ימי הרדיו שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ימי הרדיו שלנו
הוספה למועדפים

ימי הרדיו שלנו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: יהודה דקל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 255 עמ' מודפסים

מרדכי נאור

ד"ר מרדכי (מוטקֶה) נאור (נולד ב־19 באוגוסט 1934) הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, מפקד גלי צה"ל בשנים 1974–1978.

נאור הוא חוקר וסופר פורה, ובספרייה הלאומית בירושלים אצורים כ-200 כרכים משלו: ספרים שכתב, ספרים שהיה שותף לכתיבתם, ספרים שערך, קטלוגים לתערוכות, וכן רומן אחד וכמה ספרי סיפורים לבני הנעורים. בנוסף, הוא משמש כיועץ וכאוצר מוזיאונים, כגון מוזיאון הרעות במצודת כ"ח (נבי יושע), אתר רכבת העמק בכפר יהושע, מוזיאון ההגנה בתל אביב ובית ראשונים בהרצליה. 
זכה בפרס חיפה לשנת 1990, בשנת 2002 זכה בפרס סוקולוב על מפעל חיים בתחום העיתונות הכתובה, בפרס הרצל בשנת 2006, בפרס בן-גוריון בשנת 2007, בפרס נשיא המדינה ע"ש זלמן שזר בשנת 2012 ובפרס יצחק שדה (ציון מיוחד) בשנת 2013.

תקציר

כמו אצל וודי אלן, בסרטו "ימי הרדיו", גם בארץ ישראל ובמדינת ישראל של השנים הראשונות הייתה לרדיו השפעה רבה על חייהם של הכול — מילדים ועד מבוגרים, במיוחד לאחר שנפתחו השידורים של קול ירושלים ב־ 1936 . על יהודי ארץ ישראל, "היישוב" כפי שנקראה הקהילה היהודית בארץ, היה להסתפק תחילה ב"שעה העברית", שעם השנים התרחבה לכמה שעות, אלא שהיא הייתה כפופה לשלטון זר שטשטש ככל יכולתו כל ביטוי לאומי. ובכל זאת, קול ירושלים העברי הצליח לפרוץ ולהגיע לרבבות ומאות אלפי אוזניים — בארץ ואף מחוצה לה.
בה בעת צמחו גם תחנות הרדיו של ארגוני המחתרת היהודיים — ההגנה, אצ"ל ולח"י והן גילו למאזיניהן את מה שניסו להסתיר הבריטים בצנזורה הישירה והעקיפה שלהם ברדיו הממשלתי.
קול ישראל, קולה של מדינת ישראל, נולד בה' באייר תש"ח (14.5.1948), בדיוק בדקה שבה הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, שכן טקס הקמת המדינה הובא בשידור חי ברדיו. לא קלים היו חבלי הלידה של התחנה והיא ידעה הרבה מעלות ומורדות — המתוארים כולם בפרקי הספר.
בעשרות השנים הראשונות של המדינה היו כאן רק שלוש תחנות שידור — קול ישראל, גלי צה"ל וקול ציון לגולה ששידרה ליהודים בתפוצות ולא הייתה מוכרת בארץ. לא ניתן, כמובן, להשוות בין קול ישראל לגלי צה"ל. הראשונה שידרה שעות רבות ובגל"צ היו רק שעות שידור מעטות; לקול ישראל היו גלים מיוחדים לעולים, לשידורים לחוץ לארץ, לאוכלוסייה דוברת ערבית, ועוד. מ־ 1960 החל קול ישראל לשדר בשני גלים — אלה שייקראו בעתיד גל א' וגל ב' (הגל הקל). תחנת גלי צה"ל לא הצליחה להתקדם מבחינת שעות השידור, אם כי בתכנים היו שיפורים רבים. אחרי מלחמת ששת הימים התמונה בגל"צ השתנתה לחלוטין.
פרקי הספר סוקרים את 40 שנותיו הראשונות של הרדיו הישראלי. אף שהספר עוסק ברדיו, הפרק האחרון נקרא "ראשית הטלוויזיה", שכן לא ניתן לספר את סיפורו של הרדיו הישראלי ללא אזכורה של הטלוויזיה הישראלית, שתחילה נראתה מאיימת מאין כמותה על אחיה הבכור. החשש הזה התברר עם הזמן כחשש שווא. הרדיו חי, נושם ובועט גם בעידן הטלוויזיה.
לוודי אלן היו "ימי רדיו" משלו. הגרסה המקומית, "ימי הרדיו שלנו", מרתקת לא פחות.
יהודה דקל, יליד 1929 , בן לראשוני הרצליה, לוחם פלמ"ח מהגדוד השלישי בחטיבת יפתח, חבר הכשרת הצופים דפנה וממקימי קיבוץ יראון בגליל. לחם במלחמות ישראל וסיים את שירותו במילואים כסגן אלוף, מג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים. בוגר מקוה ישראל ומוסמך למדעי החקלאות של האוניברסיטה העברית. איש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במשך שנים רבות. מבוני חבל לכיש, ממתכנני הנגב, ממפתחי חבל ירושלים, גוש עציון והבקעה; הוביל את פיתוח התעשייה והתיירות בהתיישבות; יזם הקמת מערכת מחקר ופיתוח חקלאיים ושימש כמנכ"ל המחלקה להתיישבות בשנים 1989-1981 , שבהן ניצח על מערכת ההתיישבות הכפרית בארץ. כיהן כיו"ר הוועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. מחבר הספר "מצודת כ"ח — רעות תחת אש", המתעד את קרבות נבי יושע במלחמת העצמאות, מקום שבו נפלו רבים מרעיו. ממדליקי המשואות ביום העצמאות תשס"ו (2006),
לכבוד מפתחי הנגב והגליל. מייסד מוזיאון הרעות שבמצודת כ"ח בגליל. יהודה דקל נפטר בינואר 2008 , לאחר התמודדות אמיצה עם מחלה קשה.
המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ומשפחת דקל חברו יחד והקימו מפעל להנצחת שמו ומורשתו —
"ספריית יהודה דקל".

פרק ראשון

מבוא

הסרט "ימי הרדיו" מ־1987, מיצירותיו הקולנועיות הנודעות ביותר של וודי אלן, מחזיר את הצופים לימים שהרדיו היה בשיאו והטלוויזיה טרם באה לעולם. הוא מתרחש בשכונת קווינס שבניו יורק, אך בעיקרון יש בו את הדומיננטיות של הרדיו בשנות השלושים והארבעים במדינות רבות, לרבות בארץ ישראל.
ואכן, גם כאן, אצלנו, הייתה לרדיו השפעה רבה על החיים, במיוחד מעת שנפתחו השידורים של קול ירושלים ב־1936. על יהודי ארץ ישראל, "היישוב", כפי שנקראה הקהילה היהודית בארץ, היה להסתפק תחילה ב"שעה העברית", שעם השנים התרחבה לכמה שעות, אלא שהיא הייתה כפופה לשלטון זר שטשטש ככל יכולתו כל ביטוי לאומי. ובכל זאת, קול ירושלים העברי הצליח לפרוץ ולהגיע לרבבות ומאות אלפי אוזניים — בארץ ואף מחוצה לה.
בה בעת צמחו גם תחנות הרדיו של ארגוני המחתרת היהודיים — ההגנה, אצ"ל ולח"י — והן גילו למאזיניהן את מה שניסו להסתיר הבריטים בצנזורה הישירה והעקיפה שלהם ברדיו הממשלתי.
בה' באייר תש"ח (14.5.1948), בדיוק בדקה שבה הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, נולדה גם תחנת השידור שלה, שבאופן טבעי נקראה קול ישראל, ומאז היא איתנו. לא קלים היו חבלי הלידה שלה והיא ידעה הרבה מעלות ומורדות — המתוארים בפרקי הספר.
בעשרות השנים הראשונות של המדינה היו כאן רק שתי תחנות שידור — קול ישראל וגלי צה"ל. לא ניתן, כמובן, להשוות ביניהן, כי בקול ישראל שידרו שעות רבות ובגל"צ רק שעות מעטות; לקול ישראל היו גלים מיוחדים לעולים, לשידורים לחוץ לארץ, לאוכלוסייה דוברת ערבית ועוד. מ־1960 החל קול ישראל לשדר בשני גלים — אלה שייקראו בעתיד גל א' וגל ב' (הגל הקל). תחנת גלי צה"ל לא הצליחה להתקדם מבחינת שעות השידור, אם כי בתכנים היו שיפורים רבים. אחרי מלחמת ששת הימים התמונה בגל"צ השתנתה לחלוטין.
פרקי הספר סוקרים את 40 שנותיו הראשונות של הרדיו הישראלי. הרעיון לכתיבתו עלה בדעתי בעקבות מיזם "רדיופוני" קודם שלי: בתחילת המאה ה־21 הוזמנתי לספר על ראשית ימי הרדיו בסדרה בת 24 תוכניות, במסגרת "אקדמיה באלף" בקול ישראל. לסדרה היו הדים רבים, ולאחר שנים החלטתי שהגיעה העת לספר את סיפורו של הרדיו הישראלי בדרך נוספת — בספר. התוצאה לפניכם, הקוראים.
הפרק האחרון של הספר הוא נספח — "ראשית הטלוויזיה", שכן לא ניתן לספר את סיפורו של הרדיו הישראלי ללא אזכורה של הטלוויזיה הישראלית, שתחילה נראתה מאיימת מאין כמותה על אחיה הבכור. החשש הזה התברר עם הזמן כחשש שווא. הרדיו חי, נושם ובועט גם בעידן הטלוויזיה.
לוודי אלן היו "ימי רדיו" משלו. הגרסה המקומית, "ימי הרדיו שלנו", מרתקת לא פחות.
ד"ר מרדכי נאור

