אולי תבוא לשבת

מה היא תפילה?
ובכן, תפילה היא המרחב בו האדם מדבר, מפלל,
והא־ל שומע.
ומה הוא לימוד תורה?
לימוד תורה הוא המרחב בו הא־ל מדבר, מתגלה בקושיות והוויות, במוסר נוקב או במבט חומל, בדקדוקי ההלכות ובאידאות הגדולות.
וישיבה?
ובכן, ישיבה היא המרחב בו האדם וא־לוהים נפגשים לכוס קפה. למתבונן מבחוץ נדמה לעיתים כי בית המדרש אינו אלא עיון בטקסטים ארכאים ואכילת עוגיות יבשות עם תוקף מפוקפק שנשכחו בפינת הקפה, אבל המתבונן בסוד הדברים יודע כי תקופת הישיבה היא מערכת יחסים רומנטית וסוערת, יש בה מאוהבים מצועפי עיניים שלא עוזבים את בית המדרש גם בשעות הקטנות של הלילה, ושבורי לב שאינם קמים בבוקר למניין.
לא בכדי, מתן תורה נמשל לברית הנישואין,
ובית המדרש קרוי 'מקדש מעט'
ועל כן הגדיל לעשות בן עזאי,
שלא נשא אישה משום שחשקה נפשו בתורה.
בישיבה בה למדתי, היה רצון להקים בית מדרש באופקים, רצון שהיו בו חלומות גדולים ונישאים בד בבד עם הרבה מפחי נפש, ואמנם לא זכיתי (נכון לכתיבת שורות אלו) להקים "בית", אבל רוצה לטעון, בדחילו, שהקמת בית מדרש במידת מה, דומה מאוד מאוד להקמת בית.

משבר

"תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה (יצה"ר) משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל' ע"ב)

ופעם פגע בי מנוול זה, ולא היה לאל ידי למושכו לבית המדרש. "נפול תפול לפניי" קרא לעומתי אותו זקן וכסיל, "אדם להבל דמה" בז לי, כלום ישנו בשר ודם היכול לי? גם הבוקר לא תצלח לקום בזמן לתפילה! אך אני, חצוף ושוטה, משיב כנגדו: " גירא בעינך השטן! אקום גם אקום ואף אהיה הראשון לפתוח את בית המדרש!

והנה נשתנה מראהו, והוא כארי של אש, שתום עין ונורא מאוד (יומא סט) ונאלם פי בפחד, וכשלו רגליי עת ראיתי את כל עולמי חרב וימיי חולפים ביעף בבטלה ובחוסר מעש.

"אינך אלא תולעת ולא איש" הטיח בי, מתי בפעם האחרונה התפללת כמו שצריך? באותה שעה החל הייאוש הארסי מפעפע בי, חונק. "עבירה אחת בעוה"ז, מלפפתו והולכת לפניו ביום הדין" (סוטה, ג' ע"ב)

או אז בכוחות אחרונים נשאתי עיני לשמיים "מה תולעת אין כוחה אלא בפיה, כך ישראל אין כוחם אלא בפיהם" (תנחומא, בשלח ט') "עזרני א־ל חי להושיע מהיצר המפתה, המריע"

פתאום שמעתי קול קורא מן שמיא: "קום בן אדם! קום".

"קום, טמבל! אנחנו כבר מאחרים לתפילה" אמרו לי אורי ומיכאל (חברים יקרים ואהובים, אז חלקו איתי חדר בפנימיית הישיבה) "שלא תבכה לנו שכל היום הלך כי שוב קמת בצהריים".

ואני הבטתי בהם בעיניים טרוטות ומלמלתי: "ברוך אתה.. המעביר חבלי שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי".