אביב משוגע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אביב משוגע
מכר
מאות
עותקים
אביב משוגע
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אביב משוגע

4.8 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אביב משוגע צולל אל עולמו הסוער של צעיר רגיש, החווה התקף פסיכוטי בגיל 17, ומתאר אירועי קצה לאורך שנות העשרים של חייו. מתוך מודעות עצמית שבצדה הומור, מוזיקה ושירה של הסיקסטיז והסבנטיז מעניק הכותב קול למי שלרוב קולו אינו נשמע.
"ואנחנו אוהבים בכל הכוח כדי למלא מצברים, כדי שתספיק לנו האהבה ככה שלא נצטרך לבקש אותה מאנשים שלא נותנים, והנה אנחנו מחממים את עצמנו שלא יהיה לנו קר מרוב אבחנות ומסמכים ודו"חות ותקנות", הוא כותב מתוך המחלקה הסגורה.
בחלקו השני של הספר מופיע קולה של אמו, העונה לו ומעבה את סיפור המשפחה. בפרגמנטים מרעידי לב היא נוגעת בחוויית ההורות ברגעי משבר. בשני קולות נרקם סיפור על זעם ואהבה, הזיה ומציאות, שייכות ונבדלות; מסמך מרתק על הכוחות האלימים הפורעים בנו – מבפנים.


חנן אלומה, יליד 1992, הוא מוזיקאי ויוצר. אלבום הבכורה שלו, 'עיתוי מושלם', הופיע בשנת 2020. נרי אלומה, סופרת ועורכת, זכתה בפרס זאב על כתיבתה לילדים.

פרק ראשון

צריך לשלול

אני מזדחל בנבכי בית חולים העמק בעפולה, מבקש מאמא שוב ושוב שתחזיק לי את היד. היא נעתרת אך פניה עצובות. יש בה משהו ממני. אולי היא חלק מתוכי, חלק עצוב ומפוחד.

"מתי חוזרים הביתה?" אני שואל.

"כבר אמרתי לךָ, אנחנו מחכים שהרופא יבדוק אותך. צריך לשלול כמה דברים."

אני לא מבין מילה. לָמה מחכים לרופא ולמה הוא לא יכול לבדוק אותי עכשיו ומה זה בכלל "לשלול"?

"בואי נלך הביתה," אני חוזר שוב ושוב.

כל הזמן אנחנו נגררים ממקום למקום, מרופא עיניים לרופא אוזניים לנוירולוג. אומרים שאין כלום ושולחים אותנו למחלקה אחרת. כשהרופא שואל אותי בן כמה אני, אני לא בטוח אם שבע־עשרה או ארבע־עשרה, ועונה שבע־עשרה מתוך אינסטינקט. בלילה אני שוכב על המיטה שלי במחלקת ילדים. משמאלי אישה בהיריון מתקדם יושבת ליד הבן שלה שלא מפסיק לייבב, מימיני חולֶה בלתי נראה, לפעמים מבקרים אותו כמה אנשים, עושים הרבה רעש, מדברים בשפה של חייזרים. וובווו צ'ובבווו וואבהה דידיבאבהה... לאט מאוד, כמו סרט בהילוך איטי.

אחרי שלושה ימים שִחררו אותנו. לא ידעתי את זה. חשבתי שברחנו. גזרתי לעצמי את הצמיד וזרקתי אותו לפח. חשדתי שמישהו החביא בו מצלמת מעקב.

עכבישים

כשהייתי בבית החולים האמנתי בכל לבי שאם רק אגיע הביתה הכול יסתדר. אבל שום דבר לא הסתדר. הצריף הזערורי בחצר האחורית של הבית היה רדוף רוחות. עכבישים קטנים מתרוצצים על התקרה, מצלמת מעקב בתוך המנורה, צופרי אמבולנס מלמטה, מהכביש. עכבישים מופיעים ונעלמים, שוב מופיעים, שוב נעלמים. עכביש גדול מתחת לכרית חומק ונעלם כלא היה. העכבישים מגיעים בִּמקום ההורים שלי, זה ברור כשמש, אפילו לא צריך להגיד את זה. כשהם נעלמים, סימן שההורים בבית, קרובים אליי, וכשהם מופיעים, סימן שלא. אני חייב לצאת מכאן לחפש אותם. עכשיו. בדרך אישה עוברת עם הבוקסר שלה קשור ברצועה. הכלב רואה עליי. הוא יודע מה שהיא לא יודעת, מה שאף אחד לא יודע חוץ ממני. הוא רץ לעברי וכשהוא מתקרב הוא נראה שקוף. כמו רוח של כלב, מנסה לנגוס לי בישבן. האישה נוזפת בו ומושכת בכוח ברצועה. אני מרחם על הכלב.

שלולית

כל עשר דקות בערך אני נכנס לשירותים לבדוק את התחתונים שלי. הם לא רטובים. אין סימנים לקקי או לפיפי, אבל בכל פעם שאני יושב על ספה או על כיסא, אני מרגיש אי נוחות שם למטה. אני מפחד שקורה לי מה שקורה לזקנים, שהם מאבדים את השליטה על הסוגרים. הזבובים שנדבקים אליי רק מאמתים את החשדות. אבל כשאני בודק את עצמי בשירותים - כלום. אולי זה כבר הספיק להתייבש? אני תוהה בחשש. אין לי שום שליטה על מה שקורה. בערב, כל המשפחה מול הטלוויזיה, רואים חיות באיזו סוואנה, וברקע השדרן מדבר. הוא מדבר עליי. לא זכור לי מה הוא אמר, רק זכור לי תאו ששוכב פרקדן באיזו שלולית, והידיעה הנוראה שמכה בי שאני התאו, והשלולית היא שלולית השתן המביכה שלי־עצמי שעכשיו שוב אינה בחזקת סוד כי אם גלויה, לא רק להורים שלי, אלא לעוד אנשים שיושבים בבתים שלהם ונגעלים ממני. אני ניגש לטלוויזיה ומכבה אותה.

"מה אתה עושה? מה קורה לך?"

האיש העיוור שלי
אנחנו נוסעים לטיול משפחתי בהרי הכרמל עם הדודים והסבים מצד אמא. כבר בחניון אנחנו מתחבקים. איש בלונדיני במשקפי שמש שמחזיק פחית קולה ניגש אלינו ומבקש לזרוק את הפחית לבגאז' שלנו. "אין פחים באזור," הוא אומר. אני מסתכל על סבתא שלי והיא מחזירה לי מבט תמוה ואומרת, "לא יודעת, הוא שלכם," וצוחקת. שלכם... מהדהדת המילה במוחי. מי שלנו? האוטו או שמא היא מתכוונת שהאיש הזה שלנו? ככל הנראה האיש הוא שלנו. האיש עיוור ולכן הוא חובש משקפי שמש, אבל למה הוא מבקש לזרוק פחית קולה לבגאז' של אוטו סתם ככה? אולי משום שהוא עיוור הוא לא מסוגל לראות את הפחים? אני מסביר לעצמי שהאיש הזה הוא חלק מקהילה של אנשים מוגבלים שעמותות דואגות לשלֵב אותם עם מטיילים. לכל משפחה יש האיש שלה, אבל רק אחד מבני המשפחה אמור לדאוג לו. עליו לזהות בעצמו את האיש העיוור או המוגבל ולהתחבר אליו, ללוות אותו בטיול ולארח לו לחברה. זו משימה.

