מיטת התענוגות

1

ג'ולייט תהתה בליבה איך זה להיות בתקופה זו של השנה באיי קיימן. סביר להניח שזה כמו בברבדוס, שיערה. הלוא הם קבוצת איים בים הקריבי, לא? אך היא מעולם לא ביקרה בקיימן.
בכל אופן, זה ודאי עדיף על משרד כוח-אדם זה על קירותיו הצבועים בירוק חולני ועל שטיחיו הדקיקים כמו נייר שכרגע מהווים, לצערה, תחליף למותרות שהיתה רגילה בהם. יותר נכון נולדה אליהם, תיקנה, ונאבקה בדמעות הרחמים העצמיים שנקוו בעיניה. עיני סיגליות יפיפיות, נהג אביה לכנות את עיניה. הן הזכירו לו את אמה אשר נפטרה כשהיתה תינוקת רכה. נדמה שכל זה היה לפני כל כך הרבה זמן.
בדבר אחד היתה בטוחה, אביה לעולם לא היה מניח לה ללכת שולל אחרי גבר כמו דייוויד האמונד. אך אביה נפטר מגידול סרטני במוח כשג'ולייט היתה רק בת תשע-עשרה, ושנה לאחר מכן דייויד האמונד נראה לה כמו אביר על סוס לבן.
לו רק היתה מבינה אז שהסיבה המרכזית להתעניינותו בה, היא קרן הנאמנות שאביה השאיר לה. וששנים מעטות לאחר חתונתם הנוצצת, יברח עם בחורה שהציג בפני ג'ולייט כמזכירתו. בשל הפינוק המטופש שלה, ניהל הוא את הקרן, ולפני שהספיקה להבין מה קורה, העביר את רוב הכסף לחשבון זר שנוהל בשמו.
היא היתה כה תמימה שהניחה למראה החיצוני הטוב שלו ולקסם הנערי ששפע ממנו לסנוור אותה עד כדי כך, שלא שמה לב לחסרונות הרבים שבאופיו. היא האמינה שהוא אוהב אותה; התעלמה מעצות של חברים שסיפרו לה שראו אותו בחברתה של אחרת. עתה, המעות המעטות שהשאיר בחשבון המשותף שלהם הולכות ואוזלות במהירות.
ברור שאותם חברים שדבקו בה בשעת צרה היו מאוד סימפטיים. הם אף הציעו להושיט לה עזרה כלכלית, אך ג'ולייט סירבה להעמיד את חברותם במבחן שכזה. לא, עליה להשיג עבודה; איזו עבודה תוכל להשיג ללא כל כישורים, על כך ממש פחדה לחשוב. לו רק המשיכה את לימודיה לאחר מות אביה. אך הופעתו של דייוויד בחייה עיוורה אותה לחלוטין אל כל מציאות מעשית.
היא הגניבה עוד מבט אל חדר ההמתנה ותהתה איזו הכשרה יש למועמדים האחרים שממתינים עימה: שני גברים ושלוש נשים שכולם נראו לגמרי אדישים לסביבתם. לולא ידעה מניסיונה האישי שזה לא כך, כמעט התפתתה לחשוב שהם אדישים לגמרי גם להצעות העבודה שבפניהם. לפחות שניים מהם נראו רדומים למדי – או מסוממים.
והיה בכך משום חדשות טובות או רעות, תלוי בנקודת המבט. ללא ספק לאחר שמראיינים מישהו שלבוש במכנסי ג'ינס קרועים או בחולצת טריקו מרופטת, או את אותה בחורה שזרועותיה מכוסות בכתובות קעקע זוהרות, תהווה ג'ולייט, בחליפתה המפוספסת והאלגנטית ובנעלי העקב שלה, הקלה משמעותית. ואולי דווקא לא. ייתכן שעבודות מזדמנות שלא נדרשות להן כישורים מיוחדים, מתאימות יותר לאנשים שלא נראים כאילו שהם יכולים להרשות לעצמם להתקיים בלי לעבוד.
"גברת האמונד?"
