תור המתינות

הקדמה 

אם היה לי אומץ, הייתי קוראת לספר הזה "אמרתי לכם". כי אם להיות לגמרי כנה, כך הרגשתי ביוני 2021, כשיאיר לפיד ונפתלי בנט הקימו, בלב המשבר הפוליטי העמוק בתולדות ישראל, את "ממשלת השינוי".

זה היה הרגע שבו התזה הפוליטית שאני מאמינה בה - ועד אז נראתה מופרכת לרוב חברַי ומכרַי - החלה לקרום עור וגידים. הובילה אותה שורה של מנהיגים פוליטיים שכמעט אף אחד לא יכול היה לדמיין אותם קודם לכן משתפים פעולה, והקואליציה הבלתי־אפשרית שהם בנו, של מפלגות אידיאולוגיות מימין, מרכז ושמאל, יחד עם מפלגה ערבית אסלאמיסטית, לא פחות, הצליחה - בניגוד לרוב התחזיות - לשבור את הפרדיגמה הנוקשה של מערכת פוליטית המפוצלת באופן קשוח בין שני גושים יריבים וסותרים.

פרדיגמת הגושים הקשיחים נצרבה בתודעה הציבורית במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית, שהוקמה ב-2015. היא לא רק מנעה שיתוף פעולה פרגמטי בין ימין, מרכז ושמאל לטובת השגת מטרות משותפות, אלא גם עשתה כל מאמץ להקים ולהגביה ביניהם חומות. רבים עדיין מחזיקים בתפיסה הזו, ומתקשים להאמין שממשלת בנט־לפיד־ליברמן־גנץ־סער- מיכאלי־הורוביץ־עבאס יכולה להפוך מממשלת אין־ברירה לפריצת דרך היסטורית. רק ימים יגידו אם החיבור הלא צפוי והשברירי, שנולד מתוך משבר פוליטי חריף, יצליח לפתוח את הדלת לפרדיגמה פוליטית כל־ישראלית חדשה. אבל כבר עכשיו ברור: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. גם אם תיפול, ממשלת השינוי הציתה את הדמיון של מיליוני ישראלים, שלא העלו על דעתם קודם לכן פוליטיקה ישראלית אחרת.

הקמתה של הקואליציה המפתיעה ריגשה אותי, והשכיחה ממני את קיתונות הבוז שספגתי משני הצדדים הלוחמים בשנים האחרונות, על כך שהתעקשתי שהפתרון למשבר שישראל מצויה בו טמון בשיתוף פעולה של שמאל וימין מתונים. לאחר ארבע מערכות בחירות תוך שנתיים, בהן ישראל היתה מפולגת באופן שאינו מאפשר הקמת ממשלה, והמדינה הידרדרה לתהום הפוליטית המסוכנת בתולדותיה, לא היתה למנהיגים ברירה אלא לחפש קואליציה חלופית לזו שהם דמיינו בעקשנות בשני הצדדים.

תחושת סיפוק נדירה אחזה בי, כאשר שמאלנים, ימנים ואנשי מרכז החלו להיאבק יחד בפרגמטיות למען אינטרסים משותפים ועבור אותה מטרה. המטרה המשותפת היתה באופן רשמי הקמת ממשלה מתפקדת ומניעת בחירות חמישיות רצופות, ובאופן חצי מוצהר הדחתו של נתניהו - מי שהגה, תכנן ושיווק את הפרדיגמה שנועדה להפוך את הימין והשמאל לאויבים מרים, כדי למנוע את התפרקות הגוש שעטף אותו והגן עליו. הפרדיגמה שהנהיג נתניהו דרדרה את המערכת הפוליטית הישראלית לשפל חסר תקדים, ומכאן תחושת ההקלה שחשנו אני ועוד רבים אחרים משנולדה הקואליציה ששיגרה את נתניהו ואת הפרדיגמה שלו למדבר האופוזיציוני.

אבל נתניהו הוא לא האישיו.

▪▪▪

כשקמה הממשלה הימנית קיצונית במאי 2015 עוד הייתי חלק בלתי־נפרד ממחנה השמאל. שש שנים לאחר מכן, כשהוקמה "ממשלת השינוי" ואנחת רווחה קולקטיבית הדהדה ברחובות עירי תל אביב, כבר לא הגדרתי את עצמי כשמאלנית. כשהסתיימה הגלות האופוזיציונית של השמאל, וחברַי השמאלנים חגגו אחרי שנים את הצטרפותם לממשלה - דווקא אז ידעתי בבהירות שעזבתי את המחנה. לא עברתי משמאל לימין, אלא הרגשתי שהמדינה בשלה לתזה פוליטית חדשה - תזה שרק היא יכולה לספק את התשובות לאתגרי היסוד של ישראל. אותם אתגרים שהימין והשמאל כשלו מולם באותה מידה.

בשש השנים הללו הגעתי בהדרגה להבנה, כי התהומות הפוליטיות והחברתיות אליהן נפלנו מקורן בקריסתו של המרכז, ושיקומו הוא התנאי ליציאה מהמשבר העמוק אליו נקלענו.

