אימת הנפילה

1
התפתחות רגשית מוקדמת ומצבים
מנטליים ראשוניים
סקירה קצרה³

I approach and ye vanish away,
I grasp you, and ye are gone;
But ever by night and by day,
The melody soundeth on.

(Wadsworth Longfellow, 1873/1883, "Fata Morgana", p. 228)

לפני זמן מה עמיתה שאלה אותי: לשם מה יש צורך בתוכנית לימודים מיוחדת שמתמקדת במצבים מנטליים ראשוניים?⁴ איני זוכרת מה בדיוק עניתי לה, אבל אני זוכרת שמייד עלה בדעתי מקרה שבו הייתי צריכה לאתר מלון מסוים במפה המקוונת של פריז, ונראה היה שהמלון ממוקם ממש באמצע העיר, "שני צעדים" מכל האתרים המרכזיים. באמצעות זום־אין הגדלתי את המפה, וכעת מיקום המלון נראה בסביבה אחרת לחלוטין, הרחק מהאזורים שקודם לכן נראו לי קרובים כל כך. הפרספקטיבה שלי על המלון השתנתה מייד, ובין היתר כעת סביבתו נתפסה בעיניי עשירה יותר בפרטים ובצבעים. אמרתי לעמיתתי שאני רואה את הצורך בתוכנית מיוחדת למצבים מנטליים ראשוניים באופן דומה. לתפיסתי, התוכנית היא המקום שבו אפשר להתבונן בשדה הזה, בהגדלה ומתוך ההתמקדות בו, בניסיון להבין את מה שאנו מכנים "פרימיטיבי" או "ראשוני" ולעבוד עימו. בהיקף קטן יותר זו גם מטרתי בדברי ההקדמה שלי כאן, בפרק הראשון.

ישנן תאוריות פסיכואנליטיות רבות שנוגעות בנושא בדרך זו או אחרת, אך הפרספקטיבה וההבנה משתנות לחלוטין, כשמתקרבים אל הנושא ומגדילים את התמונה, בכל פעם קצת יותר, וכך מגלים היבטים וגוונים חדשים שאי־אפשר היה לראות קודם לכן.

אפשר לומר שלתהליך הזום־אין יש תכונות המאפיינות גם את תופעת הפאטה מורגנה - התבוננות מרותקת בדמות מסתורית ומתעתעת שנמוגה ככל שמתקרבים אליה. כך הכמיהה לחקור את מקורות ההיווצרות של נפשנו מתבטאת בהיקסמות האופפת את המתבונן במרכיבים שאנחנו נוהגים לכנות "ראשוניים" או "פרימיטיביים". לדעתי, מרבית המרכיבים האלה יישארו לעולם ללא ידיעה או ייצוג.⁵

אם נעשה קצת זום־אין למונח "ראשוני", נבחין כי מה שנראה במבט ראשון כמושג ברור ואחיד, ניתן לפרק למשמעויות שונות וניתן לעשות זום־אין לכל אחת ממשמעויות אלה, עד לרמת הידע וההבנה שיש בידינו כיום. לדוגמה, אפשר להתייחס להיבטים הבלתי מאורגנים או להיבטים המפורקים של התפקוד המנטלי ובאמצעותם להעריך את רמות הארגון של האישיות; או שניתן לדבר במונחים טופוגרפיים, ואז מה שלא־מודע שקול לראשוני; או שאפשר לדבר על המונח ראשוני כמסמן את ההיבטים המוקדמים של ההתפתחות, קרי המקורות של התנהגויות ספציפיות; לבסוף אפשר להשתמש במונח ראשוני כדי להתייחס לחלקים הבסיסיים והיסודיים של האדם, לדוגמה כשמדברים על התינוק (או על הילד) שבמבוגר במובן הפסיכולוגי (Grotstein, 1997).

