הלווייתן מבבל 2 - המים שבין העולמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלווייתן מבבל 2 - המים שבין העולמות
מכר
מאות
עותקים
הלווייתן מבבל 2 - המים שבין העולמות
מכר
מאות
עותקים

הלווייתן מבבל 2 - המים שבין העולמות

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 316 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 16 דק'

הגר ינאי

הגר ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה כעיתונאית בחיים אחרים וכן במוסף הארץ. כמו כן עבדה במשך שנים כמבקרת ספרים בגלובס, וכמבקרת ספרים וקולנוע בערוץ השני. כיום היא עורכת ספרותית, מורה לכתיבה יוצרת, ומבקרת ספרים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון.

ספרה הראשון הוא "אישה באור". ספרה השני הוא "מכונת הנצח של אלכס". ספרה השלישי הוא "הלווייתן מבבל". ספרה הרביעי של ינאי, ספר המשך שני בטרילוגיית הלווייתן מבבל, "המים שבין העולמות". הספר השלישי בטרילוגיית הלווייתן יצא ב-2017 ונקרא "המסע אל לב התהום", בהוצאת מודן ואוקיינוס. גם ספר זה זכה בפרס גפן, לשנת 2018. 

זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

הלווייתן מבבל #2

המים שבין העולמות הוא הספר השני בטרילוגיה עטורת השבחים "הלווייתן מבבל" על ממלכת בבל ניטש קרב, ולארבעת הגיבורים הצעירים נשקפת סכנה נוראה. יונתן מגלה שלכישרונו הגדול להרקדת צללים יש פן אפל; אחותו אלה, החיה בזהות בדויה של לוחם צעיר, מחפשת את התשובה לשאלה מיהי באמת; הילל בן שחר, מנהיג המורדים, יוצא למסע אל עבר התהום; והנסיכה היפהפייה נינו לומדת לפלס לה דרך בעולם אפל ואכזרי. ובמים שבין העולמות משייט לווייתן מסתורי ומטיל אימה. הסופרת הגר ינאי בוראת בכישרון רב וביד אמן עולם פנטסטי עשיר בעל איכות אפית. בסיפורה הסוחף, שאין בו רגע משעמם, נשזרים רבדים מיתולוגיים. המים שבין העולמות הוא הרפתקה ספרותית של ממש וצלילה בעולמות עמוקים ומופלאים. המים שבין העולמות הוא זוכה פרס גפן לשנת 2008 לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר. הספר הראשון בטרילוגיה, "הלווייתן מבבל", זכה בפרס גפן לשנת 2007.