אינני מתכוונת למרכז במובנו המפלגתי, כי מפלגות מרכז כאלה ואחרות, כמו ד"ש, רפ"י, שינוי, קדימה, יש עתיד, כולנו וכחול־לבן אמנם לא נוטות לשרוד כמו מפלגות ימין ושמאל, אך יש להן ביקוש בקרב המצביעים והן ממשיכות לקום. המרכז המפלגתי חי, קיים ומשגשג כחלק מממשלת השינוי. כלומר: לא מפלגות המרכז הן שקרסו, אלא המרכז הרעיוני, שהדביק את ישראל לחברה אחת למרות ההבדלים העצומים בין הקהילות והקבוצות השונות המרכיבות את המדינה. זהות העל הישראלית, הליבה הממלכתית, השתרעה פעם מתנועת החרות ועד מפ"ם, ואחר כך מהליכוד ועד העבודה, והיתה אחראית על היציבות השלטונית היחסית ממנה נהנתה ישראל לאורך למעלה משישה עשורים.

מעולם לא חשבתי על עצמי כחלק מהמרכז הזה. כל חיי מיקמתי את עצמי שמאלה ממנו. רק כשהמרכז קרס סופית, אחרי בחירות 2015, התחלתי להבחין בהיעדרו ואז בחשיבותו. עד אז הנחתי כאמור, כמו רבים אחרים, שישראל מחולקת בין ימין לשמאל, ופעם מחנה זה שולט ופעם האחר. לא קלטתי קודם לכן, כי בין אם עמד בראשות הממשלה ימני או שמאלני, האתוס המרכזי הישראלי הוא ששלט, והוא ששמר על האיזון בין מדינה יהודית לדמוקרטית ועל נרטיב ציוני משותף לשמאל ולימין הממלכתיים.

לאחר בחירות 2015, שאת חלקי בהן אתאר בהרחבה בהמשך, הבנתי שהשבירה של המחנה שלי שמאלה - במקביל לשבירה ימינה של הצד השני - קרעה לגזרים את הממלכתיות, והשאירה אותנו חשופים ושבריריים מול האתגרים האדירים, אשר תמיד חשבנו שאנחנו יכולים להם יחד.

מה שהחזיק אותנו ביחד היה המרכז - אותה ליבה נרטיבית לאומית מלכדת, שלקחנו כמובנת מאליה וביקשנו להשפיע עליה, כדי שתייצג ותכיל אותנו. כל עוד ישראל נוהלה בתמהיל כזה או אחר של מרכז־ימין או מרכז־שמאל, יכולתי להרשות לעצמי למשוך לקוטב השמאלי, בידיעה שאני נמצאת בקצה הספקטרום אבל המדינה חזקה והיא נמצאת במרכז הבטוח. יתר על כן, לא רק השמאל והימין משכו בחוזקה כל אחד לכיוון שלו. חרדים, ערבים, מתנחלים, מזרחים - עוד ועוד קבוצות החלו לערער, בצדק, על ההגמוניה השלטת, ולצבור כוח במטרה להשפיע לא רק על סדר יומה של המדינה אלא גם על אופייה.

התהליך הזה, של זקיפת הקומה והשמעת הקול של ציבורים שמאסו באתוס המרכזי - אתוס שהם לא היו שותפים לו - היה טבעי וחיובי. לדרישה האסרטיבית של הקבוצות השונות, שנאבקו בשלל דרכים כדי שהנרטיב הישראלי המרכזי יכיל גם אותם, ושהאתוס הישראלי המכונן יהיה גם בדמותם, היה פוטנציאל להצמיח סיפור ישראלי חדש, רחב ומכיל יותר.

אלא שהציר הישראלי המרכזי לא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם התהליך המתבקש הזה, והוא נשבר. לא זו בלבד שלא נוצר נרטיב ישראלי משותף, עדכני ומגוון, אלא שהקרע בין הקבוצות דווקא העמיק והתרחב. הוא התבטא מעל לכול בזירה הפוליטית, בחלוקה הדיכוטומית האגרסיבית לשני גושים עוינים זה לזה. ומשקרס המרכז - נחשפו חולשתה של המדינה וחוסר יכולתה להתמודד עם הסתירות המובנות באופייה ועם והקבוצות המתחרות במסגרתה.

המרכז החברתי והפוליטי החל להתפרק גם בשל השינוי שחל בליכוד. במשך שנים, בוודאי מאז המהפך של 77', הליכוד תִפקד כמפלגת שלטון ימנית־מרכזית ממלכתית. כך היה בימי בגין ושמיר, וכך היה גם בשנים הראשונות שבהן נתניהו הנהיג את המפלגה. אבל כאשר יו"ר הליכוד, אריאל שרון, המשיך את המסורת הפרגמטית של הליכוד והוביל ב-2005, כראש הממשלה, להתנתקות מרצועת עזה, הוא נאלץ לעזוב את המפלגה ולהקים את מפלגת המרכז קדימה, עם שותפים ממפלגת העבודה. המהלך הזה סימן את תחילת תהליך ההקצנה של הליכוד בהובלת נתניהו.

התהליך הואץ החל במערכת הבחירות של 2015, כאשר נתניהו ביצע פנייה חדה למחוזות פופוליסטיים וקיצוניים, והוביל את מפלגתו לתקוף חלקים נרחבים בציבור. שיאו הגיע עם תחילת חקירות נתניהו במשטרה והגשת כתבי האישום נגדו, אז נוספו התקפות גם נגד התקשורת ובהמשך נגד מוסדות המדינה. כשהליכוד איבד את האגף הממלכתי והמתון, ונתניהו הפך את עצמו למנהיג של חצי עם בלבד, צמח בתגובה מחנה "רק לא ביבי" הזועם והלוחמני. השסע בין שני הגושים קרע את המערכת הפוליטית ואיים לקרוע את המדינה כולה.