א. חלוצי הרדיו בארץ

ממתי יש רדיו בארץ? כדי להגיע אל ההתחלות הצנועות עלינו לחזור אל שנות העשרים של המאה הקודמת, אולם אזכורים לראשיתו של הרדיו מופיעים כבר עשרות שנים לפני כן.
בט"ו בתמוז תרנ"ז (15.7.1897) נכתב בעיתון "הצבי" של אליעזר בן־יהודה: "כבר הזכרנו באחד מגיליונותינו הקודמים את החידוש הגדול הזה כי אחד החכמים האמריקאים מתהלל כי המציא מין טלגרף שאין לו צורך בחיבור שני מקומות בחוטי ברזל, כמו בהטלגרף הישן. והנה כל זמן שזה בא מאמריקה, אפשר היה לפקפק בדבר ולחשוב שזה אווז אמריקאי".
הכוונה של בן־יהודה הייתה לבטל את מהימנות הידיעה מארצות הברית ולהעניק לה את התואר המפוקפק "אווז אמריקאי", מה שנהגו לכנות מאוחר יותר "ברווז עיתונאי", ובשפה מודרנית יותר — "פייק ניוז".
אבל, בן־יהודה נאלץ להודות שייתכן שיש אמת בדברים. וכך הוא המשיך: "אך הנה הודיעונו העיתונים הלונדוניים, כי ראש חכמי החשמל בפוסטה הלונדונית, יעשה בקרוב ניסיונות מעשיים לכונן טלגרף כזה על פי שיטת החכם האיטלקי מרקוני".
ואכן, גוליילמו מַרְקוֹנִי האיטלקי (1874–1937) נחשב לראש וראשון ממציאי הרדיו (היו גם אחרים שפעלו במקביל לו). בעבור המצאתו הוא קיבל את פרס נובל לפיזיקה ב־1909.
תחילה זה היה מכשיר צבאי יותר מאשר אזרחי ובשפות רבות הוא קיבל את השם "ללא חוט". כך באנגלית — wireless ובעקבות זאת בעברית: אלחוט. בסופו של דבר בעברית אומץ דווקא המינוח הלועזי — רדיו.
שידור הרדיו הראשון, ככל הידוע, היה בארצות הברית ב־1906. לראשונה יכלו אנשים מעטים, שהיו להם מקלטי רדיו ראשונים, לקלוט שידור מתחנת שידור ששידרה מוזיקה מתקליטים. אבל העניין לא המריא וב־1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס הרדיו בצורה רחבה למדי למאמץ המלחמתי של הצבאות הנלחמים זה בזה.
אחרי המלחמה הגיע זמנו של הרדיו האזרחי. זכות הבכורה שייכת לבעל יוזמה מפיטסבורג שבארצות הברית, שהחליט ב־2 בנובמבר 1920 לשדר את תוצאות הבחירות לנשיאות שנערכו באותו יום ובכך להקדים בשעות רבות את העיתונים של יום המוחרת.
הנשיא הנבחר היה וורן הרדינג מהמפלגה הרפובליקנית, אבל כיום זוכרים יותר שסגן הנשיא הדמוקרטי המיועד, שלא נבחר כמובן, היה פרנקלין דלנו רוזוולט, מי שייבחר לנשיא ארצות הברית 12 שנה מאוחר יותר.
עד סוף שנת 1921 היו בארצות הברית שמונה תחנות רדיו ובשנים הבאות קמו עשרות תחנות מדי שנה. באמצע העשור זו כבר הייתה תעשייה גדולה — הן מבחינת תחנות שידור והן בכל הקשור לייצור מכשירי רדיו ומכירתם. חלפו עוד כמה שנים ומספר התחנות עלה למאות. במקביל נמכרו מאות אלפי מכשירי רדיו ולאחר מכן מיליונים.
המעניין הוא שבארצות הברית, מן ההתחלה, המימון של שידורי הרדיו נעשה מפרסומות. לא כך היה באירופה בהתחלה. שם התחנות היו לרוב ציבוריות או ממשלתיות והן לא שידרו פרסומות. כך קרה שבארצות הברית המאזינים לא נדרשו לשלם דבר עבור השידורים שלהם האזינו, כי המימון בא מפרסומות. לעומת זאת, באירופה הוכנסו לשימוש שיטות שונות של תשלום אגרה, ומאירופה זה הגיע גם אלינו.
מה שידרו בתחנות הרדיו הראשונות? בעיקר מוזיקה, שהייתה בשלב הראשון קלאסית. כך היה גם בארץ, בשנים הראשונות של קול ירושלים. פזמונים נוספו לשידורים רק אחר כך. עד מהרה שולבו גם מהדורות חדשות ופרשנויות.
התפתחות חשובה הייתה באנגליה, והיא חשובה גם לנו, שהרי בין 1917 ל־1948 שלטו כאן הבריטים, וכל התפתחות בתחום הרדיו שהייתה בלונדון הקרינה בסופו של דבר גם על הפרובינציה שלנו.
באנגליה, האחריות על השידורים הייתה תחילה בידי גורמים פרטיים. ב־1927 נטלו את היוזמה הממשלה והפרלמנט וקם תאגיד השידור הציבורי הידוע לכולנו — הבי־בי־סי (British Broadcasting Corporation). הגוף הזה אחראי כלפי הפרלמנט ועצמאי לחלוטין מבחינה פוליטית. עם השנים הוא הפעיל עשרות תחנות רדיו — כמה רשתות ארציות, תחנות מקומיות ושידורים נרחבים לכל רחבי האימפריה. משנות הארבעים ואילך נוספו לו גם תחנות טלוויזיה.
בארצות אירופה האחרות ההתפתחות הייתה דומה במידה רבה לזו שבאנגליה ותחנות עצמאיות, ללא פיקוח ומימון ציבורי־ממשלתי, נפתחו רק בתקופה מאוחרת יותר.
בצרפת הייתה אפיזודה רדיופונית מעניינת הקשורה למגדל אייפל. זה, כידוע, הוקם ב־1889 כסמל לאומי בולט של צרפת בכלל ופריז בפרט בעת התערוכה הבין־לאומית שנערכה באותה שנה בבירת צרפת. לאחר כשלושים שנה, בתחילת שנות העשרים, הוא התיישן, אחזקתו עלתה הון ודובר שהכי טוב זה להרוס אותו. נשמעו אפילו טענות שהוא מכער את פריז... ואז התברר שתחנות הרדיו הצרפתיות זקוקות לאנטנה גבוהה במיוחד, ומה טוב יותר ממגדל אייפל לשים על ראשו את האנטנה? וכך המגדל ניצל.
ארץ ישראל של שנות העשרים הייתה "מנדט" של בריטניה הגדולה, כלומר חבל ארץ שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים (האו"ם של הימים ההם), כדי שתנהל אותו ותוציאו מימי הביניים שבהם הוא שרוי — לעת החדשה. בתחילת העשור חיו בו 50 עד 60 אלף יהודים ופי 10 או 12 ערבים. היו להם לתושבי הארץ בעיות רבות משלהם, ורדיו, ההמצאה שהלהיבה רבים באירופה ובארצות הברית, לא העסיק אותם. רק למתי מעט היו מכשירי רדיו שבאמצעותם קלטו שידורים מאירופה. מה שעניין את המעטים האלה היו שידורי המוזיקה, אבל כאמור, מדובר היה במיעוט מבוטל.
ובכל זאת, כבר ב־1924 השמיע אליעזר הופיין, אחד מראשי הבנק הגדול ביותר בארץ, בנק אפ"ק (אנגלו־פלסטיין קומפני), אשר נמצא בבעלות ההסתדרות הציונית, את הדעה שארץ ישראל המתפתחת זקוקה לתחנת רדיו משלה. הופיין, שהיה חובב רדיו וברשותו מקלט משוכלל, שיגר פנייה לכמה גורמים, ביניהם הנציב העליון, ועד כמה שידוע לפנייתו זו לא היה שום הד.
לעומת זה, הסתדרות העובדים, הגוף החברתי והכלכלי הדינמי ביותר בארץ בעת ההיא, בהנהגתו של המזכיר הכללי הנמרץ שלה דוד בן־גוריון, הייתה מעשית יותר. ב־1926 היא פתחה "מכון לרדיו" בהנהלתו של מהנדס רדיו בשם לוי דובקין. למכון היו ארבעה תפקידים: הראשון — המכון הרכיב מכשירי רדיו מחלקים שהובאו מחוץ לארץ ומכר אותם למתעניינים הלא רבים; השני — הוא קלט ידיעות משידורי הרדיו באירופה ומסר אותן, למעשה מכר, תמורת כסף או שווה־כסף (מודעות), לעיתונים של הימים ההם. מבחינה תקשורתית זה היה חידוש עצום. במכון הזה, שהיה ממוקם בחנות בתל אביב, ישבו כמה אנשים ליד מכשירי רדיו, פיענחו את השידורים ומכרו, כאמור, את המידע. זה תאם את מדיניות הסתדרות העובדים שראתה כחובתה לעסוק בכל תחום של החיים בארץ, לרבות בנושאים עתידיים כמו הרדיו. בן־גוריון, שנחשף לשידורי הרדיו בביקוריו בחוץ לארץ, דחף לקידום הנושא גם בארץ.
את התפקיד השלישי אפשר להגדיר כ"תרבות להמונים". מדי פעם ערך "מכון הרדיו" קונצרטים פומביים, מלווים בהסברים על מהות הרדיו וחשיבותו. אנשים הגיעו לאולם לשמוע קונצרט שהועבר באמצעות הרדיו מתחנה אירופית, אך לפני זה שמעו הסבר קצר על חשיבות הרדיו ואחר כך האזינו לקונצרט.
התפקיד הרביעי והאחרון היה להפיץ את דבר הרדיו ברחבי הארץ. המכון ההסתדרותי הזה פתח כמה סניפים, בנוסף לסניף התל אביבי, והאזרח או הפועל חבר ההסתדרות הוזמנו אליהם כדי לחוות את חוויית הרדיו תמורת גרוש או שניים לחצי שעה. האיש היה נכנס, מתיישב, שמו לו אוזניות על ראשו והוא האזין באופן אישי לשידור רדיו. במקום כזה היו "עמדות האזנה" ואנשים המתינו בתור כדי להאזין לרדיו. המאזין יכול היה לבחור: לונדון, פריז או ברלין, תלוי בשעה ובתוכן המוזיקלי ששודר. אנשים יכלו להגיד, לאחר הקונצרט האינדיבידואלי הזה: "היום שמעתי את הפילהרמונית של רומא בניצוחו של ארטורו טוסקניני", וזה היה בהחלט מקור לגאווה.

