תקון

תקציר וסִכּוּם

המסר של הספר פשוט בתכלית: ערבים ויהודים נמצאים על מסלול המוביל להשלמה. בהתחשב במצב הרוח הלאומי, שנמצא כעת בשפל המדרגה, ועל רקע האמונה הרווחת שפתרון הסכסוך איננו אפשרי, המסר האופטימי שלי נשמע מוזר, אולם אני מציע לקורא להתנתק מפגעי היום יום, לעקוב אחרי שחזור שרשרת האירועים ולהיווכח שהם מְכַוּונים למציאות חדשה: המזרח התיכון מוכן לקלוט את ישראל כשכנה לגיטימית.
הנה כך אני מציע להגדיר את המצב: בעתיד, לאחר שיכון שלום אזורי, בספרי ההיסטוריה ייכתב כי תהליך קבלתה של מדינת היהודים כשכנה לגיטימית במזרח התיכון המוסלמי נפתח באוקטובר 1973, כאשר נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, הורה לצבאו להתקיף את ישראל. נשיא מצרים יצא למלחמה כדי להחזיר למצרים את השטחים שישראל כבשה ביוני 67', ולהשיג שלום, והוא הצליח. לא רק את קו בר־לב הצבא המצרי השמיד — גם את חומת הסירוב, שבאמצעותה ישראל הקיפה את עצמה. מאז ועד היום, זה חמישים שנה, תהליך הקבלה לשכונה נמשך ברציפות. לעיתים הוא פורץ קדימה בשעטה (הסכם אוסלו והסכמי אברהם), לעיתים הוא נעצר לתקופות ממושכות (רצח ראש הממשלה רבין) ואף נסוג (נתניהו מאיים לספח). סכסוכים לאומיים מתקדמים בקצב שלהם, שהוא איטי ומתמשך, שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורנית, ולעיתים יותר מצעד אחד, והסכסוך המזרח תיכוני הוא סכסוך שכזה. לא התפרצות, אפוא, ולא מהפכה, אלא שינוי מתמשך, נגרר, נמתח ולרוב מייגע, אולם בקצהו מונחת מנחה נפלאה. מילת המפתח היא תהליך - סדרה של שינויים, המתרחשים בשלבים. אולם, וזה העניין החשוב: הכיוון ברור. מרבית היהודים ומרבית הערבים באזור מעוניינים לנַרמֵל את היחסים ביניהם.
בעמודים הבאים אתאר תהליך דֶּטֶרמיניסטי, המתקדם לאיטו לקראת הגשמת מטרתו, הסדר של קבע. תחנות חייו של התהליך אינם אקראיים והתפתחותם איננה מקרית. לכל מסובב בתהליך הזה קדמה סיבה, ואם מצרפים שלב מוקדם בתהליך לשלב הבא מתקבלת תבנית. בכל פרק ניסיתי לאפיין את אחד המרכיבים בתבנית. חיבורם יחדיו עתיד, לדעתי, להצטבר לכדי מסה קריטית, וכאשר התהליך ימוצה, בספרי ההיסטוריה יְלַמּדוּ כי האינטרסים המשותפים לערבים וליהודים המתונים, היו חזקים יותר מהאידיאולוגים המשיחיים, שהבטיחו בשם אלוהים ארץ ישראל שלמה, וגם ממטיפי החמאס שקראו להשמיד את ישראל.

אשר למחבר: אני עיתונאי וסופר. כשלושים שנה שימשתי כתב שטח ועורך בטלוויזיה, בארץ ובחוץ לארץ, הפקתי סרטי תעודה, הקמתי בגוש דן תחנת רדיו וחיברתי ספרי עיון שעסקו באופציה הגרעינית של ישראל, ובמסע ההסתה הבוטה שקדם לרצח יצחק רבין. בויקיפידיה, תחת שמי נמצא תיאור קצר של תולדותיי, הספרים שחיברתי והסרטים הדוקומנטריים שביימתי והפקתי, ומי שקורא אנגלית מוזמן להיכנס לאתר שהקמתי: www.michaelkarpin.com

פרק 1 
המושיע
 
מוחמד אנוואר א־סאדאת שינה את פני המזרח התיכון וכאשר הישראלים יתפכחו מאשליות הכוח, השליטה והסיפוח הם יכירו לו תודה. גם ההיסטוריה עתידה לציין את חוכמתו הפוליטית של הנשיא המצרי המנוח. ב — 1970, כאשר המוסלמי האדוק ורך הדיבור התיישב בארמון הנשיאות בקהיר, מעטים בארצו שיערו שסאדאת יעשה היסטוריה. בראשית כהונתו, אחדים ממנהיגי העולם, ובהם קובעי המדיניות בארה"ב ובישראל בזו לו מעומק ליבם, אולם באחריתו — הוא נרצח בידי קנאי מוסלמי — רבים מהם העריכו את הישגיו.
לאחר שהשתחרר מהאפוטרופסות של קודמו הכריזמטי, ג'מאל עבדול נאצר, הנשיא סאדאת ביצע תפנית אסטרטגית והציע לממשלת גולדה מאיר מהלך מדיני נועז שנועד לסיים את הסכסוך בין שתי המדינות. ראוי להדגיש שוב: הייתה זו יוזמה מצרית שאתגרה את השיתוק המדיני שאפיין את ממשלות ישראל מאז תום מלחמת ששת הימים, ביוני 67'. את המהלך המפתיע של נשיא מצרים ראוי לבחון על פי מבחן אחד - התוצאות המפתיעות של מלחמת אוקטובר 73'. זו התיזה הבסיסית שאני מבקש לפתח בחיבור זה: בעתיד, לאחר שיכון שלום אזורי, בספרי ההיסטוריה ייכתב כי תהליך הקבלה של מדינת היהודים כשכנה כשרה ולגיטימית במזרח התיכון המוסלמי נפתח בצהרי יום כיפור, ששה באוקטובר, 1973, כאשר נשיא מצרים סאדאת הורה לצבאו לחצות את תעלת סואץ ולהשמיד את קו בר־לב. הכרזת המלחמה פתחה את הדרך לשלום.
כמעט שלש שנים לפני שנשמעה האזעקה בצהרי יום הכיפורים, בראשית פברואר 1971, נשיאה החדש של מצרים שיגר לממשלת ישראל מסר באמצעות שליח האו"ם למזה"ת, גונאר יארינג, ומיד אחר כך חזר על המסר בנאום שנשא בפרלמנט בקהיר. סאדאת הציע לישראל להסיג את יחידות הצבא שלה מתעלת סואץ מזרחה לתוך שטח סיני, כדי להפריד את הכוחות הצבאיים ולהרגיע את רוחות המלחמה, ובתמורה התחייב לחדש את תנועת הספינות בתעלת סואץ, ובשלב שני לפתוח במו"מ עם ישראל על הסדר כולל על פי החלטת מועצת הביטחון 242.¹ השליח יארינג ביקש משתי הממשלות שיפרטו את עמדותיהם בכתב. ממצרים ביקש ״למסור התחייבות להיכנס להסכם שלום עם ישראל״ ומישראל ביקש ״למסור התחייבות להסיג את כוחותיה משטח מצרים לגבול הבינלאומי הקודם״. ב — 15 בפברואר, במסמך התשובה, נשיא מצרים הודיע שמצרים מוכנה להגיע להסכם שלום בתנאי שישראל תתחייב לסגת מסיני ומרצועת עזה. ב — 26 בפברואר, ממשלת מאיר הגיבה כך: ישראל מוכנה לסגת "לגבולות, בטוחים מוכרים ומוסכמים שייקבעו בהסכם השלום" אולם "ישראל לא תיסוג לקו שמלפני ה — 5 ביוני".
