ראיונות קצרים עם גברים נתעבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים
מכר
מאות
עותקים
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דיוויד פוסטר וואלאס

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

תקציר

"וואלאס הוא אינטלקטואל סוער ועז מבע שמביט בעיניים שוקקות וכלות בחברה האמריקנית שבה צמח ובה מת" -  דוד ויצטום, הארץ.

"בראיונות קצרים עם גברים נתעבים וואלאס מוכיח שוב שהוא הנסיך האפל של הספרות האמריקנית בת זמננו"-  דיטיילס.

"וואלאס תוקף את התרבות שלנו וגואל אותה" - שיקגו טריביון.

"ההעזה שלו מעוררת יראת כבוד" - ניו יורק טיימס.

דיוויד פוסטר וואלאס פורץ את גבולות הסיפור הקצר באמצעות ראיונות, מונולוגים, ודיווחים שונים, ואלה מצטרפים יחדיו ליצירה ספרותית שלמה ויוצאת דופן.

בצורה בוטה, מטרידה, נטולת הגנות ומחסומים, פונה וואלאס אל תחומי החיים האינטימיים ביותר וכותב על הנושא המעסיק אותו לרוב: העמדות הפנים, אחיזת העיניים, הזיוף והמניפולציה הרגשית.

בחדות מבט, בכאב ובהומור, הוא חודר אל אפלת הנפש. 

דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) נחשב לאחד מגדולי הספרות האמריקנית של זמננו.

לחובבי ואלאס הקובץ הזה הוא חובה בעטיו של הסיפור "התאבדות כסוג של מתנה", השופך אור על מותו בטרם עת של הסופר.

פרק ראשון

היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט־תעשייתיים

 

כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה.

האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי־אפשר לדעת, בסופו של דבר, הלא כן הלא כן הלא כן.

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

סקירות וביקורות

נוגדי דיכאון מאז מותו, הפך דיוויד פוסטר וואלאס בארה"ב לאגדה. אצלנו נמשך בינתיים תהליך הקליטה. הקובץ החדש, 'ראיונות קצרים עם גברים ‭ ,'םיבעתנ‬ הוא הוכחה ניצחת לגאוניותו החד־פעמית ולגודל האובדן קריאה בקובץ הסיפורים החריף והמקורי הזה מ־1999 מחדדת את גודל האובדן התרבותי שבהתאבדותו של דיוויד פוסטר וואלאס ב־‭,2008‬ כשהוא בן 46 בלבד. הקובץ הזה ממחיש, באופן כמעט יחידאי בעידן הנוכחי, איזו תרומה יכול סופר גדול להביא לתרבות שבה הוא פועל; איזו הקלה משמעותית יכולה נוכחותו להביא, איזו עזרה חשובה בנשיאת העול, איזו הירתמות מרשימה לנשיאת האלונקה שהיא החיים העכשוויים; איזה בן לוויה או מורה דרך יכול סופר גדול להיות. פוסטר וואלאס - וכמוהו היום אולי רק מישל וולבק - שייך לסוג נדיר של סופרים הקשובים באופן מחודד לרוח הזמן, שמצד אחד פורטת עליהם כמו על פעמון־רוח, אך מצד שני, משום שהם בעלי מוצקות אינדיבידואלית בסיסית, הרוח הזו נשברת עליהם כמו לנוכח צוק נישא.

זה אוסף של סיפורים קצרים שמציגים שילוב נדיר ביותר של יכולת אנליטית, לוגית־מתמטית, עם רגישות עילאית - אחד מאותם מקרים נדי־ רים המפריכים את קביעתו של שופנהאואר שמי שמוכשר למתמטיקה לא יכול להיות אמן גדול ולהפך. חלק מהסיפורים הם כמעט פרגמנטים, כמעט אפוריזמים, חלקם כתובים באופן שניתן לכנותו אקספרימנטלי, אבל הוא לעולם אינו מתחכם באופן ריק. אלה סיפורים מפוכחים ככל שפיכחון יכול להיות, אבל לעולם אינם הופכים לציניים. כמה מהם אולי מיותרים, ואחרים בפשטות גאוניים.

