ג'ויה

צ'קליסט לטיול:

√ שלא ירצחו, יהרגו או יאנסו אותי
√ לא להישבר אחרי שבוע ולחזור לארץ
√ להכיר אנשים חדשים
√ לנוח אחרי שנים של עבודה
√ להחתים את הדרכון שלי לפחות בשש ארצות
√ לחזור לארץ רק בצבע מוקה
√ ליהנות ולנצל כל רגע (גם אם אני לבד)
√ לא להתגעגע לשי
√ להזדיין
√ לכתוב יומן מסע
√ לחזור לחייך
√ להיות שמחה ומאושרת
√ להשתכר עד צחוק
√ לצחוק עד דמעות
√ לישון טוב
√ לצבור כוחות מחודשים
√ לפתוח את הלב

עדי 
משהו פשוט נשבר בי. זה קרה ביום אחד. ההבנה שכבר לא אהיה מושלמת.
עד שהמשפחה שלי התפרקה הייתי מושלמת. ילדה של אבא שגדלה לנערה יפיפייה עם תלתלים קופצים, קצת מצחיקה, קצת צינית, הרבה חכמה. מושלמת. ואז ההורים התגרשו ואבא עזב את הבית. לא רק את אמא הוא עזב, אלא גם אותי. הוא שכח שיש לו ילדה, ילדה מושלמת. בשבת חזרתי מהבסיס ברמאללה והם בישרו לי את הבשורה. הדבר היחיד שכאב באותו רגע לא היה הפרידה אלא המחשבה שלא אהיה מושלמת.
אני עסוקה כל הזמן. עד היום אני עסוקה. אבל מרוב שהעסקתי את עצמי כל השנים לא שמתי לב שהלכתי לאיבוד, הגעתי לקצה של עצמי. מרוב עיסוקים לא שמתי לב שאני כבר לא מאושרת. ואולי לא הייתי מושלמת גם קודם. בגיל ארבע עשרה התחלתי לעבוד, לא כי הרגשתי שחסר לי משהו, כי זה נראה לי נכון. נהניתי מכל רגע, חבר ראשון, תלמידה מצטיינת, חיילת מצטיינת, עצמאית ומוקפת חברים, היו לי חיים תותים.
בצבא משהו התחיל להיסדק. אמא עברה אירוע מוחי. זמן קצר אחר כך אבא עזב ולזמן מה חשבתי שהמסכה המחויכת ששמתי על עצמי משאירה אותי מושלמת. הייתי יושבת לילות שלמים בחמ"ל ומתפללת שהשירות הצבאי שלי ייגמר, אבל לא אמרתי לאיש מה הרגשתי. הציעו לי לשרת בקבע והסכמתי. פחדתי להראות כמה אני שבירה. פחדתי שיֵדעו שאם עוד חייל אחד ימות במשמרת שלי, אמות בעצמי. ואז מוטי מת. כבר השתחררתי. מהצבא. רק מהצבא. זו הייתה הפעם הראשונה שנשברתי בה באמת. שבוע שלם, כמעט ארבעים מעלות חום. אבל גם השבוע הזה עבר וחזרתי להיות אני המושלמת. זאת שגם אם החיים שלה מזמן לא קרובים להיות מושלמים, היא עדיין מתאמצת להמשיך בהצגה. בכל מקום שיחקתי. שיחקתי בזמן לימודי התואר הראשון, כאילו אני נהנית שנופלים עלי קסאמים, בזמן שהגוף שלי רק רצה לברוח לטיול שאחרי הצבא. זייפתי עם שי, הוא בכלל לא היה הטעם שלי והצלחתי לזייף שאני אוהבת אותו, אפילו בפני עצמי. זייפתי בעבודה, יעדים, מספרים, אנשים, מוזיקה, ועוד יעדים. הצגה אחת גדולה. במיוחד בחמש השנים האחרונות. חמש שנים מזויפות שגמרו לי את הכוח אפילו לחייך. אני מסתובבת מדי יום - כל היום - בפרצוף תשעה באב, כאילו מישהו בעט לי בבטן, וממשיכה לשדר לכל מי שבטווח קליטה שאני לא סובלת. אנשים מתים מרעב בעולם, אז להראות שאני סובלת זו קצת הגזמה. בכל חמש השנים המזויפות האלה לרגע אחד לא חשבתי לעזוב. לזוז. הייתי רגילה למקום שלי, לחיים שלי, לאנשים שלי. לא נראה לי הגיוני להחליף מקום בדבר לא נודע.
