מים סמיכים מדם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מים סמיכים מדם
מכר
מאות
עותקים
מים סמיכים מדם
מכר
מאות
עותקים

מים סמיכים מדם

4.3 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניר זמיר

ניר זמיר, איש השב"כ במשך 25 שנה, כבר לא בשירות. הוא פרש לפני שלוש שנים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אדם, איש ביטחון לשעבר, יוצא לבדו למסע ימי כדי למצוא בעצמו שוב את האיש שבו התאהבה אשתו בנעוריה. באופן מפתיע, ובניגוד מוחלט למשאת נפשו, הוא מתבקש לסייע במשימה אחת אחרונה – ללכוד אדם בשם תיאו, שנמלט מהחוק. כך הוא מתוודע למוירה, אחותו של תיאו, וקשר עמוק נוצר ביניהם. השלושה מבקשים להיטהר מרוחות הרפאים של עברם, וסיפורם הוא מסע חיפוש אחר חופש הבחירה במרחב הזהויות שנע בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו מנסים להיות. ניר זמיר הוא בכיר לשעבר בכוחות הביטחון, וספרו המותח מעלה שאלות מוסריות על נושאים אקטואליים, על נאמנות ועל זהות.

פרק ראשון

1973

"מסכן! הוא פצוע!"

"תראו, הוא לא זז בכלל. כואב לו והוא סובל. נראה לי שהוא ימות."

"נכון, יש לו כנף אחת שבורה."

"אל תיגע בו, אדם! אמא שלי אומרת שציפורים מעבירות מחלות."

"זה עורב, ככה קוראים לציפור השחורה הזאת."

"נכון, עורב. מה נעשה איתו?"

"הוא בחיים לא יעוף יותר. אם לא נעזור לו יבוא איזה תן או חתול ויאכל אותו."

"אולי נקרא למישהו גדול?"

"אנחנו רחוקים מהבית. עד שנלך ונחזור יקרה לו משהו."

"אדם, אני אשמור עליו פה בחורשה, ואתם שניכם תרוצו לקרוא לגדולים."

"לא נשאיר אותך לבד כאן. ההורים שלי ושלך ושל איתן יכעסו נורא אם הם ישמעו שהיית פה לבד. עד שנחזור כבר יהיה חושך, ואני גם לא חושב שבכלל אכפת להם מעורב פצוע."

"אז מה עושים, אדם?"

"אנחנו מספיק גדולים לעשות דברים לבד. בואו נחשוב רגע."

שלושה ילדים כורעים בשתיקה במעגל, ראשיהם הקטנים כמעט נוגעים זה בזה מעל העורב הפצוע. אחת מכנפיו של העורב מעוותת, ועיניו השחורות קופצות בתזזיתיות בארובותיהן. ריח כבד של אדמה רטובה ורקבובית עלים עומד באוויר ומזכיר לאדם את ריח הקבר הטרי של סבא, שדבק בעקשנות בנחיריו מאז ההלוויה, כבר לפני חצי שנה.

"יודעים מה זה המתת חסד?" שואל ארון, שגדול משניהם בשנה וגבוה מהם כמעט בראש שלם. "זה אומר שלפעמים להרוג מישהו זה לעשות דווקא משהו טוב, כי הוא הולך למות בכל מקרה וכואב לו מאוד," הוא עונה כמעט מיד לשאלה שלו עצמו.

אדם שותק ומתבונן ארוכות בארון שנראה רציני להחריד, כמו שרק ילד בן שש יכול להיות.

השמש כבר לוחכת את צמרות העצים, נוטה מערבה ומאיימת להאריך את צלליהם של שלושת הילדים על פני האדמה השחורה.

"אני פוחד," אומר איתן וקולו על סף בכי. "אני רוצה הביתה עכשיו!" הוא תובע. "נספר לגננת מחר בגן והיא תגיד לנו מה לעשות," הוא משלים בתחנונים.

חבריו מתעלמים ממנו.

"אני מבין למה אתה מתכוון, ארון," אומר אדם. הוא מרגיש בוגר ורציני כמעט כמו ארון וזה עושה לו קצת נעים בבטן. "כן, ארון, זה ממש מה שצריך לעשות עכשיו."

ארון מהנהן, והתלתלים שלו מלווים את תנועות ראשו באיחור חינני. הוא מתרחק מהם אל מעבה העצים האפלולי וחוזר אחרי כמה דקות כשבידו ענף עבה כמו הקרסול שלו וארוך, בערך בגובהו של איתן.

