חטאי אבות - על כנפי החטא ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חטאי אבות - על כנפי החטא ב'
מכר
אלפי
עותקים
חטאי אבות - על כנפי החטא ב'
מכר
אלפי
עותקים

חטאי אבות - על כנפי החטא ב'

4.2 כוכבים (130 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: ספרות שנוגעת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 279 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 39 דק'

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

תקציר

"מרצ'לה ויטיאלו היא מגדלור של עוצמה. אלוהימה בכבודה ובעצמה.
יש לי אובססיה קשה אליה והיא התמהיל המושלם של הוריה – אמיצה ומגוננת כמו אביה, נבונה ותוססת כמו אימה. מלכה שראויה לכתר שלה. ומי ראוי לה? מדוקס וייט, האופנוען הזה, מגלה נטיות אובדניות אם הוא רודף אחרי ביתו של הקאפו. והניצוצות ביניהם... עפים כאילו אין מחר."
- בלוג הרומנטיקה של קלואי

"לחזור לקרוא על דמויות אהובות זה כמו לחזור הביתה. אתה חי ונושם את הנפשות הפועלות, מכיר את הלבטים, את הרגישויות ואת הזוועות. לכאורה זה אמור להיות מוכר ובטוח, לא? אז זהו - שלא! יריית הפתיחה של קורה ריילי על הדור הבא שוברת את החוקים, טורפת את הקלפים ומתעלה על כל הציפיות שלי כקוראת. חמישה כוכבים מנצנצים למלכת המאפיה הבלתי מעורערת."
- קוראת אל תוך הלילה – הבלוגרית מיכל רפטר

***

הקשר הקטלני שנרקם ביניהם לא נועד להתקיים.

מרצ'לה העמידה בפני מדוקס בחירה בלתי אפשרית, וכנגד כל הסיכויים – הוא בחר בה.

אלא שמרצ'לה לא בטוחה אם מדוקס בשל למחויבות רצינית או שמא הוא חושש לאבד את החופש שלוח הרסן שהעניקו לו חייו כאופנוען.

מאז שהיה ילד ידע מדוקס מי הם אויביו, אבל עכשיו אין לו מושג על מי לסמוך ומי עלול לתקוע לו סכין בגב.

האם ימצא אי פעם מקום בחייה ובמשפחתה של מרצ'לה או שמא אויביו מהעבר יסרבו לקבל אותו לשורותיהם?

האם מדוקס ומרצ'לה ימצאו את השלווה שבה הם חפצים או שמא מצפים להם חיי נידוי ובריחה?

והאם אויבים באמת מסוגלים להפוך לאוהבים כשהסיכויים פועלים נגדם?

***

על כנפי החטא – כרך ב' מגיע לסיומו המוחץ וממשיך את סיפורם של מדוקס וייט ומרצ'לה ויטיאלו. מה שהתחיל כסיפור פוצע על אובדן ונקמה, מתפתח לרגש שאף אחד מהגיבורים לא צפה.

מה יגבר לבסוף? נאמנות למשפחה? או אהבה?

קורה ריילי זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה התברגו לרשימות רבי־המכר המובילות של אמזון ושל היו־אס־איי טודיי. עד כה תורגמו לעברית סדרות המאפיה המצליחות: נולדו לדם וקאמורה קרטל, וכן הספרים: לוקה ויטיאלו, פיתוי מתוק, כמיהה שברירית ושלמה בין הסדקים.

