גיבורים בעל כורחם

פרק 1
הורטון שומע מישהו

בצנעה ובשקט עשה נהג הקטר כבד הראייה את עבודתו. מדי יום היה מתיישב בכיסאו, נוהג ברכבת וחוזר לביתו. כל אדם בעל־לב שמח לראות אדם עם מוגבלות העובד בעבודה טובה, בגוף מסודר ומקצועי כמו רכבת ישראל.

היתה רק בעיה קטנה אחת עם הנהג שלנו: פעם אחת פועל זר קיפח את חייו בתחנה בתל אביב משום שידידנו לא ראה אותו. פעם אחרת אישה שעברה ליד הפסים נפגעה אנושות.

רק לאחר שנפלו חללים נקבע כי ייתכן שמלאכת הנהיגה אינה מתאימה לנהג שלנו. הוא זומן לבירור, שבו השתומם על ההאשמות נגדו. "מה אתם רוצים ממני?" תהה. "אני הרי עיוור!"

והיה גם נהג קטר אחר, נקרא לו ב', שסבל משלפוחית שתן תובענית ומעט רגיזה, מה לעשות, וישנן לעתים נסיעות ארוכות. כך המציא ב' שיטה לעקיפת מנגנון הבטיחות שהותקן בקטר, העוצר את הרכבת כאשר הנהג קם ומפסיק ללחוץ על המשנק. חברנו הנהג פשוט נשא איתו מקל שמילא את תפקידו בהיעדרו. הרכבת דוהרת והוא משתין.

יום אחד, כנראה רגיז במיוחד, הניח ב' את המקל הנאמן במקומו והלך לשירותים. כאשר רצה לחזור לקטר, גילה כי הדלת ננעלה מבפנים. הוא נשם נשימה עמוקה ועלה בקשר מול הפקח כדי לספר לו על המצב העדין. נוסע, ששמע את השיחה ונחרד כשהבין שהרכבת שבה הוא יושב דוהרת ללא נהג, משך בבלם החירום. כך היה יכול ב' לרדת מהרכבת מדלת הנוסעים, לחדור לתא הנהג הנעול דרך החלון הצר ולהמשיך בנסיעה.

יהיו שיאמרו, נס גלוי. הרכבת הגיעה ליעדה. מנגד, האירוע טויח. נמחק מהרישומים כאילו לא התרחש מעולם. ב' המשיך לנהוג ללא מפריע, למרות חוסר האחריות שגילה והחיים שסיכן. לעומתו, ידידנו כבד הראייה פרש לגמלאות וכיום אינו מסכן את שלומם של נוסעים ועוברי אורח תמימים מדי יום.

לשני הסיפורים המלבבים הללו נחשפתי בתקופה שעסקתי לא מעט במתרחש ברכבת ישראל, כאשר טיפלתי במקרה של אביר היושר משה חזות. למשה מוקדש כאן פרק נפרד, משום שהפרשה החשובה שלו הסתיימה בפסק דין תקדימי. כאן הבאתי רק קטע קטן ממנה כדי לחדד שתי נקודות: הראשונה היא הקשר הישיר בין שחיתות לבין זלזול בחיי אדם; והשנייה - תפקידו של חושף השחיתות במשוואה.

שני הסיפורים הגיעו מקולגות של חזות בעודנו עסוקים בהדיפת הטענות של באי כוחה של הרכבת בבית המשפט, ובזכות כך ראו אור יום. אגב, התהליך הזה ארך כשמונה שנים תמימות. עמיתיו של חזות עקבו אחרי תהליך החיסול שלו ממקום בטוח ומשם שיגרו מידע חשוב. מחד גיסא, הם לא התלהבו מהרעיון שילדיהם ייסעו ברכבת הנהוגה בידי אדם שאינו רואה או בידי נהג שמפקיר את הקטר והולך לענייניו. מאידך גיסא, הם חששו למקום עבודתם. ככה זה תמיד.

זהו אחד מתפקידי המשנה החשובים של חושפי השחיתויות: לאחר שזהותם נחשפת הם הופכים לכתובת עבור הקולגות שלהם, שחונכו לשתוק, ומאפשרים למידע אפל לצאת אל האור. הנקודה הזאת חשובה במיוחד מכיוון שהיא מגדירה בעצם את חושף השחיתויות בעיני עצמו, בעיני סביבתו ובעיני הארגון שמתוכו יצא: הוא שמסב את תשומת הלב אל התופעה שרבים אחרים הבחינו בה. הבחינו ושתקו.

בשקט התעשייתי המדומה, המאפיין את שגרת יומם של ארגונים גדולים, שריקת ה-whistleblower מתפרשת, במקרים רבים, כסימן מבשר רעות. בהתאמה, עיניים חשדניות מופנות אליו: מהו המידע שנחשף? מי האחראי למחדל, העלול לאבד את ראשו או את משרתו? כמה אנשים שמעו את השריקה? מהי הפעולה המיידית הנחוצה עכשיו?