חלוקה לימין ושמאל תמיד היתה פה, ולפרקים היא היתה חריפה, אלימה ומרה (אי־אפשר לשכוח את "בלי חרות ומק"י" מבית מדרשו של בן גוריון וכמובן את "אלטלנה"), אבל מעולם קודם לכן לא אבד לנו המצפן הלאומי, ששימש תמיד את מפלגות השלטון בקבלת החלטות ובשמירה על הממלכתיות. משנשבר המצפן ונשברו הכלים, ישראל נכנסה בהדרגה לכאוס פוליטי, ללא הכרעה וללא תקציב מדינה, ולכאוס חברתי, שביטוייו המובהקים ניכרו עם פרוץ משבר הקורונה ולאחריו במהומות האלימות בין ערבים ויהודים באביב 2021.

בשש השנים האחרונות, בלי שידעתי, הייתי במסע אישי לכיוון המרכז. רק בדיעבד הבנתי שמרכז ישראלי רחב ומעודכן הוא המענה לשאלות שהטרידו והפחידו אותי לגבי עתיד המדינה. המסע שלי עבר בירושלים ובוושינגטון, בתל אביב ובלוד, בעפרה וברמאללה, ובמקומות רבים אחרים, אבל הוא לא היה מסע גיאוגרפי. בדרך ראיתי, חוויתי והבנתי הרבה דברים - על עצמי, על החברה הישראלית, על המחנה הפוליטי שבאתי ממנו ועל המחנה הפוליטי היריב.

הדברים שלמדתי שינו באופן דרמטי את השקפת עולמי, והובילו אותי לפתח את התפיסה הפוליטית שפתחתי איתה. כדי לנסות להסביר באיזו נקודה יצאתי למסע הזה, אני מבקשת שנזוז במרחב ובזמן. אני רוצה לקחת אתכם תחילה לנובמבר 2016 ולאטלנטה, ג'ורג'יה.

שנטוס?

▪▪▪

בחירות 2016 התקיימו בארצות הברית ב-8 בנובמבר, ואני נָחַתִּי באותו יום באטלנטה כאורחת של מרכז קרטר. המרכז ערך סמינר בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, והזמין נציגים ישראלים לסדרת דיונים בנושא. הסמינר עמד להתחיל למחרת הבחירות, אבל סירבתי להיות באוויר בזמן שייוודעו תוצאות הקרב בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ.

שנה וחצי קודם לכן ניהלתי בישראל קמפיין בחירות בשם "ניצחון 2015" (V15), שנועד להעלות את אחוז ההצבעה בקרב מצביעי שמאל־מרכז. המטרה היתה להראות לבנימין נתניהו את הדרך לאופוזיציה, אבל היא לא הושגה: נתניהו ניצח בגדול, למרות שהתחזיות ניבאו לו הפסד.

הסתובבתי מאז בתחושה קשה, שהעולם כפי שאני מכירה אותו משתנה לבלי הכר, לרעה. המועמדות של טראמפ היתה עוד עדות קשה ומפחידה למגמה המסוכנת. מהניסיון שצברתי בארץ, למדתי כי בניגוד לרוב הפרשנויות, שצפו ניצחון של קלינטון, הכול יכול לקרות. סקרים לחוד ומומנטום של הדקה ה-90 לחוד.

הייתי מושקעת רגשית בתוצאת הבחירות בארצות הברית, וידעתי שלא אוכל לשאת את המתח כשאני כלואה במטוס בגובה 30 אלף רגל. החלטתי לנחות באטלנטה בבוקר יום הבחירות, להתנדב במטה המקומי של קלינטון, ולצפות עם הפעילים בתוצאות. ביררתי היכן נמצא מטה המתנדבים של הדמוקרטים בעיר, הצגתי את עצמי וביקשתי לעזור.

הם שמחו לכל עזרה. קיבלתי רשימת טלפונים ארוכה, תדרוך קצר וטלפון נייד פשוט, והתיישבתי לבצע שיחות המרצה למצביעים פוטנציאליים של הילרי. "סר, האם יצאת כבר להצביע היום? יופי, כל הכבוד! האם תדאג שגם בני משפחתך יֵצאו להצביע היום? תודה רבה לך, שיהיה לנו בהצלחה הלילה".

בסוף היום צעדתי לכיוון המלון שבו התקבצו הפעילים לצפות ביחד על מסכי ענק בתוצאות ההצבעה זורמות ממחוז אחרי מחוז וממדינה אחרי מדינה. הלכתי לבדי, כי מרוב ששקעתי במלאכת הטלפנות לא טרחתי להתיידד עם אף אחד. בדרך ראיתי שלט פרסום ענק של רשת CNN, שמרכזה באטלנטה, עם הפנים של קלינטון וטראמפ, והודיתי בפני עצמי כי אני מבועתת מהמחשבה שטראמפ ינצח.

כשהגעתי לאולם שמתי לב שהפעילים של קלינטון כל כך בטוחים בניצחונם, עד שהתחלתי להרגיש ריחוק הולך וגובר מהסיטואציה. כך קרה, שלמרות שהייתי מוקפת במאות אנשים, באירוע שהיה אמור להיות מסיבת ניצחון, הרגשתי לגמרי לבד בעת שהתחילו לזרום התוצאות. הן סימנו אט־אט את ניצחונו של טראמפ.

בשעות הראשונות הדמוקרטים סירבו להאמין. אבל עוד מדינה ועוד מדינה נצבעו באדום, והמסיבה הפכה בהדרגה להלוויה. עבורי זה היה שידור חוזר להפסד הצורב שחוויתי בארץ. היה לי ברור שנתניהו וטראמפ מכפילים אחד את כוחו של השני, וביחד הם מסמלים את ניצחון הציר השמרני פופוליסטי הקיצוני.

צעדתי שוב לבד, כשבישראל אמצע הלילה, הפעם למלון שלי, מפורקת מדאגה, בדידות ועצבות. לא האמנתי שהשמש תזרח בבוקר. הרי סוף העולם הגיע, והאיש שמסמל את הערכים החשוכים והמסואבים ביותר שאפשר לדמיין ינהיג את העולם המערבי. את העולם שלי.

בבוקר הסטתי את הווילון, וראיתי את האוטובוסים נוסעים במסלולם ואת דוכני המזון נפתחים. הבנתי שכדור הארץ ממשיך להסתובב, העולם כמנהגו נוהג והשחר עלה. אלא שהוא עלה על עידן חדש ומפחיד. לשמחתי, הייתי בדרך לפגוש קבוצת ישראלים במרכז קרטר, וידעתי שהם מרגישים כמוני.

▪▪▪

שנה וחצי מאוחר יותר, בדרך לוועידת איפא"ק בוושינגטון, עצרתי בחנות של "אפל" בניו יורק. השנה היתה 2018, והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולהחליף את האייפון שלי למודל מתקדם יותר. נכנסתי לחנות הענק של "אפל" בשדרה החמישית, ומוכר צעיר עם זקן כתום ניגש לעזור לי. קראו לו אוליבר, והתברר שאנחנו הולכים לבלות שעה ביחד, עד שהטלפון הישן יסיים להעביר את כל תכולתו לענן, והטלפון החדש שלי יתחדש בכל התוכן.

אוליבר התגלה כבחור נחמד ואחראי. הוא לא התכוון לתת לי ללכת עד שנדע לבטח שכל תמונה וכל איש קשר נחתו במקומם בשלום. מתישהו הוא שאל מאיפה אני מגיעה. "מישראל", עניתי, וכמו כל ישראלי חיכיתי להבין אם עומד מולי אוהד או עוכר ישראל.

"את בטח שמחה מאוד על ההחלטה של טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים", הוא אמר, בהתייחסו לנאום של הנשיא מדצמבר 2017. טראמפ הכיר שם באופן רשמי בירושלים כבירת ישראל, והודיע על כוונתו להעביר אליה את השגרירות האמריקאית. "בטח, שמחה מאוד", עניתי, די בכנות. האמת ששמחתי באמת על הנאום ועל ההחלטה, אבל פחות על הנסיבות והמניעים.

עוד אנחנו משוחחים על טראמפ והמדיניות שלו כלפי ישראל, הבנתי שאוליבר מניח, מאחר שאני ישראלית, שאני תומכת של טראמפ. לא תיקנתי אותו, אבל ברגע מסוים בשיחה המתגלגלת שאלתי, חורגת מכללי הנימוס האמריקאי: "אוליבר, אתה הצבעת לטראמפ, נכון?" שפת הגוף שלו הסגירה שהוא לא רגיל לסוג כזה של שאלות.

הוא קירב את האצבע המורה לשפתיו וסימן לי להיות בשקט. "ששששש", הוא לחש.

"למה אנחנו לוחשים?" לחשתי בחזרה, והוא ענה: "אף אחד כאן לא יודע".

"מה זאת אומרת אף אחד לא יודע?" שאלתי, והוא ענה: "אסור שיֵדעו שהצבעתי לטראמפ. זאת עיר ליברלית מאוד, והחברה הזאת, 'אפל', במיוחד. אנשים פה יפסיקו להיות חברים שלי, ואני חושש שזה אפילו עלול לעלות לי במקום העבודה".

אני לא יודעת למה הייתי בהלם. המציאות הפוליטית והחברתית בישראל גם היא מקוטבת, ולא ממש שונה. ובכל זאת, אוליבר הפך לי את הבטן. הוא סיפר לי באריכות שהוא מגיע ממשפחה קתולית בברוקלין, הרבה אחים ואחיות, כולם בעלי עמדות פוליטיות דומות. אבל קבוצת החברים מהתיכון, הוא סיפר, לא שרדה את הבחירות האחרונות: הברביקיו המסורתי של ימי ראשון הצטמצם מאוד, כיוון שחלק מהחברים הפסיקו להגיע. הם לא יכלו לסבול את הוויכוחים הפוליטיים ואת העובדה שחלק מהחבורה הצביעו לטראמפ.

מחוץ לברוקלין, במקום עבודתו במנהטן, המצב כנראה היה אפילו רגיש יותר, כי אוליבר ממש הרגיש שהוא חי בשקר. אמנם נראה שהוא פופולרי בחנות - לאורך כל השיחה ניגשו אליו מוכרים אחרים, מכל הצבעים והמינים, והסתחבקו איתו - אבל היה ברור שהוא לא מרגיש שייך. יש לו סוד אפל, שחשיפתו תשנה הכול.