פרק ראשון

 1 
 
מדוקס

תחושת שחרור בלתי מרוסנת השתלטה עליי כשנסעתי מהכלא שבו שהיתי בימים האחרונים. לא באמת האמנתי שוויטיאלו ירשה לי לעזוב, גם אם מרצ'לה ביקשה ממנו לחוס עליי, בהתחשב בעובדה שהוא לא עסק בתחום שמרבים לחוס בו על אנשים. ליבי התכווץ מעצם המחשבה עליה. הימים האחרונים, שבהם ראיתי אותה רק בחטף, היו עינוי צרוף. התגעגעתי אליה יותר מכפי שאהיה מוכן להודות אי פעם בפני מישהו, גם לא בפניה. הרגשות שלי כלפיה, ההחלטות שקיבלתי למענה — כל אלה הפתיעו אותי והמשיכו להדהים אותי.
עכשיו אצטרך לסגור כמה דברים לפני שאוכל לשוב אליה, אחרת המחשבות שלי ימשיכו לנדוד ורציתי להתמקד רק בה כשאני איתה. רציתי שנצליח. ויתרתי על יותר מדי דברים ולא אוכל לאפשר מצב שבו לא נצליח.
נסעתי אל מקום המחבוא הראשון בפארק ליד המועדון הישן שלנו בניו ג'רזי, תוך כדי התעלמות מהתקפי הסחרחורת. כצפוי, תיבת עץ הטיק הקבורה באדמה מתחת לשיח הייתה ריקה. מי ששרד את המתקפה הגיע לשם ראשון. קיוויתי שזה גריי. הוא היה זקוק לכסף. הוא טרם הפך לגבר בעל תושייה או לחסר רחמים, כמו כולנו, ולכן יתקשה יותר להשיג כסף באמצעים אחרים.
עליתי שוב על האופנוע, בדקתי שני מקומות נוספים בתחומי העיר ואז נסעתי אל מגרש גרוטאות במרחק חצי שעה מחוצה לה. המגרש היה שייך לקודי, לכן נמנעתי מלהגיע למקום. הוא השתמש בו כדי להלבין את כספי הסמים שלנו.
לא היו לי מפתחות לשערים, כך שלא הייתה לי ברירה אלא להחנות את האופנוע בחזית ולטפס על הגדר שבראשה התקרזלו חוטי תיל. ברגע שרגליי נגעו באדמה שבצד השני נשמעו נביחות זועמות, ותוך זמן קצר שני כלבי רוטוויילר יצאו מאחורי הבית הקטן ששימש כמבנה תחזוקה.
לא הכרתי את הכלבים האלה, וגרוע מזה, הם לא הכירו אותי. הם כנראה מאחת ההמלטות שארל השאיר מאחור.
״פאק,״ מלמלתי. לא היו עליי כלי נשק. לפי הצלעות הבולטות שלהם, ניכר שלא האכילו אותם במשך תקופה ארוכה. הייתי בטוח שקודי לא טיפל בהם כמו שצריך עוד לפני שנשבה. הוא תמיד אמר שכלבים רעבים הם כלבי השמירה הטובים ביותר.
שני כלבי הרוטוויילר הענקיים שהסתערו עליי כנראה חשבו שאני הארוחה הבאה שלהם. רצתי לעבר ערמת המכוניות המרוסקות הראשונה וטיפסתי עד שהגעתי לעמדה הגבוהה ביותר. הכלבים זינקו על המכוניות, אבל לא הצליחו לטפס מעלה. הבטתי סביבי ואחרי שקפצתי מערמה לערמה, מצאתי דרך להגיע למבנה. הכלבים הלכו בעקבותיי בנהמות זעם. הפרווה שלהם הייתה יבשה ומלוכלכת, ולאחד מהם היה פצע שנראה מזוהם. נפטרתי מהחולצה שלי, קרעתי אותה לשניים והשלכתי אותה לכיוון השני. הכלבים רדפו אחריה. זה היה אמור לתת לי כמה שניות. עליתי על גג המבנה, נאחזתי בקצה וירדתי עד שרגליי היו בגובה החלון. שרירי החזה שלי זעקו במחאה על הכאב.
אחרי כמה ימים במצב של תת־תזונה, גופי לא היה כשיר למהלכים ספורטיביים. חרקתי שיניים, התרחקתי מהקיר בבעיטה וניסיתי לצבור תנופה כדי לשבור את החלון. הזכוכית התנפצה כשרגליי התנגשו בה. נהמת כלב אילצה אותי להרפות מאחיזתי בקצה ונכנסתי דרך החלון. רסיסים ננעצו בזרועותיי ובגבי החשופים. סיננתי קללה בכאב ונחַתּי על הרצפה, על כמות גדולה עוד יותר של רסיסים.
הרמתי את המבט ומצמצתי אל החלון לרגע. ראשיהם של הכלבים המקפצים שניסו להיכנס איתי ניערו אותי מייד מהתשישות שחשתי. זינקתי על רגליי, התנודדתי קלות, וחיפשתי סביבי משהו שאוכל להתגונן בעזרתו.
בתוך אחת המגירות שבשולחן מצאתי אקדח עם שלושה קליעים. אלא שאז עיניי נחו על חבילה ענקית של מזון לכלבים. דידיתי לעברה וגררתי אותה אל הדלת. הכלב הראשון זינק דרך החלון ונחת על הרצפה בכפותיו המדממות. בעטתי אליו את מזון הכלבים שהתפזר על כל הרצפה, הרחק משברי הזכוכית. הכלב הזדקף, התחיל לטרוף את האוכל ולא העיף אליי מבט נוסף. חיה מסכנה.
פתחתי בזהירות את הדלת והרוטוויילר השני הסתער פנימה. כמו חברו, הוא התעלם ממני לטובת האוכל. הסדרתי נשימה לכמה רגעים וכמעט התפתיתי לאכול בעצמי מהערמה שלהם. גופי זעק למזון, אבל באתי לחפש כסף. חיפשתי בשאר המגירות עד שמצאתי מפתחות חלודים של מכונית שקודי הזכיר פעם. הסודיות מעולם לא הייתה תכונה בולטת אצלו.
לקחתי אותם ומיהרתי החוצה לעבר שברולט ישנה. פתחתי את תא המטען, הוצאתי את מזוודת העור ושחררתי את הנעילה שלה. חיוך עלה על פניי כשמצאתי כמה שקיות פלסטיק ובתוכן כסף מזומן. היו שם לפחות חמישים אלף דולר. סגרתי את המזוודה והרמתי אותה אל המבנה, שבו חיפשתי את המפתחות לשערים. כשסוף־סוף איתרתי אותם, הכלבים כבר שכבו ליד ערמת האוכל, התנשמו קלות ונראו מפויסים ורגועים.
יצאתי אל השערים עם המפתחות ועם המזוודה. קול גירוד מאחוריי גרם לי להסתובב ולהתכונן למתקפה. למרבה ההפתעה, שני כלבי הרוטוויילר הלכו אחריי וכשכשו בהיסוס בזנבם.
גירדתי בראשי. ״מה אעשה איתכם?״
לא ידעתי את מספר הטלפון של גראול, אחרת הייתי מתקשר אליו ואומר לו לאסוף אותם. אם אשאיר אותם כאן, האדם הבא שיחפש כסף כנראה יירה בהם. נוסף לזה, הכלב הגדול היה זקוק לטיפול בפצע ובכפות המדממות.
סקרתי במבטי את מגרש הגרוטאות, עד שעיניי נחו על טנדר הפורד הענקי של קודי עם תא המטען הפתוח. בתחושת דקירה בלב, הנחתי את הקוואסאקי על משטח תא המטען ואפסנתי את המזוודה במרווח המיועד לרגליים שבתוך הטנדר. ברגע שהתרחקתי מהדלת, כלבת הרוטוויילר ואחריה הזכר זינקו פנימה והתרווחו במושבי הנוסעים.
הייתי צריך לבקר אדם נוסף לפני שאוכל לקחת את הכלבים למקום שבו הם יטופלו, וחששתי מפני המפגש הזה.
במהלך הנסיעה לבית של אימא שלי עברתי בראש על הדברים שאגיד כדי להסביר לה מה קרה, למה רצחתי את ארל, אבל לא משנה כמה זמן המוח שלי ניסה למצוא מילים, הן נשמעו ריקות והיה ברור לי שהיא לא תבין אותן. גם אני לא ממש הבנתי את רוב הדברים שקרו.
