1
ביום שהארמדה יצאה למלחמה, ביום האחרון של החיים כפי שהכרנו אותם עד עתה, הוזמנתי למסיבה. באותו ערב נערכו מסיבות בכל מקום, ביותר ממאה חמישים עולמות ברשת, אבל זו הייתה המסיבה היחידה שנחשבה.
סימנתי אישור דרך חוג המידע, וידאתי שהמקטורן הרשמי המשובח ביותר שלי נקי, הארכתי ברחצה ובגילוח, התלבשתי בתשומת לב דקדקנית, והשתמשתי בדיסקי החד־פעמי שבשבב ההזמנה כדי למשגר מאֶסְפֶּרַאנְס לטַאוּ טְצֶטִי מרכז בשעה היעודה.
באותו חצי כדור של ט2מ (טאו טצטי מרכז) שרר ערב, ואור אפלולי ועשיר האיר את הגבעות ואת העמקים של פארק הצבאים, את המגדלים הגבוהים של קריית המנהלה שמדרום, הערבות הבוכיות והשְרכי־ברק שצמחו לאורך גדות נהר תֶטִיס*, ואת עמודיו הלבנים של משכן הממשל עצמו. הגיעו אלפי אורחים, אבל צוות האבטחה קיבל בברכה כל אחד מאיתנו, השווה את צופן האבטחה שלנו לדפוסי הד.נ.א שלנו, והראה לנו את הדרך לבר ולמזנון במחוות יד חיננית.
"מר ג'וזף סֶבֶרְן?" אישר המדריך בנימוס.
"כן", שיקרתי. זה היה השם שלי עכשיו, אבל לא זהותי.
"היו"ר גְלַדְסְטוֹן תרצה לפגוש אותך בהמשך הערב. כשהיא תהיה פנויה, תקבל הודעה".
"טוב מאוד".
"אם תרצה כל דבר, כיבוד או בידור, שאינם מוצעים כבר, רק אמור בקול את מבוקשך והמשגוחים ישתדלו לספק זאת".
הנהנתי, חייכתי, והותרתי את המדריך מאחורי. בטרם הספקתי לצעוד תריסר צעדים, הוא פנה לאורחים הבאים שהופיעו על רחבת המספן.
מצאתי לעצמי נקודת תצפית טובה על גבעה נמוכה, וממנה ראיתי כמה אלפי אורחים מסתובבים על כמה מאות דונמים של מדשאה מטופחת, מרביתם משוטטים בחורשים של עצים גזומים בצורה אמנותית. בקצה רחבת הדשא עליה ניצבתי, שהעצים הצומחים על גדת הנהר כבר החלו להצל על מרחביה, השתרעו הגנים הרשמיים, ומעבר להם התנשא בית הממשל המרשים והאיתן. תזמורת ניגנה בחצר פנימית מרוחקת, ורמקולים חבויים נשאו את הצליל עד לקצוות המרוחקים ביותר של פארק הצבאים. טור אינסופי של רא"מים גלש בתנועה לוליינית משער מַשְגֵרָחוֹק. במשך מספר שניות צפיתי בנוסעיהם הלבושים בהידור יורדים מהכבש ליד מספן הולכי הרגל. מגוון כלי התעבורה ריתק אותי; אור הערב נצנץ לא רק על קליפותיהם של וִיקֶנים סטנדרטיים ואָלְטים וסוּמַאצוֹאים, אלא גם על סיפוני הרוקוקו של דוברות־רחף ועל הגופים המתכתיים של מַרחפיות עתיקות שהיו ענתיקות עוד כשכדור הארץ הישן היה קיים.