אוליבר לא היה בחור קיצוני בשום צורה. שוחחנו ארוכות בשעה שחיכינו לטלפונים שיסיימו את פעולתם, ודיברנו פוליטיקה. הוא היה בחור מקסים ומודע לעצמו. כן, הוא נרתע מהאופי של טראמפ, מהסגנון הבוטה והנמוך, מהיחס לנשים, אבל לא, הוא לא היה מסוגל להצביע להילרי קלינטון, והוא מאמין שטראמפ יקדם מדיניות ימין שמרנית, ישמור על האינטרסים האמריקאיים ועל דרך החיים האמריקאית. נפרדנו כידידים.

אוליבר וסיפורו ליוו אותי לוועידה של איפא"ק וגם הרבה אחרי. האם הוא צדק, וחבריו הליברלים ממנהטן לא מסוגלים להכיל את דעותיו, ובעיקר את הצבעתו? אני מאמינה שכן. הפיד שלי בפייסבוק היה מלא בעדויות לכך שהוא צדק. דיברתי עליו מול הקהל בוועידה וגם בשנים שלאחר מכן, כדי לתאר את ההנחה שלי, שאוליבר הוא לא היחיד שמרגיש כך. הוא מייצג תופעה רחבה, שקיימת בארצות הברית, בישראל ובמקומות נוספים בעולם, והיא בוודאי עתיקה כמו הפוליטיקה עצמה. למה ללכת רחוק? הרי יש לי חבר טוב כזה בארץ, שמספר איך אביו נאלץ להסתיר את דעותיו הימניות כדי לשמור על מקום עבודתו בישראל של מפא"י.

מטריד לחשוב שהפוליטיקה מקטבת ורעילה עד לרמה שהיא מפרקת משפחות וקהילות. מטריד שבני אדם מוצאים עצמם מתביישים בדעותיהם הפוליטיות, או לחלופין שופטים אחרים או מתכחשים להם על סמך עמדותיהם. אבל זו לא הסיבה העיקרית שהשיחה עם אוליבר טלטלה אותי. מה שלקחתי איתי מהשיחה איתו היתה ההבנה שהמרחק בינינו לא כל כך גדול, ושהתהומות האידיאולוגיים והפוליטיים שרבצו לכאורה בינינו היו בעיקר מדומיינים. הם לא הלמו בשום אופן את עוצמת הריחוק שאוליבר חש.

לוּ הייתי אמריקאית, אוליבר ואני היינו שייכים לשני מחנות יריבים. אבל, מההיכרות הקצרה איתו נשארתי עם התחושה כי בעולם מקביל ישנו מרחב אידיאולוגי פוליטי מכיל, שבו שנינו יכולים להשתייך לאותו מחנה - ולהצביע לאותה מפלגה. לא הרגשתי כך מפני שהיינו מסכימים על הכול. אנחנו לא, וככל שהיינו מעמיקים בשיחתנו היינו כנראה מוצאים נושאים נוספים שאיננו רואים אותם עין בעין. הרגשתי כך כי התרשמתי שאוליבר פרגמטי. שיש לו תפיסת עולם ברורה אך לא נוקשה, ושיש לנו הרבה במשותף, כולל יריבים משותפים ודאגות דומות, וכולל העובדה ששנינו מתונים בעמדותינו ורגילים להיות מוקפים באנשים שחושבים אחרת.

▪▪▪

בחזרה למציאות. לא יכולתי שלא לחשוב, כי אם מישהו במפלגה הדמוקרטית היה טורח לנסות להכיר ולהבין את אוליבר - את מרכיבי הזהות שלו, את המניעים שלו, את הדאגות שלו, את הנושאים שחשובים לו - אולי היה עולה בידם לשכנע אותו שהוא יכול להשתייך למחנה שלהם. אולם כשהחומות כה גבוהות והדעות הקדומות כה מקובעות, שני הצדדים מניחים מראש שאין להם דבר במשותף, ואפילו לא מנסים לבחון אם הפערים ניתנים לגישור.

אוליבר לעולם לא ייחשף, ובצדק. התיוג של "מצביע טראמפ" בניו יורק היה מוחק אותו בעיני רבים, שלא היו מצליחים לראות אותו מעבר לתווית הזאת. הם היו מניחים עליו שורה של הנחות - הראשונה ביניהן שהוא שייך לצד האפל, ועל כן הוא האויב שיש להביס, לא לשכנע. הנחת המוצא הזאת מבטלת את האפשרות לקיים דיון, להחליף טיעונים ורעיונות, להשפיע, ואולי להצמיח מתוך הדיאלוג תפיסת עולם מתונה יותר, נוקשה פחות, שיכולים להסכים עליה גם אוליבר וגם עמיתו שהצביע קלינטון. דרושה לשם כך מוטיבציה גבוהה להשפיע, אך לא פחות מכך - נכונות להשתנות. מובן ששיניתי את שמו האמיתי של אוליבר, כדי לא "לשרוף" אותו.

כשסיפרתי על המפגש הזה ועל התובנות שעלו לי ממנו לקהל אמריקאי פרוגרסיבי, התגובות היו לרוב צוננות. הפרוגרסיבים הם הסמן השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, והצבעה לטראמפ היתה לדידם בלתי־נסלחת, הצבעה לערכים מטונפים, שאינה משולה להצבעה למחנה היריב אלא לשטן. דרך הפריזמה הזאת, המעשה של אוליבר נתפס כאולטרה־שמרני, מסוכן וחסר אחריות - ועל כך אין מחילה. בקהל הזה אין אף טיפת אמפתיה לסיבות שבגללן הנשיאות של ברק אובמה לא נתפסה על ידי אוליבר כמעוררת תקווה, אלא להפך, כמקטבת ומייאשת.

