר היה קרוב ליער המערב, שהלך והדלדל, עד שהעצים האחרונים עמדו ממש בין הבתים המוצקים. הקרקע ירדה במדרון מתון מזרחה. חוות ושדות מוקפים גדרות חיות ושדות מרעה כיסו את הנוף שמעבר לכפר, מנומרים פה ושם בחורשות, עד ליער הנהר השופע בריכות ופלגים. הקרקע ממערב הייתה פורייה אף היא, ושדות המרעה היו עשירים מאוד רוב השנים. אבל ביער המערב היו רק חוות בודדות. ואפילו אלה לא התפרשו למרחק שעלה על כמה מיילים, לא קרבו אל גבעות החול, ובוודאי לא אל הרי הערפל שנישאו מעל לצמרות עצי יער המערב. מרוחקים, אבל מהכפר הם תמיד נראו לעין. היו שאמרו שהקרקע שם טרשית מדי, אבל זה היה המצב בכל מחוז שני נהרות, ואחרים אמרו שהארץ ליד ההרים נושאת מזל רע. היה מי שרטן ואמר שלא כדאי להתקרב להרים יותר ממה שנדרש. תהיה הסיבה אשר תהיה, רק החוואים הקשוחים ביותר שכנו ביער המערב.

ילדים קטנים וכלבים קיפצו סביב העגלה בנחילים מריעים ברגע שעברו את שורת הבתים הראשונה. בלה המשיכה לפסוע בסבלנות והתעלמה מהזאטוטים הצווחניים שהשתוללו מתחת לאפה ושיחקו בתופסת ובחישוקים. הילדים לא זכו לצחוק או למשחקים בחודשים האחרונים; אפילו לאחר שהתחמם מעט מזג האוויר, והיה בו די כדי להרשות לילדים לצאת החוצה, שמר אותם הפחד מהזאבים בפנים. אבל חג בל טיין הקרב הזכיר להם שוב איך לשחק.

אווירת החג השפיעה גם על המבוגרים. תריסים גדולים נפתחו לרווחה, וכמעט בכל בית עמדה עקרת הבית בחלון, סינר למותניה, צמתה הארוכה אסופה במטפחת, וניערה מצעים או שחבטה בשטיחים על מעקה החלון. לא משנה אם העלים הופיעו השנה על העצים או לא, אף אישה לא התכוונה להניח לבל טיין להגיע בלי שתסיים את ניקיון האביב. בכל החצרות היו סמרטוטים תלויים על חבלי כביסה ארוכים, והילדים, שלא היו מהירים דיים לחמוק ולרוץ ברחובות, פרקו את תסכולם על שטיחים במחבטי נצרים. על כל הגגות עמדו בעלי הבתים ובדקו את הרעפים כדי להחליט אם נזקי החורף היו קשים דיים כדי שיצדיקו את בואו של סֶן בּוּאִי, מתקן הגגות.

טאם עצר כמה פעמים ושוחח קצרות עם אנשי הכפר. הוא ורנד לא עזבו את החווה זה שבועות, וכולם רצו לשמוע מפיהם מה המצב ביער המערב. מעטים מאנשי יער המערב ביקרו בכפר בעת האחרונה. טאם סיפר על נזקי הסופות, שכל אחת מהן הייתה גרועה מקודמתה, על טלאים שהקדימו להיוולד, על שדות שהיו אמורים להניב עתה את יבולם ונותרו חומים ועקרים, על שדות מרעה שלא הוריקו, על עורבים המקננים ביער במקומות שקיננו בהם ציפורי שיר בשנים עברו. אלה היו שיחות קודרות, למרות ההכנות לחגיגות בל טיין, ורבים מהגברים נדו בראשיהם. המצב היה דומה באזור כולו.

רוב הגברים הפשילו שרוולים ואמרו: "ובכן, אנחנו נשרוד, אם ירצה האור". כמה מהם חייכו והוסיפו: "וגם אם האור לא ירצה, נשרוד בכל זאת".

זאת הייתה הדרך של רוב בני מחוז שני נהרות. האנשים הללו ראו את הברד הורס את יבוליהם, את הזאבים גוזלים את צאנם, והתחילו שוב, כבראשונה, גם אם הדבר שב ונשנה שנה אחר שנה. הם מעולם לא ויתרו בקלות. אלה שוויתרו, כבר לא היו במחוז.

טאם לא היה עוצר כדי לדבר עם וִויט קוֹנְגַר, אבל האיש נעמד באמצע הרחוב והם נאלצו לעצור, שאם לא כן, הייתה בלה דורסת אותו. בני קונגר, כמו גם בני קופלין, היו מוכרים במחוז — מגבעת התצפית עד למעבר דֶבֶן, ואולי אפילו עד למעבורת טארן — כאנשים נרגנים ומחרחרי ריב. שתי המשפחות היו קשורות בקשרי נישואים כה רבים וסבוכים עד שאיש לא ידע בדיוק איפה הסתיימה משפחה אחת והחלה האחרת.

"אני צריך להביא זאת לבְּרַן אַלְ׳וִיר, וויט", אמר טאם וסימן בראשו לעבר החביות שעל העגלה, אבל האיש הרזה נשאר במקומו והחמיץ פנים. הוא היה שרוע על מדרגות הכניסה לביתו, ולא על הגג, אף שהרעפים על גג ביתו נראו כאילו הם זקוקים לתשומת ליבו של סן בואי בדחיפות. הוא מעולם לא היה מוכן להתחיל מחדש או לסיים את מה שהתחיל לראשונה. רוב הקופלינים והקונגרים היו כאלה; כלומר אלה שלא היו גרועים מהם.

"מה אנחנו מתכוונים לעשות בנוגע לנַאינִיב, אל'תור?" תבע קונגר. "אנחנו לא יכולים להסכים שתהיה לנו חוכמה כזו בשדה אמונד".

טאם נאנח בכבדות. "זה לא העסק שלנו, וויט. החוכמה היא עסק של נשים".

"ובכן, כדאי שנעשה משהו, אל'תור. היא אמרה שיהיה לנו חורף מתון. וקציר טוב. אבל אם תשאל אותה עכשיו מה היא שומעת ברוח, היא תזעיף פנים ותסתלק בכעס".

"אם שאלת אותה כפי שאתה נוהג לשאול, וויט", אמר טאם בסבלנות, "מזלך שהיא לא חבטה בך במקל הזה שהיא נושאת. עכשיו, אם לא אכפת לך, הברנדי הזה —"

"נַאינִיב אָל׳מִירַה צעירה מכדי להיות החוכמה, אל'תור. אם מעגל הנשים לא יעשה משהו בקשר לזה, על מועצת הכפר לעשות משהו".

"ממתי החוכמה היא עסקך, וויט קונגר?" שאג קולה של אישה. וויט קונגר התכווץ כשאשתו צעדה מתוך הבית. דייזי קונגר הייתה רחבה פי שניים מבעלה, אישה חמורת סבר, בלא טיפת שומן מיותרת. היא הביטה בבעלה בזעם, אגרופיה נחו על מותניה. "אם תתחיל לנסות ולהתערב בעסקי מעגל הנשים, תלמד אם אתה אוהב לבשל את האוכל שלך לבד. ואתה לא תעשה את זה במטבח שלי. ותכבס את הבגדים שלך ותציע את המיטה שלך בעצמך. וזה לא יהיה מתחת לגג שלי".

"אבל, דייזי", ייבב וויט, "אני רק..."

"אם תסלחי לי, דייזי", אמר טאם. "וויט. יזרח האור על שניכם". הוא הוביל את בלה הלאה ועקף את הברנש הגרום. דייזי התרכזה עכשיו בבעלה, אך טאם ידע שבכל רגע היא עלולה להבין עם מי וויט דיבר.

לכן טאם ורנד סירבו לכל ההזמנות לעצור ולאכול או לשתות משהו חם. עקרות הבית של שדה אמונד נדרכו ככלבי ציד המאתרים ארנב בכל פעם שראו את טאם אל'תור. לא הייתה ביניהן אפילו אחת שלא הכירה את האישה המושלמת שתתאים לאלמן בעל חווה טובה, אף שהחווה הייתה ביער המערב.

רנד פסע במהירות, כמו טאם, אולי אפילו מהר יותר. הוא נדחק לפעמים לפינה כשטאם לא היה בסביבה, ולא נשארה לו כל דרך להימלט בלא להיות גס רוח. הנשים היו מובילות אותו ומושיבות אותו על ספסל ליד האש במטבח ומפטמות אותו בדברי מתיקה, או בעוגות דבש, או במאפה אחר. ועיניה של עקרת הבית תמיד מדדו ואמדו אותו, מדויקות כמאזניו של סוחר, ובינתיים הייתה האישה מספרת לו שמה שהוא אוכל עכשיו אינו מתקרב כלל לבישוליה של אחותה האלמנה, או בת-דודתה המתבגרת. וטאם אינו נעשה צעיר יותר, הייתה אומרת. טוב שאהב כל-כך את אשתו — זה סימן מבשר טובות לאישה הבאה בחייו — אבל הוא התאבל די זמן. טאם זקוק לאישה טובה. זאת פשוט עובדה, הייתה עקרת הבית אומרת (או משהו דומה לזה); גבר אינו יכול להסתדר בלי אישה שתטפל בו ותדאג לו ותשמור עליו שלא יסתבך בצרות. והגרועות מכול היו אלה שהיו משתתקות בשלב הזה, שוקעות בהרהורים, ואז שואלות באדישות מתוכננת בן כמה הוא עצמו, בעצם.

כמו רוב אנשי שני נהרות, היה רנד בעל קו אופי עקשני. זרים אמרו לעיתים שזו תכונתם הבולטת של אנשי שני נהרות; הם יכולים לתת שיעורים לפרדים וללמד אבנים. הנשים היו טובות וחביבות רוב הזמן, אבל רנד שנא שדוחפים אותו לעשות דבר שמנוגד לרצונו, והן גרמו לו להרגיש שמאיצים בו במקלות. לכן הלך מהר עכשיו וקיווה שטאם יזרז את בלה.

הרחוב הוביל אל הרחבה הירוקה, משטח גדול בלב הכפר. הרחבה הייתה מכוסה בדרך כלל בעשב ירוק וסמיך, אבל השנה נראו רק כמה כתמים ירוקים וחיוורים על המשטח הצהבהב, המכוסה בעשבים מתים ומנומר בכתמים שחורים של אדמה חשופה. אווזים דידו על פני הרחבה, עיניהם החרוזיות הביטו בקרקע, אבל לא מצאו דבר ששווה לנקר בו. מישהו קשר פרה ליד כתמי העשב, כדי שתלחך את הצמחייה הדלה.