הנושא הגדול של פוסטר וואלאס הוא אות־ נטיות. היכולת לקיום אותנטי בתרבות ובחברה העכשוויים (במובן זה הוא יורשו של סלינג'ר‭.(‬ כך למשל בפרגמנט הפותח: "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְ פנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי־אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן‭."‬

לאנקדוטה הזו העניק פוסטר וואלאס את הכותרת 'היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים
‭.'הפוסט־תעשייתיים‬ בכך הפך אותה מקטע פרוזה מעניין וחונק־צעקה לביקורת חברתית עקרונית
ומקפת. בכלכלה שבה עיקר הפעילות כבר אינו יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע אלא יחסי גומלין בין בני אדם, בחברה שעברה מכלכלת ייצור לכלכלת "שירותים‭,"‬ כשאת הקהילתיות הקדם־מודרנית ואת הניכור המודרני מחליפה פסבדו־קהילתיות, ניכור בלתי מודע שמתחזה ל"ביחדנס" - החיבה הופכת להיות אינסטרומנטלית. חמימות מזויפת.

בהתאם לשאלת האותנטיות, וואלאס עוסק בשני סוגים של מערכות יחסים, שבהם האותנטיות שברירית במיוחד. הסוג הראשון הוא פעולת החיזור, בעיקר החיזור הגברי. רוח התקופה מדגישה את האלמנט המניפולטיבי והנכלולי שבפעולת החיזור, כאשר תיאוריות של תורת המשחקים חברו לתיאוריות אבולוציוניות. וואלאס, בשורת סיפורים קצרים שנתנו לקובץ את שמו, דן בשיטות השונות של חיזור גברי, בסיפורים שחלקם מצחיק עד דמעות, אבל הנושא שלהם רציני ביותר: החובה הנתעבת של הזכר המחזר להיות לא אותנטי, להיות "אסטרטג" בפעולת החיזור.

וואלאס הוא חלק אינטגרלי מבני דורו הגברים בספרות האמריקאית, שבניגוד מוחלט ומרהיב
לדור שקדם להם (ג'ון אפדייק, פיליפ רות, נורמן מיילר, סול בלו, ג'וזף הלר) מבטאים ביצירתם תחושת אשם ובושה כבדה על עצם המיניות הגברית. וואלאס הוא מצד אחד הקיצוני בין בני דורו בסוגיה הזו - כפי שמעידה התקפתו המפורסמת על אפדייק, רות ומיילר, במאמר ביקורת שבו כינה את בני הדור ההוא "גברים נרקיסיסטים גדולים" בשל יחסם לנשים - אבל מצד שני הוא המורכב בבני דורו, כמי שחש גם את הטרגיות המובנית במצב הגברי.

'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים' מבטא בו בזמן תיעוב ואשמה ביחס לגבריות בצד אמפתיה עמוקה ומוצנעת באשר לה. בהקשר הזה ראוי לציון הסיפור 'על ערש מותו, כשהוא אוחז בידך, אביו של המחזאי החדש עטור השבחים מאוף־ברודוויי מתחנן ‭ .'לחסד‬ זה מונולוג מופרע באופן גרוטסקי של אב החולק איתנו את תסכולו ושנאתו לבנו, ובמיוחד לשנותיו הראשונות, הצרחניות והתובעניות של בן זה ‭ ")‬תיעבתי אותו מהרגע הראשון. אני לא מגזים‭.("‬