פרק ראשון

פרולוג: נקמת הירבוע
 
הירבוע המופתע הרים רגל דקה והתגרד מאחורי אוזנו, מאזןֵ את עצמו באמנותיות על רגלו האחרת כחסידה שגופה כדור פרווה שמן.
לרטט התת-קרקעי שזרם באדווֹת מהמערב, לצלצול המתכתי הקצבי והקלוש, לניחוח המרוחק של זיעת אדם ועור אוכפים - זר כל-כך, ועם זאת מוכר כל-כך - היה פירוש אחד בלבד. הוא הסתובב לעבר השאר, שעמדו מאחוריו מהופנטים בחרדה ובקשב, והתפיח בבוז את לחייו. "תיירים."
המילה הכתה בהם כאריה הרים מורעב. בבת אחת נפוצו לעמדותיהם. תיירים! נכון שאיש ממכרסמי הענק לא ראה תייר בחייו, והסיפורים על תיירים התגלגלו במורד הדורות כאגדות (מי הטיפש שיתחשק לו לטייל בפינה נידחת כל-כך של מדבר טֶקלָה- מאקאן?), אבל התרגולת נשמרה כטקס קדוש. לרגע הזה חיכו כל חייהם. חבורת ירבועים זאטוטים דילגה בהתרגשות לאורך השביל המסומן באבנים מסוידות בלבן. ירבועית אימהית מחתה אבק משלט.
הירבוע עצמו התייצב בקופה - תא קטנטן הבנוי מקרשים. הוא ספר את העודף שלו וזיגג את עיניו בהבעה של קופאי מוסמך.
עשרות דודיו ואחייניו כעכעו והזדקפו על רגליהם האחוריות, לובשים הבעת בוז אדיב. הם לא היו צריכים להכיר תיירים כדי לדעת שזו ההבעה המתאימה לקבלת פניהם.
הרוכבים הגיעו מהר משציפו. צל מתכתי נפרש לרוחב הרמה הצחיחה כקו כהה, ובבת אחת בקעה מתוך האבק שורה של גברים רכובים על גמלים, לבושים בשריונים וחמושים למרות שלא היתה נפש חיה ברדיוס של מאות קילומטרים. הירבוע לא התרגש. זה היה תחום השיפוט שלו. הוא הרים כפה ויישר שערה בשפמו.
אחד הרוכבים, גבר אדנותי שזקנו השחור והמטופח היה קלוע בצמות דקיקות ועיניו הכהות הפיקו תבונה בלתי רגילה, ולא בהכרח נעימה, ירד מגמלו וניגש לקופה. סימני האבק והצמא לא קלקלו את הדרת הכבוד שלו. קולר הזהב שעל צווארו העיד שמדובר באחשדרפן בכיר. התייר סקר את כדור הפרווה השמנמן ונעץ בו עיניים רושפות. "נוּספִּירוֹפּוֹליס," אמר, "באתי לראות את העיר המתה."
"חצי דינר כסף בבקשה." הירבוע החווה לעבר הלוחמים שמאחור. "לכל אחד." ומפני שהתייר נראה המום במקצת הוסיף, "הנחה למשפחות ולטיולים מאורגנים."
בעודם מדברים הצטרפה אל התייר הראשון דמות נוספת, גבוהה וחסונה ממנו. כשהסירה את קסדתה השתחררה ממנה רעמת שיער חייתית חומה מבריקה. זו היתה אישה. על גבה נשאה קשת שנהב ענקית מחַט של ממותה. הירבוע בחן בעניין את חִציה, שכל אחד מהם היה מסוגל לנקב בגופו חור שבו ישחיל בקלות את זרועו.
עינה השמאלית היתה מכוסה במטפחת משי שחורה, ואילו בעינה הימנית היה המבט אכזרי כל-כך עד שהירבוע סבר שמטעמים אסתטיים עדיף לכסות גם אותה. "תעזוב את העכבר-צעצוע הזה, נסַראדוֹר. הם קרובי משפחה של העכברושים מהספרייה בנינווה.
זרקו אותם כאן, לפני כמה מאות שנים, בתור איזו בדיחה מחורבנת."
הירבוע לא אהב את הגישה שלה, והוא בהחלט לא היה עכבר.
"ההנחה לא תקֵפה בשבתות ובחגים," הדגיש.
הגבר הגבוה התבונן בו, כשוקל את צעדיו. רגע ארוך נמתח כמו מיתר של קשת. ואז, במפתיע, שלף שקיק עור ושפך על דלפק הקופה תלולית מרשרשת ומקפצצת של פנינים בצבע תותים בשמנת ומרגליות נהדרות בגוונים של צבעי השקיעה בשמים. "שני כרטיסים בבקשה."
"תרצו הדרכה אישית? אני יכול ללוות אתכם ולתת הסבר."
הגבר והאישה הפנו לו את גבם בלי מילה נוספת. "העודף שלכם!" צייץ אחריהם, אבל הם לא הביטו לאחור והוא משך בכתפיו.
איזו גסות רוח. נו, מה, תיירים.
"תירגעי, גאלָה," אמר נסראדור לנוכח גבותיה המתקדרות של הגנרלית. אבל מכיוון שההבעה שעל פניה לא התרככה, הוא נאלץ לפלוט גיחוך. "היא לא מוצאת חן בעינייך, נוספירופוליס העתיקה."
שניהם השקיפו על ההריסות. הגנרלית אַריטראבָה משכה בכתפיה. "אני חייבת להודות שציפיתי ליותר."
"אני מבין אותך. נוּספּיראת היה מייסד שושלת הלוחמים שלך, וזו היתה העיר שלו."
"היא לא נראית כמו משהו ששווה שנים-עשר שבועות במדבר.
בעיקר לא משהו ששווה את הסיכון שלקחנו כשיצאנו את גבולות האימפריה דווקא עכשיו."
נסראדור רטן. שניהם שנאו להיזכר במה שהתרחש שלושה חודשים קודם לכן כפי שאדם שונא סכין הננעצת בחלק הרך ביותר בבשרו. לפני שלושה חודשים היתה הכיכר הגדולה בבבל. חגיגות הקיץ, הדגלים, הממתקים, ההתרגשות המבעבעת. שלטונם באימפריה עמד לקבל את תוקפו המוחלט: עתיד ורוד ומוצק שמגיע לכלל הבשלה בצהרי יום קיץ עליז. אבל אז החלו הדברים להשתבש.
לתוך התמונה התפרצו המורדים, ואִתם הצרות. דם ובוץ ניתזו לכל עבר ועשן שחור צרב את הריאות. חיילים נהרגו, הטנקים החדשים של הגנרלית נמעכו, האַלמַטוֹסקוֹפּ שבנו הסילפוֹת פוּצץ, הנסיכה נין-אוּרמוּז נחטפה, ושני השדים הענקיים המשומרים בעמודי הזכוכית במקדשו של מֶרדוּך - שרי צבאה של התהום - ניפצו את כלאם והמריאו אשמדאי יודע לאן, שׂמים ללעג את שלטונם של האחשדרפנים ומודיעים כמו כרזה ענקית התלויה בשמים על פתיחתו של המרד.
ואם זה לא הספיק, היו האורחים מהעולם האחר, הדודנים של אריטראבה, בנו ובתו של המדען עמנואל מרגוליס. נסראדור ירק.
המזיקים הקטנים חדרו לבבל כשעקבו אחרי הגנרלית שנשלחה לקחת את התרופות ממעבדתו של מרגוליס. הנערה החצופה הוציאה לגאלה את העין בסכין. והנער? הוא נרעד. לנער היה כישרון להרקיד את צלליהם של בני האדם. לכישרון זה היתה רק משמעות אחת, ודמו של נסראדור הפך לקרח כשחשב עליה. ודווקא בשעה כזו הוא ואריטראבה, כמו זוג תיירים בגמלאות, יוצאים למסע במדבר שומם.