אני, כאמור, לא ניטרלית. יש לי עמדות פוליטיות מוצקות, ותכף אפרושֹ אותן. אי־אפשר להאשים אותי בתמיכה בטראמפ או בנתניהו. שנים נאבקתי באמצעים דמוקרטיים כדי שלא ייבחרו - והאמנתי בכל לבי שסגנון מנהיגותם מסוכן. אני עדיין מאמינה בכך, ושמחה שהם הוחלפו. הדאגה העמוקה שלי אינה מהעמדות האידיאולוגיות שהם מביעים. הפחד שלי הוא מהבחירה של שני המנהיגים האלה לשלוט באמצעי "הפרד ומשול", ובדרך לרמוס ולפרק כל תחושה של סולידריות, כל רגש לאומי משותף, כל נרטיב חוצה מחנות וכל מחויבות לערבות הדדית.

בישראל, הסגנון המנהיגותי האגרסיבי הזה רעיל לא רק משום שהוא מחריב את תשתיות היסוד עליהן בנויה החברה הישראלית, וממיס את דבק המחויבות שלנו אחד לשני ולמוסדות המדינה. הוא רעיל מסיבה נוספת: הסגנון הזה נועד למנוע היווצרותן של קואליציות אלטרנטיביות, שמהותן היא שיתופי פעולה לקידום תהליכים הכרחיים, אינטרסים משותפים וגם רעיונות חדשים.

הטקטיקה הזאת כופה על המערכת הפוליטית שיח בינארי של מחנות יריבים, התוקע גם נושאים שיש בהם הסכמה חוצת מתרסים. בעידן נתניהו התרגלנו שכל נושא, הצעת חוק או יוזמה יקוטלגו מיד ל"ימין" או "שמאל", ויגססו למוות בתגרה האינסופית בין הגושים, למרות שבעבודה פוליטית עניינית ניתן היה להשיג רוב לקידומם.

יריבות פוליטית אידיאולוגית היא לא רק לגיטימית אלא הכרחית לדמוקרטיה, והדרך לנהל אותה באופן שלא יֵצא משליטה היא דבקות של כל השחקנים בכללי המשחק הדמוקרטיים המערביים. בעידן נתניהו, חלקים גדולים במנהיגות הפוליטית הישראלית הפסיקו לשחק על פי כללי המשחק המוסכמים, להכיר בחשיבותן של דעות מרובות ולבצר את הדמוקרטיה כזירה מוסכמת ל"קרב" האידיאולוגי.

בשנים האחרונות ראינו איך המנהיגות הפוליטית מצליחה להחזיק בהגה השלטון על ידי יצירת בסיס של בוחרים נאמנים, שמומרצים בראש ובראשונה על ידי מסרים של שנאה, פילוג והכחשת כל מכנה משותף עם המחנה היריב. במלאכת ההכפשה הזאת כל האמצעים כשרים: המצאת אויבים מדומיינים ותיאוריות קונספירציה, שימוש בחצאי אמיתות כאמת, הפצת שקרים כעובדות והתקפה על חוקי המשחק הדמוקרטיים אם רק אינם מסייעים לנו ברגע מסוים. הסגנון הפוליטי הזה אינו עוסק בקידום אידיאולוגיה אחת על חשבון השנייה ולא בתחרות בריאה על השפעה והובלה בין קולות שונים. הוא עוסק במלחמה, שמטרתה חיסול היריב על ידי דה־לגיטימציה.

עכשיו קראו שוב את הפִּסקה האחרונה. אני מניחה שישראלים רבים יזדהו איתה ויניחו שהיא מתארת את המנהיגים שהם לא בחרו בהם ואינם מזדהים איתם, ולא חלילה את המנהיגים שהם תומכים בהם.

השמאל רואה כך את הימין, ומשוכנע שאנשיו עוסקים בדה־לגיטימציה של השמאל והשמאלנים באופנים המכוערים והמסוכנים ביותר - והימין רואה כך את השמאל. אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו שההגדרה הזאת יכולה לתאר אותנו, את המחנה שלנו, כי אנחנו עיוורים למקרים שבהם הצד שלנו משתמש בהכללות על ציבורים שונים, בהפצת דעות כעובדות ובהיעדר מוחלט של אמפתיה לצד השני, עד לרמה של הגדרתו כאויב מסוכן והסתה נגדו.

חרדים, ערבים, שמאלנים, ימנים, אשכנזים, מזרחים, חילונים, מתנחלים ועוד ועוד קבוצות. כולן עוסקות באופן אקטיבי ואגרסיבי בהתקפה על קבוצות אחרות, אבל בטוחות שבמקרה שלהן זה מוצדק. כולן משמשות בתפקיד הקורבן והמקרבן בעת ובעונה אחת, אבל מזהות את עצמן רק כקורבן.

▪▪▪

הספר הזה יעסוק בפרדיגמה פוליטית אחרת. הוא יעסוק במושג המתינות כהשקפת עולם וגם כאסטרטגיה, וברעיון המֶרכז כחלופה לתקיעוּת שמייצרת ההתפצלות האימננטית לשני מחנות ניצים. בהקשר הפוליטי, שני המושגים האלה משיקים ולעתים חופפים, ובעיני הם מציעים ביחד פרוגרמה פוליטית אלטרנטיבית ופורצת דרך.