אם כן, לראשונה בתולדות הסכסוך, שליט ערבי הודיע שהוא מוכן להכיר בישראל ולעשות אתה שלום, אולם ישראל לא הסכימה לשלם את התמורה ותשובתה חיסלה את היוזמה, אשר כונתה מאז "תכנית יארינג". סוכנויות המודיעין של ישראל לא זיהו את התפנית המצרית במועד, וכיוון שייחסו לסאדאת מעט הבנה מדינית לא המליצו להיענות לה בחיוב.² גם בממשלת ישראל, גולדה עצמה ואחדים מחברי הקבינט שלה, ששנים רבות התמחו בענייני ביטחון, בהם ישראל גלילי,³ יגאל אלון ומשה דיין, דחו את תביעת סאדאת לסגת מכל השטח שנכבש בסיני.
שנה אחת קודם לכן, במרס 69', כאשר הושבעה ממשלת מאיר בכנסת, גולדה נשאה נאום חגיגי ופירטה את עיקרי מדיניותה: "אנו רוצים דבר פשוט ואלמנטרי, חיוני לנו ולשכנינו", הכריזה גולדה מאיר, "שלום כפשוטו, שמגיעים אליו מתוך הידברות בפגישה פנים אל פנים; רק בדרך זו אפשר להגיע לשלום". ובהמשך הוסיפה: "ממשלת ישראל קבעה בהחלטותיה, שאושרו בכנסת, שאנו רוצים... בחוזי שלום שיבטיחו גבולות מוסכמים, בטוחים ומוכרים. כאשר קראנו והננו קוראים למשא ומתן על מנת לדון ולהגיע לכלל הסכם בכל הבעיות, אמרנו, לפי מיטב הכרתי, את העיקר שיש לנו להגיד עתה. אנו מוכנים לדיון עם שכנינו על שלום בכל יום ובכל הבעיות". אולם, הצהרות לחוד ומעשים לחוד. ממשלת מאיר דחתה את יוזמת סאדאת וזו הייתה טעות גורלית. אילו היוזמה המצרית הייתה נענית בחיוב, כנראה שההיסטוריה הייתה משנה כיוון והמתקפה המצרית־סורית המפתיעה באוקטובר 1973, לא הייתה מתרחשת.
יוזמת סאדאת מ —71', לא הייתה יוזמת השלום הראשונה שממשלת מאיר טרפדה. קדמו לה הצעות אחדות - החשובה ביניהן כונתה "יוזמת רוג'רס השנייה"⁴ על שם מנסחה: מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, שכיהן בקבינט של הנשיא ניקסון. יוזמתו הקדימה את זו של סאדאת בחצי שנה. ביוני 1970, רוג'רס הציע למצרים ולישראל תכנית להסדר שלום.⁵ אף היא התבססה על מימוש החלטה 242 של מועצת הביטחון וממשלת מאיר השיבה בשלילה. מנקודת ראותה של ממשלת ישראל, יוזמת רוג'רס נידונה במועד בעייתי. שבועות אחדים לאחר שמזכיר המדינה חשף את יוזמתו, מצרים הפרה את הסכם הפסקת האש, שהוסכם בין שתי המדינות בתיווך אמריקני בתום מלחמת ההתשה.⁶ בניגוד להסכם הפסקת האש, ובסיוע יועצים סובייטים, מצרים קידמה כ — 50 סוללות טילים נגד מטוסים לתוך תחום 50 הקילומטרים ממערב לתעלת סואץ. ההפרה המצרית ביטלה את היתרון שחיל האוויר הישראלי נהנה ממנו בגזרות הלחימה שמעל תעלת סואץ.⁷ הפרת תנאי הפסקת האש מצד מצרים הייתה סיבה אחת לדחיית יוזמת רוג'רס, אולם לישראל היה גם חישוב פוליטי, שנבע מהתפתחות מערכת היחסים בין ראשי הרשויות שעסקו בביטחון ודיפלומטיה בממשל הנשיא ניקסון. שר החוץ רוג'רס והיועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, היו חלוקים ביניהם ברוב ענייני הביטחון החשובים, כולל האופן שבו ראוי להתייחס לסכסוך במזה"ת.⁸ ירושלים הסתייגה מעמדותיהם של המזכיר רוג'רס והדיפלומטים הבכירים במחלקת המדינה, שלטענתה העדיפו את הערבים, ושמה את מבטחה בקיסינג'ר, היועץ היהודי לנשיא. במלאת 40 שנה למלחמת אוקטובר, קיסינג'ר התראיין לסרט דוקומנטרי שהופק בישראל,⁹ ואישר שממשלת מאיר לא בטחה ברוג'רס והעדיפה ערוץ ישיר לבית הלבן ולקיסינג'ר עצמו. על פי קיסינג'ר, בעניין תכניותיו של סאדאת לא רק המודיעין הישראלי בהה בערפל, גם האמריקנים ידעו מעט. "עד כמה שידענו, הוא [סאדאת] היה דמות מתוך האופרה 'אאידה'. לא ידענו כלום על סאדאת כשהגיע לנשיאות", אמר קיסינג'ר בראיון והוסיף: "הערכנו שלא יחזיק מעמד יותר משנה. גם את זה צריך להכניס לתוך ההקשר — איש לא התייחס לסאדאת ברצינות רבה". ביוני 67', מיד לאחר שישראל תקפה את מצרים, קודמו של סאדאת, עבדול נאצר, ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב¹⁰ ואף שנציגות של ה - CIA המשיכה לפעול בקהיר, המידע שהועבר לוושינגטון על הנשיא החדש היה מקוטע. "לא ידענו עד כמה ההצעה המצרית [להסדר ביניים בתעלה] הייתה כנה", אמר קיסינג'ר באותו ראיון, "לא היה סימן לכך שסוריה שותפה לה, והיינו בטוחים שישראל לא תשקול אותה בנסיבות ששררו אז, עם נוכחות סובייטית לאורך תעלת סואץ ופלישה סורית לירדן,¹¹ כך שזו הייתה הצעה כללית, שאותה התכוונו להסב להצעת נגד, על פי גישה של צעד אחר צעד ודיון פתוח בנסיגה״. כמובן שדר' קיסינג'ר מעדיף להבליט את הצלחתו לתווך בין שני הצדדים ולהוליד את הסדר הביניים, שנחתם אחרי מלחמת אוקטובר 73'. קיסינג'ר ממעיט מחלקו של מזכיר המדינה רוג'רס, אולם מיד אסביר כי אין בכך כדי להפחית את אחריותה של ממשלת גולדה מאיר לדחיית מקבץ יוזמות השלום בשלש השנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.
[בסוגריים אעיר כי קיסינג'ר לא סייע לקדם את יוזמת רוג'רס (לטענת מקורבי רוג'רס, קיסינגר הפריע למזכיר המדינה), ומעניין כי כעבור שנים אחדות התחרט על כך. בכינוס של מנהיגים יהודים במלון פייר בניו יורק, ביוני 1975, קיסינג'ר סיפר כיצד התייחס ליוזמת רוג'רס: "לא התנגדתי לה, אך גם לא תמכתי בה. אני אומר עכשיו במלוא הכנות. היוזמה [של רוג'רס] נכשלה בגלל ויכוח על השאלה אם לאפשר לאלף חיילים מצרים לעבור את התעלה לצד המזרחי. הסכם זה היה מונע את מלחמת 1973. אני חייב לומר עכשיו שאני מצטער שלא תמכתי יותר במאמץ של רוג'רס". אם כן, באמצעות מעבר של אלף חיילים מצריים, חטיבת חי"ר בערך, לצד המזרחי של התעלה, ניתן היה לפתוח תהליך הסדרה של הסכסוך בין ישראל ומצרים וכנראה למנוע מלחמה. ראש הממשלה מאיר ו"המטבח" שלה — השרים גלילי, אלון ודיין — מעולם לא מסרו לציבור הישראלי דין וחשבון על המחדל, והציבור גם לא תבע מהם דין וחשבון. בכתב ההסמכה של ועדת אגרנט — ועדת החקירה הממלכתית לחקר נסיבות פריצת מלחמת יום הכיפורים — נקבע כי תחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב. הפוליטיקאים שהיו אז בשלטון דאגו שכתב ההסמכה של הוועדה הממלכתית ידלג עליהם. האחריות לכישלון היוזמות של יארינג, רוג'רס וקיסינג'ר לא נחקרו מעולם באמצעות ועדה משפטית בעלת סמכויות.]