עד שלא יכולתי עוד. פתאום הכול התפרץ. דמעות עלו לי לזוויות העיניים והרגשתי גוש ענקי מטפס ונעמד לי בגרון. רגע אחרי שלא הצלחתי להוציא צליל נפלה המסכה, נגמרה ההצגה, בשנייה שהדמעות שהתאמצתי כל כך להשאיר בפנים פרצו החוצה. זהו, אין יותר. לא מושלמת ולא מנסה להיות מושלמת. בשנייה אחת הבנתי שאני עוזבת. עוזבת הכול. עוזבת את העבודה שהגעתי אליה כדי להישאר רק חודשיים ולא לחתום על התחייבות לעשרה חודשים כדי לא לשלם קנס ונשארתי בה כמעט חמש שנים. עבודה שהגעתי אליה דוּך מרמאללה עוד לפני שהשתחררתי, עוד לפני שמוטי מת. עוזבת את שי הגולם המעצבן שרואה אותי בחוּם כשאני לובשת אדום וגם כשאני לובשת טורקיז. כל היום אני מתייפייפת לכבודו והוא רואה אותי בחום. העיניים שלי חומות, העור שלי שחום, תלתלים חומים, גולם. נכון, הוא עיוור צבעים אז לכאורה לא צריך להאשים אותו, אבל כן. עוזבת את התואר הזה, עם ממוצע סופי שמונים ותשע נקודה שבע, ושילכו להזדיין כל המזדיינים שיקבלו מצטיינים של התואר בעוד חצי שנה ואני לא רק בגלל שחסרות לי שלוש עשיריות הנקודה.
עוזבת את המדינה הזאת שכבר חמש שנים כל מה שהיא נתנה לי זה נדודים ממקום למקום, מתופת לתופת, מקסאמים לגראדים, מקרית מלאכי לרמאללה, מרמאללה לשדרות, משדרות לאשקלון. מצב ביטחוני אחד גדול ומחורבן. כאילו אין עוד מקומות לגור בהם. רק מקומות שמתים בהם אנשים, ותמיד במשמרת שלי. אין יותר מושלמת. אני נוסעת הכי רחוק שאפשר. נוסעת מלקום בחמש בבוקר, נוסעת מלסיים לעבוד באחת עשרה, נוסעת מלראות את שי מאוחר בלילה או בין לבין בהפסקות בעבודה. נוסעת הכי רחוק שאפשר משדרות האהובה שבשבוע הראשון שלי בה נפלו יותר משמונים קסאמים ביום. נוסעת מכל המדינה הזאת שאני שונאת מרוב שאני אוהבת. נוסעת מהחברים שלי, מהמשפחה, נוסעת מכל הסיכויים שלי להישאר פה ולהיות מושלמת. מנהלת, נשואה, אולי אפילו אמא. נוסעת מהסיכוי להיות בן אדם טוב כמו שהבטחתי למוטי שאהיה כדי שהמוות שלו לא יהיה לחינם. לעולם לא אהיה טובה כמו מוטי. מוטי היה מושלם באמת. אז אני נוסעת. לוקחת תיק, דוחפת אליו כלום ושום דבר. לוקחת את האני שהפכתי להיות בכל השנים האלה, משאירה מאחורַי שקרים וחיוכים מזויפים. נוסעת, בורחת, שכל אחד יקרא לזה איך שירצה.
אני יודעת דבר אחד: אני מכאן חייבת ללכת.