לרקוד אל ההצלחה

1
איך הכל התחיל

עברו עשרים שנה מהרגע שבו התאהבתי בריקוד.
לא אשכח את היום הזה לעולם. הייתי בן ארבע-עשרה בכיתה ט', השעה הייתה מאוחרת, בסביבות אחת בלילה. חזרתי ברגל הביתה מבילוי במועדון ״זנזיבר״ בדימונה יחד עם שני נערים שגדולים ממני בשנה ולומדים איתי באותו בית ספר, שני בנים ו... בת אחת.
בת אמרתי? התכוונתי מלאך, דמות אלוהית שכל ילד בבית הספר היה מאוהב בה. כל אחד חלם שהיא תגיד לו בוקר טוב, ואז כל הבוקר שלו היה הופך למושלם.
קראו לה שירן. הרגשתי בר מזל שהיא חוזרת איתי ברגל, ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא לרקוד סלסה, או יותר נכון, ״תבוא לרקוד סלסה איתנו, זה ממש מגניב״. אחר כך הבנתי שהיא אומרת את זה לכולם, כדי שלא יסגרו את הליין הזה במועדון, אבל אני מבחינתי הרגשתי כאילו זאת הזמנה אישית עבורי.
אני לא חושב שאני צריך להסביר מה עובר על נער מפוצץ בהורמונים. זה היה לי ברור כל כך שאני הולך לרקוד סלסה, רק כדי לראות אותה.
סחבתי איתי חבר קרוב, והתחלתי להזיז את הישבן, ומשם את הרגליים, ומה אני אגיד לכם, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון!
התחלתי לחיות משבוע לשבוע, מחכה בשקיקה לרקוד סלסה, אבל כבר לא בשביל לראות את שירן, אלא בשביל לרקוד.
עם הזמן שירן הפסיקה לבוא לסלסה, אבל אני? אני רק חיפשתי עוד מקומות וימים שבהם יהיה אפשר לרקוד. שבוע אחרי שבוע רקדתי את החיים, עד הרגע שבו הכירו בי כרקדן! 
כמישהו שעושה משהו יוצא דופן. זה קרה במסיבת הסיום של י״ב, שם ניתנה לי הבמה להראות לכולם מה אני יודע לעשות הכי טוב. שם הרגשתי תחושה שלא הרגשתי בחיים שלי. הרגשתי חי, הרגשתי מחובר לעצמי.
בהמשך ידידה שלי מאילת שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד בצוות בידור בחופש הגדול עד שאתגייס, וכמובן התלהבתי ולקחתי ממנה את מספר הטלפון של המודעה בעיתון, ומשם? הכול היסטוריה! 
אני יכול לכתוב ספר שלם על שמונת החודשים שלי באילת ועל החוויות המטורפות שם, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת.

בגדול אני לא אדם דתי או מיסטי, אבל אם יש משהו שאני מאמין בו במאה אחוז, ואין לו הסבר מדעי, זה שהריקוד בחר בי ולא אני בחרתי בו.
היקום היה צריך לשלוח אליי מישהי ממש יפה, כי כנראה הוא ידע שזה מה שיגרום לנער בן ארבע-עשרה להזיז את עצמו ולגלות עולם מדהים שבעתיד יביא את אותן תחושות של חיבור והנאה לדור שלם של ילדים בדימונה. היום אני מבין עד כמה משמעותית הייתה ההזמנה של שירן. בזכות הרגע הפשוט הזה אלפי ילדים רוקדים ומגשימים את עצמם יום-יום.
אם יש משהו שאני ממש מחובר אליו וטוב בו, זה לזהות הזדמנות טובה, להתחבר לרגש שלי בצורה עמוקה, לנתח אותו ולקחת את זה בשתי ידיים. יש אנשים שקוראים לזה מזל, אני קורא לזה מוכנות שפוגשת הזדמנות, הרי כל אחד מאיתנו מקבל הזדמנויות בכל יום, השאלה היא עד כמה אנחנו באמת בשלים לקלוט את ההזדמנות ולהפוך אותה למשהו משמעותי בחיינו. בואו, תתקדמי איתי אל ההזדמנות שלכם.

היה נחוש
"מזל הוא מה שקורה כשהכנה פוגשת את ההזדמנות"
לוקיוס אנאיוס סנקה