ממשלת מאיר דחתה, אפוא, את יוזמת רוג'רס, אולם כלפי יוזמת סאדאת, זו שהועברה באמצעות השליח יארינג, בתחילת 1971, נדרשה מצד ישראל התייחסות שונה, כיוון שיצאה מפי הגבורה עצמה. הפעם האויב מספר אחת בכבודו ובעצמו הניח על שולחן ממשלת ישראל הצעה פשוטה מאד והגיונית: הפרדת כוחות, מו"מ וחתימה על הסכם ביניים. שר הביטחון בממשלת מאיר, משה דיין, ניסה לשכנעה להסכים. גולדה שוחחה עם דיין בסוף נובמבר 1971, והוא אמר לה כך: "אין אנו מפחדים ממלחמה... ובטוחים שאם תפרוץ תהיה שחיטה למצרים,¹² אבל ישראל צריכה לגלות גישה יותר פשרנית, כולל אי־שלילה מוחלטת של מעבר כוחות מצריים את התעלה [לצד המזרחי] ונכונות לנסיגה מקסימלית אפשרית, משום שההסכם החלקי [הסכם הביניים שסאדאת הציע] צריך להיות בעל משמעות למצרים כדי שתוכל להסכים לו".¹³ דיין ניתח את היתרונות והחסרונות בהצעת סאדאת: נסיגה של קילומטרים אחדים מזרחה מקו בר־לב מול הסיכוי להשיג הסדר, אולי אפילו להגיע להסכם שלום. אולם גולדה התעקשה ודיין, כהרגלו, לא לחץ.
הנה הלוּז של יוזמת סאדאת שישראל דחתה: העקרונות בהצעה שמצרים מסרה לישראל, באמצעות יארינג, בפברואר 1971, זהים לעקרונות שנוסחו בהסדר הביניים שישראל חתמה עם מצרים ב-1 בספטמבר 1975, ודומים לעקרונות שנקבעו בהסכם השלום בין ישראל ומצרים ונחתמו בקמפ דיוויד במארס 1979. במילים ברורות: עקרונות ההסדר שהציע הנשיא סאדאת ב — 71', דומים מאד לעקרונות הסכם השלום מ — 79'.
מדוע דחתה הגב' מאיר את ההצעה של סאדאת? רוב המסמכים הישראלים החשובים מאותה תקופה עדיין לא נחשפו, אולם על סמך המעט שהתפרסם ניתן לשער שלפקפוק בכנותו של הנשיא המצרי, ולזלזול בכישוריו נוספה בצד הישראלי חרדה מפני דיון בסוגיה המרכזית שחייבה את ממשלת ישראל להכריע בשאלה הגורלית: האם בהסדר שלום ישראל תהיה מוכנה לממש את החלטת האו"ם 242 ולסגת לקווי ה - 5 ביוני 1967. נסיגה מכל השטח שכבשה בחצי האי סיני, חששה ממשלת מאיר, תקרין על תוצאות המשאים וּמתנים שידונו בעתיד. אם ישראל תיסוג מכל סיני היא תיאלץ לסגת מהגדה המערבית כולה ולחזור לגבול הבינ"ל עם סוריה. לדחיית יוזמת סאדאת היה גם רקע אישי: גולדה תיעבה את סאדאת. כיוון שבצעירותו הביע תמיכה במשטר הנאצי בגרמניה, גולדה חשדה שטבועה בו שנאת יהודים.¹⁴ חודשים אחדים אחרי שסאדאת פרש את הצעתו, גולדה נסעה לרומניה להיוועד עם הנשיא צ'אושסקו. במהלך ביקורה, בפגישה עם ראש ממשלתו, יון מַאוּרֵר, אמרה לו גולדה: "איך נוכל לסמוך על סאדאת? הוא שונא אותנו". הם שוחחו על נאום שבו סאדאת מתח ביקורת חריפה על ישראל, וגולדה העירה שגֶבֶּלס היה מחמיא לנאום סאדאת. "זה כבר לא פוליטיקה, פשוט שנאת יהודים", אמרה לראש ממשלת רומניה.¹⁵ כמעט חמישים שנה אחרי שגולדה השוותה את סאדאת לגבלס מותר לומר שההשוואה מעידה יותר על החרדה הקיומית שליוותה את גולדה מאיר כל חייה, מאשר על דמותו של סאדאת. נשיא מצרים לא שנא יהודים. בשנות הארבעים, בתקופת מלחמת העולם, סאדאת ניסה ליצור קשר עם הנאצים, כיוון שהיה חבר בקבוצת קושרים ששאפה לסלק את הבריטים ממצרים. אויבו של אויבי, כידוע, הוא בעל בריתי. גם אחדים ממנהיגי ארגון המחתרת לח"י תכננו ליצור קשר עם הנאצים בדיוק מאותה סיבה, כדי למצוא בעל ברית שיסייע להם להחליש את הבריטים.¹⁶ אילו היו לגולדה כלים לחקור את נבכי נפשו של סאדאת לא הייתה נגררת להשוואה כה מבישה.
האם ראוי להכביר מילים על היתרונות העצומים שצמחו לישראל מהסכמי המסגרת לשלום (הסכמי קמפ דיוויד), שבגין וסאדאת כרתו כעבור שבע שנים (ספטמבר 1978)? 43 שנים לאחר שנחתם הסכם השלום, שיתוף הפעולה הפורה בין ישראל ובין מצרים בתחום הביטחון הוא הוכחה ניצחת לכך. לולא השלום עם מצרים, ספק אם ניתן היה לגבש הסכם שלום בין ישראל לממלכת ירדן (אוקטובר 1994). השלום עם מצרים שרד משברים חמורים: מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006); הפצצת הכור הגרעיני בעיראק על ידי חיל האוויר (יוני 1981); רצח סאדאת (1981), התפטרות הנשיא חוסני מוברק ובחירת מנהיג האחים המוסלמים במצרים, מוחמד מוֹרסי (Mohamed Morsi) המנוח, לתפקיד נשיא (2012); התלקחויות אלימות חוזרות ונשנות בין ישראל לארגון החמאס ברצועת עזה. והמסקנה מכך פשוטה: כמעט חצי מאה, השלום שירת היטב את שתי המדינות ואת הקהילה הבין לאומית.