אריטראבה התבוננה בנוף בעיון. מדבר טקלה-מאקאן היה ידידותי לעוברי אורח כלועו של צבוע. דיונות חול בצבע שתן כהה התחלפו במישורי אבק שהצמיחו שיחים נמוכים ומכוערים. רכסי הרים דחפו את שלוחותיהם לתוך המדבר, וכעת היו על רכס כזה, שבו התחלף החול בכמויות שלא ייאמנו של סלעי מלח אדומים ומכורסמים כמו מגדלים חלולים שעיוותו הרוחות.
וזה מה שנשאר מנוספירופוליס: מבוך של קירות אבן נמוכים, מתפוררים, שסימנו כקווי מפה שחורים את מקומם של מגדלי אוב וארמונות רפאים. כרגיל באתרים היסטוריים, הדמיון עלה בהרבה על המציאות. אך במקרה הזה הדמיון רוסן היטב. שבילים לבנים מסומנים בסיד חצו את האתר וחצים הדריכו את המבקרים אל השירותים הקרובים. ירבועית צעירה קרבה אליהם בביישנות והציעה עלון מידע ססגוני.
"מַראס..." ריטון הלביאה הנמוך של אריטראבה הדהד בין הסלעים.
הוא הצביע על השמש השוקעת במערב, טובלת באמבטיית האפוקליפסה היומית שלה, מזהיבה את הרקיע בקשתות ובחרבות של דם ואש. "סבלנות, גאלה. עוד קצת."
השמים הכחילו והסגילו ברכוּת, ואז, בבת אחת, נעשו עמוקים עד אינסוף וכדור הארץ נפלט כספינה קטנה משפך נהר רדוד למעמקי אוקיינוס אינדיגוֹ. כוכבים החלו לנצנץ כפנסיהן של סירות מרוחקות.
נסראדור ידע שהירח לא יעלה. הכול חוּשב בקפדנות. זה היה ליל מולד הלבנה, ואורה הגס לא הפריע להם. השקט סביב נעם לו.
נוספירופוליס נבנתה לפני יותר מאלף שנים. היא שלטה בנתיב השיירות שהובילו משי ותבלינים מהערים הברבריות בשטחי ההפקר המזרחיים לבבל ולערי שפלת הנהרות. אך לאחר המלחמה הגדולה בתהום, כשזיקוּראת השחקים נפל לתוך הבוץ וגבולותיה של הממלכה הגדולה נאטמו, לא היתה ברירה אלא להפקיר את אחת הערים הנהדרות בעולם הנאור לחסדי סופות החול ושיחי עכובית הגלגל המתחבטים כרוחות רפאים רעבות. מה שנקבר מתחת לעיר היה חייב להיות מורחק מעין ומלב.
כעת השתנו הזמנים. הגיעה השעה לחשוף את מה שנקבר.
נסראדור ספר את הכוכבים ההולכים ומתרבים בניסיון למצוא נחמה בשלוותם. כמה קשה היתה ההחלטה! מי יערוב לנזק? האם בכלל יצליח להשתלט על הכוח שיצא לחופשי? אם יאבד שליטה, הדבר עלול להסתיים באסון. לאַשׁפֶּרבּוֹשֶׁת הקדמון היתה העוצמה הנחוצה להשיב לבקבוק את השד ששחרר. האם גם הוא יעמוד במשימה? הוא ליקק את שפתיו היבשות. איזו ברירה היתה לו? הסכנה שהיה נתון בה היתה גדולה מדי. המצב באימפריה היה בכי רע.
המרד התפשט כמו מגפה. הילל בן שחר התקבל בהערצה בכל מקום שאליו פנה, וגם התהום הרימה את ראשה המכוער. סוכני חרש מהארצות הברבריות הצפוניות דיווחו על תנועה חשודה של צבא אפל בתוך הים. משהו ניסה לטפס החוצה מתוך הפיורדים של נוֹרינגסגוֹר ומהמישורים האפלים של נוֹרדאבּאלָה וקַלַמוּקוּרסק.
כוחות התהום התעוררו מתנומתם בת אלף השנים.
הירבוע הקופאי הכניס לארונית הציוד המשרדי את הפיקדון היומי שלו, שניתן לקנות בו ממלכה קטנה. הוא יצא מביתן הקופה ונעל את דלת הקרשים. שמונה בערב. שעת הביקור הסתיימה.
הוא ניתר במורד השביל והופתע מהחוצפה: לא רק שזוג התיירים לא הראה כל סימן שהוא עומד לעזוב, אלא שגם היתה תנועה פנימה.
שישה חיילים סחבו לתוך האתר תיבה בצורת ארון מתים ארוך ודק. אחרים נשאו גנרטור אלקטרו-סילפידי בתיבת זכוכית. הירבוע התכוון להתערב תכף ומיד ולשים קץ להפקרות הזאת. אך בדיוק באותו הרגע צץ כוח טבע עליון בדמות פרעוש. עד שהגירוד טופל החיילים כבר המשיכו בדרכם. פחדנים! הוא לא חלם לוותר. הוא תכנן לנזוף בחומרה בשחור הזקן. אך האדון היה שקוע במשהו, ואיכשהו נראה שלא ישמח אם יפריעו לו. למרות נחישותו וחוש הצדק שלו, הירבוע גילה שרגליו מדלגות מעצמן למסתור מאחורי אבן. שפמו התחיל לרטוט במשהו שיצור אמיץ פחות היה מכנה "עצבנות". הזר טיפס על סלע נמוך והרים את זרועותיו אל השמים כדורס שחור. ואז החל למלמל. הירבוע מצמץ בהפתעה. שרשרות שקופות של אותיות ומילים החלו להתגשם באוויר המדבר החשוך והרקיע המכוכב. מחרוזות ארוכות של אותיות השתלשלו וזהרו סביב, כאילו נפרם אריג המציאות חוטים-חוטים.
הגבר החל למשוך בחוטי המילים ולפתל אותם. המדבר הגיב באופן מידי, והירבוע שמע את נהמת הרוח המתרוממת. החיילים כיסו את פיהם ואפם נוכח הסופה שהרוותה את האוויר בחול דקיק ודוקרני. האחשדרפן עשה תנועה מהירה ומשך בזנבו הקלוש של חוט ארוך ושקוף שנמשך - האם זה ייתכן? - היישר מזנבו הירקרק-קפוא של השביט נבֶֶּרוּ. שביטו של מרדוך, שפקח עין על כוכבי האלים במסילותיהם במשך אלף שנים, הלך והתרחק. בקיץ הפך את פניו לשוב אל הרקיעים הקרים שמתוכם הגיח. בעוד יום או יומיים ייעלם כליל. זו היתה הפעם האחרונה שניתן לחזות בו.
אורו התפוצץ בבת אחת, מתיז אותיות ומאיר את הרמה כשמש קטנה. עיניו הענקיות של הירבוע הכפילו את גודלן בתדהמה. אור השביט צייר בתוך ענן החול צבעים וצורות כפי שהשמש מציירת בגשם את הקשת בענן. מתוך קווי המתאר של הקירות ההרוסים נבטו חומות, כיפות, צריחים ומגדלים, תחילה קלושים ולאחר מכן בוהקים ומוחשיים. נוספירופוליס! היא קמה מתוך אור הכוכב וערפל החול כמו רוח רפאים, מתענגת על זכרהּ שלא דעך.