אומנם קיימת מידה רבה של חפיפה בין המשמעויות השונות הללו של המונח "ראשוני", אך בכל זאת כדאי לנסות ולחשוב על המשמעות המסוימת שאליה מתכוונים ברגע נתון, במיוחד מכיוון שלא פעם נוצר בלבול, הן מבחינה קלינית והן מבחינה תאורטית, בין המשמעויות השונות. לדוגמה, כשמדברים על החלק הילדי במטופל מבוגר, לפעמים עלולים להניח בטעות שחלק זה משקף במדויק את הילד או את התינוק שאותו מבוגר היה בעבר, או שמאפייני המצבים הרגרסיביים של המטופל הם שכפול מדויק של מצב זהה מהתפתחותו המוקדמת, ולא היא. אף על פי שהחלקים הילדיים באישיות אינם שכפול מדויק של נפש התינוק, בדרך כלל אנו נוטים להפנות את מאמצי החיפוש שלנו אל מקורות ההתפתחות המוקדמים ביותר בעברו של הפרט, גם כשאנחנו זוכרים שתופעת הפאטה מורגנה נוכחת תמיד, ושלכל היותר נצליח לקבל שחזור שהנפש הבוגרת יצרה לצורך תיאור החוויות של התינוק.

בתחום ההבנה הפסיכואנליטית שתי גישות סייעו לנו עד כה בניסיון לעמוד על טבעה החמקמק של נפש התינוק: האחת, חשיבה פסיכואנליטית המתבססת על הניסיון הקליני ועל התאורטיזציה של ניסיון זה; והאחרת, מבוססת על פרשנות פסיכואנליטית של תצפיות על תינוקות ומחקרים בתחום התפתחות תינוקות.

ברמה התאורטית, אם חושבים על התינוק הפרוידיאני, על התינוק הקלייניאני, על התינוק הוויניקוטיאני או על התינוק האינטר־סוביקטיבי (רשימה חלקית בלבד), נמצא שפוגשים תינוקות שונים לחלוטין. ניתן לזהות שתי גישות עיקריות בדיון התאורטי בנושא נפש התינוק. גישה אחת, מדגישה את מושג "הנרקיסיזם הראשוני" בראשית ההתפתחות הרגשית ותופסת את התינוק כשרוי במצב נפשי של התמזגות עם האובייקט, כשחוסר בידול מהאובייקט והתמזגות עימו הם התכונות העיקריות של השלב המוקדם הזה. נציגי הגישה הזו הם פרויד, ספיץ, מאהלר, ויניקוט, גדיני, וטסטין בחלקים מכתיבתה^.6

נציגי הגישה האחרת הם תאורטיקנים שתופסים את נפש התינוק כבעלת קיום נפרד ומודעות בסיסית גסה לקיומו של האובייקט כבר מראשית החיים, לדוגמה קליין וממשיכיה, בולבי, סטרן וטרווארת'ן.⁷ אלה האחרונים מודעים, כמובן, לחוסר בשלותה של הנפש הינקותית, אך מדגישים כי קיימת אצל התינוק תחושה בסיסית של נפרדות מהאובייקט ויכולת להתייחס לאובייקטים ראשוניים ולתקשר איתם מההתחלה. במילים אחרות, סלע המחלוקת בין התפיסות היריבות הללו ניכר בשאלות: באיזו מידה האחר כבר נוכח בתוך הסובייקט? מהי מידת המודעות לסובייקטיביות של האחר? באיזו מידה דרושה התמזגות ראשונית עם האובייקט כדי לפתח תחושת עצמי בריאה? הרלוונטיות של ההבדלים בין הגישות האלה אינה רק תאורטית או התפתחותית. להבדלים אלה יש השפעה רבה מאוד על הסיטואציה הקלינית ועל הדרך שבה אנו מבינים את ההעברה ומגיבים אליה.