אולם ממשלת גולדה מאיר לא קפצה על המציאה. היהירות והשחצנות שהפגינו בכירי השלטון ומערכות הביטחון בעקבות הניצחון ביוני 67', והצמיחה המהירה של הכלכלה; הספקנות וחוסר האמון שרחשו פוליטיקאים ישראלים מדור השואה כלפי הערבים בכלל, וכלפי סאדאת בפרט, והזלזול שלהם בצבא המצרי; האופי הגלותי של ראש הממשלה, שהשקפת עולמה הספקנית, ייחסה לעולם כוונות רעות כלפי יהודים בכלל, וכלפי ישראל בפרט — כנראה שכל אחת מהסיבות הללו שיחקה תפקיד אצל גולדה מאיר, עד שאפילו מר ביטחון באותן שנים, הצבר הבטוח בעצמו, משה דיין, לא הצליח לשכנע אותה. דיין, גיבור מלחמת יוני 67', שנולד בגליל, הכיר ערבים מילדותו ותכונותיו היו בלתי גלותיות במובהק, בחר לא להתמודד עם העקשנות של גולדה. בוודאי שהבין כי העולם הערבי מסתמך על כוחה של מצרים כמדינה מובילה, ובלעדיה אין למאבק הערבי בישראל תקומה. בוודאי שידע שהסכם שלום בין ישראל ובין מצרים ישנה את פני המזרח התיכון, ינטרל את החזית הדרומית, יקטין את הוצאות הביטחון, יפנה משאבים לפיתוח הכלכלה ולהשקעה בפריפריה ובשכבות החלשות. בראשית שנות השבעים, את מצרים אכלסו כ — 35 מיליון בני אדם (פי 12 בערך מישראל). השכנה הערבית של ישראל עם מספר האוכלוסים הגדול ביותר הייתה מצוידת בארסנל של כלי נשק מתוחכמים, ביניהם סוללות טילים נגד מטוסים ויועצים צבאיים, שסיפקה לה בעלת בריתה באותה עת, ברית המועצות. בעקבות ישראל, מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שגיבשה מדיניות גרעין, ובשנות הששים השקיעה מאמץ ניכר בפיתוח טילים בליסטיים.¹⁷
יתרה מזו, על פי מידע שבאותה עת חשף המודיעין הישראלי, לאחר מותו של נאצר, יורשו, סאדאת, ביצע ארגון מחדש בצבא המצרי. סאדאת הקטין את מעורבות הגנרלים בכלכלה ובבירוקרטיה האזרחית ומיקד את הצבא במשימות צבאיות; מיסֵד שרשרת פיקוד מקצועית, יצר שקיפות ניהולית והשקיע בשיפור המורל. בהנהגתו, בראשית שנות השבעים, הצבא המצרי עבר תהליך של השבחה ושכלול, שהוכיח את יעילותו כעבור שנתיים, במתקפת הפתע על ישראל באוקטובר, 1973. הנה, אגב, עוד סיבה טובה להעדיף מו"מ.
מאחורי גבה ריכלו על הגב' מאיר שהיא "הגבר היחיד בממשלתה". הגבר הקשוח גולדה האמינה בכושרה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה ב — 67', וכמו משה דיין זלזלה באויב. היא לא סברה שצבא מצרים מסוגל לרכז עוצמה כה חזקה, שתאפשר לו להפר את הסטטוס קוו והמודיעין הישראלי חיזק את תחושתה. מה גם שבאותו זמן התחזקה השפעתה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה (שאת יסודה אתאר בפרק 3). לא רוויזיוניסטים עמדו בראש התנועה, שדרשה לספח את השטחים שנכבשו ב — 67'; דמויות מרכזיות ופעילות בתנועת העבודה עמדו בראשה, והאידיאולוגיה שלהם התאימה להשקפת העולם הכוחנית של גולדה ויועצה הקרוב ביותר, ישראל גלילי.
הביטחון העצמי שהפגינו הגב' מאיר ויועציה הקרובים מול הצעות השלום של יארינג וסאדאת, הסתמכו על שורה של הסכמות שהושגו בפגישה בין ראש הממשלה ובין הנשיא ניקסון, בדצמבר 1971, בפגישה בית הלבן. הנשיא עמד לפתוח את מערכת הבחירות שלו לקדנציה שנייה. ראש הממשלה עמדה לפתוח את מערכת הבחירות של מפלגת העבודה, לקראת הבחירות לכנסת, שנועדו להתקיים בסוף אוקטובר 1973 (בחירות שיידחו מפאת המלחמה לסוף דצמבר). כדי לפנות זמן לחזית הפוליטית הפנימית, הנשיא וראש הממשלה נדרשו להפוגה בקבלת החלטות בעניין המזה"ת ומשום כך, הסכימו להקפיא את המצב למשך שנתיים. ארה"ב תימָנע מיוזמות מדיניות ותמשיך להזרים לישראל נשק באופן סדיר, וישראל תימָנע מפעולות צבאיות נגד הערבים, כך סוכם. אחרי הבחירות לכנסת, אמרה ראש הממשלה לנשיא, אם נשוב לדון בהסדר חלקי, ישראל תשקול להשיג את כוחות הצבא מתעלת סואץ כ — 30 קילומטרים מזרחה, לקו המעברים מיתלה וג'ידי. שני המנהיגים החליטו, אפוא, להקפיא את הסכסוך למשך שנתיים ולאפשר לנשיא ולראש הממשלה למצות את המאבקים הפוליטיים בארצם. ראש הממשלה שבה לירושלים בתחושה טובה, ודיווחה למטבח הפוליטי שלה כי ארה"ב וישראל ראו עין בעין את ההתפתחויות הצפויות במזה"ת, לפחות עד סוף 1973. כל עוד ארה"ב תדאג שישראל תהייה חזקה, אמרה גולדה לשרים, לערבים לא יהיה רצון להפר את הסטטוס קוו.
אולם נשיא מצרים לא היה צד להסכמות הללו. סאדאת עיצב אסטרטגיה הפוכה ומאתגרת במיוחד. הביטוי סטטוס קוו, שהאסטרטגיה הישראלית מעדיפה, נותר מחוץ למילון המדיני של נשיא מצרים. סאדאת שאף להחזיר למצרים את השטח שהפסידה במלחמת 67', והיה מוכן לשלם בעבורו מחיר יקר: הסכם שלום עם ישראל, או לחילופין כיבוש במלחמה. בנאום שנשא באלכסנדריה ביולי 71',¹⁸ נשיא מצרים הכריז כי למען החזרת סיני למצרים הוא נכון להקריב מיליון חיילים. "אם המלחמה דורשת מיליון קרבנות", הכריז סאדאת, "אנו מוכנים להקריב מיליון קרבנות". בישראל גיחכו — להקריב מיליון חיילים! - אולם נשיא מצרים חישב את צעדיו היטב. סאדאת איים לפתוח במלחמה, אולם בה בעת הניח מול קיסינג'ר פיתוי כל כך מושך, שהיועץ לביטחון לאומי לא היסס להתנפל עליו ולבָלעו. בעת מסע ההלוויה של הנשיא נאצר בקהיר (אוקטובר 1970), הנשיא המיועד סאדאת שוחח עם אליוט ריצ'רדסון, הפקיד האמריקאי הבכיר ביותר שהשתתף בטכס וחבר קבינט בממשל ניקסון. סאדאת אמר לריצ'רדסון כי הוא מתכוון להנחות את מצרים להתקרב למערב.¹⁹ בבית הלבן רשמו את דברי סאדאת. כעבור כחודשיים, במכתב ששיגר לבית הלבן, סאדאת רמז לנשיא ניקסון כי הוא מתכוון לשחרר את מצרים מהתלות בברה"מ. ארה"ב "טועה לחשוב כי מצרים נמצאת בתחום ההשפעה הסובייטית", כתב סאדאת לנשיא והוסיף כי מצרים "תקבל החלטות באופן חופשי ועצמאי". אם ארה"ב תהיה ידידותית כלפינו, הבטיח במכתב לנשיא, "אנחנו נהיה ידידותיים פי עשרה".²⁰
המהפך שהבטיח סאדאת לבצע באסטרטגיה המצרית שיחק היטב לידיו של היועץ לביטחון לאומי. קיסינג'ר הגה תכנית מרחיקת כדי לקבוע סדר עולמי חדש. הוא אימץ את מדיניות הדֵטָאנט Détente)), שאותה יזם הנשיא ניקסון, ובאמצעותה קיווה לשכך את המלחמה הקרה בין הגושים, לקרב את ארה"ב לסין ולאפשר לצבא האמריקני לסגת באופן מסודר מווייטנאם. ובמזרח התיכון, מתוך כוונה להגביר את עוצמת ארה"ב ולהחליש את ברה"מ, קיסינג'ר שאף להוכיח למצרים כי התקרבותה למערב תצמיח לה תועלת רבה יותר מאשר הברית שכרתה עם הסובייטים. סאדאת היטיב, אפוא, להבין את המגמות המדיניות של קיסינג'ר וכדי להחזיר למצרים את חצי האי סיני היה נחוש לסייע לו להגשימן.