הפתרון לאתגר הגדול שניצב בפני הדמוקרטיות אינו נמצא, לדעתי, בשמאל או בימין. בחיפוש הסיזיפי אחרי הכרעה בין שמאל לימין אין מנצחים. כולם מפסידים. לעומת זאת, בשיתוף פעולה בין ימין מתון לשמאל מתון - כזה שמאפשר המרכז - יש מנצחים בשני הצדדים. המפסידים הם הקיצוניים.

אטען כאן שיש הרבה יותר מן המשותף מאשר מן המפריד בין מי שמגדירים עצמם כמרכז־ימין או ימין מתון למי שמגדירים את עצמם כך בשמאל. רבים לא מודעים לכך - בשני הצדדים - בגלל האיבה העמוקה שמטופחת ביניהם באופן אקטיבי, על ידי אנשים שמושקעים בקיטוב ויש להם אינטרס לשמר ולטפח אותו.

בניתוח קר של עמדות הציבור, ברור לי כי ניתן להגיע להבנות שיהיו מקובלות על רוב הישראלים כמעט בכל הנושאים החשובים בתחומי חוץ וביטחון, דת ומדינה, חברה וכלכלה. החלוקה בין ימין לשמאל בארץ היא במקרים רבים מלאכותית, ונוצרת, כאמור, על ידי פוליטיקאים ציניים - במתכוון ובאופן מניפולטיבי - כדי לשמר את כוחם. אם יותר ויותר ישראלים יאמצו תפיסת עולם מתונה, ויתגמלו מנהיגים ומפלגות על מתינות, על שיתוף פעולה בין־מחנאי ועל ממלכתיות, אפשר יהיה להוציא את ישראל מהמבוי הסתום שהיריבויות האינסופיות גזרו עליה.

בבחירה במתינות כתפיסת עולם אף אחד לא נדרש לוותר על זהותו האידיאולוגית. מדובר בזהויות פוליטיות שונות, אפילו יריבות, שמשתפות פעולה באופן פרגמטי לשם השגת מטרות של כולם, ולא בכיפוף עמוד השדרה האידיאולוגי.

▪▪▪

עד כמה אני משוכנעת שמתינות היא תפיסת עולם מובחנת, שאינה תוצאה של פשרה ורצון להתקבל על ידי כולם, אלא פרדיגמה שיש לבחור בה ואז להילחם עליה? עד כדי כך שביליתי את השנים האחרונות במריבות מתוקשרות עם ימנים ושמאלנים, טהרנים ונוקשים, אשר בטוחים שהאויב שלהם הוא לא רק המחנה השני, שאותו יש להכניע ולהכריע, אלא גם המתונים במחנה שלהם עצמם.

אציג בספר את ההגדרה שלי למרכז ואת הבחירה שלי במתינות פוליטית דרך המסע שעברתי. זה אומר שאקח אתכם איתי כל הדרך מהשמאל דרך ההתמתנות ועד למרכז. כשנגיע לסיום אשתף אתכם בתזה הפוליטית שהגעתי אליה, ולפיה יש להפיח רוח חיים במרכז הישראלי כמשולש שצלעותיו הן מתינות, מעשיות ומגילת העצמאות - ולהניף את המרכזיות כאידיאולוגיה ולא כפשרה. גם אם לא תשתכנעו, תקבלו חומר למחשבה.

אעיד על עצמי, שכאשר יצאתי לדרך, לפני כמה שנים, חשבתי שמתינות היא טקטיקה להשגת מטרות. במהלך המסע הטקטיקה הפכה לאסטרטגיה - והמתינות לתפיסת עולם ולרעיון מארגן. הספר הזה הוא תיאור המסע האישי שלי, מדיכוטומיה לפרגמטיות ומשמאל למרכז. הוא נועד להוסיף קול למקהלה הקטנה, אך הכרחית, שתבשר את תור המתינות.

רגל פה רגל שם 

"מתונה" היא לא המילה שהייתם משתמשים בה כדי לתאר אותי בצעירותי. החברה הכי טובה שלי תמיד חשבה שאני ארָצח על ידי גבר שלא אוהב שרודפים אחריו בכביש ומטיפים לו על הנהיגה שלו, ההורים שלי פחדו שאמות מסוכרת במהלך שביתת רעב מול בית ראש הממשלה, ובארוחות חג קרה לא פעם שעזבתי את השולחן בבכי, כי אף אחד לא הסכים עם העמדות הפוליטיות שלי. לא בדיוק מה שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על אדם מתון.

איך קרה, אם כך, שבעשור החמישי לחיי גיליתי את המתינות הפוליטית? אולי זאת בעצם חזרה לשורשים שלי, שהיו נטועים במקביל בימין ובשמאל, רגל פה רגל שם.

ההורים שלי, שמואל ודורה, נולדו במקסיקו סיטי ב-1948/9, למשפחות שעזבו את רוסיה ופולין לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה בחיפוש אחר מפלט. הקהילה היהודית במקסיקו תמיד היתה סגורה ושמרנית יחסית, ואחוזי ההתבוללות בה הם עדיין מהנמוכים בעולם. זו קהילה שגם הצטיינה מאז ומעולם בקשר הדוק לישראל, וההורים שלי היו תוצר מובהק של החינוך הציוני האינטנסיבי בבתי הספר היהודיים ובתנועות הנוער.