למעשה, מיז לורנס, רצתה ג'ולייט לומר, אך כל תעודות הזיהוי שלה נותרו עדיין בשם נישואיה. לא שכל מי שמתגרשת חוזרת מיד לזהותה הקודמת, אך ג'ולייט התכוונה לעשות זאת. היא רצתה למחות כל זיכרון לכך שהיתה בעבר גברת האמונד.
עתה, כשהגברת שקראה בשמה שלחה מבט שואל סביב החדר, קמה ג'ולייט הלחוצה ממקומה. "זו אני," אמרה, מודעת לכך שכולם מביטים בה. היא תחבה את התיק הקטן שלה תחת זרועה וחצתה בזהירות את החדר.
"בואי תיכנסי למשרד, גברת האמונד." האישה האדמונית, כבת ארבעים, ניחשה ג'ולייט, מדדה אותה במבטה מכף רגל ועד ראש והנחתה אותה אל המשרד שהיה אך במעט נעים יותר מחדר ההמתנה. היא הורתה על כיסא זקוף-משענת שעמד מול שולחנה. "שבי." ג'ולייט התיישבה. "מילאת את השאלון?"
"אוה – כן." ג'ולייט שלפה את פיסת הנייר שגלגלה ומוללה בין ידיה בשעה שחיכתה. כשפרשה את הנייר על שולחן העבודה של הגברת – כלומר שולחנה של גברת מריה ווטקינס, כפי שהוצהר על תווית על השולחן – הנייר נותר מגולגל מעט כלפי מעלה והיא שלחה חיוך מתנצל קטן כלפי גברת ווטקינס אשר טרחה ליישר את הנייר. "סליחה."
התנצלותה לא הוכרה ואף לא התקבלה. גברת ווטקינס היתה עסוקה מדי בקריאת הפרטים שג'ולייט כתבה כשמדי פעם היא שולחת לעברה מבטים משתאים, כאילו שאינה מאמינה למראה עיניה. מה היא רוצה? האם החליפה המהודרת הצליחה לשטות בה? או שאולי היא מעריצה את טעמה באופנה? משום מה, לא כך חשבה.
"כתוב כאן שאת בת עשרים וארבע, גברת האמונד," העוותה גברת ווטקינס את פניה. "ואף פעם לא היתה לך עבודה?"
ג'ולייט הסמיקה מעט. "לא."
"למה לא?"
השאלה היתה ישירה למדי וג'ולייט חשה שהשאלה אינה במקומה. עדיין נותרה בה טיפת גאווה. האם האישה הזו מוכרחה לשלול ממנה כל שמץ ממנה?
היא שאפה נשימה עמוקה ואמרה, "האם זו שאלה רלבנטית לעבודה? כרגע אני זקוקה לעבודה. זה לא מספיק?"
"לא, לצערי זה לא מספיק, גברת האמונד. מעסיקים דורשים קורות-חיים והמלצות. חשוב לי מאוד להבין מדוע אין לך את הדברים הללו."
ג'ולייט נאנחה. "הייתי נשואה," אמרה, והחליטה שזה הדבר הכי פחות שנוי במחלוקת שהיא יכולה לומר.
"כן, את זה אני רואה." גברת ווטקינס הציצה שוב בשאלון. "הנישואים שלך הסתיימו לפני כתשעה חודשים, נכון?"
תשעה חודשים ושמונה ימים, דקלמה ג'ולייט לעצמה בשקט. "נכון מאוד."
"ולא עבדת?"
"לא. לא עבדתי."
גב' ווטקינס שאפה אוויר מבעד לנחיריה בנחרה קלה. היה זה מסוג הקולות שקרמייקל, המשרת של אביה, נהג להשמיע כשהסתייג ממשהו שעשתה. היה ברור למדי שגברת ווטקינס מסתייגת מחוסר הניסיון התעסוקתי שלה. ג'ולייט תהתה אם היתה נוחלת הצלחה יתרה, לו לבשה מכנסי ג'ינס קרועים וחולצה מרושלת.