ואלה הצעדים שבהם נקט נשיא מצרים: קצת יותר משנה אחרי שהביע במכתבו לשליח יארינג נכונות לכרות הסכם שלום עם ישראל, באמצע יולי 1972, סאדאת סימן לממשל בוושינגטון באופן ברור כי החליט לנתק את החיבור לברה"מ שיזם קודמו, נאצר, ולפנות מערבה. נשיא מצרים סילק את מרבית היועצים ואת היחידות הצבאיות שהציבו הסובייטים במצרים, בהם חטיבות טילים וחמש טייסות קרב.²¹ בעבור הדיפלומטיה האמריקנית, סילוק היועצים הסובייטיים ממצרים היה חלום שהתגשם, לא פחות מזה. על מנת לנתק את מצרים מברה"מ, מאז אמצע שנות החמישים, הממשלים האמריקניים כולם, החל מדווייט אייזֵנהָאואר (באמצעות מזכיר המדינה שלו, ג'ון פוסטר דאלס), דרך קנדי, ג'ונסון וניקסון, השקיעו בכך מאמץ מדיני עצום, וקיסינג'ר הצליח להגשים את המשימה, שדורות של מזכירי מדינה לא הצליחו לממש.
הצעד הנועז של סאדאת שכנע את הבית הלבן שמצרים נמצאה בעיצומו של מהפך מדיני,²² ומאותו רגע קיסינג'ר ננעל על מטרה ברורה: להוכיח לסאדאת שחסות אמריקנית תצמיח לו תועלת. ירושלים, לעומת זאת, הופתעה לגמרי. המודיעין הישראלי לא קלט במועד את השינוי שחל באסטרטגיה המצרית, וגם כאשר התברר שהיועצים הסובייטיים מסולקים ממצרים הלכה למעשה, עדיין ראש ממשלת ישראל לא שוכנעה כי ראוי לבחון ברצינות את האופציה של הסדר ביניים בסיני, שעשוי היה להוביל למו"מ על הסכם שלום. המודיעין של ממשלת ישראל העריך שסילוק היועצים הזרים ממצרים יחליש את הצבא המצרי ומשום כך, מסר לראשי המדינה כי הסכנה שתפרוץ מלחמה התמעטה. במציאות הפוליטית של ישראל, כאשר קציני מודיעין מעריכים שישראל מתחזקת, מנהיגים פוליטיים משתכנעים כי עדיף סטטוס קוו ונמנעים מפעולה. ישראל פירשה, אפוא, את הצעד המצרי כניצחון שלה, כפי שמוכיחה אגרת שראש הממשלה שיגרה לקנצלר גרמניה, וילי בראנט, בספטמבר 1972, ימים אחדים לאחר שהשניים נועדו בווינה. הגב' מאיר העלתה על הכתב את הלקחים שהפיקה מגירוש היועצים ממצרים: "החלטתה של מצרים לבקש את יציאת היועצים הסובייטיים נבעה ממניעים שונים", כתבה ראש הממשלה לקנצלר הגרמני ופירטה: "המצרים קיוו שהנוכחות הרוסית תשיג אחת משתי תוצאות: הם יכינו את הצבא המצרי להתקפה נוספת נגד ישראל, במקרה הצורך בהשתתפות הרוסים עצמם; או שעצם הנוכחות הסובייטית המאסיבית במצרים תיאלץ את ארה"ב לשתף פעולה עם הסובייטים בהפעלת לחץ על ישראל להסכים לפתרון מדיני בתנאים של מצרים. עמדתה האיתנה של ישראל סיכלה את הלחצים הסובייטיים־מצריים. עם יציאת היועצים הסובייטיים ממצרים, הצטמצם מאד הבסיס למימוש האפשרויות האלה" — כך כתבה גולדה לידידה הקנצלר וילי. התברר שלא מִנֵּיהּ ולא מִקְצָתֵיה. ראש הממשלה מאיר לא פירשה נכון את המהפך באסטרטגיה המצרית. נשיא מצרים לא היה זקוק ליועצים הסובייטיים כדי להכין את המלחמה נגד ישראל. לא רק שהוא הסתדר בלעדיהם — תוצאות המתקפה המצרית המפתיעה בששה באוקטובר 1973, הוכיחו זאת — אלא שהוא חשש כי הנוכחות הסובייטית במצרים תפריע לו לממש את תכניותיו. ואמנם, בדיונים פנימיים בצה"ל, קציני מודיעין אחדים טענו שהמסקנה הפוכה: גירוש היועצים מעיד על כך שמצרים מתכוננת לפתוח במלחמה — כך טענו אנשי האיפכא מִסתַּבּרָא, אולם עמדתם הושתקה. גם עניין שיתוף פעולה בין ארה"ב ובין ברה"מ כדי להפעיל "לחץ על ישראל להסכים לפתרון מדיני בתנאים של מצרים", כפי שכתבה ראש הממשלה לקנצלר גרמניה, לא עמד על הפרק. סילוק היועצים הסובייטיים הוליד תוצאה שונה: ההתחייבות שמסרו הנשיא ויועצו לביטחון לאומי לראש הממשלה בפגישתם בבית הלבן, בדצמבר 1971, להקפיא את המצב למשך שנתיים, ולהימנע מיוזמות מדיניות בעניין המצרי חדלה להיות רלבנטית והתנדפה באוויר. ניקסון עסק בהגנה על שמו הטוב מול חשיפת מעורבותו בפרשת ווטרגייט,²³ ונשיא מצרים — באמצעות יועצו לביטחון לאומי, חאפז איסמעיל - השתלט על סדר יומו של היועץ לביטחון לאומי. מעתה, קיסינג'ר יקדיש מאמץ ניכר למטרה אחת: לשכנע את ישראל להיכנס במהירות למו"מ על הסדר, לפני שנשיא מצרים יאלץ לבחור באופציה השנייה: מלחמה. ובכלל, הכוכבים של קיסינג'ר הסתדרו עכשיו כראוי לכישרונותיו המדיניים. האירועים הדרמטיים סביב פרשת ווטרגייט פתחו לפני היועץ לביטחון לאומי אופקים חדשים. שעה שהנשיא ויועציו הקרובים היו עסוקים בהדיפת הגילויים המרשיעים בתקשורת, ומיעטו לעסוק בענייני העולם, קיסינג'ר, תלמידו הנאמן של ניקולו מקיאוולי (Niccolo Machiavelli), נַעֲשָֹה מנהל יחסי החוץ של המעצמה. מעתה, היועץ לביטחון, תאב המסעות סביב העולם, היה חופשי לנהל את ההצגה המזרח תיכונית באופן עצמאי, ולהטביע את חותמו על ההיסטוריה.