שלושתם עומדים עכשיו במשולש, והעורב במרכז. ארון נע מרגל לרגל באי־שקט, המקל אחוז בידו הימנית, אבל הוא לא מניף אותו. איתן ממרר בבכי חנוק, ואדם ממוקד בעורב. הוא זוכר היטב שאבא מקלל תמיד בזעם את הציפורים המזיקות האלו, שפוגעות לו בתפוחים. הוא לא מרגיש בבטן משהו רך כמו חמלה כלפי העורב הפצוע, אבל גם לא רגש קשה כמו כעס, כמו שאבא שלו מרגיש. הציפור פשוט עושה את מה שהיא יודעת לעשות ואנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות הוא מנתח בקור.

מבחינת אדם, להמית את העורב זה לעשות פעמיים משהו טוב, פעם אחת בשביל הציפור ופעם שנייה בשביל אבא. יש לו הרגשה חזקה ויציבה בבטן שזה הדבר הנכון, והוא מוכן להוציא את זה לפועל מיד, אבל ארון רק מעביר את הענף מיד ליד, כאילו הוא מחפש את היד שתעז לבסוף להניף אותו. הבטן של אדם אומרת לו עכשיו שנכון לחכות קצת, והוא לא יודע להסביר לעצמו למה. הוא אורב כמו גור זאבים, בדריכות, בדממה ובכתפיים מכונסות, להחלטה של ארון.

כשהשמש נעלמת מאחורי העצים ורק קרניה האחרונות עוד מפזרות מעט אור רך באפלולית החורשה, ארון שומט לבסוף את הענף על הקרקע. "לא יכול," הוא נאנח ומושך בכתפיו.

אדם רוכן ומרים את הענף. הוא הרבה יותר כבד ממה שהוא נראה. הוא נאלץ ללפות אותו בחוזקה בשתי כפות ידיו הקטנות. ארון ואיתן לא מורידים ממנו את העיניים, ואדם מבין שמהיום והלאה הם יסתכלו עליו אחרת כי יש לו משהו שלהם אין.

דממה עוטפת אותם. הענף מונף מעל ראשו והוא מנחית אותו בשלוש מכות מדויקות להפליא על העורב. בכל פעם שהענף מונף למעלה מלווה אותו שובל של נוצות שחורות. לבסוף, שחור עיניה של הציפור החבוטה לא מרצד עוד.

אדם מניח את הענף על האדמה, ואיתן גועה בבכי שפוצע את הדממה של החורשה לעת ערב.

"נקבור אותו," אומר אדם חרישית, ומשהו בקולו נשמע לו שונה.

ארון מצטרף אליו ויחדיו הם כורעים על ברכיהם ועורמים אדמה לחה על העורב המת, עד שלא רואים אלא תלולית עפר קטנה.

השמש כבר שקעה לגמרי והשדה הולך ומאפיר. ארון נותן לאדם להוביל אותם בחזרה לכיוון הבתים שאורותיהם מנצנצים במרחק כמגדלור בנמל מבטחים.

החשיכה המזדחלת הממלאת את האוויר ואת החורשה מאחוריהם דומה בעיניו של אדם לגל שחור אימתני שנע לכיוונם, והוא מחיש את צעדיו. עקצוץ של פחד מופיע בעורפו וגולש במורד עמוד השדרה. בלי לשים לב, הוא עובר לריצה מהירה, ואיתן וארון רצים אחריו בדממה במשך נצח בן חמש דקות, עד שהם מגיעים לאורו המגונן של פנס הרחוב.

אדם מתיישב לארוחת הערב אחרי שנטל כמיטב יכולתו את ידיו, אבל כתמים קטנים סרבניים של אדמה שחורה דבקו בזוויות ציפורניו.

אמו מתבוננת בכפות ידיו הקטנות בחיבה, פורעת את שערו הזהוב ביד אחת ומטה את ראשה באלכסון בחיוך נטול מילים ובהרמת גבה. יש במחווה הזאת תהייה ועניין ואהבה.

"היינו בחורשה, אמא," הוא עונה לסימני השאלה שבעיניה ומעביר את מבטו לאביו. אבל אבא עייף.

"אולי הבאת לנו פרחים מהשדה?" מתגרה בו אמא בחיוך, אבל אבא שקוע בעצמו, מבטו נעוץ בצלחת והוא מפשפש במזלג באוכל שנמצא בה ומעביר אותו מצד לצד. נראה לאדם שאביו אינו מודע כלל לשיח בינו בין אמו, והוא מזדקף מעט בכיסא ואומר בקול רם ורציני של גדולים, כמו הקול שהוא משתמש בו כדי לענות לגננת כשהיא שואלת אותו שאלה לפני כל הילדים. "היום," הוא מחפש את מבטו של אביו וממשיך רק לאחר שנוצר ביניהם קשר עין, "היום הרגתי עורב."