הסתדרות העובדים, בהנהגתו של דוד בן־גוריון, הקימה בערים הגדולות "אולמות רדיו", שאליהם הגיעו רבים.

חלפו כמה שנים ואליעזר הופיין, הבכיר מאפ"ק ולימים מנכ"ל הבנק, לא חדל להפיץ את משנתו על הצורך ברדיו בארץ ישראל. ב־1928 הוא כתב תזכיר והפיץ אותו לידיעת קובעי המדיניות — הן בממשל הבריטי והן במוסדות היישוב. קטע מתזכירו יכול להעיד על תפיסת עולמו בנושא האמור: "הדבר יוציא אותנו אם יהיה לנו רדיו, רדיו בכלל ורדיו משלנו, מתחומי הדאגות הקטנות היומיות ויפתח לנו פתח לאירופה, לעולם הגדול. כל מה שמונע מאיתנו להיות פרובינציאלים מצומצמים, כל מה שמביא את הכרתנו לכך שמחוץ לדאגותינו הקטנות, יש תבל גדולה ובעיותיה עם היפה והמכוער שבה. כל זה זקוק לעידוד ולכן — הבו לנו תחנה משלנו". והוא הוסיף, שלא מספיק להיות פסיביים, להאזין לשידורים, אלא יהודי ארץ ישראל חייבים להיות אקטיביים. "עלינו להיות לא רק שומעים אלא גם מְשדרים. ארץ ישראל צריכה לקבל את המַשְׁדֵר שלה!"
גם הפעם לא זכתה היוזמה של הופיין למענה. אפשר לומר עליה שהייתה קול קורא באוויר...
חלפו עוד כמה שנים, ואנו כבר ב־1932. בשנה זו הייתה, סוף סוף, הפריצה הרדיופונית הראשונה. מהנדס חשמל בשם מנחם אברמוביץ', שלמד באירופה ובהגיעו לארץ עבד זמן מה ב"מכון לרדיו" של ההסתדרות (שבינתיים נסגר), ביקש בינואר 1932 מממשלת המנדט לפתוח תחנת שידור ראשונה בארץ, והיה לו נימוק משכנע. באביב של אותה שנה עמד להיפתח בתל אביב "יריד המזרח" הראשון, ואברמוביץ' סבר שהרבבות ואולי מאות האלפים שיגיעו ליריד, ישמחו לבקר באולפן שיקים במקום והשידורים שיֵצאו מהיריד ייתנו לו פרסום רב, שיביא מבקרים נוספים, וכך כולם ייהנו.
ירידים כלכליים־מסחריים היו בתל אביב מאז ראשית שנות העשרים, אך ב־1932 הפורמט היה שונה והשאיפות הרקיעו שחקים, ולכך רמז "הגמל המעופף", סמל היריד, שקיבל את השם "יריד המזרח" לציון מיקומו במזרח התיכון.
היריד היה יוזמה של אנשי עסקים פרטיים והם קיבלו תמיכה ממאיר דיזנגוף, ראש העירייה הפעלתן של תל אביב. העיר, שהייתה עדיין עיירה בת כ־45 אלף נפש, לא הסתירה את שאיפתה להיות עיר גדולה — שאיפה שהתגשמה תוך זמן קצר להפליא, שנתיים, משהייתה ב־1934 לעיר הגדולה בארץ ובה 100 אלף תושבים, בהקדימה את ירושלים.

סמל יריד המזרח בתל אביב — מ־1932 ואילך. ביריד 1932 נפתחה לראשונה בארץ תחנת רדיו.

היריד אכן היה חגיגה עצומה. הוקמו בו ביתנים של עשרות מדינות — ממדינות ערב הסמוכות ועד לברית המועצות ומדינות אירופה השונות. וכמובן — כל המשק הארץ־ישראלי וכן גופים ומוסדות במאותיהם — היו מיוצגים בו. היריד הוקם במזרח העיר, לא הרחק ממתחם תחנת הכוח הראשונה של חברת החשמל והתחנה המרכזית הישנה, שטרם באה לעולם באותו זמן, ואכן הוא משך מאות אלפים. בארץ ישראל, שישבו בה אז בקושי 200 אלף יהודים ועוד כמיליון לא יהודים, הייתה זו חגיגה שנמשכה חודשים.
היו ביריד המזרח של 1932 הרבה חידושים ואחד הבולטים שבהם היה אולפן השידור של מנחם אברמוביץ', שקרא לתחנה שלו "תחנה ארץ־ישראלית למשלוח". השם המוזר הזה מביא אותנו לדיון קצר בסוגיה לשונית שהעסיקה את אברמוביץ': איך לתרגם לעברית את המושג באנגלית broadcasting — העברת הדברים הנאמרים באולפן אל מקלטי הרדיו של המאזינים.
המילה שידור כבר הייתה קיימת, אבל אברמוביץ' לא השתמש בה. הוא השתמש במילה מ ש ל ו ח ולמרבה הפלא מילה זו קשורה בעברית לפועל שד"ר, כי בארמית לשדר משמעותו היא לשלוח, או לשגר בלשון עכשווית. וזאת, למרות ששבע שנים קודם לכן, ב־1925, הציע הפרופסור נפתלי הרץ טורצ'ינר (לימים טור־סיני) את המילה ש י ד ו ר — להעברת סימני רדיו. אלא שהדבר לא היה מקובל על אברמוביץ'.
את הניסיונות הראשונים לשדר עשה אברמוביץ' יותר מחודש לפני פתיחת התחנה ביריד המזרח. העיתון "דואר היום" בישר ב־29 בפברואר 1932: "שלשום נשמע בפעם הראשונה קולה של תחנת הרדיו העברית הראשונה בעולם. חובבי הרדיו הופתעו לשמוע פתאום את ההודעה: כאן מדברת תחנת רדיו תל אביב. המשפט הראשון שנשמע היה: ברכת שהחיינו ואחריו נשמעו מנגינות עבריות ומלודיות אחרות. אלה היו הנסיונות המוקדמים של תחנת הרדיו שבונים ומרכיבים בשביל יריד המזרח".
היריד נפתח ב־7 באפריל 1932, בנוכחות הנציב העליון סר ארתור ווקופ, ולמרבה הפלא תחנת השידור של אברמוביץ', שפתחה בשידוריה באותו יום, לא העבירה את טקס הפתיחה. איתן אלמוג, במאמרו "תחנת רדיו ארצישראלית למשלוח" (כתב העת "קשר", גל' 20, 1996), מסביר זאת בזהירות בריטית טיפוסית: יריד המזרח נתפס אצל ערביי ארץ ישראל כמפעל ציוני ולא ראוי לפרסמו יתר על המידה, למשל באמצעי החדש, הרדיו...
וכך, התחנה נחנכה רק ארבע שעות לאחר טקס הפתיחה של היריד, ומאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, היה הנואם היחיד. הוא דיבר בשבחה של עירו המתפתחת וציין כי היריד שנפתח היום מסמל לא רק את תל אביב וארץ ישראל, אלא את העם היהודי כולו. בסוף דבריו הקדיש פחות מדקה למנחם אברמוביץ', "שקיבל עליו ליצור את הרדיו העברי הראשון" והביע תקווה כי "עם התרחבות הגבולות של יתר מפעלינו בארץ נרחיב גם את הרדיו בשביל כל העולם".
בתוך ימים אחדים הפכה תחנת השידור לאחת האטרקציות המרכזיות של יריד המזרח. היא שידרה מדי ערב, שישה ימים בשבוע (למעט יום שישי), חמש שעות, ונכללו בשידוריה הרצאות, קטעי מוזיקה קלאסית — לרוב בשידור חי — ושירים עבריים. לאברמוביץ' היה ככל הנראה חוש ליחסי ציבור והוא דאג להקדיש שידורים מיוחדים לנושאים מרכזיים ולמוסדות כמו הסתדרות העובדים. כך, ב"יום הספרות העברית" השתתף המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, וב"יום ההסתדרות" — דוד בן־גוריון, המזכיר הכללי של ההסתדרות.
אברמוביץ' לא הסתפק בכך. הוא פנה בשידורים וכן באמצעות העיתונים אל "בעלי מכונות הרדיו" בבתי הקפה, במסעדות, בבתי המלון ובמוסדות למיניהם, "לכוון את מכשיריהם אל גל התחנה, 960 אלף מחזורים שהם 312 מטר".
בתחנת יריד המזרח של אברמוביץ' נשמעו רק שני קולות של קריינים: שלו ושל איש צעיר בשם יצחק אובסטבלום, שנקרא "כרוז" (המילה קריין טרם נולדה). בעוד צורת ההיגוי של אובסטבלום הייתה מקובלת על המאזינים, דברי הקריינות של אברמוביץ' זכו לביקורות רבות, בשל ההיגוי הרוסי הכבד שלו ושגיאותיו בעברית.
חלוץ מפעילי תחנות רדיו בארץ היה מנחם אברמוביץ', בעל חנות לממכר מקלטי רדיו בתל אביב, המהווים כדברי המודעה, "קישוט לבית ותענוג".

