גולם

כבר מאוחר, ערב קיץ. תמיד הורגש שהבית נבנה על יסודות חלשים. עמודי בטון נטמנו בקרקע היבשה, הנוטה לסחף בחורף, ועליהם ניצב הבית, לא נוגע באדמה. במרווח שנוצר הם אחסנו בלטות ישנות שאבא שלה רצה לשמור, אופניים שהחלידו, ארמון שבנו מקופסאות קרטון וניירות הקרפ שנעטף בהם דהו.

עשרים מטרים רבועים, שאליהם מחובר קרוואן בחיבורים גסים של גבס. קירות דקים, מאוורר יחיד מערבל את האוויר, נע על צירו הלבן, מכוון למטבח. נע מהמרכז ימינה, מעט רוח חולפת על פני הכיור והשיש, וכשהמאוורר נוטה מהמרכז שמאלה הוא משמיע קול חריקה מקרטע, שהולך ומתחזק עם הסיבוב שמאלה, והולך ונחלש כשהוא שב ונוטה ימינה. אוושה שקטה, טרטור בקול נמוך, מקוטע, מתחזק ונחלש. שוב ושוב.

את יכולה עוד לארגן תיק ולנסוע עם כולם, אני אתקשר לאחד המדריכים.

אמא שלה שוטפת כלים במטבח הקטן. פורמייקה ירוקה כהה. משטח דמוי שיש, מערבולת של גוני חום ולבן. תריסי הפלסטיק סגורים מפני החום. בשמלת טריקו פרחונית דהויה ללא שרוולים. זרועות בהירות בוקעות מהפתחים הגדולים, חושפות את בתי השחי כשהיא מסדרת את הכוסות היבשות במדף העליון. היא מזיעה. השמלה נדבקת לה לירכיים הכבדות שהגר מכירה את מפת הוורידים שנפרשת עליהן. בגלל זה היא אף פעם לא עם מכנסיים קצרים. שלא יראו.

אם רק לא היה חם כל כך. הגר ממשיכה לקרוא, רכבות חוצות ערבה מושלגת, רק השועלה נעה סמוך למסילה, רעבה, מרגישה את חומה, מחכה שהרכבת תחלוף על פניה.

השרב לא מניח. נע על פני סדינים רטובים שאמא שלה מתחה על החלונות, הזיעה מצטברת בין קפלי העור, בין הצוואר לסנטר, בשקע הרך שמאחורי הברכיים. מבעד לשלבי התריסים הסגורים ישנם דשאים מבהיקים שממטרות נעות עליהם מוקפות באוויר חם, בתים לבנים, בתי הילדים, משק החי ואחריהם, קרוב לגדר, בוקעת האדמה החשופה. אבק בדרך לחורשה. איקליפטוסים עייפים מצילים על אשפה אקראית, משטחי עץ, דליי צבע ריקים, מזרן ישן.

אם רק היה אפשר לכסות את הקיץ הזה, את הבתים שמכוסים בשפריץ לבן, את הגינות הרבועות שתוחמות אותם, את נעלי העבודה שמונחות בפתחי הבתים, את האופניים ששעונים על הקירות. בגינה שלהם אמא שלה מגדלת ורדים דוקרניים, עלי הכותרת שלהם ממהרים לנבול ולעוף ברוח, האדמה ממהרת להתייבש ולהיסדק. אם רק היה אפשר לכסות הכול בשכבה לבנה, שקטה. אם רק מחטי אורן היו נופלות על המצע הלבן ומשמיעות קול דק, מעודן כמו פעמונים.

את יכולה להסביר לי למה, למה מחנה שכולם יוצאים אליו, את היחידה שלא יוצאת.

הקול של אמא שלה קשה, העיצורים מודגשים, זה אותו הקול שבו באסיפת הורים היא חוזרת על הדברים שהמורים אומרים על הגר ומצרפת להם נימת תוכחה. רחוק כל כך מהקול שבו היתה מקריאה לה פעם סיפורים מהמיתולוגיה היוונית על השטיח מול תנור הנפט.

הגר יודעת שבמחנה לא יהיה לאן לברוח. אוטובוס מטונף משאריות חטיפים, קפיצותיו מהדהדות ברקות, בחילה. אדמה אבקתית מיובש, מקלחות משותפות תחומות ביוטה, שקי שינה מניילון מיוזע, משחת שיניים.

מה יש להסביר, פשוט לא בא לי. לא אוהבת.

הבנתי שאוהד כן יוצא. חשבתי שאתם חברים טובים.

מה זה קשור? שיֵצא. אני לא יוצאת. חוץ מזה גם רוני לוי לא יוצאת.

