מי ראה את המשקפיים שלי?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי ראה את המשקפיים שלי?

מי ראה את המשקפיים שלי?

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • איור: דודי שמאי
  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 50 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 50 דק'

שוש בר-חן

ילידת ירושלים, קצינת משטרה בגמלאות. 

תקציר

ספר זה מציג זוויות ראייה שונות על הגיל השלישי – ספר מלא באנקדוטות מהחיים בשלב הזקנה הצעירה (גיל 65 עד גיל 75).
המחברת מתארת באופן סרקסטי ומשעשע, בשנינות ובכנות מרירה-מצחיקה את הרגעים האופייניים לשלב זה בחיים, שבו מתחילים להזדקן – והפרספקטיבה על החיים מתחילה להשתנות.
זהו ספר יחיד מסוגו שמספק הצצה לעולם, שלרוב סמוי מהעין ומהלב. הוא קליל, ומציב מראה בפני הקורא, ובעיקר – מסייע לנו להתמסר לשלב תהליך ההזדקנות בהומור כי האלטרנטיבה פחות מושכת...  

“לצחצח שיניים, בשלב הזה הן שלך, כולן. בשלב הבא, תיפרד מהן והן יסתכלו עליך מתוך כוס“.
“להירדם לפני הסקס ולא מייד אחריו“.
“לרשום מה אתה צריך לעשות היום, ואז לא לזכור איפה שמת את הפתק“.
אלו מעט הגיגים מהדרך האופטימית שמעלים חיוך. 

המחברת שוש בר-חן, סבתא לשלושה, ילידת ירושלים, קצינת משטרה בגמלאות. 
זהו ספרה הראשון למבוגרים. 
ספריה הקודמים: “סבתא שושטויות – שירים וחוויות“,  “סבתא שושטויות – האם גם חיות פוחדות?“

פרק ראשון

הקדמה

חוקרי זקנה, גרונטולוגים, מבחינים בין שלושה שלבים בזקנה (וזה לא מדע מדויק, אז קחו את האמור בעירבון מוגבל).

זקנה צעירה: 75-65.

זקנה אמצעית: 85-75.

זקנה מופלגת: 85 ומעלה.

כאישה הנמצאת בזקנתה הצעירה, אתייחס בספרי לשלב זה, שאותו אני חווה בתקופה זו.

יצאתי לגמלאות אחרי שירות של יותר מעשרים וחמש שנה במשטרת ישראל. בריאותי תקינה יחסית (חוץ מסוכרת ולחץ דם, אבל למי אין?). מילאתי תפקיד מרכזי בסיוע להוריי ולילדיי (מה שנקרא דור הסנדוויץ'). אני מתנדבת, מחפשת עדיין עניין בשלב הזה של חיי, ובין לבין מעלה על הכתב אנקדוטות שמתארות את חוויותיי עם הגיעי לשלב הראשון של הזקנה, הלוא היא זקנה צעירה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שזקנה צעירה היא לא סתירה, אלא פשוט סטירה (או כמו שהצעירים אומרים, "בום לפנים").

את הרעיון לספר קיבלתי כאשר לקחתי את האיש שלי למרפאת ט.ר.ם, להמשך טיפול אנטיביוטי בעירוי, כל שמונה שעות מסביב לשעון במשך כמה ימים. באחד הימים הורדתי אותו בכניסה והמשכתי לקופת החולים "שלי" כדי לקבל את הזריקות הדו-שבועיות לאלרגיה.

בדרך לשם, זה הכה בי. הפכנו להיות ה"זקנים" שמבלים את עיתותיהם בקופות החולים.

בחצי השעה שחיכיתי מחוץ לחדר האחיות, חשבתי על דברים נוספים שקרו לי בתקופה האחרונה. בנקודה זו נפרץ הסכר; הוצאתי דף שהיה לי בתיק (תצחקו, אבל זה היה איזה סיכום ביקור אצל רופא) והתחלתי לכתוב.

בכוונה התייחסתי לנושא בחוש הומור, כי מבחינתי זקנה היא נושא רציני ומפחיד, ומי שטיפל בהוריו על מגוון מחלותיהם ומצבי הצבירה שלהם, עד למותם, יודע היטב במה מדובר. ההתמודדות שלי עם פחד קמאי כזה היא שימוש בחוש הומור. הספר כתוב בלשון זכר, אבל פונה לשני המינים.

אז בואו נתחיל.

זִקנה צעירה היא:

קודם כול להתעורר.

לבדוק אם בן/ בת הזוג התעוררו גם הם. אם הפסיקו לנחור, לשים את כף היד ליד האף. נושמים? אפשר להמשיך.

למתוח איברים, את אלו שאפשר עדיין למתוח.