אברמוביץ' היה מרוצה ולא־מרוצה מהישגי התחנה שלו. היא נקלטה במקומות רבים בארץ והגיעו תגובות על קליטה בארצות שונות באירופה. מאזינים לא הסתירו את התרגשותם ואפילו התפעלותם מקליטת תחנה המשדרת בעברית, ועוד מארץ ישראל, ארץ הקודש. ועם זאת, בפרסומי יריד המזרח הוצגה תחנת השידור כאחד מאמצעי הבילוי והבידור של היריד — לצד הקרוסלה — ולא ניתן לה מעמד ציבורי או לאומי, כפי שקיווה אברמוביץ'.
ביום נעילת התערוכה, 9 במאי 1932, שידרה התחנה קרוב ל־10 שעות, מהצוהריים אל תוך הלילה. בשידור הארוך — שהמשיך להיקרא משלוח — נשמעו שלושה קולות: של אברמוביץ', של אובסטבלום ושל אחד ממארגני היריד, אריה בבקוב. העיתון "הארץ" דיווח שהשלושה חזרו כמה פעמים והדגישו את חשיבותה של התחנה, שהיה לה ערך רב, וציינו את "ההתעניינות הגדולה שהמשלוח עורר יום יום אצל הקהל הארצישראלי בעיר, במושבה, בקיבוץ. בכל פינה בה נמצאת מכונת רדיו הקשיבו קשב רב לכל מלה או נגינה שבאה מתחנת המשלוח".
"התחנה הארצישראלית למשלוח", חלוצת תחנות הרדיו בארץ, הותירה רושם רב על אנשי התקופה. זאת אפשר גם ללמוד מנתונים מביא אלמוג במחקרו שצוין לעיל. ב־1932 היו בארץ ישראל, לפי נתונים שפרסמה ממשלת המנדט, 836 מקלטי רדיו. בשנה שלאחר מכן, 1933, עלה המספר ל־2,313 (עלייה של 180%).
אברמוביץ' חזר לחנות הרדיו שלו, הרכיב מכשירים, אך חיידק השידור לא הרפה ממנו. הוא הפציץ במכתבים ובמברקים את מוסדות היישוב ואת המשרדים הראשיים של ממשלת המנדט וביקש להמשיך ולשדר. ב־1933 הוענק לו רישיון להפעיל מחדש את תחנת השידור שלו, תוך הגבלות רבות. הוא שידר גם ביריד המזרח השני, באביב 1934, אם כי הפעם ללא הדים של ממש.
מדי פעם, ללא הודעה מוקדמת, חזרה התחנה לשדר. היא עשתה זאת עד אמצע 1935, אז קיבל אברמוביץ' הודעה שעליו להפסיק לשדר, עם התקרב מועד פתיחת תחנת השידור הממשלתית (מועד שנדחה בהמשך לסוף מרץ 1936).
בערך "מנחם אברמוביץ" באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר, מסופר על המשך דרכו של אברמוביץ': ב־1939 נסע לארצות הברית לרגל עסקיו, נתקע שם בשנות המלחמה, "השתלם שם בטלוויזיה ואף המציא כמה חידושים". כמו כן סייע למגביות ציוניות. ב־1947 חזר לארץ והיה לאחד מראשוני הקוראים להכניס לארץ את המדיום החדש — הטלוויזיה, ואף פתח במעבדתו בתל אביב מדור מיוחד לטלוויזיה.
בשנים הבאות חילק אברמוביץ' את חייו בין ישראל לארצות הברית ועשה ניסיונות חוזרים ונשנים — ללא הצלחה — להביא שידורי טלוויזיה לארץ. בתש"ח־1948, שנת מלחמת העצמאות, הבליח שמו לרגע. ביומן המלחמה של בן־גוריון מסופר כי ב־12 בפברואר 1948 ביקש להתקבל אצל בן־גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית, הציג עצמו כמנדל אברמוביץ מתל אביב, וככתוב ביומן — "לדבריו חלוץ הרדיו בארץ, מתקין תחנת טלוויזיה. יש לו רשיון ייבוא ע"ס $40,000. מציע שירותו בעצה, בקנייה ובכל. בנו עובד במחלקת הרדיו שלנו".
עורכי הספר ציינו בהערה, כי אברמוביץ', בעל משדר הרדיו הראשון בתל אביב, העמיד את רישיון הייבוא שלו לרשות כוחות הביטחון ובן־גוריון הודה לו על כך במכתב מ־3 במרץ 1948.
עם השנים נשכח שמו של בכיר חלוצי הרדיו בארץ, ורק בכמה מחקרים אקדמיים הוא נזכר. ב־1961, כאשר מלאו לקול ירושלים המנדטורי 25 שנה, ראתה אור ב"מעריב" כתבה גדולה פרי עטו של יוסף לפיד, ובכותרת המשנה שלה נכתב כי בקול ירושלים הושמעה לראשונה העברית מעל גלי האתר. מנחם אברמוביץ' ורדיו תל אביב שלו או בשמו הרשמי "תחנה ארצישראלית למשלוח" — יוק.
אך היו גם כאלה שידעו להעריך את תרומתו החלוצית של אברמוביץ'. כתב עליו ועל שותפיו העיתונאי יהושע משולח: "זוהי פרשה של חלוציות עברית בשטח הרדיו בארץ ישראל. של אנשים שחלמו, פעלו ואף הגשימו את חלומם לכיבוש האוויר על ידי הצליל העברי הנשדר על ידי הרדיו. עבודתם ומאמציהם של אנשים אלה לא הייתה לשווא — הם שימשו יסוד ל'קול ירושלים'".
לסיום פרק זה מן הראוי להביא את עדותו של אברמוביץ' עצמו על "ימי הרדיו" שלו ביריד המזרח, כפי שפורסמו בעיתון "דבר", ביום פתיחת שידוריה של תחנת קול ירושלים (30 במרץ 1936).
"עד 1932 לא הייתה ממשלת א"י מרשה להתקין בארץ מכשירי רדיו לשידור. חודשים אחדים לפני פתיחת התערוכה באתי בדברים עם מנהלי 'חברת מסחר ותעשיה' [החברה היוזמת של 'יריד המזרח'], בדבר האפשרות לקבל רשיון לתחנה שולחת [משדרת], לכל הפחות לזמן היריד. ואמנם, לאחר חליפת מכתבים והבטחות שונות, שניתנו על ידי ועל ידי הנהלת התערוכה, נתקבל הרשיון מאת הממשלה להקים את התחנה השולחת הראשונה על מגרשי התערוכה. נגשתי לעבודה ללא עזרה ממוסדות ומפרטים.
מר הודסון, מנהל הדואר הכללי בא"י, הציג אז לפני את השאלה: מה ראיתי לקחת על עצמי את התפקיד הקשה הזה? עניתיו: אם ביום מן הימים תביא פעולתי זו לידי כך, שיהודי ברוסיה יוכל לשמוע את האמת מארץ ישראל ישר, בלי הסִלופים של העתונות הסובייטית, יהיה זה תגמולי הגדול ביותר. הרי רבבות מחלוצינו קודחים בביצותיה של א"י מבלי לקבל תגמול, ובבניין תחנה שולחת אין שום סכנה של קדחת.
אין לתאר את התרגשות האנשים הקרובים לעניין. אני רואה, כאילו רק אתמול היה הדבר, את עוזרי בעבודה צבי דורי, שהוא עומד וגומר את ההלחמות האחרונות, והנה מר אריה בבקוב, שהתמכר כל זמן עבודתה של התחנה להזמנת משתתפים ולסידור התכניות. את תפקיד הכרוֹז [הקריין], בכל שלוש השפות הרשמיות [אנגלית, עברית וערבית], מילא חניך גימנסיה הרצליה מר אובסטבלום.
ברגע של פתיחת עבודתה של התחנה היה נוכח במקרה נגיד האוניברסיטה העברית, ד"ר מגנס. שמחתו הרבה, בשמעו את השפה העברית נמסרת ברדיו, גרמה לי סיפוק רב. הרגעים האלה היו תגמולי בעד העבודה הרבה שהושקעה בתחנה הקטנטונת ההיא. אחרי יום הפתיחה התחילה עבודת היום־יום, שגם היא היתה מלווה התרגשויות והתרגזויות בלי סוף. מלבד היותי יחיד בכל הפקידות הטכנית, הייתי ממלא גם תפקידים אחרים: מסדר את התכניות, מלמד את המשתתפים איך לדבר במיקרופון, ומבין שכל אחד מהם היה רוצה שישמעו דוקא אותו וכולם יחד היו נדחקים אל המיקרופון.
בהתקרב נעילת התערוכה עמדה גם התחנה להשתתק. אף אחד מן המוסדות לא שם לב לכך, שתחנה כזאת יכולה להיות מכשיר בעל ערך רב בעדנו. ביום האחרון של התערוכה עלה בידי, בעזרתו של מר סורוקר, להביא לתחנה את המזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל [התפקיד השני במעלה בממשל הבריטי, לאחר הנציב העליון]. בזמן הביקור עלה בידי לשכנע את מר יונג, שהממשלה תכנס אתי במשא ומתן בדבר רשיון להקמת רדיו קבועה. אחרי דין ודברים ארוך שנמשך כמעט שנה, ובעזרתו של מר ז. הופיין, התקדם העניין לקראת פתרון חיובי. לרגל ענייני הפרטיים נסעתי לארצות הברית, והנה טלגרמה מהארץ המבשרת לי, כי סוף סוף נתקבל הרשיון על שמי להקים תחנת רדיו קבועה, שתשדר יום יום תכנית מסודרת מראש [ראוי לשים לב שב־1936 השתמש אברמוביץ' כבר בנגזרת של השורש שד"ר].
התרגשותי היתה גדולה. סוף סוף הצלחתי לקבל מאת הממשלה רשיון להקים תחנה עברית בעיר העברית. לשכנים שלי במעבדה בה עבדתי בארצות הברית, המהנדסים האמריקאים, נראה הדבר מוזר. אצלם ניתן רשיון להקמת תחנה שולחת לכל דורש, אם יש לו הבנה טכנית מספיקה.
בשבילי היתה הטלגרמה מבשרת עולמות רחוקים. תחנת הרדיו תהיה המגדלור של הרוח העברית בא"י ובשביל תפוצות הגולה".