ליד צידה המערבי של הרחבה נבע מעיין היין עצמו מתוך סלע נמוך, זרימה שלא פסקה מעולם, חזקה דייה כדי להפיל גבר בוגר. המים היו כה מתוקים עד שבהחלט הצדיקו את שמו של המעיין. באביב זרמו מי המעיין מזרחה, ועצי ערבה ניצבו על גדות הנחל בכל הדרך לטחנת הקמח של מר תיין ומעברה, עד שהתפצל הנחל לפלגים רבים שנבלעו בקרקע הבוצית של יער הנהר. שני גשרים נמוכים, בעלי מעקים, חצו את הפלג הצלול על פני הרחבה הירוקה, ולידם עמד עוד גשר, רחב ומוצק יותר, למעבר קרונות. גשר הקרונות סימן את הנקודה שדרך הצפון, היורדת ממעבורת טארן ומגבעת התצפית, הייתה לדרך הישנה המובילה למעבר דבן. זרים חשבו לפעמים שזה משעשע; דרך שחלקה הצפוני נושא שם אחד וחלקה הדרומי שם אחר, אך אלה היו השמות מאז ומעולם, ככל שנברו בזיכרונם בני שדה אמונד, וזהו זה. זו הייתה סיבה טובה דייה לאנשי שני נהרות.

בצידם הרחוק של הגשרים כבר הוקמו מדורות בל טיין, שלוש ערמות גזעים, גדולות כמעט כמו בתים. מובן שהן הוצבו על העפר, ולא על העשב, דליל ככל שהיה. החגיגות היו סביב המדורות ועל הרחבה הירוקה.

ליד המעיין עמדו כעשרים נשים בוגרות ושרו בקולות חרישיים, בעודן מעמידות את מוט האביב במקומו. המוט היה גזע אשוח דק שהוסרו ממנו כל הענפים, והתנשא לגובה של שלושה מטרים מעל הבור שהוא הוצב בתוכו. קבוצת נערות, צעירות מדי בשביל לקלוע את שׂערן בצמה, ישבו בשילוב רגליים והביטו בקנאה ושרו מדי פעם קטעים מהשירים ששרו הנשים.

טאם צקצק בלשונו והורה לבלה להחיש את צעדיה, אף שהסוסה התעלמה ממנו, ורנד הקפיד להסיט את עיניו ולא להביט במעשיהן של הנשים. בבוקר יעמידו הגברים פנים שהם מופתעים לגלות את המוט במרכז הרחבה, ואז, בצהריים, ירקדו הנשים הרווקות סביב המוט, ילפפו אותו בסרטים צבעוניים ארוכים, ואילו הגברים הרווקים יעמדו מסביב וישירו. איש לא ידע מתי החל המנהג הזה או מדוע — זה היה עוד דבר שנעשה מאז ומתמיד — אבל זה היה תירוץ טוב לשיר ולרקוד, ובשני נהרות לא היה איש שנזקק לתירוצים רבים מדי.

יום החג כולו יהיה יום של שירה וריקודים ואכילה, יהיו גם תחרויות ריצה, ובעצם, תחרויות בכל דבר אפשרי. פרסים יוענקו לקַשת הטוב ביותר, לקַלע הטוב ביותר, ללוחם המוט הטוב ביותר. עוד יהיו תחרות החידות, משיכת חבל, הרמת משקולות והדיפת משקולות. פרסים יחולקו לזמר הטוב ביותר, לרקדן הטוב ביותר, לנגן הכינור הטוב ביותר, לגוזז הצאן המהיר ביותר, אפילו לשחקני הכדורת והחיצים הטובים ביותר.

בל טיין היה אמור להגיע עם בוא האביב, לאחר שכבר נולדו הטלאים הראשונים וצמח היבול הראשון. אבל למרות הקור שהתמשך השנה, לא העלה איש בדעתו לדחות את החג. כולם יוכלו ליהנות ממעט שירה וריקודים. ומעל לכל דבר אחר, אם להאמין לשמועה, תוכננה תצוגת זיקוקי די-נור גדולה מעל לרחבה — אם הרוכל הראשון של השנה יגיע בזמן כמובן. זה גרם לדיבורים רבים; עברו עשר שנים מתצוגת הזיקוקים האחרונה, ואיש לא דיבר עתה על דבר אחר.

פונדק מעיין היין עמד בצידה המזרחי של הרחבה, ממש ליד גשר הקרונות. הקומה הראשונה הייתה בנויה מסלע נהר, אף שהיסודות היו מאבן עתיקה יותר, והיו שאמרו שהיא באה מההרים. הקומה השנייה, הצבועה בלבן, בלטה מעל הקומה התחתונה. כאן גר ברנדלווין אל'ויר, בעל הפונדק וראש הכפר שדה אמונד בעשרים השנים האחרונות, עם אשתו ובנותיו. גג הרעפים האדום, הגג האדום היחיד בכפר, בהק באור השמש החלש, ועשן עלה משלוש ארובות, שלוש מתריסר הארובות הגבוהות שניצבו על הגג.

בצידו הדרומי של הפונדק, רחוק מהפלג, ניצבו שרידי יסודות של מבנה גדול בהרבה, שהיה פעם — כך אמרו, לפחות — חלק מהפונדק. עץ אלון ענק צמח עכשיו באמצע השרידים, היקף גזעו כשלושים צעד, וכל אחד מענפיו עבה כגופו של גבר מגודל. בקיץ היה ברן אל'ויר מעמיד שולחנות וספסלים מתחת לענפים הגדולים, שהיו מכוסים בעלים בעונה הזאת והעניקו צל, ואנשי הכפר יכלו לשבת ולהתענג על ספל משקה ועל הרוח הנעימה, בעודם משוחחים או שוטחים את הלוח למשחק אבנים.

"הגענו, נערי". טאם שלח את ידו אל רתמתה של בלה, אבל היא נעצרה מול הפונדק לפני שהספיקה ידו לגעת בעור. "מכירה את הדרך טוב ממני", צחק.

בשעה שנמוגה חריקת היצול האחרונה, הופיע ברן אל'ויר מתוך הפונדק, פסע כהרגלו בקלילות מדהימה לאדם מגודל כל-כך, כמעט כפול ברוחבו מכל אנשי הכפר האחרים. חיוך רחב עלה על פניו העגולות, שהיו מעוטרות בשיער אפור דליל. הפונדקאי לבש חולצה קצרה, למרות הקור, וסינר לבן ונקי להפליא עטף את מותניו. מדליון כסף מעוטר במאזניים היה תלוי על חזהו.

המדליון, כמו גם המאזניים ששימשו לשקילת המטבעות שהביאו הסוחרים מבָּאֶרְלוֹן תמורת צמר או טבק, היו הסמל למשׂרתו של ראש הכפר. ברן ענד את המדליון רק כשטיפל בסוחרים, או בימי חג ובחתונות. הוא ענד אותו היום, יום אחד לפני החג, אבל הלילה הזה הוא ליל-חורף, הלילה שלפני בל טיין, לילה ארוך שבו נהגו כולם לבקר זה בביתו של זה, להחליף מתנות קטנות, לאכול ולשתות מעט בכל בית. אחרי החורף הזה, חשב רנד, הוא בוודאי החליט שליל-חורף הוא תירוץ טוב דיו לא לחכות למחר.

"טאם", צעק ראש הכפר ומיהר לעברם. "שהאור יזרח עליי, טוב לראות אותך סוף סוף. ואותך, רנד, מה שלומך, נערי?"

"טוב, מר אל'ויר", אמר רנד. "ואתה, אדוני?" אבל ברן כבר פנה אל טאם.

"כבר כמעט התחלתי לחשוב שלא תביא את הברנדי שלך השנה. אף פעם לא התעכבת כל-כך בעבר".

"אינני אוהב לעזוב את החווה בימים אלה, ברן", ענה טאם. "לא בשעה שהזאבים מתנהגים כך עכשיו. ומזג האוויר הזה".

ברן נחר. "הלוואי שמישהו היה רוצה לדבר על משהו אחר מלבד מזג האוויר. כולם מתלוננים, ואנשים שאמורים להיות חכמים יותר באים אליי ומצפים שאני אסדר זאת. זה עתה ביליתי עשרים דקות בניסיון להסביר לגברת אל'דונל שאינני יכול לעשות דבר בעניין החסידות, אף שאין לי מושג מה ציפתה שאעשה..." נד בראשו.

"סימן רע", הודיע קול צרחני, "החסידות לא מקננות על הגגות בבל טיין". סן בואי, כמוש ומכורכם כגזע עץ עתיק, צעד לכיוונם של טאם וברן ונשען על מקלו, שהיה ארוך כמעט כמוהו ומסוקס בדיוק כמוהו. הוא ניסה להביט בשני הגברים יחד בעין קטנה אחת. "ויהיה גרוע עוד יותר, תזכרו את מה שאני אומר".

"היית לחוזה והתחלת לפרש אותות?" שאל טאם ביובש. "או שאתה מקשיב לרוח, כמו חוכמה? בהחלט יש די רוח. ומשהו ממנה מתחיל לא רחוק מכאן".

"אתה יכול ללעוג, אם אתה רוצה", רטן סן, "אבל אם לא יהיה די חם בקרוב כדי להצמיח יבולים, יותר ממרתף אחד יתרוקן עד הקציר. עד החורף הבא לא יישארו בשני נהרות יצורים חיים, חוץ מזאבים ועורבים. אם בכלל יהיה עוד חורף. אולי החורף הזה פשוט יימשך".

"למה אתה מתכוון בזה?" אמר ברן בחריפות.

סן נעץ בהם מבט חמוץ. "אין לי דברים טובים רבים לומר על נאיניב אָל׳מִירַה. אתה יודע זאת. קודם כול, היא צעירה מדי בשביל — לא משנה. מעגל הנשים מתנגד שמועצת הכפר אפילו תדבר על העסקים שלהן, אבל הן מתערבות בשלנו כאשר הן רק רוצות, וזה רוב הזמן, כך לפחות זה נראה —"

"סן", קטע אותו טאם, "מה אתה מנסה להגיד?"

"זה מה שאני מנסה להגיד, אל'תור. אם תשאל את החוכמה מתי החורף ייגמר, היא פשוט תתרחק ממך. אולי היא לא רוצה להגיד לנו מה היא שומעת ברוח. אולי היא שומעת שהחורף לא ייגמר לעולם. אולי החורף יימשך עד שהכישור יסתובב והעידן יבוא אל קיצו. זה מה שאני רוצה להגיד".

"ואולי כבשים ילמדו לעוף", ענה טאם, וברן הניף את ידיו.

"האור ישמור עליי מפני שוטים. אתה יושב במועצת הכפר, סן, ועכשיו אתה מתחיל להפיץ דיבורים שמתאימים לבני קופלין. ובכן, תקשיב לי. יש לנו די בעיות בלי..."

משיכה חדה בשרוולו של רנד וקול חרישי, שנועד לאוזניו בלבד, הסיחו את דעתו משיחתם של המבוגרים. "בוא, רנד, כל עוד הם מתווכחים. לפני שהם יחליטו שאתה צריך לעבוד".