השורק, שהפר את הדממה, נמצא בצומת דרכים קריטי, ועליו להחליט לאן יפנה. כל החלטה שיקבל מבוססת על השערותיו בנוגע לתגובה של סביבתו הקרובה: כיצד יגיב הארגון? כיצד יגיבו העובדים בו? האם יצליח לגייס תומכים? האם יש סיכוי למנף את הממצאים שחשף לטובת הכלל?

האויב הגדול ביותר של חושף השחיתות, של השורק, הוא רצונו העז של הארגון לשמור על נורמות ועל חוקים קיימים, במסגרת מאזן אימה שנבנה בקפידה מול העובדים. הנורמות הללו דורשות מהם לעסוק בשלהם ולא לשאול שאלות מיותרות. מאזן האימה הזה מעניק לעובדים הטבות, בדמות שכר או קביעות, עבור נאמנותם העיוורת למערכת. החוזה הבלתי־כתוב בין הארגון לעובדיו מבוסס על ציפייה מוגדרת של שדרת ההנהלה: אנחנו יודעים מה לעשות, אנחנו נדאג לכם לפרנסה בכל מחיר, רק הארגון חשוב, וכל פעולה שתאיים על שלמותו ועל נהליו המוכרים תיגדע על ידינו מיד ובנחישות.

העובד לומד להתנהל במסגרת התרבות הארגונית הזאת. הוא משתף פעולה על מנת לזכות בחסדי הארגון ובהגנתו מפני זעזועים במשק ויודע שיהיה אשר יהיה - אסור לו להושיט יד אל המשרוקית. אם נתקלת בבעיה, משדרים לו הגורמים השולטים בארגון בפועל, בוא אלינו. נטפל בה בדרכים שלנו.

הדרכים הללו הן, במקרים רבים, טיוח.

טיוח מתחיל בביטול על הסף של העובד וממצאיו, הכולל את הצגתו כמוזר או כמשוגע של ממש, נמשך בפקפוק במקצועיותו ומסתכם בקבירה מהירה של ממצאיו ושל המלצותיו לשינוי. בדרך עוברים חושפי השחיתויות מסע ייסורים והתעמרויות, מהסוג שהיה שמור פעם לחיילי אויב שנפלו בשבי.

העובדים ששרקו, המגיעים משלל עמדות בארגון - מההנהלה הזוטרה, מהאדמיניסטרציה הבכירה או ממחסן החלפים - מתחילים לא פעם לפקפק גם הם בשפיותם, וביטחונם העצמי נרמס. חבריהם הקרובים לעבודה מגויסים לטובת מאמץ הוקעתם וההתנערות מהם, במסגרת הלחץ המופעל על החושפים להשליך את המשרוקית התקועה בין שיניהם. יש והחושפים אינם עומדים בלחץ ומנסים לשים קץ לחייהם. הם משאירים מכתב המפרט את הכשלים ואת הבעיות שאליהם נחשפו כדי לומר את המילה האחרונה ולזכות במקום של כבוד בגן עדן.

למרבה הצער, גבוהים הסיכויים כי המכתבים ייקברו לצד המתריעים. דוגמה לכך היא סיפורו של רס"ל ארתור סולימנוב, אשר שירת כחייל מילואים בתנאי קבע. ארתור חשף שחיתויות לכאורה של מפקדיו. לטענתו, לאחר מכן הם החלו להתנכל לו עד שלא היה יכול לשאת עוד את העול.

הוא הותיר אחריו מכתב ובו כתב: "אני כותב את המכתב כדי שאנשים ידעו בדיוק מה קרה כאן. אני לא בן אדם פחדן ולא אחד שקל לשבור אותו. אבל הגעתי למצב שבו אין לי מוצא אחר, ואני חייב להזהיר את האנשים שעמם חלקתי את מקום העבודה הזה בשנה וחצי האחרונות״. הוא ציין את שמות המתנכלים לו וטען שהביאו אותו ״לקריסת מערכות, גם פיזית וגם נפשית. כל ניסיוני היה להביא למקום הזה ידע וכוח אשר רכשתי בשנותי הרבות מחוץ לצבא. רק ניסיתי לשפר ולהראות עד כמה יותר טוב יכול להיות אם כולם פשוט יבצעו את תפקידם כפי שהתבקש מהם בעת חתימת החוזה״. ארתור חתם את מכתבו במילים הבאות: ״אני מבקש סליחה מאמא על שנטשתי אותה. סליחה מבני שלא יכיר את אביו וסליחה מהקדוש ברוך הוא. שמע ישראל אדוני אלוהינו, אדוני אחד. ארתור סולימנוב".

הפסיכולוג איתן מאירי, מומחה בטיפול בעובדים שחוו התעמרויות, יוזם ומוביל החוק למניעת התעמרויות בעבודה ומחבר הספר המגפה השקטה במקומות העבודה,⁷ מעריך כי מתוך כ-1,000 מקרי התאבדות בשנה בישראל, לא פחות מעשרה אחוזים מכלל המתאבדים בגיל העבודה שמים קץ לחייהם עקב התעמרויות בעבודה.⁸ אמנם לא כל מקרי ההתעמרות בעבודה מופנים כלפי חושפי שחיתות, אך נראה כי כל חושפי השחיתות חווים התעמרות בעבודה במידה כזו או אחרת.