"טוב," אמרה לבסוף גברת ווטקינס, "אני מוכרחה לומר לך, גברת האמונד, שזה לא הולך להיות קל למצוא לך עבודה. אין לך כל כישורים ברורים, אין לך ניסיון קודם ולמעשה אין לך דבר שבעזרתו ניתן לשכנע מעסיק שאת עובדת טובה. מישהי שניתן לסמוך עליה."
ג'ולייט נדהמה. "אני מאוד אחראית."
"אני בטוחה, גברת האמונד, אך בעולמנו אנו, לא ניתן לסמוך רק על שמועות. מה שאת צריכה זה מעסיק קודם שיהיה מוכן לערוב לך, מישהו שמוכן לתת לך המלצה כתובה."
"אבל לא היה לי אף פעם מעסיק."
גברת ווטקינס חייכה בשביעות-רצון עצמית. "אני יודעת."
"אז את אומרת שלא תוכלי לעזור לי?"
"אני אומרת שנכון לעכשיו, אין לי מקום פנוי עבורך. אלא אם כן את מוכנה לעבוד בשטיפת כלים, כמובן." היא צחקקה מבדיחתה, אך מיד הרצינה. "תוכלי למצוא פרטים על כל הקורסים שהקולג' המקומי מציע – מבישול ועד לשפות זרות – בחדר ההמתנה. אני מציעה שתיקחי הביתה כמה עלונים ותחליטי מה את רוצה לעשות. ברגע שיהיה לך מה להציע, חזרי אלי לפגישה נוספת. עד אז, אני ממליצה לך לא לבזבז יותר זמן."
לבזבז את זמני, היתה כוונתה, החליטה ג'ולייט בעוגמה והתרוממה ממקומה. "בכל אופן, תודה," אמרה, וגינוני הנימוסים שהוחדרו בה בילדותה על ידי סדרת מטפלות, נחלצים לעזרתה. "אחשוב על מה שאמרת." היא היססה. "או שאמצא סוכנות אחרת."
"בהצלחה!" ברכה זו נאמרה בטון אירוני וג'ולייט עזבה את המשרד והרגישה מנודה עוד יותר מאשר קודם. אך למה ציפתה? מי לדעתה יהיה מוכן להעסיק מישהי שלא מסוגלת לזהות רמאי גם כשהוא עומד מולה?
כשהיתה שוב בחוץ, הביטה סביב רחוב צ'ארינג קרוס ושקלה את האפשרויות שעמדו בפניה. על אף שהיה בסך הכול תחילת חודש מרס, היה חם להפליא, אם כי טפטוף קל החל להרטיב את המדרכות. היא הרימה ידה כדי לעצור מונית, אך במהרה שמטה אותה. הימים שבהם יכלה להרשות לעצמה להתרוצץ במוניות, חלפו זה מכבר.
היא נאנחה והחלה לצעוד לעבר כיכר קיימברידג'. משם תתפוס אוטובוס שייקח אותה לרובע נייטסברידג' ואל דירת החדר הקטנה שבה התגוררה בימים אלה. הבית הגדול בסאסקס שבו נולדה וחיתה את רוב חייה, נמכר מיד לאחר נישואיה לדייוויד. הוא טען שהבית שמצא בבלומסברי הרבה יותר נוח. רק אחרי שנטש אותה, גילתה שהבית מושכר על בסיס חודשי.
היא ידעה שחבריה נחרדו מתמימותה, אך, לעזאזל, היא מעולם לא הכירה רשעות כמו של דייויד קודם לכן. למזלה הרב הדירה היתה בשמה ודייוויד לא יכול היה לגעת בה. הדירה שימשה כמקום מגורים לאביה בעת ששהה בעיר לרגל עסקיו, והוא החזיק בה מטעמים סנטימנטליים.
תוך כדי הליכה חלפה על פני פאב ומתוך דחף רגעי, נכנסה. המקום היה חשוך ואפוף עשן וזה התאים לה. לעיתים רחוקות מאוד שתתה באמצע היום, ולמען האמת, העדיפה שאף אחד לא יזהה אותה במצב רוחה הנוכחי.