רנד הביט למטה ונאלץ לחייך. מאט קות'ון השתופף ליד העגלה כדי שטאם, ברן וסן לא יוכלו לראות אותו, גופו הגמיש והדק היה מכופף כגופה של חסידה שמנסה להתקפל לשניים.

עיניו החומות של מאט נצצו בערמומיות, כמו תמיד. "דאב ואני תפסנו גירית גדולה וזקנה והיא נרגזת אחרי ששלפנו אותה מהמאורה שלה. אנחנו עומדים לשחרר אותה ברחבה ולראות איך כל הנערות בורחות".

חיוכו של רנד התרחב; זה לא נשמע לו משעשע, לא כמו שהיה לפני שנה או שנתיים, אך מאט מעולם לא התבגר. הוא העיף מבט מהיר באביו — הגברים עדיין עמדו זה ליד זה, שלושתם דיברו יחד — ואז היסה את קולו. "הבטחתי לפרוק את החביות. אבל אני יכול לפגוש אותך אחר כך".

מאט גלגל את עיניו לשמיים. "לגרור חביות! שרוף אותי, אני מעדיף לשחק באבנים עם אחותי הקטנה. טוב, שמעתי על כמה דברים אפילו יותר טובים מגירית. יש לנו זרים בשני נהרות. אתמול בערב —"

רנד הפסיק לנשום לרגע. "גבר על סוס?" שאל בדריכות. "גבר בגלימה שחורה, על סוס שחור? והגלימה שלו לא זזה ברוח?"

חיוכו של מאט נעלם והוא היסה את קולו עד ללחישה ניחרת. "גם אתה ראית אותו? חשבתי שאני היחיד. אל תצחק, רנד, אבל הוא הפחיד אותי".

"אינני צוחק. הוא הפחיד גם אותי. יכולתי להישבע שהוא שונא אותי, שהוא רוצה להרוג אותי". רנד נרעד. עד ליום הזה, לא חשב שמישהו יוכל לרצות להרוג אותו, באמת לרצות להרוג אותו. דברים כאלה פשוט לא קרו בשני נהרות. אולי קרב אגרופים, או תחרות היאבקות, אבל לא הריגה.

"אינני יודע מה בעניין השנאה, רנד, אבל הוא היה די מפחיד גם ככה. הוא רק ישב על הסוס שלו והסתכל עליי, ממש מחוץ לכפר. בחיים לא פחדתי ככה. ובכן, הסטתי את המבט, רק לשנייה — וזה לא היה קל, אתה יודע — ואז הסתכלתי בחזרה והוא נעלם. דם ואפר! זה היה לפני שלושה ימים, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. אני כל הזמן מסתכל אחורה". מאט ניסה לצחוק, אך הקול שבקע מפיו דמה יותר לקרקור. "מוזר, מה שהפחד עושה לך. אתה מתחיל לחשוב על דברים משונים. אני ממש חשבתי — רק לרגע, שלא תחשוב — שהוא אולי אדון האופל". הוא ניסה לצחוק שוב, אך הפעם לא בקע מפיו קול.

רנד נשם עמוק. הוא דקלם בעל-פה, גם כדי להזכיר לעצמו ואולי גם מסיבות אחרות: "אדון האופל וכל הארורים כבולים בשָאיוֹל גָאל, מעבר למְצָרים הגדולים, שם כבל אותם הבורא ברגע הבריאה, כבולים עד קץ הזמן. ידו של הבורא מגוננת על העולם והאור זורח על כולנו". הוא נטל נשימה נוספת והוסיף: "חוץ מזה, אם הוא חופשי, מה יש לרועה הלילה לחפש בשני נהרות, ולמה הוא צופה בנערי חווה?"

"אינני יודע. אבל אני יודע שהפרש הזה היה... מרושע. אל תצחק. אני מוכן להישבע על כך. אולי זה היה הדרקון".

"אתה שופע מחשבות מעודדות, מה?" רטן רנד. "אתה נשמע גרוע יותר מסן".

"אימא שלי אמרה תמיד שהארורים יבואו לקחת אותי אם לא אתקן את דרכיי. אם ראיתי פעם מישהו שנראה כמו ישמעאל, או אגינור, זה היה הוא".

"כל האימהות מפחידות את הילדים שלהן עם הארורים", אמר רנד ביובש, "אבל רוב הילדים מתבגרים ושוכחים את זה. למה לא אישצל, אם כבר מדברים על זה?"

מאט הביט בו בזעם. "לא פחדתי ככה מאז... לא, אף פעם לא פחדתי כך, ולא אכפת לי להודות בזה".

"גם אני. אבא שלי חושב שראיתי צל מתחת לעצים, צל שהקפיץ אותי".

מאט הנהן בקדרות ונשען על גלגל העגלה. "גם אבא שלי. סיפרתי לדאב, ולאלאם דאוטרי. מאז הם צופים קדימה כמו בזים, אבל לא ראו כלום. אלאם כבר חושב שניסיתי לסדר אותו. דאב חושב שזה מישהו ממעבורת טארן — גנב כבשים, או גנב תרנגולות. גנב תרנגולות!" הוא שקע בשתיקה זעופה.

"זאת בוודאי שטות, בכל אופן", אמר רנד לבסוף. "אולי זה באמת גנב כבשים". הוא ניסה לדמיין זאת, אבל זה היה כמו לדמות זאב התופס את מקומו של חתול מול מאורת עכברים.

"טוב, לא אהבתי איך שהוא הסתכל עליי. וגם אתה לא, לפי הקפיצה שלך עליי. אנחנו צריכים לספר למישהו".

"כבר סיפרנו, מאט, שנינו, ולא האמינו לנו. אתה יכול לתאר לעצמך שננסה לשכנע את מר אל'ויר בעניין הברנש הזה, בלי שיראה אותו? הוא ישלח אותנו לנאיניב שתבדוק אם אנחנו חולים".

"אבל עכשיו אנחנו שניים. אף אחד לא יחשוב ששנינו המצאנו את זה".

רנד גירד בראשו ותהה מה לומר. מאט היה הפרחח של הכפר. מעטים חמקו מתעלוליו. שמו הוזכר בכל פעם שחבל כביסה נפל לעפר, או שאבזם אוכף רופף העיף את אחד האיכרים מגב סוסו. מאט אפילו לא היה צריך להיות בסביבה. תמיכתו בסיפור עלולה להיות מזיקה עוד יותר.

אחרי רגע אמר רנד: "אביך יחשוב שאתה שכנעת אותי להגיד את זה, ואבי שלי..." הוא הביט מעבר לעגלה, למקום שדיברו בו טאם, ברן וסן, ומצא את עצמו מביט בעיניו של אביו. ראש הכפר המשיך להרצות לסן, שספג את דבריו בשתיקה מרירה.

"בוקר טוב, מַאטְרִים", אמר טאם בעליצות והרים את אחת מחביות הברנדי מהעגלה. "אני רואה שבאת לעזור לרנד לפרוק את השיכר. בחור טוב".

מאט קפץ על רגליו עם המילה הראשונה והחל לסגת. "בוקר טוב גם לך, מר אל'תור. ולך, מר אל'ויר. מר בואי. יזרח עליכם האור. אבא שלי שלח אותי ל —"

"ללא ספק", אמר טאם. "וללא ספק, מכיוון שאתה נער שממלא כהלכה את המשימות שמטילים עליו, בוודאי כבר סיימת. ובכן, ככל שתעבירו את החביות האלה מהר יותר למרתפו של מר אל'ויר, נערים, תוכלו לראות את הטרובדור מהר יותר".

"טרובדור!" קרא מאט וקפא במקומו, בו-ברגע שרנד שאל: "מתי הוא יגיע לכאן?"

רנד זכר רק שני טרובדורים שהגיעו לשני נהרות בימי חייו, ובפעם הראשונה היה עוד צעיר דיו כדי לשבת על כתפיו של טאם בזמן שצפה בהופעה. טרובדור כאן, בשדה אמונד, לכבוד בל טיין, עם הנֵבל והחליל שלו, והסיפורים והכול... אנשי שדה אמונד ידברו על החגיגות האלה בעשר השנים הבאות, אפילו בלי הזיקוקים.

"טיפשות", נהם סן, אך השתתק כשברן נעץ בו מבט שביטא את כל כובד משקלו הסמכותי של ראש הכפר.

טאם נשען על דופן העגלה והשעין את זרועו על חבית הברנדי. "כן, טרובדור, והוא כבר פה. לדברי מר אל'ויר, הוא בחדרו בפונדק ברגע זה ממש".

"הוא הגיע באמצע הלילה". הפונדקאי נד בראשו בגינוי. "חבט על הדלת עד שכל המשפחה התעוררה. אם לא הייתה חגיגה, הייתי אומר לו להכניס את הסוס שלו לאורווה לבדו ולהישאר לישון איתו, טרובדור או לא. תארו לעצמכם, להגיע ככה בחושך".

רנד בהה בפליאה. איש לא יצא מגבולות הכפר בחשכה, לא בימים האלה, ובוודאי לא לבד. מתקן הגגות שוב רטן בלחש, ורנד הצליח להבין רק שתיים שלוש מילים מדבריו. "מטורף" הייתה אחת המילים, והשתיים האחרות היו "לא טבעי".

"הוא לא לובש גלימה שחורה, נכון?" שאל מאט לפתע.

בטנו של ברן רעדה מצחוק. "שחורה! הגלימה שלו נראית בדיוק כמו זו של כל טרובדור שראיתי. טלאים יותר מגלימה, וצבעים — יותר ממה שתוכל לדמיין".

רנד הפתיע את עצמו כשפלט צחוק קולני, צחוק של הקלה. הפרש השחור המאיים בדמות טרובדור היה רעיון מגוחך, אבל... הוא הניח את ידו על פיו במבוכה.

"אתה רואה, טאם", אמר ברן. "לא שמענו הרבה צחוק בכפר מאז הגיע החורף. עכשיו, אפילו גלימה של טרובדור מצחיקה אנשים. רק זה שווה את ההוצאה הכרוכה בהבאתו מבָּאֶרְלוֹן".

"תגיד מה שאתה רוצה", אמר סן לפתע, "אני עדיין חושב שזה בזבוז כסף מטופש. והזיקוקים האלה שכולכם התעקשתם להזמין".

"אז יהיו זיקוקים", אמר מאט, אך סן המשיך בדבריו.

"הם היו אמורים להגיע לפני חודש, עם הרוכל הראשון של השנה, אבל הרוכל לא בא, נכון? אם לא יבוא עד מחר, מה יהיה עם הזיקוקים? נעשה עוד חגיגה, רק בשביל להשתמש בהם? אם בכלל יביא אותם, כמובן".

"סן" — נאנח טאם — "אתה נותן מעט מאוד אמון, ממש כמו איש מעבורת טארן".

"אם כן, איפה הוא? תגיד לי איפה הוא, אל'תור?"

"למה לא סיפרתם לנו?" שאל מאט בקול נעלב. "כל הכפר היה נהנה מהציפייה, ממש כמו שהם ייהנו מהטרובדור. או כמעט. תראו איך כולם מתרגשים רק משמועה על זיקוקים".