שוטטתי במורד המדרון הארוך והלא תלול עד נהר התטיס, חלפתי על פני המזח, מקום שבו הוקאו נוסעים מתוך מבחר מדהים של כלי שיט. התטיס היה נהר הרשת היחיד, והוא זרם מבעד לשערי משגרחוק קבועים, על פני חלקים של יותר ממאתיים עולמות וירחים, והטיפוסים שגרו על גדותיו היו בין העשירים בהגמוניה. עושרם ניכר בכלי השיט שעל הנהר: ספינות קרב בעלות חרכי ירי, ספינות מפרש בעלות מפרשי בד כבדים, ארבות חמש־סיפוניות, שניכר כי במרביתן יש אמצעי רחיפה; סירות מגורים מתוחכמות, מצוידות במשגרחוקים משלהן, בלי ספק; איים נודדים קטנים, שיובְּאו מהאוקיינוסים של מַאוִוי קוֹבֶנַנְט; ספינות מירוץ וצוללות מימי טרום ההִיגְ'רָה; מבחר רא"מים ימיים מגולפים ביד מרֶנֶסַנְס וֶקְטוֹר; וכמה יאכטות מודרניות, רב־יעדיות, תוויהן נסתרים מאחורי משטחי שדות הרתק הבֵּיצָתיים ומחזירי האור שלהן.
האורחים שירדו מכלי השיט האלה היו מצועצעים ומרשימים לא פחות מכליהם: סגנונות אישיים שנעו בין בגדי ערב שמרניים לפי אופנת טרום־היג'רה, על גופים שמעולם לא עברו טיפול פּוֹלְסֶן, ובין האופנה של השבוע האחרון מט2מ, על גופים שעוצבו על־ידי הארניסטים המובילים ברשת. אז המשכתי הלאה, ונעצרתי ליד שולחן ארוך רק כדי למלא את הצלחת שלי בצלי בקר, סלט, פִילֶה דיונון־שחקים ולחם טרי.
עד שמצאתי מקום לשבת, ליד הגנים, כבר נמוג אור הערב לדמדומים, והכוכבים החלו לזרוח. האורות של העיר הקרובה ושל קריית המנהלה עומעמו לצורך הצפייה הלילית בארמדה, ושמי הלילה של טאו טצטי מרכז היו בהירים יותר מכפי שהיו מזה מאות שנים.
אישה שעמדה לידי הציצה בי וחייכה. "אני בטוחה שכבר נפגשנו".
השבתי חיוך, בטוח שלא נפגשנו מעולם. היא הייתה מושכת מאוד, מבוגרת ממני פי שתיים לערך, אולי קרובה לשישים שנים תקניות, אבל נראתה צעירה מעשרים ושש שנותי, תודות לכסף ולפולסן. העור שלה היה כל־כך בהיר עד שנראה שקוף כמעט. שערה נקלע לצמה זקופה מעלה. שדיה, ששמלת השמץ־לבוש שלה חשפה יותר מאשר הסתירה, היו מושלמים. העיניים שלה היו אכזריות.
"אולי", אמרתי. "אף־על־פי שזה לא סביר. קוראים לי ג'וזף סברן".
"כמובן", היא אמרה. "אתה אמן!"
לא הייתי אמן. פעם... מזמן... הייתי משורר. אבל הזהות של סברן, שאימצתי לעצמי לאחר המוות והלידה מחדש של האישיות שלי לפני שנה, הייתה זהות של אמן. זה מה שהיה רשום בקובץ "כל־דברים" שלי.
"זכרתי נכון", צחקה הגברת. היא שיקרה. היא השתמשה בשִתְלי הקוֹמְלוֹג היקרים שלה כדי לגשת לחוג המידע.
אני לא הייתי צריך לגשת... מילה מגושמת ומיותרת שתיעבתי חרף גילה המופלג. עצמתי את עיני מנטלית ואז הייתי בתוך חוג המידע, חלפתי על פני המחסומים השטחיים של "כל־דברים", חמקתי מתחת לגלים של מידע שטח, ועקבתי אחר חבל הטבור הבוהק, דרכו ניגשה, הרחק אל תוך המעמקים האפלים של שטף המידע "המאובטח".