היא התיישבה על אחד מכיסאות הבר הגבוהים וחיכתה שהברמן יתפנה אליה. נמוך ושמן ובעל כרס שהשתפכה מעבר לחגורתו, איכשהו בכל זאת הצליח להיראות ענייני ועליז. שונה בתכלית השינוי מגברת ווטקינס.
"כן, גברתי," אמר בעודו מעביר סמרטוט על הדלפק, "מה אפשר להגיש לך?"
ג'ולייט היססה. לא נראה לה שזה מסוג המקומות שמחזיקים יין ביתי לבן שרק מחכה להימזג. אבל מי יודע?
"הגברת רוצה וודקה וטוניק, הארי," נשמע קול מעבר לכתפה והיא נפנתה לעומתו באחת, מתכוננת לומר לו שהיא עדיין מסוגלת לבחור את משקאותיה בעצמה, תודה רבה.
אך עיניה התרחבו בהפתעה. היא זיהתה את הגבר. שמו קרי דניאלס, והיא מכירה אותו מילדותה, אך לא ראתה אותו כבר שנים. למעשה, לא ראתה אותו מאז חתונתה.
"קרי!" קראה. "אלוהים, אני לא מאמינה." הדבר האחרון ששמעה עליו היה שהתגורר בקייפטאון. "אתה בחופש?"
"הלוואי." קרי החליק אל הכיסא הריק שלידה והושיט שטר של עשרים פאונד אל הברמן שהביא את משקאותיהם. לעצמו הזמין וויסקי כפול שאת חציו גמע בלגימה אחת לפני שהמשיך לדבר. "יש לי עבודה עכשיו בלונדון."
"באמת?"
ג'ולייט היתה מופתעת. על אף שהקשר ביניהם נותק למשך כמה שנים כשהוריו נפטרו והוא נאלץ לעבור להתגורר אצל סבתו במחוז קורנוול, בכל זאת הגיע לחתונתה. בזמן ההוא היה נרגש מאוד לגבי עבודה מצוינת שקיבל בסניף דרום אפריקאי של בנק להשקעות, וכולם היו בטוחים שהוא כבר מסודר לכל החיים. אך הדברים, טבעם להשתנות. מי כמוה יודע.
"אז מה קורה איתך?" שאל, שלשל את העודף לכיסו והפנה את כיסאו כלפיה. בשל התאורה העמומה לא ראתה זאת קודם, אך עתה ראתה שהוא לא נראה טוב. עיניו נפוחות, קו השיער שלו נסוג בקצב והצמיג סביב מותניו רומז על כוסות רבות מדי של וויסקי כפול לאורך השנים. היא ידעה שהוא בן עשרים ושמונה, אך הוא נראה עשר שנים מבוגר יותר. מה קרה לו? תהתה. האם גם הוא סובל מהשלכות של זוגיות גרועה?
"אוה – אני בסדר," השיבה ג'ולייט בקלילות, והרימה את כוס השתייה שלה כאות לברכה וגמעה לגימה. המשקה היה הרבה יותר חזק ממה שהיתה רגילה לשתות, והיא ניסתה להסתיר את סלידתה. "מסתדרת איכשהו, אני מניחה."
"שמעתי על הגירושים שלך," פלט מיד קרי גלויות. "איזה בן-זונה!"
"כן." לא היה טעם להכחיש זאת. "הייתי טיפשה."
"חבל שלא הייתי בסביבה כשזה קרה. הוא לא היה יוצא מזה בקלילות כזו, את זה אני יכול להבטיח לך. מה הוא עושה עכשיו?"
ג'ולייט הידקה את שפתיה. היה מאוד יפה מצידו לתמוך בה כך, אך היא לא היתה מסוגלת לשוות לנגד עיניה את קרי מתעמת עם אחד כמו דייוויד. הוא פשוט לא היה הטיפוס המתאים. "דייויד נמצא באיי קיימן, עד כמה שאני יודעת," הודתה באי-רצון. "אבל איכפת לך אם לא נדבר על זה? אין טעם לזרות מלח על הפצעים. כפי שכבר אמרתי, הייתי טיפשה. ונגמר הסיפור."
