על חוט השערה

פרק 1

דריה
״סיימתי.״ אני לוחשת ומחזירה את המסקרה למקומה על המדף. נשאר לי רק דבר אחד לעשות. אני עוצמת את עיניי, לא משנה כמה זמן עבר זה קשה ממש כמו באותו בוקר מקולל, אותו לא אשכח לעולם.

צלצול השעון מחריש אוזניים ואני מכסה את פניי, שולפת יד מהשמיכה ומניחה אותה על השעון, חייבת להשתיק את הרעש הצורם הזה. "דריה, אם את לא באה עכשיו, אני באה אלייך ושופכת עלייך כוס מים קרים." איומה של אימי נשמע מהמטבח.

"אוף." על אף שאני מתיישבת, עיניי מסרבות להיפקח. אני משפשפת אותן, מאמצת אותן והן מתחילות להיפקח באיטיות. משהו לא תקין, אני עוצמת אותן ופוקחת אותן באחת, דמותי משתקפת אליי מהמראה. "אימאאאא," צרחה נפלטת מפי. הזמן נעצר, אני נעצרת. בזווית עיני אני קולטת את אימי ומפנה אליה את מבטי, דמעות זולגות מעיניה המדלגות ביני לבין האוויר שלצידי. אני עוקבת אחר מבטה ועיניי נתקלות בכרית. האוויר בחדר עוצר, הלב שלי במרוץ אחר הזמן, דמעות נופלות מעיניי, מרטיבות את בגדיי, נכנסות אל פי. "לאאאאא. תתעוררי, דריה תתעוררי." אני צורחת וצובטת את עצמי. לצערי זה לא חלום.

״כדור הארץ לדריה!״ – קולה של דינה שולף אותי ממחשבותיי ואני מסתובבת אליה.

״מה?״ אני מתאפקת שלא לפרוץ בבכי, עוצמת הזיכרון הייתה קשוחה מדי.

״את מפסיקה עם זה מייד!״ דינה פוקדת עליי. ״את אחת הנשים היפות והסקסיות שאני מכירה, תפסיקי כבר להכניס לעצמך שטויות לראש. הגבר שיאהב אותך יקבל אותך בדיוק כמו שאת, עם כל החסרונות שלך.״

״את לא יודעת על מה את מדברת, את לא זו שפוגשת אותם, את לא זו שרואה את הבהלה על פניהם כשאני מספרת להם על זה." אני זועפת. אף אחד לעולם לא יוכל להבין את תחושת הבושה, את המבוכה המשתחלת לתוכי בכל פעם שאני משתפת בסוד שלי, את הרגע בו עיניהם נפערות, את הרתיעה, את הגרגרת שעולה ויורדת עם רצונם לברוח. לפעמים הם פשוט נעלמים ולפעמים, הם מעדכנים אותי שלא תהיה פגישה שנייה, כאילו לא ראיתי את זה חרוט על פניהם מהרגע שהם שמעו. 

״אוקיי,״ – דינה מנערת אותי. ״בואי נסכם את זה ככה- מי שמקבל רגליים קרות לא שווה אותך! הבנת אותי?״ היא לא באמת שואלת.

״כן המפקדת!״ בדל של חיוך עולה על פניי. ״אולי תלכי את לדייט הזה במקומי? ככה אני לא אצטרך לחוות עוד השפלה ואת תרוויחי זיון.״ אני מציעה.

״לא בובה, היום תורך." היא מסננת ויוצאת מחדרי מבלי לחכות אפילו לתגובה.

טוב, זה הזמן לחבוש את הפריט האחרון שישלים את הופעתי. אני עומדת מול הראי ומסתכלת על השתקפותי, אני אוהבת את מה שאני רואה. אני מרימה את תיק הקלאץ' שהנחתי מוקדם יותר על המיטה, נועלת נעלי עקב ויוצאת מהחדר, 'דינה בבית? הייתי בטוחה שגם היא יוצאת היום.'

"יום חמישי היום, למה את עוד כאן?" אני שואלת, היא יושבת על הכורסה ואוכלת פופקורן.

"אל תדאגי, לא הזדקנתי בחמש הדקות האחרונות, אני מחכה ששרונה תעדכן שהיא סיימה לעבוד ונצא לפאב של תומי. אדם וכל השאר כבר יהיו שם, את רואה? את לא צריכה לדאוג לי, לכי תתפסי לעצמך זיון." היא מקניטה אותי.

"אז אולי אני אצטרף אליכם?" אני חושפת שיניים בחיוך מוגזם, המבט שלה מספיק כדי שאבין שזאת לא אופציה.

"הבנתי, הבנתי. ביי בינתיים." אני יוצאת וטורקת את הדלת מאחוריי.

״קיס.״ – אני שומעת קול עמום מתוך הדירה.