כשהגעתי, היא יצאה חמושה ברובה ציד והיה ברור שהיא חוששת מפני אורחים לא רצויים. גם אחרי שהבחינה בי, היא לא הורידה את הרובה. שערה הבלונדיני היה אסוף ומגולגל ברולים על כל ראשה, והיא לבשה חלוק אמבטיה ורוד וצמרירי. שפתיה היו משוחות בגוון תואם. לפחות משהו אחד אצלה לא השתנה.
יצאתי מהמכונית והרמתי את הידיים מעל הראש בחיוך עקום.
״זה אני, אימא.״
היא הנהנה ועיניה הצטמצמו. נראה שהייתי אחד האורחים הלא רצויים שרצתה לאיים עליהם בעזרת רובה הציד. ״מה אתה עושה כאן?״
החשד שבקולה עורר בי חשש שהיא יודעת שרצחתי את ארל, אבל ידעתי שאין מצב שהשמועה נפוצה. אף אחד פרט לאנשיו של ויטיאלו לא ידע על כך, ולא נראה לי שהם סיפרו למישהו שאימא שלי מכירה. ויטיאלו אמר שהוא לא ירשה לאף אחד להוציא מילה על מה שקרה. למרות כל מה שחשבתי על ויטיאלו, לגבי דבר אחד הייתי בטוח, השליטה שלו באנשיו הייתה מוחלטת.
״את מתכוונת לירות בי, אימא?״ התקרבתי אליה, עדיין בידיים מורמות מעל הראש.
היא הנמיכה את הרובה כמה סנטימטרים, אבל המשיכה לכוון אותו אל חזי.
״מה קרה לך?״ שאלה כשראתה את פלג גופי העליון העירום פצוע וחבול.
״כל מיני,״ אמרתי. לא רציתי להסגיר עוד מידע כשהיא מכוונת אליי רובה.
היא הנידה בראשה אל הטנדר. ״הוא לא של קודי?״
״כן. הוא כבר לא יזדקק לו.״
אימא הנהנה וחייכה במרירות. ״הוא מת?״
״כן.״ הורדתי לאט את הידיים. אימא הביטה בי בחשש, אבל לא ירתה. לא היה לי ספק שהיא תירה בכל מי שיתגרה בה. ״לקחתי את הכלבים שלו ממגרש הגרוטאות.״
״אני בטוחה שלא רק את הכלבים,״ אמרה בשקט. ״הוא השאיר שם מזומן. אתה יודע שהוא אף פעם לא הצליח לסתום את הפה כשהיה שיכור.״
״היה לו פה גדול,״ חייכתי אליה במרירות. ״למה שלא תורידי את הרובה?״
אימא הנידה בראשה. ״עדיין לא. השמועות מספרות שאתה עובד אצל האיטלקים עכשיו.״
״אני לא עובד אצל אף אחד, אימא. את יודעת כמה קשה לי לקבל פקודות.״
היא הצביעה על הטנדר. ״היית צריך לירות בכלבים. אין לך מספיק בעיות?״
לא הייתי בטוח כמה היא יודעת, אבל לאור סירובה להוריד את הרובה, כנראה יותר מדי. ״ארל מת.״
היא הנהנה בכובד ראש. ״אני יודעת. אומרים ברחוב שהוא וכמה מהאנשים שלו נתפסו על ידי האיטלקים. אף אחד לא שורד אצלם.״
״כן.״ אני לא בטוח אם ציפיתי לדמעות או לעצב מצד אימי על מותו של ארל, אבל מאחר שהוא בגד בה בלי סוף ובקושי היה בבית, לא הייתי אמור להיות מופתע מתגובתה.
״לפי מה ששמעתי הם שבו גם אותך.״
נאנחתי ועליתי במדרגות למרפסת עד שעמדתי מולה, כשלוע הרובה כמעט נוגע בחזה שלי. ״מה עוד שמעת?״
״שאתה בוגד. גריי אמר לי שהסגרת את המיקום שלהם.״
ההקלה לשמע האישור שגריי אכן יצא בחיים כמעט מוטטה אותי. ״נכון...״ לא הספקתי להמשיך לפני שהיא סטרה ללחיי.
״אם משהו היה קורה לגריי באותו יום, לא הייתי סולחת לך לעולם.״
״אני יודע, זו הסיבה שווידאתי שהוא יצליח להציל את התחת העלוב שלו.״
״הוא סיפר לי.״
״איפה הוא עכשיו?״
״אני לא יודעת. הוא עזב אתמול. רק הביא קצת כסף, אמר לי לא לדאוג לו ושהוא יגרום לי נחת.״
״פאק. מה זה אומר בכלל?״
אימא התבוננה בעיניי. ״למה אתה בחיים, מדוקס, אם אתה לא עובד אצל האיטלקים? הם לא הרגו אותך. גריי אמר שהפכת את הבת של ויטיאלו לאישה שלך.״
האישה שלי. הצליל מצא חן בעיניי. ״היא חשובה לי.״
״היא חשובה מאוד אם אתה מוכן להפוך לבוגד למענה. עד היום חיית למען המועדון. אישה אחת מסוגלת להשכיח ממך את מה שקרה לאבא שלך?״
״לא שכחתי, פשוט נמאס לי לחיות בעבר. בזכות מרצ'לה, אני חושב על העתיד.״
״איזה עתיד? מה תעשה בלי המועדון? אתה לא מכיר חיים אחרים.״
״אמצא פתרון.״
היא צחקה ברשעות, אבל לפחות כיוונה את הרובה אל הרצפה. ״אם תעבוד אצל האיטלקים, כל אופנוען ירצה לערוף לך את הראש. הם כנראה ירצו לעשות את זה בכל מקרה ברגע שישמעו שאתה האיש שהרג את ארל.״
נדרכתי. ״על מה את מדברת?״
אימא סטרה לי שוב. צפיתי שזה יקרה ולמרות זאת, לא ניסיתי להתגונן. הייתה לה זכות מלאה לכעוס עליי. ״אל תשקר לי בפנים, מדוקס. אני לא טיפשה. המידע מגיע מהאיטלקים. או שאתה מתכוון לומר לי שהם מפיצים שמועות כדי להרוס לך את המוניטין?״
הסטתי את מבטי. מי הפיץ את האמת? רק אנשים מעטים שהכרתי היו בכלא הפמיליה — לוקה, אמו, מתיאו, גראול ומרצ'לה.
אם אחד מהם הפיץ את השמועה שהרגתי את הדוד שלי, המטרה היחידה שלהם היא לגרום לשאר סניפי הטרטרוס בארצות הברית ולנוודים מהסניף שלנו לנקום בי. מישהו הוציא עליי חוזה. הם רוצים במותי. השאלה מי.
במחשבה ראשונה, לא סביר שמדובר בלוקה כי הייתה לו הזדמנות להרוג אותי בקלות כשהייתי שבוי שלו — אבל לא בלי לעורר את כעסה של מרצ'לה. אם הוא שלח את שאר האופנוענים לרדוף אחריי, זו תהיה דרך קלה להרוג אותי בלי ללכלך את הידיים ובלי שמרצ'לה תאשים אותו. ״את יודעת מי מפיץ את השמועות?״
״גריי לא סיפר לי.״
״גריי הוא זה שסיפר לך?״
״הרגת את הדוד שלך, מדוקס? זה הדבר היחיד שאני רוצה לדעת.״
״הכרת את ארל, אימא. הייתה לו אובססיה לנקמה, אפילו יותר ממני. אם נהפוך למפלצות כדי להרוג מפלצת, נהיה גרועים לא פחות ממנה. גריי סיפר לך מה הוא עשה למרצ'לה?״
אימא הנהנה. ״הוא הפך לקיצוני יותר עם השנים. ובכל זאת, היית צריך לטפל בזה בתוך המועדון. היית צריך להתמודד מולו על תפקיד הנשיאות.״
״אף פעם לא היו מצביעים עבורי לנשיא. החברים המתקדמים והליברליים הפכו כולם לנוודים לאורך השנים. הגברים שנשארו במועדון היו נאמנים לארל לחלוטין. וגם אם הייתי מנצח, הוא לא היה משלים עם ההצבעה. המועדון היה כל חייו. שום דבר אחר לא היה חשוב חוץ ממנו.״
״אני יודעת,״ אמרה אימא במרירות. עיניה הצטמצמו כשהתבוננה בפניי. ״אני לא יודעת מה לחשוב. אני לא יודעת אם אתה הבן שגידלתי.״
״אני כן, אימא. הייתי צריך להחליט, כמו שארל החליט כשניסה להרוג אותי באמצעות הכלבים שלו. אני מצטער שנשארת לבד.״