קל להבין מדוע נוטה הארגון לשמור לעצמו את סמכויות הביקורת ואינו שש לחשוף את ערוותו ברבים: התערבות חיצונית עלולה למוטט את המבנה שנוצר בעמל ולחסל מקצועית ואישית את האנשים שצברו השפעה בחברה. אדם שלא עבד מימיו בארגון טוטאלי, במוסד כוללני, יתקשה להבין את עוצמת הקשרים הסמויים מעין שעליהם מבוססת עוצמתו. אלה יכולים לפנות למשל קולנועי מרהיב ביופיו, המיועד לכאורה לילדים בלבד. זהו הסרט הורטון שומע מישהו,⁹ המבוסס על הספר בעל אותו השם שכתב דוקטור סוס.

הורטון, פיל צעיר העוסק בחינוך, שומע קריאות לעזרה מגרגיר אבק החולף לידו. הוא נחוש לברר במה מדובר, רודף אחרי הגרגיר ותופס אותו. הורטון תוהה מיהו הקורא לעזרה ומחליט שייתכן כי על גרגיר האבק מתגוררים אנשים קטנטנים, שעבורם תושבי העולם שלנו הם ענקים, כמו שתושבי העולם שלנו יכולים אולי להיתפס בעיני יצורים גדולים עוד יותר כאנשים קטנטנים על גרגיר אבק שהוא כדור הארץ. מצויד בתיאוריה המרעישה הזאת ניגש הורטון לנקבת קנגורו, מין רודנית ג'ונגל הרואה בעצמה אוטוריטה עליונה, ערכית, המכתיבה את הסדר ואת החוקים.

התגובה שלה לרעיון של הורטון, בעברית, נשמעת בערך כך: "אתה לא תדבר על העניין הזה עם אף אחד, בייחוד לא עם הילדים! אני לא מוכנה שתרעיל את מוחם עם השטויות האלו. בקהילה שלנו יש סטנדרטים, הורטון, ואם ברצונך להישאר חלק מהקהילה, אני מציעה לך לעמוד בהם". הורטון, בנימוס, מודה לה על הדאגה ועל העצה ואומר שייקח את הדברים לתשומת לבו.

מה בעצם קרה כאן? הורטון פקפק במציאות הנראית לעין והציג מידע שחשף, מעין פרשנות מחודשת לסדר העולמי. המידע טרם הופץ ברבים, אך במוסד הכוללני ששמו "ג'ונגל", מידע המערער על הסדר הקיים הוא סדק מסוכן שעלול להתרחב. תגובת הגורמים האחראים על שמירת הסדר לא מאחרת לבוא. בדברי הקנגורה ניתן לראות את שלל הלחצים המופעלים על האדם (או על הפיל) ש"שמע משהו", בדומה לחושף השחיתות שלנו:

1. השתקה: הוראה לא לשרוק את המידע החוצה.

2. פקפוק באמינות או בשפיות: הכרזה על המידע כתוצר של אי־הבנה או של חוסר שפיות.

3. מתן הזדמנות נוספת להשתייך לקולקטיב, המוגדר כמתקדם וכמוסרי.

4. איום מפורש בסנקציות ובגירוש.

כעת ניצב הורטון על פרשת דרכים. הבחנתו בוטלה על הסף והוגדרה כמסוכנת לשלום הציבור ולשלומו הוא. האם יתנער ממנה וימשיך בדרכו, כחלק מהקהילה, או שמא ינסה לאשש אותה? הורטון בוחר באפשרות השנייה.

בפינה אינטימית בג'ונגל יושב ידידנו הפיל עם גרגיר האבק ומדבר אליו: "אנחנו מועדון, אנחנו קבוצה. נוכל לערוך הצבעות בנושאים מסוימים. נוכל להיות חברה סודית, שתשלוט במאזן הכוחות בעולם!" אחד מחבריו המכרסמים מקשיב להצעות ומביע את דעתו על כל העניין. "הורטון", הוא פונה אליו, "אני מאוד שמח שמצאת את גרגיר האבק הזה, אבל אולי עדיף שתשמור את המידע הזה לעצמך? זה לא נראה טוב!"

תלמידיו של הורטון מגיעים אליו ומתעניינים גם הם במסתוריות האופפת פתאום את פעולותיו, והוא מסביר להם ש"אסור לכם לדבר על זה עם אף אחד. אם מישהו יגלה את זה - זה עלול להיות רע מאוד, ואני לא בטוח למה".

בינתיים אנו למדים כי על גרגיר האבק מתקיימת עיר קטנטנה ובה אנשים קטנטנים, שאינם מודעים כלל לעובדה שהם נמצאים בלבו של דיון סוער, שבו יכריעו אחרים אם הם קיימים או לא.

לא אגלה כאן את סוף הסרט או הספר, אך ארמוז כי לא הייתי משנה בו פסיק.