פליאס ומליזנד

המחזה פֵּלֵאָס וּמֵלִיזַנְד, דרמה לירית בחמש מערכות ראה אור לראשונה ב-1892 בבריסל, ועד היום נחשב לטקסט סימבוליסטי מובהק בהיסטוריה של התיאטרון. המחזה הוצג בפריז כשנה מאוחר יותר, והיווה השראה לאופרה הידועה "פליאס ומליזנד" מאת קלוד דביסי ב-1902.

מוריס מטרלינק (1949-1862), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1911, כתב את המחזה בהיותו בן 30 בלבד. "ישנה טראגיות יומיומית שהיא מציאותית, עמוקה ותואמת את הווייתנו האמיתית, עוד יותר מאשר הטראגיות של ההרפתקאות הגדולות", כותב מטרלינק באותן שנים במסה על הטראגיות היומיומית, החותמת את ספר זה ומשמשת לו כאחרית דבר. "עלינו להקשיב, מעבר לשיחות השגורות של התבונה והרגש, לשיחה רמת המעלה, לשיחה שאינה פוסקת, בין ישותנו לבין גורלה שלה".

זוהי אפוא דרמה חדשה, טראגיות מסתורית ובד בבד ממשית יותר, שמוליכה את האדם להקשיב לשיחה האינטימית עם גורלו. מטרלינק מבקש להתנער באופן מוחשי מן הייצוג הקלאסי המוחצן של הרפתקאות הגיבורים הטראגיים, הוא מוקיע את הייצוג הריאליסטי של הדמויות הבורגניות, ומשתקע בחיפוש פואטי אחר דרמה סטטית וסימבולית שעיקרה בשיחה המובלעת בין הדמויות.

שלושה מרכיבים עיקריים עומדים ביסוד הדרמה מאת מטרלינק: "הסימבול", "הסטטיות" ו"השיחה המובלעת". הסימבול הוא יסוד דינמי של אי־הידיעה, הדבר שחומק באופן לא רצוני ממודעותו של המשורר ועם זאת לא נשאר מופשט, אלא בא לידי ביטוי באופן מוחשי על הבמה. בכל אחת מתמונות המחזה אפשר לחוש ברושם ההכרחי שמשליט הסימבול. המחזה מתחולל במרחבים ארכיטיפיים, שכמו מובאים מאגדות האחים גרים: היער הוא מקום לאובדן דרך, באר המים היא מקום מפגש בין האוהבים, הים נישא למרחקים, ואילו הטירה האפלולית היא אתר אכול מחלות שממנו לא ניתן לברוח.

גם נושא המחזה מציג סיפור עלילתי ארכיטיפי - משולש אהבים בין גולו גדל הגוף ומליזנד השברירית הנשואים כחוק, ובין האח הצעיר והמאוהב, פליאס - שפורם את הקשר וכורך את התשוקה בחבלי מוות. הסימבול מחזיר אותנו, כבחלום, אל סצנה מיתית או אל אתר פרימיטיבי שמכוננים מחדש את הכוחות הכמוסים של הנפש — התשוקה והחסד, המוות, החרדה והמחלה. תחושת החלימה הראשונית הזו מלווה אומנם בפיתוח מודרניסטי. אותו ערפול של מרחבי האגדה מתפשט באמצעות השהיה דרמטית שיוצרת שפה חושנית, פיוטית, מרובדת ורבת זיקות.

כך למשל, כבר בתמונה הראשונה, נראות משרתות הטירה דוחקות את דלת הברזל הכבדה שאינה נפתחת, כמי שנדרשות להרים את המסך מעל הבמה ולהכניס את קהל הצופים אל תוך ההצגה: - פתחו את הדלת ושטפו את הכניסה, אפשר לשמוע את המשרתת הראשונה; "דברים גדולים עומדים לקרות," רומזת השנייה. ולכן, גם אם נשטוף את הרצפה בכל שיטפון הגשמים "לא נוכל לשטוף את כל זה, אף פעם". "לעולם לא תנקו את הלכלוך עד תום..." מסכם השוער, וכמו מצביע באמצעות המעשה התמים והיומיומי של ניקיון הבית על המאורע הפטאלי שעתיד להתרחש, מאורע שלא ניתן יהיה לעמוד בפניו או למחות את זכרו.

הנה כך, המים הנשפכים, דלת הטירה, מאמץ המשרתות הדוחפות, מפתחות הברזל של השוער, כל אלה מתערבים זה בזה ויוצרים רושם דו־משמעי: המחוות היומיומיות של הדמויות, אמירותיהן הברורות כביכול, הן תמיד גם מטאפורות בעלות משמעות מעורפלת. דו־משמעות זה משלב תמונות קונקרטיות וויזואליות מאוד, ובד בבד יוצר אווירה טעונה (וכמו מטושטשת) שאין לה פשר.