אימא צחקה. ״אוי, מדוקס, אתה יודע שארל לא היה כאן כבר שנה. הבעיה היא שבלי המועדון לא אוכל לשלם חשבונות. עשרת אלפים הדולרים שגריי השאיר לי לא יחזיקו מעמד לנצח.״ היא עטתה כפפת גומי, כמו תמיד כשעישנה, כדי למנוע מאצבעותיה להצהיב. בהתחשב בעובדה שהיא עישנה בערך ארבעים סיגריות ליום, זה היה כנראה רעיון טוב.
רצתי בחזרה לטנדר והוצאתי שלושים אלף מהמזוודה. היא צפתה בי בחשד מובן, ולא התרככה גם כשנתתי לה את הכסף. ״זה אמור לעזור לך לעבור את השנה הקרובה. אשלח לך כסף ברגע שאתחיל להרוויח שוב.״
היא הניחה את רובה הציד ושאלה, ״אתה באמת מתכוון לעבוד בשביל המאפיה?״
״אני לא אעבוד בשבילם, אבל יכול להיות שאעבוד איתם בינתיים. אני פשוט מטורף על הבחורה הזאת, אני לא מסוגל —״
״אני מקווה שהיא לא רימתה אותך. ואני באמת מקווה שהיה שווה להפסיד הכול בשבילה. ויתרת על הבית היחיד שהיה לך בשביל הבחורה הזאת. היא בכלל מבינה את זה?״
היא צדקה. המועדון היה הבית שלי מאז ומתמיד. אם הייתי מגיע לבית של אימא בטקסס או לכאן, זה היה רק כדי לישון.
הרבה מאוד דברים קרו בימים האחרונים ולא היה לי זמן לקלוט שאני חסר בית עכשיו. מעולם לא היה לי בית משלי, רק חדר במועדון. אחים מהמועדון או בחורות מזדמנות אירחו לי חברה כשהייתי צריך. הפכתי לנווד, בלי מקום לחזור אליו. מרצ'לה ואני... לא היה לנו מקום משלנו עדיין והמחשבה שאעבור לגור עם אישה גרמה לדופק שלי להאיץ. איך זה יעבוד בכלל?
״אני מקווה שלא תתחרט על ההחלטה שלך, מדוקס.״
״לא אתחרט,״ אמרתי בנחישות. לעולם לא אתחרט על שהצלתי את מרצ'לה בדרך היחידה שהכרתי. וזה שהרגתי את ארל — עשיתי לו טובה. חסכתי ממנו מוות אכזרי מידיו של ויטיאלו. ובכל זאת, הרגשתי דקירה קלה בתוכי על הימים היפים שעברנו יחד.
אימא תפסה בזרועי וציפורניה הארוכות ננעצו בעורי. ״אני דואגת לגריי. עקרת אותו ממה שהוא הכיר. הוא אבוד ואתה יודע כמה הוא צריך אנשים שישמשו לו דוגמה. הוא יסתבך בצרות, אני מרגישה את זה. הוא יחפש עוד סניף של הטרטרוס להצטרף אליו וייהרג כשהם יצאו למלחמה נגד האיטלקים. תגן עליו. תחזיר אותו לכאן. תוודא שהוא יישאר.״
״אני אגן עליו. כשאמצא אותו, אגרור אותו לכאן, אכריח אותו לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה נורמלית. הוא עדיין צעיר ויכול לבחור מסלול אחר.״
״תמיד ייחלתי למסלול חיים אחר גם עבורך, אבל לא למאפיה. אוי, מדוקס, שמור על עצמך.״
״את מכירה אותי. אי אפשר להרוג אותי.״
הבעתה של אימא התקשחה כשאמרה, ״אם יקרה משהו לגריי, לא אסלח לך. אל תחזור לכאן בלעדיו, אתה שומע אותי? האחריות היא שלך. לקחת ממנו את כל מה שהיה לו, עכשיו תן לו סיבה אחרת לחיות בשבילה.״
בלעתי את הרוק ואשמה כבדה התפשטה בקרבי. תלשתי את גריי מביתו ורצחתי את אביו. גם אם הם כל הזמן רבו ובקושי הסתדרו, בניגוד אליי לגריי לא הייתה אפשרות בחירה. לא ידעתי אם הוא רוצה לראות אותי. אם הוא יקשיב לי, ועל אחת כמה וכמה אם ירצה לחזור איתי הביתה.
הבטתי אל הטנדר. ״אני צריך ללכת. לא כדאי שאמשוך צרות אלייך הביתה.״
אימא שלחה אליי מבט שהבהיר לי שאיחרתי את המועד. ״תישבע שתחזור עם גריי,״ היא לחשה בתקיפות ואחיזתה בי התהדקה עוד יותר.
לא ידעתי אם באמת אוכל להבטיח דבר כזה. גריי כבר לא היה ילד קטן. ובכל זאת, התחייבתי, ״אני נשבע.״
לבסוף היא הרפתה ממני. קיוויתי מאוד שאוכל לקיים את ההבטחה הזאת — לטובתה, לטובתו של גריי ובעיקר לטובתי. לא הייתי זקוק לעוד נטל אשמה שיעיק על מצפוני. היו לי מספיק כאלה.
״תוכלי לתת לי חולצה ישנה שלי לפני שאלך?״
אימא נעלמה בתוך הבית בלי לומר מילה. לא נכנסתי אחריה. הרגשתי שהיא לא רוצה שאיכנס אליה הביתה עכשיו. לא הייתי רצוי ולא אהיה רצוי כאן עד שאמצא את גריי, ויכול להיות שגם אחר כך. מעולם לא היינו קרובים וזה היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל בקשר בינינו. היא חזרה עם שתי חולצות שחורות ישנות שלי והושיטה לי אותן.
אחרי שלבשתי אחת מהן, נסעתי בחזרה לעיר. באמצע הדרך עצרתי בשולי הכביש והוצאתי את הכלבים להשתין. מבטי נח על הקוואסאקי מאחור ולא עמדתי בפיתוי. אחרי שהורדתי אותו, נסעתי ברחבי הכביש הלוך וחזור, בתקווה שאצליח לנקות את הראש. לא הפסקתי לחשוב על גריי. אימא תמיד אמרה שהוא לא היה שורד את מה שהייתי עד לו. הוא היה עדין ממני ואולי זו הסיבה שאימא העדיפה אותו על פניי. גם אני הייתי מעדיף אותו אם הייתי במקומה.
הכלבים חיכו מחוץ למכונית וצפו בי. לבסוף עצרתי לידם, אבל נשארתי על האופנוע. לא הצלחתי להסביר למה היססתי פתאום לנסוע בחזרה לעיר. רציתי לחזור למרצ'לה. ויתרתי על הכול למענה ורציתי להיות איתה, אבל מישהו הלשין עליי. לא חשבתי שמדובר בגראול. הוא לא נראה כמו טיפוס נקמני ולא הייתה לו סיבה לעשות זאת, אלא אם כן לוקה הורה לו. מתיאו בהחלט רצה שאסתלק. אולי הוא הפיץ את המידע. או אמו. הבחור שנא אותי עד מוות ורצה לראות אותי בתור גופה, כמה שיותר רחוק מאחותו.
עכשיו כל חבר טרטרוס בארצות הברית ידע שרצחתי את ארל ויראה בי בוגד. אהיה היעד המרכזי. במצב כזה אתקשה מאוד למצוא את גריי. אם אחזור למרצ'לה ואספר לה שאני צריך לחפש את אחי גריי, מי שהלשין עליי יגלה את זה תוך זמן קצר ויפיץ את המידע. אולי הוא יספר שאני רוצה גם במותו של גריי.
״פאק,״ מלמלתי. הייתי מוכרח למצוא את אחי לפני שמישהו יכניס לו לראש שאני מהווה סכנה עבורו, אם לא איחרתי כבר את המועד.
המשכתי לשבת על האופנוע וצפיתי בשקיעה. הרכיבה אל עבר השמש השוקעת תמיד הייתה סימן של חופש, גם אם חייו של אופנוען היו עמוסים באחריות ובכללים.
החלטתי לישון על המשטח של תא המטען לפני שאחליט מה לעשות הלאה. הייתי מת מעייפות ונזקקתי ללילה של שינה כדי להשלים עם המפנה שהתחולל בחיי.