זו היתה הפעם הראשונה שהירבוע ראה אותה ממש. והוא כמעט נפל על גבו מרוב תדהמה. נוספירופוליס של אור השביט היתה בצורה ומאוגרפת, עיר שמקטינה את המשוטטים ברחובותיה, מכריחה אותם לבהות כלפי מעלה, באנדרטאותיה. עיר שפסליה וקישוטיה לא נועדו לרומם את הנפש אלא לסנוור את החושים ולדכאם. הירבוע לא אהב אותה. היא היתה זנותית, גסה, מוגזמת מכל בחינה. בשחזור ההיסטורי שלהם הם עשו עבודה הרבה יותר נעימה. הרהוריו נקטעו בפתאומיות כשהגבר, שצעד ברחובות הרפאים בביטחון, נעצר מול מקדש מוזנח. "כאן."
"התיבה," אמרה האישה. ששת החיילים נושאי ארון המתים קרבו אליה. היא שחררה את בריחי הברזל. הירבוע ציפה לזוהר שיזהיב את פניה. אך במקום זאת הוציאה חנית עתיקה, ארוכה ומכוערת, עשויה מעץ ארז כבד ומחושלת בידי נפח פרימיטיבי.
חפץ שמאוד לא הולם גיברת, חשב. למרות כובדה, הרימה האישה את החנית בקלות. למרדוך הגדול היתה חנית מפורסמת שבאמצעותה הביס את התהום. אבל לאחר הניצחון על המעמקים לקחו אותה ממנו שלוש הנשמות הגדולות, שאז היו מאוחדות, והיא נשמרה כשריד קדוש במקדש בבבל. האם ייתכן...? "טוב מאוד," אמרה האישה בשביעות רצון.
כולם נעלמו בין קירות החול המנשב. הירבוע ניקה בכפותיו את גרגרי החול שהרוח מילאה בהם את אוזניו. עיר החול הנושב לא היתה יציבה. ענן חולף שהסתיר את אור השביט גרם לה להבהב.
הכישוף הלך ונחלש, והוא הבחין שהקירות הבוהקים של נוספירופוליס שבים להיות מטח אקראי של גרגרי חול. הדבר לא גרם אושר רב לחבורה שבתוך המקדש. הוא שמע מבפנים צעקות של כעס וזירוז, ואת טרטור הגנרטור. הגבר שחור הזקן צעק מילים מוזרות, והאישה צעקה גם היא.
ואז התרחש דבר מה. בתוך ערפל החול החל להתאבך עשן לבן כהה ובאוויר עמד סירחון של שיחים חרוכים, רתמות עור ישנות נשרפות וברזל מותך. בתוך המקדש התעוררה לחיים ישות חדשה.
גבוהה, רעבתנית, חסרת מעצורים. הירבוע חש זאת בעצמותיו.
הקירות הלא קיימים לא היו מסוגלים לחסום את נוכחותה הבלתי נעימה. הגבר בתוך המקדש צעק בחדוות ניצחון.
לירבוע נדמה שהוא רואה את צללי החיילים מתנפלים על היצור החדש וכובלים בשרשרות את רגליו ואת זרועותיו בטרם יתעשת.
האישה נופפה בחנית העתיקה שלה והדבר שהתעורר הושיט לעברה את זרועותיו. אבל האישה הרחיקה ממנו את החנית כפי שמרחיקים נתח בשר מחיה הקשורה בשרשרת. היא צחקה. "תראה, נסראדור, הוא מפחד ממני. הוא יודע שהנשמה שלי היא נשמת נוספיראת."
"הוא לא מפחד מכלום, גאלה. אל תשלי את עצמך. רק תדאגי להרחיק ממנו את החנית. ככה נוכל לשלוט בו."
"מי היה מאמין, מרדוך הגדול קשור בשרשרת כמו כלב."
מרדוך.
אז כאן היה כל השנים האלה. ממש כאן. במדבר. הרי איש לא ראה אותו באלף השנים האחרונות, שבמהלכן היה נערץ ברחבי האימפריה. מסתבר שהאחשדרפנים החביאו אותו ממש מתחת לשפמם של שומרי האתר ההיסטורי.
הירבוע צייץ במרירות. איזו חוצפה! יכלו ליידע אותם. האם לא בוטחים בהם? אילו היו יודעים שמרדוך טמון כאן, האם לא היו דואגים לפחות לשים שלט יפה? לחייו התנפחו בזעם. אך ברגע הבא התחלף זעמו באימה. הכוח שהוער מתרדמתו החל לחלחל דרך הקירות הדלילים. שתי עיניים בוערות כלפידים סרקו את החושך, לא מחמיצות את סימן החיים הזעיר ביותר. הוא התכווץ ונצמד לקרקע, וכל שערה בפרוותו חושמלה מקרבתה של נוכחות מצמיתה שברגע אחד של התעניינות מסוגלת לאחוז בך בצבת ברזל ולשרוף אותך באש תובנתה.
החצץ דקר את כרסו הרכה של הירבוע. הוא ביקש לזחול על גחונו ולהתרחק, להיעלם מהמקום חסר המזל. אך גופו קפא בפחד.
מאום לא נסתר מהעיניים הבוערות. תנועה זעירה של שפמו חשפה אותו לתשומת הלב החורכת, ושני לפידים זוהרים התמקדו בו. מהו פרק הזמן שלוקח לאליל עליון לסקור חיית מדבר זעירה כל-כך? אלפית השנייה או פחות? אך הירבוע חש שלבו וכליותיו מותכים באור העז. למשך חלקיק של רגע היה בלתי נפרד מהתודעה האדירה, ובמהלכו ראה את עצמו בבהירות: מכרסם עלוב, שמן, מזדקן, נפוח מחשיבות עצמית. המראה היה מחריד. האם זה באמת אני? זעק לבו הקט. מזל שהמבט האיום הִרפה ממנו, משום שעוד אלפית השנייה היה יוצא מדעתו. אבל האליל העליון - עלבון נוסף - לא מצא בו אפילו גרגר של עניין.
הוא רבץ על כרסו, מתנשף כמו משהו ששיטפון מדברי לעס והקיא. מבין קירות החול נפלטו חיילים שמבט האש חרך אותם.
כמה מהם נפלו על האדמה ללא רוח חיים. הוא הניע את רגליו ברעד, וברגע שגילה שהן מסוגלות לשאת אותו מיהר לדלג במעלה השביל, לפני שיתרחשו אסונות נוספים. בכפות רועדות פתח את ביתן הקופה והדליק את העששית שעל שולחנו. לאט-לאט שבה אליו נשימתו. למרות כל הפגמים הנוראים שחשף בו מבט האש, היה יצור עז נפש. הוא יַראה לחוצפנים האלה! הוא ינקוט נגדם אמצעים חמורים. הוא הוציא מהארונית את טופס התלונה החריף ביותר, זה ששוליו מוקפים במסגרת מאיימת של דיו אדומה, ובחן אותו בהנאה. זה ילמד אותם לקח! כשלשונו משתרבבת מפיו מילא את הטופס ולא השמיט דבר. למטה חתם "הממונה על האתר ההיסטורי, צפון-מערב מדבר טקלה-מאקאן", והוסיף חותמת גומי סגולה, "דחוף!" בעוד חודשיים-שלושה לכל היותר תעבור שיירה שתוכל לקחת את מכתבו ולהפגיז את העולם התרבותי. הוא רחץ את לחייו בסיפוק.