מרדכי נאור

ד"ר מרדכי (מוטקֶה) נאור (נולד ב־19 באוגוסט 1934) הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, מפקד גלי צה"ל בשנים 1974–1978.

נאור הוא חוקר וסופר פורה, ובספרייה הלאומית בירושלים אצורים כ-200 כרכים משלו: ספרים שכתב, ספרים שהיה שותף לכתיבתם, ספרים שערך, קטלוגים לתערוכות, וכן רומן אחד וכמה ספרי סיפורים לבני הנעורים. בנוסף, הוא משמש כיועץ וכאוצר מוזיאונים, כגון מוזיאון הרעות במצודת כ"ח (נבי יושע), אתר רכבת העמק בכפר יהושע, מוזיאון ההגנה בתל אביב ובית ראשונים בהרצליה. 
זכה בפרס חיפה לשנת 1990, בשנת 2002 זכה בפרס סוקולוב על מפעל חיים בתחום העיתונות הכתובה, בפרס הרצל בשנת 2006, בפרס בן-גוריון בשנת 2007, בפרס נשיא המדינה ע"ש זלמן שזר בשנת 2012 ובפרס יצחק שדה (ציון מיוחד) בשנת 2013.

סקירות וביקורות

מראשית הסאטירה ועד גלי צה"ל: ספרו החדש של מרדכי נאור לרגל 90 שנות רדיו עברי דודי פטימר מעריב 07/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בספרו החדש ד"ר מרדכי נאור מעמיד את יוסף לפיד על טעותו יעקב בר-און מעריב 04/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: יהודה דקל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 255 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

מראשית הסאטירה ועד גלי צה"ל: ספרו החדש של מרדכי נאור לרגל 90 שנות רדיו עברי דודי פטימר מעריב 07/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בספרו החדש ד"ר מרדכי נאור מעמיד את יוסף לפיד על טעותו יעקב בר-און מעריב 04/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ימי הרדיו שלנו מרדכי נאור

מבוא

הסרט "ימי הרדיו" מ־1987, מיצירותיו הקולנועיות הנודעות ביותר של וודי אלן, מחזיר את הצופים לימים שהרדיו היה בשיאו והטלוויזיה טרם באה לעולם. הוא מתרחש בשכונת קווינס שבניו יורק, אך בעיקרון יש בו את הדומיננטיות של הרדיו בשנות השלושים והארבעים במדינות רבות, לרבות בארץ ישראל.
ואכן, גם כאן, אצלנו, הייתה לרדיו השפעה רבה על החיים, במיוחד מעת שנפתחו השידורים של קול ירושלים ב־1936. על יהודי ארץ ישראל, "היישוב", כפי שנקראה הקהילה היהודית בארץ, היה להסתפק תחילה ב"שעה העברית", שעם השנים התרחבה לכמה שעות, אלא שהיא הייתה כפופה לשלטון זר שטשטש ככל יכולתו כל ביטוי לאומי. ובכל זאת, קול ירושלים העברי הצליח לפרוץ ולהגיע לרבבות ומאות אלפי אוזניים — בארץ ואף מחוצה לה.
בה בעת צמחו גם תחנות הרדיו של ארגוני המחתרת היהודיים — ההגנה, אצ"ל ולח"י — והן גילו למאזיניהן את מה שניסו להסתיר הבריטים בצנזורה הישירה והעקיפה שלהם ברדיו הממשלתי.
בה' באייר תש"ח (14.5.1948), בדיוק בדקה שבה הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, נולדה גם תחנת השידור שלה, שבאופן טבעי נקראה קול ישראל, ומאז היא איתנו. לא קלים היו חבלי הלידה שלה והיא ידעה הרבה מעלות ומורדות — המתוארים בפרקי הספר.
בעשרות השנים הראשונות של המדינה היו כאן רק שתי תחנות שידור — קול ישראל וגלי צה"ל. לא ניתן, כמובן, להשוות ביניהן, כי בקול ישראל שידרו שעות רבות ובגל"צ רק שעות מעטות; לקול ישראל היו גלים מיוחדים לעולים, לשידורים לחוץ לארץ, לאוכלוסייה דוברת ערבית ועוד. מ־1960 החל קול ישראל לשדר בשני גלים — אלה שייקראו בעתיד גל א' וגל ב' (הגל הקל). תחנת גלי צה"ל לא הצליחה להתקדם מבחינת שעות השידור, אם כי בתכנים היו שיפורים רבים. אחרי מלחמת ששת הימים התמונה בגל"צ השתנתה לחלוטין.
פרקי הספר סוקרים את 40 שנותיו הראשונות של הרדיו הישראלי. הרעיון לכתיבתו עלה בדעתי בעקבות מיזם "רדיופוני" קודם שלי: בתחילת המאה ה־21 הוזמנתי לספר על ראשית ימי הרדיו בסדרה בת 24 תוכניות, במסגרת "אקדמיה באלף" בקול ישראל. לסדרה היו הדים רבים, ולאחר שנים החלטתי שהגיעה העת לספר את סיפורו של הרדיו הישראלי בדרך נוספת — בספר. התוצאה לפניכם, הקוראים.
הפרק האחרון של הספר הוא נספח — "ראשית הטלוויזיה", שכן לא ניתן לספר את סיפורו של הרדיו הישראלי ללא אזכורה של הטלוויזיה הישראלית, שתחילה נראתה מאיימת מאין כמותה על אחיה הבכור. החשש הזה התברר עם הזמן כחשש שווא. הרדיו חי, נושם ובועט גם בעידן הטלוויזיה.
לוודי אלן היו "ימי רדיו" משלו. הגרסה המקומית, "ימי הרדיו שלנו", מרתקת לא פחות.
ד"ר מרדכי נאור