ציר אחר להתבונן באמצעותו באופייה הראשוני של הנפש הינקותית הוא החשיבה העשירה של ווילפרד ביון (Bion). בכתביו המוקדמים הבחין ביון בין מצבים מנטליים ראשוניים, האופייניים לראשית החיים, שבהם הראשוניות קשורה לחוסר בשלות, ובין מצבים פסיכוטיים ביזאריים שבהם המונח ראשוני מצביע על שינוי מעַוות של הנפש ותוצריה, עקב התמרה בחזיונות השווא (transformations in hallucinosis) והיפוך של פונקציית אלפא.⁸ בכתביו האחרונים התמקד ביון פחות בחלקים הפסיכוטיים של האישיות ויותר בהיבטים של הנפש שמקורם ארכאי ביותר - שרידים של תופעות תוך־רחמיות, בין שמוצאן הוא אישי ובין שהן נטועות בידע האוניברסלי.

ברמה אוניברסלית טען ביון כי השָׁד, וכל האובייקטים העתידים להתגלות, כבר קיימים בנפש התינוק בצורת תפיסות מקדימות (pre conceptions) הממתינות להתממשותן בהתנסות הממשית כדי להפוך לתפיסות (conceptions) במציאות. כלומר, הידע עתיק מהיודע, ובמונחים קליניים יותר, ישנן פנטזיות שקיימות עוד קודם למפגש עם האובייקט. את הפנטזיות הללו אפשר לכנות תפיסות מקדימות של זיכרונות אוניברסליים (קולקטיביים) (Grotstein, 1997), או כפי שכינה ביון בפואטיות "זיכרונות של העתיד" (Bion, 1975, 1977, 1979), זיכרונות פרה־היסטוריים השמורים בלא־מודע ומנבאים את התפתחותנו העתידית.⁹ ברמה ספציפית יותר, באותם כתבים אחרונים דן ביון בהשפעה האפשרית של תחושות תוך־רחמיות על התפתחות האישיות בעתיד.

במרחב הנוזל התוך־רחמי העובר חווה תנודות, רעשים וצלילים: הוא שומע את קול אימו או את קולות האחרים בסביבתה, קול שמתחלף ברגעי שקט; הוא שומע את פעימות ליבה הקצביות של האם, רעשים שמקורם ממערכת העיכול שלה, מהאינטראקציות שלה עם הסביבה ועוד. כל מנעד הצלילים, המקצבים והרעשים האלה כונו על ידי סוזאן מאילו "האובייקט הצלילי" (Maiello, 1995). העובר חווה את "הלחץ האוסמוטי" של מצבי הנפש של אימו (Rosenfeld, 1987) וכן מגוון התרחשויות אחרות בתחום הראייה, השמיעה, הריח והתנועתיות. מתוך החוויות החושיות הראשוניות הללו, הנחוות ברחם, עשויים להתהוות הניצנים הראשונים של רעיונות ותחושות, ואלה יתפתחו לחוויה מקדימה (proto emotions) - לתבניות יסוד רגשיות של נוכחות והיעדר, יש ואין - תבניות שהן הבסיס להיווצרותו של האובייקט החושי העוברי. במילים אחרות, האובייקט הצלילי יחד עם תבניות יסוד אלה, כולל תבנית יסוד על קיומו של השד, עשויים להיות אחד מניצני האובייקט הפנימי האימהי של היילוד.

תבניות היסוד הרגשיות הן הבסיס החושי של העובר ומקצתן מאופיינות ב"אימה תת־תַלָּמית" (sub thalamic terror), פחד שאינו נמצא בשליטת הרמות המנטליות הגבוהות יותר, ולכן הוא חסר כל משמעות מנטלית (Taback de Bianchedi et al., 2002). אם כן, היחסים שהעובר יוצר עם פנים גופה של האם, כולל השליה וחבל הטבור,¹⁰ עשויים להיות מבשרי היחסים שירקמו לאחר הלידה בין האם לתינוקה,¹¹ והם מעין אובייקטים פנימיים (אינטרוייקטים) ראשוניים המניחים את היסודות ל"גרעין טרום לידתי של האני" (Rascovsky, 1956).