הם נפגשו בסניף של בית"ר בגיל 15 והפכו לחברי תנועה מובילים, יצאו למחנות, הפגינו בעד שחרור אסירי ציון, שרו "שתי גדות לירדן" וחלמו לעלות לישראל. באותן שנים, במרחק אלפי קילומטרים, החלום הציוני התפתח למציאות מרגשת, והורי - שספרדית היתה שפתם וטורטיות היו המרכיב המשמעותי בתפריט שלהם - ידעו שהם לעולם לא ירגישו שייכים במקסיקו וכי מקומם במדינה היהודית החדשה.

ב-1966/7 הם סיימו את התיכון. כמו רבים מחבריהם בבית הספר ובתנועה הם עזבו את המשפחה והגיעו - קודם אבא ואחר כך אמא - לשנת הכשרה ב"מכון למדריכי חוץ לארץ" בירושלים, והכול התחבר.

במהלך שנת ההכשרה של אמי פרצה מלחמת ששת הימים. חניכי המכון נאלצו לעזוב את ירושלים מאימת הקרבות עם הירדנים, ופוזרו בין משפחות בית"ריות ברחבי הארץ. אמא התארחה אצל לוחמי האצ"ל לשעבר יוסקה ורבקה וייסמרק, במושב נורדיה. הקשר הפך לאהבה גדולה, והווייסמרקים המשיכו להתכתב עם אמא גם כשהיא חזרה למקסיקו.

ב-1971 הורי סיימו את האוניברסיטה במקסיקו סיטי והתחתנו. הם ארזו את המתנות והנדוניה, נפרדו מהחברים ומהמשפחות, ועלו לארץ. משפחת וייסמרק חיכתה להם ואימצה אותם אליה.

אחי ואני נועדנו להיות הצברים הראשונים בשושלת, ותפקידנו היה לשדרג את רמת הישראליות של המשפחה. אבא שלי דמיין אותנו שזופים, מנגבי חומוס, חצופים, נטולי מבטא זר, וכמובן - קצינים בצה"ל. בבית שמענו אילנית ויהורם גאון, השבתות הוקדשו להכרת הארץ, וההורים שלי נאלצו להאיץ את לימודי העברית כדי לתקשר עם ילדיהם, סרבני הספרדית.

הם גדלו במדינה שבה הם היו במיעוט וסבלו מגילויי אנטישמיות. אחי ואני נולדנו למדינה שלנו, אדונים לעצמנו, ריבונים בארצנו. אבא שלי חינך אותנו על פי הציונות שלו: מדינת היהודים היא נס. הגלות היא העבר - ישראל היא העתיד. גדלנו בתחושה שזכות גדולה נפלה בחלקנו, שנולדנו בישראל ונזכה להיות חלק מהמפעל הציוני ולשרת את המדינה. הלקח של אבי מחיים של מיעוט במדינה שאינה שלו היה: לעולם לא עוד. חייב להיות רוב יהודי בישראל עצמאית וחזקה.

אמא שלי גילתה שיש במדינה היהודית גם מיעוט ערבי. את החוויה שלה כמיעוט במדינה לא לה היא תרגמה באופן שונה מאבי. כמי שחשה על בשרה חוסר שייכות, חוסר קבלה ודה־לגיטימציה, היא החליטה שבמדינה שלה המיעוטים לא יחושו את אותן תחושות. הציונות שלה היתה דמוקרטית לא פחות מיהודית, וגם את המחויבות הזאת, לשוויון ולדמוקרטיה, היא ינקה מז'בוטינסקי ובגין. אמא שלי חינכה אותי לרגישות כלפי מיעוטים, לאמפתיה, לחמלה ולאהבת אדם.

▪▪▪

למרות שעלו לארץ ב-1971, ההורים שלי לא התאזרחו מיד. הם חיו במעמד של תושבי קבע, כדי לא לוותר על האזרחות המקסיקנית. כל החובות והזכויות חלו עליהם, למעט הזכות להצביע בבחירות לכנסת. המצב הזה השתנה אחרי רצח רבין. הזעזוע במדינה ובבית שלנו היה נורא, והורי ההמומים החליטו שהגיע הזמן. הם חייבים להיות שותפים מלאים ולהשפיע.

כך קרה שבבחירות שנערכו כחצי שנה לאחר הרצח, במאי 1996, הצבענו שלושתנו בפעם הראשונה: הורי, כי קיבלו את האזרחות כמה שבועות קודם לכן, ואני, משום שבבחירות הקודמות עוד לא מלאו לי 18.

אני זוכרת אותנו צועדים יחד לקלפי ומרוב התרגשות בקושי מדברים. ביציאה שאלתי אותם למי הצביעו. ההצבעה היתה אז כפולה: פתק אחד לרשימה לכנסת ופתק שני לראשות הממשלה. אמא הצביעה מרצ ושמעון פרס, ואבא הצביע ליכוד ובנימין נתניהו. "בשביל מה עשיתם את כל תהליך ההתאזרחות אם בסוף קיזזתם אחד את השני בקלפי?" שאלתי בתסכול. אבל זה היה הבית שלי - שמאל ציוני וימין לאומי.

בדיעבד אני יודעת שכל השנים האלה חשבתי שכולם כמונו. שבכל הישראלים יש קצת מזה וקצת מזה. למעשה, אני עדיין מאמינה שרוב הישראלים מחזיקים בעמדות מסוימות של שמאל וגם בעמדות של ימין בעת ובעונה אחת, תלוי בהקשר. רק הזהות המחנאית מוחלטת ובינארית.