"בסך הכול היית תמימה." קרי דיבר באסרטיביות. "זה יכול לקרות לכל אחד. קל מאוד להיות חכם לאחר מעשה."
ג'ולייט חייכה במרירות. "זו האמת לאמיתה."
"אז מה את עושה?" ג'ולייט ניסתה לא לכעוס על סקרנותו. "ואיפה את גרה? אני מתאר לעצמי שאת הבית בסאסקס נאלצתם למכור."
"כן," אישרה ג'ולייט. "יש לי דירה קטנה בנייטסברידג'. היא היתה של אבא, לא הכי מפוארת בעולם, אבל לפחות היא שלי."
"בן-זונה!" חזר שוב קרי. ואז אמר, "אני מתאר לעצמי שנאלצת לחפש עבודה."
"אני מנסה," הודתה ג'ולייט בכנות. "אבל אין לי שום כישורים. ואפילו אין לי ממי לבקש המלצות, חוץ מחברים, כמובן, אבל אני לא מתכוונת לעשות להם את זה."
"אה." קרי גמע את שארית המשקה שלו וסימן לברמן שהוא רוצה עוד אחד. הוא הורה גם על הכוס של ג'ולייט, אך היא נענעה בראשה. היא בקושי נגעה במשקה שלה. "נו – אז יש לך איזה תוכניות?"
"עדיין לא." ג'ולייט התחילה להתעייף מלשוחח על הצרות שלה. "מה איתך? אתה עוד עובד בבנק?"
"ממש לא!" קרי הושיט את ידו אל הוויסקי השני שלו וגמע לגימה מכובדת לפני שהמשיך. "קהילת הבנקים נידתה אותי. לא שמעת? אני ממש מתפלא שלא קראת על זה בעיתונים. זה פורסם בכל העיתונים הפיננסיים."
ג'ולייט התפתתה לומר לו שיש לה דברים אחרים לעשות חוץ מלקרוא את הרכילות בעיתונים, אבל מה שאמר הטריד אותה. "מה קרה?"
קרי חייך במרירות. "הימרתי עם כסף של לקוחות והפסדתי בוכטה. הבנק הפסיד כמה מיליוני דולרים, והיה לי מזל גדול שהצלחתי להתחמק בלי תביעה על רשלנות." הוא משך בכתפו באדישות. "כנראה שלסבתא שלי יש עדיין קצת השפעה בחוגים הפיננסיים. העיפו אותי מהבנק ורק נתנו לי מכה על היד."
ג'ולייט נדהמה. "אבל כמה מיליוני דולרים!" חזרה אחריו בחוסר אמון.
"כן. אני לא מתעסק בקטנות." הוא גמע לגימה נוספת מהמשקה שלו. "תאמיני לי, שבמטבע דרום אפריקאי זה נשמע הרבה יותר ממה שזה. בכל אופן, מעודדים אותך לקחת סיכונים, אז לקחתי והפסדתי. אחרי הכול, אני כנראה לא איש עסקים כל כך ממולח."
ג'ולייט נענעה בראשה. "אני ממש לא יודעת מה להגיד." היא היססה. "גם ליידי אלינור כעסה עליך כל כך?"
"כעסה זו לא מילה!" קרי פלט צחוק קצר. "היא ממש זעמה, ג'ולס. ירתה להבות אש. כפי שאת בטח יודעת, גם ככה היא לא בדיוק צידדה בקריירה שבחרתי, אבל בזה שהעיפו אותי מדרום אפריקה די שרפתי את הגשרים אצלה."