הגר ינאי

הגר ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה כעיתונאית בחיים אחרים וכן במוסף הארץ. כמו כן עבדה במשך שנים כמבקרת ספרים בגלובס, וכמבקרת ספרים וקולנוע בערוץ השני. כיום היא עורכת ספרותית, מורה לכתיבה יוצרת, ומבקרת ספרים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון.

ספרה הראשון הוא "אישה באור". ספרה השני הוא "מכונת הנצח של אלכס". ספרה השלישי הוא "הלווייתן מבבל". ספרה הרביעי של ינאי, ספר המשך שני בטרילוגיית הלווייתן מבבל, "המים שבין העולמות". הספר השלישי בטרילוגיית הלווייתן יצא ב-2017 ונקרא "המסע אל לב התהום", בהוצאת מודן ואוקיינוס. גם ספר זה זכה בפרס גפן, לשנת 2018. 

זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 316 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 16 דק'
הלווייתן מבבל 2 - המים שבין העולמות הגר ינאי
פרולוג: נקמת הירבוע
 
הירבוע המופתע הרים רגל דקה והתגרד מאחורי אוזנו, מאזןֵ את עצמו באמנותיות על רגלו האחרת כחסידה שגופה כדור פרווה שמן.
לרטט התת-קרקעי שזרם באדווֹת מהמערב, לצלצול המתכתי הקצבי והקלוש, לניחוח המרוחק של זיעת אדם ועור אוכפים - זר כל-כך, ועם זאת מוכר כל-כך - היה פירוש אחד בלבד. הוא הסתובב לעבר השאר, שעמדו מאחוריו מהופנטים בחרדה ובקשב, והתפיח בבוז את לחייו. "תיירים."
המילה הכתה בהם כאריה הרים מורעב. בבת אחת נפוצו לעמדותיהם. תיירים! נכון שאיש ממכרסמי הענק לא ראה תייר בחייו, והסיפורים על תיירים התגלגלו במורד הדורות כאגדות (מי הטיפש שיתחשק לו לטייל בפינה נידחת כל-כך של מדבר טֶקלָה- מאקאן?), אבל התרגולת נשמרה כטקס קדוש. לרגע הזה חיכו כל חייהם. חבורת ירבועים זאטוטים דילגה בהתרגשות לאורך השביל המסומן באבנים מסוידות בלבן. ירבועית אימהית מחתה אבק משלט.
הירבוע עצמו התייצב בקופה - תא קטנטן הבנוי מקרשים. הוא ספר את העודף שלו וזיגג את עיניו בהבעה של קופאי מוסמך.
עשרות דודיו ואחייניו כעכעו והזדקפו על רגליהם האחוריות, לובשים הבעת בוז אדיב. הם לא היו צריכים להכיר תיירים כדי לדעת שזו ההבעה המתאימה לקבלת פניהם.
הרוכבים הגיעו מהר משציפו. צל מתכתי נפרש לרוחב הרמה הצחיחה כקו כהה, ובבת אחת בקעה מתוך האבק שורה של גברים רכובים על גמלים, לבושים בשריונים וחמושים למרות שלא היתה נפש חיה ברדיוס של מאות קילומטרים. הירבוע לא התרגש. זה היה תחום השיפוט שלו. הוא הרים כפה ויישר שערה בשפמו.
אחד הרוכבים, גבר אדנותי שזקנו השחור והמטופח היה קלוע בצמות דקיקות ועיניו הכהות הפיקו תבונה בלתי רגילה, ולא בהכרח נעימה, ירד מגמלו וניגש לקופה. סימני האבק והצמא לא קלקלו את הדרת הכבוד שלו. קולר הזהב שעל צווארו העיד שמדובר באחשדרפן בכיר. התייר סקר את כדור הפרווה השמנמן ונעץ בו עיניים רושפות. "נוּספִּירוֹפּוֹליס," אמר, "באתי לראות את העיר המתה."
"חצי דינר כסף בבקשה." הירבוע החווה לעבר הלוחמים שמאחור. "לכל אחד." ומפני שהתייר נראה המום במקצת הוסיף, "הנחה למשפחות ולטיולים מאורגנים."
בעודם מדברים הצטרפה אל התייר הראשון דמות נוספת, גבוהה וחסונה ממנו. כשהסירה את קסדתה השתחררה ממנה רעמת שיער חייתית חומה מבריקה. זו היתה אישה. על גבה נשאה קשת שנהב ענקית מחַט של ממותה. הירבוע בחן בעניין את חִציה, שכל אחד מהם היה מסוגל לנקב בגופו חור שבו ישחיל בקלות את זרועו.
עינה השמאלית היתה מכוסה במטפחת משי שחורה, ואילו בעינה הימנית היה המבט אכזרי כל-כך עד שהירבוע סבר שמטעמים אסתטיים עדיף לכסות גם אותה. "תעזוב את העכבר-צעצוע הזה, נסַראדוֹר. הם קרובי משפחה של העכברושים מהספרייה בנינווה.
זרקו אותם כאן, לפני כמה מאות שנים, בתור איזו בדיחה מחורבנת."
הירבוע לא אהב את הגישה שלה, והוא בהחלט לא היה עכבר.
"ההנחה לא תקֵפה בשבתות ובחגים," הדגיש.
הגבר הגבוה התבונן בו, כשוקל את צעדיו. רגע ארוך נמתח כמו מיתר של קשת. ואז, במפתיע, שלף שקיק עור ושפך על דלפק הקופה תלולית מרשרשת ומקפצצת של פנינים בצבע תותים בשמנת ומרגליות נהדרות בגוונים של צבעי השקיעה בשמים. "שני כרטיסים בבקשה."
"תרצו הדרכה אישית? אני יכול ללוות אתכם ולתת הסבר."