א. חלוצי הרדיו בארץ

ממתי יש רדיו בארץ? כדי להגיע אל ההתחלות הצנועות עלינו לחזור אל שנות העשרים של המאה הקודמת, אולם אזכורים לראשיתו של הרדיו מופיעים כבר עשרות שנים לפני כן.
בט"ו בתמוז תרנ"ז (15.7.1897) נכתב בעיתון "הצבי" של אליעזר בן־יהודה: "כבר הזכרנו באחד מגיליונותינו הקודמים את החידוש הגדול הזה כי אחד החכמים האמריקאים מתהלל כי המציא מין טלגרף שאין לו צורך בחיבור שני מקומות בחוטי ברזל, כמו בהטלגרף הישן. והנה כל זמן שזה בא מאמריקה, אפשר היה לפקפק בדבר ולחשוב שזה אווז אמריקאי".
הכוונה של בן־יהודה הייתה לבטל את מהימנות הידיעה מארצות הברית ולהעניק לה את התואר המפוקפק "אווז אמריקאי", מה שנהגו לכנות מאוחר יותר "ברווז עיתונאי", ובשפה מודרנית יותר — "פייק ניוז".
אבל, בן־יהודה נאלץ להודות שייתכן שיש אמת בדברים. וכך הוא המשיך: "אך הנה הודיעונו העיתונים הלונדוניים, כי ראש חכמי החשמל בפוסטה הלונדונית, יעשה בקרוב ניסיונות מעשיים לכונן טלגרף כזה על פי שיטת החכם האיטלקי מרקוני".
ואכן, גוליילמו מַרְקוֹנִי האיטלקי (1874–1937) נחשב לראש וראשון ממציאי הרדיו (היו גם אחרים שפעלו במקביל לו). בעבור המצאתו הוא קיבל את פרס נובל לפיזיקה ב־1909.
תחילה זה היה מכשיר צבאי יותר מאשר אזרחי ובשפות רבות הוא קיבל את השם "ללא חוט". כך באנגלית — wireless ובעקבות זאת בעברית: אלחוט. בסופו של דבר בעברית אומץ דווקא המינוח הלועזי — רדיו.
שידור הרדיו הראשון, ככל הידוע, היה בארצות הברית ב־1906. לראשונה יכלו אנשים מעטים, שהיו להם מקלטי רדיו ראשונים, לקלוט שידור מתחנת שידור ששידרה מוזיקה מתקליטים. אבל העניין לא המריא וב־1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס הרדיו בצורה רחבה למדי למאמץ המלחמתי של הצבאות הנלחמים זה בזה.
אחרי המלחמה הגיע זמנו של הרדיו האזרחי. זכות הבכורה שייכת לבעל יוזמה מפיטסבורג שבארצות הברית, שהחליט ב־2 בנובמבר 1920 לשדר את תוצאות הבחירות לנשיאות שנערכו באותו יום ובכך להקדים בשעות רבות את העיתונים של יום המוחרת.
הנשיא הנבחר היה וורן הרדינג מהמפלגה הרפובליקנית, אבל כיום זוכרים יותר שסגן הנשיא הדמוקרטי המיועד, שלא נבחר כמובן, היה פרנקלין דלנו רוזוולט, מי שייבחר לנשיא ארצות הברית 12 שנה מאוחר יותר.
עד סוף שנת 1921 היו בארצות הברית שמונה תחנות רדיו ובשנים הבאות קמו עשרות תחנות מדי שנה. באמצע העשור זו כבר הייתה תעשייה גדולה — הן מבחינת תחנות שידור והן בכל הקשור לייצור מכשירי רדיו ומכירתם. חלפו עוד כמה שנים ומספר התחנות עלה למאות. במקביל נמכרו מאות אלפי מכשירי רדיו ולאחר מכן מיליונים.
המעניין הוא שבארצות הברית, מן ההתחלה, המימון של שידורי הרדיו נעשה מפרסומות. לא כך היה באירופה בהתחלה. שם התחנות היו לרוב ציבוריות או ממשלתיות והן לא שידרו פרסומות. כך קרה שבארצות הברית המאזינים לא נדרשו לשלם דבר עבור השידורים שלהם האזינו, כי המימון בא מפרסומות. לעומת זאת, באירופה הוכנסו לשימוש שיטות שונות של תשלום אגרה, ומאירופה זה הגיע גם אלינו.
מה שידרו בתחנות הרדיו הראשונות? בעיקר מוזיקה, שהייתה בשלב הראשון קלאסית. כך היה גם בארץ, בשנים הראשונות של קול ירושלים. פזמונים נוספו לשידורים רק אחר כך. עד מהרה שולבו גם מהדורות חדשות ופרשנויות.
התפתחות חשובה הייתה באנגליה, והיא חשובה גם לנו, שהרי בין 1917 ל־1948 שלטו כאן הבריטים, וכל התפתחות בתחום הרדיו שהייתה בלונדון הקרינה בסופו של דבר גם על הפרובינציה שלנו.
באנגליה, האחריות על השידורים הייתה תחילה בידי גורמים פרטיים. ב־1927 נטלו את היוזמה הממשלה והפרלמנט וקם תאגיד השידור הציבורי הידוע לכולנו — הבי־בי־סי (British Broadcasting Corporation). הגוף הזה אחראי כלפי הפרלמנט ועצמאי לחלוטין מבחינה פוליטית. עם השנים הוא הפעיל עשרות תחנות רדיו — כמה רשתות ארציות, תחנות מקומיות ושידורים נרחבים לכל רחבי האימפריה. משנות הארבעים ואילך נוספו לו גם תחנות טלוויזיה.
בארצות אירופה האחרות ההתפתחות הייתה דומה במידה רבה לזו שבאנגליה ותחנות עצמאיות, ללא פיקוח ומימון ציבורי־ממשלתי, נפתחו רק בתקופה מאוחרת יותר.
בצרפת הייתה אפיזודה רדיופונית מעניינת הקשורה למגדל אייפל. זה, כידוע, הוקם ב־1889 כסמל לאומי בולט של צרפת בכלל ופריז בפרט בעת התערוכה הבין־לאומית שנערכה באותה שנה בבירת צרפת. לאחר כשלושים שנה, בתחילת שנות העשרים, הוא התיישן, אחזקתו עלתה הון ודובר שהכי טוב זה להרוס אותו. נשמעו אפילו טענות שהוא מכער את פריז... ואז התברר שתחנות הרדיו הצרפתיות זקוקות לאנטנה גבוהה במיוחד, ומה טוב יותר ממגדל אייפל לשים על ראשו את האנטנה? וכך המגדל ניצל.
ארץ ישראל של שנות העשרים הייתה "מנדט" של בריטניה הגדולה, כלומר חבל ארץ שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים (האו"ם של הימים ההם), כדי שתנהל אותו ותוציאו מימי הביניים שבהם הוא שרוי — לעת החדשה. בתחילת העשור חיו בו 50 עד 60 אלף יהודים ופי 10 או 12 ערבים. היו להם לתושבי הארץ בעיות רבות משלהם, ורדיו, ההמצאה שהלהיבה רבים באירופה ובארצות הברית, לא העסיק אותם. רק למתי מעט היו מכשירי רדיו שבאמצעותם קלטו שידורים מאירופה. מה שעניין את המעטים האלה היו שידורי המוזיקה, אבל כאמור, מדובר היה במיעוט מבוטל.
ובכל זאת, כבר ב־1924 השמיע אליעזר הופיין, אחד מראשי הבנק הגדול ביותר בארץ, בנק אפ"ק (אנגלו־פלסטיין קומפני), אשר נמצא בבעלות ההסתדרות הציונית, את הדעה שארץ ישראל המתפתחת זקוקה לתחנת רדיו משלה. הופיין, שהיה חובב רדיו וברשותו מקלט משוכלל, שיגר פנייה לכמה גורמים, ביניהם הנציב העליון, ועד כמה שידוע לפנייתו זו לא היה שום הד.
לעומת זה, הסתדרות העובדים, הגוף החברתי והכלכלי הדינמי ביותר בארץ בעת ההיא, בהנהגתו של המזכיר הכללי הנמרץ שלה דוד בן־גוריון, הייתה מעשית יותר. ב־1926 היא פתחה "מכון לרדיו" בהנהלתו של מהנדס רדיו בשם לוי דובקין. למכון היו ארבעה תפקידים: הראשון — המכון הרכיב מכשירי רדיו מחלקים שהובאו מחוץ לארץ ומכר אותם למתעניינים הלא רבים; השני — הוא קלט ידיעות משידורי הרדיו באירופה ומסר אותן, למעשה מכר, תמורת כסף או שווה־כסף (מודעות), לעיתונים של הימים ההם. מבחינה תקשורתית זה היה חידוש עצום. במכון הזה, שהיה ממוקם בחנות בתל אביב, ישבו כמה אנשים ליד מכשירי רדיו, פיענחו את השידורים ומכרו, כאמור, את המידע. זה תאם את מדיניות הסתדרות העובדים שראתה כחובתה לעסוק בכל תחום של החיים בארץ, לרבות בנושאים עתידיים כמו הרדיו. בן־גוריון, שנחשף לשידורי הרדיו בביקוריו בחוץ לארץ, דחף לקידום הנושא גם בארץ.
את התפקיד השלישי אפשר להגדיר כ"תרבות להמונים". מדי פעם ערך "מכון הרדיו" קונצרטים פומביים, מלווים בהסברים על מהות הרדיו וחשיבותו. אנשים הגיעו לאולם לשמוע קונצרט שהועבר באמצעות הרדיו מתחנה אירופית, אך לפני זה שמעו הסבר קצר על חשיבות הרדיו ואחר כך האזינו לקונצרט.
התפקיד הרביעי והאחרון היה להפיץ את דבר הרדיו ברחבי הארץ. המכון ההסתדרותי הזה פתח כמה סניפים, בנוסף לסניף התל אביבי, והאזרח או הפועל חבר ההסתדרות הוזמנו אליהם כדי לחוות את חוויית הרדיו תמורת גרוש או שניים לחצי שעה. האיש היה נכנס, מתיישב, שמו לו אוזניות על ראשו והוא האזין באופן אישי לשידור רדיו. במקום כזה היו "עמדות האזנה" ואנשים המתינו בתור כדי להאזין לרדיו. המאזין יכול היה לבחור: לונדון, פריז או ברלין, תלוי בשעה ובתוכן המוזיקלי ששודר. אנשים יכלו להגיד, לאחר הקונצרט האינדיבידואלי הזה: "היום שמעתי את הפילהרמונית של רומא בניצוחו של ארטורו טוסקניני", וזה היה בהחלט מקור לגאווה.

הסתדרות העובדים, בהנהגתו של דוד בן־גוריון, הקימה בערים הגדולות "אולמות רדיו", שאליהם הגיעו רבים.