שרידי חוויות אלה מהרחם ומהלידה עשויים להיות מאוחסנים ברמה הגופנית־תחושתית כזיכרונות גופניים (Mitrani, 1995, 1997), והם עשויים לפעול מחדש בשלב מאוחר יותר בחיים, במצבים המשחזרים את המאפיינים התחושתיים או הרגשיים של הסיטואציה הטרום לידתית הראשונית. אחד המצבים שיכולים להעלות, להחיות ולהפעיל את המצבים הנפשיים הארכאיים הללו, שלא עברו מנטליזציה, הוא סיטואציית ההעברה שבה אופייה המכיל של המסגרת הטיפולית (setting) והנפש או הרחם של האנליטיקאי/ת מאפשרים למצבים הנפשיים העובריים הללו להיוולד, להיות מתוקשרים ובסופו של דבר להיות מובנים (Mitrani, 1997).¹² לעיתים קרובות אפשר להבחין במכלול האָפקטים המאפיינים את תפיסת המטופל את המטפל ואת חדר הטיפול כמחזיקים ומכילים או כחונקים ומגבילים ולזהות את מקורותיהם בחוויות תוך־רחמיות או בחוויות ינקותיות דומות (Ployé, 2006).

התפתחות מרתקת בחשיבה הפוסט־ביוניאנית אפשר למצוא בדיון המקיף על אודות מטופלים המאופיינים בהזדהויות שליליות, מטופלים שחווייתם העיקרית היא אי־קיום או אי־היות, מעין חוויה של מוות או של רִיק, כאילו מעולם לא ממש נולדו מבחינה רגשית. אפשר לתאר מטופלים אלה כקפואים בתוך זמן סטטי, ללא תנועה רגשית כלשהי, ממתינים לחיים שיתחילו בעודם מתנגדים התנגדות פסיבית לכל תנועה שעשויה להביא לשינוי. אצל מטופלים אלה, המכונים לפעמים "מטופלים מתים" (בדומה למושג "האם המתה" של גרין [Green, 1986]), ישנו היפוך מסיבי של ההחזקה וההכלה, דהיינו מתרחש פינוי (אוואקואציה) של נפש הילד, כך שנפשו הופכת להיות מוצפת על ידי אם/אובייקט מציף ופולשני (invasive). במילים אחרות, הפנטזיה הלא־מודעת הבסיסית והעיקרית הופכת להיות פנטזיה של מרוּקנות, מעין "הפלה נפשית" (Gonzalez, 2010).

ג'ואנה וילהיים (Wilheim) הרחיקה לכת כשדיברה על "זיכרון תאי", מעין שריד זיכרון של פנטזיות שליוו את רגע ההתעברות. לפי קו המחשבה הזה, כשהפרשנות של התחברות שני תאים היא שמוטב היה אילו האירוע לא היה קורה, מאוחסנת הפנטזיה הטרום תפיסתית הטראומטית הזו כתת־ייצוג פרימיטיבי של משהו שמוטב לוּ נפל או הופל. תחושת האסון הנובעת מכך עלולה ללוות כל סיטואציה חדשה שמקדמת צמיחה או שקשורה למשמעות של התעברות (קונספציה), לידה והתפתחות. החרדה הקטסטרופלית המתוארת לעיל מופעלת באמצעות כל סזורה,¹³ כל מפגש של התלכדות או כל שינוי/חתך פוטנציאלי שנתקלים בו, ובסופו של דבר מובילה להתקפות על כל מה שנתפס כמפגש בין שתי נפשות או תודעות, לדוגמה המפגש בין נפש המטופל ונפש האנליטיקאי. במילים אחרות, מה שכונה בעבר "תגובה תרפויטית שלילית" או "התקפות על החיבור האנליטי", ניתן להבינו כנובע מעלייתן מהמעמקים של חוויות טראומטיות תוך־רחמיות מוקדמות מאוד, שהוטבעו באופן חושי בעובר, כשהוא חש שהוא בסכנת איון, הפלה או השמדה (Wilheim, 2010).