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: ספרות שנוגעת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 279 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 39 דק'
חטאי אבות - על כנפי החטא ב' קורה ריילי

 1 
 
מדוקס

תחושת שחרור בלתי מרוסנת השתלטה עליי כשנסעתי מהכלא שבו שהיתי בימים האחרונים. לא באמת האמנתי שוויטיאלו ירשה לי לעזוב, גם אם מרצ'לה ביקשה ממנו לחוס עליי, בהתחשב בעובדה שהוא לא עסק בתחום שמרבים לחוס בו על אנשים. ליבי התכווץ מעצם המחשבה עליה. הימים האחרונים, שבהם ראיתי אותה רק בחטף, היו עינוי צרוף. התגעגעתי אליה יותר מכפי שאהיה מוכן להודות אי פעם בפני מישהו, גם לא בפניה. הרגשות שלי כלפיה, ההחלטות שקיבלתי למענה — כל אלה הפתיעו אותי והמשיכו להדהים אותי.
עכשיו אצטרך לסגור כמה דברים לפני שאוכל לשוב אליה, אחרת המחשבות שלי ימשיכו לנדוד ורציתי להתמקד רק בה כשאני איתה. רציתי שנצליח. ויתרתי על יותר מדי דברים ולא אוכל לאפשר מצב שבו לא נצליח.
נסעתי אל מקום המחבוא הראשון בפארק ליד המועדון הישן שלנו בניו ג'רזי, תוך כדי התעלמות מהתקפי הסחרחורת. כצפוי, תיבת עץ הטיק הקבורה באדמה מתחת לשיח הייתה ריקה. מי ששרד את המתקפה הגיע לשם ראשון. קיוויתי שזה גריי. הוא היה זקוק לכסף. הוא טרם הפך לגבר בעל תושייה או לחסר רחמים, כמו כולנו, ולכן יתקשה יותר להשיג כסף באמצעים אחרים.
עליתי שוב על האופנוע, בדקתי שני מקומות נוספים בתחומי העיר ואז נסעתי אל מגרש גרוטאות במרחק חצי שעה מחוצה לה. המגרש היה שייך לקודי, לכן נמנעתי מלהגיע למקום. הוא השתמש בו כדי להלבין את כספי הסמים שלנו.
לא היו לי מפתחות לשערים, כך שלא הייתה לי ברירה אלא להחנות את האופנוע בחזית ולטפס על הגדר שבראשה התקרזלו חוטי תיל. ברגע שרגליי נגעו באדמה שבצד השני נשמעו נביחות זועמות, ותוך זמן קצר שני כלבי רוטוויילר יצאו מאחורי הבית הקטן ששימש כמבנה תחזוקה.
לא הכרתי את הכלבים האלה, וגרוע מזה, הם לא הכירו אותי. הם כנראה מאחת ההמלטות שארל השאיר מאחור.
״פאק,״ מלמלתי. לא היו עליי כלי נשק. לפי הצלעות הבולטות שלהם, ניכר שלא האכילו אותם במשך תקופה ארוכה. הייתי בטוח שקודי לא טיפל בהם כמו שצריך עוד לפני שנשבה. הוא תמיד אמר שכלבים רעבים הם כלבי השמירה הטובים ביותר.
שני כלבי הרוטוויילר הענקיים שהסתערו עליי כנראה חשבו שאני הארוחה הבאה שלהם. רצתי לעבר ערמת המכוניות המרוסקות הראשונה וטיפסתי עד שהגעתי לעמדה הגבוהה ביותר. הכלבים זינקו על המכוניות, אבל לא הצליחו לטפס מעלה. הבטתי סביבי ואחרי שקפצתי מערמה לערמה, מצאתי דרך להגיע למבנה. הכלבים הלכו בעקבותיי בנהמות זעם. הפרווה שלהם הייתה יבשה ומלוכלכת, ולאחד מהם היה פצע שנראה מזוהם. נפטרתי מהחולצה שלי, קרעתי אותה לשניים והשלכתי אותה לכיוון השני. הכלבים רדפו אחריה. זה היה אמור לתת לי כמה שניות. עליתי על גג המבנה, נאחזתי בקצה וירדתי עד שרגליי היו בגובה החלון. שרירי החזה שלי זעקו במחאה על הכאב.
אחרי כמה ימים במצב של תת־תזונה, גופי לא היה כשיר למהלכים ספורטיביים. חרקתי שיניים, התרחקתי מהקיר בבעיטה וניסיתי לצבור תנופה כדי לשבור את החלון. הזכוכית התנפצה כשרגליי התנגשו בה. נהמת כלב אילצה אותי להרפות מאחיזתי בקצה ונכנסתי דרך החלון. רסיסים ננעצו בזרועותיי ובגבי החשופים. סיננתי קללה בכאב ונחַתּי על הרצפה, על כמות גדולה עוד יותר של רסיסים.
הרמתי את המבט ומצמצתי אל החלון לרגע. ראשיהם של הכלבים המקפצים שניסו להיכנס איתי ניערו אותי מייד מהתשישות שחשתי. זינקתי על רגליי, התנודדתי קלות, וחיפשתי סביבי משהו שאוכל להתגונן בעזרתו.
בתוך אחת המגירות שבשולחן מצאתי אקדח עם שלושה קליעים. אלא שאז עיניי נחו על חבילה ענקית של מזון לכלבים. דידיתי לעברה וגררתי אותה אל הדלת. הכלב הראשון זינק דרך החלון ונחת על הרצפה בכפותיו המדממות. בעטתי אליו את מזון הכלבים שהתפזר על כל הרצפה, הרחק משברי הזכוכית. הכלב הזדקף, התחיל לטרוף את האוכל ולא העיף אליי מבט נוסף. חיה מסכנה.
פתחתי בזהירות את הדלת והרוטוויילר השני הסתער פנימה. כמו חברו, הוא התעלם ממני לטובת האוכל. הסדרתי נשימה לכמה רגעים וכמעט התפתיתי לאכול בעצמי מהערמה שלהם. גופי זעק למזון, אבל באתי לחפש כסף. חיפשתי בשאר המגירות עד שמצאתי מפתחות חלודים של מכונית שקודי הזכיר פעם. הסודיות מעולם לא הייתה תכונה בולטת אצלו.