רוני לוי זאת לא דוגמה.

למה?

למה? נו למה באמת? את יודעת בדיוק למה, כי יש לה את הבעיות שלה. את זה סיפור אחר. באצבעות עבות וקצרות, גזוזות ציפורניים, כמו של ילדה, אמא שלה מוחה זיעה שנקוותה לה על השפה העליונה.

מחר בבוקר, אחרי שיערמו את התיקים של כולם בתא המטען, יימתח מרחב ריק בין החדרים. רוני לוי בכלל לא ישנה בנעורים, היא ישנה אצל ההורים שלה. אף אחד לא יהיה. אולי רק גבריאל.

אולי די כבר עם המחנה הזה? אין מצב שאני יוצאת למחנה המפגר הזה.

המבט, השתנות המבט של אמא שלה היא כמו הפיכת נוזל למוצק, כמו כיווץ היד לאגרוף. כשהוא מפציע אטום ואפור, הנשימה שלה נעצרת כמו לפני מכה.

מפגר? כולם מפגרים ורק את גאון, השפתיים של אמא שלה כמעט סגורות, כמעט קו דק וחיוור. הפנים כבר מכווצות כמו קללה, ראינו איזה גאון את, כל התעודה נכשלים ואת חושבת שאת יותר חכמה מכולם, זאת הבעיה שלך. אני מדברת אלייך, תסתכלי עלי, המאוורר הזה משגע אותי. הידיים של אמא שלה לופתות את הפלסטיק הלבן של המאוורר, מנענעות אותו עד להשתתקותו המוחלטת.

כשהיתה בת שמונה לקחה אותה לבד לסרט, כיף רק של שתינו, אמרה לה בקול רך. רק שתיהן. בלי מיכל, בלי אבא.

בית הקולנוע היה מבנה אפור שבחזיתו קיוסק. כשנגמר הסרט היא קנתה לה חבילת קלפים עם ציורים של דיסני שמספרים גדולים במרכזם. הן התיישבו בבית הקפה הסמוך. היא זוכרת שוקו סמיך בכוס זכוכית, ירד גשם ומבעד לחלון היא ראתה אנשים עטופים במעילים עולים ויורדים מהאוטובוס, נעים מהר ברחוב, חומקים מהגשם ומהרוח. אמה נראתה לה רכה, כמעט יפה, אולי התאפרה לכבוד היציאה העירה. היא פחדה. פחדה שתכף הכול ייגמר. אמא שלה ליטפה לה את הפנים מאזור האף אל הלחי, היא הרגישה את העור היבש של אצבעותיה, אבל לא היה לה אכפת. רק לא לזוז הרבה. לא להגיד הרבה. להמשיך להרגיש את החום שעובר מכוס הזכוכית המלאה בשוקו אל הידיים, אל כל הגוף. לאמא שלה ולה יש ג'וקר, הן מכסות אותו בשני קלפים ורק את הקלף השלישי הן מניחות כשפניו גלויות. שלה זאת מלכה שמנמנה ורודת פנים ולאמא שלה יצא תשע לב. כשאמא מפנה את המבט היא מחליפה את המלכה. שמה שתיים תלתן במקום ומתבוננת באמא שלה אוספת את הקלפים של שתיהן בארשת ניצחון ומסדרת אותם מתחת לערימת הקלפים שזכתה בהם, שמונחת בצד.

כשיצאו מבית הקפה נפלה לה חבילת הקלפים לתוך שלולית גדולה. היא זוכרת שבכתה, אולי בשקט. שידעה שהרסה משהו חשוב, רק בגלל שהיא מגושמת כל כך. אמא שלה אומרת שיש לה חורים בידיים.

תעזבי עכשיו את הספר הזה, תקשיבי כשאני מדברת אלייך, מה מצחיק אותך?

היא צריכה לסתום, לא טוב שהן לבד, אז היא תמיד מרשה לעצמה. היא נאחזת במסעד הספה. היא רוצה לקום וללכת, אבל הרגליים שלה מנומלות, חלשות. השרירים רפויים. האיברים שוקעים אל הספה.

את חושבת שתעשי מה שאת רוצה. ככה? אז אין בעיה. תלכי לעבוד, אם את לא יוצאת עם כולם תלכי לעבוד.

נראה לך?

את לא תשבי כל היום רגל על רגל בזמן שכולם עובדים. כולם עובדים והפרינססה לא יוצאת מהמיטה לפני שתים־עשרה, עכשיו אני מרימה טלפון לגרסיאלה מהסידור עבודה. היא צ'יק־צ'ק תמצא לך עבודה. במטבח תמיד צריך אנשים.