מכאן נולד גם המאפיין הסטטי של היצירה. מכת הגורל ידועה מראש ("דברים גדולים עומדים לקרות") ויחסי הכוחות של הדמויות מתבהרים במהרה, כמו דפוס החוזר על עצמו. אומנם המסורת הטראגית כבר רגילה לדינמיקה סבירה של יופי וזוועה, ולהיפוך מלא חרדה וחמלה, אבל מטרלינק זקוק לה, בכל זאת, כדי לשוב ולבחון פעם אחר פעם, תמונה אחר תמונה (הישנות שיוצרת תחושה סטטית), את המסתורין של השפה הבימתית: שברי האור והצל, המבטים בין הדמויות, נופי המקומות, המילים המקוטעות או המוגזמות שחורגות מרצף הדיאלוג, הסצנות השוליות, כוחה של הדממה והשתיקה, ההשתהות על תחושות ומראות לא מחוורים, תנועת השמיים והזמן החולף.

"אני לא יודע אם נכון לומר שתיאטרון סטטי אינו אפשרי", כותב מטרלינק, "בסופו של דבר המחזות האלה מצליחים לבטל או לצמצם כל פעולה באופן מופתי, כדי לשמר עניין אחד ויחיד, זה שמשרה מצבו של האדם בעולם". כך לדוגמה האחים גולו ופליאס באחת התמונות המטרידות, יורדים אל מרתפי הטירה, גולו כבר חושד בפליאס, אבל מה שחשוב עוד יותר הוא התחושה של ריח הרקב והחולי העולה מן המחילות הנסתרות מתחת לבית, כסימן מאיים שהאחים יפילו זה את זה אל התהום. מטרלינק מעלה את מצבו של האדם בעולם בתוך סיטואציה טעונה בקנאה וביריבות בין האחים; ובאותה עת הוא מפנה שאלה (מטרלינק מכנה זאת "השראה") קיומית כוללת: מהם הרחשים התת־קרקעיים (ריח הקבר) שמעמידים את הבית בסכנה, מהי "התנועה הנסתרת והבלתי ידועה" שלא ניתן להישמר עוד מפניה, עד כדי כך ש"הטירה תשקע לילה אחד"?

בתוך המערך הדרמטי שיוצר מטרלינק, שתי צלעות המשולש - "הסימבול" ו"הסטטיות" - חוברות אל הצלע השלישית של "השיחה המובלעת". לכל אורך המחזה ניתן לחוש שקיימת נוכחות חרישית ואניגמטית, נוכחות נוספת, שאינה עוד אחת מהדמויות הפועלות במחזה אלא ישות "מובלעת" שכמו מספקת למחזה את סיבת קיומו. "לצד הדיאלוג ההכרחי למחזה", כותב מטרלינק, "יש תמיד דיאלוג אחר שהוא עודף למראית עין. נקשיב לו היטב וניווכח שהוא הדיאלוג היחיד שהנפש מרגישה בו לעומק מפני שרק שם פונים אליה". בשיחה המובלעת, בדיאלוג העודף הזה מבקש מטרלינק למצוא את יסוד השירה, כלומר את המעשה הפואטי של המחזאי. "לעיתים קרובות מה שאני אומר אינו בעל השפעה; אבל נוכחותי, עמדתה של הנפש שלי, העתיד שלי והעבר שלי, מה שייוולד ממני, מה שמת בתוכי, מחשבה סודית, הכוכבים שחוסים עליי, גורלי, אלפי חידות שמקיפות אותי, ומקיפות אותך - כל אלה הם שמדברים אליך ברגע הטראגי הזה, והם אלה שמשיבים לי".

המעשים עצמם נעשים חסרי חשיבות, לעומתם כל אובייקט במחזה מסתיר סוד מטאפורי שמביע תנודה רגשית או חוויה מסתורית בעולם. כאשר מליזנד משלשלת את שערותיה מן המגדל ופליאס מחבק את קווצות שערותיה ולו לרגע ברפרוף כאילו חיבק את גופה, פורחות לפתע יונים מן המגדל. באותו רגע, המחזה נבלע ברצף רפליקות שנאמרות כך סתם בין אוהבים: "יונים פורחות מן המגדל... הבהלתי אותן; הן מתעופפות...", אומר פליאס, ומליזנד משיבה: "אלה היונים שלי, פליאס. - תניח לי וניפרד עכשיו; גם היונים לא יחזרו...". פליאס מתעקש: "למה לא יחזרו?" ומליזנד: "הן נאבדות בחשכה...". אפשר לראות בתוספות האלה קישוטיות יתר, אך יש כאן דיבור עקיף שמגלם הסטה של המבט, שהופכת את המיותר כביכול לפלאי. באמצעות הטכניקה הפואטית הזאת, התנועה האירוטית של המחזה מתעצמת והופכת לכוח אנימיסטי יוצא דופן. ומנגד שוב ושוב מוחשת הפטאליות של הסוף הקרב, כלומר חוסר היכולת של הדמויות הפועלות לחמוק מגזרת הגורל שמוליכה בהכרח אל האסון הטראגי.