לקחתי אותם ומיהרתי החוצה לעבר שברולט ישנה. פתחתי את תא המטען, הוצאתי את מזוודת העור ושחררתי את הנעילה שלה. חיוך עלה על פניי כשמצאתי כמה שקיות פלסטיק ובתוכן כסף מזומן. היו שם לפחות חמישים אלף דולר. סגרתי את המזוודה והרמתי אותה אל המבנה, שבו חיפשתי את המפתחות לשערים. כשסוף־סוף איתרתי אותם, הכלבים כבר שכבו ליד ערמת האוכל, התנשמו קלות ונראו מפויסים ורגועים.
יצאתי אל השערים עם המפתחות ועם המזוודה. קול גירוד מאחוריי גרם לי להסתובב ולהתכונן למתקפה. למרבה ההפתעה, שני כלבי הרוטוויילר הלכו אחריי וכשכשו בהיסוס בזנבם.
גירדתי בראשי. ״מה אעשה איתכם?״
לא ידעתי את מספר הטלפון של גראול, אחרת הייתי מתקשר אליו ואומר לו לאסוף אותם. אם אשאיר אותם כאן, האדם הבא שיחפש כסף כנראה יירה בהם. נוסף לזה, הכלב הגדול היה זקוק לטיפול בפצע ובכפות המדממות.
סקרתי במבטי את מגרש הגרוטאות, עד שעיניי נחו על טנדר הפורד הענקי של קודי עם תא המטען הפתוח. בתחושת דקירה בלב, הנחתי את הקוואסאקי על משטח תא המטען ואפסנתי את המזוודה במרווח המיועד לרגליים שבתוך הטנדר. ברגע שהתרחקתי מהדלת, כלבת הרוטוויילר ואחריה הזכר זינקו פנימה והתרווחו במושבי הנוסעים.
הייתי צריך לבקר אדם נוסף לפני שאוכל לקחת את הכלבים למקום שבו הם יטופלו, וחששתי מפני המפגש הזה.
במהלך הנסיעה לבית של אימא שלי עברתי בראש על הדברים שאגיד כדי להסביר לה מה קרה, למה רצחתי את ארל, אבל לא משנה כמה זמן המוח שלי ניסה למצוא מילים, הן נשמעו ריקות והיה ברור לי שהיא לא תבין אותן. גם אני לא ממש הבנתי את רוב הדברים שקרו.
כשהגעתי, היא יצאה חמושה ברובה ציד והיה ברור שהיא חוששת מפני אורחים לא רצויים. גם אחרי שהבחינה בי, היא לא הורידה את הרובה. שערה הבלונדיני היה אסוף ומגולגל ברולים על כל ראשה, והיא לבשה חלוק אמבטיה ורוד וצמרירי. שפתיה היו משוחות בגוון תואם. לפחות משהו אחד אצלה לא השתנה.
יצאתי מהמכונית והרמתי את הידיים מעל הראש בחיוך עקום.
״זה אני, אימא.״
היא הנהנה ועיניה הצטמצמו. נראה שהייתי אחד האורחים הלא רצויים שרצתה לאיים עליהם בעזרת רובה הציד. ״מה אתה עושה כאן?״
החשד שבקולה עורר בי חשש שהיא יודעת שרצחתי את ארל, אבל ידעתי שאין מצב שהשמועה נפוצה. אף אחד פרט לאנשיו של ויטיאלו לא ידע על כך, ולא נראה לי שהם סיפרו למישהו שאימא שלי מכירה. ויטיאלו אמר שהוא לא ירשה לאף אחד להוציא מילה על מה שקרה. למרות כל מה שחשבתי על ויטיאלו, לגבי דבר אחד הייתי בטוח, השליטה שלו באנשיו הייתה מוחלטת.
״את מתכוונת לירות בי, אימא?״ התקרבתי אליה, עדיין בידיים מורמות מעל הראש.
היא הנמיכה את הרובה כמה סנטימטרים, אבל המשיכה לכוון אותו אל חזי.
״מה קרה לך?״ שאלה כשראתה את פלג גופי העליון העירום פצוע וחבול.
״כל מיני,״ אמרתי. לא רציתי להסגיר עוד מידע כשהיא מכוונת אליי רובה.
היא הנידה בראשה אל הטנדר. ״הוא לא של קודי?״
״כן. הוא כבר לא יזדקק לו.״
אימא הנהנה וחייכה במרירות. ״הוא מת?״
״כן.״ הורדתי לאט את הידיים. אימא הביטה בי בחשש, אבל לא ירתה. לא היה לי ספק שהיא תירה בכל מי שיתגרה בה. ״לקחתי את הכלבים שלו ממגרש הגרוטאות.״
״אני בטוחה שלא רק את הכלבים,״ אמרה בשקט. ״הוא השאיר שם מזומן. אתה יודע שהוא אף פעם לא הצליח לסתום את הפה כשהיה שיכור.״
״היה לו פה גדול,״ חייכתי אליה במרירות. ״למה שלא תורידי את הרובה?״
אימא הנידה בראשה. ״עדיין לא. השמועות מספרות שאתה עובד אצל האיטלקים עכשיו.״
״אני לא עובד אצל אף אחד, אימא. את יודעת כמה קשה לי לקבל פקודות.״
היא הצביעה על הטנדר. ״היית צריך לירות בכלבים. אין לך מספיק בעיות?״
לא הייתי בטוח כמה היא יודעת, אבל לאור סירובה להוריד את הרובה, כנראה יותר מדי. ״ארל מת.״
היא הנהנה בכובד ראש. ״אני יודעת. אומרים ברחוב שהוא וכמה מהאנשים שלו נתפסו על ידי האיטלקים. אף אחד לא שורד אצלם.״
״כן.״ אני לא בטוח אם ציפיתי לדמעות או לעצב מצד אימי על מותו של ארל, אבל מאחר שהוא בגד בה בלי סוף ובקושי היה בבית, לא הייתי אמור להיות מופתע מתגובתה.
״לפי מה ששמעתי הם שבו גם אותך.״
נאנחתי ועליתי במדרגות למרפסת עד שעמדתי מולה, כשלוע הרובה כמעט נוגע בחזה שלי. ״מה עוד שמעת?״
״שאתה בוגד. גריי אמר לי שהסגרת את המיקום שלהם.״
ההקלה לשמע האישור שגריי אכן יצא בחיים כמעט מוטטה אותי. ״נכון...״ לא הספקתי להמשיך לפני שהיא סטרה ללחיי.