חלפו כמה שנים ואליעזר הופיין, הבכיר מאפ"ק ולימים מנכ"ל הבנק, לא חדל להפיץ את משנתו על הצורך ברדיו בארץ ישראל. ב־1928 הוא כתב תזכיר והפיץ אותו לידיעת קובעי המדיניות — הן בממשל הבריטי והן במוסדות היישוב. קטע מתזכירו יכול להעיד על תפיסת עולמו בנושא האמור: "הדבר יוציא אותנו אם יהיה לנו רדיו, רדיו בכלל ורדיו משלנו, מתחומי הדאגות הקטנות היומיות ויפתח לנו פתח לאירופה, לעולם הגדול. כל מה שמונע מאיתנו להיות פרובינציאלים מצומצמים, כל מה שמביא את הכרתנו לכך שמחוץ לדאגותינו הקטנות, יש תבל גדולה ובעיותיה עם היפה והמכוער שבה. כל זה זקוק לעידוד ולכן — הבו לנו תחנה משלנו". והוא הוסיף, שלא מספיק להיות פסיביים, להאזין לשידורים, אלא יהודי ארץ ישראל חייבים להיות אקטיביים. "עלינו להיות לא רק שומעים אלא גם מְשדרים. ארץ ישראל צריכה לקבל את המַשְׁדֵר שלה!"
גם הפעם לא זכתה היוזמה של הופיין למענה. אפשר לומר עליה שהייתה קול קורא באוויר...
חלפו עוד כמה שנים, ואנו כבר ב־1932. בשנה זו הייתה, סוף סוף, הפריצה הרדיופונית הראשונה. מהנדס חשמל בשם מנחם אברמוביץ', שלמד באירופה ובהגיעו לארץ עבד זמן מה ב"מכון לרדיו" של ההסתדרות (שבינתיים נסגר), ביקש בינואר 1932 מממשלת המנדט לפתוח תחנת שידור ראשונה בארץ, והיה לו נימוק משכנע. באביב של אותה שנה עמד להיפתח בתל אביב "יריד המזרח" הראשון, ואברמוביץ' סבר שהרבבות ואולי מאות האלפים שיגיעו ליריד, ישמחו לבקר באולפן שיקים במקום והשידורים שיֵצאו מהיריד ייתנו לו פרסום רב, שיביא מבקרים נוספים, וכך כולם ייהנו.
ירידים כלכליים־מסחריים היו בתל אביב מאז ראשית שנות העשרים, אך ב־1932 הפורמט היה שונה והשאיפות הרקיעו שחקים, ולכך רמז "הגמל המעופף", סמל היריד, שקיבל את השם "יריד המזרח" לציון מיקומו במזרח התיכון.
היריד היה יוזמה של אנשי עסקים פרטיים והם קיבלו תמיכה ממאיר דיזנגוף, ראש העירייה הפעלתן של תל אביב. העיר, שהייתה עדיין עיירה בת כ־45 אלף נפש, לא הסתירה את שאיפתה להיות עיר גדולה — שאיפה שהתגשמה תוך זמן קצר להפליא, שנתיים, משהייתה ב־1934 לעיר הגדולה בארץ ובה 100 אלף תושבים, בהקדימה את ירושלים.

סמל יריד המזרח בתל אביב — מ־1932 ואילך. ביריד 1932 נפתחה לראשונה בארץ תחנת רדיו.

היריד אכן היה חגיגה עצומה. הוקמו בו ביתנים של עשרות מדינות — ממדינות ערב הסמוכות ועד לברית המועצות ומדינות אירופה השונות. וכמובן — כל המשק הארץ־ישראלי וכן גופים ומוסדות במאותיהם — היו מיוצגים בו. היריד הוקם במזרח העיר, לא הרחק ממתחם תחנת הכוח הראשונה של חברת החשמל והתחנה המרכזית הישנה, שטרם באה לעולם באותו זמן, ואכן הוא משך מאות אלפים. בארץ ישראל, שישבו בה אז בקושי 200 אלף יהודים ועוד כמיליון לא יהודים, הייתה זו חגיגה שנמשכה חודשים.
היו ביריד המזרח של 1932 הרבה חידושים ואחד הבולטים שבהם היה אולפן השידור של מנחם אברמוביץ', שקרא לתחנה שלו "תחנה ארץ־ישראלית למשלוח". השם המוזר הזה מביא אותנו לדיון קצר בסוגיה לשונית שהעסיקה את אברמוביץ': איך לתרגם לעברית את המושג באנגלית broadcasting — העברת הדברים הנאמרים באולפן אל מקלטי הרדיו של המאזינים.
המילה שידור כבר הייתה קיימת, אבל אברמוביץ' לא השתמש בה. הוא השתמש במילה מ ש ל ו ח ולמרבה הפלא מילה זו קשורה בעברית לפועל שד"ר, כי בארמית לשדר משמעותו היא לשלוח, או לשגר בלשון עכשווית. וזאת, למרות ששבע שנים קודם לכן, ב־1925, הציע הפרופסור נפתלי הרץ טורצ'ינר (לימים טור־סיני) את המילה ש י ד ו ר — להעברת סימני רדיו. אלא שהדבר לא היה מקובל על אברמוביץ'.
את הניסיונות הראשונים לשדר עשה אברמוביץ' יותר מחודש לפני פתיחת התחנה ביריד המזרח. העיתון "דואר היום" בישר ב־29 בפברואר 1932: "שלשום נשמע בפעם הראשונה קולה של תחנת הרדיו העברית הראשונה בעולם. חובבי הרדיו הופתעו לשמוע פתאום את ההודעה: כאן מדברת תחנת רדיו תל אביב. המשפט הראשון שנשמע היה: ברכת שהחיינו ואחריו נשמעו מנגינות עבריות ומלודיות אחרות. אלה היו הנסיונות המוקדמים של תחנת הרדיו שבונים ומרכיבים בשביל יריד המזרח".
היריד נפתח ב־7 באפריל 1932, בנוכחות הנציב העליון סר ארתור ווקופ, ולמרבה הפלא תחנת השידור של אברמוביץ', שפתחה בשידוריה באותו יום, לא העבירה את טקס הפתיחה. איתן אלמוג, במאמרו "תחנת רדיו ארצישראלית למשלוח" (כתב העת "קשר", גל' 20, 1996), מסביר זאת בזהירות בריטית טיפוסית: יריד המזרח נתפס אצל ערביי ארץ ישראל כמפעל ציוני ולא ראוי לפרסמו יתר על המידה, למשל באמצעי החדש, הרדיו...
וכך, התחנה נחנכה רק ארבע שעות לאחר טקס הפתיחה של היריד, ומאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, היה הנואם היחיד. הוא דיבר בשבחה של עירו המתפתחת וציין כי היריד שנפתח היום מסמל לא רק את תל אביב וארץ ישראל, אלא את העם היהודי כולו. בסוף דבריו הקדיש פחות מדקה למנחם אברמוביץ', "שקיבל עליו ליצור את הרדיו העברי הראשון" והביע תקווה כי "עם התרחבות הגבולות של יתר מפעלינו בארץ נרחיב גם את הרדיו בשביל כל העולם".
בתוך ימים אחדים הפכה תחנת השידור לאחת האטרקציות המרכזיות של יריד המזרח. היא שידרה מדי ערב, שישה ימים בשבוע (למעט יום שישי), חמש שעות, ונכללו בשידוריה הרצאות, קטעי מוזיקה קלאסית — לרוב בשידור חי — ושירים עבריים. לאברמוביץ' היה ככל הנראה חוש ליחסי ציבור והוא דאג להקדיש שידורים מיוחדים לנושאים מרכזיים ולמוסדות כמו הסתדרות העובדים. כך, ב"יום הספרות העברית" השתתף המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, וב"יום ההסתדרות" — דוד בן־גוריון, המזכיר הכללי של ההסתדרות.
אברמוביץ' לא הסתפק בכך. הוא פנה בשידורים וכן באמצעות העיתונים אל "בעלי מכונות הרדיו" בבתי הקפה, במסעדות, בבתי המלון ובמוסדות למיניהם, "לכוון את מכשיריהם אל גל התחנה, 960 אלף מחזורים שהם 312 מטר".
בתחנת יריד המזרח של אברמוביץ' נשמעו רק שני קולות של קריינים: שלו ושל איש צעיר בשם יצחק אובסטבלום, שנקרא "כרוז" (המילה קריין טרם נולדה). בעוד צורת ההיגוי של אובסטבלום הייתה מקובלת על המאזינים, דברי הקריינות של אברמוביץ' זכו לביקורות רבות, בשל ההיגוי הרוסי הכבד שלו ושגיאותיו בעברית.
חלוץ מפעילי תחנות רדיו בארץ היה מנחם אברמוביץ', בעל חנות לממכר מקלטי רדיו בתל אביב, המהווים כדברי המודעה, "קישוט לבית ותענוג".

