באת אלי

1

אני רואה את שמה של הגר אלון בתיבת המייל שלי ומרימה גבה. היינו חברות בתיכון ונפרדתי ממנה ביום האחרון של כיתה י"ב עם הבטחה, שאותה ידעתי שלא אקיים, לשמור על קשר. מאז אותו יום עברו חיים שלמים בלי שהחלפתי איתה ולו מילה אחת.
אם לא אפתח אותו עכשיו, לא אצליח להתרכז. ברור לי שאני יכולה להעיף אותו לזבל, ובלחיצת עכבר אחת למחוק כאילו מעולם לא קיבלתי אותו. אופס, טעות בכתובת... לא, לא קיבלתי שום מייל... המחשבה משעשעת אותי, אך משהו עוצר אותי מלעשות זאת, אולי החינוך שקיבלתי מאימי.
אני משלבת את אצבעותיי זו בזו ופוקקת את המפרקים, נהנית מהצליל ומהשחרור שהמעשה מביא לי. טוב נו, על החיים ועל המוות, מה כבר יכול להיות שם שלא אצליח להתמודד איתו, עברתי דברים גרועים מזה.
אני קוראת פעם אחת את ההזמנה, ואז שוב, ושוב. אני מוזמנת לפגישת מחזור כי הנה אנחנו בני ארבעים. מצחיק.
אני קמה מהכיסא, נתמכת בקיר והולכת להכין לעצמי עוד כוס קפה. זה הדבר היחיד שכנראה יציל את התאים האפורים שלי. בעודי נשענת על השיש המחשבות מתגלגלות הלוך ושוב. לענות? להתעלם? לענות? להתעלם? נתמכת בקיר, אני חוזרת עם כוס הקפה לחדר העבודה, מתיישבת ועונה, כי כזו אני, מנומסת.
אני מכניסה לאט אוויר לריאותיי, נושפת אותו תוך כדי ניפוח הלחיים, וכותבת את תשובתי להזמנה ההזויה הזאת, לא משנה את שורת הנושא.
מאת: מיקה נחום
אל: הגר אלון
נושא: הבטחנו לשמור על קשר, אז...
שעה: 09:17
תאריך: 18.4.2013
היי הגר,
איזו הפתעה לקבל מייל ממך. ושיחקת אותה בשורת הנושא.
אין לי מושג מאיפה השגת את הכתובת שלי ואני מודה לך על ההזמנה, אבל אני מוותרת, כמו שאת מתארת לעצמך.
תעשו חיים,
מיקה

 ~~~

שבריר שנייה של מחשבה נוספת ואני מקישה 'שלח'. אני לא מספיקה לנשום והודעה נוספת מגיעה ממנה. כתובת המייל שלי מופיעה בכל מקום, כולל בדף העסקי של החברה בפייסבוק. כן, כן. איך לא חשבתי על זה... חוץ מהסבר היא לא הוסיפה כלום.
אני נושמת לרווחה. אין לי כוח להתחיל להתכתב איתה. היא החזירה אותי כל כך הרבה שנים אחורה, למקום רחוק, מקום שלא רציתי ועדיין לא רוצה להיות בו. ובטח לא מתחשק לי לענות על שאלות מיותרות.
אני לוגמת בהנאה מהקפה שהספיק להתקרר.

* * *

החיים שלי הם סרט לא־ממש־מוצלח. והדבר האחרון שאני רוצה זה להושיב את השכבה שלי מהתיכון בשורה הראשונה כדי שיוכלו לצפות. לא היה לי איתם כלום אז, ובטח שאין לי איתם כלום היום.
אני מנערת את ראשי ומחזירה את עצמי להווה, עוברת על מיילים אחרים, עונה לאחדים מהם, ואז חוזרת למה שאני באמת אוהבת לעשות – ליצור יש מאין. אני נהנית לתכנן עבור אנשים את בית חלומותיהם, ובשנה האחרונה אני מתמחה בתכנון בתים המותאמים לאנשים עם מוגבלויות, משתדלת לעשות את הכי טוב שאני יכולה, כדי שלפחות המגורים יהיו נוחים ונגישים.
המתח שלפני הצגת השרטוט הסופי הוא מטורף. ההתרגשות, האדרנלין שזורם כמו נהר בכל פעם מחדש, הלילות ללא שינה. ואז, לשמוע את הקול החנוק מרוב התרגשות שמאשר את התכנון, זה אחד הדברים שגורמים ללב שלי לצהול משמחה.
רגעים קטנים של אושר.
אני מוחקת את המייל של הגר ואיתו את המחשבה על פגישת המחזור הזאת. היא לא מטרידה אותי. בחרתי לפני כל כך הרבה שנים להוריד את התריס על הימים ההם, ולא להרים אותו לעולם.
חודש אפריל עובר בלי אירועים מיוחדים.