"אני רואה", ענה ברן ונעץ מבט ממושך במתקן הגגות. "ואם הייתי יודע איך השמועה הזאת התפשטה... אם הייתי חושב למשל שמישהו הלך והתלונן על המחיר, ואנשים יכלו לשמוע אותו בזמן שהדברים היו אמורים להישמר בסוד..."

סן כחכח בגרונו. "העצמות שלי זקנות מדי בשביל הרוח הזאת. אם לא אכפת לכם, אני אראה אם גברת אל'ויר יכולה להכין לי קצת יין חם להפיג את הצינה. ראש הכפר. אל'תור". הוא פנה אל הפונדק עוד לפני שסיים את דבריו, ולאחר שנסגרה אחריו הדלת, פלט ברן אנחה.

"לפעמים אני חושב שנאיניב צודקת בקשר... ובכן, אין זה חשוב כרגע. תחשבו רגע, נערים. כולם נרגשים בגלל הזיקוקים, נכון, וזאת רק שמועה. חשבו מה יקרה אם הרוכל לא יגיע בזמן אחרי כל הציפייה. ועם מזג האוויר הזה, מי יודע מתי יבוא. הם יהיו נרגשים פי חמישים בגלל הטרובדור".

"והם יהיו מאוכזבים פי חמישים אם לא היה מגיע", אמר רנד לאיטו. "אפילו בל טיין אולי לא יספיק לשפר את מצב הרוח אחרי אכזבה כזאת".

"יש לך ראש על הכתפיים כשאתה בוחר להשתמש בו", אמר ברן. "הוא יבוא אחריך במועצת הכפר, ביום מן הימים, טאם. זכור את מה שאני אומר לך. אפילו עכשיו הוא לא יהיה גרוע יותר ממישהו שאני יכול לחשוב עליו".

"כל זה אינו עוזר לפריקת העגלה", אמר טאם בקצרה ומסר לראש הכפר אחת מחביות הברנדי. "אני רוצה אש חמה, את המקטרת שלי וספל מהשיכר הטוב שלך". הוא הניף את חבית הברנדי השנייה על כתפו. "אני בטוח שרנד יודה לך על עזרתך, מאטרים. זכרו, ברגע שהשיכר יהיה במרתף..."

כשנעלמו טאם וברן בתוך הפונדק, הביט רנד בחברו. "אתה לא חייב לעזור. דאב לא ישמור את הגירית הזאת זמן רב".

"הו, למה לא?" אמר מאט באיפוק. "כמו שאבא שלך אמר, ככל שזה יהיה מהר יותר..." הוא הרים את אחת מחביות השיכר בשתי זרועותיו ומיהר לפונדק. "אולי אגווין בסביבה, לראות איך אתה נועץ בה עיניים כמו שועל שנעוץ על חנית, משעשע יותר מכול גירית".

רנד, שהניח את הקשת ואת אשפת החיצים שלו בעגלה, קפא פתאום. הוא באמת הצליח לדחוק את אגווין ממחשבותיו. זה כשלעצמו היה יוצא דופן. אבל היא בוודאי תהיה בפונדק. לא היה כל סיכוי שיוכל לחמוק ממנה. וכמובן, עברו כבר שבועות מאז ראה אותה בפעם האחרונה.

"ובכן?" קרא מאט מפתח הפונדק. "לא אמרתי שאעשה הכול לבד. אתה עדיין לא במועצת הכפר".

רנד הרים חבית ופסע בעקבות ידידו. אולי היא לא תהיה שם בסופו של דבר. למרבה הפלא, האפשרות הזאת לא גרמה לו להרגיש טוב יותר.

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס, צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
כישור הזמן 1 - עין העולם חלק א רוברט ג'ורדן

פרק 1

דרך ריקה

כישור הזמן סובב לו, עידנים באים ועידנים חולפים ומשאירים אחריהם זיכרונות שהופכים לאגדה. האגדה נמוגה והופכת למיתוס, ואף המיתוס נשכח בסופו של דבר, בזמן שהעידן שהפיח בו רוח חיים חוזר שוב. באחד העידנים, שיש הקוראים לו העידן השלישי, עידן שטרם בא, עידן שכבר חלף, עלתה הרוח מהרי הערפל. הרוח לא הייתה ההתחלה. אין התחלות ואין קיצים בסיבובו של כישור זמן. אבל זאת הייתה התחלה, אחת מני רבות.

מתחת לפסגות מחופּות העננים שנתנו להרים את שמם, נשבה הרוח מזרחה, על פני גבעות החול שהיו פעם, קודם לשבירת העולם, חופו של אוקיינוס גדול. משם פנתה הרוח לשני נהרות, אל היער הסבוך הקרוי יער המערב, והכתה בשני גברים שפסעו עם עגלה וסוסה במורד הנתיב זרוע הסלעים — הוא דרך המחצבה. האביב היה אמור להגיע חודש קודם לכן, אבל הרוח נשאה עימה צינה, והיה נדמה שהיא מעדיפה להביא בכנפיה שלג.

משבי הרוח הדביקו את גלימתו של רַנְד אַלְ'תוֹר לגבו, העיפו את הצמר החום סביב רגליו, ואז גררו את הגלימה לאחור. הוא הצטער שמעילו אינו עבה יותר, או שלא לבש עוד חולצה. כל אימת שניסה להחזיר את הגלימה למקומה מאחורי גבו, היו שוליה מסתבכים באשפת החיצים התלויה על מותנו. בכל אופן, לא היה טעם לנסות ולהחזיק את הגלימה ביד אחת; בידו השנייה אחז רנד בקשת, כשחץ על המיתר מוכן לדריכה.

לאחר שמשב רוח חזק במיוחד העיף את הגלימה מידו, הביט רנד באביו מעל לגבה של הסוסה החומה והמדובללת. הוא חש מטופש מעט כשרצה לוודא שטַאם עדיין שם, אבל זה היה אחד הימים האלה. הרוח ייללה, אך מלבד זאת העיק השקט הסובב אותם. חריקת היצולים החרישית נשמעה חזק מאוד בשקט הזה. לא נשמעה שירת ציפורים ביער, גם לא נשמעו קולות סנאים מבין הענפים. הוא לא ציפה לשמוע אותם, למען האמת; לא באביב הזה.

רק העצים ששמרו על עליהם או על מחטיהם בחורף, הציגו מראה ירוק כלשהו. קוצים יבשים מהשנה שעברה כיסו בסבך חום את הסלעים מתחת לעצים. העשבים היחידים שלִבלבו היו סִרפדים. פרט להם, הוריקו רק כמה קוצים דוקרניים וצמחים מבאישים שהשאירו מעטה של ריח רע על מגף לא זהיר שדרך עליהם. כתמי שלג לבנים עדיין כיסו את הקרקע במקומות צפופי עצים שהטילו את צילם. אך אור השמש לא הביא איתו כוח או חמימות למקומות שנגע בהם. השמש החיוורת נחה מעל העצים ממזרח, אבל אורה היה עמום, כמו נמהל בצל. זה היה בוקר מעיק שנועד למחשבות לא נעימות.

בלי לחשוב, נגע רנד בחריץ החץ שבקשתו; הוא היה מוכן להרים את החץ ללחיו ולדרוך את הקשת בתנועה חלקה אחת, כמו שלימד אותו טאם. החורף היה קשה למדי בחוות, גרוע אפילו מהחורפים שזכרו הזקנים, אך בהרים בוודאי היה קשה יותר, ומספר הזאבים שפלשו לשני נהרות העיד על כך בבירור. זאבים תקפו את מכלאות הצאן וחדרו לאסמים בדרכם לבָּקָר ולסוסים. אפילו דובים ניסו להגיע לצאן, ועוד במקומות ששנים רבות לא נראה בהם דוב. כבר לא היה בטוח לשהות בחוץ לאחר רדת החשכה. אנשים נטרפו גם הם, ממש כמו הכבשים, ולא תמיד אחרי השקיעה.

טאם פסע בצעדים מדודים מצידה השני של בֶּלָה, השתמש בחנית כמקל הליכה והתעלם מהרוח שנופפה את גלימתו החומה כדגל. מדי פעם נגע קלות בסוסה והזכיר לה להמשיך ללכת. בחזהו הגדול ובפניו הרחבות היה טאם עמוד איתן של מציאות בבוקר הזה, כאבן באמצע חלום טרוף. אומנם לחייו צרובות השמש היו חרושות קמטים, ובשערו נשארו קווצות שחורות מועטות, אבל היה בו משהו מוצק, משהו שהשיטפון יכול לעבור מעליו בלי לעקור את רגליו מהקרקע. הוא פסע במורד הדרך בקור רוח. זאבים ודובים, כל זה יפה מאוד על-פי דרכו, וכל אדם שמגדל כבשים צריך להיזהר מפניהם, אך כדאי מאוד שלא ינסו למנוע מטאם אל'תור להגיע לשדה אמונד.

בתחושת אשם קלה חזר רנד להביט בצד הדרך. התנהגותו השלווה של טאם הזכירה לו את חובתו. הוא היה גבוה מאביו בראש, גבוה מכל אדם אחר במחוז, ולא דמה לטאם במבנה גופו, אולי חוץ מרוחב הכתפיים. העיניים האפורות והגוון האדמדם בשערו באו מאימו, כך אמר טאם. היא הייתה זרה, לרנד כמעט לא היו זיכרונות ממנה חוץ מפנים מחייכות, ובכל זאת הניח פרחים על קברה בכל שנה בחג בֶּל טַיְין, באביב, וביום השמש, בקיץ.

שתי חביות קטנות של ברנדי התפוחים של טאם נחו על העגלה המיטלטלת, וגם שמונה חביות גדולות יותר של שיכר תפוחים, שרק החל להבשיל לאחר שעמד בחביות כל החורף. בכל שנה הביא טאם לפונדק מעיין היין כמות זהה לכבוד החג והצהיר שיהיה צורך במשהו רציני יותר מזאבים או ממזג אוויר קר כדי לעצור אותו השנה. אבל הם לא היו בכפר כבר כמה שבועות. אפילו טאם לא הִרבה לנסוע בימים אלה. אבל טאם כבר נתן את מילתו בעניין הברנדי והשיכר, אפילו שחיכה ליום האחרון לפני החגיגות עד שיצא לדרך. לטאם היה חשוב לקיים את הבטחותיו. רנד פשוט שמח לצאת מהחווה, כמעט כמו ששמח על בל טיין.

רנד הביט בצד הדרך, הוא חש שמישהו מתבונן בו. הוא ניסה להתעלם מהתחושה. אבל התחושה לא נמוגה, אלא הלכה וגברה. השיער על זרועותיו סמר. עורו עִקצץ וגירד.