אני שולפת את הנייד מכיס הז'קט, על הצג מופיעה התראה שמודיעה על הודעה חדשה.

'אולי זה הבחור החדש שרוצה לעדכן אותי במשהו.' המחשבה חולפת בראשי, אני פותחת את ההודעה:

ליאם- אני מזכיר לך שמחר את זו שפותחת את הקליניקה.

אני- זוכרת, לילה טוב.

אני משחילה את הנייד בחזרה אל הכיס, המעלית מתעכבת ואני ממתינה בקוצר רוח. אם יש משהו שאני שונאת זה לאחר, חבל שבעיכוב שלי עם דינה לא לקחתי בחשבון את העובדה שאנחנו מתגוררות במגדל מגורים, בקומה העשרים ותשע ושהמעליות כאן הן סיוט מתמשך.

דלת המעלית נפתחת והשכנה מהקומה השלושים מחייכת אליי.

"ערב טוב," אני מברכת בנימוס, מבטה סורק את גופי מלמעלה עד למטה.

"גם כשאני הייתי בגילך יצאתי לבלות בכל יום חמישי." היא מציינת בפניי ואני מחזירה לה חיוך מנומס. יודעת שאם אתחיל לדבר היא לא תפסיק ובקצב האיטי של המעלית הזו היא תספר לי את כל קורות חייה ולפי הקמטים שעל פניה, זה יהיה ארוך.

"התלבשת מאוד יפה," היא ממשיכה ואני מהנהנת. 'מתי לעזאזל המעלית תגיע ללובי הבניין?'

"והשיער שלך, הצבע שלו, המרקם, איזו מסכה את משתמשת? היא שולחת יד לשערי ואני נרתעת, 'מי הרשה לה לגעת בי? אז מה אם היא זקנה.' אני מחכה כבר שיגיע הצליל שיגאל אותי מייסוריי.

אני נכנסת לבית קפה "הנרייטה", הממוקם בארלוזורוב. בית הקפה הזה הוא אחד המקומות האהובים עליי וזאת כי הוא שקט, נעים ו... כי הוא במרחק הליכה מהדירה שלי.

אני סורקת את השולחנות בבית הקפה. בשעות הערב יושבים סביב השולחנות לא מעט זוגות, משלבים ידיים, לוגמים יין ומסתכלים אחד על השני. אני תוהה מתי אמצא את האחד שאיתו אוכל לחוות רגעים כאלה.

"הכול בסדר?" המארחת פונה אליי.

"כן, קבעתי כאן עם..." אני סורקת שוב את השולחנות ורק בשולחן אחד, בקצה בית הקפה יושב גבר לבד, מסתכל על הנייד שלו ומחייך. 'מעניין מה הוא קרא עכשיו?'

אני צועדת לקראתו, הוא עדיין לא שם לב אליי, זה הזמן לבחון את מראהו. כתפיו רחבות, שערו השחור משוך לאחור באופן מושלם, מושלם מדי. אני תוהה אם הוא גמר את קופסת הג'ל בשביל הדייט הזה, אני מכחכחת בגרוני, הוא מרים אליי את עיניו ונעמד.

"נעים מאוד, דריה." אני מושיטה לו את ידי.

"דני," הוא משיב, לוחץ את ידי בחזרה, מסיט את הכיסא ואני מתיישבת. 'איזה ג'נטלמן.' אני מחייכת אליו והוא מתיישב גם.

המלצרית ניגשת אלינו ומניחה על השולחן שני תפריטים.

"תקראו לי כשתחליטו." היא מציינת ומתרחקת מאיתנו, נראה שהיא הרגישה שמדובר כאן בדייט ראשון, ואנחנו צריכים עוד רגע כדי לעכל אחד את השני.

"אורנית סיפרה לי שאת וטרינרית." הוא מתחיל את השיחה באזור הנוחות שלי, 'נקודה לזכותו.'

"נכון. אני ממש אוהבת בעלי חיים, אני חושבת שמאז ומתמיד הייתה לי תקשורת טובה איתם. איך אתה עם בעלי חיים?" הנייד שלו רוטט והוא מתעלם. 'יפה דני, שתי נקודות לטובתך.'

"מת עליהם. מאז שאני זוכר את עצמי היה לי כלב." הוא משתף אותי וזה ממש מרגיע אותי. היות ובדרך כלל אדם שמגדל בעל חיים, הוא אדם רגיש יותר, מכיל יותר, אמפטי יותר. 'אולי דינה צדקה ועומד להיות דייט מוצלח.'

"נהדר, מאיזה גזע הוא? בן כמה הוא? איך קוראים לו?" אני יורה שאלות במהירות, אין לו מושג עם איזו פריקית של בעלי חיים הוא יושב עכשיו.