"קוראים לי דיאנה פִילוֹמֶל", היא אמרה. "בעלי הוא מנהל התחבורה המגזרית בסוֹל דְרַקוֹנִי סֶפְּטֶם".
הנהנתי ונטלתי את היד שהציעה לי. היא לא הזכירה במילה את העובדה שבעלה היה הבריון הראשי של איגוד מקרצפי הרקבובית בשערי־מרום בטרם קידם אותו פטרון פוליטי לסול דרקוני... או ששמה היה פעם דיני ציצי, זנזונת בגרוש ומארחת רגע־וגמרנו לשרתי־רחק בשממות מידסאמףּ... או שנעצרה פעמיים באשמת שימוש לרעה בפלשבק, ושבפעם השנייה פצעה קשה חובשת במעון לאסירות משוחררות... או שהרעילה את אחיה למחצה בגיל תשע, לאחר שאיים לספר לאביה החורג שהיא מתראה עם כורה ממאדפלט ששמו...
"נעים להכיר אותך, ג' פילומל", אמרתי. ידה הייתה חמה. היא המשיכה ללחוץ את ידי רגע יותר מדי.
"נכון שזה מרגש?" היא התנשמה.
"מה?"
היא הקיפה בידה את הלילה, כדורי האור שהחלו לזרוח, הגנים והקהל. "הו, המסיבה, המלחמה, הכול", היא אמרה.
חייכתי, הנהנתי, וטעמתי מצלי הבקר. הוא היה נא וטעים למדי, אבל שמץ מליחות העיד שמוצאו ממכלי השיבוט של לוֹסוּס. נראה שהדיונון אמיתי. משרתים חלפו על פני והציעו שמפניה, ואני טעמתי את שלי. היא הייתה עלובה. יינות איכות, וויסקי וקפה היו שלושת המוצרים שמתו עם מות כדור הארץ הישן. "את חושבת שהמלחמה הכרחית?" שאלתי.
"בטח שהיא הכרחית". דיאנה פילומל פתחה את הפה, אבל בעלה ענה במקומה. הוא הגיח מאחוריה והתיישב על שולחן העץ המלאכותי עליו סעדנו. הוא היה איש גדול, גבוה ממני לפחות ברגל וחצי. אבל אני נמוך. זיכרוני אומר לי שפעם כתבתי על עצמי שיר מלגלג "...מר ג'ון קיטְס, גובה חמש רגליים", אף־על־פי שגובהי היה חמש רגליים ואינץ', קצת נמוך בימי נפוליון ווֶלינְגְטוֹן, כאשר הגובה הממוצע היה חמש רגליים וחצי, נמוך עד גיחוך עכשיו, כשגברים מעולמות של כבידה רגילה מתנשאים לגובה של שש ואפילו שבע רגליים. לא הייתי מוצק או שרירי מספיק כדי לטעון שבאתי מעולם של כבידה מרובה, אז בעיני כולם הייתי פשוט נמוך (אני מתאר את מחשבותי ביחידות שבהן אני רגיל לחשוב... מכל השינויים המחשבתיים שנאלצתי לעשות מאז לידתי מחדש ברשת, המעבר לשיטה המטרית היה בלי ספק הקשה מכולם. לפעמים פשוט נמאס לי להתאמץ).
"למה המלחמה הכרחית?" שאלתי את הֶרְמוּנְד פילומל, בעלה של דיאנה.
"כי הם הזמינו אותה, לעזאזל", נהם האיש הגדול. הוא היה מחורקי השיניים וממכווצי שרירי הלחיים. כמעט לא היה לו צוואר, ומתחת לעור גדלו שערות זקן, שהצליחו להתחמק מאפילציה, מתער ומסכין גילוח. ידיו היו גדולות משלי בחצי וחזקות שבעתיים.
"אני מבין", אמרתי.