הוא העביר את הקשת מיד ליד כדי לגרד את זרועותיו והורה לעצמו להפסיק לשגות בדמיונות. לא היה דבר ביער לצידו, וטאם היה מדבר לו היה רואה משהו בצד השני. הוא העיף מבט לאחור... ומצמץ. במרחק עשרים טפחים מאחור הייתה דמות עטופה בגלימה, רכובה על סוס, שעקבה אחריהם. הסוס והרוכב נראו שחורים, עמומים.

הוא המשיך לצעוד לאחור, כמתוך הרגל בלבד, והתקדם ליד העגלה בעודו מוסיף להתבונן.

גלימתו של הרוכב כיסתה אותו עד למגפיו, וברדסו המורם הסתיר את פניו. רנד חשב במעומעם שיש משהו משונה בפרש, אבל פתחו האפלולי של הברדס משך את עיניו כבחבלי קסם. הוא ראה רק קווי מתאר כלליים ומעורפלים של פנים, אך הרגיש שהוא מביט היישר בעיניו של הרוכב. והוא לא יכול להתיק את מבטו. בחילה הציפה את קיבתו. הוא ראה רק צל בתוך הברדס, אך חש שנאה, חש אותה בחדות, ממש כאילו ראה פרצוף מתעוות מכעס, שנאה לכל דבר חי. ובעיקר שנאה כלפיו, יותר מכול דבר אחר.

עקבו נתקע לפתע באבן והוא מעד וניתק את עיניו מהפרש האפל. הקשת נפלה על הדרך, ורק ידו המושטת, שאחזה במושכותיה של בלה, מנעה ממנו ליפול על גבו. הסוסה נעצרה בנאקה מופתעת וסובבה את ראשה לראות מי אחז בה.

טאם הקדיר את פניו לעברו מעל גבה של בלה. "אתה בסדר, נערי?"

"פרש", אמר רנד בקוצר נשימה וקם על רגליו. "זר, עוקב אחרינו".

"איפה?" הגבר המבוגר הרים את חניתו רחבת הלהב והביט לאחור בדריכות.

"שם, במורד ה..." מילותיו גוועו בפיו כשהסתובב להצביע. הדרך מאחוריהם הייתה ריקה. הוא הביט בתדהמה אל היער משני צידי הדרך, אבל לא ראה כל זכר לפרש או לסוסו. הוא פגש במבטו החוקר של אביו. "הוא היה שם. גבר בגלימה שחורה על סוס שחור".

"אני לא מפקפק בדבריך, נערי, אבל לאן הוא נעלם?"

"אינני יודע. אבל הוא היה שם". הוא הרים את הקשת והחץ מהקרקע, בדק בחיפזון את נוצות הזנב של החץ, החזיר אותו למיתר ודרך מעט את הקשת לפני שהרפה שוב מהמיתר. הוא לא ראה כל מטרה. "הוא היה שם".

טאם נד בראשו האפור. "אם אתה אומר, נערי. בוא. סוס משאיר טביעות פרסה אפילו על הקרקע הנוקשה הזו". הוא פסע לצידה האחורי של העגלה, וגלימתו התנופפה ברוח. "אם נמצא עקבות, נדע בוודאות שהיה שם. אם לא... ובכן, ימים כאלה יכולים לגרום לאנשים לחשוב שהם רואים דברים".

רנד הבין לפתע מה היה מוזר כל-כך בפרש, מלבד עצם נוכחותו שם. הרוח שהצליפה בטאם ובו לא הניעה כלל את הגלימה השחורה ההיא. פיו יבש לפתע. הוא בוודאי דמיין זאת. אביו צדק; זה היה בוקר שהעיק על הדמיון. אבל הוא לא האמין בכך. איך יוכל לומר לאביו שהאיש המסתורי, שנעלם כך באוויר, לבש גלימה שהרוח לא נגעה בה?

הוא הביט בדאגה אל היער שמסביבם, שנראה שונה מבעבר. רנד שוטט ביערות מאז למד ללכת. הוא למד לשחות בבריכות ובנחלים של יער הנהר, מעבר לחוות האחרונות שאחרי שדה אמונד. הוא חקר את גבעות החול — רבים מאנשי שני נהרות אמרו שהן מביאות מזל רע — ופעם הגיע אפילו עד למרגלות הרי הערפל, הוא וידידיו הקרובים, מַאט קוֹת'וֹן ופֶּרִין אַיְיבַּרָה. זה היה מרחק רב יותר מהמרחק שעברו רוב אנשי שדה אמונד; מבחינתם, מסע לכפר הסמוך, למעלה לגבעת התצפית או למטה למעבר דֶבֶן, היה מאורע גדול. והוא מעולם לא נתקל במקום שהפחיד אותו. אבל היום לא דמה יער המערב למקום שזכר. אדם שיכול להיעלם בפתאומיות שכזו יכול גם להופיע שוב בצורה דומה, אולי אפילו ממש לצידם.

"לא, אבא, אין צורך". טאם עצר בהפתעה, ורנד משך את ברדסו כדי להסתיר את הסומק שעלה על פניו. "אתה בוודאי צודק. אין טעם לחפש את מה שלא נמצא שם, לא כשנוכל לנצל את הזמן הזה כדי להגיע לכפר ולצאת מהרוח הזאת".

"אני בהחלט לא אתנגד למקטרת", אמר טאם לאיטו, "ולספל שיכר במקום חם". הוא חייך פתאום חיוך רחב. "ואני מניח שאתה להוט לראות את אֶגְוִוין".

רנד הצליח לחייך חיוך קלוש. בתו של ראש הכפר הייתה אחד הדברים האחרונים שרצה לחשוב עליהם באותו רגע. הוא לא היה צריך תסבוכות נוספות. בשנה האחרונה הוא נעשה יותר ויותר קופצני ועצבני כשהיה במחיצתה של אגווין. וגרוע מזה, היא כלל לא נראתה מודעת לכך. לא, הוא בהחלט לא רצה להוסיף את אגווין למחשבותיו.

הוא קיווה שאביו לא הבחין בחששותיו, אבל אז אמר טאם: "זכור את הלהבה, נער, ואת הרִיק".

זה היה דבר מוזר שטאם לימד אותו. התרכז בלהבה יחידה והזֵן לתוכה את כל תשוקותיך — פחד, שנאה, כעס — עד שתודעתך תתרוקן. היֵה אחד עם הרִיק, אמר טאם, ותוכל לעשות כל דבר. איש לא דיבר כך בשדה אמונד, חוץ מטאם. אבל טאם ניצח בתחרות הקליעה בקשת בכל שנה, בחגיגות בל טיין, בעזרתן של הלהבה והריק. רנד חשב שלו עצמו יהיה סיכוי לא רע השנה, אם יצליח לאחוז בריק. ואם טאם העלה את הריק כרגע, הרי שהוא הבחין. אבל לא הוסיף דבר.

טאם צקצק בלשונו כדי לזרז את בלה, והם המשיכו במסעם, הגבר המבוגר פסע כמו לא קרה דבר, כאילו אינו מצפה שמשהו יקרה. רנד קיווה שיוכל לחקות אותו. הוא ניסה ליצור את הריק בתודעתו, אבל התמונות של הפרש בגלימה השחורה שבו ועלו לעיני רוחו.

הוא רצה להאמין שטאם צודק, שהפרש היה פרי דמיונו בלבד, אבל הוא זכר את רגש השנאה בעוצמה רבה מדי. מישהו היה שם. והאלמוני הזה רצה לפגוע בו. הוא לא הפסיק להביט לאחור, עד שגגות הרעפים המשוננים של שדה אמונד הקיפו אותם.

הכפר היה קרוב ליער המערב, שהלך והדלדל, עד שהעצים האחרונים עמדו ממש בין הבתים המוצקים. הקרקע ירדה במדרון מתון מזרחה. חוות ושדות מוקפים גדרות חיות ושדות מרעה כיסו את הנוף שמעבר לכפר, מנומרים פה ושם בחורשות, עד ליער הנהר השופע בריכות ופלגים. הקרקע ממערב הייתה פורייה אף היא, ושדות המרעה היו עשירים מאוד רוב השנים. אבל ביער המערב היו רק חוות בודדות. ואפילו אלה לא התפרשו למרחק שעלה על כמה מיילים, לא קרבו אל גבעות החול, ובוודאי לא אל הרי הערפל שנישאו מעל לצמרות עצי יער המערב. מרוחקים, אבל מהכפר הם תמיד נראו לעין. היו שאמרו שהקרקע שם טרשית מדי, אבל זה היה המצב בכל מחוז שני נהרות, ואחרים אמרו שהארץ ליד ההרים נושאת מזל רע. היה מי שרטן ואמר שלא כדאי להתקרב להרים יותר ממה שנדרש. תהיה הסיבה אשר תהיה, רק החוואים הקשוחים ביותר שכנו ביער המערב.

ילדים קטנים וכלבים קיפצו סביב העגלה בנחילים מריעים ברגע שעברו את שורת הבתים הראשונה. בלה המשיכה לפסוע בסבלנות והתעלמה מהזאטוטים הצווחניים שהשתוללו מתחת לאפה ושיחקו בתופסת ובחישוקים. הילדים לא זכו לצחוק או למשחקים בחודשים האחרונים; אפילו לאחר שהתחמם מעט מזג האוויר, והיה בו די כדי להרשות לילדים לצאת החוצה, שמר אותם הפחד מהזאבים בפנים. אבל חג בל טיין הקרב הזכיר להם שוב איך לשחק.

אווירת החג השפיעה גם על המבוגרים. תריסים גדולים נפתחו לרווחה, וכמעט בכל בית עמדה עקרת הבית בחלון, סינר למותניה, צמתה הארוכה אסופה במטפחת, וניערה מצעים או שחבטה בשטיחים על מעקה החלון. לא משנה אם העלים הופיעו השנה על העצים או לא, אף אישה לא התכוונה להניח לבל טיין להגיע בלי שתסיים את ניקיון האביב. בכל החצרות היו סמרטוטים תלויים על חבלי כביסה ארוכים, והילדים, שלא היו מהירים דיים לחמוק ולרוץ ברחובות, פרקו את תסכולם על שטיחים במחבטי נצרים. על כל הגגות עמדו בעלי הבתים ובדקו את הרעפים כדי להחליט אם נזקי החורף היו קשים דיים כדי שיצדיקו את בואו של סֶן בּוּאִי, מתקן הגגות.

טאם עצר כמה פעמים ושוחח קצרות עם אנשי הכפר. הוא ורנד לא עזבו את החווה זה שבועות, וכולם רצו לשמוע מפיהם מה המצב ביער המערב. מעטים מאנשי יער המערב ביקרו בכפר בעת האחרונה. טאם סיפר על נזקי הסופות, שכל אחת מהן הייתה גרועה מקודמתה, על טלאים שהקדימו להיוולד, על שדות שהיו אמורים להניב עתה את יבולם ונותרו חומים ועקרים, על שדות מרעה שלא הוריקו, על עורבים המקננים ביער במקומות שקיננו בהם ציפורי שיר בשנים עברו. אלה היו שיחות קודרות, למרות ההכנות לחגיגות בל טיין, ורבים מהגברים נדו בראשיהם. המצב היה דומה באזור כולו.