הסיטואציה השנייה שבה נבחנת האותנטיות היא יחסיו של הסופר עם קהלו. וזה מה שהופך את יצירתו של וואלאס לא רק למאורע תרבותי כללי, אלא גם למאורע בתולדות הספרות ולדוגמה מובהקת לספרות פוסט־פוסט־מודרנית. הסופר הרי מפעיל מניפולציה על הקורא, מפתה אותו ומחזר אחריו בדיוק כמו הגבר אחר האישה. חלק מהסופרים המכונים פוסט־מודרניים נקטו בשיטה של חשיפת המניפולציה: הם יצאו מאחורי הקלעים, הכריזו על המלאכותיות של היצירה והחצינו את התחבולות הספרותיות. וואלאס הוא מעריץ של המסורת הזו, אבל באובססיה שלו לאותנטיות, אובססיה בעלת כוח מוסרי אדיר, הוא חושף את התרמית הפוסט־מודרנית. הכנות של הסו־ פרים הפוסט־מודרניים היא כנות רק כביכול. גם הם רוצים למצוא חן. גם הם, ואולי במיוחד הם, מרוכזים בעצמם, ולכן הם מדגישים את תפקידו של הסופר ביצירת היצירה. את הביקורת הזו מותח כאן פוסטר וואלאס בקטע ארוך בשם '‭,'אוקטט‬ שמציג ספרות פוסט־מודרנית כזו, מודעת לעצמה, ואז עורך לה דקונסטרוקציה מרהיבה.

לשני התחומים האלה כדאי להוסיף מערכת יחסים נוספת שהאותנטיות בה שברירית - מערכת היחסים בין מטפלים למטופלים, שוואלאס נוגע בה כאן באופן משני, אבל נותן לה ביטוי במקומות אחרים ביצירתו. הטיפול הוא מוסד מרכזי בתרבות זמננו, מערכת היחסים היחידה שבה האותנטיות היא לכאורה בת בית, אבל גם היא יכולה לסבול מהטעיות והטעיות־שכנגד, מהולכות שולל, עצמיות או זולתניות.

ויש כאן קטעים גאוניים סתם, כמו הסיפור הארוך, קורע הלב והמצחיק בו־זמנית, 'הנפש הדיכאונית' - מבט מצמרר ולא סנטימנטלי על הדיכאון, מעניין יותר לטעמי מהטקסט המפורסם של ויליאם סטיירון שעסק בנושא הזה בדיוק. הנפש הדיכאונית היא כאן ממין נקבה אמנם, אבל סביר שפוסטר וואלאס העניק לה לא מעט מניסיונו האישי. "פקסים, זולופט, פרוזק, טופרניל, ולבוט־ רין, אלוויל, מטרזול בשילוב עם נזעי חשמל חד־ צדדיים‭...‬ אף אחת מהן לא הביאה להקלה משמעותית בכאב ובהרגשת הבידוד האמוציונלי שהפכו כל שעת ערות של הנפש הדיכאונית לגיהינום עלי אדמות שאי־אפשר לתאר‭."‬

ושוב, יש לשבח את ספריית פועלים ואת העו־ רכת נגה אלבלך (תנו מבט במסגרת מימין‭,(‬ על אזרוחו ההולך ומתקדם של גוף היצירה הייחודי הזה בתרבות העברית.

בתמונה: פוסטר וואלאס, צילום: ג'ובאני ג'יבונטיה
אריק גלסנר 7 לילות 04/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

נוגדי דיכאון מאז מותו, הפך דיוויד פוסטר וואלאס בארה"ב לאגדה. אצלנו נמשך בינתיים תהליך הקליטה. הקובץ החדש, 'ראיונות קצרים עם גברים ‭ ,'םיבעתנ‬ הוא הוכחה ניצחת לגאוניותו החד־פעמית ולגודל האובדן קריאה בקובץ הסיפורים החריף והמקורי הזה מ־1999 מחדדת את גודל האובדן התרבותי שבהתאבדותו של דיוויד פוסטר וואלאס ב־‭,2008‬ כשהוא בן 46 בלבד. הקובץ הזה ממחיש, באופן כמעט יחידאי בעידן הנוכחי, איזו תרומה יכול סופר גדול להביא לתרבות שבה הוא פועל; איזו הקלה משמעותית יכולה נוכחותו להביא, איזו עזרה חשובה בנשיאת העול, איזו הירתמות מרשימה לנשיאת האלונקה שהיא החיים העכשוויים; איזה בן לוויה או מורה דרך יכול סופר גדול להיות. פוסטר וואלאס - וכמוהו היום אולי רק מישל וולבק - שייך לסוג נדיר של סופרים הקשובים באופן מחודד לרוח הזמן, שמצד אחד פורטת עליהם כמו על פעמון־רוח, אך מצד שני, משום שהם בעלי מוצקות אינדיבידואלית בסיסית, הרוח הזו נשברת עליהם כמו לנוכח צוק נישא.