"גולדן רטריבר, אני חושב שהוא בן שנתיים. כשאימצתי אותו לא ידעו לומר לי את הגיל המדויק, השם שלו הוא פוף." הוא עונה על כל השאלות ואפילו נראה משועשע מההתלהבות שלי.

"אתה בקושי מכיר אותי שתי דקות ואני כבר מתנהגת כמו ילדה בת שש עשרה." אני מסתתרת מאחורי ידיי. "לא את לא. את אוהבת בעלי חיים וזה מוצא חן בעיניי." אני מציצה מבין אצבעותיי, הוא מחייך ואני מורידה את ידיי מפניי.

"כן. עכשיו אתה מבין למה בחרתי דווקא במקצוע הזה." אני מציינת ופותחת את התפריט. עכשיו אני מוכנה להתמודד עם הדייט הזה, הוא אוהב בעלי חיים ואפילו אימץ אחד. אני לא צריכה לדעת יותר מזה כדי להאמין שהוא יהיה אחר ויקבל את הבעיה שלי, כך לפחות אני מקווה.

"מה אתה עושה בחיים?" אני עוברת על רשימת הסלטים שבתפריט, 'בא לי סלט אבל אם יתקע לי איזה עשב בין השיניים זה יהיה ממש מביך. אחייך וכמו בסרטים, אהפוך לבדיחה של החבר׳ה.'

"אורנית, לא סיפרה לך?" הוא נראה מופתע.

"לא." אני משיבה בכנות, כעת סקרנית יותר.

"מאמן כושר." הוא מחייך. עכשיו הכול מובן, טוב לא הכול, אבל לפחות הגוף הרחב. 'רגע! כל מכורי הכושר למיניהם נוטלים סטרואידים, סטרואידים מצמקים את הזין, אולי כדאי שאבטל את הרעיון של דינה? לא שווה לבזבז לילה על קיסם שיניים.

"למה את מחייכת?" הוא שולף אותי ממחשבותיי.

"סתם, בדיוק חשבתי על זה שכבר חודשים אני אומרת שאני צריכה מאמן כושר והינה אחד מהם יושב מולי." אני מגחכת. 'אין סיכוי שאתן לו לאמן אותי, אלא אם האימונים יכללו הרבה זיעה ומחסור בבגדים.

"אני אשמח לאמן אותך." הוא זוקר גבה, נראה שהוא ואני חשבנו בדיוק על אותו הדבר, מוחות גדולים חושבים ... בעצם, הוא על סטרואידים, איזה מוח כבר יכול להיות לו? 'והינה אני עושה את זה שוב, מחפשת את המגרעות בגבר היושב מולי.'

"מה אנחנו אוכלים?" הוא שואל אותי ואני מעווה את פניי כשעיניי כל הזמן חוזרות לאותה השורה. סלט!

"לא יודעת." אני ממשיכה לדפדף וחוזרת לדף הזה, לשורה הזאת. הוא מסובב אליו את התפריט שלי.

"למה את מתחבטת?" הוא מסתכל על הדף ומלבד מיליון סוגים של סלטים, אין שם כלום. שקוף שזה מה שאני רוצה.

"רגע של כנות." אני קובעת והוא שותק, מחכה לרגע שממאן לבוא.

"אני מתה לאכול סלט, אבל אם ייתקע לי כאן" אני מציגה לו את השן הקדמית שלי, "ירק, אתה תגיד לי באותו הרגע ותמחק את הרגע המביך מהלקסיקון." אני מורה לו באצבעי והוא פורץ בצחוק.

"זו ההבטחה הכי מוזרה, אבל הכי מתוקה שאי פעם הסכמתי להבטיח." הוא משיב בכנות.

"אבל עוד לא הבטחת." אני נושכת את פנים הלחי.

"אני נשבע. נראה לי שזה טוב יותר." הוא מחייך ומזמין את המלצרית לקחת מאיתנו את ההזמנה.

"האמת שלולא הייתי רואה את קעקוע הצלב שלך, אולי עוד הייתי מאמינה לשבועה, אבל מה זה באמת משנה אם לא תגיד לי, רק אתה תסבול." אני מושכת בכתפיי.

"למה שאסבול?"

"כי לראות מפלצת מול העיניים במשך ערב שלם ולהישאר נחמד, זה סבל אימים ואם לא תגיד לי, אתה תבטיח לעצמך דייט ארוך ומייגע." אני מבטיחה.

"פעמיים סלט... עם הרבה הרבה הרבה ירק." הוא דורש מהמלצרית, בעוד עיניו ממוקדות בשלי.

"שתי מפלצות, הדייט הכי טוב שהיה לי אי פעם." הוא מכריז בקול וכמה מסועדי המקום מפנים אלינו את הפנים. 'הוא ממש מוצא חן בעיני.