רוב הגברים הפשילו שרוולים ואמרו: "ובכן, אנחנו נשרוד, אם ירצה האור". כמה מהם חייכו והוסיפו: "וגם אם האור לא ירצה, נשרוד בכל זאת".

זאת הייתה הדרך של רוב בני מחוז שני נהרות. האנשים הללו ראו את הברד הורס את יבוליהם, את הזאבים גוזלים את צאנם, והתחילו שוב, כבראשונה, גם אם הדבר שב ונשנה שנה אחר שנה. הם מעולם לא ויתרו בקלות. אלה שוויתרו, כבר לא היו במחוז.

טאם לא היה עוצר כדי לדבר עם וִויט קוֹנְגַר, אבל האיש נעמד באמצע הרחוב והם נאלצו לעצור, שאם לא כן, הייתה בלה דורסת אותו. בני קונגר, כמו גם בני קופלין, היו מוכרים במחוז — מגבעת התצפית עד למעבר דֶבֶן, ואולי אפילו עד למעבורת טארן — כאנשים נרגנים ומחרחרי ריב. שתי המשפחות היו קשורות בקשרי נישואים כה רבים וסבוכים עד שאיש לא ידע בדיוק איפה הסתיימה משפחה אחת והחלה האחרת.

"אני צריך להביא זאת לבְּרַן אַלְ׳וִיר, וויט", אמר טאם וסימן בראשו לעבר החביות שעל העגלה, אבל האיש הרזה נשאר במקומו והחמיץ פנים. הוא היה שרוע על מדרגות הכניסה לביתו, ולא על הגג, אף שהרעפים על גג ביתו נראו כאילו הם זקוקים לתשומת ליבו של סן בואי בדחיפות. הוא מעולם לא היה מוכן להתחיל מחדש או לסיים את מה שהתחיל לראשונה. רוב הקופלינים והקונגרים היו כאלה; כלומר אלה שלא היו גרועים מהם.

"מה אנחנו מתכוונים לעשות בנוגע לנַאינִיב, אל'תור?" תבע קונגר. "אנחנו לא יכולים להסכים שתהיה לנו חוכמה כזו בשדה אמונד".

טאם נאנח בכבדות. "זה לא העסק שלנו, וויט. החוכמה היא עסק של נשים".

"ובכן, כדאי שנעשה משהו, אל'תור. היא אמרה שיהיה לנו חורף מתון. וקציר טוב. אבל אם תשאל אותה עכשיו מה היא שומעת ברוח, היא תזעיף פנים ותסתלק בכעס".

"אם שאלת אותה כפי שאתה נוהג לשאול, וויט", אמר טאם בסבלנות, "מזלך שהיא לא חבטה בך במקל הזה שהיא נושאת. עכשיו, אם לא אכפת לך, הברנדי הזה —"

"נַאינִיב אָל׳מִירַה צעירה מכדי להיות החוכמה, אל'תור. אם מעגל הנשים לא יעשה משהו בקשר לזה, על מועצת הכפר לעשות משהו".

"ממתי החוכמה היא עסקך, וויט קונגר?" שאג קולה של אישה. וויט קונגר התכווץ כשאשתו צעדה מתוך הבית. דייזי קונגר הייתה רחבה פי שניים מבעלה, אישה חמורת סבר, בלא טיפת שומן מיותרת. היא הביטה בבעלה בזעם, אגרופיה נחו על מותניה. "אם תתחיל לנסות ולהתערב בעסקי מעגל הנשים, תלמד אם אתה אוהב לבשל את האוכל שלך לבד. ואתה לא תעשה את זה במטבח שלי. ותכבס את הבגדים שלך ותציע את המיטה שלך בעצמך. וזה לא יהיה מתחת לגג שלי".

"אבל, דייזי", ייבב וויט, "אני רק..."

"אם תסלחי לי, דייזי", אמר טאם. "וויט. יזרח האור על שניכם". הוא הוביל את בלה הלאה ועקף את הברנש הגרום. דייזי התרכזה עכשיו בבעלה, אך טאם ידע שבכל רגע היא עלולה להבין עם מי וויט דיבר.

לכן טאם ורנד סירבו לכל ההזמנות לעצור ולאכול או לשתות משהו חם. עקרות הבית של שדה אמונד נדרכו ככלבי ציד המאתרים ארנב בכל פעם שראו את טאם אל'תור. לא הייתה ביניהן אפילו אחת שלא הכירה את האישה המושלמת שתתאים לאלמן בעל חווה טובה, אף שהחווה הייתה ביער המערב.

רנד פסע במהירות, כמו טאם, אולי אפילו מהר יותר. הוא נדחק לפעמים לפינה כשטאם לא היה בסביבה, ולא נשארה לו כל דרך להימלט בלא להיות גס רוח. הנשים היו מובילות אותו ומושיבות אותו על ספסל ליד האש במטבח ומפטמות אותו בדברי מתיקה, או בעוגות דבש, או במאפה אחר. ועיניה של עקרת הבית תמיד מדדו ואמדו אותו, מדויקות כמאזניו של סוחר, ובינתיים הייתה האישה מספרת לו שמה שהוא אוכל עכשיו אינו מתקרב כלל לבישוליה של אחותה האלמנה, או בת-דודתה המתבגרת. וטאם אינו נעשה צעיר יותר, הייתה אומרת. טוב שאהב כל-כך את אשתו — זה סימן מבשר טובות לאישה הבאה בחייו — אבל הוא התאבל די זמן. טאם זקוק לאישה טובה. זאת פשוט עובדה, הייתה עקרת הבית אומרת (או משהו דומה לזה); גבר אינו יכול להסתדר בלי אישה שתטפל בו ותדאג לו ותשמור עליו שלא יסתבך בצרות. והגרועות מכול היו אלה שהיו משתתקות בשלב הזה, שוקעות בהרהורים, ואז שואלות באדישות מתוכננת בן כמה הוא עצמו, בעצם.

כמו רוב אנשי שני נהרות, היה רנד בעל קו אופי עקשני. זרים אמרו לעיתים שזו תכונתם הבולטת של אנשי שני נהרות; הם יכולים לתת שיעורים לפרדים וללמד אבנים. הנשים היו טובות וחביבות רוב הזמן, אבל רנד שנא שדוחפים אותו לעשות דבר שמנוגד לרצונו, והן גרמו לו להרגיש שמאיצים בו במקלות. לכן הלך מהר עכשיו וקיווה שטאם יזרז את בלה.

הרחוב הוביל אל הרחבה הירוקה, משטח גדול בלב הכפר. הרחבה הייתה מכוסה בדרך כלל בעשב ירוק וסמיך, אבל השנה נראו רק כמה כתמים ירוקים וחיוורים על המשטח הצהבהב, המכוסה בעשבים מתים ומנומר בכתמים שחורים של אדמה חשופה. אווזים דידו על פני הרחבה, עיניהם החרוזיות הביטו בקרקע, אבל לא מצאו דבר ששווה לנקר בו. מישהו קשר פרה ליד כתמי העשב, כדי שתלחך את הצמחייה הדלה.

ליד צידה המערבי של הרחבה נבע מעיין היין עצמו מתוך סלע נמוך, זרימה שלא פסקה מעולם, חזקה דייה כדי להפיל גבר בוגר. המים היו כה מתוקים עד שבהחלט הצדיקו את שמו של המעיין. באביב זרמו מי המעיין מזרחה, ועצי ערבה ניצבו על גדות הנחל בכל הדרך לטחנת הקמח של מר תיין ומעברה, עד שהתפצל הנחל לפלגים רבים שנבלעו בקרקע הבוצית של יער הנהר. שני גשרים נמוכים, בעלי מעקים, חצו את הפלג הצלול על פני הרחבה הירוקה, ולידם עמד עוד גשר, רחב ומוצק יותר, למעבר קרונות. גשר הקרונות סימן את הנקודה שדרך הצפון, היורדת ממעבורת טארן ומגבעת התצפית, הייתה לדרך הישנה המובילה למעבר דבן. זרים חשבו לפעמים שזה משעשע; דרך שחלקה הצפוני נושא שם אחד וחלקה הדרומי שם אחר, אך אלה היו השמות מאז ומעולם, ככל שנברו בזיכרונם בני שדה אמונד, וזהו זה. זו הייתה סיבה טובה דייה לאנשי שני נהרות.

בצידם הרחוק של הגשרים כבר הוקמו מדורות בל טיין, שלוש ערמות גזעים, גדולות כמעט כמו בתים. מובן שהן הוצבו על העפר, ולא על העשב, דליל ככל שהיה. החגיגות היו סביב המדורות ועל הרחבה הירוקה.

ליד המעיין עמדו כעשרים נשים בוגרות ושרו בקולות חרישיים, בעודן מעמידות את מוט האביב במקומו. המוט היה גזע אשוח דק שהוסרו ממנו כל הענפים, והתנשא לגובה של שלושה מטרים מעל הבור שהוא הוצב בתוכו. קבוצת נערות, צעירות מדי בשביל לקלוע את שׂערן בצמה, ישבו בשילוב רגליים והביטו בקנאה ושרו מדי פעם קטעים מהשירים ששרו הנשים.

טאם צקצק בלשונו והורה לבלה להחיש את צעדיה, אף שהסוסה התעלמה ממנו, ורנד הקפיד להסיט את עיניו ולא להביט במעשיהן של הנשים. בבוקר יעמידו הגברים פנים שהם מופתעים לגלות את המוט במרכז הרחבה, ואז, בצהריים, ירקדו הנשים הרווקות סביב המוט, ילפפו אותו בסרטים צבעוניים ארוכים, ואילו הגברים הרווקים יעמדו מסביב וישירו. איש לא ידע מתי החל המנהג הזה או מדוע — זה היה עוד דבר שנעשה מאז ומתמיד — אבל זה היה תירוץ טוב לשיר ולרקוד, ובשני נהרות לא היה איש שנזקק לתירוצים רבים מדי.

יום החג כולו יהיה יום של שירה וריקודים ואכילה, יהיו גם תחרויות ריצה, ובעצם, תחרויות בכל דבר אפשרי. פרסים יוענקו לקַשת הטוב ביותר, לקַלע הטוב ביותר, ללוחם המוט הטוב ביותר. עוד יהיו תחרות החידות, משיכת חבל, הרמת משקולות והדיפת משקולות. פרסים יחולקו לזמר הטוב ביותר, לרקדן הטוב ביותר, לנגן הכינור הטוב ביותר, לגוזז הצאן המהיר ביותר, אפילו לשחקני הכדורת והחיצים הטובים ביותר.

בל טיין היה אמור להגיע עם בוא האביב, לאחר שכבר נולדו הטלאים הראשונים וצמח היבול הראשון. אבל למרות הקור שהתמשך השנה, לא העלה איש בדעתו לדחות את החג. כולם יוכלו ליהנות ממעט שירה וריקודים. ומעל לכל דבר אחר, אם להאמין לשמועה, תוכננה תצוגת זיקוקי די-נור גדולה מעל לרחבה — אם הרוכל הראשון של השנה יגיע בזמן כמובן. זה גרם לדיבורים רבים; עברו עשר שנים מתצוגת הזיקוקים האחרונה, ואיש לא דיבר עתה על דבר אחר.