אבא מפסיק לאכול ומסתכל עליו בתמיהה בעיניו הכחולות. אחרי כמה שניות הוא מסיט את מבטו ומסתכל על אמא בשתיקה. בעיניים החומות של אמו אדם רואה הפתעה ובהלה, וכשאבא מתבונן בו שוב ללא אומר, הוא פולט במהירות, "הוא לא ינקר לנו בתפוחים יותר, אבא."

אדם מנסה לחייך קצת, אבל מרגיש שהעיניים השותקות של אמא ואבא מתחברות בקו אחד ישר לבטן שלו, והבטן אומרת לו שהיא בעצמה קצת מבוהלת ממנו.

ניר זמיר

ניר זמיר, איש השב"כ במשך 25 שנה, כבר לא בשירות. הוא פרש לפני שלוש שנים.

עוד על הספר

מים סמיכים מדם ניר זמיר

1973

"מסכן! הוא פצוע!"

"תראו, הוא לא זז בכלל. כואב לו והוא סובל. נראה לי שהוא ימות."

"נכון, יש לו כנף אחת שבורה."

"אל תיגע בו, אדם! אמא שלי אומרת שציפורים מעבירות מחלות."

"זה עורב, ככה קוראים לציפור השחורה הזאת."

"נכון, עורב. מה נעשה איתו?"

"הוא בחיים לא יעוף יותר. אם לא נעזור לו יבוא איזה תן או חתול ויאכל אותו."

"אולי נקרא למישהו גדול?"

"אנחנו רחוקים מהבית. עד שנלך ונחזור יקרה לו משהו."

"אדם, אני אשמור עליו פה בחורשה, ואתם שניכם תרוצו לקרוא לגדולים."

"לא נשאיר אותך לבד כאן. ההורים שלי ושלך ושל איתן יכעסו נורא אם הם ישמעו שהיית פה לבד. עד שנחזור כבר יהיה חושך, ואני גם לא חושב שבכלל אכפת להם מעורב פצוע."

"אז מה עושים, אדם?"

"אנחנו מספיק גדולים לעשות דברים לבד. בואו נחשוב רגע."

שלושה ילדים כורעים בשתיקה במעגל, ראשיהם הקטנים כמעט נוגעים זה בזה מעל העורב הפצוע. אחת מכנפיו של העורב מעוותת, ועיניו השחורות קופצות בתזזיתיות בארובותיהן. ריח כבד של אדמה רטובה ורקבובית עלים עומד באוויר ומזכיר לאדם את ריח הקבר הטרי של סבא, שדבק בעקשנות בנחיריו מאז ההלוויה, כבר לפני חצי שנה.

"יודעים מה זה המתת חסד?" שואל ארון, שגדול משניהם בשנה וגבוה מהם כמעט בראש שלם. "זה אומר שלפעמים להרוג מישהו זה לעשות דווקא משהו טוב, כי הוא הולך למות בכל מקרה וכואב לו מאוד," הוא עונה כמעט מיד לשאלה שלו עצמו.

אדם שותק ומתבונן ארוכות בארון שנראה רציני להחריד, כמו שרק ילד בן שש יכול להיות.

השמש כבר לוחכת את צמרות העצים, נוטה מערבה ומאיימת להאריך את צלליהם של שלושת הילדים על פני האדמה השחורה.

"אני פוחד," אומר איתן וקולו על סף בכי. "אני רוצה הביתה עכשיו!" הוא תובע. "נספר לגננת מחר בגן והיא תגיד לנו מה לעשות," הוא משלים בתחנונים.

חבריו מתעלמים ממנו.

"אני מבין למה אתה מתכוון, ארון," אומר אדם. הוא מרגיש בוגר ורציני כמעט כמו ארון וזה עושה לו קצת נעים בבטן. "כן, ארון, זה ממש מה שצריך לעשות עכשיו."

ארון מהנהן, והתלתלים שלו מלווים את תנועות ראשו באיחור חינני. הוא מתרחק מהם אל מעבה העצים האפלולי וחוזר אחרי כמה דקות כשבידו ענף עבה כמו הקרסול שלו וארוך, בערך בגובהו של איתן.

שלושתם עומדים עכשיו במשולש, והעורב במרכז. ארון נע מרגל לרגל באי־שקט, המקל אחוז בידו הימנית, אבל הוא לא מניף אותו. איתן ממרר בבכי חנוק, ואדם ממוקד בעורב. הוא זוכר היטב שאבא מקלל תמיד בזעם את הציפורים המזיקות האלו, שפוגעות לו בתפוחים. הוא לא מרגיש בבטן משהו רך כמו חמלה כלפי העורב הפצוע, אבל גם לא רגש קשה כמו כעס, כמו שאבא שלו מרגיש. הציפור פשוט עושה את מה שהיא יודעת לעשות ואנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות הוא מנתח בקור.