חשיבה זו של וילהיים מרתקת, אך בהמשך לנקודות שהעליתי בראשית דבריי, ניתן לתהות באיזו מידה החרדה מפני חיבור וההתקפה על כל חיבור הנחווֹת בגיל מבוגר הן זהות למרקם החוויה הטרום לידתית ובאיזו מידה אותו זיכרון תאי, שווילהיים דיברה עליו, הוא אכן זיכרון חושי טרום היווצרותם של דימויים וייצוגים, או שמא מושג זה מקפל בתוכו השלכה בדיעבד של פנטזיה, מרמת חשיבה של מבוגר כלפי ראשית ההתפתחות ובהתייחס אליה.

חשיבה מרתקת נוספת המתייחסת לחרדה מפני שינוי והתקדמות והקושרת חרדה זו לראשית ההתפתחות היא חשיבתם של גדיני ושל גרוטשטיין. גדיני, פסיכואנליטיקאי איטלקי, מהמקוריים והחשובים ביותר בחשיבה הפסיכואנליטית האיטלקית ובכלל, התייחס להתפתחות המוקדמת כמאופיינת במיזוג טוטלי בין התינוק לבין אימו. לפיכך, השבועות הראשוניים בהתפתחות התינוק הם מצב של היות חסר הבחנה, במעין קיום מאגי, אומניפוטנטי, שבו האני הראשיתי חווה את עצמו כמעין ישות ענקית, מכיוון שכל מה שהוא בא במגע איתו דרך חושיו השונים נחווה כחלק ממנו וכך מוסיף, באמצעות עיקרון האסימילציה, לתחושת האני הענקי והטוטלי. בחשיבה זו דומה גדיני לעיקרי החשיבה הוויניקוטיאנית שלפיה המצב הנפשי בראשית החיים הוא חסר דיפרנציאציה, מצב שבו התינוק מייצר או בורא את האובייקט באופן מאגי (כמובן כל עוד האובייקט מציג ומגיש את עצמו ברגע הנכון). אך מכאן מתפצלים גדיני וויניקוט בחשיבתם. לטענת ויניקוט, אם האובייקט יהיה מותאם התאמה טוטלית בראשית ההתפתחות, ולאחר מכן התאמה טובה דיה, הרי יוכל התינוק לחוות המשכיות חווייתית ללא "חרדות שלא ניתנות לחשיבה" (ויניקוט, 1962), המופיעות כשההתאמות וההתמסרות של הסביבה לוקות בחסר.

לעומת ויניקוט, ראה גדיני את ההתפתחות המוקדמת באופן רומנטי פחות. לדידו, ככל שההתפתחות מתקדמת, התינוק האנושי צובר חוויות חושיות שונות, מפתח עקבות זיכרון ובהדרגה נוצרת מעין הבנה פשטנית אך בסיסית של היותו נפרד מהאובייקט. כשהבנה זו נוצרת, מדובר בשבר התפתחותי המלווה כל ייצור אנושי. זהו שבר הטוטליות, שבר חוויית האני הכל יכול. במהלך השבר הזה התינוק האנושי מתחיל לקלוט לא רק שהוא איננו כל יכול ואין־סופי, אלא שלמעשה הוא ייצור קטנטן, בעל גבולות ברורים, תלוי תלות טוטלית באובייקט ובעולם סביבו. נוכח הבנה זו חוויית האני היא למעשה חוויה של ישות קטנה, פצועה, שברירית ומועדת לפגיעה. רגע ההבנה הזה מלווה בו־זמנית בחרדה קטסטרופלית, נוכח השבר הקשה שבין חוויית אני טוטלי ובין חוויית אני מוגבל, קטן ושברירי. מכאן ואילך אותו אני קטן מרגיש חרדה לשלמותו. גדיני כינה חרדה זו "חרדת אובדן האני" והתכוון לאותו אני קטן שנותר לאחר קליטת הנפרדות ואובדן תחושת האני הטוטלי.