פונדק מעיין היין עמד בצידה המזרחי של הרחבה, ממש ליד גשר הקרונות. הקומה הראשונה הייתה בנויה מסלע נהר, אף שהיסודות היו מאבן עתיקה יותר, והיו שאמרו שהיא באה מההרים. הקומה השנייה, הצבועה בלבן, בלטה מעל הקומה התחתונה. כאן גר ברנדלווין אל'ויר, בעל הפונדק וראש הכפר שדה אמונד בעשרים השנים האחרונות, עם אשתו ובנותיו. גג הרעפים האדום, הגג האדום היחיד בכפר, בהק באור השמש החלש, ועשן עלה משלוש ארובות, שלוש מתריסר הארובות הגבוהות שניצבו על הגג.

בצידו הדרומי של הפונדק, רחוק מהפלג, ניצבו שרידי יסודות של מבנה גדול בהרבה, שהיה פעם — כך אמרו, לפחות — חלק מהפונדק. עץ אלון ענק צמח עכשיו באמצע השרידים, היקף גזעו כשלושים צעד, וכל אחד מענפיו עבה כגופו של גבר מגודל. בקיץ היה ברן אל'ויר מעמיד שולחנות וספסלים מתחת לענפים הגדולים, שהיו מכוסים בעלים בעונה הזאת והעניקו צל, ואנשי הכפר יכלו לשבת ולהתענג על ספל משקה ועל הרוח הנעימה, בעודם משוחחים או שוטחים את הלוח למשחק אבנים.

"הגענו, נערי". טאם שלח את ידו אל רתמתה של בלה, אבל היא נעצרה מול הפונדק לפני שהספיקה ידו לגעת בעור. "מכירה את הדרך טוב ממני", צחק.

בשעה שנמוגה חריקת היצול האחרונה, הופיע ברן אל'ויר מתוך הפונדק, פסע כהרגלו בקלילות מדהימה לאדם מגודל כל-כך, כמעט כפול ברוחבו מכל אנשי הכפר האחרים. חיוך רחב עלה על פניו העגולות, שהיו מעוטרות בשיער אפור דליל. הפונדקאי לבש חולצה קצרה, למרות הקור, וסינר לבן ונקי להפליא עטף את מותניו. מדליון כסף מעוטר במאזניים היה תלוי על חזהו.

המדליון, כמו גם המאזניים ששימשו לשקילת המטבעות שהביאו הסוחרים מבָּאֶרְלוֹן תמורת צמר או טבק, היו הסמל למשׂרתו של ראש הכפר. ברן ענד את המדליון רק כשטיפל בסוחרים, או בימי חג ובחתונות. הוא ענד אותו היום, יום אחד לפני החג, אבל הלילה הזה הוא ליל-חורף, הלילה שלפני בל טיין, לילה ארוך שבו נהגו כולם לבקר זה בביתו של זה, להחליף מתנות קטנות, לאכול ולשתות מעט בכל בית. אחרי החורף הזה, חשב רנד, הוא בוודאי החליט שליל-חורף הוא תירוץ טוב דיו לא לחכות למחר.

"טאם", צעק ראש הכפר ומיהר לעברם. "שהאור יזרח עליי, טוב לראות אותך סוף סוף. ואותך, רנד, מה שלומך, נערי?"

"טוב, מר אל'ויר", אמר רנד. "ואתה, אדוני?" אבל ברן כבר פנה אל טאם.

"כבר כמעט התחלתי לחשוב שלא תביא את הברנדי שלך השנה. אף פעם לא התעכבת כל-כך בעבר".

"אינני אוהב לעזוב את החווה בימים אלה, ברן", ענה טאם. "לא בשעה שהזאבים מתנהגים כך עכשיו. ומזג האוויר הזה".

ברן נחר. "הלוואי שמישהו היה רוצה לדבר על משהו אחר מלבד מזג האוויר. כולם מתלוננים, ואנשים שאמורים להיות חכמים יותר באים אליי ומצפים שאני אסדר זאת. זה עתה ביליתי עשרים דקות בניסיון להסביר לגברת אל'דונל שאינני יכול לעשות דבר בעניין החסידות, אף שאין לי מושג מה ציפתה שאעשה..." נד בראשו.

"סימן רע", הודיע קול צרחני, "החסידות לא מקננות על הגגות בבל טיין". סן בואי, כמוש ומכורכם כגזע עץ עתיק, צעד לכיוונם של טאם וברן ונשען על מקלו, שהיה ארוך כמעט כמוהו ומסוקס בדיוק כמוהו. הוא ניסה להביט בשני הגברים יחד בעין קטנה אחת. "ויהיה גרוע עוד יותר, תזכרו את מה שאני אומר".

"היית לחוזה והתחלת לפרש אותות?" שאל טאם ביובש. "או שאתה מקשיב לרוח, כמו חוכמה? בהחלט יש די רוח. ומשהו ממנה מתחיל לא רחוק מכאן".

"אתה יכול ללעוג, אם אתה רוצה", רטן סן, "אבל אם לא יהיה די חם בקרוב כדי להצמיח יבולים, יותר ממרתף אחד יתרוקן עד הקציר. עד החורף הבא לא יישארו בשני נהרות יצורים חיים, חוץ מזאבים ועורבים. אם בכלל יהיה עוד חורף. אולי החורף הזה פשוט יימשך".

"למה אתה מתכוון בזה?" אמר ברן בחריפות.

סן נעץ בהם מבט חמוץ. "אין לי דברים טובים רבים לומר על נאיניב אָל׳מִירַה. אתה יודע זאת. קודם כול, היא צעירה מדי בשביל — לא משנה. מעגל הנשים מתנגד שמועצת הכפר אפילו תדבר על העסקים שלהן, אבל הן מתערבות בשלנו כאשר הן רק רוצות, וזה רוב הזמן, כך לפחות זה נראה —"

"סן", קטע אותו טאם, "מה אתה מנסה להגיד?"

"זה מה שאני מנסה להגיד, אל'תור. אם תשאל את החוכמה מתי החורף ייגמר, היא פשוט תתרחק ממך. אולי היא לא רוצה להגיד לנו מה היא שומעת ברוח. אולי היא שומעת שהחורף לא ייגמר לעולם. אולי החורף יימשך עד שהכישור יסתובב והעידן יבוא אל קיצו. זה מה שאני רוצה להגיד".

"ואולי כבשים ילמדו לעוף", ענה טאם, וברן הניף את ידיו.

"האור ישמור עליי מפני שוטים. אתה יושב במועצת הכפר, סן, ועכשיו אתה מתחיל להפיץ דיבורים שמתאימים לבני קופלין. ובכן, תקשיב לי. יש לנו די בעיות בלי..."

משיכה חדה בשרוולו של רנד וקול חרישי, שנועד לאוזניו בלבד, הסיחו את דעתו משיחתם של המבוגרים. "בוא, רנד, כל עוד הם מתווכחים. לפני שהם יחליטו שאתה צריך לעבוד".

רנד הביט למטה ונאלץ לחייך. מאט קות'ון השתופף ליד העגלה כדי שטאם, ברן וסן לא יוכלו לראות אותו, גופו הגמיש והדק היה מכופף כגופה של חסידה שמנסה להתקפל לשניים.

עיניו החומות של מאט נצצו בערמומיות, כמו תמיד. "דאב ואני תפסנו גירית גדולה וזקנה והיא נרגזת אחרי ששלפנו אותה מהמאורה שלה. אנחנו עומדים לשחרר אותה ברחבה ולראות איך כל הנערות בורחות".

חיוכו של רנד התרחב; זה לא נשמע לו משעשע, לא כמו שהיה לפני שנה או שנתיים, אך מאט מעולם לא התבגר. הוא העיף מבט מהיר באביו — הגברים עדיין עמדו זה ליד זה, שלושתם דיברו יחד — ואז היסה את קולו. "הבטחתי לפרוק את החביות. אבל אני יכול לפגוש אותך אחר כך".

מאט גלגל את עיניו לשמיים. "לגרור חביות! שרוף אותי, אני מעדיף לשחק באבנים עם אחותי הקטנה. טוב, שמעתי על כמה דברים אפילו יותר טובים מגירית. יש לנו זרים בשני נהרות. אתמול בערב —"

רנד הפסיק לנשום לרגע. "גבר על סוס?" שאל בדריכות. "גבר בגלימה שחורה, על סוס שחור? והגלימה שלו לא זזה ברוח?"

חיוכו של מאט נעלם והוא היסה את קולו עד ללחישה ניחרת. "גם אתה ראית אותו? חשבתי שאני היחיד. אל תצחק, רנד, אבל הוא הפחיד אותי".

"אינני צוחק. הוא הפחיד גם אותי. יכולתי להישבע שהוא שונא אותי, שהוא רוצה להרוג אותי". רנד נרעד. עד ליום הזה, לא חשב שמישהו יוכל לרצות להרוג אותו, באמת לרצות להרוג אותו. דברים כאלה פשוט לא קרו בשני נהרות. אולי קרב אגרופים, או תחרות היאבקות, אבל לא הריגה.

"אינני יודע מה בעניין השנאה, רנד, אבל הוא היה די מפחיד גם ככה. הוא רק ישב על הסוס שלו והסתכל עליי, ממש מחוץ לכפר. בחיים לא פחדתי ככה. ובכן, הסטתי את המבט, רק לשנייה — וזה לא היה קל, אתה יודע — ואז הסתכלתי בחזרה והוא נעלם. דם ואפר! זה היה לפני שלושה ימים, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. אני כל הזמן מסתכל אחורה". מאט ניסה לצחוק, אך הקול שבקע מפיו דמה יותר לקרקור. "מוזר, מה שהפחד עושה לך. אתה מתחיל לחשוב על דברים משונים. אני ממש חשבתי — רק לרגע, שלא תחשוב — שהוא אולי אדון האופל". הוא ניסה לצחוק שוב, אך הפעם לא בקע מפיו קול.

רנד נשם עמוק. הוא דקלם בעל-פה, גם כדי להזכיר לעצמו ואולי גם מסיבות אחרות: "אדון האופל וכל הארורים כבולים בשָאיוֹל גָאל, מעבר למְצָרים הגדולים, שם כבל אותם הבורא ברגע הבריאה, כבולים עד קץ הזמן. ידו של הבורא מגוננת על העולם והאור זורח על כולנו". הוא נטל נשימה נוספת והוסיף: "חוץ מזה, אם הוא חופשי, מה יש לרועה הלילה לחפש בשני נהרות, ולמה הוא צופה בנערי חווה?"

"אינני יודע. אבל אני יודע שהפרש הזה היה... מרושע. אל תצחק. אני מוכן להישבע על כך. אולי זה היה הדרקון".