כולנו מתחילים לטפס במעלה ההר. אני מביט סביבי בחיפוש אחר האיש העיוור, אבל הוא נעלם. שוב ושוב אני שומע את המילה "הישרדות" ומסיק שכנראה זו משימה של הישרדות: מי יצליח לשרוד את הטיול הרגלי הזה? מי יגיע אל היעד עם העיוור הנתון תחת חסותו? אנחנו ממשיכים ללכת. קבוצה של ילדים מבצעת תרגילי התעמלות בצִלם של עצים גדולים. מישהו מהמשפחה אומר: "זאת התערוכה של הגופות." אני מזדעזע. התערוכה של הגופות? שמעתי נכון? הילדים האלה שעושים התעמלות הם גופות? והם רק מוצגים בתערוכה? האיש שלי, האיש הבלונדיני במשקפי השמש, מופיע. ברור שעליי להתחבר אליו וללוות אותו, אחרת אכשל במשימה, אבל אני פוחד לדבר איתו. עד שאני זז מישהו אחר לוקח לי אותו, בן דוד שלי. הוא הקדים אותי. נכשלתי כי התמהמהתי והאיש שלי בטח מאוכזב ממני מאוד; הוא יודע שהוא האיש שלי, הוא חיכה לי שאתחבר אליו, שאלווה אותו בטיול. ועכשיו מאוחר מדי.

אני ממשיך ללכת בשקט וסוחב על כתפיי את התיק. אמא משבחת אותי שאני סוחב אותו בשלווה ולא מתלונן ולא מבקש שיחליפו אותי. באותו רגע אני מבין שהיא לא קולטת בכלל איזה חוסר־שקט ובלבול מוחלט יש בתוכי. מבחוץ כנראה אני נראה רגיל לגמרי, אף אחד לא רואה את המחשבות המוזרות שעוברות לי במוח. אולי אני בכלל מדמיין את כל הדברים האלה? מה אמיתי? לפי מה אני יודע אם זה אמיתי או לא? הכול נשמע מעוות, לא הגיוני, המילים שאנשים אומרים, הרעיונות שיש להם בראש, הסיפור עם פחית הקולה והבגאז', המשימה של ההישרדות, התערוכה של הגופות.

אנחנו מגיעים לקרחת יער ושם עורכים פיקניק. אני ניגש אל אבא. "איזה באסה," אני אומר לו, "נכשלתי במשימה." הוא מסתכל עליי במבט מחויך ותמֵה ושואל, "איזו משימה?"

"נו, המשימה של ההישרדות."

אבא צוחק. "איזו משימה של הישרדות? על מה אתה מדבר?"

אני מגרד בראש במבוכה ונדבק בחיוך שלו. אחר כך אני חש קליל ואוורירי כמו נוצה, מנותק מגופי. הבכי פורץ החוצה.

סקירות וביקורות

חנן אלומה: "אני לא אוהב את הביטוי מתמודדי נפש. גם על עצמי אני אומר משוגע" גילי איזיקוביץ הארץ 20/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

חנן אלומה: "אני לא אוהב את הביטוי מתמודדי נפש. גם על עצמי אני אומר משוגע" גילי איזיקוביץ הארץ 20/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אביב משוגע חנן אלומה, נרי אלומה

צריך לשלול

אני מזדחל בנבכי בית חולים העמק בעפולה, מבקש מאמא שוב ושוב שתחזיק לי את היד. היא נעתרת אך פניה עצובות. יש בה משהו ממני. אולי היא חלק מתוכי, חלק עצוב ומפוחד.

"מתי חוזרים הביתה?" אני שואל.

"כבר אמרתי לךָ, אנחנו מחכים שהרופא יבדוק אותך. צריך לשלול כמה דברים."

אני לא מבין מילה. לָמה מחכים לרופא ולמה הוא לא יכול לבדוק אותי עכשיו ומה זה בכלל "לשלול"?

"בואי נלך הביתה," אני חוזר שוב ושוב.