"המנושלים הארורים האלה פשוט הזמינו את זה, לעזאזל", הוא חזר וסקר את עיקרי הטיעון שלו למעני. "הם התעסקו איתנו בבְּרֶסְיַה, ועכשיו הם מתעסקים איתנו ב... מה שמה..."
"במערכת הִיפֶּרְיוֹן", אמרה אשתו, שעיניה לא הניחו לשלי לרגע.
"נכון", אמר בעלה ואדונה, "מערכת היפריון. הם מתעסקים איתנו, אז אנחנו חייבים לצאת לשם ולהראות להם שההגמוניה לא מוכנה לסבול את זה. הבנת?"
זיכרוני אמר לי שכשהייתי ילד נשלחתי לאקדמיה של ג'ון קְלַארְק באֶנְפִילד, ושהיו שם לא מעט בריונים קמוצי אגרוף וחסרי מוח כמוהו. כשרק הגעתי לשם, התחמקתי מהם או עשיתי מה שהם אמרו. לאחר שאמי מתה, לאחר שהעולם השתנה, רדפתי אחריהם עם אבנים באגרופי הקטנים וקמתי בכל פעם מהארץ כדי להשליך עליהם עוד אבנים, אפילו אחרי שחבטו באפי עד זוב דם ורופפו את שיני באגרופיהם.
"הבנתי", אמרתי בשקט. הצלחת שלי הייתה ריקה. הרמתי את הלגימה האחרונה של השמפניה הגרועה כדי לשתות לחייה של דיאנה פילומל.
"צייר אותי", היא אמרה.
"סליחה?"
"צייר אותי, מ' סברן. אתה אמן".
"צייר", אמרתי והחוויתי בידי הריקה בחוסר אונים. "אני חושש שאין לי חרט".
דיאנה פילומל שלחה יד לכיס הטוניקה של בעלה והושיטה לי עט־אור. "צייר אותי. בבקשה".
ציירתי אותה. הדיוקן לבש צורה בינינו, קוויו עולים ויורדים ומתכנסים בעצמם כמו חוטי להט ניאוניים בפסל תיל. קהל קטן הצטופף סביבנו להביט. תשואות מתונות הדהדו כשסיימתי. הציור היה לא רע. הוא לכד את קימור צווארה הארוך והחושני, את גשר הצמה הגבוה, את עצמות לחייה הבולטות... אפילו את הנצנוץ הרב־משמעי הקלוש בעין. זה היה הציור הטוב ביותר שיכולתי להוציא תחת ידי לאחר הטיפולים בר.נ.א והשיעורים שהכינו אותי לאישיות הזאת. ג'וזף סברן האמיתי היה מצליח יותר... אכן הצליח יותר. אני זוכר אותו משרטט בעודי גווע.
ג' דיאנה פילומל קרנה בהסכמה. מ' הרמונד פילומל הזעיף מבט.
נשמעה צעקה. "הנה הם!"
הקהל מלמל, עצר את נשימתו והשתתק. כדורי־אור ואורות הגן עומעמו וכבו. אלפי האורחים נשאו את עיניהם למרומים. אני מחקתי את הציור ותחבתי את עט האור בחזרה לטוניקה של הרמונד.
"זו הארמדה", אמר איש מבוגר ומכובד למראה בתלבושת השחורה של הכוח. הוא נופף את המשקה כדי להסב את תשומת לב בת לווייתו הצעירה למשהו. "הם רק פתחו את השער. קודם עוברות הסיירות, ואז ספינות הלפיד, המלוות".
מנקודת התצפית שלנו לא היה ניתן לראות את שער המשגרחוק הצבאי של הכוח; אני מתאר לעצמי שאפילו בחלל ראו בקושי עיוות במסך הכוכבים. אבל שובלי ההיתוך של הסיירות היו ברורים למדי – בהתחלה כמעין להקת גחליליות קור עכביש בוהק, ואחר כך, לאחר שהציתו את מנועי ההנעה הראשיים שלהן וחלפו דרך אזור התעבורה הבין־ירחי של מערכת טאו טצטי, נראו ככוכבי שביט מבליחים. עוד היעתקות נשימה רַבַּתי נשמעה כשמִשגרו ספינות האבוקה ונגלו לעין, שובלי האש שלהן ארוכים פי מאה מאלה של הסיירות. שמי הלילה של ט2מ צולקו מזנית ועד אופק בפסים זהובים־אדומים.
