החזון

מדינת היהודים

מדינת היהודים אומנם נוסדה על ידי יהודים שהגיעו מכל קצוות תבל, אך לאחר עשורים אחדים היא כבר הכילה ישראלים מכל הסוגים: דרוזים, נוצרים, בהאים, צ׳רקסים, עבריים, בדואים, מוסלמים, קראים, שומרונים ויהודים מכל הסוגים והגוונים ועוד רבים אחרים שלא הוגדרו כלל.

לאחר כמה שינויים דרמטיים בכוכב ובישראל עצמה, הפוליטיקה הישנה התפרקה ופוליטיקה חדשה צמחה, נקייה ובעלת חזון. בתקופה קצרה התפתחה המודעות בצורה מהותית. רוב מקרי המצוקה והעוני שהכו שורש בחברה, וההבנה שמצב הרוח של כל פרט ופרט בחברה משפיע על מצב הרוח של הקהילות השונות והחברה כולה, הביאו אותם (את הישראלים) לפעולה מיידית ובזמן אמת ניגשו לפתור כל בעיה ובעיה בצורה עניינית ומעשית.

זה היה אתגר והם קידמו אותו בברכה; כל אתגר מתוך הבנה שלכל בעיה, לכל עניין, יש פתרון שלם אם מסתכלים עליו בעין פקוחה, בלב ישר, ללא משוא פנים. עצם ההתבוננות הטהורה זימנה את הצעדים המעשיים שמיהרו לבוא. הבירוקרטיה הייתה לעזר, במקום למכשול. למעשה זה היה אחד הדברים הראשונים שהבינו תושבי הארץ מיום שהתפתחה המודעות.

הבירוקרטיה הפכה לידידותית, מודרנית, טכנולוגית, חכמה ומשתדרגת בצורה מתמדת, זה היה אחד השינויים הגדולים שהתחוללו, אם כי בהחלט לא השינוי המרכזי ביותר.

המפה של ארצם הקטנה השתנתה לבלי הכר. החלה תנועה רַבָּתִי לאזורים שנקראו בעבר פריפריה, ערים ״ישנוניות״ הפכו לערי מפתח ולצידן צמחו יישובים קהילתיים פורחים שחוברו ביניהם בדרכים ירוקות, משולבות שדרות עצים, גנים ופינות חמד לאין-ספור.

למעשה ההולך הרגלי והנוסע באופניו ברחבי הארץ יכלו לנדוד ברצף בגן עדן עלי אדמות.

“וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ״ ישעיהו נד ג

“וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת״ עמוס ט יד

למתבונן מהצד היה נדמה כי הערים הקטנות הקהילתיות האקולוגיות צצו כבהילוך איטי בתוך הנוף הפרוש לנקודות ירוקות שקישטו את הטבע, אך למעשה זה היה פרי תכנון מדויק ומדוקדק וחקר עמוק, שהובילו לתוצאה נקייה שטיפחה את פני כל הארץ.

התנועה הייתה מכוונת. מה שנקרא בעבר התחבורה הציבורית הפך לשירות, ירוק, ידידותי, יעיל, מהיר וכיפי. התנועה המכוונת נעה מקצה לקצה לאורך ולרוחב. רכבות מהירות, אוטובוסים ירוקים, רכבלים, מיניבוסים פתוחים, כל אלה ועוד היו מתוזמנים ומקושרים למערכת תנועה מכוונת שהייתה ידידותית, נוחה וקלה לשימוש.

אנשי עסקים, יזמים ואזרחים מן השורה שפנו למקום תעסוקתם השתמשו בדרך כלל במסלולים המהירים. רבים אחרים, טיולים שנתיים, נופשים, תיירים ונוסעים רגילים שלא מיהרו העדיפו את הנתיבים המרתקים שנרקמו בנוף. כל הנסיעות ה״ארוכות״ (שלא היו ארוכות מדי) היו נוחות והשירות ברמה הגבוהה ביותר, ובסביבת תנועה מכוונת היו מרכזים מסחריים קולינריים ציבוריים ומִמְּשָׁלִיִּים, ולמעשה רוב הסידורים והקניות נעשו ״על הדרך״.

תנועה מכוונת שירתה גם שירותי משלוחים, שילוחים והובלות וכתוצאה עיקרית ושולית הזיהום נעלם. כל מפגעי הזיהום טופלו ביעילות לטובת הכלל.

אחת-עשרה תחנות מרכזיות, נקודות מפתח בתנועה מכוונת, סימלו את חלוקת הארץ למחוזותיה. רשויות מקומיות וערים התאחדו לניהול משותף (אף על פי שיישובים רבים שמרו ופיתחו את ייחודם) של הצרכים המוניציפליים.

רוב השטחים הפתוחים בארץ ניטעו ויוערו. שמורות טבע, נחלים, ים המלח, שטחים שכוחים ועזובים נוקו, טופחו ועברו שינוי מהותי כך שכל הארץ הפכה למעשה לריאה ירוקה.

התחושה הראשונית של רוב המבקרים, אורחים ותיירים בארץ, בימים הראשונים לשהותם הייתה שיכרון חושים מעצם תהליך הנשימה.

ואכן, מחלות רבות נעלמו כלא היו. ייעור הארץ, הקפדה על נושאי אקולוגיה ותנועה מכוונת ירוקה השביחו וטיהרו את האוויר והשפיעו באופן ממשי על בריאות הציבור.