לקום מהמיטה, קודם כול על הצד, אחר כך להניח את הרגליים על הרצפה (ענייני לחץ דם), להתיישב, רצוי עם "אוי", או "אוי וויי", או סתם עם "קרעכץ", לקום וללכת לשירותים.

לעשות פיפי בטפטופים. אחרי שאתה חושב שסיימת, לטפטף עוד קצת.

לצחצח שיניים. בשלב הזה הן שלך, כולן. בשלב הבא, תיפרד מהן והן יסתכלו עליך מתוך כוס.

להסתכל במראה ולנסות להבין מי הזקן/ זקנה שמביטים אליך מהמראה. תמיד אפשר להאשים את האדים שמעוותים את התמונה.

לפני שחוזרים לחדר, עוד פיפי קטן, שיהיה.

שוש בר-חן

ילידת ירושלים, קצינת משטרה בגמלאות. 

עוד על הספר

  • איור: דודי שמאי
  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 50 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 50 דק'
מי ראה את המשקפיים שלי? שוש בר-חן

הקדמה

חוקרי זקנה, גרונטולוגים, מבחינים בין שלושה שלבים בזקנה (וזה לא מדע מדויק, אז קחו את האמור בעירבון מוגבל).

זקנה צעירה: 75-65.

זקנה אמצעית: 85-75.

זקנה מופלגת: 85 ומעלה.

כאישה הנמצאת בזקנתה הצעירה, אתייחס בספרי לשלב זה, שאותו אני חווה בתקופה זו.

יצאתי לגמלאות אחרי שירות של יותר מעשרים וחמש שנה במשטרת ישראל. בריאותי תקינה יחסית (חוץ מסוכרת ולחץ דם, אבל למי אין?). מילאתי תפקיד מרכזי בסיוע להוריי ולילדיי (מה שנקרא דור הסנדוויץ'). אני מתנדבת, מחפשת עדיין עניין בשלב הזה של חיי, ובין לבין מעלה על הכתב אנקדוטות שמתארות את חוויותיי עם הגיעי לשלב הראשון של הזקנה, הלוא היא זקנה צעירה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שזקנה צעירה היא לא סתירה, אלא פשוט סטירה (או כמו שהצעירים אומרים, "בום לפנים").

את הרעיון לספר קיבלתי כאשר לקחתי את האיש שלי למרפאת ט.ר.ם, להמשך טיפול אנטיביוטי בעירוי, כל שמונה שעות מסביב לשעון במשך כמה ימים. באחד הימים הורדתי אותו בכניסה והמשכתי לקופת החולים "שלי" כדי לקבל את הזריקות הדו-שבועיות לאלרגיה.

בדרך לשם, זה הכה בי. הפכנו להיות ה"זקנים" שמבלים את עיתותיהם בקופות החולים.

בחצי השעה שחיכיתי מחוץ לחדר האחיות, חשבתי על דברים נוספים שקרו לי בתקופה האחרונה. בנקודה זו נפרץ הסכר; הוצאתי דף שהיה לי בתיק (תצחקו, אבל זה היה איזה סיכום ביקור אצל רופא) והתחלתי לכתוב.

בכוונה התייחסתי לנושא בחוש הומור, כי מבחינתי זקנה היא נושא רציני ומפחיד, ומי שטיפל בהוריו על מגוון מחלותיהם ומצבי הצבירה שלהם, עד למותם, יודע היטב במה מדובר. ההתמודדות שלי עם פחד קמאי כזה היא שימוש בחוש הומור. הספר כתוב בלשון זכר, אבל פונה לשני המינים.

אז בואו נתחיל.

זִקנה צעירה היא:

קודם כול להתעורר.

לבדוק אם בן/ בת הזוג התעוררו גם הם. אם הפסיקו לנחור, לשים את כף היד ליד האף. נושמים? אפשר להמשיך.

למתוח איברים, את אלו שאפשר עדיין למתוח.

לקום מהמיטה, קודם כול על הצד, אחר כך להניח את הרגליים על הרצפה (ענייני לחץ דם), להתיישב, רצוי עם "אוי", או "אוי וויי", או סתם עם "קרעכץ", לקום וללכת לשירותים.

לעשות פיפי בטפטופים. אחרי שאתה חושב שסיימת, לטפטף עוד קצת.

לצחצח שיניים. בשלב הזה הן שלך, כולן. בשלב הבא, תיפרד מהן והן יסתכלו עליך מתוך כוס.

להסתכל במראה ולנסות להבין מי הזקן/ זקנה שמביטים אליך מהמראה. תמיד אפשר להאשים את האדים שמעוותים את התמונה.

לפני שחוזרים לחדר, עוד פיפי קטן, שיהיה.