"אתה שופע מחשבות מעודדות, מה?" רטן רנד. "אתה נשמע גרוע יותר מסן".

"אימא שלי אמרה תמיד שהארורים יבואו לקחת אותי אם לא אתקן את דרכיי. אם ראיתי פעם מישהו שנראה כמו ישמעאל, או אגינור, זה היה הוא".

"כל האימהות מפחידות את הילדים שלהן עם הארורים", אמר רנד ביובש, "אבל רוב הילדים מתבגרים ושוכחים את זה. למה לא אישצל, אם כבר מדברים על זה?"

מאט הביט בו בזעם. "לא פחדתי ככה מאז... לא, אף פעם לא פחדתי כך, ולא אכפת לי להודות בזה".

"גם אני. אבא שלי חושב שראיתי צל מתחת לעצים, צל שהקפיץ אותי".

מאט הנהן בקדרות ונשען על גלגל העגלה. "גם אבא שלי. סיפרתי לדאב, ולאלאם דאוטרי. מאז הם צופים קדימה כמו בזים, אבל לא ראו כלום. אלאם כבר חושב שניסיתי לסדר אותו. דאב חושב שזה מישהו ממעבורת טארן — גנב כבשים, או גנב תרנגולות. גנב תרנגולות!" הוא שקע בשתיקה זעופה.

"זאת בוודאי שטות, בכל אופן", אמר רנד לבסוף. "אולי זה באמת גנב כבשים". הוא ניסה לדמיין זאת, אבל זה היה כמו לדמות זאב התופס את מקומו של חתול מול מאורת עכברים.

"טוב, לא אהבתי איך שהוא הסתכל עליי. וגם אתה לא, לפי הקפיצה שלך עליי. אנחנו צריכים לספר למישהו".

"כבר סיפרנו, מאט, שנינו, ולא האמינו לנו. אתה יכול לתאר לעצמך שננסה לשכנע את מר אל'ויר בעניין הברנש הזה, בלי שיראה אותו? הוא ישלח אותנו לנאיניב שתבדוק אם אנחנו חולים".

"אבל עכשיו אנחנו שניים. אף אחד לא יחשוב ששנינו המצאנו את זה".

רנד גירד בראשו ותהה מה לומר. מאט היה הפרחח של הכפר. מעטים חמקו מתעלוליו. שמו הוזכר בכל פעם שחבל כביסה נפל לעפר, או שאבזם אוכף רופף העיף את אחד האיכרים מגב סוסו. מאט אפילו לא היה צריך להיות בסביבה. תמיכתו בסיפור עלולה להיות מזיקה עוד יותר.

אחרי רגע אמר רנד: "אביך יחשוב שאתה שכנעת אותי להגיד את זה, ואבי שלי..." הוא הביט מעבר לעגלה, למקום שדיברו בו טאם, ברן וסן, ומצא את עצמו מביט בעיניו של אביו. ראש הכפר המשיך להרצות לסן, שספג את דבריו בשתיקה מרירה.

"בוקר טוב, מַאטְרִים", אמר טאם בעליצות והרים את אחת מחביות הברנדי מהעגלה. "אני רואה שבאת לעזור לרנד לפרוק את השיכר. בחור טוב".

מאט קפץ על רגליו עם המילה הראשונה והחל לסגת. "בוקר טוב גם לך, מר אל'תור. ולך, מר אל'ויר. מר בואי. יזרח עליכם האור. אבא שלי שלח אותי ל —"

"ללא ספק", אמר טאם. "וללא ספק, מכיוון שאתה נער שממלא כהלכה את המשימות שמטילים עליו, בוודאי כבר סיימת. ובכן, ככל שתעבירו את החביות האלה מהר יותר למרתפו של מר אל'ויר, נערים, תוכלו לראות את הטרובדור מהר יותר".

"טרובדור!" קרא מאט וקפא במקומו, בו-ברגע שרנד שאל: "מתי הוא יגיע לכאן?"

רנד זכר רק שני טרובדורים שהגיעו לשני נהרות בימי חייו, ובפעם הראשונה היה עוד צעיר דיו כדי לשבת על כתפיו של טאם בזמן שצפה בהופעה. טרובדור כאן, בשדה אמונד, לכבוד בל טיין, עם הנֵבל והחליל שלו, והסיפורים והכול... אנשי שדה אמונד ידברו על החגיגות האלה בעשר השנים הבאות, אפילו בלי הזיקוקים.

"טיפשות", נהם סן, אך השתתק כשברן נעץ בו מבט שביטא את כל כובד משקלו הסמכותי של ראש הכפר.

טאם נשען על דופן העגלה והשעין את זרועו על חבית הברנדי. "כן, טרובדור, והוא כבר פה. לדברי מר אל'ויר, הוא בחדרו בפונדק ברגע זה ממש".

"הוא הגיע באמצע הלילה". הפונדקאי נד בראשו בגינוי. "חבט על הדלת עד שכל המשפחה התעוררה. אם לא הייתה חגיגה, הייתי אומר לו להכניס את הסוס שלו לאורווה לבדו ולהישאר לישון איתו, טרובדור או לא. תארו לעצמכם, להגיע ככה בחושך".

רנד בהה בפליאה. איש לא יצא מגבולות הכפר בחשכה, לא בימים האלה, ובוודאי לא לבד. מתקן הגגות שוב רטן בלחש, ורנד הצליח להבין רק שתיים שלוש מילים מדבריו. "מטורף" הייתה אחת המילים, והשתיים האחרות היו "לא טבעי".

"הוא לא לובש גלימה שחורה, נכון?" שאל מאט לפתע.

בטנו של ברן רעדה מצחוק. "שחורה! הגלימה שלו נראית בדיוק כמו זו של כל טרובדור שראיתי. טלאים יותר מגלימה, וצבעים — יותר ממה שתוכל לדמיין".

רנד הפתיע את עצמו כשפלט צחוק קולני, צחוק של הקלה. הפרש השחור המאיים בדמות טרובדור היה רעיון מגוחך, אבל... הוא הניח את ידו על פיו במבוכה.

"אתה רואה, טאם", אמר ברן. "לא שמענו הרבה צחוק בכפר מאז הגיע החורף. עכשיו, אפילו גלימה של טרובדור מצחיקה אנשים. רק זה שווה את ההוצאה הכרוכה בהבאתו מבָּאֶרְלוֹן".

"תגיד מה שאתה רוצה", אמר סן לפתע, "אני עדיין חושב שזה בזבוז כסף מטופש. והזיקוקים האלה שכולכם התעקשתם להזמין".

"אז יהיו זיקוקים", אמר מאט, אך סן המשיך בדבריו.

"הם היו אמורים להגיע לפני חודש, עם הרוכל הראשון של השנה, אבל הרוכל לא בא, נכון? אם לא יבוא עד מחר, מה יהיה עם הזיקוקים? נעשה עוד חגיגה, רק בשביל להשתמש בהם? אם בכלל יביא אותם, כמובן".

"סן" — נאנח טאם — "אתה נותן מעט מאוד אמון, ממש כמו איש מעבורת טארן".

"אם כן, איפה הוא? תגיד לי איפה הוא, אל'תור?"

"למה לא סיפרתם לנו?" שאל מאט בקול נעלב. "כל הכפר היה נהנה מהציפייה, ממש כמו שהם ייהנו מהטרובדור. או כמעט. תראו איך כולם מתרגשים רק משמועה על זיקוקים".

"אני רואה", ענה ברן ונעץ מבט ממושך במתקן הגגות. "ואם הייתי יודע איך השמועה הזאת התפשטה... אם הייתי חושב למשל שמישהו הלך והתלונן על המחיר, ואנשים יכלו לשמוע אותו בזמן שהדברים היו אמורים להישמר בסוד..."

סן כחכח בגרונו. "העצמות שלי זקנות מדי בשביל הרוח הזאת. אם לא אכפת לכם, אני אראה אם גברת אל'ויר יכולה להכין לי קצת יין חם להפיג את הצינה. ראש הכפר. אל'תור". הוא פנה אל הפונדק עוד לפני שסיים את דבריו, ולאחר שנסגרה אחריו הדלת, פלט ברן אנחה.

"לפעמים אני חושב שנאיניב צודקת בקשר... ובכן, אין זה חשוב כרגע. תחשבו רגע, נערים. כולם נרגשים בגלל הזיקוקים, נכון, וזאת רק שמועה. חשבו מה יקרה אם הרוכל לא יגיע בזמן אחרי כל הציפייה. ועם מזג האוויר הזה, מי יודע מתי יבוא. הם יהיו נרגשים פי חמישים בגלל הטרובדור".

"והם יהיו מאוכזבים פי חמישים אם לא היה מגיע", אמר רנד לאיטו. "אפילו בל טיין אולי לא יספיק לשפר את מצב הרוח אחרי אכזבה כזאת".

"יש לך ראש על הכתפיים כשאתה בוחר להשתמש בו", אמר ברן. "הוא יבוא אחריך במועצת הכפר, ביום מן הימים, טאם. זכור את מה שאני אומר לך. אפילו עכשיו הוא לא יהיה גרוע יותר ממישהו שאני יכול לחשוב עליו".

"כל זה אינו עוזר לפריקת העגלה", אמר טאם בקצרה ומסר לראש הכפר אחת מחביות הברנדי. "אני רוצה אש חמה, את המקטרת שלי וספל מהשיכר הטוב שלך". הוא הניף את חבית הברנדי השנייה על כתפו. "אני בטוח שרנד יודה לך על עזרתך, מאטרים. זכרו, ברגע שהשיכר יהיה במרתף..."

כשנעלמו טאם וברן בתוך הפונדק, הביט רנד בחברו. "אתה לא חייב לעזור. דאב לא ישמור את הגירית הזאת זמן רב".

"הו, למה לא?" אמר מאט באיפוק. "כמו שאבא שלך אמר, ככל שזה יהיה מהר יותר..." הוא הרים את אחת מחביות השיכר בשתי זרועותיו ומיהר לפונדק. "אולי אגווין בסביבה, לראות איך אתה נועץ בה עיניים כמו שועל שנעוץ על חנית, משעשע יותר מכול גירית".

רנד, שהניח את הקשת ואת אשפת החיצים שלו בעגלה, קפא פתאום. הוא באמת הצליח לדחוק את אגווין ממחשבותיו. זה כשלעצמו היה יוצא דופן. אבל היא בוודאי תהיה בפונדק. לא היה כל סיכוי שיוכל לחמוק ממנה. וכמובן, עברו כבר שבועות מאז ראה אותה בפעם האחרונה.

"ובכן?" קרא מאט מפתח הפונדק. "לא אמרתי שאעשה הכול לבד. אתה עדיין לא במועצת הכפר".

רנד הרים חבית ופסע בעקבות ידידו. אולי היא לא תהיה שם בסופו של דבר. למרבה הפלא, האפשרות הזאת לא גרמה לו להרגיש טוב יותר.