כל הזמן אנחנו נגררים ממקום למקום, מרופא עיניים לרופא אוזניים לנוירולוג. אומרים שאין כלום ושולחים אותנו למחלקה אחרת. כשהרופא שואל אותי בן כמה אני, אני לא בטוח אם שבע־עשרה או ארבע־עשרה, ועונה שבע־עשרה מתוך אינסטינקט. בלילה אני שוכב על המיטה שלי במחלקת ילדים. משמאלי אישה בהיריון מתקדם יושבת ליד הבן שלה שלא מפסיק לייבב, מימיני חולֶה בלתי נראה, לפעמים מבקרים אותו כמה אנשים, עושים הרבה רעש, מדברים בשפה של חייזרים. וובווו צ'ובבווו וואבהה דידיבאבהה... לאט מאוד, כמו סרט בהילוך איטי.

אחרי שלושה ימים שִחררו אותנו. לא ידעתי את זה. חשבתי שברחנו. גזרתי לעצמי את הצמיד וזרקתי אותו לפח. חשדתי שמישהו החביא בו מצלמת מעקב.

עכבישים

כשהייתי בבית החולים האמנתי בכל לבי שאם רק אגיע הביתה הכול יסתדר. אבל שום דבר לא הסתדר. הצריף הזערורי בחצר האחורית של הבית היה רדוף רוחות. עכבישים קטנים מתרוצצים על התקרה, מצלמת מעקב בתוך המנורה, צופרי אמבולנס מלמטה, מהכביש. עכבישים מופיעים ונעלמים, שוב מופיעים, שוב נעלמים. עכביש גדול מתחת לכרית חומק ונעלם כלא היה. העכבישים מגיעים בִּמקום ההורים שלי, זה ברור כשמש, אפילו לא צריך להגיד את זה. כשהם נעלמים, סימן שההורים בבית, קרובים אליי, וכשהם מופיעים, סימן שלא. אני חייב לצאת מכאן לחפש אותם. עכשיו. בדרך אישה עוברת עם הבוקסר שלה קשור ברצועה. הכלב רואה עליי. הוא יודע מה שהיא לא יודעת, מה שאף אחד לא יודע חוץ ממני. הוא רץ לעברי וכשהוא מתקרב הוא נראה שקוף. כמו רוח של כלב, מנסה לנגוס לי בישבן. האישה נוזפת בו ומושכת בכוח ברצועה. אני מרחם על הכלב.

שלולית

כל עשר דקות בערך אני נכנס לשירותים לבדוק את התחתונים שלי. הם לא רטובים. אין סימנים לקקי או לפיפי, אבל בכל פעם שאני יושב על ספה או על כיסא, אני מרגיש אי נוחות שם למטה. אני מפחד שקורה לי מה שקורה לזקנים, שהם מאבדים את השליטה על הסוגרים. הזבובים שנדבקים אליי רק מאמתים את החשדות. אבל כשאני בודק את עצמי בשירותים - כלום. אולי זה כבר הספיק להתייבש? אני תוהה בחשש. אין לי שום שליטה על מה שקורה. בערב, כל המשפחה מול הטלוויזיה, רואים חיות באיזו סוואנה, וברקע השדרן מדבר. הוא מדבר עליי. לא זכור לי מה הוא אמר, רק זכור לי תאו ששוכב פרקדן באיזו שלולית, והידיעה הנוראה שמכה בי שאני התאו, והשלולית היא שלולית השתן המביכה שלי־עצמי שעכשיו שוב אינה בחזקת סוד כי אם גלויה, לא רק להורים שלי, אלא לעוד אנשים שיושבים בבתים שלהם ונגעלים ממני. אני ניגש לטלוויזיה ומכבה אותה.

"מה אתה עושה? מה קורה לך?"