חרדת אובדן האני הזו שומרת על האני המתפתח כך שהוא לא יחווה שוב את אותה חרדה קטסטרופלית שכבר חווה. כך, חרדת אובדן האני עשויה להתעורר במהלך שלבי ההתפתחות הראשוניים בכל תחנה נוספת של נפרדות, בכל שלב שבו התינוק המתפתח אמור לחוש יותר ויותר מסוגל להיות בנפרד מהאובייקט. אם קליטת הנפרדות לוותה במקור בחרדה קטסטרופלית עצומה, ואם תחושת האני שנותר היא שברירית במיוחד, גובר הסיכון שכל שינוי לכיוון נפרדות יהדהד חרדה מקורית זו, והתינוק יחווה חרדת אובדן האני הקטן והשברירי שלו. אל מול חרדה זו ייתכן שהתינוק יפתח מנגנונים אומניפוטנטיים שונים, בין היתר באמצעות סימפטומים פסיכוסומטיים, שיאפשרו לו הן לבטא את החרדה שמתעוררת בו מחדש והן לייצר מצב רגרסיבי יותר, בשליטת האני, שבו החזרה למקום התפתחותי מוכר וממוזג יותר עם האובייקט מתאפשרת באמצעות הסימפטום והחשיבה המאגית המופעלת באמצעותו.

הרחבתי כך על חשיבתו זו של גדיני, מכיוון שהיא ייחודית לא רק בבואנו להבין התפתחות נפשית מוקדמת, אלא בבואנו להתבונן על החרדות המלוות תהליכים התפתחותיים ותגובות לשינוי במהלך כל ההתפתחות, כולל התפתחות בתוך טיפול. בשפתו של גדיני החרדה מפני שינוי וגדילה, "חרדת האינטגרציה" (integration anxiety), עלולה להחוות כמאיימת כל כך, ועל כן היא עלולה ליצור פעולות של פירוק ורגרסיה בשליטת האני, כלומר ליצור מצבים של חוסר אינטגרציה (non-integration). אומנם מצבי פירוק אלה מעוררים גם הם חרדה, כי כל מצב של פירוק מפחיד ומעורר אימה (non-integration anxiety), אך לעתים, כאמור, הפירוק נחווה כ"עדיף" בהיותו בשליטתו האומניפוטנטית ההגנתית של האני ובהיותו מהווה חזרה למצב קודם מוכר יותר.

חשיבה זו רלוונטית ביותר במצבים קליניים רבים שבהם אנו עדים לקושי של מטופל לחוות את נפרדותו של המטפל, על ביטוייה וגווניה השונים. אל מול סימני הנפרדות של המטפל ואל מול כל שלב המקפל בתוכו ייצוג של נפרדות ושינוי, עלול המטופל לחוות חרדת אובדן אני, המהדהדת את החרדה הקטסטרופלית הראשונית, עת קרתה הערנות הראשונית לנפרדות. במצבים אלה לא פעם נצפה מצבים של רגרסיה הגנתית תוך התנגדות מסיבית לשינוי. חשיבה זו בוודאי רלוונטית בניסיון להבין תופעות כמו תגובה תרפויטית שלילית.

גרוטשטיין (Grotstein, 2010) פיתח רעיון זה כשטען שאפשר להבין את התגובה התרפויטית השלילית במונחים אחרים לחלוטין, אם מביאים בחשבון שהתנגדות המטופל לשינוי היא מעין "קול העולה מהמרתף", קול התינוק או הילד שהושלך, נזרק, גורש, ננטש בתחילת חייו, ודרך "שובו כרוח רפאים למרחב האנליטי" הוא מתחנן להכרה, להצלה, לצדק ולגאולה (Schellekes, 2009). קול זה, בהבנתו של גרוטשטיין, הוא קולו של התינוק בתוך המטופל המבוגר, המבקש להישמע ולהנכיח את צרכיו ההתפתחותיים הראשוניים, שתוסכלו בעברו ושטרם קיבלו ביטוי מהותי במרקם של יחסי אובייקט. במובן זה הופכת ההעברה למרקם פוטנציאלי לא רק להשמעת הקול הראשוני החנוק הזה, אלא להיווצרות מרקם יחסים בין־אישיים שונה מכפי שנחווה בראשית ההתפתחות.