אברמוביץ' היה מרוצה ולא־מרוצה מהישגי התחנה שלו. היא נקלטה במקומות רבים בארץ והגיעו תגובות על קליטה בארצות שונות באירופה. מאזינים לא הסתירו את התרגשותם ואפילו התפעלותם מקליטת תחנה המשדרת בעברית, ועוד מארץ ישראל, ארץ הקודש. ועם זאת, בפרסומי יריד המזרח הוצגה תחנת השידור כאחד מאמצעי הבילוי והבידור של היריד — לצד הקרוסלה — ולא ניתן לה מעמד ציבורי או לאומי, כפי שקיווה אברמוביץ'.
ביום נעילת התערוכה, 9 במאי 1932, שידרה התחנה קרוב ל־10 שעות, מהצוהריים אל תוך הלילה. בשידור הארוך — שהמשיך להיקרא משלוח — נשמעו שלושה קולות: של אברמוביץ', של אובסטבלום ושל אחד ממארגני היריד, אריה בבקוב. העיתון "הארץ" דיווח שהשלושה חזרו כמה פעמים והדגישו את חשיבותה של התחנה, שהיה לה ערך רב, וציינו את "ההתעניינות הגדולה שהמשלוח עורר יום יום אצל הקהל הארצישראלי בעיר, במושבה, בקיבוץ. בכל פינה בה נמצאת מכונת רדיו הקשיבו קשב רב לכל מלה או נגינה שבאה מתחנת המשלוח".
"התחנה הארצישראלית למשלוח", חלוצת תחנות הרדיו בארץ, הותירה רושם רב על אנשי התקופה. זאת אפשר גם ללמוד מנתונים מביא אלמוג במחקרו שצוין לעיל. ב־1932 היו בארץ ישראל, לפי נתונים שפרסמה ממשלת המנדט, 836 מקלטי רדיו. בשנה שלאחר מכן, 1933, עלה המספר ל־2,313 (עלייה של 180%).
אברמוביץ' חזר לחנות הרדיו שלו, הרכיב מכשירים, אך חיידק השידור לא הרפה ממנו. הוא הפציץ במכתבים ובמברקים את מוסדות היישוב ואת המשרדים הראשיים של ממשלת המנדט וביקש להמשיך ולשדר. ב־1933 הוענק לו רישיון להפעיל מחדש את תחנת השידור שלו, תוך הגבלות רבות. הוא שידר גם ביריד המזרח השני, באביב 1934, אם כי הפעם ללא הדים של ממש.
מדי פעם, ללא הודעה מוקדמת, חזרה התחנה לשדר. היא עשתה זאת עד אמצע 1935, אז קיבל אברמוביץ' הודעה שעליו להפסיק לשדר, עם התקרב מועד פתיחת תחנת השידור הממשלתית (מועד שנדחה בהמשך לסוף מרץ 1936).
בערך "מנחם אברמוביץ" באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר, מסופר על המשך דרכו של אברמוביץ': ב־1939 נסע לארצות הברית לרגל עסקיו, נתקע שם בשנות המלחמה, "השתלם שם בטלוויזיה ואף המציא כמה חידושים". כמו כן סייע למגביות ציוניות. ב־1947 חזר לארץ והיה לאחד מראשוני הקוראים להכניס לארץ את המדיום החדש — הטלוויזיה, ואף פתח במעבדתו בתל אביב מדור מיוחד לטלוויזיה.
בשנים הבאות חילק אברמוביץ' את חייו בין ישראל לארצות הברית ועשה ניסיונות חוזרים ונשנים — ללא הצלחה — להביא שידורי טלוויזיה לארץ. בתש"ח־1948, שנת מלחמת העצמאות, הבליח שמו לרגע. ביומן המלחמה של בן־גוריון מסופר כי ב־12 בפברואר 1948 ביקש להתקבל אצל בן־גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית, הציג עצמו כמנדל אברמוביץ מתל אביב, וככתוב ביומן — "לדבריו חלוץ הרדיו בארץ, מתקין תחנת טלוויזיה. יש לו רשיון ייבוא ע"ס $40,000. מציע שירותו בעצה, בקנייה ובכל. בנו עובד במחלקת הרדיו שלנו".
עורכי הספר ציינו בהערה, כי אברמוביץ', בעל משדר הרדיו הראשון בתל אביב, העמיד את רישיון הייבוא שלו לרשות כוחות הביטחון ובן־גוריון הודה לו על כך במכתב מ־3 במרץ 1948.
עם השנים נשכח שמו של בכיר חלוצי הרדיו בארץ, ורק בכמה מחקרים אקדמיים הוא נזכר. ב־1961, כאשר מלאו לקול ירושלים המנדטורי 25 שנה, ראתה אור ב"מעריב" כתבה גדולה פרי עטו של יוסף לפיד, ובכותרת המשנה שלה נכתב כי בקול ירושלים הושמעה לראשונה העברית מעל גלי האתר. מנחם אברמוביץ' ורדיו תל אביב שלו או בשמו הרשמי "תחנה ארצישראלית למשלוח" — יוק.
אך היו גם כאלה שידעו להעריך את תרומתו החלוצית של אברמוביץ'. כתב עליו ועל שותפיו העיתונאי יהושע משולח: "זוהי פרשה של חלוציות עברית בשטח הרדיו בארץ ישראל. של אנשים שחלמו, פעלו ואף הגשימו את חלומם לכיבוש האוויר על ידי הצליל העברי הנשדר על ידי הרדיו. עבודתם ומאמציהם של אנשים אלה לא הייתה לשווא — הם שימשו יסוד ל'קול ירושלים'".
לסיום פרק זה מן הראוי להביא את עדותו של אברמוביץ' עצמו על "ימי הרדיו" שלו ביריד המזרח, כפי שפורסמו בעיתון "דבר", ביום פתיחת שידוריה של תחנת קול ירושלים (30 במרץ 1936).
"עד 1932 לא הייתה ממשלת א"י מרשה להתקין בארץ מכשירי רדיו לשידור. חודשים אחדים לפני פתיחת התערוכה באתי בדברים עם מנהלי 'חברת מסחר ותעשיה' [החברה היוזמת של 'יריד המזרח'], בדבר האפשרות לקבל רשיון לתחנה שולחת [משדרת], לכל הפחות לזמן היריד. ואמנם, לאחר חליפת מכתבים והבטחות שונות, שניתנו על ידי ועל ידי הנהלת התערוכה, נתקבל הרשיון מאת הממשלה להקים את התחנה השולחת הראשונה על מגרשי התערוכה. נגשתי לעבודה ללא עזרה ממוסדות ומפרטים.
מר הודסון, מנהל הדואר הכללי בא"י, הציג אז לפני את השאלה: מה ראיתי לקחת על עצמי את התפקיד הקשה הזה? עניתיו: אם ביום מן הימים תביא פעולתי זו לידי כך, שיהודי ברוסיה יוכל לשמוע את האמת מארץ ישראל ישר, בלי הסִלופים של העתונות הסובייטית, יהיה זה תגמולי הגדול ביותר. הרי רבבות מחלוצינו קודחים בביצותיה של א"י מבלי לקבל תגמול, ובבניין תחנה שולחת אין שום סכנה של קדחת.
אין לתאר את התרגשות האנשים הקרובים לעניין. אני רואה, כאילו רק אתמול היה הדבר, את עוזרי בעבודה צבי דורי, שהוא עומד וגומר את ההלחמות האחרונות, והנה מר אריה בבקוב, שהתמכר כל זמן עבודתה של התחנה להזמנת משתתפים ולסידור התכניות. את תפקיד הכרוֹז [הקריין], בכל שלוש השפות הרשמיות [אנגלית, עברית וערבית], מילא חניך גימנסיה הרצליה מר אובסטבלום.
ברגע של פתיחת עבודתה של התחנה היה נוכח במקרה נגיד האוניברסיטה העברית, ד"ר מגנס. שמחתו הרבה, בשמעו את השפה העברית נמסרת ברדיו, גרמה לי סיפוק רב. הרגעים האלה היו תגמולי בעד העבודה הרבה שהושקעה בתחנה הקטנטונת ההיא. אחרי יום הפתיחה התחילה עבודת היום־יום, שגם היא היתה מלווה התרגשויות והתרגזויות בלי סוף. מלבד היותי יחיד בכל הפקידות הטכנית, הייתי ממלא גם תפקידים אחרים: מסדר את התכניות, מלמד את המשתתפים איך לדבר במיקרופון, ומבין שכל אחד מהם היה רוצה שישמעו דוקא אותו וכולם יחד היו נדחקים אל המיקרופון.
בהתקרב נעילת התערוכה עמדה גם התחנה להשתתק. אף אחד מן המוסדות לא שם לב לכך, שתחנה כזאת יכולה להיות מכשיר בעל ערך רב בעדנו. ביום האחרון של התערוכה עלה בידי, בעזרתו של מר סורוקר, להביא לתחנה את המזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל [התפקיד השני במעלה בממשל הבריטי, לאחר הנציב העליון]. בזמן הביקור עלה בידי לשכנע את מר יונג, שהממשלה תכנס אתי במשא ומתן בדבר רשיון להקמת רדיו קבועה. אחרי דין ודברים ארוך שנמשך כמעט שנה, ובעזרתו של מר ז. הופיין, התקדם העניין לקראת פתרון חיובי. לרגל ענייני הפרטיים נסעתי לארצות הברית, והנה טלגרמה מהארץ המבשרת לי, כי סוף סוף נתקבל הרשיון על שמי להקים תחנת רדיו קבועה, שתשדר יום יום תכנית מסודרת מראש [ראוי לשים לב שב־1936 השתמש אברמוביץ' כבר בנגזרת של השורש שד"ר].
התרגשותי היתה גדולה. סוף סוף הצלחתי לקבל מאת הממשלה רשיון להקים תחנה עברית בעיר העברית. לשכנים שלי במעבדה בה עבדתי בארצות הברית, המהנדסים האמריקאים, נראה הדבר מוזר. אצלם ניתן רשיון להקמת תחנה שולחת לכל דורש, אם יש לו הבנה טכנית מספיקה.
בשבילי היתה הטלגרמה מבשרת עולמות רחוקים. תחנת הרדיו תהיה המגדלור של הרוח העברית בא"י ובשביל תפוצות הגולה".