האיש העיוור שלי
אנחנו נוסעים לטיול משפחתי בהרי הכרמל עם הדודים והסבים מצד אמא. כבר בחניון אנחנו מתחבקים. איש בלונדיני במשקפי שמש שמחזיק פחית קולה ניגש אלינו ומבקש לזרוק את הפחית לבגאז' שלנו. "אין פחים באזור," הוא אומר. אני מסתכל על סבתא שלי והיא מחזירה לי מבט תמוה ואומרת, "לא יודעת, הוא שלכם," וצוחקת. שלכם... מהדהדת המילה במוחי. מי שלנו? האוטו או שמא היא מתכוונת שהאיש הזה שלנו? ככל הנראה האיש הוא שלנו. האיש עיוור ולכן הוא חובש משקפי שמש, אבל למה הוא מבקש לזרוק פחית קולה לבגאז' של אוטו סתם ככה? אולי משום שהוא עיוור הוא לא מסוגל לראות את הפחים? אני מסביר לעצמי שהאיש הזה הוא חלק מקהילה של אנשים מוגבלים שעמותות דואגות לשלֵב אותם עם מטיילים. לכל משפחה יש האיש שלה, אבל רק אחד מבני המשפחה אמור לדאוג לו. עליו לזהות בעצמו את האיש העיוור או המוגבל ולהתחבר אליו, ללוות אותו בטיול ולארח לו לחברה. זו משימה.

כולנו מתחילים לטפס במעלה ההר. אני מביט סביבי בחיפוש אחר האיש העיוור, אבל הוא נעלם. שוב ושוב אני שומע את המילה "הישרדות" ומסיק שכנראה זו משימה של הישרדות: מי יצליח לשרוד את הטיול הרגלי הזה? מי יגיע אל היעד עם העיוור הנתון תחת חסותו? אנחנו ממשיכים ללכת. קבוצה של ילדים מבצעת תרגילי התעמלות בצִלם של עצים גדולים. מישהו מהמשפחה אומר: "זאת התערוכה של הגופות." אני מזדעזע. התערוכה של הגופות? שמעתי נכון? הילדים האלה שעושים התעמלות הם גופות? והם רק מוצגים בתערוכה? האיש שלי, האיש הבלונדיני במשקפי השמש, מופיע. ברור שעליי להתחבר אליו וללוות אותו, אחרת אכשל במשימה, אבל אני פוחד לדבר איתו. עד שאני זז מישהו אחר לוקח לי אותו, בן דוד שלי. הוא הקדים אותי. נכשלתי כי התמהמהתי והאיש שלי בטח מאוכזב ממני מאוד; הוא יודע שהוא האיש שלי, הוא חיכה לי שאתחבר אליו, שאלווה אותו בטיול. ועכשיו מאוחר מדי.

אני ממשיך ללכת בשקט וסוחב על כתפיי את התיק. אמא משבחת אותי שאני סוחב אותו בשלווה ולא מתלונן ולא מבקש שיחליפו אותי. באותו רגע אני מבין שהיא לא קולטת בכלל איזה חוסר־שקט ובלבול מוחלט יש בתוכי. מבחוץ כנראה אני נראה רגיל לגמרי, אף אחד לא רואה את המחשבות המוזרות שעוברות לי במוח. אולי אני בכלל מדמיין את כל הדברים האלה? מה אמיתי? לפי מה אני יודע אם זה אמיתי או לא? הכול נשמע מעוות, לא הגיוני, המילים שאנשים אומרים, הרעיונות שיש להם בראש, הסיפור עם פחית הקולה והבגאז', המשימה של ההישרדות, התערוכה של הגופות.

אנחנו מגיעים לקרחת יער ושם עורכים פיקניק. אני ניגש אל אבא. "איזה באסה," אני אומר לו, "נכשלתי במשימה." הוא מסתכל עליי במבט מחויך ותמֵה ושואל, "איזו משימה?"

"נו, המשימה של ההישרדות."

אבא צוחק. "איזו משימה של הישרדות? על מה אתה מדבר?"

אני מגרד בראש במבוכה ונדבק בחיוך שלו. אחר כך אני חש קליל ואוורירי כמו נוצה, מנותק מגופי. הבכי פורץ החוצה.