עכשיו המגעים בין שליחו של סאדאת, חאפז איסמעיל, ובין היועץ לביטחון קיסינג'ר נעשו צפופים. איסמעיל חשף לפני ארה"ב את התכניות שהגה נשיאו, וקיסינג'ר התאמץ לשכנע את ישראל שנשיא מצרים מתכוון ברצינות: או הסדר מדיני או מלחמה. קיסינג'ר החל לנדנד לראש הממשלה מאיר במחצית השנייה של פברואר 1973, שבעה חודשים בערך לפני שמצרים וסוריה מימשו את מתקפת הפתע. לא הייתי מטריד את הקורא בפרטי הפרטים של המגעים הדיפלומטיים הצפופים במשולש ארה"ב, מצרים וישראל באותם חודשים, אלמלא הייתי משוכנע שראוי להתעכב עליהם כדי להבין עד כמה חיבלה ממשלת מאיר בסיכוי למנוע מלחמה.
אם כן, ב —25 וב — 26 בפברואר 1973, יועצו של סאדאת, חאפז איסמעיל, נועד בחשאי עם קיסינג'ר בפרוור הכפרי ארמונק (Armonk), סמוך לניו יורק. שלושה ימים לפני הפגישה קיסינג'ר שוחח בטלפון ארוכות עם שגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, ודיווח לו על הפגישה הצפויה עם איסמעיל. השגריר התאמץ לשכנע את היועץ לביטחון שהפגישה מיותרת, כיוון שאיסמעיל לא יחדש לו כלום. בעניין פתרון הסכסוך, חזר ואמר השגריר, המסר המצרי חלול, אין בו תוכן.²⁴ אולם במציאות איסמעיל הציג בפרוטרוט את יוזמת סאדאת וקיסינג'ר התרשם שיהיה בכוחו להפיק ממנה לפחות הסכם ביניים. קיסינג'ר שיגר לנשיא ניקסון דיווח כתוב על שיחתו עם איסמעיל ²⁵ וכעבור ימים אחדים דיווח לו גם בע"פ. קיסינג'ר אמר לניקסון: "בכנות, עד סוף השבוע הזה לא ידעתי איך לעשות את זה, לא היה לי מתווה לכך [כיצד להנחות את המו"מ בין מצרים לישראל ולהשיג תוצאות]. עכשיו עולה לי רעיון איך אנחנו יכולים לעשות את זה". היועץ לביטחון המליץ לנשיא להתקדם בשני ערוצים במקביל. בערוץ אחד, מזכיר המדינה רוג'רס יוסיף לתווך בין מצרים וישראל באופן גלוי, ובמסלול מקביל וחשאי קיסינג'ר ישוחח עם חאפז איסמעיל (ובאמצעותו עם הנשיא סאדאת), על האופן שבו ניתן לממש הסכם שלום. הנשיא ניקסון אישר וקיסינג'ר סיכם: "עד הקיץ נוכל לחבר את שני המסלולים וזה יהיה הישג עצום".
אולם ראש הממשלה מאיר לא השתכנעה. הסטטוס קוו מועיל לישראל, אמרה לקיסינג'ר. על כך הגיב קיסינג'ר בשיחה עם השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, והשגריר העביר את תגובתו של היועץ לביטחון לראש הממשלה: "הוא [קיסינג'ר] מבין היטב את האסטרטגיה שלנו, קרי בנסיבות הנוכחיות להרוויח זמן ללא פעילות דיפלומטית ולהמשיך ולהתחזק" ואולם, ציטט השגריר את קיסינג'ר: "נאומים ארוכים שמסבירים מדוע הסטטוס קוו הוא הדבר הטוב ביותר בעבורכם לא יעזרו לכם" — כך התבטא היועץ לביטחון באזני השגריר. גם הפעם ראש הממשלה התעקשה שתמורת הסכם שלום אינה מוכנה לסגת מכל השטח שנכבש ממצרים, ובנוסף אינה מוכנה לשוב לקווי ה — 5 ביוני בגדה המערבית וברמה הסורית. גם כאשר השגריר בוושינגטון דיווח לראש הממשלה שקיסינג'ר הבין מאיסמעיל כי המצרים אמנם מתעקשים שישראל תיסוג מכל שטח חצי האי סיני, אולם יהיו גמישים בעניין נושאים נוספים שיידונו במו"מ עם ישראל - קרי עומק הנסיגה הישראלית בגבולות האחרים — ראש הממשלה לא שינתה את עמדתה.
כעבור ימים אחדים, ב — 28 בפברואר, 1973, קיסינג'ר נועד בוושינגטון עם גולדה מאיר וביקש שתסכים להתקדם על פי המתווה שאישר הנשיא ניקסון. ראש הממשלה השיבה לו מיד: "לא נלך על זה". בשיחה עם אנשי צוותו, קיסינג'ר התבטא בחריפות: ישראל מתנהגת בשאננות.
קיסינג'ר ניסה שוב ב — 9 במרס. באמצעות השגריר, היועץ לביטחון העביר לגולדה לוח זמנים ומתווה להסכם על פי יוזמת סאדאת, אולם השגריר השיב בשם ראש הממשלה שהבחירות בישראל קרובות וכניסה למו"מ בזמן מערכת הבחירות איננה אפשרית. קיסינג'ר לא ויתר. באמצעות השגריר שמחה דיניץ (שהחליף את יצחק רבין), היועץ לביטחון לאומי שאל אם ישראל תהיה מוכנה לוותר על כוונתה לספח שטחים בחצי האי סיני וגולדה השיבה בשלילה. תשובתה אילצה את קיסינג'ר לדחות פגישות שקבע עם איסמעיל, אולם היועץ לביטחון סירב לוותר. ב — 13 במאי קיסינג'ר העביר באמצעות השגריר בוושינגטון את ההודעה הזאת לראש הממשלה: "אינני שותף לאופטימיות של ישראל בקשר לסבירות הנמוכה שהמלחמה תתחדש ואינני מאמין שאפשר יהיה להמשיך ולשבת בשקט ובנחת ללא תזוזה". כיוון שלא זכה לתגובה, כעבור ימים אחדים קיסינג'ר ניסה שוב. הוא שאל: האם במקום סיפוח שטחים תסכימו לקבל פתרון של אזורי ביטחון, שבהם הריבונות תהיה מצרית, אולם בפועל אתם תהיו נוכחים בשטח. התשובה הייתה שישראל דורשת להחיל ריבונות ישראלית על שטח נרחב מחצי האי. ישראל דרשה שהגבול בין שתי המדינות ישורטט בקו ישר מהעיירה אל־עריש, שלחוף הים התיכון, עד לשארם שייך, בקצה הדרומי, לחוף הים האדום. מצרים תשלוט ממערב לקו וישראל ממזרח לקו. קיסינג'ר הזהיר את ראש הממשלה מאיר באמצעות השגריר פעמים אחדות שעמדת ממשלת ישראל תוביל למלחמה. עוזרו הקרוב של קיסינג'ר, ויליאם קוונדט (William Quandt ), ששימש ראש הדסק המזרח תיכוני במועצה לביטחון לאומי, סיפר שבעניין הישראלי קיסינג'ר "טיפל כמעט באופן פרטי. לשגרירי ישראל בארצות הברית, יצחק רבין, ואחריו לשמחה דיניץ, היה קו ישיר אליו, זכות שהייתה שמורה רק לשגריר ברית המועצות בארצות הברית אנטולי דוברינין".26 קיסינג'ר ראה, אפוא, את הנולד. שליחו של סאדאת, חאפז איסמעיל, הודיע לו במפורש פעמים אחדות שסאדאת נחוש בדעתו להשיג את שלו, אם באמצעות מו"מ, אם באמצעות מתקפה צבאית, אולם ישראל דרשה לספח לשטחה חלק ניכר ממדבר סיני. קיסינג'ר הבין שעמדת ישראל היא בבחינת non-starter וחדל לנדנד. בששה באוקטובר מצרים וסוריה תקפו.