הגבר והאישה הפנו לו את גבם בלי מילה נוספת. "העודף שלכם!" צייץ אחריהם, אבל הם לא הביטו לאחור והוא משך בכתפיו.
איזו גסות רוח. נו, מה, תיירים.
"תירגעי, גאלָה," אמר נסראדור לנוכח גבותיה המתקדרות של הגנרלית. אבל מכיוון שההבעה שעל פניה לא התרככה, הוא נאלץ לפלוט גיחוך. "היא לא מוצאת חן בעינייך, נוספירופוליס העתיקה."
שניהם השקיפו על ההריסות. הגנרלית אַריטראבָה משכה בכתפיה. "אני חייבת להודות שציפיתי ליותר."
"אני מבין אותך. נוּספּיראת היה מייסד שושלת הלוחמים שלך, וזו היתה העיר שלו."
"היא לא נראית כמו משהו ששווה שנים-עשר שבועות במדבר.
בעיקר לא משהו ששווה את הסיכון שלקחנו כשיצאנו את גבולות האימפריה דווקא עכשיו."
נסראדור רטן. שניהם שנאו להיזכר במה שהתרחש שלושה חודשים קודם לכן כפי שאדם שונא סכין הננעצת בחלק הרך ביותר בבשרו. לפני שלושה חודשים היתה הכיכר הגדולה בבבל. חגיגות הקיץ, הדגלים, הממתקים, ההתרגשות המבעבעת. שלטונם באימפריה עמד לקבל את תוקפו המוחלט: עתיד ורוד ומוצק שמגיע לכלל הבשלה בצהרי יום קיץ עליז. אבל אז החלו הדברים להשתבש.
לתוך התמונה התפרצו המורדים, ואִתם הצרות. דם ובוץ ניתזו לכל עבר ועשן שחור צרב את הריאות. חיילים נהרגו, הטנקים החדשים של הגנרלית נמעכו, האַלמַטוֹסקוֹפּ שבנו הסילפוֹת פוּצץ, הנסיכה נין-אוּרמוּז נחטפה, ושני השדים הענקיים המשומרים בעמודי הזכוכית במקדשו של מֶרדוּך - שרי צבאה של התהום - ניפצו את כלאם והמריאו אשמדאי יודע לאן, שׂמים ללעג את שלטונם של האחשדרפנים ומודיעים כמו כרזה ענקית התלויה בשמים על פתיחתו של המרד.
ואם זה לא הספיק, היו האורחים מהעולם האחר, הדודנים של אריטראבה, בנו ובתו של המדען עמנואל מרגוליס. נסראדור ירק.
המזיקים הקטנים חדרו לבבל כשעקבו אחרי הגנרלית שנשלחה לקחת את התרופות ממעבדתו של מרגוליס. הנערה החצופה הוציאה לגאלה את העין בסכין. והנער? הוא נרעד. לנער היה כישרון להרקיד את צלליהם של בני האדם. לכישרון זה היתה רק משמעות אחת, ודמו של נסראדור הפך לקרח כשחשב עליה. ודווקא בשעה כזו הוא ואריטראבה, כמו זוג תיירים בגמלאות, יוצאים למסע במדבר שומם.
אריטראבה התבוננה בנוף בעיון. מדבר טקלה-מאקאן היה ידידותי לעוברי אורח כלועו של צבוע. דיונות חול בצבע שתן כהה התחלפו במישורי אבק שהצמיחו שיחים נמוכים ומכוערים. רכסי הרים דחפו את שלוחותיהם לתוך המדבר, וכעת היו על רכס כזה, שבו התחלף החול בכמויות שלא ייאמנו של סלעי מלח אדומים ומכורסמים כמו מגדלים חלולים שעיוותו הרוחות.
וזה מה שנשאר מנוספירופוליס: מבוך של קירות אבן נמוכים, מתפוררים, שסימנו כקווי מפה שחורים את מקומם של מגדלי אוב וארמונות רפאים. כרגיל באתרים היסטוריים, הדמיון עלה בהרבה על המציאות. אך במקרה הזה הדמיון רוסן היטב. שבילים לבנים מסומנים בסיד חצו את האתר וחצים הדריכו את המבקרים אל השירותים הקרובים. ירבועית צעירה קרבה אליהם בביישנות והציעה עלון מידע ססגוני.
"מַראס..." ריטון הלביאה הנמוך של אריטראבה הדהד בין הסלעים.
הוא הצביע על השמש השוקעת במערב, טובלת באמבטיית האפוקליפסה היומית שלה, מזהיבה את הרקיע בקשתות ובחרבות של דם ואש. "סבלנות, גאלה. עוד קצת."
השמים הכחילו והסגילו ברכוּת, ואז, בבת אחת, נעשו עמוקים עד אינסוף וכדור הארץ נפלט כספינה קטנה משפך נהר רדוד למעמקי אוקיינוס אינדיגוֹ. כוכבים החלו לנצנץ כפנסיהן של סירות מרוחקות.
נסראדור ידע שהירח לא יעלה. הכול חוּשב בקפדנות. זה היה ליל מולד הלבנה, ואורה הגס לא הפריע להם. השקט סביב נעם לו.
נוספירופוליס נבנתה לפני יותר מאלף שנים. היא שלטה בנתיב השיירות שהובילו משי ותבלינים מהערים הברבריות בשטחי ההפקר המזרחיים לבבל ולערי שפלת הנהרות. אך לאחר המלחמה הגדולה בתהום, כשזיקוּראת השחקים נפל לתוך הבוץ וגבולותיה של הממלכה הגדולה נאטמו, לא היתה ברירה אלא להפקיר את אחת הערים הנהדרות בעולם הנאור לחסדי סופות החול ושיחי עכובית הגלגל המתחבטים כרוחות רפאים רעבות. מה שנקבר מתחת לעיר היה חייב להיות מורחק מעין ומלב.
כעת השתנו הזמנים. הגיעה השעה לחשוף את מה שנקבר.