מחלות אחרות שנבעו ממלחמות ישראל הרבות וממצבי קיפוח, ניצול לרעה ועוד עניינים אשר בנפש, קיבלו טיפול שורשי מקיף ואוהב, עד שרוב החולי האנושי נעלם מהארץ.

רופאים, מרפאים ומטפלים על כל גווניהם שמרו על בריאות הציבור ברפואה מונעת ובדרך כלל עבדו עבור תיירות מרפא שהייתה ענף בפני עצמו. מדי פעם בפעם יצאו למשימות ברחבי כוכב אֶרֶץ בשילוב פעילות עם שָׁרַת שלום.

העשייה הייתה מבורכת

העבודה הפכה ליצירה

ההתייחסות למצב הרוח

של כל פרט ופרט

הייתה בחשיבות עליונה

החיים היו טובים

החיים היו מתנה

שיתוף הפך הרגל

בחברה איתנה ומאושרת

השמחה, האהבה, היו בכול

אמן

הגשם נמשך כמעט יומיים והמשמרות הכפולות של אשתי הרחיקו אותי מהיער לשלושה ימים. זה היה נדיר אפילו עבורי. חשתי שמחה וצעדיי היו קלים. השביל היה בוצי ושלוליות נקוו פה ושם, אך לא חסמו את דרכי. הנוף נשטף היטב וטיפות מים היו תלויות עדיין על העצים.

הוא שמח לפגוש אותי וגם אני הרגשתי שמחה אמיתית. למרות היכרותנו הקצרה נראה שהכתובים קירבו בינינו. שאלתי אותו איך העביר את הימים הגשומים. הוא הצביע על האוהל והבחנתי ששמשונית גדולה תלויה בין העצים ומתוחה בזוויות חזקות לניקוז מהיר של המים. כמו כן חפיר קטן ועמוק בצורת ח הקיף את האוהל וכל עבודות העפר רופדו בזרדים ובעלים ונראו כמו חלק טבעי מהיער. הוא סיפר לי שהזמין שמשונית באזור ירושלים ושעקב אחרי מזג האוויר בצורה שוטפת. דבר לא נרטב פרט לו עצמו, שיצא כמה פעמים כדי למתוח חבלים ועבור צרכים בסיסיים. רוב הזמן ישב באוהל כשהחלון הקדמי פתוח, נושם, כותב ומביט ביער שמילא אותו שלווה. היער מיתן את משברי הרוחות שנשמעו היטב בצמרות העצים והגן עליו מפניהם.

סיפרתי לו שעברתי על חלק ניכר מהכתובים ושאפילו הקלדתי כבר שניים-שלושה שמרדפים. הוא שמח עד מאוד ושאל אם אוכל להדפיס עבורו את הדברים שהקלדתי — הוא ישמח לתגמל אותי באופן מלא עבור שירותי העריכה וההקלדה, כיוון שהוא עצמו חסר יכולת טכנולוגית ובמשך שנות עבודתו כגנן לא נדרש מעולם להתעסק במחשבים ובהדפסות. אמרתי לו שעצם הקריאה והראשוניות שבנגיעה בחומר גלם מסוג זה הן בבחינת שכר מלא עבורי, מה גם שהמדינה מתקצבת את היותי חל״תניק בצורה סבירה. שאלתי אותו על אודות ״מדינת היהודים״.

הוא אמר שזו אופציה שקיימת במרחב ושבניגוד ל״נעשה ונשמע״, כאן אנו יכולים לבחור מתוך מודעות ובידיעה שלמה בחזקת ״נשמע ונעשה״, מתוך מודעות לבחירה ומתוך חופש בחירה מלא. אכן, התפתחות המודעות בארץ היא בחשיבות עליונה בתקופה המאתגרת הזאת עבור כל אדם ועבור האנושות בכלל.

כשנכנסתי הביתה, אשתי הביטה בי בחצי מבט ואמרה, ״מה אתה מרחף? בוא תעזור לי לערוך את השולחן. כולנו רעבים ובטח גם אתה.״ חיבקתי אותה והיא הסמיקה כאילו זו הייתה פגישתנו הראשונה. היא הייתה העוגן שלי, של המשפחה. היא קיבלה אותי כמו שאני. אני מאושר, אני מאושר, אני מאושר! צעקתי בליבי, ואולי אמרתי זאת בקול. בבוקר ובמשך כל היום למוחרת התנדנדתי בין הילדים למחשב. עשיתי חביתות, סלט, הגהה וארמונות של לגו והגרב האדום הפך לשמלת ערב לבובה מלי. יצאתי עם הילדים לחצר, השקינו, ניכשנו עשבים, הבחנו בצנוניות ובחסות שנבטו וגדלו במהירות. החצר שלנו הפכה לפינת חמד. למי היה זמן לזה לפני המגפה?

אשתי חזרה לפנות ערב, אני כבר הייתי מוכן. כמה דפים בשמרדף, דילוג על 386 והופ, אני בשביל. כל היער לבש ירוק אחרי גשמי הברכה. פה ושם בקעו סתווניות, מנפנפות בפרחיהן הוורודים עוד בטרם הוציאו עלה אחד, מקשטות את דרכי על האדמה הטובה. נתתי לו את הפרקים שהדפסתי, והוא החזיק בשמרדפים כמו אב שאוחז את בנו לראשונה. כשחיוך תמים מרוח על פניו, עבר על הדפים המודפסים ונראה מאושר.