באותו כינוס של מנהיגים יהודים בניו יורק, שהתקיים ביוני 1975 (ואותו הזכרתי לעיל), קיסינג'ר סיפר כי תוך כדי מלחמת אוקטובר 73', "סאדאת שלח לי פתקים מדי יום [באמצעות משרד ה — CIA שנותר לפעול בקהיר], ואמר כי הוא יודע שיצטרכו לנהל שיחות לאחר המלחמה, ושהוא רוצה שאבוא למצרים כדי לפתוח בתהליך השלום בהקדם האפשרי", סיפר קיסינג'ר והוסיף: "היו שטענו כי מדובר באסטרטגיה אמריקאית לייצר קיפאון במלחמת 1973 [האשימו את קיסינג'ר שהגביל את התקדמות צה"ל בגדה המערבית של התעלה כדי ליצור שוויון בין הכוחות]. זה לגמרי מוטעה. מה שרצינו הוא שהתבוסה הערבית תהייה הכי מאסיבית שניתן, כדי שיהיה ברור לערבים שעם תלות בסובייטים הם לא יגיעו לשום מקום. מה שגרם לקיפאון [בתנופה הצבאית של צה"ל בגדה המערבית] הייתה העובדה שהישראלים לא היו מוכנים למלחמה". על פי תיאורו של קיסינג'ר, אפוא, לא רק לעשות שלום ממשלת גולדה מאיר לא הייתה מוכנה, גם לנהל את המלחמה היא לא ידעה.

המשך הפרק בספר המלא.

הערות:

1. בנובמבר 1967, על פי יוזמה משותפת של ארה"ב ובריטניה, מועצת הביטחון קיבלה פה אחד את החלטה 242, שעיקריה הם: לקדם "שלום צודק ובר קיימא" במזה"ת באמצעות "נסיגה של כוחות מזוינים ישראלים משטחים שנכבשו" ביוני 67'; "כיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים"; "חופש שיט בנתיבי מים בינ"ל" ו"יישוב צודק של הפליטים".
2.  בפברואר 1971, ראש אמ"ן, אהרן יריב, הופתע מהדברים שאמר סאדאת בפרלמנט בקהיר. למחרת, בפורום מטכ"ל, יריב אמר שנשיא מצרים נוקט תכסיס. גם חטיבת המחקר של אמ"ן קבעה שמדובר בתכסיס. כעבור ימים אחדים סאדאת התראיין למגזין ניוזוויק ואמר שבמסגרת ההסדר החלקי הוא מצפה שישראל תיסוג עד לקו אל־עריש — שארם א־שייח, זאת אומרת בערך 150 ק"מ מזרחה מתעלת סואץ. בעקבות הריאיון התחזקה דעתו של האלוף יריב שסאדאת נוקט תכסיס, מפני שהמסרים שלו "מעורפלים". עם זאת, כיוון שהממשלה לא עדכנה את אמ"ן בעניין המהלכים המדיניים שהתרחשו באפיק הדיפלומטי בין ארה"ב וישראל בקשר להסדר החלקי, ברור שכושר השיפוט של המודיעין היה מוגבל. בדיעבד, התברר שהעקרונות שנוסחו בהסדר הביניים שישראל חתמה עם מצרים ב-1 בספטמבר 1975 (כפי שיפורט להלן) זהים לעקרונות שסאדאת הציע לפני שהורה לצבאו להתקיף באוקטובר 1973.
3. באפריל 1973, כאשר המודיעין הישראלי חשד שמצרים עומדת להתקיף את ישראל בחודש מאי (חשד שלא התממש במאי, אלא בששה באוקטובר) גולדה שוחחה עם גלילי במטבח בית השרד שלה בירושלים. גלילי אמר לה כך: "ישנה אפשרות גם להימנע מכל הפורענות הזאת, אם אנו מוכנים להיכנס לסדרת דיונים על יסוד החזרה לגבול הקודם". דבריו אלה של גלילי לא הניעו את ראש הממשלה לפעולה. ראה: חגי צורף (עורך); "גולדה מאיר, הרביעית בראשי הממשלה: מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה".
4. התכנית הראשונה שהגה רוג'רס הוגשה למצרים וישראל בדצמבר 1969, ונדחתה על ידי שני הצדדים.
5. ביוני 1970, מזכיר המדינה, ויליאם רוג'רס הציע למצרים, לממלכת ירדן ולישראל תכנית שנייה לפתיחת מו"מ להסדר בחסות שליח האו"ם גונאר יארינג, על פי עקרונות אלה: נסיגת ישראל משטחים שכבשה ב — 67' על פי החלטה 242; הכרה הדדית בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית מצד שני הצדדים; הבטחת חופש השיט בתעלת סואץ; מו"מ מיוחד בנפרד על עתידן של רצועת עזה ושארם א־שייך; מסירת האגן הקדוש בירושלים לניהול של שלש הדתות וחתימת הסכמי שלום. ב — 21 ביוני, ישראל דחתה על הסף את תכנית רוג'רס. מצרים הסכימה לדון בה.
6. הנשיא נאצר פתח במלחמת התשה ב — 11 ביוני, 67', ימים אחדים לאחר שכוחות צה"ל התייצבו לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. מלחמת ההתשה (כינוי שטבע נשיא מצרים) נמשכה שלש שנים והסתיימה בהסכם הפסקת אש שנקבע בתיווך אמריקני ב — 7 באוגוסט 1970. שני הצדדים יצאו מן המלחמה שאחרי המלחמה מותשים. בהסכם הפסקת האש נקבע כך: "שני הצדדים יימנעו מלשנות את הסטטוס־קוו הצבאי בתוך האזורים המשתרעים 50 קילומטר מזרחה ומערבה לקו הפסקת האש. אף צד לא יכניס או יקים מתקנים צבאיים חדשים כלשהם באזורים אלה".
7. בימים הראשונים של מלחמת אוקטובר 73', התברר כי בעבור ישראל, קידום מערך הטילים שמצרים ביצעה ב — 7 באוגוסט 1970, היה צעד גורלי. מבלי לקדם את הטילים נגד מטוסים ספק אם צבא מצרים היה מסוגל לנהל את מבצע החצייה של התעלה בימים הראשונים של מלחמת אוקטובר 73'. באותם ימים ראשונים של המלחמה, מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי, שתקפו מטרות בקרבת התעלה ,ספגו פגיעות קשות.
8. הנה, לדוגמה, שיחת טלפון בין קיסינג'ר לג'וזף סיסקו, עוזר מזכיר המדינה רוג'רס לענייני המזה"ת, ב — 22 בפברואר, 1973. כפי שיסופר להלן, באותו יום ולמחרת קיסינג'ר נפגש עם חאפז איסמעיל ושוחח עמו על יוזמת סאדאת: 
Kissinger spoke on the telephone with Sisco, February 22, 6:30 p.m., to voice his objection to the State Department approach in the Middle East. “Joe, I have to tell you I think you guys are going crazy again. . . . I mean calling ambassadors, calling Ismail-I mean, goddamn it, it took us two years to get the Egyptians in the frame of mind where they were pleading with us to get into it and now we are acting like puppy dogs. . . . I will tell you something-I haven’t lost one of these yet. And I’m not losing it-I will not tolerate it-and you remember this-I will not tolerate any area being segregated as the exclusive jurisdiction of anybody.״ Sisco replied: “Henry, you ought to have enough experience to know that I am a goddamn lowly assistant secretary with practically no influence and Henry, you can call and bawl me out-I just don’t have this kind of influence-I don’t have this kind of power in the state department. . . . 9 times out of 10 you call me and bawl the hell out of me-I agree with you and you are putting me in an absolutely impossible position, I don’t know what to do-you’ve gotten me to the point-I’m saying to myself I might as well get the hell out of here. . . Henry, get off my back.” (National Archives, Nixon Presidential Materials, Kissinger Telephone Conversations, Transcripts (Telcons), Chronological File, Box 18)
9. הארץ, "הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון ; ״?4 באוקטובר, 2013.
