מראה מעל נהר הזמן

קיץ 1942, ברכבת לטהרן

 
בָּרַדְיוֹ דִּוְּחוּ מִמָּקוֹר זָר שֶׁמְּטוֹסֵינוּ תָּקְפוּ בָּסִיס אִירָנִי אֵי־שָׁם בְּסוּרְיָה.
אָמְנָם הוּא, כְּמוֹ אֳנִיָּה שֶׁעָלְתָה עַל שִׂרְטוֹן, שָׁקוּעַ עָמֹק בַּכֻּרְסָה,
אֲבָל זֶה לֹא מַפְרִיעַ לוֹ לְדַלֵּג בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת עַל הַתַּחֲנוֹת וְלָשׁוּב
לְמוֹשָׁבוֹ בְּרַכֶּבֶת עֲמוּסָה יְלָדִים שֶׁיָּצְאָה לִפְנֵי שָׁבוּעַ מִסָּמַרְקַנד,
חוֹלְפִים עַל פְּנֵי פְּלָאִים וּמַרְאוֹת שֶׁכְּמוֹ נִתְלְשׁוּ מִסִּפְרֵי אַגָּדוֹת,
בְּדַרְכָּם אֶל הָעִיר שֶׁתַּכְתִּיר אוֹתָם בַּתֹּאַר "יַלְדֵי טֶהֱרָן". נְחַשׁ
הַפְּלָדָה מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ עַל פְּנֵי מִישׁוֹר אֵינְסוֹפִי וּמוֹצִיא לָשׁוֹן אֲרֻכָּה
לְדֶרֶךְ הַמֶּשִׁי: רוֹצָה לְהִתְחָרוֹת? בַּקָּרוֹן, נְעָרִים פּוֹלָנִים מְצַיְּרִים
מְטוֹסֵי קְרָב מְעֻטָּרִים בְּרִבּוּעֵי אָדֹם־לָבָן, שֶׁל חֵיל הָאֲוִיר הַפּוֹלָנִי,
תְּרוּמָתָם לַמַּאֲבָק עַל הַמּוֹלֶדֶת. הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ פּוֹנֶה אֲלֵיהֶם:
"גַּם אֲנִי רוֹצֶה", וְנַעֲנֶה בִּגְעָרוֹת חוֹתְכוֹת: "לִיהוּדִים אֵין זְכוּת
לְהַחֲזִיק מְטוֹסִים". מְבֻיָּשׁ הוּא מִתְכַּנֵּס וְשׁוֹקֵעַ עָמֹק יוֹתֵר בַּכֻּרְסָה
(כַּמָּה מָקוֹם כְּבָר תּוֹפֵס יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל בֶּן שְׁמוֹנִים?) בָּרַדְיוֹ
מִפְלַס הַכִּנֶּרֶת יָרַד לְשֵׁפֶל חָדָשׁ, חֲלוֹם כִּי יִצְללֹ לְתוֹכָהּ רֹאשׁוֹ יִתָּקַע
בְּקַרְקָעִית הַמְּצִיאוּת: "סַבָּא, פְּקַח אֶת הָעֵינַיִם וּנְסַיֵּם אֶת הַסּוּדוֹקוּ".