ג'ולייט הביטה בנוזל שבכוסה. היא זכרה את ליידי אלינור דניאלס היטב. בעיקר מפני שכשג'ולייט היתה בת שלוש-עשרה, היא נראתה לה דמות די מפחידה. היא זכרה שריחמה על קרי שהוריו נעלמו בהפלגה בים הדרומי. בגיל שבע-עשרה, נלקח מכל מה שהיה מוכר לו ונאלץ לעבור להתגורר בבית ישן בקורנוול עם אישה שבקושי הכיר.
ג'ולייט הרימה את ראשה. "אז עכשיו יש לך עבודה אחרת?"
"כן. משהו זמני," הזעיף קרי פנים. "תאמיני או לא, אני עובד בקזינו. לא מתעסק עם הכסף, כמובן. יש להם מספיק שכל כדי לא לחזור על אותה טעות. אני מתפקד כמעין מארח. מן סוג של – שומר, אבל עם קלאסה."
ג'ולייט נדהמה. "קשה לי להאמין שבזה סבתא שלך מצדדת."
"היא לא יודעת. מבחינתה, יש לי משרה משרדית. היא עוד לא התייאשה מהתקווה שאי פעם אתחתן עם אישה טובה ואחזור לנהל את האחוזה. ומרשז, האפס הזה, כל הזמן מחפש אותי ורק מחכה שאעשה איזו טעות קטנה."
בליבה חשבה ג'ולייט שכבר עשה מספיק טעויות, אך לא אמרה דבר. "מרשז?"
"רייף מרשז!" הבהיר קרי בכעס פתאומי. "את לא זוכרת את התאונה המכוונת של דודתי קריסטינה?"
"אה, הדודן שלך," השיבה ג'ולייט לאחר שהבינה. אך קרי משום מה נעלב מדבריה.
"הבן-זונה," תיקן. "אחד רציני ביותר. את לא מצפה שאני אחבב אותו. במשך השנים הצליח כמעט להרוס את היחסים שלי עם סבתא. אף פעם לא אשכח איך הוא התייחס אלי כשרק הגעתי לטרגקלין."
"הוא יותר מבוגר ממך, לא?"
"בכמה שנים. הוא צריך להיות בן שלושים עכשיו. אולי קצת יותר. בכל אופן, הוא תקוע שם כל הזמן כמו קוץ, וסבתא נהנית לאיים עלי שתשאיר לו את האחוזה."
"לאיים עליך?"
"כן. לא שהיא באמת תעשה את זה, כמובן. כלומר, תשאיר לו את האחוזה." קרי צחקק שוב. "היא יותר מדי שמרנית בשביל זה."
ג'ולייט היססה. "אם הדודה שלך מעולם לא היתה נשואה לאבא שלו, למה קוראים לו מרשז?"
"כי היא רשמה את שם אביו בתעודת הלידה שלו," הודה קרי בהכנעה. "זו קצת בדיחה, אם חושבים שקרלו בכלל לא ידע שהוא עומד להיות אבא. קריסטינה היתה קצת משוגעת, תמיד חיפשה מקומות חדשים והסחות דעת שונות ומשונות."
"חשבתי שהיתה אמנית," אמרה ג'ולייט, וניסתה להיזכר בדברים שאביה סיפר לה.
"היתה רוצה להיות," אמר קרי בחיוך סרקסטי. "בכל מקרה, רייף, בדיוק כמוני, התייתם בגיל מוקדם יחסית. כוס מרטיני אחת יותר מדי והיא נפלה ממרפסת המלון באינטרלקן שבו שהתה עם הכיבוש האחרון שלה."
"נורא ואיום!" ג'ולייט נדהמה שהוא מדבר על זה בקלילות שכזו. אחרי הכול, היא בכל זאת היתה דודה שלו. היא לקחה לגימה נוספת מהמשקה שלה והביטה שוב ושוב בשעונה. הגיע הזמן ללכת. היא עוד צריכה לקנות כמה מצרכי מזון במעדנייה המקומית שבדרך לביתה.
"בכל מקרה, אני חייב לנסוע לשם בשבוע הבא," המשיך קרי שכנראה לא שם לב שהיא חסרת מנוחה. הוא העווה את פניו. "אמרתי לה שיש לי חברה והיא רוצה לפגוש אותה."