מבחינת אדם, להמית את העורב זה לעשות פעמיים משהו טוב, פעם אחת בשביל הציפור ופעם שנייה בשביל אבא. יש לו הרגשה חזקה ויציבה בבטן שזה הדבר הנכון, והוא מוכן להוציא את זה לפועל מיד, אבל ארון רק מעביר את הענף מיד ליד, כאילו הוא מחפש את היד שתעז לבסוף להניף אותו. הבטן של אדם אומרת לו עכשיו שנכון לחכות קצת, והוא לא יודע להסביר לעצמו למה. הוא אורב כמו גור זאבים, בדריכות, בדממה ובכתפיים מכונסות, להחלטה של ארון.

כשהשמש נעלמת מאחורי העצים ורק קרניה האחרונות עוד מפזרות מעט אור רך באפלולית החורשה, ארון שומט לבסוף את הענף על הקרקע. "לא יכול," הוא נאנח ומושך בכתפיו.

אדם רוכן ומרים את הענף. הוא הרבה יותר כבד ממה שהוא נראה. הוא נאלץ ללפות אותו בחוזקה בשתי כפות ידיו הקטנות. ארון ואיתן לא מורידים ממנו את העיניים, ואדם מבין שמהיום והלאה הם יסתכלו עליו אחרת כי יש לו משהו שלהם אין.

דממה עוטפת אותם. הענף מונף מעל ראשו והוא מנחית אותו בשלוש מכות מדויקות להפליא על העורב. בכל פעם שהענף מונף למעלה מלווה אותו שובל של נוצות שחורות. לבסוף, שחור עיניה של הציפור החבוטה לא מרצד עוד.

אדם מניח את הענף על האדמה, ואיתן גועה בבכי שפוצע את הדממה של החורשה לעת ערב.

"נקבור אותו," אומר אדם חרישית, ומשהו בקולו נשמע לו שונה.

ארון מצטרף אליו ויחדיו הם כורעים על ברכיהם ועורמים אדמה לחה על העורב המת, עד שלא רואים אלא תלולית עפר קטנה.

השמש כבר שקעה לגמרי והשדה הולך ומאפיר. ארון נותן לאדם להוביל אותם בחזרה לכיוון הבתים שאורותיהם מנצנצים במרחק כמגדלור בנמל מבטחים.

החשיכה המזדחלת הממלאת את האוויר ואת החורשה מאחוריהם דומה בעיניו של אדם לגל שחור אימתני שנע לכיוונם, והוא מחיש את צעדיו. עקצוץ של פחד מופיע בעורפו וגולש במורד עמוד השדרה. בלי לשים לב, הוא עובר לריצה מהירה, ואיתן וארון רצים אחריו בדממה במשך נצח בן חמש דקות, עד שהם מגיעים לאורו המגונן של פנס הרחוב.

אדם מתיישב לארוחת הערב אחרי שנטל כמיטב יכולתו את ידיו, אבל כתמים קטנים סרבניים של אדמה שחורה דבקו בזוויות ציפורניו.

אמו מתבוננת בכפות ידיו הקטנות בחיבה, פורעת את שערו הזהוב ביד אחת ומטה את ראשה באלכסון בחיוך נטול מילים ובהרמת גבה. יש במחווה הזאת תהייה ועניין ואהבה.

"היינו בחורשה, אמא," הוא עונה לסימני השאלה שבעיניה ומעביר את מבטו לאביו. אבל אבא עייף.

"אולי הבאת לנו פרחים מהשדה?" מתגרה בו אמא בחיוך, אבל אבא שקוע בעצמו, מבטו נעוץ בצלחת והוא מפשפש במזלג באוכל שנמצא בה ומעביר אותו מצד לצד. נראה לאדם שאביו אינו מודע כלל לשיח בינו בין אמו, והוא מזדקף מעט בכיסא ואומר בקול רם ורציני של גדולים, כמו הקול שהוא משתמש בו כדי לענות לגננת כשהיא שואלת אותו שאלה לפני כל הילדים. "היום," הוא מחפש את מבטו של אביו וממשיך רק לאחר שנוצר ביניהם קשר עין, "היום הרגתי עורב."

אבא מפסיק לאכול ומסתכל עליו בתמיהה בעיניו הכחולות. אחרי כמה שניות הוא מסיט את מבטו ומסתכל על אמא בשתיקה. בעיניים החומות של אמו אדם רואה הפתעה ובהלה, וכשאבא מתבונן בו שוב ללא אומר, הוא פולט במהירות, "הוא לא ינקר לנו בתפוחים יותר, אבא."

אדם מנסה לחייך קצת, אבל מרגיש שהעיניים השותקות של אמא ואבא מתחברות בקו אחד ישר לבטן שלו, והבטן אומרת לו שהיא בעצמה קצת מבוהלת ממנו.