10. ב- 8 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, מצרים ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב. מצרים טענה שארה"ב העניקה לישראל סיוע צבאי, וכך הכשירה את הקרקע לתקיפה הישראלית.
11. ב — 18 בספטמבר 1970, "ספטמבר השחור", יחידות שריון של צבא סוריה פלשו לשטח ממלכת ירדן כדי לסייע לארגון לשחרור פלשתין להשתלט על הממלכה. בהנחיית ארה"ב, ישראל נחלצה לעזרת מלך ירדן, הכריזה על כוננות ואיימה להתערב. כעבור ארבעה ימים השריון הסורי נסוג לשטחו כאשר ארטילריה ירדנית מזנבת בו וגורמת לו אבדות ניכרות. כעבור עשרה ימים הלך לעולמו הנשיא המצרי נאצר והמרד שארגן אש"ף בממלכת ירדן דעך.
12. לעניין הזלזול שמביע דיין בעצמת הצבא המצרי, מעניינת התבטאותו של קיסינג'ר בראיון שצוטט לעיל: "סאדאת השמיע איומים רבים במרוצת תקופה ארוכה. להערכתנו, לא הייתה לו יכולת צבאית לממש את איומיו. זו גם הייתה הערכת המודיעין הישראלי, שנמסרה לנו שוב ושוב". הן דיין, הן קיסינג'ר הפגינו, אפוא, זלזול בכוח הצבאי של צבא מצרים, אך המציאות טפחה על פניהם.
13. חגי צורף (עורך); "גולדה מאיר, הרביעית בראשי הממשלה: מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה" ע"מ 41; המקור: ארכיון המדינה א-5/4069.
14. בתקופת מלחמת העולם, סאדאת הצטרף לקבוצה מחתרתית של צעירים מצרים שתכננה לקשור קשר עם הנאצים בגרמניה ולהסתייע בהם כדי לסלק את השלטון הבריטי ממצרים. הממשל הבריטי כלא את סאדאת והחזיקו במאסר 3 שנים.
15. שיחת מאיר־מאורר, 4 במאי, 1972; ארכיון המדינה — א-7117/3 .
16. ב — 1941, מייסד ארגון לח"י, יאיר שטרן, חיפש קשר למשטר הנאצי. הוא האמין שניתן היה לשכנע את המשטר הנאצי לפתור את הבעיה היהודית ע"י העברה המונית של יהודים לא"י וכך למנוע את השמדתם באירופה. "גרמניה עשויה לעשות זאת", אמר שטרן, "תמורת מלחמתנו בבריטים". שטרן שלח שליחים לביירות ולטורקיה, עם הוראות ליצור קשר עם המשטר הנאצי ולהציע לו את תכניתו. "ספר תולדות לוחמי חירות ישראל", בן־תור נ., הוצאת יאיר, ת"א 2010.
17. כעבור שנים אחדות, התברר שהיוזמות של מצרים לפתח נשק אסטרטגי נכשלו לחלוטין, אולם בראשית שנות השבעים, מנקודת הראות של ישראל, האיום האסטרטגי מצד מצרים היה בתוקף.
18. בנאום שנשא בקהיר, ב — 23 ביוני, 1971, לרגל פתיחת הקונגרס של האיחוד הסוציאליסטי הערבי, הכריז סאדאת: לא ארשה כי שנת 1971 תסתיים בלא הכרעה, בין אם באמצעות מלחמה או בעקבות נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת 67'. "אנחנו מוכנים להקריב מיליון מאנשינו", הודיע נשיא מצרים, "שיהיו קרבנות של הקרב הזה". המצב המתסכל של "לא שלום ולא מלחמה" איננו יכול להמשך, הודיע.
19. Elliot Richardson’s Interview - The Fifty Years War: Israel and the Arabs, Public Broadcasting Corporation, New York 1998, Disc II; Anwar El Sadat: In Search of Identity, an Autobiography; HarperCollins, 1978; pp. 276-277.
20. Ditto: Sadat, In Search of Identity, pp. 277- 278.
21. מיד אחרי מלחמת 67', אלפי יועצים סובייטים הוצבו במצרים בכל מפקדה ובכל מתקן אימונים חשוב של הצבא המצרי. בתחילה הוצבו יועצים ברמה של חטיבה וכעבור כשנתיים הייעוץ הורחב לרמה של גדוד. בשיאה של המעורבות הסובייטית שהו במצרים בין 15 אלף ל — 20 אלף יועצים.
22. ב — 1976, סאדאת ביטל את חוזה הידידות עם ברה"מ ואת שיתוף הפעולה הצבאי בין שתי המדינות ונטל את זכויות העגינה של כלי שיט סובייטיים צבאיים בנמלים מצריים. מאותו מועד ברה"מ מיקמה את יחידות הצבא שלה בסוריה.
23. אחת השערוריות הפוליטיות החמורות בתולדות ארה"ב, פרשת ווטרגייט נמשכה כשנתיים, בין 1972-74, והובילה להתפטרותו של הנשיא ניקסון. הייתה זו שרשרת של אירועים פוליטיים ופליליים, שהחלה כאשר אנשי ביטחון ועסקנים שהיו קשורים למערכת הבחירות של ניקסון פרצו למטה המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון בשליחות המפלגה הרפובליקנית. הפורצים נתפסו ובמהלך משפטם הנשיא ואחדים מעוזריו בדו ראיות, וכאשר הסתבכו פיטרו כמה מראשי משרד המשפטים שסירבו לעוות בעבורם את המציאות (באירוע שכונה מאז "טבח יום השישי"). שני כתבים צעירים של העיתון וושינגטון פוסט, ברנשטיין וודוורד, סיקרו את הפרשה ובאמצעות מקור שהועסק בבית הלבן וכונה "גרון עמוק", חשפו את פרטי הפריצה ואת מעללי הנשיא ואנשי צוותו, ואילצו את ניקסון להתפטר. חשיפת הפרשה תוארה בספר "כל אנשי הנשיא", שחיבר ברנשטיין, ובסרט קולנוע שבוים על פיו.
24. הסטנוגרמה של שיחת קיסינג'ר־רבין מעניינת במיוחד. אני ממליץ לקרוא את כולה: 
National Archives, Nixon Presidential Materials, NSC Files, Kissinger Office Files, Box 135, Country Files, Middle East, Rabin/Dinitz Sensitive Memcons, 1973. Top Secret; Sensitive; Exclusively Eyes Only. The meeting took place in the Military Aide’s office at the White House. https://history.state.gov/historicaldocuments/frus1969-76v25/d23
25. National Archives, Nixon Presidential Materials, NSC Files, Kissinger Office Files, Box 131, Country Files, Middle East, Egypt/Ismail, Vol. IV, February 24-May 19, 1973. Secret. Sent for information. A stamped notation on the first page reads: “The President has seen.” The President circled Kissinger’s name and wrote the comment: “Excellent Job.” This memorandum, which is dated March 6, summarizes the conversations between Kissinger and Ismail that took place in Armonk, New York, from 1:50 until 6:30 p.m. on February 25 and from 10:25 a.m. until 3:35 p.m. on February 26. (Memoranda of conversation; ibid., Vol. III, Feb. 23-26, 1973)