התשואות החלו איפשהו, ובתוך שניות התמלאו השדות והמדשאות והגנים הרשמיים של פארק הצבאים של בית הממשל בתשואות פרועות ובתרועות צורמות, שעה שהקהל הלבוש למשעי של מיליונרים ופקידי ממשל ובנים לבתי אצולה ממאה עולמות שכחו הכול פרט לג'ינגואיזם ולתאוות המלחמה שניעורה עכשיו, לאחר יותר ממאה וחצי של תרדמה.
אני לא הצטרפתי לתשואות. כל מי שעמד סביב התעלם ממני, ואני סיימתי את הרמת הכוסית שלי – הפעם לא לליידי פילומל, אלא לטיפשות הנצחית של בני גזעי – והרקתי לגרוני את יתרת השמפניה. היא הייתה חסרת טעם.
מעלינו התממשו הספינות החשובות יותר של הצי במערכת. נודע לי ממגע חטוף בחוג המידע – עכשיו נסער משטחו בגלים של מידע עד שדמה לים גועש – שקו המתקפה העיקרי של הארמדה של הכוח:חלל כלל יותר ממאה ספינות סֶבֶב מובילות: נושאות קרב שחורות עמומות, הנראות כמו חניתות מוטלות, זרועות השיגור שלהן מקופלות. ספינות פיקוד מדגם שקו"פ, יפות ומוזרות כמו מטאור מגביש שחור; משחתות בולבוסיות שנראות כפי שהן, ספינות לפיד מגודלות; ספינות גידור היקפיות, יותר אנרגיה מחומר, שדות הרתק האדירים שלהן מכוונים להחזרה גמורה – מראות ענק המשקפות את טאו טצטי ואת מאות שובלי הלהבה שסביבן; ספינות קרב מהירות, הנעות ככרישים בין להקות הספינות האיטיות מהן; נושאות גייסות כבדות המכילות אלפי הכוח: נחתים במתקני כבידת־ שלהם; ועשרות ספינות אחרות – פריגטות; ספינות סער מהירות; מכ"מי איכון טורפדו; ממסרות עב־קו; ומזנקות המשגרחוק בכבודן ובעצמן, מצולעים בעלי 12 צלעות אדירות ומערכים מופלאים של אנטנות ושל גשושים.
מכל עבריו של הצי, במרחק בטוח, כמִצְוות מרכז־שליטה־תעבורה, רפרפו היאכטות וסובבות־השמש, והספינות התוך־מערכתיות הפרטיות, מפרשיהן מחזירים את אור השמש ומשקפים את תהילתה של הארמדה.
האורחים בשטחי משכן הממשל השמיעו תשואות ותרועות. האדון במדי הכוח השחורים התייפח חרישית. בקרבת מקום, מצלמות חבויות ומדמים רחבי־פס נשאו את הרגע לכל עולם ברשת וגם – דרך עב־קו – לכמה עולמות שמחוץ לה.
טלטלתי את ראשי ולא טרחתי לקום.
"מ' סברן?" אשת אבטחה נעמדה לצידי.
"כן?"
היא הצביעה בסנטרה לעבר האחוזה הנשיאותית. "היו"ר גלדסטון מוכנה לפגוש אותך עכשיו".
* תטיס – ים היפותטי קדום שהפריד בין יבשת לַארוֹאָסְיה (צפון אמריקה ויורואסיה של היום) לבין יבשת גוֹנְדְוָואנַה (הודו, אוסטרליה, אפריקה, דרום אמריקה ואנטרטיקה של היום) (הערת המתרגמת).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