נסראדור ספר את הכוכבים ההולכים ומתרבים בניסיון למצוא נחמה בשלוותם. כמה קשה היתה ההחלטה! מי יערוב לנזק? האם בכלל יצליח להשתלט על הכוח שיצא לחופשי? אם יאבד שליטה, הדבר עלול להסתיים באסון. לאַשׁפֶּרבּוֹשֶׁת הקדמון היתה העוצמה הנחוצה להשיב לבקבוק את השד ששחרר. האם גם הוא יעמוד במשימה? הוא ליקק את שפתיו היבשות. איזו ברירה היתה לו? הסכנה שהיה נתון בה היתה גדולה מדי. המצב באימפריה היה בכי רע.
המרד התפשט כמו מגפה. הילל בן שחר התקבל בהערצה בכל מקום שאליו פנה, וגם התהום הרימה את ראשה המכוער. סוכני חרש מהארצות הברבריות הצפוניות דיווחו על תנועה חשודה של צבא אפל בתוך הים. משהו ניסה לטפס החוצה מתוך הפיורדים של נוֹרינגסגוֹר ומהמישורים האפלים של נוֹרדאבּאלָה וקַלַמוּקוּרסק.
כוחות התהום התעוררו מתנומתם בת אלף השנים.
הירבוע הקופאי הכניס לארונית הציוד המשרדי את הפיקדון היומי שלו, שניתן לקנות בו ממלכה קטנה. הוא יצא מביתן הקופה ונעל את דלת הקרשים. שמונה בערב. שעת הביקור הסתיימה.
הוא ניתר במורד השביל והופתע מהחוצפה: לא רק שזוג התיירים לא הראה כל סימן שהוא עומד לעזוב, אלא שגם היתה תנועה פנימה.
שישה חיילים סחבו לתוך האתר תיבה בצורת ארון מתים ארוך ודק. אחרים נשאו גנרטור אלקטרו-סילפידי בתיבת זכוכית. הירבוע התכוון להתערב תכף ומיד ולשים קץ להפקרות הזאת. אך בדיוק באותו הרגע צץ כוח טבע עליון בדמות פרעוש. עד שהגירוד טופל החיילים כבר המשיכו בדרכם. פחדנים! הוא לא חלם לוותר. הוא תכנן לנזוף בחומרה בשחור הזקן. אך האדון היה שקוע במשהו, ואיכשהו נראה שלא ישמח אם יפריעו לו. למרות נחישותו וחוש הצדק שלו, הירבוע גילה שרגליו מדלגות מעצמן למסתור מאחורי אבן. שפמו התחיל לרטוט במשהו שיצור אמיץ פחות היה מכנה "עצבנות". הזר טיפס על סלע נמוך והרים את זרועותיו אל השמים כדורס שחור. ואז החל למלמל. הירבוע מצמץ בהפתעה. שרשרות שקופות של אותיות ומילים החלו להתגשם באוויר המדבר החשוך והרקיע המכוכב. מחרוזות ארוכות של אותיות השתלשלו וזהרו סביב, כאילו נפרם אריג המציאות חוטים-חוטים.
הגבר החל למשוך בחוטי המילים ולפתל אותם. המדבר הגיב באופן מידי, והירבוע שמע את נהמת הרוח המתרוממת. החיילים כיסו את פיהם ואפם נוכח הסופה שהרוותה את האוויר בחול דקיק ודוקרני. האחשדרפן עשה תנועה מהירה ומשך בזנבו הקלוש של חוט ארוך ושקוף שנמשך - האם זה ייתכן? - היישר מזנבו הירקרק-קפוא של השביט נבֶֶּרוּ. שביטו של מרדוך, שפקח עין על כוכבי האלים במסילותיהם במשך אלף שנים, הלך והתרחק. בקיץ הפך את פניו לשוב אל הרקיעים הקרים שמתוכם הגיח. בעוד יום או יומיים ייעלם כליל. זו היתה הפעם האחרונה שניתן לחזות בו.
אורו התפוצץ בבת אחת, מתיז אותיות ומאיר את הרמה כשמש קטנה. עיניו הענקיות של הירבוע הכפילו את גודלן בתדהמה. אור השביט צייר בתוך ענן החול צבעים וצורות כפי שהשמש מציירת בגשם את הקשת בענן. מתוך קווי המתאר של הקירות ההרוסים נבטו חומות, כיפות, צריחים ומגדלים, תחילה קלושים ולאחר מכן בוהקים ומוחשיים. נוספירופוליס! היא קמה מתוך אור הכוכב וערפל החול כמו רוח רפאים, מתענגת על זכרהּ שלא דעך.
זו היתה הפעם הראשונה שהירבוע ראה אותה ממש. והוא כמעט נפל על גבו מרוב תדהמה. נוספירופוליס של אור השביט היתה בצורה ומאוגרפת, עיר שמקטינה את המשוטטים ברחובותיה, מכריחה אותם לבהות כלפי מעלה, באנדרטאותיה. עיר שפסליה וקישוטיה לא נועדו לרומם את הנפש אלא לסנוור את החושים ולדכאם. הירבוע לא אהב אותה. היא היתה זנותית, גסה, מוגזמת מכל בחינה. בשחזור ההיסטורי שלהם הם עשו עבודה הרבה יותר נעימה. הרהוריו נקטעו בפתאומיות כשהגבר, שצעד ברחובות הרפאים בביטחון, נעצר מול מקדש מוזנח. "כאן."
"התיבה," אמרה האישה. ששת החיילים נושאי ארון המתים קרבו אליה. היא שחררה את בריחי הברזל. הירבוע ציפה לזוהר שיזהיב את פניה. אך במקום זאת הוציאה חנית עתיקה, ארוכה ומכוערת, עשויה מעץ ארז כבד ומחושלת בידי נפח פרימיטיבי.
חפץ שמאוד לא הולם גיברת, חשב. למרות כובדה, הרימה האישה את החנית בקלות. למרדוך הגדול היתה חנית מפורסמת שבאמצעותה הביס את התהום. אבל לאחר הניצחון על המעמקים לקחו אותה ממנו שלוש הנשמות הגדולות, שאז היו מאוחדות, והיא נשמרה כשריד קדוש במקדש בבבל. האם ייתכן...? "טוב מאוד," אמרה האישה בשביעות רצון.