"אוהו." ג'ולייט חייכה. "יופי, אני מקווה שהיא תמצא חן בעיניה. פגשת אותה בקייפטאון או שהיא מלונדון?"
"אין לי שום חברה," הכריז קרי ביובש. "סיפרתי לה את זה כדי שהיא תרד לי מהווריד. אמרתי לך שהיא מקווה שאני אתיישב כבר וכל זה, נכון? אז חשבתי שאם היא תאמין שיש לי יחסים רציניים עם מישהי, אז אולי היא תירגע קצת."
"בחייך, קרי!"
"אני יודע, אני יודע," נזף בעצמו וקרא שוב לברמן כדי להזמין עוד שתייה. "איפה אני אמצא עכשיו חברה מתאימה עד יום חמישי הבא? אני אפילו לא מכיר בחורות 'מתאימות' כאלה. הטעם שלי הולך לכיוונים אחרים לגמרי."
ג'ולייט נעצה בו מבט. "אתה – הומו?"
"ממש לא!" גיחך קרי. "אבל את סוג הבחורות שאני אוהב לא לוקחים הביתה להציג בפני סבתא. אני לא מחפש להתיישב עכשיו, ג'ולס. אני רק בן עשרים ושמונה. אני רוצה לעשות קצת חיים. לא בא לי על אישה טובה וכמה זאטוטים שיסתובבו לי בין הרגליים."
ג'ולייט נענעה בראשה. הוא השתנה כל כך מהילד הביישן שהכירה בילדותה. האם סבתו אשמה בכך, או שתמיד היה באופיו הקו האנוכי הזה? אחרי הכול, ייתכן שהוא לא עד כדי כך שונה מדייוויד.
לפתע שמה לב שהוא נועץ בה עיניים. ניכר במבטו שהוא מחשב חישובים, והיא קיוותה מאוד שאין לו תוכניות לגביה. היא אולי נואשת, אך קרי הוא ממש לא הטיפוס שלה. היא החליקה מכיסאה והנידה בראשה בהחלטיות לעבר היציאה.
"אני חייבת ללכת."
"ללכת לאן?"
האם זה מעניינו? "הביתה, כמובן."
קרי הנהן. "אני מניח שלא בא לך לאכול איתי ארוחת ערב."
"אוה, קרי – "
"סתם רעיון שעלה לי." הוא נשך את שפתו התחתונה במרץ. "יש לי הצעה בשבילך. אבל אני יכול לדבר גם כאן."
"קרי – "
"קודם תקשיבי עד הסוף." הוא הניח יד על השרוול שלה, ואף על פי שמאוד התחשק לה למשוך את ידה ממנו, חשה קצת חייבת לו מפני שהזמין אותה לשתות. "תסכימי להצטרף אלי לטרגלין? כחברתי המדומה?" הוסיף במהירות, לפני שהיא תספיק להתנגד. "את אומרת שאת צריכה עבודה. אז הנה, אני מציע לך משהו. בתשלום טוב, כמובן."
ג'ולייט לא האמינה למשמע אוזניה. "אתה לא רציני!"
"למה לא? אנחנו חברים, לא? אנחנו גבר ואישה. מה רע בזה?"
"אנחנו נרמה את סבתא שלך. ואת הדודן שלך."
"אין לך מה לדאוג בקשר לרייף. הוא לא גר שם."
"אבל בכל זאת – "
"את תעשי לי טובה גדולה, ג'ולס. וסבתא שלי בטוח תאמין כשהיא תראה שזו את. את יודעת שהיא תמיד חיבבה אותך."
"היא בקושי מכירה אותי!"
"היא שמעה עלייך," התעקש קרי. "וכשנחזור, אכתוב לך המלצה שאיתה תוכלי לקבל עבודה אחרת."
"אתה מדבר על עבודה אמיתית?"
"עבודה אמיתית לגמרי, ג'ולס, אני מבטיח לך. בבקשה. לפחות תגידי שתחשבי על זה. מה יש לך להפסיד?"