לאחר שתיארתי בקצרה כמה מהביטויים של החייאה בפעולה (enactments), המופיעים במפגש הפסיכואנליטי והמושפעים מהחוויות התוך־רחמיות או הינקותיות של המטופל, אדגיש שרגרסיה והעברה לעולם אינן העתק מדויק של חוויה מוקדמת, בשל העיוותים, התוספות והצטברות החוויות המתרחשים במהלך התפתחות האדם. לכן ברגע נתון בטיפול או באנליזה רואים תמונה הדומה רק בקירוב ובאופן גס לסיטואציה המקורית. על כן, נדרשת זהירות גם באופן קריאתנו ובפרשנותנו את אשר נחשף לנגד עינינו בהעברה. פירושי העברה עלולים להפוך לכלי מזיק אם אנו נצמדים אליהם בדבקות ובנוקשות, שכן פירושים אלה עלולים לספק לנו אשליה של ידיעה על אודות השכבות הראשוניות והפרימיטיביות ביותר, השכבות הבלתי ידועות ובלתי ניתנות לידיעת הנפש^.14

מעבר מסוג שונה מאוד בפרדיגמה המשמשת להבנת ההתפתחות הרגשית המוקדמת ומחקרה חל בעקבות התצפיות שנעשו על תינוקות ועל הסביבה שלהם. מודל טביסטוק ומחקרי התצפיות של אסתר ביק הרחיבו מאוד את הידע על התפתחות תינוקות והראו שחשוב להשעין את הידע הזה על תצפיות קליניות, ולא להסיק דברים רק מתוך התאוריה או הפרקטיקה האנליטית. ביק (Bick, 1964) וממשיכיה (Briggs, 2002) מיקדו את תצפיותיהם בחודשים הראשונים ובשנים הראשונות של חיי האדם.

אף על פי שהידע המצטבר מתוך תצפיות אלה והשפעותיו הקליניות רחב מאוד, הייתי רוצה להתמקד בשינוי נוסף וחשוב במיוחד בהבנת ההתפתחות הרגשית המוקדמת, שינוי שהתאפשר בזכות אינטגרציה של ממצאי המחקרים ההתפתחותיים, המחקרים הנוירופיזיולוגיים, הטיפולים האנליטיים והתצפיות בעוברים משלב מוקדם מאוד של ההיריון. עבודתו החלוצית של דניאל סטרן (Stern) וכתביו של מאורו מאנצ'יה (Mancia) תרמו רבות ליכולת שלנו להבין את היווצרותה של תחושת העצמי המוקדמת ביותר, שהיא טרום מילולית וטרום ייצוגית בעיקרה.

סטרן (Stern, 1985, 1995, 1998, 2002) תיאר את התפתחות תחושת העצמי הבסיסית של התינוק כמתקדמת לאורך סדרת שכבות תלויות זו בזו וחופפות, מעוצבות כולן באמצעות יחסים בין־אישיים, ובסופו של דבר הן אלו שיוצרות גרעין אָפקטיבי. באמצעות "אַמודליות תפיסתית" - היכולת לאינטגרציה או לתרגום של מידע המתקבל מערוץ חושי אחד למידע חושי של ערוץ אחר - התינוק מבסס בהדרגה אינטגרציה של חוויותיו ויוצר ייצוגים בסיסיים והתחלתיים מאוד של עצמו בקשר עם אחרים. בשש השנים הראשונות של החיים רוכש הילד שישה חושי עצמי,¹⁵ והם יוצרים את הבסיס למה שילווה את התפתחותו בהמשך, גם אם באופן בוגר ומתוחכם הרבה יותר.