״אם משהו היה קורה לגריי באותו יום, לא הייתי סולחת לך לעולם.״
״אני יודע, זו הסיבה שווידאתי שהוא יצליח להציל את התחת העלוב שלו.״
״הוא סיפר לי.״
״איפה הוא עכשיו?״
״אני לא יודעת. הוא עזב אתמול. רק הביא קצת כסף, אמר לי לא לדאוג לו ושהוא יגרום לי נחת.״
״פאק. מה זה אומר בכלל?״
אימא התבוננה בעיניי. ״למה אתה בחיים, מדוקס, אם אתה לא עובד אצל האיטלקים? הם לא הרגו אותך. גריי אמר שהפכת את הבת של ויטיאלו לאישה שלך.״
האישה שלי. הצליל מצא חן בעיניי. ״היא חשובה לי.״
״היא חשובה מאוד אם אתה מוכן להפוך לבוגד למענה. עד היום חיית למען המועדון. אישה אחת מסוגלת להשכיח ממך את מה שקרה לאבא שלך?״
״לא שכחתי, פשוט נמאס לי לחיות בעבר. בזכות מרצ'לה, אני חושב על העתיד.״
״איזה עתיד? מה תעשה בלי המועדון? אתה לא מכיר חיים אחרים.״
״אמצא פתרון.״
היא צחקה ברשעות, אבל לפחות כיוונה את הרובה אל הרצפה. ״אם תעבוד אצל האיטלקים, כל אופנוען ירצה לערוף לך את הראש. הם כנראה ירצו לעשות את זה בכל מקרה ברגע שישמעו שאתה האיש שהרג את ארל.״
נדרכתי. ״על מה את מדברת?״
אימא סטרה לי שוב. צפיתי שזה יקרה ולמרות זאת, לא ניסיתי להתגונן. הייתה לה זכות מלאה לכעוס עליי. ״אל תשקר לי בפנים, מדוקס. אני לא טיפשה. המידע מגיע מהאיטלקים. או שאתה מתכוון לומר לי שהם מפיצים שמועות כדי להרוס לך את המוניטין?״
הסטתי את מבטי. מי הפיץ את האמת? רק אנשים מעטים שהכרתי היו בכלא הפמיליה — לוקה, אמו, מתיאו, גראול ומרצ'לה.
אם אחד מהם הפיץ את השמועה שהרגתי את הדוד שלי, המטרה היחידה שלהם היא לגרום לשאר סניפי הטרטרוס בארצות הברית ולנוודים מהסניף שלנו לנקום בי. מישהו הוציא עליי חוזה. הם רוצים במותי. השאלה מי.
במחשבה ראשונה, לא סביר שמדובר בלוקה כי הייתה לו הזדמנות להרוג אותי בקלות כשהייתי שבוי שלו — אבל לא בלי לעורר את כעסה של מרצ'לה. אם הוא שלח את שאר האופנוענים לרדוף אחריי, זו תהיה דרך קלה להרוג אותי בלי ללכלך את הידיים ובלי שמרצ'לה תאשים אותו. ״את יודעת מי מפיץ את השמועות?״
״גריי לא סיפר לי.״
״גריי הוא זה שסיפר לך?״
״הרגת את הדוד שלך, מדוקס? זה הדבר היחיד שאני רוצה לדעת.״
״הכרת את ארל, אימא. הייתה לו אובססיה לנקמה, אפילו יותר ממני. אם נהפוך למפלצות כדי להרוג מפלצת, נהיה גרועים לא פחות ממנה. גריי סיפר לך מה הוא עשה למרצ'לה?״
אימא הנהנה. ״הוא הפך לקיצוני יותר עם השנים. ובכל זאת, היית צריך לטפל בזה בתוך המועדון. היית צריך להתמודד מולו על תפקיד הנשיאות.״
״אף פעם לא היו מצביעים עבורי לנשיא. החברים המתקדמים והליברליים הפכו כולם לנוודים לאורך השנים. הגברים שנשארו במועדון היו נאמנים לארל לחלוטין. וגם אם הייתי מנצח, הוא לא היה משלים עם ההצבעה. המועדון היה כל חייו. שום דבר אחר לא היה חשוב חוץ ממנו.״
״אני יודעת,״ אמרה אימא במרירות. עיניה הצטמצמו כשהתבוננה בפניי. ״אני לא יודעת מה לחשוב. אני לא יודעת אם אתה הבן שגידלתי.״
״אני כן, אימא. הייתי צריך להחליט, כמו שארל החליט כשניסה להרוג אותי באמצעות הכלבים שלו. אני מצטער שנשארת לבד.״
אימא צחקה. ״אוי, מדוקס, אתה יודע שארל לא היה כאן כבר שנה. הבעיה היא שבלי המועדון לא אוכל לשלם חשבונות. עשרת אלפים הדולרים שגריי השאיר לי לא יחזיקו מעמד לנצח.״ היא עטתה כפפת גומי, כמו תמיד כשעישנה, כדי למנוע מאצבעותיה להצהיב. בהתחשב בעובדה שהיא עישנה בערך ארבעים סיגריות ליום, זה היה כנראה רעיון טוב.
רצתי בחזרה לטנדר והוצאתי שלושים אלף מהמזוודה. היא צפתה בי בחשד מובן, ולא התרככה גם כשנתתי לה את הכסף. ״זה אמור לעזור לך לעבור את השנה הקרובה. אשלח לך כסף ברגע שאתחיל להרוויח שוב.״
היא הניחה את רובה הציד ושאלה, ״אתה באמת מתכוון לעבוד בשביל המאפיה?״
״אני לא אעבוד בשבילם, אבל יכול להיות שאעבוד איתם בינתיים. אני פשוט מטורף על הבחורה הזאת, אני לא מסוגל —״
״אני מקווה שהיא לא רימתה אותך. ואני באמת מקווה שהיה שווה להפסיד הכול בשבילה. ויתרת על הבית היחיד שהיה לך בשביל הבחורה הזאת. היא בכלל מבינה את זה?״
היא צדקה. המועדון היה הבית שלי מאז ומתמיד. אם הייתי מגיע לבית של אימא בטקסס או לכאן, זה היה רק כדי לישון.
הרבה מאוד דברים קרו בימים האחרונים ולא היה לי זמן לקלוט שאני חסר בית עכשיו. מעולם לא היה לי בית משלי, רק חדר במועדון. אחים מהמועדון או בחורות מזדמנות אירחו לי חברה כשהייתי צריך. הפכתי לנווד, בלי מקום לחזור אליו. מרצ'לה ואני... לא היה לנו מקום משלנו עדיין והמחשבה שאעבור לגור עם אישה גרמה לדופק שלי להאיץ. איך זה יעבוד בכלל?