באחת התמונות היפות ביותר במחזה יושבים גולו ובנו איניולד מתחת לחלון חדרה של מליזנד. האב (שהוא גם הבעל החוקי) מבקש לגלות את סודם של פליאס ומליזנד דרך מבטו התמים של הילד, ודרך דיבורו הרך, המרגיש את אימת הכעס של אביו בלי להבין את פשרו. גולו מרים על כתפיו את איניולד המציץ מהגן אל תוך חדרה של מליזנד ומנסה לדלות פרטים על טיב הקשר בין האוהבים. בדרך זו יוצר מטרלינק מארג יחסים מרומז, ושתי שכבות של דיאלוג נראה לעין (בגן) ונסתר מהעין (בחדר). כך, אפוא, הפעולה הדרמטית לא נראית בקדמת הבמה (השיחה אינה מבטאת דברים לאשורם), אלא מתורגמת באמצעות האור שכבה ונדלק בחדר, המבט המתאמץ לראות ולדעת, כמו גם באמצעות הנוף המסתורי של היער שסוגר על הגן ותום הלב של הילד. "מישהו עובר עם פנס בגן", אומר האב, "על מה הם מדברים כשהם יחד?... דבר, איניולד... ממה הם מפחדים?... יש אור בחדרה של אימא... דוד פליאס שם... הם לא נוגעים? הם לא מביטים זה בזה?" - "זה מפחיד אותי, אבא", אומר איניולד, "לא, אני מפחד... תוריד אותי למטה, אבא... הם לא מתקרבים זה אל זה... הם לא עוצמים את העיניים... אף פעם... הם רק מתבוננים באור!"

השיחה המובלעת מתמקדת בסוף התמונה הזאת באור המרמז. מה מאיר האור ומה הוא מסתיר? האור מושך את עיני האוהבים הבוהים בו בדממה; פליאס ומליזנד עומדים כנגד הקיר ולא עוצמים את עיניהם כמו רוחות מתים זה לא כבר. לעיני הילד והאב, האור חושף מראה שאינם יכולים עוד לשאתו אלא כרעד מפחד וכרעד מקנאה. לעיני הקוראים והצופים במחזה, האור מסתיר טפח ועוד טפח מתמונת הרצח הידוע מראש, תמונה שמשלבת יחדיו את המסורת הטראגית באמצעי המבע המודרניים. כך, בדרך עקיפה, הדרמה הופכת למרחב מופנם. האור והמבט מקבלים משמעות חושנית ומופשטת בעת ובעונה אחת, והתיאטרון יוצר הזייה ממשית שמשתמעת לריבוי פנים.

עילי ראונר

הדמויות במחזה

ארקל מלך אלמונדיה

ז'נבייב אמם של פליאס וגולו

פליאס נכדו של ארקל

גולו נכדו של ארקל

מליזנד

איניולד בנו הקטן של גולו (מאשתו הראשונה)

רופא

שוער

משרתות, עניים וכו'

מערכה ראשונה

-

תמונה ראשונה

דלת הטירה

-

המשרתות (מבפנים): את הדלת, תפתח! תפתח את הדלת!

השוער: מי זה? אתן מעירות אותי בשעה כזו? צאו החוצה מהפתחים האחרים; צאו מהדלתות הצדדיות; יש מספיק פתחים החוצה!...

משרתת אחת (מבפנים): שטפנו את המבואה, את הדלת ואת המדרגות; תפתח כבר! תפתח כבר!

משרתת שנייה (מבפנים): דברים גדולים עומדים לקרות.

משרתת שלישית (מבפנים): מסיבות גדולות! תפתח מהר!...

המשרתות: תפתח כבר! תפתח כבר!

השוער: חכו! חכו! אני לא יודע אם אוכל לפתוח אותה... היא לא נפתחת אף פעם... חכו שהשחר יפציע...

המשרתת הראשונה: הוא כבר הפציע; אני רואה את אור היום בין החריצים...

השוער: המפתחות כבדים כל־כך... אח! הם מקרקשים, המנעולים והבריחים... תעזרו לי! תעזרו לי!...

המשרתות: אנחנו מושכות, מושכות...

המשרתת השנייה: היא לא תיפתח...

המשרתת הראשונה: הנה! הנה! היא נפתחת! היא מסתובבת לאט!

השוער: הדלת מייללת! היא תעיר את כולם...

המשרתת השנייה (מופיעה על מפתן הדלת): הו! השחר הפציע!

המשרתת הראשונה: השמש זורחת מעל הים!

השוער: היא נפתחה... היא נפתחה לרווחה!...

(כל המשרתות מופיעות על מפתן הדלת,
יוצאות החוצה)

המשרתת הראשונה: אשטוף את הכניסה עכשיו...

המשרתת השנייה: לא נוכל לשטוף את כל זה, אף פעם.

המשרתות האחרות: תביאו מים! תביאו מים!

השוער: כן, כן; תשפכו מים, תשפכו את כל מבול הגשמים; לעולם לא תנקו את הלכלוך עד תום...