כולם נעלמו בין קירות החול המנשב. הירבוע ניקה בכפותיו את גרגרי החול שהרוח מילאה בהם את אוזניו. עיר החול הנושב לא היתה יציבה. ענן חולף שהסתיר את אור השביט גרם לה להבהב.
הכישוף הלך ונחלש, והוא הבחין שהקירות הבוהקים של נוספירופוליס שבים להיות מטח אקראי של גרגרי חול. הדבר לא גרם אושר רב לחבורה שבתוך המקדש. הוא שמע מבפנים צעקות של כעס וזירוז, ואת טרטור הגנרטור. הגבר שחור הזקן צעק מילים מוזרות, והאישה צעקה גם היא.
ואז התרחש דבר מה. בתוך ערפל החול החל להתאבך עשן לבן כהה ובאוויר עמד סירחון של שיחים חרוכים, רתמות עור ישנות נשרפות וברזל מותך. בתוך המקדש התעוררה לחיים ישות חדשה.
גבוהה, רעבתנית, חסרת מעצורים. הירבוע חש זאת בעצמותיו.
הקירות הלא קיימים לא היו מסוגלים לחסום את נוכחותה הבלתי נעימה. הגבר בתוך המקדש צעק בחדוות ניצחון.
לירבוע נדמה שהוא רואה את צללי החיילים מתנפלים על היצור החדש וכובלים בשרשרות את רגליו ואת זרועותיו בטרם יתעשת.
האישה נופפה בחנית העתיקה שלה והדבר שהתעורר הושיט לעברה את זרועותיו. אבל האישה הרחיקה ממנו את החנית כפי שמרחיקים נתח בשר מחיה הקשורה בשרשרת. היא צחקה. "תראה, נסראדור, הוא מפחד ממני. הוא יודע שהנשמה שלי היא נשמת נוספיראת."
"הוא לא מפחד מכלום, גאלה. אל תשלי את עצמך. רק תדאגי להרחיק ממנו את החנית. ככה נוכל לשלוט בו."
"מי היה מאמין, מרדוך הגדול קשור בשרשרת כמו כלב."
מרדוך.
אז כאן היה כל השנים האלה. ממש כאן. במדבר. הרי איש לא ראה אותו באלף השנים האחרונות, שבמהלכן היה נערץ ברחבי האימפריה. מסתבר שהאחשדרפנים החביאו אותו ממש מתחת לשפמם של שומרי האתר ההיסטורי.
הירבוע צייץ במרירות. איזו חוצפה! יכלו ליידע אותם. האם לא בוטחים בהם? אילו היו יודעים שמרדוך טמון כאן, האם לא היו דואגים לפחות לשים שלט יפה? לחייו התנפחו בזעם. אך ברגע הבא התחלף זעמו באימה. הכוח שהוער מתרדמתו החל לחלחל דרך הקירות הדלילים. שתי עיניים בוערות כלפידים סרקו את החושך, לא מחמיצות את סימן החיים הזעיר ביותר. הוא התכווץ ונצמד לקרקע, וכל שערה בפרוותו חושמלה מקרבתה של נוכחות מצמיתה שברגע אחד של התעניינות מסוגלת לאחוז בך בצבת ברזל ולשרוף אותך באש תובנתה.
החצץ דקר את כרסו הרכה של הירבוע. הוא ביקש לזחול על גחונו ולהתרחק, להיעלם מהמקום חסר המזל. אך גופו קפא בפחד.
מאום לא נסתר מהעיניים הבוערות. תנועה זעירה של שפמו חשפה אותו לתשומת הלב החורכת, ושני לפידים זוהרים התמקדו בו. מהו פרק הזמן שלוקח לאליל עליון לסקור חיית מדבר זעירה כל-כך? אלפית השנייה או פחות? אך הירבוע חש שלבו וכליותיו מותכים באור העז. למשך חלקיק של רגע היה בלתי נפרד מהתודעה האדירה, ובמהלכו ראה את עצמו בבהירות: מכרסם עלוב, שמן, מזדקן, נפוח מחשיבות עצמית. המראה היה מחריד. האם זה באמת אני? זעק לבו הקט. מזל שהמבט האיום הִרפה ממנו, משום שעוד אלפית השנייה היה יוצא מדעתו. אבל האליל העליון - עלבון נוסף - לא מצא בו אפילו גרגר של עניין.
הוא רבץ על כרסו, מתנשף כמו משהו ששיטפון מדברי לעס והקיא. מבין קירות החול נפלטו חיילים שמבט האש חרך אותם.
כמה מהם נפלו על האדמה ללא רוח חיים. הוא הניע את רגליו ברעד, וברגע שגילה שהן מסוגלות לשאת אותו מיהר לדלג במעלה השביל, לפני שיתרחשו אסונות נוספים. בכפות רועדות פתח את ביתן הקופה והדליק את העששית שעל שולחנו. לאט-לאט שבה אליו נשימתו. למרות כל הפגמים הנוראים שחשף בו מבט האש, היה יצור עז נפש. הוא יַראה לחוצפנים האלה! הוא ינקוט נגדם אמצעים חמורים. הוא הוציא מהארונית את טופס התלונה החריף ביותר, זה ששוליו מוקפים במסגרת מאיימת של דיו אדומה, ובחן אותו בהנאה. זה ילמד אותם לקח! כשלשונו משתרבבת מפיו מילא את הטופס ולא השמיט דבר. למטה חתם "הממונה על האתר ההיסטורי, צפון-מערב מדבר טקלה-מאקאן", והוסיף חותמת גומי סגולה, "דחוף!" בעוד חודשיים-שלושה לכל היותר תעבור שיירה שתוכל לקחת את מכתבו ולהפגיז את העולם התרבותי. הוא רחץ את לחייו בסיפוק.