זה אוסף של סיפורים קצרים שמציגים שילוב נדיר ביותר של יכולת אנליטית, לוגית־מתמטית, עם רגישות עילאית - אחד מאותם מקרים נדי־ רים המפריכים את קביעתו של שופנהאואר שמי שמוכשר למתמטיקה לא יכול להיות אמן גדול ולהפך. חלק מהסיפורים הם כמעט פרגמנטים, כמעט אפוריזמים, חלקם כתובים באופן שניתן לכנותו אקספרימנטלי, אבל הוא לעולם אינו מתחכם באופן ריק. אלה סיפורים מפוכחים ככל שפיכחון יכול להיות, אבל לעולם אינם הופכים לציניים. כמה מהם אולי מיותרים, ואחרים בפשטות גאוניים.

הנושא הגדול של פוסטר וואלאס הוא אות־ נטיות. היכולת לקיום אותנטי בתרבות ובחברה העכשוויים (במובן זה הוא יורשו של סלינג'ר‭.(‬ כך למשל בפרגמנט הפותח: "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְ פנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי־אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן‭."‬

לאנקדוטה הזו העניק פוסטר וואלאס את הכותרת 'היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים
‭.'הפוסט־תעשייתיים‬ בכך הפך אותה מקטע פרוזה מעניין וחונק־צעקה לביקורת חברתית עקרונית
ומקפת. בכלכלה שבה עיקר הפעילות כבר אינו יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע אלא יחסי גומלין בין בני אדם, בחברה שעברה מכלכלת ייצור לכלכלת "שירותים‭,"‬ כשאת הקהילתיות הקדם־מודרנית ואת הניכור המודרני מחליפה פסבדו־קהילתיות, ניכור בלתי מודע שמתחזה ל"ביחדנס" - החיבה הופכת להיות אינסטרומנטלית. חמימות מזויפת.

בהתאם לשאלת האותנטיות, וואלאס עוסק בשני סוגים של מערכות יחסים, שבהם האותנטיות שברירית במיוחד. הסוג הראשון הוא פעולת החיזור, בעיקר החיזור הגברי. רוח התקופה מדגישה את האלמנט המניפולטיבי והנכלולי שבפעולת החיזור, כאשר תיאוריות של תורת המשחקים חברו לתיאוריות אבולוציוניות. וואלאס, בשורת סיפורים קצרים שנתנו לקובץ את שמו, דן בשיטות השונות של חיזור גברי, בסיפורים שחלקם מצחיק עד דמעות, אבל הנושא שלהם רציני ביותר: החובה הנתעבת של הזכר המחזר להיות לא אותנטי, להיות "אסטרטג" בפעולת החיזור.

וואלאס הוא חלק אינטגרלי מבני דורו הגברים בספרות האמריקאית, שבניגוד מוחלט ומרהיב
לדור שקדם להם (ג'ון אפדייק, פיליפ רות, נורמן מיילר, סול בלו, ג'וזף הלר) מבטאים ביצירתם תחושת אשם ובושה כבדה על עצם המיניות הגברית. וואלאס הוא מצד אחד הקיצוני בין בני דורו בסוגיה הזו - כפי שמעידה התקפתו המפורסמת על אפדייק, רות ומיילר, במאמר ביקורת שבו כינה את בני הדור ההוא "גברים נרקיסיסטים גדולים" בשל יחסם לנשים - אבל מצד שני הוא המורכב בבני דורו, כמי שחש גם את הטרגיות המובנית במצב הגברי.