״אני מקווה שלא תתחרט על ההחלטה שלך, מדוקס.״
״לא אתחרט,״ אמרתי בנחישות. לעולם לא אתחרט על שהצלתי את מרצ'לה בדרך היחידה שהכרתי. וזה שהרגתי את ארל — עשיתי לו טובה. חסכתי ממנו מוות אכזרי מידיו של ויטיאלו. ובכל זאת, הרגשתי דקירה קלה בתוכי על הימים היפים שעברנו יחד.
אימא תפסה בזרועי וציפורניה הארוכות ננעצו בעורי. ״אני דואגת לגריי. עקרת אותו ממה שהוא הכיר. הוא אבוד ואתה יודע כמה הוא צריך אנשים שישמשו לו דוגמה. הוא יסתבך בצרות, אני מרגישה את זה. הוא יחפש עוד סניף של הטרטרוס להצטרף אליו וייהרג כשהם יצאו למלחמה נגד האיטלקים. תגן עליו. תחזיר אותו לכאן. תוודא שהוא יישאר.״
״אני אגן עליו. כשאמצא אותו, אגרור אותו לכאן, אכריח אותו לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה נורמלית. הוא עדיין צעיר ויכול לבחור מסלול אחר.״
״תמיד ייחלתי למסלול חיים אחר גם עבורך, אבל לא למאפיה. אוי, מדוקס, שמור על עצמך.״
״את מכירה אותי. אי אפשר להרוג אותי.״
הבעתה של אימא התקשחה כשאמרה, ״אם יקרה משהו לגריי, לא אסלח לך. אל תחזור לכאן בלעדיו, אתה שומע אותי? האחריות היא שלך. לקחת ממנו את כל מה שהיה לו, עכשיו תן לו סיבה אחרת לחיות בשבילה.״
בלעתי את הרוק ואשמה כבדה התפשטה בקרבי. תלשתי את גריי מביתו ורצחתי את אביו. גם אם הם כל הזמן רבו ובקושי הסתדרו, בניגוד אליי לגריי לא הייתה אפשרות בחירה. לא ידעתי אם הוא רוצה לראות אותי. אם הוא יקשיב לי, ועל אחת כמה וכמה אם ירצה לחזור איתי הביתה.
הבטתי אל הטנדר. ״אני צריך ללכת. לא כדאי שאמשוך צרות אלייך הביתה.״
אימא שלחה אליי מבט שהבהיר לי שאיחרתי את המועד. ״תישבע שתחזור עם גריי,״ היא לחשה בתקיפות ואחיזתה בי התהדקה עוד יותר.
לא ידעתי אם באמת אוכל להבטיח דבר כזה. גריי כבר לא היה ילד קטן. ובכל זאת, התחייבתי, ״אני נשבע.״
לבסוף היא הרפתה ממני. קיוויתי מאוד שאוכל לקיים את ההבטחה הזאת — לטובתה, לטובתו של גריי ובעיקר לטובתי. לא הייתי זקוק לעוד נטל אשמה שיעיק על מצפוני. היו לי מספיק כאלה.
״תוכלי לתת לי חולצה ישנה שלי לפני שאלך?״
אימא נעלמה בתוך הבית בלי לומר מילה. לא נכנסתי אחריה. הרגשתי שהיא לא רוצה שאיכנס אליה הביתה עכשיו. לא הייתי רצוי ולא אהיה רצוי כאן עד שאמצא את גריי, ויכול להיות שגם אחר כך. מעולם לא היינו קרובים וזה היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל בקשר בינינו. היא חזרה עם שתי חולצות שחורות ישנות שלי והושיטה לי אותן.
אחרי שלבשתי אחת מהן, נסעתי בחזרה לעיר. באמצע הדרך עצרתי בשולי הכביש והוצאתי את הכלבים להשתין. מבטי נח על הקוואסאקי מאחור ולא עמדתי בפיתוי. אחרי שהורדתי אותו, נסעתי ברחבי הכביש הלוך וחזור, בתקווה שאצליח לנקות את הראש. לא הפסקתי לחשוב על גריי. אימא תמיד אמרה שהוא לא היה שורד את מה שהייתי עד לו. הוא היה עדין ממני ואולי זו הסיבה שאימא העדיפה אותו על פניי. גם אני הייתי מעדיף אותו אם הייתי במקומה.
הכלבים חיכו מחוץ למכונית וצפו בי. לבסוף עצרתי לידם, אבל נשארתי על האופנוע. לא הצלחתי להסביר למה היססתי פתאום לנסוע בחזרה לעיר. רציתי לחזור למרצ'לה. ויתרתי על הכול למענה ורציתי להיות איתה, אבל מישהו הלשין עליי. לא חשבתי שמדובר בגראול. הוא לא נראה כמו טיפוס נקמני ולא הייתה לו סיבה לעשות זאת, אלא אם כן לוקה הורה לו. מתיאו בהחלט רצה שאסתלק. אולי הוא הפיץ את המידע. או אמו. הבחור שנא אותי עד מוות ורצה לראות אותי בתור גופה, כמה שיותר רחוק מאחותו.
עכשיו כל חבר טרטרוס בארצות הברית ידע שרצחתי את ארל ויראה בי בוגד. אהיה היעד המרכזי. במצב כזה אתקשה מאוד למצוא את גריי. אם אחזור למרצ'לה ואספר לה שאני צריך לחפש את אחי גריי, מי שהלשין עליי יגלה את זה תוך זמן קצר ויפיץ את המידע. אולי הוא יספר שאני רוצה גם במותו של גריי.
״פאק,״ מלמלתי. הייתי מוכרח למצוא את אחי לפני שמישהו יכניס לו לראש שאני מהווה סכנה עבורו, אם לא איחרתי כבר את המועד.
המשכתי לשבת על האופנוע וצפיתי בשקיעה. הרכיבה אל עבר השמש השוקעת תמיד הייתה סימן של חופש, גם אם חייו של אופנוען היו עמוסים באחריות ובכללים.
החלטתי לישון על המשטח של תא המטען לפני שאחליט מה לעשות הלאה. הייתי מת מעייפות ונזקקתי ללילה של שינה כדי להשלים עם המפנה שהתחולל בחיי.