דני מניח כמה שטרות על השולחן. אם הוא רוצה לשלם, אני לא מתכוונת להתווכח. הוא מושך את הכיסא שלי, אני נעמדת ולובשת את הז'קט שבמהלך הארוחה הנחתי על גב הכיסא.

אנחנו יוצאים מבית הקפה וכף ידו משתחלת לשלי, המגע עדין ועם זאת הדופק שלי עולה. אני לא מוצאת אפילו מילה אחת נכונה או לא נכונה לפלוט מהפה.

"דריה," הוא אומר את שמי, אני עוצרת ומסובבת את ראשי אליו. הוא עומד קרוב אליי, כף ידו מתנתקת משלי ועולה ללטף את לחיי, אני מתמסרת לתחושה.

"את יפהפייה." הוא מחמיא לי. עיניו נמלאות תשוקה ושפתיו מתקרבות לשלי, נוגעות לא נוגעות. הן חמות, רכות, מלטפות את שפתיי. לשונו עוברת על הרווח שבין שפתיי, מפשקת אותן וחודרת פנימה, מתחילה מלחמת תשוקה עם לשוני. ידיו מטפסות במעלה זרועותיי, מתמקמות בצוואר, 'עם זה אני יכולה לחיות.'

גופו נצמד לשלי ואני מרגישה את התעוררותו מבעד לבד מכנסיו. 'אולי הסטרואידים לא באמת השפיעו?'

ידו אוחזת בעורפי, אצבעותיו פולשות אל שערי ואני מתנתקת ממנו באחת, שנינו מתנשפים. מבטו מבולבל, הוא מנסה להתקרב שוב, אך אני נסוגה לאחור.

"דריה," הוא אומר את שמי, הוא רוצה תשובות ולי, אין אותן.

"אני מצטערת..." אני מפנה לו את הגב ומתרחקת ממנו, מתרחקת מהערב הזה, מהתקווה שהתעוררה בי בתחילתו. אני שוב מפשלת, שוב מוותרת, אבל אין בי את הכוח לחזור בי, אין בי את הכוח להמשיך ולרצות. אני מחישה את צעדיי ורצה אל מגדל השן שלי, בחזרה אל המקום הכי מוגן, רצה הביתה.

אני נכנסת אל הדירה החשוכה, דינה לא נמצאת.

אני לא מבינה מה השתבש, הפעם אין לי את התירוץ הקבוע שהבעיה היא זו שגרמה לו ללכת, הפעם זאת הייתי אני שהלכתי, או נכון יותר לומר, ברחתי.

הנייד שלי מצלצל, שמה של דינה מופיע על הצג, כאילו הרגישה אותי.

"הי," אני עונה בקול גבוה, מזייפת אנרגיה שאין בתוכי. רעשי הרקע בפאב השכונתי, המוזיקה והקולות גורמים לי לקנא בקלילות בה היא מצליחה לייצר פאן. אני מקנאה בביטחון שיש לה, בכך שאין לה את הצורך להסתיר חלק ממנה. שהיא לא צריכה לעמוד על המשמר כל הזמן, פן מישהו יגלה את הסוד הגדול שהיא מסתירה.

"איפה את? מה זה בית הקברות הזה?" היא שואלת ומצחקקת, אני כבר יודעת שהיא התחילה לשתות והיא בטח כבר עברה את השוט השני.

"אני בבית." אני משיבה בחוסר חשק.

"מה? איזה בן זונה..." היא מקללת את הבחור שהיא בכלל לא מכירה.

"הפעם זאת הייתי אני." אני מודה ומניחה את כף ידי על פניי, מסתירה אותן מהחושך או יותר נכון מעצמי.

"עזבי שטויות, תלמדי ממני, לא משנה מה, הם תמיד אשמים." היא אומרת וצחוק בוקע מגרוני.

"הו... ככה אני אוהבת לשמוע אותך, יאללה תאספי את עצמך ובואי, יום חמישי אל תבזבזי אותו בדירה כמו רווקה זקנה." היא מנסה לשכנע אותי. אני מסתכלת על עצמי בראי, עדיין לבושה, עדיין נראית טוב.

"את מוכנה להפסיק להסתכל בראי ולשקול את זה? פשוט להגיע! את מבזבזת לי זמן של ראש טוב." היא מתמרמרת.

"מה? איך ידעת מה אני עושה? אני מקווה מאוד בשבילך שלא מימשת את הרעיון האידיוטי שלך לשים מצלמות אבטחה בדירה." אני נוזפת בה.

"חיים שלי, אני לא צריכה מצלמות כדי לדעת מה את עושה, את שוכחת שאני מכירה אותך כמו את כף ידי." אני מגחכת. אני באמת צפויה.

"נו... אז מה החלטת?" היא מעלה את הטון ואני יודעת שאין לי סיכוי נגדה.

"אני בדרך." אני מנתקת את השיחה, לא מאפשרת לה להמשיך ולרדת עליי.