'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים' מבטא בו בזמן תיעוב ואשמה ביחס לגבריות בצד אמפתיה עמוקה ומוצנעת באשר לה. בהקשר הזה ראוי לציון הסיפור 'על ערש מותו, כשהוא אוחז בידך, אביו של המחזאי החדש עטור השבחים מאוף־ברודוויי מתחנן ‭ .'לחסד‬ זה מונולוג מופרע באופן גרוטסקי של אב החולק איתנו את תסכולו ושנאתו לבנו, ובמיוחד לשנותיו הראשונות, הצרחניות והתובעניות של בן זה ‭ ")‬תיעבתי אותו מהרגע הראשון. אני לא מגזים‭.("‬

הסיטואציה השנייה שבה נבחנת האותנטיות היא יחסיו של הסופר עם קהלו. וזה מה שהופך את יצירתו של וואלאס לא רק למאורע תרבותי כללי, אלא גם למאורע בתולדות הספרות ולדוגמה מובהקת לספרות פוסט־פוסט־מודרנית. הסופר הרי מפעיל מניפולציה על הקורא, מפתה אותו ומחזר אחריו בדיוק כמו הגבר אחר האישה. חלק מהסופרים המכונים פוסט־מודרניים נקטו בשיטה של חשיפת המניפולציה: הם יצאו מאחורי הקלעים, הכריזו על המלאכותיות של היצירה והחצינו את התחבולות הספרותיות. וואלאס הוא מעריץ של המסורת הזו, אבל באובססיה שלו לאותנטיות, אובססיה בעלת כוח מוסרי אדיר, הוא חושף את התרמית הפוסט־מודרנית. הכנות של הסו־ פרים הפוסט־מודרניים היא כנות רק כביכול. גם הם רוצים למצוא חן. גם הם, ואולי במיוחד הם, מרוכזים בעצמם, ולכן הם מדגישים את תפקידו של הסופר ביצירת היצירה. את הביקורת הזו מותח כאן פוסטר וואלאס בקטע ארוך בשם '‭,'אוקטט‬ שמציג ספרות פוסט־מודרנית כזו, מודעת לעצמה, ואז עורך לה דקונסטרוקציה מרהיבה.

לשני התחומים האלה כדאי להוסיף מערכת יחסים נוספת שהאותנטיות בה שברירית - מערכת היחסים בין מטפלים למטופלים, שוואלאס נוגע בה כאן באופן משני, אבל נותן לה ביטוי במקומות אחרים ביצירתו. הטיפול הוא מוסד מרכזי בתרבות זמננו, מערכת היחסים היחידה שבה האותנטיות היא לכאורה בת בית, אבל גם היא יכולה לסבול מהטעיות והטעיות־שכנגד, מהולכות שולל, עצמיות או זולתניות.

ויש כאן קטעים גאוניים סתם, כמו הסיפור הארוך, קורע הלב והמצחיק בו־זמנית, 'הנפש הדיכאונית' - מבט מצמרר ולא סנטימנטלי על הדיכאון, מעניין יותר לטעמי מהטקסט המפורסם של ויליאם סטיירון שעסק בנושא הזה בדיוק. הנפש הדיכאונית היא כאן ממין נקבה אמנם, אבל סביר שפוסטר וואלאס העניק לה לא מעט מניסיונו האישי. "פקסים, זולופט, פרוזק, טופרניל, ולבוט־ רין, אלוויל, מטרזול בשילוב עם נזעי חשמל חד־ צדדיים‭...‬ אף אחת מהן לא הביאה להקלה משמעותית בכאב ובהרגשת הבידוד האמוציונלי שהפכו כל שעת ערות של הנפש הדיכאונית לגיהינום עלי אדמות שאי־אפשר לתאר‭."‬

ושוב, יש לשבח את ספריית פועלים ואת העו־ רכת נגה אלבלך (תנו מבט במסגרת מימין‭,(‬ על אזרוחו ההולך ומתקדם של גוף היצירה הייחודי הזה בתרבות העברית.

בתמונה: פוסטר וואלאס, צילום: ג'ובאני ג'יבונטיה
אריק גלסנר 7 לילות 04/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים דיוויד פוסטר וואלאס

היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט־תעשייתיים

 

כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה.

האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי־אפשר לדעת, בסופו של דבר, הלא כן הלא כן הלא כן.