מאנצ'יה (Mancia, 1981, 1988, 1989) הרחיב את הרעיונות של סטרן, בעיקר באמצעות התמקדות בשורשים הטרום לידתיים של ההתפתחות הרגשית. לדעתו, כל הגירויים השונים, המגיעים אל העובר דרך חושיו השונים, מגופו שלו או מגוף אימו, יש להם מקצב (rhythm) וקביעות (constancy) משלהם. מאפיינים אלה של הגירויים מניחים את הבסיס לתחושה התחלתית וראשונית של זמן ונוכחות אובייקט. הגירויים השונים הללו נצבעים בגוונים נעימים או בלתי נעימים והופכים למה שאפשר לכנות "חוויות טרום רגשיות או טרום מנטליות" (proto emotions). כל החוויות הטרום מנטליות נאספות ומגובשות באמצעות עיקרון האמודליות התפיסתית ובאמצעות העבודה הנפשית המתרחשת בזמני שינה פעילים, ובסופו של דבר הן יוצרות את מה שמאנצ'יה כינה "גרעין טרום מנטלי של פעילות" או "עצמי סומטו־פסיכי או סומטו גופני־נפשי".¹⁶ הגרעין הטרום רגשי הזה של הפעילות ימשיך להתפתח בתהליכי הצמיחה והגדילה של נפש האדם. ממסקנותיו של מאנצ'יה משתמע שהעצמי הטרום ייצוגי הזה ניחן ביכולות זיכרון בסיסיות, והוא מסוגל לספק מידה מסוימת של המשכיות בין חוויות טרום לידתיות לחוויות בתר־לידתיות.¹⁷

רעיון זה שלפיו הלידה אינה מחוללת בהכרח קטיעה או עצירה או קרע בהתפתחות הרגשית, אלא שקיים רצף בין ההתנהגות הטרום לידתית וההתנהגות הבתר־לידתית, הוא מרכזי בכתיבתה של אלסנדרה פיונטלי (Piontelli, 1986, 1992, 2002, 2010). על בסיס תצפיות בעוברים באמצעות אולטראסואונד תיארה פיונטלי דפוסי התנהגות ודפוסי התייחסות לחלל הרחמי ולשליה כתבניות יסוד של התנהגות מוקדמת, ובדפוסי התנהגות אלה מצויים שורשיהם העיקריים של יחסי האובייקט.

עם זאת, בכתיבתה המאוחרת יותר פיונטלי הזהירה ש"עובדות" החיים טרם הלידה, שבעבר נראה כי הן שולטות בכל הפנטזיות ובכל המשחקים עד גיל ארבע־חמש שנים, התערבבו עם תוספות רבות ועם ספיחים מתקופות מאוחרות יותר בחיים. אומנם זוהו גורמים מתקופת טרום הלידה, אך נוכחותם הייתה שונה לחלוטין מהגרסה הליניארית, הישירה והחובקת־כול כמעט של עברם. כך איבדו החיים טרם הלידה את איכותם העובדתית המציאותית, הם "נצבעו" יותר ויותר ושונו באמצעות הרגש והפנטזיה הקשורים אליהם. בכמה מקרים הם עברו אידיאליזציה, ובמקרים אחרים הם נעשו טעונים ברודפנות ובחרדות של בַּעַת סגר (קלאוסטרופוביה).

אם נתרחק כעת, נעשה מעין הרחבה (זום־אאוט) ונביט ממעוף הציפור על הפריזמות השונות שדרכן ביקשתי להתבונן בפרק זה על ההתפתחות הרגשית המוקדמת, נוכל לראות שכל פריזמה מושפעת ואף מעוּותת מאוד בגלל הנחות היסוד שלה. להבנתי, כתיבתם של תאורטיקנים רבים שהצגתי כאן (חרף היותם מושפעים בוודאי מהתאוריה שכל אחד מהם התגבש מתוכה) מקדמת את הניסיון שלנו להתקרב ככל האפשר לזיהוי מקורות התכונות המולדות ודפוסי ההתנהגות האנושית הפעילים זמן רב לפני הלידה ולהבנתם. אני תקווה שגם פרק זה מהווה צעד אחד נוסף לקראת מה שלפעמים נראה כחיפוש איכויות של פאטה מורגנה במטרה להבין את מקורות נפשנו.